שאלה: הבת שלי – בת 16 – רוצה לעשות טיול לטבריה לבד עם עוד 4 חברות, לישון על החוף וכו'. לא נראה לי בכלל העסק, וכשלא הסכמתי – התפוצצו היחסים בינינו. בכלל היא טוענת שאני חונקת מדי ולא נותנת לה מספיק עצמאות. א. האם נהגתי נכון כשאסרתי על הטיול ואיך מתמודדים עם התגובה שלה? ב. מה באמת מידת העצמאות הנכונה לתת לילדים בגיל זה?
תשובה: ההורות לילדינו המתבגרים היא אתגר לא פשוט, ולפעמים הוא תופס אותנו לא מוכנים לשינויים המהירים שחלו בבננו או בבתנו, שעד זמן כה קצר היו ילדים צעירים, ממושמעים, ומחפשים את קרבתנו כהורים. מטבעו, גיל ההתבגרות הוא גיל שבו המתבגר או המתבגרת צריכים לגבש את זהותם, להפוך בהדרגה להיות יותר עצמאיים ויותר נשענים על עצמם. חלק מתהליך זה מלווה בהתרחקות שלהם מההורים, ביותר עמידה על שלהם, ובהישענות רבה יותר על חברים בני גילם. מוקד הענין שלהם, המודלים שלהם לחיקוי, והאנשים שנהיים יותר משמעותיים בגיל זה הם הרבה פעמים לא ההורים ולא בני משפחה אחרים, אלא חברות או חברים מהכיתה, מהשבט או ממסגרות חברתיות אחרות.
בעידן הפוסט-מודרני, שבו הצעירים חשופים לאפשרויות ונתיבים רבים להתפתחות, שלב גיבוש הזהות נהיה מורכב ומסובך יותר, ומתמשך זמן רב יותר. אחת ההשלכות מכך היא גם התחלה מוקדמת יותר של התבגרות ורצון בעצמאות. כך נוצר מצב שבו ילדים בני 12 הם כבר מצד אחד מתבגרים, ומצד שני כמעט ואינם מצוידים בבשלות רגשית כדי להיות עצמאיים ולקבל החלטות משמעותיות בכוחות עצמם.
בהקשר לשאלה "מהי מידת העצמאות הנכונה לתת לילדים בגיל זה?", קשה לתת תשובה מוחלטת שתתאים לכל המשפחות ולכל המתבגרים. משפחות שונות נבדלות ביניהן בסגנונן, וגם בין ילדים שונים במשפחה אחת יש הבדלים בין-אישיים, שנובעים מאופים ואישיותם. ההמלצה שלי בענין זה היא להקפיד על כמה כללי מסגרת:
ראשית, יש להגדיר, ועדיף מראש, מהם הגבולות הנראים להורים מתאימים מבחינת המשפחה (שעות יציאה וחזרה מבילוי עם חברים, שינה מחוץ לבית וכו'), תוך כדי בדיקה בהקשר הרחב יותר של המסגרת החברתית שבה נמצאת הבת. בישוב קטן או במסגרת שבה כל החברות אכן מורשות לצאת יחד לבילוי, ישנם מצבים שבהם איסורים בכל התחומים עשויים לבודד את הבת (או את הבן המתבגר) חברתית. לכן, קביעת הגבולות (ושיחה עליהם עם המתבגרת מראש) היא חשובה, ובו בזמן ההורים צריכים להגדיר מה כן מותר, ומהם התחומים שבהם הם מגדילים את טווח החופש והעצמאות של המתבגר.
הכלל השני הוא שהחינוך צריך להרגיל את הילד לעצמאות בהדרגה, ולהגדיל טיפין טיפין גם את תחומי האחריות, וגם את תחומי העצמאות, באופן שבו המתבגר לא ימצא עצמו בגיל 18 מבלי שום התנסויות המאפשרות לו לתפקד בכוחות עצמו, להסתדר במקומות חדשים, ובסביבות לא מוכרות.
לאם ששואלת, אני מציעה לבחון באילו תחומים היא אכן מאפשרת לביתה, שבגיל 16 אכן צריכה לקבל עצמאות בתחומים מסוימים, את אותן התנסויות המקדמות עצמאות. ככל שהבירור הזה יכול להיעשות בשיתוף פעולה ובדיאלוג עם הבת, כך יפחתו בדך כלל העימותים, וניתן יהיה לעבור יותר בקלות את גיל החתחתים הנקרא גיל ההתבגרות.
ד"ר רבקה תובל-משיח, פסיכולוגית קלינית, וראש המחלקה הקלינית, אוניברסיטת בר-אילן
