גירושין מהווים משבר בחיי המשפחה ומובילים לתחושת חוסר יציבות וערעור העולם המוכר והיציב. תהליך זה קורה במקביל לתהליך התפתחותי חשוב ביותר של המתבגר – פרידה ובניית זהות עצמאית. ההתבגרות כרוכה בתנודות בין השתחררות פסיכולוגית מההורים לצורך בניית עצמאות לבין נסיגה לתלות וילדותיות. תנודות אלו מאפשרות במשך הזמן לבנות את הזהות העצמאית ומקומו בעולם. המתבגר זקוק לבית כבסיס בטוח על מנת להעיז להשתחרר. ההורים נדרשים בשלב זה להיות יציבים, בטוחים, מכוונים ומתווים גבולות.

עם זאת, לרוב, עסוקים ההורים המתגרשים בתהליך הקשה אותו הם עוברים. הם הופכים להיות מרוכזים בעצמם, עושים שינויים בחייהם ואינם פנויים וקשובים דים לילדיהם. פעמים הגירושין מאיצים תהליכי היפרדות ולעיתים הם משתקים.

התגובות לגירושין בשנה הראשונה מקבילים לתהליכי עיבוד אבל:

1. הכחשה– הנער מתקשה לקבל את המציאות ולרוב מכחיש את רגשותיו.
2. אשמה – פעמים רבות הילדים מאשימים את עצמם בגירושין. ההורים רבים "בגללם" ובכך הם רואים עצמם אשמים.
3. כעס – החוויה הרגשית העיקרית היא של אובדן, ופעמים רבות היא של אובדן האהבה. ההורים בחרו בדרך, שעל פי תפיסת המתבגר, איננה מתחשבת בצרכיו ורצונותיו. הוא חושש מלאבד את ההורה, וכועס עליו מפני שהוא מעמיד אותו בסיטואציה כה בלתי אפשרית.
4. ייאוש – כאשר המתבגר מבין את משמעות הגירושין לעומק, הוא נוטה להיכנס לדיכאון ורמת תפקודו נפגעת. בשלב זה הוא מעבד את החוויה.
5. השלמה – בשלב ההשלמה המתבגר בונה לעצמו את חייו, ופעמים רבות מתרחק מההורים כתגובה מואצת לגיל ההתבגרות. פעמים המתבגר משלים עם הסיטואציה ומנסה להשתלב בניסיון המשפחתי לייצב את החיים.

בעיות שכיחות אצל מתבגרים בתהליך הגירושין

1. המתבגר באופן טבעי בודק את גבולות האוטונומיה שלו לעומת סמכות ההורים. הגירושין מעצימים את הבדיקה. ההורים השחוקים מתהליך הגירושין ועייפים פיזית ונפשית, מתקשים לשים את הגבולות הנדרשים. כמו כן פעמים רבות הם חשים רגשות אשם ומנסים לפצות את המתבגר על ידי וויתור על עקרונות משמעותיים. פעמים ההורה חושש שהמתבגר יעדיף את ההורה האחר ויוותר עליו. המתבגר חווה זאת פעמים רבות כוויתור עליו.
2. המתבגר פועל כמי שמנסה "להעיר" את ההורה מהתעסקותו העצמית. ההורה העסוק בתהליכי העיבוד שלו, אינו משגיח על הילד כנדרש והדבר נותן לו פתח להתנסויות אסורות.
3. בגיל ההתבגרות ההורה נמצא תחת זכוכית מגדלת של ביקורתיות. כשההורים מתגרשים, הביקורתיות מתעצמת וקיים תיעול של כעס דרך הביקורתיות. ההורה נתפס כמי שנכשל בשמירה על הבית.
4. כתוצאה מהגירושין נפגע המצב הכלכלי, והדבר גורם ללחצים אצל המתבגרים המעוניינים לשמור על רמת חיים גבוהה יותר. לעיתים נדרש מעבר לבית קטן יותר והמרחב של המתבגר מצטמצם. הוא מוצא עצמו משקיע יותר ביחסים החברתיים. ופעמים נמנע , בגלל בושה, להביא חברים איליו הביתה.
5. עקב מרכזיותה של הפעילות החברתית בחיי המתבגר, הוא מתקשה לוותר עליה עבור הסדרי הראייה. המתבגר נמצא בקונפליקט בין הרצון לפגוש את ההורה ולא לפגוע בו לבין רצונו לנהל חיים חברתיים תקינים. פעמים ההורים מתעקשים שלא להתגמש בנושא זכויות הביקור, אך באופן זה פוגעים במתבגר ויוצרים חיכוכים רבים. חשוב לאפשר למתבגר להשפיע על מסגרת הביקורים המתאימה לו.
6. הצורך למכור את הבית ולעבור להתגורר ביישוב אחר, גורם למצב דחק אצל המתבגר. הוא מתקשה לעזוב את חבריו המהווים עבורו קבוצת תמיכה ומתקשה להיקלט חברתית במקום חדש.

ההורה הנמצא במצב משברי, נתפס על ידי המתבגר כאדם חלש הזקוק לעזרה ותמיכה. דבר זה עלול לגרום להיפוך תפקידים. המתבגר עלול לקחת על עצמו אחריות על המצב בבית, דבר אשר יכביד על התפתחותו.

לעיתים ההורה מוצא במתבגר אוזן קשבת ומעמיס עליו את קשייו בתהליך ההתמודדות ובניית הבית מחדש. במצבים אילו המתבגר מתקשה לבקש עבור עצמו סיוע שמא הוא יכביד על ההורה.

כחלק מתהליך ההתבגרות, המיניות נעשית מודעת יותר ופעמים רבות המתבגר מתנסה בקשרים זוגיים. חשיפה לחיפוש ההורה אחר זוגיות שנייה, עלולה להוביל את המתבגר למתירנות מינית כחלק מהעוררות המינית, בעקבות החשיפה. לעיתים המתבגר יבחר בדרך הפוכה, ויבטא חוסר אימון בקשרים זוגיים, דבר אשר יחבל בהתפתחותו.

ומה תפקידינו כהורים?

להישאר הורים!!!

אומנם המצב המעורער גורם לשינויים במבנה המשפחה ושוחק מבחינת הכוחות, אולם ההורה צריך לזכור כי הצורך הבסיסי של המתבגר ,הינו קשר תומך, קשוב, מכוון ושומר ,מצד ההורה.

למרות עצמאותו של המתבגר ,אין להתבלבל . ככל שההורה יתפקד כהורה, יתעניין במצבו הלימודי, החברתי והנפשי, תמנע הידרדרות אשר עלולה לסכן את המתבגר.

לחלק מהמתבגרים חסרים מעצורים פנימיים ויכולת שיפוט עצמאית ולכן המסגרת המכוונת כ"כ קריטית.

הסיכוי שהמתבגר יתגבר על משבר הגירושין,עולה ככל שהוא חווה את המסגרת ההורית כמכילה ומחזיקה.

בבליוגרפיה: 1. אילון,ע.(1983) איזון עדין-התמודדות במצבי לחץ ומשפחה, ספרית הפועלים.

2. זיידמן,ס. להתגרש ולהישאר חברים.

טל-לי אביב כהן, פסיכולוגית חינוכית וקלינית, מטפלת משפחתית

"כבר אמרנו לך אלף פעמים…" כך פתחו ההורים את דברי התוכחה אל בנם. אלף פעמים?! לעיתים זוהי הגזמה גמורה, לא אלף ולא מאה, אף לא פעם אחת. זו הפעם הראשונה!!! ההורים מבקשים להעצים את ביקורתם ונסחפים במליצות ובהגזמות. זוהי טעות. הביקורת היא כלי חינוכי חשוב, אבל הגזמות פוגעות בסיכוייה להתקבל. ביקורת מוגזמת ולא מדויקת נדחית על הסף וגורמת לערעור האמון של הנער בהוריו.

אבל לעיתים יש לאמירה "כבר אמרנו לך אלף פעמים…" כיסוי מלא. זוהי הפעם המי יודע מה שההורים חוזרים על אותה ביקורת. הם אינם מתייאשים ומשמיעים ללא הרף באוזני בנם את הסתייגותם מהתנהגותו, מתוך אמונה שסופה של הביקורת לחלחל בליבו ולחולל את המהפך החינוכי המיוחל.

גם זו טעות: ביקורת מיעוטה יפה ורובה קשה. בהתייחס לנאומי התוכחה של משה בספר דברים, סמוך להסתלקותו, כותב ה"ספרי" "מפני ארבעה דברים אין מוכיחים את האדם אלא סמוך למיתה: (א) כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו. (ב) ושלא יהא חבירו רואהו ומתבייש ממנו. (ג) ושלא יהא בלבו עליו. (ד) וכדי שיפרשו ממנו בשלום…". "שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו" – כשם שהגזמה בתוכן מזיקה כך גם הגזמה בכמות. מעט ביקורת מועילה, הרבה ביקורת מזיקה. מדוע? שני נימוקים מובאים במדרש: "שלא יהא חבירו רואהו ומתבייש ממנו". גם אם הביקורת נחוצה וצודקת, מאוזנת ולא מוגזמת, היא מביישת את הנער. נער מסוגל לספוג בושה, לעכל אותה ולהמשיך הלאה, אבל קשה לו לעכל כמות אדירה של בושה. עודף ביקורת מביא למצב ש"יהא בלבו עליו", שהנער כועס על הוריו ומתמרמר נגדם עד כדי נתק מהם. ואז הוא חסום לגמרי לביקורת!! המדרש מסיים שביקורת מאוזנת לא רק שלא גורמת נתק אלא גם מרבה שלום.

הרב אלישע אבינר, מייסד "לב אבות", ראש הכולל בישיבת ההסדר במעלה אדומים, ורב קהילה

קל לכתוב על הכלה, חירות, הקשבה. קשה לכתוב על ענישה. אבל מה לעשות? גם זה חלק מהחיים.

מסתבר שהעובדה הפשוטה הזו אינה מובנת לכל. אנו נוטים לפנטז על חינוך שכולו "מידת החסד" בטהרתה, ובלי איזון מצד מידת הדין. לכן צריך לומר את המובן מאליו: אין במציאות קבלה אינסופית. גם הילד האהוב ביותר זקוק לגבולות. קודם כל, משום שבעולם יש גבולות, וצריך להכין את הילד למציאות שבה יתמודד עם איסורים שונים. מעבר לכך, אם רוצים לחנך את הילד לערכים – כל עולם ערכי באשר הוא – צריך לזכור שמשמעותם של ערכים היא, בין היתר, הגבלות שאדם לוקח על עצמו. אין חינוך ללא גבולות, ואין גבולות ללא סנקציות למי שעובר עליהם.

אבל, יש טוענים, למה להעניש, בכל זאת? למה לא לתת לילד לשאת ב"תוצאות הטבעיות" של מעשיו? למשל, אם יתנהג בצורה לא חברתית, החברה פשוט תדחה אותו, בלי שמישהו יצטרך "להענישו" הענשה מכוונת. נשמע יפה, אבל המציאות מלמדת שלא לכל בעיה ערכית יש "תוצאות טבעיות". שקר, למשל, לפעמים דווקא מועיל לטווח הקצר, ועד שמגיעים לטווח הארוך כבר התגבשו דפוסים לא רצויים. יש גם התנהגויות מסוכנות, שלא הייתי רוצה לתת לילד להתנסות בתוצאותיהן הטבעיות…

אבל הענישה עצמה חייבת להישמע לכמה כללים, שמא תצא תועלתה בנזקה. ענישה היא צעד מכאיב שננקט כלפי אדם אהוב מאד, מצדו של אדם אהוב מאד. יותר מזה. הילד נושא את עיניו – בצדק מוחלט – אל המבוגר, כמי שמספק לו את צרכיו ומגן עליו מכל רע. כשאותו מבוגר עצמו מתנהג כלפיו בתוקפנות, מונע ממנו דבר נחשק… מה הוא אמור לחוש? איך ייתן אמון כלשהו באותו מבוגר? ואם לא ייתן אמון בהוריו, בילדותו, איך ייתן אמון באדם כלשהו, כשיגדל?

ענישה היא צעד מכאיב שננקט על ידי האדם המשמעותי ביותר לילד, ממנו הוא  מצפה להגנה, לאהבה, תמיכה ועידוד. התפתחותו הנפשית התקינה תלויה ביכולתו לתת אמון באהבת הוריו – איך מענישים בלי לפגוע באמון הזה, היקר מכל?

הוי אומר: אין חינוך נקי לחלוטין מענישה, משום שאדם חייב להפנים את קיומם של גבולות, והסברה בלבד אינה מספקת. ועם זאת יש בענישה צד הרסני. אי אפשר להימנע מענישה, ואי אפשר להתעלם מסכנותיה. זוהי הדילמה. חשוב לזכור אותה, משום שעצם הזכירה מעוררת את כובד הראש החיוני במצב כזה.

נכון, מדברים בגנות הענישה הפיזית. אבל הרי אפשר לפגוע בילד בלי לגעת בו, ולפעמים זה הרבה יותר הרסני. התעלמות, לעג, מניעת אהבה – עלולים להיות קשים בהרבה ממכה קלה. איך נשמור על הדימוי העצמי של הילד, ועל אמונו באהבת משפחתו?

אציע מספר כללים, שהם אולי מובנים מאליהם, אבל חשוב להזכירם.

1.      הבנה. הילד חייב להכיר את כללי הבית, ולהבינם. אסור להעניש ילד בלי שיידע על מה הוא נענש – הוא יחווה זאת כהתקפה        ולא כחינוך. חובה לשוחח, לפני ואחרי, להסביר שוב ושוב. חשוב שיידע שיש כאן מחשבה והגיון, גם אם אינו מסכים להם.
2.      הקשבה. לתת לילד אפשרות להסביר את עצמו, ולהיות פתוחים לאפשרות שהוא בעצם צודק. לא להחליט מראש.
3.      כבוד. לעולם לא להשפיל. העונש צריך להיות ענייני, בלי שהנענש יחוש שמישהו לועג לו. השפלה אינה עונש.
4.      מידתיות. הילד מרגיש מתי עונש חורג מגבול הסביר, ויתקומם, לפחות בלבו, כנגד שרירות והקצנה.
5.      פיוס. לאחר שנענש, היחס חוזר להיות אוהב ומכבד כמקודם. להאמין שהילד יחזור לעצמו ולהתנהגותו הטובה.
6.     התנצלות. לפעמים אנחנו טועים, למרות הכוונות הטובות. צריך לדעת להתנצל על טעות. זה לא מוריד מכבודו של ההורה,           להפך.

אפשר להוסיף, אבל הכוונה ברורה.

ועכשיו, השאלה המתבקשת היא אם אפשר לעמוד בכל הכללים האלה? התשובה היא שלא תמיד. כולנו שוגים, מפעם לפעם. אבל  כדאי לזכור אותם, או לפחות את רוחם הכללית. הורה המשתדל להתנהג בכבוד, ואינו פוגע באמון הבסיסי שרצונו לחנך ולא להתקיף, זוכה להערכת ילדיו גם כשהוא טועה. הניסיון מוכיח.

ד"ר ברוך כהנא, פסיכולוג קליני