תגית: סמכות הורית

עצמאות בגיל ההתבגרות

הכמיהה לעצמאות

שאלה: הבת שלי – בת 16 –  רוצה לעשות טיול לטבריה לבד עם עוד 4 חברות, לישון על החוף וכו'. לא נראה לי בכלל העסק, וכשלא הסכמתי – התפוצצו היחסים בינינו. בכלל היא טוענת שאני חונקת מדי ולא נותנת לה מספיק עצמאות. א. האם נהגתי נכון כשאסרתי על הטיול ואיך מתמודדים עם התגובה שלה? ב. מה באמת מידת העצמאות הנכונה לתת לילדים בגיל זה?

תשובה: ההורות לילדינו המתבגרים היא אתגר לא פשוט, ולפעמים הוא תופס אותנו לא מוכנים לשינויים המהירים שחלו בבננו או בבתנו, שעד זמן כה קצר היו ילדים צעירים, ממושמעים, ומחפשים את קרבתנו כהורים. מטבעו, גיל ההתבגרות הוא גיל שבו המתבגר או המתבגרת צריכים לגבש את זהותם, להפוך בהדרגה להיות יותר עצמאיים ויותר נשענים על עצמם. חלק מתהליך זה מלווה בהתרחקות שלהם מההורים, ביותר עמידה על שלהם, ובהישענות רבה יותר על חברים בני גילם. מוקד הענין שלהם, המודלים שלהם לחיקוי, והאנשים שנהיים יותר משמעותיים בגיל זה הם הרבה פעמים לא ההורים ולא בני משפחה אחרים, אלא חברות או חברים מהכיתה, מהשבט או ממסגרות חברתיות אחרות.

בעידן הפוסט-מודרני, שבו הצעירים חשופים לאפשרויות ונתיבים רבים להתפתחות, שלב גיבוש הזהות נהיה מורכב ומסובך יותר, ומתמשך זמן רב יותר. אחת ההשלכות מכך היא גם התחלה מוקדמת יותר של התבגרות ורצון בעצמאות. כך נוצר מצב שבו ילדים בני 12 הם כבר מצד אחד מתבגרים, ומצד שני כמעט ואינם מצוידים בבשלות רגשית כדי להיות עצמאיים ולקבל החלטות משמעותיות בכוחות עצמם.

בהקשר לשאלה "מהי מידת העצמאות הנכונה לתת לילדים בגיל זה?", קשה לתת תשובה מוחלטת שתתאים לכל המשפחות ולכל המתבגרים. משפחות שונות נבדלות ביניהן בסגנונן, וגם בין ילדים שונים במשפחה אחת יש הבדלים בין-אישיים, שנובעים מאופים ואישיותם. ההמלצה שלי בענין זה היא להקפיד על כמה כללי מסגרת:

ראשית, יש להגדיר, ועדיף מראש, מהם הגבולות הנראים להורים מתאימים מבחינת המשפחה (שעות יציאה וחזרה מבילוי עם חברים, שינה מחוץ לבית וכו'), תוך כדי בדיקה בהקשר הרחב יותר של המסגרת החברתית שבה נמצאת הבת. בישוב קטן או במסגרת שבה כל החברות אכן מורשות לצאת יחד לבילוי, ישנם מצבים שבהם איסורים בכל התחומים עשויים לבודד את הבת (או את הבן המתבגר) חברתית. לכן, קביעת הגבולות (ושיחה עליהם עם המתבגרת מראש) היא חשובה, ובו בזמן ההורים צריכים להגדיר מה כן מותר, ומהם התחומים שבהם הם מגדילים את טווח החופש והעצמאות של המתבגר.

הכלל השני הוא שהחינוך צריך להרגיל את הילד לעצמאות בהדרגה, ולהגדיל טיפין טיפין גם את תחומי האחריות, וגם את תחומי העצמאות, באופן שבו המתבגר לא ימצא עצמו בגיל 18 מבלי שום התנסויות המאפשרות לו לתפקד בכוחות עצמו, להסתדר במקומות חדשים, ובסביבות לא מוכרות.

לאם ששואלת, אני מציעה לבחון באילו תחומים היא אכן מאפשרת לביתה, שבגיל 16 אכן צריכה לקבל עצמאות בתחומים מסוימים, את אותן התנסויות המקדמות עצמאות. ככל שהבירור הזה יכול להיעשות בשיתוף פעולה ובדיאלוג עם הבת, כך יפחתו בדך כלל העימותים, וניתן יהיה לעבור יותר בקלות את גיל החתחתים הנקרא גיל ההתבגרות. 

ד"ר רבקה תובל-משיח, פסיכולוגית קלינית, וראש המחלקה הקלינית, אוניברסיטת בר-אילן 

חינוך הכלל וחינוך הבנים


לשמיעת/הורדת האודיו בלבד:

 

הארות בקשר לליל הסדר, גאולה וחינוך ילדים, מתורת המהר"ל והרב קוק.

 

השיעור הועבר במסגרת יום עיון לקראת פסח בישוב יקיר, תשס"ח. לסרטון בתוך ערוץ מאיר

נחישות וכוח פנימי

נחישות היא המאפיין הקריטי ביותר מכל המאפיינים בהצבת גבולות בהורות. היא מבטאת את נכונות ההורה לשלם את המחירים הכרוכים בעמידה על עקרונות חשובים ובשמירה על גבולות חיוניים. גישה נחושה של הורים מעבירה מסר תקיף, חד משמעי ונקי מספקות. ילד שחווה מסר כזה יקבל ביתר קלות את הגבול שההורה יציב לו. לעומת ילד להורה מתלבט, המציב לכאורה את אותו גבול אך מעביר מסר לא ודאי ולא החלטי.

נחישות מבטאת את תחושת השלמות הפנימית של ההורה. טעות היא לחשוב שנחישות מתבטאת בקשיחות, הערות, איומים או עונשים. הנחישות מתבטאת פעמים רבות דווקא בהתייחסות רגועה אך תקיפה, בטון דיבור החלטי אך לא מאיים, באמירות קצרות אך חד משמעיות. נחישות אינה מסתמכת על דחף רגעי אלא קשורה בנושא שלגביו יש למנהיגים עמדה חזקה, מעורבות אישית ואכפתיות רבה. נחישות מבטאת עוצמה פנימית והיא קשורה למידת השכנוע והשלמות הפנימית של האדם.

יש הבדל משמעותי בין מעשה שאדם עושה מתוך שכנוע פנימי לבין מעשה שהוא עושה ללא שכנוע או מתוך חובה. כאשר המעשה אינו מבוטא את הקול האישי, חש האדם מאולץ, מגושם ולא שלם עמו. כאשר מבטא המעשה את קולו האינדיבידואלי, הוא מרגיש צודק. אם התנהגות ההורים אינה מבטאת את צורכיהם, רגשותיהם וערכיהם, הם אינם חשים שלמים עם עצמם.

הורים שמציבים גבולות בלי שהם שלמים איתם, אל להם להתפלא שילדיהם אינם נענים להם. לכן, הורים נחושים אינם הורים צועקים, מאיימים או מענישים, אלא הורים שילדיהם מרגישים שהם באמת מתכוונים למה שהם אומרים או עושים.

הקשר בין תחושת הכוח הפנימי לבין השימוש בכוח ממשי הינו קשר הפוך: ככל שההורה מרגיש יותר כוח פנימי כך הוא צריך פחות להשתמש בו. הורים שמרגישים כוח מבפנים, ילדיהם ייענו להם יותר גם במשימות קשות. הורים שמרגישים חלשים מבפנים, ילדיהם יתנגדו להם יותר גם במשימות קלות.

לפעמים, עצם הנחישות המשודרת לילד, ההרגשה הברורה והחזקה שההורה עיקש ומוכן "ללכת עד הסוף" עושה את שלה והילד נענה להצבת הגבול ביתר קלות.

נחישות הורית מתחילה פעמים רבות בנכונותם "ללכת עד הסוף" בדמיון. בני אדם אינם מעיזים לדמיין את מה שעלול לקרות ממה שהם מפחדים ממנו. כתוצאה מכך, פחדיהם גוברים והם משותקים בעשייה. כאשר הורים חוששים ללכת עד הסוף בדמיונם; כאשר הם חוששים לדמיין כיצד ייראו הדברים אם הילד יסרב להוראותיהם והם ייאלצו להפעיל כוח – הם נעשים חלשים. פעולותיהם במציאות מוכתבות על ידי הפחד הפנימי שלהם. לעומת זאת, כאשר הורים אוזרים עוז לראות בדמיונם גם את התוצאות הקשות שעלולות להיגרם כתוצאה ממהלכים שיינקטו, הם נעשים חזקים. מעשיהם במציאות משוחררים מפחדים, משדרים לילד ביטחון ולכן הם אינם צריכים בדרך כלל להגיע ביחסיהם עם הילד למקומות הקשים שאליהם הגיעו בדמיונם.

נראה, אם כן, כי כאשר הורים חשים תחושת שלמות פנימית עם הגבולות שהם מציבים לילד, הילד יחוש בסמכותם וייענה להצבת הגבולות. נחישות הורית מתבטאת במתן הוראות תוך התייחסות רגועה אך תקיפה, בטון דיבור החלטי אך לא מאיים, באמירות קצרות אך חד משמעיות.

מתוך אתר 'הידברות'

אלימות בני נוער כלפי הוריהם

לשמיעת/הורדת האודיו בלבד:

 

פרופ´ משה אדד, חתן פרס ישראל, ראש אקדמי במכללת צפת. לשעבר מנהל המחלקה לקרימינולוגיה, אוני' בר-אילן

האם עומדת ומנהלת דיאולוג עם הבת המתבגרת שיושבת במטבח - סמכות הורית

שבירה ותיקון בסמכות ההורית

מנהלת דיאולוג עם הבת המתבגרת - סמכות הורית

 

סמכות הורית חשובה לבניית הבית ויכולותיהם של הילדים, אבל לעיתים אנחנו כהורים, במו ידינו שוברים את הסמכות הזו…

 

מחקרים מלמדים כי סמכות הורית לקויה עלולה לפגוע בילדים לא פחות מאשר הנוקשות והסמכותיות הקשות ביותר. ראינו שהסמכות ההורית בבית מכניסה את בני הבית לסדר תנועה נכון, ומסייעת לילדים להשיג יכולות חשובות ביותר כניהול עצמי, דחיית סיפוקים ויחס של כבוד למבוגרים. עוד ראינו, שיפה שעה אחת קודם, ולא כדאי לחכות עם שיקום הסמכות ההורית לימי החופש הגדול.

כיצד אנו שוברים את הסמכות ההורית שלנו במו ידינו וכיצד נוכל לתקנה?

בשורות הבאות תובאנה דוגמאות של שבירה ותיקון בסמכות ההורית:

א. סמכות הורית בשניים  סמכות הורית טובה מתחילה בזוגיות איתנה. אם לא תהיו חברים הכי טובים, כנראה שתתקשו מאד בהנהגת ובהנהלת הבית והילדים. אז אם התקשורת ביניכם לוקה בחסר, או  גם אם התקשורת טובה, אך אינכם מתואמים כנדרש ואינכם מציגים קו הורי אחיד – סמכו על ילדיכם שידעו מתי וכיצד לנצל את הפרצות. לכן, אם אתם מרגישים שהסמכות ההורית שלכם פגועה, שאלו את עצמכם מה חלקכם בבעיה כזוג, האם אתם מאוחדים ואחידים. לפעמים התקשורת ביניכם טובה ואתם זוג מה זה חמוד, אך אין לכם דייט שבועי בנושא חינוך הילדים, וכשיש בבית כמה ילדים קטנים ורצופים, כמעט ולא ניתן להגיע להישגים חינוכיים רצויים כשלא מתבצע תכנון ומעקב שבועי ע"י ההורים. ועוד משהו. החיים בשניים מחייבים גיבוי הדדי. שמירת הכבוד ביניכם היא אחת המתנות היפות והגדולות ביותר שתוכלו לתת לילדיכם בילדות ובבגרות לקראת הקמת בית משלהם. לאחר שלמדתם לתפקד כזוג, תוכלו להמשיך את תפקידכם כהורים בסימון גבולות הבית.

ב. סמכות הורית יוצרת ושומרת גבולות  סמכות הורית טובה ממשיכה בסימון קווים אדומים לבית ולמשפחה. מה מותר ומה אסור בבית כמה ומתי. ההגדרה של קו אדום: דבר שאינכם מוכנים לסבול בבית בשום פנים ואופן. נקודה. ללא שום פשרות. כדי שקו אדום יהיה קו אדום, על בני הבית לדעת ממנו ושום דבר לא ברור מאיליו. אל תניחו הנחות שילדיכם יודעים כל מה שבלבכם "כי זה הרי ברור". קיימו ישיבה משפחתית וסמנו את הקווים האדומים שלכם בדגש על בהירות וקיצור. היזהרו נא משטחים אפורים. ועצה נוספת: על המותר בבית להיות מספיק רחב ומשמעותי כדי לא ליצור בבית אווירה של הצבא האדום. יש אומרים ביחס של 1:5. לפעמים תאלצו לאסור דבר בבית למרות שהמתבגר שלכם יעשה את הדבר אצל חבריו. תוכלו לומר לו באסרטיביות אוהבת: "אנחנו אוהבים אותך, ותמיד תמיד תהיה הבן שלנו אך אצלנו בבית זה לא מקובל ואנו מבקשים ממך להימנע מהדבר גם אצל חברים". אולי הוא ימשיך בשלו, אך לפחות הוא שמע בבירור מה המדיניות בבית.

ג. סמכות הורית מגשימה ערכים  אם בחרתם לחיות כזוג, כדאי לכם לשבת ולחשוב מהם הערכים החשובים לכם ביותר, ומהם הדגלים של הבית שלכם. הערכים מסייעים לנו בבחירה בין חלופות בצמתים חשובים לאורך חיי המשפחה. כשהערכים לא ברורים לכם, או גם אם הם ברורים לכל אחד מכם בנפרד אך לא הגעתם כזוג להסכמה על ערכי המשפחה, כנראה שתמצאו את עצמכם בקונפליקטים מידי יום ביומו במינון ובעוצמה משתנים, שילמדו על חוסר האחידות שלכם. אז שבו נא והרכיבו את תעודת הזהות של הבית שלכם. לאחר שהסכמתם על 5 הערכים המרכזיים שינחו את משפחתכם, ערכו תיעדוף קפדני וכתבו לכם מה קודם למה. בדקו האם היום-יום המשפחתי שלכם מגשים את הערכים שלכם, ואם ישנם פערים, שאפו לצמצם ולסגור אותם. אין צורך לתלות את דף הערכים שלכם על המקרר. פשוט תחיו אותם. הקווים האדומים יצרו לנו מסגרת ועכשיו הגיע הזמן למלא אותה בתוכן חיובי. בדרך כלל מזכירים את המילה "מדיניות" בהקשר של גבולות וסנקציות. בואו ננסה לקבוע מדיניות בהקשר חיובי. ניקח את 5 הערכים המרכזיים של הבית כנ"ל, ונדאג שסדר היום בבית יגשים כל אחד מהם.

ד. סמכות הורית מנהלת מקומה של הסמכות ההורית אינו מסתכם רק בשמירת הגבולות ומה שבתוכם. בתוך הגבולות הללו פועלות נפשות – הילדים הצעירים והבוגרים יותר – הזקוקים לניהול ולהכוונה. מוכרת לכם הסיטואציה בה כולכם נמצאים בבית, ואתם ההורים יושבים עם עצמכם ומנסים לקרוא משהו ולתת לרגליים קצת מנוחה, ולפתע צצות להם מריבות ומתיחויות בין ילדיכם. פתאום צעקה, ומיד צביטה, בכי ואולי גם קללה? ואז תורכם: "אולי מספיק עם המריבות? אי אפשר לשבת פה 5 דקות ולקרוא משהו בשקט?…". ילדיכם ובמיוחד הקטנים זקוקים לניהול ולהכוונה בשעות הפנאי שלהם. הם זקוקים שילמדו אותם כיצד נראית שגרת אחר הצהריים הארוכים של שבת ושגרת הבוקר של יום חופש ללא קייטנה. אז אם אתם רוצים לקרוא משהו בשקט, למדו את ילדיכם כיצד למלא את זמנם בפעילות מועילה ומהנה ובמיוחד כיצד להסתדר זה עם זה. מרכיב נוסף בניהול הוא קביעת המדיניות. שבו לישיבה זוגית, ובנו מדיניות משפחתית בנושאים שונים קבועים ומזדמנים. שאפו להיות ערניים ביותר למתרחש בקרב בני הבית, כדי שלא תהיו מופתעים. ואם הגיעה בקשה מהילדים לעניין שדורש מדיניות, המתינו עם התשובה ואמרו שתדברו ביניכם על העניין. אם העניין דורש חשיבה, אל תשלפו מהמותן תשובה שתצטערו עליה. כך תישארו מנהלים ולא תהיו מנוהלים.

ה. סמכות הורית מתוזמנת אחד המרכיבים החשובים ביותר בחינוך הוא התזמון. תגובה חינוכית שלא באה בזמן יכולה לאבד את יעילותה ואף להזיק. אם אתם רוצים להפסיק אחת ולתמיד את המריבות המרות של ילדיכם אלו עם אלו, כנראה שלא נכון לתת להם שיחת מוסר דקה וחצי לאחר שהפרדתם בין הניצים כשהטורים עדיין גבוהים למדי. במצב זה אין להם אוזניים לשמוע ואין לב להקשיב. ואם בא לכם לשרוף קשרים עם המתבגר שלכם, פשוט העירו לו בפני חבריו ורפדו את דבריכם בדברי מוסר חוצבי להבות ואם אפשר שלבו גם כמה מקורות. ועוד משהו. מרכיב נוסף של התזמון הוא ההטרמה. הנחו את הילדים לפני האירוע ולא במהלכו. קבעו כללים, הבהירו ציפיות ובדקו הבנה לפני שהשבת נכנסת, לפני שהגעתם לביקור אצל הסבתא, לפני שנכנסתם לקניות וסידורים בקניון. התכוננו מראש לאותם זמנים ומקומות בהם הילדים מתקשים וזקוקים להכוונתכם. תזמון נוסף בסמכות ההורית קשור לסעיף הראשון. הפעילו את הסמכות ההורית כשאתם ביחד, בלב אחד. אז אם רבתם קצת או אפילו אם קיים רק חוסר הסכמה ביניכם, פתרו את הקונפליקט לפני שאתם עוסקים עם הילדים.

 

צביקה מור, מאמן הורים ונוער, התמחות באימון ADHD,

052-6070954 more-lanoar.co.il

לקנות לה סמארטפון?

לצפיה בגרסת PDF: לקנות לה סמארטפון  

האם לקנות סמארטפון לבת ולהיכנע ללחץ חברתי?

שיחת ווצאפ מדומה בין אמא לבין הרב יוני לביא לגבי קניית טלפון חכם לבתה בת ה13

 

עוד בנושא בלב אבות:

אז למה לכולם יש?! / הרב יוני לביא. שיטת ה"כ-ו-ל-ם" מפורסמת להפליא בין הילדים ואפקטיבית להפליא אצל ההורים. שוב ושוב אנחנו מוצאים את עצמנו שולפים את האשראי וקונים מוצרים שאנחנו לא רוצים או מתירים דברים שאנו יודעים שלא יעשו טוב לילד שלנו. כיצד מתגוננים מול נשק יום הדין שמערטל אותנו שוב ושוב מעקרונותינו ההוריים?

האם לקנות לבן סמארטפון? / משיבים שונים לשאלה השבועית. בננו לוחץ מאד שנרכוש עבורו פלאפון חכם. איננו רוצים לשדר לו חוסר אמון, אך מצד שני, רבים וטובים נפלו בעניין הזה. מה לעשות?

שימוש חכם בטלפון חכם / הרב יוני לביא. שימוש בטלפון חכם דורש היערכות, הכנה ומעקב שוטף. בואו נערוך חוזה עם הנער.

מבט חינוכי על תרבות הווטס-אפ של ילדינו… / הרב יונה גודמן. 1500 הודעות ביום! האם הוואטסאפ הוא כלי שימושי ונחמד או מנהל את חיינו?

בִּתי מבלה בליל שבת מחוץ לבית עם חברות…

בִּתי מבלה בליל שבת מחוץ לבית עם חברות

שאלה: 
בִּתי (בת ה- 13) יוצאת בליל שבת מיד אחרי הסעודה לפגוש חברות וחוזרת בשעות הקטנות של הלילה. אנחנו – ההורים – סבורים שזה לא מתאים לבת לבלות בלילה מאוחר ובמיוחד בליל שבת, אבל היא טוענת שכך נוהגות כל החברות שלה. האם נכון שנלחץ עליה שתישאר בבית בניגוד לנורמה המקובלת בין החברות?

תשובה:
זוהי אכן דילמה קשה להורים. מצד אחד, כמו כל הורה, אתם מעוניינים שילדיכם ייטלו חלק בפעילות חברתית. להיות מקובל בחברה ולחוש תחושת שייכות חשובים מאוד לבני נוער. המפגשים ביום בליל שבת הם לעתים קרובות המפגש העיקרי של השבוע.

מצד שני, כמו הורים רבים, אתם מרגישים שישנה בעיה במסגרת החברתית הזו. הורים מרגישים שמפגשים אלו איבדו כל פרופורציה, כשילדים בורחים משולחן השבת כדי להיפגש עם חבריהם, עם או בלי השגחת מבוגרים, ולעתים נשארים בחוץ עד 1 או 2 לפנות בוקר.

השאלה הראשונה שעליכם לשאול את עצמכם היא, כמה השפעה יש לכם על בתכם על מנת להגיע להבנה בנוגע למפגשים ביום שישי בלילה? האם בתכם מקשיבה לכם כשאתם מבקשים ממנה להישאר בבית או לחזור בזמן? האם היא מתחשבת בדעתכם ומקבלת את רצונכם בעניינים שנוגעים אליה? האם חשוב לה לרצות אתכם? האם היא מעריכה את ערכיכם? אם התשובה לשאלות אלו היא "כן", אז לא יהיה מסובך להגיע איתה להבנה לגבי כמות המפגשים ואורכם בליל שבת. אם מערכת היחסים שלכם קרובה ועמוקה דיה, היא תתחשב ברצינות בדאגותיכם ובקשותיכם. סביר להניח שהיא גם תיהנה משהייה בקרב המשפחה בשבת.

הרגשתכם שישנה בעיה במפגשים חברתיים עמוק לתוך הלילה צריכה להוביל אתכם לסמוך על האינטואיציה שלכם, להתערב ולהעניק לבתכם הכוונה. היא עדיין בגיל שהיא זקוקה להכוונות אלו, זקוקה להגבלת הזמן מחוץ לבית, צריכה שידאגו שתהיה השגחה הולמת ושהפעילות החברתית מתאימה לגילה בכלל ולשבת בפרט. אתם תרצו לדעת מי הם חבריה ולהעניק לבתכם הרגשה שחבריה תמיד רצויים בביתכם. ילדים שהוריהם מעורבים בחייהם ובקבלת ההחלטות, לרוב מרגישים נאהבים יותר ושהוריהם דואגים להם יותר מילדים שניתן להם החופש בכל החלטותיהם. ייתכן שהם יתלוננו מעת לעת, אבל אין ספק שהם שמחים שהוריהם דואגים להם ושומרים עליהם.

אם אתם צופים התנגדות מבתכם, שתיאלצו לבסוף לוותר, או שהיא תתגנב מהבית בלי רשותכם, אזי צריך לשקול את נושא המפגשים בלילות שבת בהקשר רחב יותר. במצב כזה תצטרכו לפעול מחוץ לשאלת "לילות שבת" ולהתמקד בחיזוק מערכת היחסים והחזרתה למקום הנכון, שבו יהיה טבעי עבורה לכבד את דעתכם ורצונכם. לגבי מערכת יחסים מהסוג הזה, קל יותר להגיע לעמק השווה, הן בנושאים כגון לילות שבת והן בנושאים רלוונטיים אחרים בהם תרצו שקולכם יישמע.

שושנה היימן, מנכ"ל לייף סנטר המרכז להורות מקושרת, מנהלת בי"ס להורות מקושרת במכון לנדר, מרצה ומנהלת סדנאות בכל רחבי ישראל. למידע נוסף, צלצלו 1599-550-777 או 0528-405568, או במייל 

עוד בנושא בלב אבות:

שוטטות בליל שבת

השפעת הליכי גירושין על המתבגר

גירושין מהווים משבר בחיי המשפחה ומובילים לתחושת חוסר יציבות וערעור העולם המוכר והיציב. תהליך זה קורה במקביל לתהליך התפתחותי חשוב ביותר של המתבגר – פרידה ובניית זהות עצמאית. ההתבגרות כרוכה בתנודות בין השתחררות פסיכולוגית מההורים לצורך בניית עצמאות לבין נסיגה לתלות וילדותיות. תנודות אלו מאפשרות במשך הזמן לבנות את הזהות העצמאית ומקומו בעולם. המתבגר זקוק לבית כבסיס בטוח על מנת להעיז להשתחרר. ההורים נדרשים בשלב זה להיות יציבים, בטוחים, מכוונים ומתווים גבולות.

עם זאת, לרוב, עסוקים ההורים המתגרשים בתהליך הקשה אותו הם עוברים. הם הופכים להיות מרוכזים בעצמם, עושים שינויים בחייהם ואינם פנויים וקשובים דים לילדיהם. פעמים הגירושין מאיצים תהליכי היפרדות ולעיתים הם משתקים.

התגובות לגירושין בשנה הראשונה מקבילים לתהליכי עיבוד אבל:

  1. הכחשה– הנער מתקשה לקבל את המציאות ולרוב מכחיש את רגשותיו.
  2. אשמה – פעמים רבות הילדים מאשימים את עצמם בגירושין. ההורים רבים "בגללם" ובכך הם רואים עצמם אשמים.
  3. כעס – החוויה הרגשית העיקרית היא של אובדן, ופעמים רבות היא של אובדן האהבה. ההורים בחרו בדרך, שעל פי תפיסת המתבגר, איננה מתחשבת בצרכיו ורצונותיו. הוא חושש מלאבד את ההורה, וכועס עליו מפני שהוא מעמיד אותו בסיטואציה כה בלתי אפשרית.
  4. ייאוש – כאשר המתבגר מבין את משמעות הגירושין לעומק, הוא נוטה להיכנס לדיכאון ורמת תפקודו נפגעת. בשלב זה הוא מעבד את החוויה.
  5. השלמה – בשלב ההשלמה המתבגר בונה לעצמו את חייו, ופעמים רבות מתרחק מההורים כתגובה מואצת לגיל ההתבגרות. פעמים המתבגר משלים עם הסיטואציה ומנסה להשתלב בניסיון המשפחתי לייצב את החיים.

בעיות שכיחות אצל מתבגרים בתהליך הגירושין

  1. המתבגר באופן טבעי בודק את גבולות האוטונומיה שלו לעומת סמכות ההורים. הגירושין מעצימים את הבדיקה. ההורים השחוקים מתהליך הגירושין ועייפים פיזית ונפשית, מתקשים לשים את הגבולות הנדרשים. כמו כן פעמים רבות הם חשים רגשות אשם ומנסים לפצות את המתבגר על ידי וויתור על עקרונות משמעותיים. פעמים ההורה חושש שהמתבגר יעדיף את ההורה האחר ויוותר עליו. המתבגר חווה זאת פעמים רבות כוויתור עליו.
  2. המתבגר פועל כמי שמנסה "להעיר" את ההורה מהתעסקותו העצמית. ההורה העסוק בתהליכי העיבוד שלו, אינו משגיח על הילד כנדרש והדבר נותן לו פתח להתנסויות אסורות.
  3. בגיל ההתבגרות ההורה נמצא תחת זכוכית מגדלת של ביקורתיות. כשההורים מתגרשים, הביקורתיות מתעצמת וקיים תיעול של כעס דרך הביקורתיות. ההורה נתפס כמי שנכשל בשמירה על הבית.
  4. כתוצאה מהגירושין נפגע המצב הכלכלי, והדבר גורם ללחצים אצל המתבגרים המעוניינים לשמור על רמת חיים גבוהה יותר. לעיתים נדרש מעבר לבית קטן יותר והמרחב של המתבגר מצטמצם. הוא מוצא עצמו משקיע יותר ביחסים החברתיים. ופעמים נמנע , בגלל בושה, להביא חברים איליו הביתה.
  5. עקב מרכזיותה של הפעילות החברתית בחיי המתבגר, הוא מתקשה לוותר עליה עבור הסדרי הראייה. המתבגר נמצא בקונפליקט בין הרצון לפגוש את ההורה ולא לפגוע בו לבין רצונו לנהל חיים חברתיים תקינים. פעמים ההורים מתעקשים שלא להתגמש בנושא זכויות הביקור, אך באופן זה פוגעים במתבגר ויוצרים חיכוכים רבים. חשוב לאפשר למתבגר להשפיע על מסגרת הביקורים המתאימה לו.
  6. הצורך למכור את הבית ולעבור להתגורר ביישוב אחר, גורם למצב דחק אצל המתבגר. הוא מתקשה לעזוב את חבריו המהווים עבורו קבוצת תמיכה ומתקשה להיקלט חברתית במקום חדש.

ההורה הנמצא במצב משברי, נתפס על ידי המתבגר כאדם חלש הזקוק לעזרה ותמיכה. דבר זה עלול לגרום להיפוך תפקידים. המתבגר עלול לקחת על עצמו אחריות על המצב בבית, דבר אשר יכביד על התפתחותו.

לעיתים ההורה מוצא במתבגר אוזן קשבת ומעמיס עליו את קשייו בתהליך ההתמודדות ובניית הבית מחדש. במצבים אילו המתבגר מתקשה לבקש עבור עצמו סיוע שמא הוא יכביד על ההורה.

כחלק מתהליך ההתבגרות, המיניות נעשית מודעת יותר ופעמים רבות המתבגר מתנסה בקשרים זוגיים. חשיפה לחיפוש ההורה אחר זוגיות שנייה, עלולה להוביל את המתבגר למתירנות מינית כחלק מהעוררות המינית, בעקבות החשיפה. לעיתים המתבגר יבחר בדרך הפוכה, ויבטא חוסר אימון בקשרים זוגיים, דבר אשר יחבל בהתפתחותו.

ומה תפקידינו כהורים?

להישאר הורים!!!

אומנם המצב המעורער גורם לשינויים במבנה המשפחה ושוחק מבחינת הכוחות, אולם ההורה צריך לזכור כי הצורך הבסיסי של המתבגר ,הינו קשר תומך, קשוב, מכוון ושומר ,מצד ההורה.

למרות עצמאותו של המתבגר ,אין להתבלבל . ככל שההורה יתפקד כהורה, יתעניין במצבו הלימודי, החברתי והנפשי, תמנע הידרדרות אשר עלולה לסכן את המתבגר.

לחלק מהמתבגרים חסרים מעצורים פנימיים ויכולת שיפוט עצמאית ולכן המסגרת המכוונת כ"כ קריטית.

הסיכוי שהמתבגר יתגבר על משבר הגירושין,עולה ככל שהוא חווה את המסגרת ההורית כמכילה ומחזיקה.

בבליוגרפיה: 1. אילון,ע.(1983) איזון עדין-התמודדות במצבי לחץ ומשפחה, ספרית הפועלים.

2. זיידמן,ס. להתגרש ולהישאר חברים.

טל-לי אביב כהן, פסיכולוגית חינוכית וקלינית, מטפלת משפחתית

 

"כבר אמרנו לך אלף פעמים"

"כבר אמרנו לך אלף פעמים…" כך פתחו ההורים את דברי התוכחה אל בנם. אלף פעמים?! לעיתים זוהי הגזמה גמורה, לא אלף ולא מאה, אף לא פעם אחת. זו הפעם הראשונה!!! ההורים מבקשים להעצים את ביקורתם ונסחפים במליצות ובהגזמות. זוהי טעות. הביקורת היא כלי חינוכי חשוב, אבל הגזמות פוגעות בסיכוייה להתקבל. ביקורת מוגזמת ולא מדויקת נדחית על הסף וגורמת לערעור האמון של הנער בהוריו.

אבל לעיתים יש לאמירה "כבר אמרנו לך אלף פעמים…" כיסוי מלא. זוהי הפעם המי יודע מה שההורים חוזרים על אותה ביקורת. הם אינם מתייאשים ומשמיעים ללא הרף באוזני בנם את הסתייגותם מהתנהגותו, מתוך אמונה שסופה של הביקורת לחלחל בליבו ולחולל את המהפך החינוכי המיוחל.

גם זו טעות: ביקורת מיעוטה יפה ורובה קשה. בהתייחס לנאומי התוכחה של משה בספר דברים, סמוך להסתלקותו, כותב ה"ספרי" "מפני ארבעה דברים אין מוכיחים את האדם אלא סמוך למיתה: (א) כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו. (ב) ושלא יהא חבירו רואהו ומתבייש ממנו. (ג) ושלא יהא בלבו עליו. (ד) וכדי שיפרשו ממנו בשלום…". "שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו" – כשם שהגזמה בתוכן מזיקה כך גם הגזמה בכמות. מעט ביקורת מועילה, הרבה ביקורת מזיקה. מדוע? שני נימוקים מובאים במדרש: "שלא יהא חבירו רואהו ומתבייש ממנו". גם אם הביקורת נחוצה וצודקת, מאוזנת ולא מוגזמת, היא מביישת את הנער. נער מסוגל לספוג בושה, לעכל אותה ולהמשיך הלאה, אבל קשה לו לעכל כמות אדירה של בושה. עודף ביקורת מביא למצב ש"יהא בלבו עליו", שהנער כועס על הוריו ומתמרמר נגדם עד כדי נתק מהם. ואז הוא חסום לגמרי לביקורת!! המדרש מסיים שביקורת מאוזנת לא רק שלא גורמת נתק אלא גם מרבה שלום.

הרב אלישע אבינר, מייסד "לב אבות", ראש הכולל בישיבת ההסדר במעלה אדומים, ורב קהילה

ענישה

קל לכתוב על הכלה, חירות, הקשבה. קשה לכתוב על ענישה. אבל מה לעשות? גם זה חלק מהחיים.

מסתבר שהעובדה הפשוטה הזו אינה מובנת לכל. אנו נוטים לפנטז על חינוך שכולו "מידת החסד" בטהרתה, ובלי איזון מצד מידת הדין. לכן צריך לומר את המובן מאליו: אין במציאות קבלה אינסופית. גם הילד האהוב ביותר זקוק לגבולות. קודם כל, משום שבעולם יש גבולות, וצריך להכין את הילד למציאות שבה יתמודד עם איסורים שונים. מעבר לכך, אם רוצים לחנך את הילד לערכים – כל עולם ערכי באשר הוא – צריך לזכור שמשמעותם של ערכים היא, בין היתר, הגבלות שאדם לוקח על עצמו. אין חינוך ללא גבולות, ואין גבולות ללא סנקציות למי שעובר עליהם.

אבל, יש טוענים, למה להעניש, בכל זאת? למה לא לתת לילד לשאת ב"תוצאות הטבעיות" של מעשיו? למשל, אם יתנהג בצורה לא חברתית, החברה פשוט תדחה אותו, בלי שמישהו יצטרך "להענישו" הענשה מכוונת. נשמע יפה, אבל המציאות מלמדת שלא לכל בעיה ערכית יש "תוצאות טבעיות". שקר, למשל, לפעמים דווקא מועיל לטווח הקצר, ועד שמגיעים לטווח הארוך כבר התגבשו דפוסים לא רצויים. יש גם התנהגויות מסוכנות, שלא הייתי רוצה לתת לילד להתנסות בתוצאותיהן הטבעיות…

אבל הענישה עצמה חייבת להישמע לכמה כללים, שמא תצא תועלתה בנזקה. ענישה היא צעד מכאיב שננקט כלפי אדם אהוב מאד, מצדו של אדם אהוב מאד. יותר מזה. הילד נושא את עיניו – בצדק מוחלט – אל המבוגר, כמי שמספק לו את צרכיו ומגן עליו מכל רע. כשאותו מבוגר עצמו מתנהג כלפיו בתוקפנות, מונע ממנו דבר נחשק… מה הוא אמור לחוש? איך ייתן אמון כלשהו באותו מבוגר? ואם לא ייתן אמון בהוריו, בילדותו, איך ייתן אמון באדם כלשהו, כשיגדל?

ענישה היא צעד מכאיב שננקט על ידי האדם המשמעותי ביותר לילד, ממנו הוא  מצפה להגנה, לאהבה, תמיכה ועידוד. התפתחותו הנפשית התקינה תלויה ביכולתו לתת אמון באהבת הוריו – איך מענישים בלי לפגוע באמון הזה, היקר מכל?

הוי אומר: אין חינוך נקי לחלוטין מענישה, משום שאדם חייב להפנים את קיומם של גבולות, והסברה בלבד אינה מספקת. ועם זאת יש בענישה צד הרסני. אי אפשר להימנע מענישה, ואי אפשר להתעלם מסכנותיה. זוהי הדילמה. חשוב לזכור אותה, משום שעצם הזכירה מעוררת את כובד הראש החיוני במצב כזה.

נכון, מדברים בגנות הענישה הפיזית. אבל הרי אפשר לפגוע בילד בלי לגעת בו, ולפעמים זה הרבה יותר הרסני. התעלמות, לעג, מניעת אהבה – עלולים להיות קשים בהרבה ממכה קלה. איך נשמור על הדימוי העצמי של הילד, ועל אמונו באהבת משפחתו?

אציע מספר כללים, שהם אולי מובנים מאליהם, אבל חשוב להזכירם.

  1.      הבנה. הילד חייב להכיר את כללי הבית, ולהבינם. אסור להעניש ילד בלי שיידע על מה הוא נענש – הוא יחווה זאת כהתקפה        ולא כחינוך. חובה לשוחח, לפני ואחרי, להסביר שוב ושוב. חשוב שיידע שיש כאן מחשבה והגיון, גם אם אינו מסכים להם.
  2.      הקשבה. לתת לילד אפשרות להסביר את עצמו, ולהיות פתוחים לאפשרות שהוא בעצם צודק. לא להחליט מראש.
  3.      כבוד. לעולם לא להשפיל. העונש צריך להיות ענייני, בלי שהנענש יחוש שמישהו לועג לו. השפלה אינה עונש.
  4.      מידתיות. הילד מרגיש מתי עונש חורג מגבול הסביר, ויתקומם, לפחות בלבו, כנגד שרירות והקצנה.
  5.      פיוס. לאחר שנענש, היחס חוזר להיות אוהב ומכבד כמקודם. להאמין שהילד יחזור לעצמו ולהתנהגותו הטובה.
  6.     התנצלות. לפעמים אנחנו טועים, למרות הכוונות הטובות. צריך לדעת להתנצל על טעות. זה לא מוריד מכבודו של ההורה,           להפך.

אפשר להוסיף, אבל הכוונה ברורה.

ועכשיו, השאלה המתבקשת היא אם אפשר לעמוד בכל הכללים האלה? התשובה היא שלא תמיד. כולנו שוגים, מפעם לפעם. אבל  כדאי לזכור אותם, או לפחות את רוחם הכללית. הורה המשתדל להתנהג בכבוד, ואינו פוגע באמון הבסיסי שרצונו לחנך ולא להתקיף, זוכה להערכת ילדיו גם כשהוא טועה. הניסיון מוכיח.

ד"ר ברוך כהנא, פסיכולוג קליני