תגית: סמכות הורית

"הורות והתבגרות": איך לעזור לילדים לחפש בן/בת זוג?

להאזנה להקלטת התוכנית:



ענת נובוסלסקי, פסיכולוגית ורבנית, מנהלת המיזם "הורות לנצח"

עוד עם ענת נובוסלסקי ב'הורות לנצח':

האם יש גבול להתייעצות הורים?

 

עוד בנושא בלב אבות:

מעורבות או התערבות, כיצד מלווים בן או בת שמתחילים לצאת? מה תפקידנו? זכותנו לדעת או זכות הפרטיוּת של הבן והבת?

הורות לנצח – הורים כשדכנים

"הורות והתבגרות" בנושא: מוכנות ובשלות לנישואין

"הורים כבני אדם", שיחה מהלב של פסיכולוגית ואמא על תפקיד הורים בליווי ילדיהם לקראת בניית זוגיות טובה

בדיקת "דור ישרים"- זמן הצלבת מידע, בדיקות גנטיות לקראת נישואין – מתי לבצען? ההתלבטויות והתפקיד ההורי

הזכות לבחור, חיה מאיר משוחחת עם רווקים ורווקות שסביבתם לוחצת עליהם להתחתן. הורים, אנא הקשיבו לשיחה זו!!!

הבן אינו מספיק בוגר להתחתןהוא הכיר מישהי ומעוניין להתחתן איתה. לדעתנו הוא לא בוגר ולא מספיק יציב. האם להתנגד לנישואין?

תסמונת הקן המתרוקן, המתבגרים עוזבים את הבית. ההורים נותרים בו לבדם. זוהי הזדמנות להסתכל באופן אחר על הילדים.

 

 

 

 

 

הילד לא הולך בתלם

חלק ראשון

כאשר מתבגר בוחר בדרך חיים שונה מזו של הוריו, אחת האפשרויות הנעימות של הוריו לשמוע על כך היא שיחה עם הבן שבה הוא יעדכן אותם על השינוי בדרכו, על החלטתו לפרוש מהדרך. אפשרות אחרת ונעימה פחות היא כאשר ההורים חשים שהתנהגותו של הילד שונה, עצבנית, והוא נתון למצבי רוח משתנים. בזהירות ובחשאי הם עוקבים אחרי התנהלותו ואכן מגלים למגינת ליבם, שהתקיים בהם "אשר יגורתי בא לי". ילדם המתבגר פוסח על שני הסעיפים או כבר חלילה סר לגמרי מהדרך.

הורים שאינם יודעים ואינם מסוגלים להתמודד עם המצב עלולים להגיב במספר דרכים:

הדרך הנפוצה היא כעס והתפרצות על הילד, ואמירות כגון: "מה עשינו לך שאתה עוזב את הדרך שלנו?", "למה אתה עושה לנו את זה, אתה גורם לנו בושות". יש הורים שיסתגרו בתוך עצמם ויתמלאו רגשות אשמה: הם מאשימים כל אחד את עצמו, או יותר גרוע האחד מאשים את זולתו, את העולם, את החברים ואת הסביבה. התנהגות זו תוביל לדיכאון ועצבות. התנהגות רווחת נוספת היא התייחסות קרירה כלפי הילד. למראית עין הם אינם כועסים ומעמידים פנים שלא קרה דבר. אך היחס לילד השתנה, הם פונים אליו רק כשצריך לבקש או לתת לו משהו. התקשורת ביניהם היא טכנית וקרה.

במחשבה ראשונה תגובות אלו פסולות הן מהיסוד. אך במבט שני ובמחשבה שנייה, אלו תגובות טבעיות לחלוטין: ההורים משקיעים עמל רב בחינוך הילד. מיציאתו מרחם אמו הם מחנכים אותו בכיוון מסוים, עם מטרות ברורות ובעזרת אבני דרך חינוכיות מוגדרות. העמל כולל משאבים נפשיים וכלכליים רבים מאוד. והרי כל יהודי מתפלל ושואף ש"נזכה לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות", כל אחד רוצה לראות את בניו צועדים בעקבותיו. הקב"ה מעיד על אברהם אבינו ע"ה, "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". זו דרכו המוצהרת של אברהם, המחנך הדגול: לא להשגת כסף וזהב, גם לא לקריירה מזהירה הוא יחנך אותם, אלא לדרך שתוביל ותתבטא בעשיית צדקה ומשפט כדבר ה'.

על כן חשים ההורים כי הנה בנם יקירם, מחמד עיניהם, בשר מבשרם, חלק מנשמתם, לכאורה בגד בהם ובדרכם. אין ספק שתגובתם הראשונית של ההורים תהיה עצב, כעס, תסכול, אכזבה מעצמם ומהילד, וניתן להעיז ולומר שלעיתים תצוץ לה אף מידה מסוימת של תחושת אבל, כאומר: "לא לילד זה התפללנו, השקענו את מיטב כוחותינו בכיוון אחד והנה הוא יצא בדיוק ההיפך, הוא כבר לא בננו".

בראשית התהליך, אכן יש לתת מקום לתחושות אלו, במידה והן קיימות. יש לציין כי הן לא קיימות אצל כולם, כל אחד מגיב על פי אופיו, כוחותיו ואישיותו. בהמשך הזמן מתחיל ההורה לשאול את עצמו מה לעשות וכיצד יכול הוא לתעל את רגשותיו, מחשבותיו, דיבורו ומעשיו.

אפשרות אחת היא לתת דרור ופורקן לתחושות ולרגשות ולחזור לשגרה. זוהי דרך קשה שיתכן וטובה היא עבור ההורה אך לא עבור הילד שיתקשה לאסוף את החלקים אשר נשברו בנפשו בגלל יחס כזה של הוריו כלפיו.

אפשרות אחרת היא לעבד את המציאות, להעלות את הנתונים לחלק הבוגר שלנו, הוא החלק השכלי והמחושב יותר, ומשם להתחיל בהתבוננות פנימית שהיא למעשה דו-שיח בין השכל לרגש. זאת על פי האימרה היהודית הקובעת שיש להשליט את המח על הלב. התהליך כולל בתוכו מספר מרכיבים:

ראשית, ענווה והרפיה מתחושת ה"אגו" וה"אני", שמנסה לשלוט ולהשליט עצמו גם על הזולת. עלינו לזכור ש"אין עוד מלבדו" נאמר על הקב"ה, ולמרות שאנו ההורים, יש לילדינו רצונות אישיים משלהם.

שנית, תפיסת מרחק – ברגע שנצליח להתבונן על המצב הקיים, כואב ככל שיהיה, כמשהו חיצוני ולא כחלק מאתנו, המבט על המצב יהיה יותר אובייקטיבי ותתאפשר התמודדות בוגרת, מחושבת ואמיתית יותר, מתוך הבנה שיש את ה"אני" ויש את המשבר שעובר כעת על הילד ועל המשפחה כולה.

מרכיב נוסף בתהליך הוא התעניינות בילד. בזהירות ובעדינות עלינו להתעניין במה שעובר על הילד בחיי היום-יום שלו ולהיות קשובים לדבריו ולציפיותיו מהעולם ומעצמו. עלינו להתעניין כיצד הוא מרגיש, מה מצב רוחו ואם אפשר לסייע לו במשהו ולהקל עליו. עניין זה תלוי הרבה גם במידת רצונו של הילד להיפתח לפני ההורה ולפתח איתו תקשורת. חשוב שההתעניינות לא תיעשה בצורה של כפיה.

יש לעשות תיאום עמדות. במידה והילד ממשיך לגור בבית יש להגיע עמו "לתיאום עמדות" מתוך הקשבה וכבוד הדדי. הילד חייב להיות מודע לכך שהוא גר בבית הוריו ולכבד את הדרך בה הבית מתנהל. עם זאת, ישנם דברים הקשורים לאורח חייו של הילד שהוא ירצה לעשות בדרך שלו, ואת זאת יש לאפשר לו, בתנאים מסוימים.

קו מחשבה כללי שיכול לעזור בהתמודדות עם המצב, מתומצת ברעיון שנלמד מ"אגרות הקודש", אגרת כ"ה. התורה מורה לנו "ובחרת בחיים" אך יש דברים שנקבעים מראש ואין לנו בחירה חופשית לגביהם. אין אדם קובע את מינו, את הגנטיקה שלו ואת הוריו. גם אנחנו לא בחרנו שזה הילד ייוולד לנו. אנו שליחיו של הקב"ה לגדל את הילד הזה. מרגע הלידה, אנו כהורים נעשה את מיטב יכולתנו, את הטוב ביותר שאנו מסוגלים ויודעים לעשות. אם טעינו, יש כמובן להודות על האמת ולתקן את הצריך תיקון. עלינו להבין שילד זה היה צריך להיוולד לנו, לגדול על ברכינו ולקבל את החינוך שלנו. אם בכל זאת, הוא הולך בנתיב אחר, נזכור ש"הנסתרות לה' אלוקינו", "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום", "ואלוקים חשבה לטובה". ועוד יותר מכך, "כל דעביד רחמנא לטב עביד", כל מה שעושה הקב"ה – לטובה הוא עושה.

מתוך אמונה זו, אנו צריכים להתחזק ולזכור את הדבר הבסיסי מכל: אהבת ילדינו. לא משנה מה עשו ומה בחרו, אנו מצווים לאהוב אותם אהבת נפש. עלינו להידבק בקב"ה, להאמין בו וללמוד מדרכיו: "בנים אתם לה' אלוקיכם", בין עושים רצונו ובין שאין עושים רצונו, "אהבתי אתכם אמר ה'…". כשם שיהודי לעולם לא יוכל להמיר את דתו, ולעולם יישאר הוא יהודי, כך גם ילדינו לעולם יישארו עצם מעצמנו ובשר מבשרנו. מצווים אנו להמשיך ולאהוב את ילדינו גם כשהם במקום אחר. נְלמד את עצמנו לראות את הטוב הטמון בהם, נרחיב את המודעות שלנו ואת קשת רגשותינו החיוביים ונאהב אותם אהבה רבה שתלך ותגבר.

נכון, יש כאב וצער. גם הילד יודע שאנו מיוסרים וליבנו דווה, אך כבסיס לכל ישנה אהבה.
אם אנו רוצים באמת שילדנו ישוב חזרה אל הדרך בה אנו מאמינים, יש רק דרך אחת לעשות זאת: לאהוב אותו באמת, להראות לו את אהבתנו ושיהיה ברור לו שהיא לעולם לא תשתנה.

כדאי שנדע ונזכור. העובדה שהילד התנתק מהמסלול שלנו, אינה מעידה על כך שהוא התנתק מאיתנו ואינו אוהב אותנו. לעולם ההורים יהיו הדמויות הכי משמעותיות בחייו ולעולם הוא ישתוקק לאהבתם ולקרבתם. לא משנה מה הוא עשה או יעשה, בפנימיותו, בתוכו, במהותו, הילד מחפש את האהבה.

מתוך כך שניתן לילדנו להרגיש את אהבתנו אליו, נזכה בע"ה לשלום בית אמיתי, מתוך אהבה, אחווה, שלום ורעות.

חלק שני

בעקבות פרסום החלק הראשון של המאמר, נחשפתי למקרים נוספים ולמשפחות רבות שבהן הילד לא הולך בתלם.

מסתבר שמקרים אלו רבים, והם אינם פוסחים על שום אוכלוסיה – דתיים, חרדים, חסידים, חרד"לים, כולנו מתמודדים עם האתגר.

בחלק השני של המאמר ננסה להביא בע"ה מספר הצעות ודרכים להתמודדות עם המצב החדש והמורכב. בתחילה על ידי שננסה לחדד מה כדאי לעשות, ואחר כך ממה כדאי להימנע.

כפתיחה, נקדים ונאמר כי כל ילד, כל נער ונערה הם שונים וייחודים. וממילא דרך ההתמודדות צריכה להיות גמישה ומתאימה לאישיותו של הילד. ייתכן והורה אחד יחוש שכך יותר נכון עם ילדו, והורה אחד ירגיש אחרת. לכן לפני שנדבר על מאמצינו שלנו, נישא תפילה לריבונו של עולם שידריך את כל אחד ואחד מאיתנו לפעול ולזהות את הדרך הישרה והמתאימה לנפשו ולאישיותו של ילדו.

יחד עם זאת, ננסה לפתוח בע"ה כיווני חשיבה, וכל הורה יבחר את המתאים והנכון עבורו.

אנו מאמינים כי תקשורת כנה וטובה עם הילד היא דרך בסיסית והכרחית להתמודדות עם המצב. לכן, על האב או האם (מי שקרוב לילד ומשוחח עמו מדי פעם) או שניהם, להזמינו לשיחה, לקבוע זמן המתאים לשני הצדדים.

רגע לפני השיחה כדאי להתפלל לה' ולומר "יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך, ה' צורי וגואלי", שיכניס לפינו את המילים הנכונות והמתאימות לומר.

הגענו לשיחה.

שלב א'. יש לדבר בטון נעים, ליצור אווירה רגועה. לשים לב לטון הדיבור שלנו לכל אורך השיחה. לא להיגרר לצעקות ומריבות קולניות. זה לא יקדם אותנו, ואולי רק יחמיר המצב חלילה.

נדבר עם הילד על כך שכרגע ישנה התנגשות ערכית בין אורח החיים בבית לאורח החיים שלו. נאמר לו כי אנו רוצים לבנות עימו מעין "חוזה", הסכם. ההסכם נועד כדי למנוע עימותים הדדיים, ולבנות מעין תיאום ציפיות חדש. כהמלצה נאמר, כי כדאי לתת לילד להיות הפותח ולומר על אלו עניינים לדעתו צריך לבנות את החוזה. אנו נקשיב לדבריו.

לאחר מכן הגיע תורנו לומר את דברינו. נאמר אנו על אלו עניינים נראה לנו שצריך לבנות את ההסכם. למשל, אם הילד מסתובב בבית ללא כיפה למורת רוחנו, נאמר לו שכדי שנוכל לחיות ביחד בבית בשלום, חייבים להגיע להסכמה בעניין הזה.

כשהילד מסיים את דבריו, ובתקווה שההורה נשאר רגוע, עוברים לשלב הבא.

שלב ב'. אם כרגע אין להורה תשובה עניינית אפשר לומר: "שמעתי מה שאמרת ואחשוב על כך", שווה לחשוב ואף להתייעץ על כך ולא לשלוף תשובה שנצטער עליה.

אם יש להורה תשובה, זה מתחלק:

1. לתת לילד אמפתיה – תחושה ששמעתי, הקשבתי, הבנתי, אבל לא בהכרח הסכמתי. כדאי אפילו לנסות ולחזור על דבריו של הילד במילים שלנו, בכדי שיחוש שהבנּו את דבריו. תחושה זו מעניקה לילד הרגשה טובה, והיא פתח לשיחה רגועה ומקדמת יותר בע"ה. הילד כבר לא ירגיש 'מאויים'.

2. לומר לו בצורה מכבדת אך ברורה, שהבית שלנו מתנהל על פי ערכי התורה. אנו מבינים שכעת הוא בחר דרך אחרת, אך הבית, דרכיו ואמונותיו לא השתנו. מאוד לא מומלץ לשלב דברי מוסר והאשמה בדברינו. אפשר ואף רצוי, להוסיף שהוא יקר לליבנו ואנו רוצים שהוא ימשיך לגור איתנו אבל הוא צריך לדעת שכאן, בבית הזה, כולם מתנהגים על פי אותם הכללים, וזה כולל שמירת שבת, לבוש צנוע וכל הדברים החשובים לנו ושאותם אנו עושים בפרהסיא בבית.

ושוב נדגיש כי יש לשים לב לסגנון הדיבור. לא לקשור את הדברים לילד, אלא לומר שכולנו, כל בני הבית, מחויבים ללכת בדרך זו ללא יוצא מן הכלל.

בצורה זו בע"ה הילד יוכל לקבל את הדברים יותר בקלות, הוא לא ירגיש נפגע או מאוים שהרי דברים אלו שייכים לכולם ולא רק לו.

כאן, חשוב להדגיש, שהחוזה חייב לכלול גם דברים ל"טובתו" של הילד. שהילד ירגיש שהולכים גם לקראתו, שרואים אותו ומחפשים איך להקל מעליו. נבהיר זאת יותר בשלב הבא.

שלב ג'. בשלב ב' הזכרנו את הדברים שאנו עושים בביתנו בפרהסיא, לגבי אלו אין חולק שאסור לוותר. נשאר התחום האישי של הילד בינו לבינו שפחות משפיע למהלך החיים הפומבי של הבית, למשל: כשיושבים לסעודת שבת, לא נתאמץ לראות אם הוא מברך על נטילת ידיים ועל בציעת הפת. "לא נחפש אותו" אם הוא מברך ברכת המזון או לא. ואולי אף יותר מכך. בחוזה שנעשה נקבע מראש, שהוא לא חייב לברך, אמנם הוא כן חייב לקחת ברכון, אבל מבחינתנו שיספור עד 100… וכך לגבי שאר הדברים שבינו לבין עצמו. למשל, הוא לא צריך ליטול ידיים כדת וכדין, מספיק שיקום עם כולם לנטילה ויעשה "כאילו".

ובקצרה, חשוב עד מאוד שנבחין ונדע מה מחובתנו לדרוש – כמו עצם הישיבה ליד השולחן ושאר הדברים המשפיעים והנגלים לעיני כל, ומה אין מחובתנו לדרוש, ואף מחובתנו לוותר על כך עם כל הקושי שבדבר.

וכן לגבי הביגוד, לא כדאי לדרוש מהילד שילך בדיוק כפי שאנו מצפים. את גדרי הצניעות המינימאליים יש לדרוש ועליהם להקפיד ולסכם בחוזה. גם כאן הילד ירגיש כי אנו הולכים לקראתו. לא מחייבים אותו ללכת עם לבוש מסוים, אלא נסכם איתו על כללי צניעות הכרחיים בבית.

בכדי להמחיש הדברים עוד יותר, אספר על אישה מאחת החסידויות, שפעלה בדרך זו ותודה לאל בנה חזר למסלול (זה לקח לו שנים וגם הדרך שלו היום שונה מעט מדרכה של האם, אך הוא בחור ירא שמיים והקים משפחה לתפארת). היא סיפרה, כי בנה אהב חולצות אדומות (דבר שמאוד לא מקובל בחסידות זו). עם כל הקושי, בכדי ליצור קירבה, הלכה וקנתה לו חולצה בצבע זה. מקרה זה קירב ביניהם ולאט לאט בע"ה ירדו המחיצות.

במאמרי החסידות כתוב שכשמתעוררת לאדם בעיה הוא מתחיל לשקוע בתוכה, כך שאינו יכול לבחון אותה בצורה עניינית כי יש לו נגיעות בדבר, כנאמר בדברי חז"ל: "אין אדם רואה נגעי עצמו". במצב כזה על האדם להשתדל לצאת מהמסגרת של הורה-ילד, לתפוס מרחק ולמרות הקושי יש להחליט על דרך פעולה שתכוּון ע"י השכל וההיגיון ככתוב "מח שליט על הלב" ובצורה זו קל יותר יהיה למצוא פתרונות מתאימים.

עם זאת, לעיתים נראה כי גם כשמנסים ליצור ריחוק של "הורה-ילד", זה כמעט בלתי אפשרי. לכן כהמלצה כללית, כדאי, לפחות בתחילה לשתף אדם קרוב. להתייעץ. לא לפעול לבד. המעורבות הרגשית מונעת מאיתנו, בעיקר בהתחלה, למצוא את הדרך הנכונה. רגשות האשמה, הכעס, הבושה, העלבון, האהבה, כל אלו יחד לעיתים קרובות "מסנוורים" אותנו מלמצוא את דרך הישר. לכן הכרחי ממש לשתף ולהתייעץ. זו לא בושה, להפך, זו לקיחת אחריות אמיתית.

לסיום, אכתוב בע"ה בקצרה רבה, כיווני חשיבה נוספים. על כל אחד מהם אפשר לכתוב ולהרחיב עוד רבות, אך כעת הם נועדו רק לפתוח את המחשבה, וכל הורה ומשפחה יבחרו את המתאים והטוב עבורם:

אנו מודעים לרגשי האשמה, אך יודעים כי אלו לא יקדמו אותנו כרגע. אנו מאמינים שפעלנו הכי טוב שיכולנו, ורצון ה' היה שנגיע למציאות הנוכחית, ועימה נתמודד בע"ה  כראוי.

אנו ממשיכים לדבוק בערכינו, אך אנו נמנעים מלהשליטם בכוח. הכל יעשה בדרך של תקשורת ודיבור כן.

אנו סבלנים. אנו מאמינים כי השינוי הוא תהליכי. לכולם קשה להתרגל למצב החדש, וממילא אנו זקוקים לזמן. זמן לחשוב, להפנים, לפרוק, לפעול, ואף לבכות.

הסבלנות החינוכית דורשת גבורה נפשית. קשה לנו, בני אדם, לסבול לאורך זמן את הפער בין המצוי לרצוי מבלי להתייאש או לכעוס. בתחילת הבריאה נאמר במדרש שעלה בדעת הבורא לברוא את העולם במידת הדין וראה שאין העולם יכול להתקיים, לכן הקדים מידת הרחמים ושתפה למידת הדין. כלומר, הסבלנות האלוקית החינוכית, מתבטאת בכך שהקב"ה מקדים רחמים לדין. הוא נותן לנו  זמן לתשובה, לתיקון. ובכך מאפשר לאנושות להתגבר על כישלונותיה ולהתקדם על פי הקצב העצמי שלה.

יש מצבים בהם אנו חשים כי אנו מדברים ומדברים, מסבירים ומבינים, אך שום דבר לא נכנס. התחושה מתסכלת, מעין "אין קליטה".התשובה לכך נמצאת בדברי הרבי מקוצק. הרבי שאל: מדוע בפרשת קריאת שמע נאמר: "והיו הדברים האלו על לבבך", ולא "בלבבך"? וענה: כי צריך שהדברים יהיו מונחים כאבן על הלב ובשעת רצון יפלו לתוכו. פעמים רבות הלב סגור, אך אנו ממשיכים להניח אמרינו על הלב, באמונה ובתפילה לעת רצון קרובה, בה הלב יפתח והדברים יכנסו לתוכו. אנו ממשיכים להאמין בילד שלנו, בנשמה הטהורה שבו. אנו מאמינים כי הדברים מונחים על לב בנינו והם רק ממתינים לשעת הכושר שהלב יפתח ואז הם יפלו ויחלחלו בע"ה.

יש לזכור שלא כל מה שאנו חושבים הוא קדוש, וכן לא כל מה שאנו חושבים שזה אסון חינוכי הוא אכן כך. מתוך כך שמדובר בילד שלנו, בחינוך שלנו, קשה לנו לעיתים לשפוט את עצמנו כראוי, לכן נשוב ונדגיש את החשיבות לשאול, לברר ולהתייעץ.

כדאי ורצוי עד מאוד להיעזר ולהיתמך הבעל באשתו, והאשה בבעלה. חשוב כי יחזקו אחד את השני. אם האחד מרגיש שהוא נופל, נשבר, מאבד תקווה, צועק, מתפרק וכדו', השני יכול לאפשר לו ללכת לנוח. והוא, שיציב כרגע, ימשיך את הדרך בה הם הולכים. כדאי להיות קשובים האחד לשני ולראות מתי לאחד קשה ולשני יש כוחות, ומתי להיפך. להשתמש בכך שהם שניים.

לסיכום, כתב הרב קוק באחת מאיגרותיו: השקעה חינוכית לעולם לא מבוזבזת. לעתים השפעתה מיידית, ולעתים היא נראית לאחר זמן רב. מתוך כך אין היתר, ואף אסור, להתייאש.

אין אנו יודעים את דרכי הקב"ה, אך אנו מאמינים שהכל פועל בדיוק. אנו ממשיכים להשתדל ולעשות, והשאר – ה' הטוב בעיניו יעשה.

רחל פישר, מנחת קבוצות, יועצת זוגית ומשפחתית. 08-9437846, 0546-600113, 

הורות בחופש

החופש הגדול עשוי להיות דבר טוב. הוא מאפשר התאווררות, פיתוח תחומי עניין מגוונים ואגירת כוחות לקראת שנת הלימודים הבאה. דא עקא, לעיתים מהווה החופש זירת התגוששויות בין הורים לילדיהם. התגוששות ומתח הנובעים בין השאר מפערי ציפיות.

חלק מילדינו מצפים בקיץ ל'חופש מהחיים' ולא רק מהלימודים. מבחינתם, תפקידם העיקרי בקיץ הוא לצבור בילויים. הם אוכלים, מתקלחים (לפעמים…), לוקחים כסף, רצים מפעילות חווייתית אחת לרעותה ומשאירים מאחוריהם שובל של כלים, בגדים ושלל חפצים שההורים צריכים לסדר. למותר לציין כי ציפיות ההורים מהתנהגות ילדיהם בימי החופש הן אחרות לגמרי.

בפועל, במשפחות מסוימות ההורים עובדים בקיץ שעות נוספות כדי לממן נסיעות אין-סופיות של ילדיהם לקניון ולבאולינג, למחנה ולקייטנה, לים ולסרט (הַתאימו את הדוגמאות לגיל הילדים ולאופי המשפחה). ההורים אמנם שמחים שהילדים זוכים למנוחה ולהנאה, אך מצפים לשותפות בהפעלת הבית ולפעילויות קיץ הכוללות גם עשייה ערכית ומשמעותית. פעם אחר פעם נהפכים ימי הקיץ לעימות בין ההורים לילדיהם סביב השאלה האם תפקידו של הצעיר הוא רק לבלות וליהנות, או גם לתרום ולעשות: בעזרה בבית, בחסד לנזקקים, בלימוד תורה ובתחומים ערכיים אחרים. הפער בין ציפייה לימים שבמרכזם 'כיף' ובילויים לבין ציפייה לימים שיש בהם (גם) משמעות, הוא היוצר לעתים מתחים פנים-משפחתיים המגיעים לשיא בימי החופש הארוכים (מידי…).

המסקנה פשוטה: כדי ליצור קיץ משמעותי ומהנה (גם להורים) יש צורך בעבודה הורית מוּדעת. ההורים נדרשים להתכונן לקיץ כדי שכולם יֵצאו ממנו נשכרים. בזמן שנותר עד לחופש הגדול על ההורים לחשוב, תחילה לחוד ולאחר מכן יחד עם ילדיהם, כיצד להפוך את הקיץ לתקופה של צמיחה אישית ומשפחתית כאחד. סוף דבר,דווקא בימי הקיץ – אין חופש מהורות…

הרב יונה גודמן, המנהל החינוכי של מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא, וראש תחום חינוך אמוני במכללת אורות ישראל

בן שאינו מקבל מרות

שאלה: הבן שלי – בן 15 – פשוט לא מקבל מרות – לא שלנו ולא של ביה"ס. עושה מה שבראש שלו, מפר את דברינו ב"ריש גלי". איך עושים לזה סוף?

תשובה: שנים ארוכות היו בני אדם רכושם של בני אדם אחרים, עבדים היו רכושם של בעליהם, נשים רכושם של גברים, וילדים רכוש ההורים. לא בצורה אלגורית, אלא באופן ממשי, מחצית מן המין האנושי ואף יותר, הייתה אוכלוסיה ללא רצונות וצרכים, ללא שאיפות אישיות וללא קול.

ברבות השנים החל השחרור, בוטלה העבדות, פחתה אפליית הנשים, וילדים היו לבעלי זכויות (הרבה) וחובות (מעט). חכמי ישראל לאורך הדורות ראו בחירויות אלו קודש, ודאגו לשמר אותן על ידי הלכות שונות.

לעיתים קשה לנו להשתחרר מתביעת הבעלות על מה שסובב אותנו, וודאי על ילדינו, הרי אנו הולדנו אותם, הרי הם חייבים בכבודנו, הרי אנחנו לא העזנו לדבר בפני ההורים שלנו, הרי… אולם חכמים הפכו את המשוואה ואמרו כי תחושת הבעלות על אדם אחר אינה מעניקה לנו את הכח לשלוט בו, אלא לגלות אחריות כלפיו, ו"כל הקונה עבד כקונה אדון לעצמו", ועל אותו משקל כל המביא לעולם ילד, כמוליד אב לעצמו.

כשאומר הורה "הבן שלי", יש וה"שלי" הוא כינוי חיבה – הרי הוא יוצא חלצי ובו גאוותי; ויש שה"שלי" הוא כינוי רכושני – הרי הוא יוצא חלצי ולכן בעלותי עליו ברורה. בדרך כלל, כאשר מדובר בתלונה על הילד, אזי ה"שלי" אינו ביטוי של חיבה אלא של דרישת בעלות.

בהמשך השאלה נאמר בכאב כי הבן עושה "מה שבראש שלו". גם משפט זה יכול להיאמר בשתי משמעויות. לעיתים נשמע כי "את הדרשה הוא חיבר לבד, הכל זה מעצמו, ממה שבראש שלו", בגאווה. אך לעיתים זו טרוניה כואבת, כמו שאומרים על מכונת כביסה שקנינו ש"עושה מה שבראש שלה" ולא פועלת לפי מה שהובטח בחוברת התפעול שקיבלנו עם קנייתה.

להוותכם בנכם עושה את מעשיו בראש חוצות. הרי הוא מייצג אתכם, כולם יודעים היכן גדל ולמי הוא שייך, ואוי לאותה בושה. שוב, כמו כולנו, אתם חשים כי הבן הוא "הארכה" שלכם, הוא איבר מגופכם שלכם, ומעשיו גורמים לכם "נכוּת", שאתם בושים בה.

ולבסוף, הייתם שמחים כי זה ייגמר, רוצים לשים לזה סוף, אבל יש בעיה. כשקונים בחנות, אפשר להחזיר ולבטל את הקניה מיד, אולי לקבל זיכוי ולקנות אחר. אפשר גם להיפטר מהמטרד שקניתם ולקנות חדש, או אולי, במקרה קשה, אפשר למסור לתיקון למומחים. יש הורים שעושים זאת גם עם ילדיהם – שולחים מהבית, מתנחמים בילדים האחרים שלהם "שעושים מה שבראש של ההורים שלהם", או שולחים אותם לבעלי מקצוע היודעים לפתור בעיות חינוכיות, אולי בישיבה תיכונית מרוחקת.

לשמחתי אינכם מן ההורים הללו – הרי פניתם בבקשת עזרה ולא הרחקתם את "המזיק" מהבית. אם כך, אנו כבר רואים את האור, איכפת לכם מהבן, אתם דואגים לו, אז אולי כדאי לשנות את הגישה ולהחליט כי בנכם הוא ישות עצמאית, הראויה לכבוד באשר הוא שם.

ילדינו אינם שלנו יותר מאשר אנו שלהם, זהו העולם החדש, שגם אם איננו מקבלים אותו, הוא העולם אותו יצרנו למענם. אם לא נתייחס אליהם כאל "רכוש" שתפקידו למלא את הציפיות שלנו ולא לבייש אותנו בפומבי, אלא כאישיות עצמאית שניתנה לנו הזכות והחובה (הערה למתקדמים: שהיא חובת גברא על ההורה ולא חובת חפצא על הילד) לדאוג לרווחתה הפיסית והרוחנית, אולי אז ימלא את הציפיות שלנו ממנו.

קשה מאוד להתנתק מתחושת הרכושנות שלנו, לוותר על הזכות הטבעית שלנו לשלוט במה שיצרנו, אולם מסתבר כי רק הנכונות לוותר על מה ששייך לנו עושה אותו לשלנו באמת, תחת אשר נהיה אנחנו שלו. רק אם נדע לקבל את מה שבראש של ילדינו ולכבד אותו, גם אם מה שבראש שלו אינו זהה למה שבראש שלנו, אז, למרבה הפרדוכס, יתקרבו הראשים.

בינתיים, אולי כדאי לשוחח על מה שבראשים שלכם, של שניכם. תבררו קודם מה יש בראש שלו, אמנם בדרך כלל אין שם משנה סדורה אלא רסיסי תחושות, אולם גם הם ראויים לכבוד. אל תטיפו לו את מה שיש בראש שלכם, נסו לוותר לפעמים על הצגת עמדתכם, העמידו אותו על טעויותיו, אך מצאו גם את היופי והמקוריות שפעם היו גם בראשכם ושכחתם מהם.

עצה טובה ומעשית. פגשו את בנכם שלא סביב האירועים המכעיסים, אז יקל לשוחח על דעות ומבוכות. שתפו אותו בלבטים שלכם, הראו לו גם את החולשות שלכם. מצאו גם בדבריו טעם והוכיחו לו כי תקבלו אותו כפי שהוא וכי אינכם רוצים לשים סוף למאומה. בדרך תצטרכו להבליג על הרבה, אולי תנהגו באופן מלאכותי, שהרי בטבעכם אתם רק רוצים לשים לזה סוף, אולם תגלו כי נפלה בחלקכם הזכות להשתנות, בזכות הבן היקר שלכם.

הרב שלמה וילק, רב קהילת "יעל" בשכונת בקעה בירושלים וראש התיכון התורני "דרך אבות" באפרת

להרחיב את השוליים הצרים בציונות הדתית

בחרתי לפתוח את המאמר במעט נתונים המעידים על כך שאומנם בתחום הנדון, מתבגרים בסיכון מקרב בני נוער מהציונות הדתית רב הנסתר על הגלוי אך עם עובדות קשה להתווכח. במדינת ישראל יש כיום 733,000 מתבגרים, מתוכם 665,000 תלמידים. מתוך כלל התלמידים נמצא שכ – 70,000 בני נוער משתמשים בסם לא חוקי כלשהוא. מספר זה מהווה כ – 11% מקרב בני הנוער, כ – 36% שותים אלכוהול לעיתים קרובות [1].

במחקרים שנעשו בקרב בני נוער דתיים מדובר על כך שיש קורלציה בין הנתון במגזר הכללי לבין אחוז המשתמשים בסמים ואלכוהול מקרב בני הציונות הדתית. הנתונים מראים על כך שכ – 10% מקרב בני הנוער הדתי משתמשים בסם לא חוקי כלשהוא. מהי משמעותו של נתון זה? מה הוא אומר לנו ההורים ולנו אנשי החינוך? אולי נכון להמשיך באמירות "לנו זה לא יקרה", "אנחנו חברה מוגנת", "תוכנית המניעה הטובה ביותר היא החינוך של הציונות הדתית". להבנתי יש לראות את תופעת השימוש בסמים כסימפטום למציאות רחבה יותר ומורכבת יותר שקשורה למתבגרים בעידן הפוסט מודרני. רבות נכתב על מתבגרים בעידן הפוסט המודרני אך לצורך הדיון ברצוני להתייחס לכמה מאפיינים.

א. בעידן בו נוצרו שינויים מהותיים בחשיבה ובתפיסת המציאות. הפרט מצמצם ואפילו שולל את הסמכות והכוח שהוא הִקנה למבוגרים שבחייו, הפרט הפך את עצמו למרכז וסובר שהמתכון לחיים כבר לא נקבע ע"י גורם חיצוני. המתכון לחיים הפך להיות מתכון אישי.

ב. "אובדן הילדוּת". טשטוש הגבולות בין ילדים למבוגרים באמצעות חשיפה בלתי נמנעת לאינפורמציה מאמצעי המדיה השונים. המבוגר כבר לא משמש בתפקיד "המתווך". האינפורמציה והידע מגיעים ישירות דרך מחשב, אינטרנט, טלביזיה, חברים ועוד. טשטוש הגבולות הזה מביא את הילדים והנוער לגבש אוריינטציה של מבוגרים טרם זמנם.

ג. התערערות היציבות של התא המשפחתי כמסגרת דו-הורית קבועה לאורך זמן (כיום שיעור הגירושין בעלייה, 60% מבני האדם מחליפים בן זוג אחד במהלך חייהם).

ד. להורים יש פחות זמן טכני ופנאי רגשי לילדים עקב תרבות קרייריסטית ומציאות כלכלית מורכבת. ישנו צורך אמיתי ביציאת שני בני הזוג לעבודה. הנוער בתגובה נשען פחות על המבוגר ובונה יותר על עצמו.

נוכח העמדות והתופעות הנ"ל נוצרו שינויים מהותיים בגישות הנוער. נוצר אצל הנוער מבנה נפשי שונה וייחודי המגיב באופן אחר למוסכמות עולם המבוגרים.

המושג "חינוך" (שינוי ועיצוב של עמדות, ערכים והתנהגות) הוא רעיון שפשט את הרגל אצל בני הנוער. מבחינתו אפשר שיקנו לו ידע, אך עמדות, ערכים ואפיוני התנהגות עליו לגבש בעצמו. הנוער רואה עצמו במרכז עם זכות לבעלות וסמכות על חייו, הוא מכליל את הוריו כחלק ממערכת "נותני השירות" ושולל מהם את המימוש המסורתי של תפקיד ההורה. אנשי המקצוע נוהגים לקרוא למצב זה "איבוד הסמכות ההורית".

במציאות חיים שכזאת אנו מנסים "לחנך" את בנינו ומסתבר שזה לא קל בלשון המעטה. ישנם לא מעט קשיים ולעיתים אף כעס שלנו המבוגרים כלפי הורינו, מדוע לא הכינו אותנו למשימה? אף על פי כן ולמרות הכל זה אפשרי. הנוער שלנו מוכיח לנו כל פעם מחדש ששווה להשקיע בו. בנינו ובנותינו הולכים לצבא לשרות לאומי, לישיבות ולמדרשות. משתלבים במפעלי חסד ותופסים במסגרות אלה מקום של כבוד. כנראה שהחינוך שלנו נכון וטוב אך כל זה אסור שיסנוור את עינינו, מכיוון שלכל כלל יש יוצא מן הכלל ועל אחת כמה וכמה במציאות מורכבת כפי שצוינה לעיל.

מסתבר שבציונות הדתית השוליים הם צרים ביותר, והנפילה לתהום הינה סיכון מוחשי. בשנים האחרונות אנו נחשפים לתופעות של מרידה מקרב מתבגרינו הכוללת: גידול שיער, התנגדות לעולם הדתי המעשי, עישון נרגילות, סיגריות ואף שתיית אלכוהול ועישון סמים, לאחרונה אף תופעות של ונדליזם, גניבות ואלימות.

אני במכוון כולל את כלל התופעות הנ"ל ב'חבילה' אחת מכיוון שהן כולן ביטוי למגמה אותה ציינתי בתחילת המאמר. לעיתים קרובות תופעות אלה מועצמות על ידינו מבלי משים, לעיתים אנו גורמים לתופעות אלה לצאת מכלל שליטה. רובנו אוהבים לראות את ילדינו ב'דמותנו ובצלמנו', דבר זה בא לידי ביטוי מובהק כשאנו רוצים לגייס משפחות נוספות לישובים בהם אנו מתגוררים. בפרסום יהיו בתים נאים וילדים קטנים וחמודים אבל לפתע פתאום כשהנער מופיע בשבילי הישוב או בבית הכנסת כשהוא מגודל שיער זה נראה להורים ולחברה זר ואף מאיים. אם הילד "לא בסדר" (לפי איזו שהיא הגדרה) אנו "נדאג" שיהיה בסדר.

המראה החיצוני תופס משמעות רבה בחיינו. אנו מוציאים את עצמנו מתעסקים באורך השיער, האיפור הגס, הפירסינג, החולצות הגזורות וכד'. אנו עדים לתופעה שבני הנוער בודקים את גבולות הגזרה במישור זה. אנו מבחינתנו מביעים עמדות חדות ונחרצות, דבר שגורם לחלק מהמתבגרים להתבצר בתווית "הפריק", "הזרוק " ולהמשיך בשלהם ( שמות תואר הניתנים להם בד"כ ע"י השכנים ושאר הישוב).

בני נוער שכבר הגיעו למצבים קשים מדווחים לנו שכך התחילה הידרדרותם. "ברגע ששמו עלינו תווית החלטנו להוכיח לכולם שאנחנו אף גרועים יותר ועוד נראה לכם".

התווית מושמת גם במישור הלימודי. המחקרים מראים שכ – 70% מקרב בני הנוער המשתמשים בסמים הם נערים/ות בעלי לקויות למידה והפרעות קשב וריכוז (ADHD). בני נוער אלה מתקשים להשתלב בביה"ס. התווית שמודבקת עליהם כ"חלשים" או כאלה הזקוקים ל"מרכזי למידה" או מושמים ב"הקבצה ג'" מחזקת את הדימוי העצמי הנמוך, ולעיתים הסם מהווה פתרון למצוקה זו, הסם משמש כסוג של "ריפוי עצמי".

משיחות שערכתי עם בני הנוער שהסתבכו בבעיות סמים וכד', הם מדווחים על כך שעברו מספר בתי ספר במשך השנים. החוויות הזכורות להם מביה"ס הן חוויות של כישלונות אין סופיים. המשברים מתחילים בד"כ במעבר לחטיבת הביניים שם עולה רף הלימודים. לאחרונה אנו עדים לפתיחת מסגרות ייחודיות לבני נוער שלא השתלבו במערכות הנורמטיביות (בישיבות התיכוניות ובאולפנות). מגמה זו הינה מורכבת, מחד סוף כל סוף ישנה מסגרת הקולטת, מאידך מסגרות אלה "פותרות" את מערכת החינוך מלקחת אחריות על בני נוער אלה ולראות כיצד ניתן לשלבם למרות "חריגותם". מסגרות אלה מחזקות את הדימוי הנמוך ומבליטת את חריגותו של הנער.

מדיווחים של בני נוער שהסתבכו, דווקא המפגשים הבעייתיים עם מערכת החינוך ועם החברה בישוב הם אלה שגרמו להם "לעשות החלטה". אנו מכירים בחשיבות 'קבוצת השווים' כמעצב אישיותי אצל המתבגרים, תנועת הנוער הינה חלק חשוב מקבוצת השווים.

בחבריא ב' (מכיתה ט' ומעלה) מי שנשאר בתנועת הנוער הוא בד"כ מדריך בתנועה, "החברה שלנו" ברובם לא מתקבלים להדרכה, דבר שמגביר את אי השתייכותם "למיין סטרים" של הישוב. באופן טבעי החבר'ה מחפשים את "השווים" בשדות זרים, "אם אין לנו מה לעשות בישוב ניסע לכיכר ציון או לחוף דוגית, ל"בניאס" וכדו'. בעקבות כל הנאמר, המעגל המשפחתי הופך להיות יותר ויותר מסובך, ההורים "מתביישים" בבנם או בביתם. ישנו לחץ סביבתי, בנם הופך להיות שיחת היום בשולחן שבת של השכנים. כל זה גורם להורים להגיב בקיצוניות ואילו המתבגרים מתבצרים במקומם והנתק הולך וגדל.

מבחינתו של המתבגר אם בכל החזיתות רע לו חייבת להיות חזית אחת שיהיה לו בה טוב וזה אצל "החברה". הדינמיקה בין בני הנוער המסומנים היא כזאת שמקבלת את כולם כמו שהם. שם לא שופטים אותם, שם כל התנהגות מקובלת, שם הוא מרגיש "בראש טוב, סבבה". מדובר בסביבה בה אין גבולות, בה יש טשטוש בין המינים, בה כל האסור מותר. הנערים חווים שם חוויות קשות בלי שיהיו מודעים למצבם. מדובר בהפקרות מינית, עישון סמים ושתיית אלכוהול ללא כל בקרה. הבנות איתן נפגשתי בעבודתי מדווחות על כך שלצורך השגת הסם או בכדי להרגיש בין החברה הם נאלצות לקיים יחסי מין בלי שיהיו מוכנות רגשית לשלב זה. הנערים מדווחים על כך שהם נאלצים לגנוב ולעיתים אף לשדוד קשישים בכדי שיהיה להם כסף לסמים ואלכוהול.

סצנת הסמים ואלכוהול עונה להם על כל החסכים עליהם דיברתי, פתאום לא מרגישים שונה. ההערכה העצמית גוברת, הסם מטשטש וגורם להם להרגיש טוב, "להיות בהיי" (בשפת המשתמשים להיות "בסטלה" כלומר להרגיש טוב). ישנם לא מעט מקומות בהם בני הנוער מקיימים את החוויה עליה אני מדבר. מקומות ידועים יותר וידועים פחות כדוגמת: כיכר ציון, חוף דוגית, חוף לבנון, הבניאס, חוף השנטי בים המלח, איזור המעיינות בגוש עציון ועוד. בני הנוער מדווחים על "זוּלות" – מקומות עישון בישובים עצמם, בבתים נטושים ואף דירות של ההורים שנסעו לחופש, חו"ל וכד'. אני מציין מקומות אלה כדי לגרום לנו להבין את היקף התופעה ולחשוב קצת אחרת כיצד להתמודד איתה. המשטרה לא מטפלת בתופעה מכיוון שלא מדובר באוכלוסיה עבריינית קשה. סדרי העדיפויות של המשטרה הם שונים ובצדק.

אם כן מה עלינו לעשות? להרים ידיים, להוריד את הראש ולחכות שהזמן ייעשה את שלו. או שמא להיות יותר אקטיביים אבל באופן אחר, לא במובן השיטורי-סמכותי, אלא יותר במובן החינוכי המבין אך גם מונע את ההידרדרות. מבחינת לא מכבה שריפות, נגרר ומגיב לתופעות אלה, אלא מונע אותן. כיצד מרחיבים את השוליים על מנת שלא תהיה הידרדרות מהירה וחדה? הפתרונות הם רבים ובמישורים רבים. במישור הקהילתי, במישור המשפחתי ובמישור הבית ספרי.

המישור הקהילתי

 

יש לתת את הדעת לקבוצת המתבגרים – כל השקעה תצדיק את עצמה באופן מיידי. יש למצוא רכז נוער מתאים שילווה את המתבגרים, כדאי שלא יהיה מבוגר מידי (מנטלית) ולא צעיר מידי. אחד שיכול לעשות אינטגרציה בין המתבגרים השונים לייצר פעילות שכל אחד יוכל למצוא את עצמו. שילוב של פעילות חינוכית אתגרית וסתם חווייתית ולתת גם לשונים מקום בקבוצה. אנו יודעים שלכל אחד יש צדדים שבהם הוא חזק. יש להיערך לחופשות ביה"ס בצורה נכונה במיוחד לאור העובדה ששבוע הלימודים התקצר.

באופן כללי זה נכון שבישובים הומוגניים העניין קל יותר אך גם בקהילות דתיות בערים הגדולות ישנה אפשרות להיערך בהתאם. בחלק מן הישובים יש מוסד של "משפחות מאמצות": כל שכבת גיל מקבלת משפחה מלווה אליה הנוער מגיע בשבתות. מודל זה מהווה לגבי חלק מן המתבגרים מפגש אחר עם עולם המבוגרים. לא מפגש של סמכות ולא מפגש משפחתי. לעיתים נוצר אקלים המאפשר לדבר על סוגיות משמעותיות בעולמו של המתבגר, נושאים סביב ההתפתחות האישית והדתית וכד'. בישובים שלא השקיעו בתחומים אלה ישנם אחוזים גבוהים יותר של נוער מנותק. בחלק מן המקרים נאלץ מדריך הנוער לעסוק בחיזור אחר הנערים הנ"ל, תהליך החיזור הינו משמעותי ויש להשקיע בו זמן ומשאבים.

המישור המשפחתי (עם קשר למישור הקהילתי)

 

עבודה עם ההורה – ברוב הבתים שהתגלו קשיים בחינוך הילדים נמצא שיש או עודף קשיחות או עודף פתיחות, כלומר: אחד מהקצוות. ישנם מספר דרכים להתמודדות עם הקושי המשפחתי, נראה שגם ההורים צריכים תמיכה ולא רק המתבגרים. לשם כך ישנה חשיבות "לקבוצת הורים" או "חוג הורים" (כל שם שאינו מאיים יתקבל בברכה). כיום ישנם אנשי מקצוע רבים בקרב הציונות הדתית שיכולים להנחות פעילות זו. יש לדון בקבוצה זו במספר נושאים:

1. תרבות הנוער הדתי לאומי כיום – בהרבה מהמקרים ההורים מנותקים לגמרי מהוויית המתבגרים.

2. העצמת הנוכחות ההורית בחינוך הילדים. גבולות אינה מילה גסה, אך כיצד ומתי מציבים גבול? סוגיה מורכבת אך ניתנת ללמידה, במיוחד אם עובדים בצורה עקבית שכוללת תמיכה להורים במהלך התוכנית.

3. העצמת התא המשפחתי: תקשורת במשפחה, אהבה, אמון, אמפטיה והזדהות, הבעת רגשות ושיתוף הילדים בהם.

4. גבולות וחופש, משמעת ומשמעות במשפחה, בחיים הדתיים ובכלל.

5. על המשפחה כחוויה, יצירת הווי משפחתי שמייצר מכנה משותף בין ההורים לבין הילדים.

6. על המשפחה והקהילה ומה שביניהם, על היחס לשונה במשפחה, בקהילה.

לחוג הורים שכזה ישנה חשיבות גדולה גם אם לעיתים קשה לרכז מספר רב של הורים. הניסיון מוכיח שההורים יוצרים קשרים ביניהם ו"מגלים" שהבעיות שלהן הם לא רק שלהם, וגם לשכנים ישנם קשיים ובעיות דומות. לעיתים זוגות הורים מתאמים פעולה ביניהם, דבר המייצר שיתופי פעולה בהתמודדות עם הבנים. המטרה היא בסופו של תהליך לעבור משיח אמוציונאלי חזק, לדיאלוג עם המתבגרים.

המישור הבית ספרי

 

מישור זה הינו משמעותי ביותר וזאת בשל העובדה שהמתבגרים אמורים לשהות בו רוב שעות היממה, ובחינוך הפנימייתי 24 שעות ביממה. מפגש זה אמור להיות מפגש משמעותי שהרי ידע ניתן לקנות בדרכים אחרות. לא כאן המקום לדבר על דמות המחנך אך טענתי היא שבעידן שכשזה יש להרחיב את "ארגז הכלים" של המחנך. בכדי לחדור ללבו של המתבגר יש צורך ביכולת הקשבה והבנה, יש לייצר מצבים שמאפשרים למתבגר לשתף את המבוגר במה שעובר עליו, אך לשם כך על המבוגר לרצות להיות שותף ופנוי למסע מפרך זה.

מידת הסבלנות הינה מידה חשובה ביותר גם כשהנער/ה פורצים גבולות, הם בדרכם שלהם קוראים לעזרה, יש חשיבות לתגובה אך יחד עם זאת יש לנהל עימם דיאלוג.יש לייצר "קווים אדומים" אך על קווים אלה להיות דינמיים ולעיתים אף להתאימם לייחודיות של הנער גם אם יש לכך מחיר קבוצתי. לא להיבהל מהשיער הארוך והנזם באף גם אם בסופו של תהליך הנער/ה יצטרכו להסיר סממנים אלה, חשוב לעשות זאת בדרך הנכונה. אני ממליץ על עבודה קבוצתית בתוך בית הספר. המבנה הכיתתי של כסא ושולחן מלפנים ושכל אחד מתבצר בד' אמותיו, מייצר ריחוק וחוסר פתיחות. מומלץ לפתוח את היום במעגל קבוצתי "בגובה העיניים" ולאפשר למתבגרים לדבר על רגשותיהם וכד', מעין "סבב הרגשה". גם אם הציניות של החבר'ה תגבר אין להתייאש, הניסיון מוכיח שכשיש אווירה חיובית המתבגרים מנצלים את ההזדמנות ומדברים על דברים שכואבים להם.

כלי נוסף שעליו אני ממליץ הוא "ביקור הבית" מושג הלקוח מעולם הפנימיות לנוער מנותק (בד"כ במעמד סוציו-אקונומי נמוך – משפחות מצוקה וכד'). מסתבר שביקור בבית מייצר קשר אחר בין המחנך לבין הנער, הכרת המשפחה מאפשרת התמודדות אחרת, נכונה יותר של המחנך עם הנער, ושל הנער עם משפחתו. לכאורה הדברים ידועים ובכל סמינר למורים לומדים על כך, אך בפועל זה לא נעשה מכל מיני סיבות: חוסר זמן, לחץ של בגרויות וכד'. יש לי הרגשה שהסיבה האמיתית לכך הינה פחד המחנכים מלהיכנס לעולמות סבוכים אלה, כמו כן חוסר בפניוּת נפשית ורגשית של המחנכים עצמם. מאות בני נוער לא היו נפלטים מבתי הספר, מן הישיבות והאולפנות, אם היינו מפעילים כלים חינוכיים-טיפוליים אלה. ברבים מן המקרים בית הספר מעביר את האחריות להורים (ובצדק), אך בכך פותר את עצמו. אין ספק שההורים הינם אחראיים אך גם לביה"ס ישנה אחריות.

אם ניתן לבני נוער אלה מקום בישיבות ובאולפנות, נשקיע זמן ואנרגיות לתת להם הרגשה שהם רצויים, שלא נוותר עליהם כל כך מהר, אזי יש סיכוי שייצאו מהתסבוכת בה הם נמצאים.

מתכנית מניעה להתמודדות עם תופעות של התדרדרות

 

עד כאן כתבתי על תוכניות מניעה ראשוניות, אך מה עושים כאשר התופעה קיימת והנער/ה נמצאים בעיצומה של הידרדרות בכל התחומים? בשנים האחרונות הצטבר ניסיון במדינת ישראל בהתמודדות עם בני נוער שנמצאים בסיכון גבוה. אחד המאפיינים הבולטים אצל בני נוער אלה זהו "מנגנון ההכחשה". כולם סביבם בחרדה והם בשלהם, לכאורה לא מודעים למצבם הקשה. משפטים כדוגמת: "אני בשליטה" "מחר אני אפסיק", ו"תפסיקו להילחץ", הינם משפטים השגורים בפיהם, בשלב זה הנער בשלו ו"שכולם יקפצו".

מבית הספר הוא נזרק ובבית המצב הופך להיות בלתי נסבל. הסמים והאלכוהול הופכים להיות ידידיו של הנער/ה. מצב מסובך זה קשה גם לנער/ה, הסמים מאפשרים לו/לה לעבור שלב זה "בקלות" יחסית. בשלב זה ההידרדרות גדולה, מדובר במציאות של פריצת גבולות מוחלטת, בה הכל מותר. הנער מבצע עבירות ומסתבך בשקרים מתנסה בעישון סמים. במצב זה על ההורים לפנות לגורמי טיפול בקהילה, ולדרוש סיוע (ישנם אנשי טיפול המתמחים בעבודה עם מתבגרים).

לחלק מהנערים יש קצין מבחן שמלווה אותם. במידה והנער משתף פעולה ומבקש עזרה, ניתן לבצע טיפול בקהילות הטיפוליות הקיימות. במידה ואינו משתף פעולה (המצב הנפוץ יותר) יש לבצע הליך כפייתי כאמרת חז"ל "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני" (מסכת קדושין דף נ' ע"א). על ההורים לפנות לקצין המבחן או אל פקיד הסעד (במידה ולנער לא נפתחו תיקים במשטרה), שבדרכו פונה לבית המשפט ומבקש במקרים אלה טיפול בכפייה. להורים אני אומר שגם אם הליך זה נראה קשה ומאיים וקיים החשש שיפגע עתידו של הילד, אל תחששו, הגישה היא טיפולית ולא ענישתית ובסופו של תהליך ייסגרו התיקים ולא יישאר רישום פלילי. ישנו אינטרס משותף של כולם לעזור לנער ולא לפגוע בו. ישנן שתי מסגרות טיפוליות לציבור הדתי: "רטורנו" בבית שמש ו"מלכישוע" על פסגת הגלבוע. במקומות אלה מתבצע תהליך חינוכי ייחודי שכולל ניהול עצמי ועבודה קבוצתית. הנערים לומדים במשך היום ויכולים לגשת לבחינות הבגרות בהתאם ליכולות ולזמן בו הם שוהים בטיפול.

חשוב לציין שבמסגרות אלה לא מושם דגש על גמילה מכיוון שמרבית הנערים עדיין אינם מכורים (בשל גילם הצעיר וסוגי הסמים בהם משתמשים). העבודה עם הנערים היא בעיצוב התנהגות ותהליכי שינוי ברמה ההתנהגותית והאישיותית.

קהילת מלכישוע פיתחה תוכנית ייחודית קצרה, שאחריה נעשה מאמץ להחזיר את הנערים למסגרות מהן הם באו. מדובר בד"כ בבני נוער צעירים בני 14-16. לצערי, מוסדות החינוך של הציונות הדתית לא כל כך משתפים פעולה עם בוגרי התוכנית. ישנו פחד שמא יקלקלו את שאר הנערים, טענה שאיני יכול להבין, קשה לי לקבל גישה זו. נערים/ות אלו הם שלנו, בני הציונות הדתית. יש לנו הזדמנות להחזיר אותם למסגרות הרגילות, ושיהפכו לאזרחים מהשורה. אי קבלתם בחזרה מחזקת את הסטיגמה ומקשה על שיקומם. יש לי ציפייה ממערכת החינוך שתהיה אמיצה ותתמודד עם אוכלוסייה זו. מלכישוע מבחינתה ממשיכה ללוות את הנערים ואף נותנת סיוע מקצועי למסגרות הקולטות.

לאחרונה משרד הרווחה פתח הוסטל לנערות בגילאי 14-18, נערות שנפלטו מהאולפנות ונמצאות בסיכון גבוה. בית חם זה פועל בקיבוץ טירת צבי והבנות לומדות במוסדות החינוך של האזור. יש לי ציפייה שמערכות החינוך יהיו פתוחות לקליטה של נערות אלה. אנו נותנים את הסיוע המקצועי והליווי. כל עוד מערכת החינוך מתנערת ומסרבת לקחת אחריות, לנערות אין עתיד. הסטיגמה מתחזקת ובסופו של דבר נערות אלה מפנות עורף וממשיכות בהידרדרות. לסיכום, על מערכת החינוך להיות רגישה בשלבים התחלתיים ולהיות עסוקה במניעה, בידה הדבר. אך כאשר הנערים/ות כשלו ועברו טיפול, חובתה של המערכת לפתוח בפניהם את הדלת ולאפשר להם לחזור הביתה ולהיות כאחד האדם.

המשימה החינוכית בדורנו היא להרחיב את השוליים, להיות שם ולקיים עם בני הנוער דיאלוג אמיתי. לא שיפוטי, יותר סבלני, יותר פתוח. כשאזלו הכוחות ואין שיתוף פעולה ניתן לפנות לגורמים מקצועיים.

רטורנו לנערים ולנערות 02-9998244

מלכישוע לנערים ונערות 04-64882226

הבית בטירה  – בית בקהילה קיבוצית לנערות שנמצאות בסיכון  קיבוץ טירת צבי – מרים גולדשמיט, רכזת 054-564058

'יפתח'  פנימייה חינוכית טיפולית לנערים, אריאל סוקולוב מנהל 052-5643807

'מחול'  פנימייה חינוכית – טיפולית לנערות,  אריאל סוקולוב מנהל 052-5643807

פורסם באתר "קולך"

ד"ר בני פישר (דוקטורט לחינוך) ייסד וניהל את קהילת הנוער במלכישוע (קהילה טיפולית לנוער משתמש בסמים ואלכוהול). משמש כיום כמפקח על הפנימיות במחוז צפון בחסות הנוער – משרד הרווחה. מרכז את תוכנית " ערבין" שליד ישיבת הקיבוץ הדתי שבמעלה גלבוע – תוכנית הכשרה לאנשי חינוך וטיפול לעבודה עם מתבגרים בסיכון במגזר הדתי.


[1] עפ"י דו"ח מחקר אפידמיולוגי 5 הרשות למלחמה בסמים 2001).

תרבות הבילוי ושתייה של משקאות אלכוהוליים בקרב בני נוער ובקרה הורית

בקיץ האחרון כולנו התעוררנו למציאות אלימה. מציאות שבה בני-נוער שותים וודקה ומאבדים שליטה. בני-נוער הנוהגים לשתות משקאות אלכוהוליים אינה תופעה חדשה. עם זאת ניתן לראות יותר ויותר בני נוער שותים משקאות אלכוהוליים וירידה בגיל תחילת השתייה. בל"ג בעומר האחרון באחד מהמושבים המבוססים בישראל, ילדי כיתה ו' התארגנו לקראת המדורה, זו היתה הפעם הראשונה שהם הורשו לארגן מדורה ללא ההורים. אכן הילדים ארגנו קרשים תפוחי אדמה ו.. שני בקבוקי וודקה.

בעבר נהגו אנשי המקצוע לציין שסיבת השתייה של מתבגרים נובעת מבעיה, מצוקה או טראומה שהנער חווה. אם בעבר נהגנו לומר ש"בעיה מובילה לשתיה", כיום ניתן לראות ש"שתייה מובילה לבעיה". כיצד הפך האלכוהול מרכיב מרכזי בתרבות הבילוי של בני הנוער, עד כדי כך שחלק מבני נוער מציינים שללא אלכוהול אין בילוי? במאמר זה אנסה להתחקות אחר הסיבות המרכזיות לשתיית בני נוער ולמנות דרכים בהם הורים יכולים לשפר את הבקרה ההורית על מנת להפחית הסיכוי שילדיהם ייפגעו בעקבות שתיית משקה אלכוהולי.

רצון להיות "גדולים": 

 

ראשית יש לזכור שתחילתו של הרומן בין המתבגרים לאלכוהול נובע מהרצון שלהם לחוות את עצמם "גדולים". סיגריות נרגילה ואלכוהול מהווים חלק מטקס המעבר מילדות לבגרות. הצורך של בני הנוער להיפרד מעולם הילדות ולהיכנס לעולם המבוגרים מעודד אותם לבחור סמלים המאפיינים את עולם המבוגרים – אלכוהול הוא אחד מהם.

זמינות האלכוהול:

סיבה עיקרית לשתיית אלכוהול היא זמינות המשקה. מאוד קל להשיג וודקה במדינת ישראל. וודקה נמכרת בכל מקום, 24 שעות ביממה במחירים הנעים בין 20 ל 120 ₪. כפי שבני נוער יודעים לציין "אין שום בעיה להשיג". למרות שהחוק הישראלי אוסר על מכירת משקאות אלכוהוליים למי שטרם מלאו לו 18 שנים, חלק מבתי הממכר מוכרים לבני נוער. במידה ו"יש בעיה" ולא מוכרים לנער משקאות אלכוהוליים, הוא יבקש מבחור או בחורה הנמצאים בקרבת מקום לקנות להם את המשקה האלכוהולי ואף ישאיר להם "טיפ" במידת הצורך.

לשתות זה חוקי: 

 

במדינת ישראל שתיית משקאות אלכוהוליים בקרב בני נוער אינה מהווה עבירה בחוק. אלכוהול הינו הסם השכיח ביותר בקרב בני-נוער, יותר מסגריות (ניקוטין) או חומרים נדיפים. קיימת נטייה לזלזל במשמעות החוק ולומר שלחוק מעין זה לא יהיו שיניים. אכן ישנם בני נוער שיעברו על החוק כפי שהם עוברים על החוק בתחומים נוספים, וישנם בני-נוער שהנם שומרי חוק. עם זאת, מנתוני הרשות הלאומית למאבק בסמים ואלכוהול לגבי שכיחות השימוש בסמים ואלכוהול בקרב בני נוער ניתן ללמוד ששכיחות השימוש בסמים חוקיים גבוהה יותר משימוש בסמים לא חוקיים בקרב בני נוער. כנראה שלחוק יש השפעה על כמות המשתמשים.

התעשייה: 

 

קיימת תעשייה שלמה המעודדת את ילדינו לקנות משקאות אלכוהוליים. ראשיתה בפרסומות ענק, המשכה בהזמנות למסיבות שמצויין בהם "אלכוהול חינם" לבני נוער, וכלה במכוניות הממלאות את הבג'ז במשקאות אלכוהוליים המגיעות למתחמי בילוי, מסיבות חוף, חורשות או מדורות ל"ג בעומר ומוכרות את המשקאות בתוך מתחמי הבילוי (או כפי שנהוג לקרוא להם Car Bar).

אלכוהול בבתים:

 

גם בבתים יש משקאות אלכוהוליים. חלק מבני הנוער יודעים לתאר כיצד הם לוקחים משקאות מהבית. בחלק מהמקרים ההורים נוסעים לחופשה והבית הופך למקום מפגש לבני נוער הכולל משקאות חינם מהבר המקומי. זכור לי נער ממושב בצפון שתיאר כיצד הוא הזמין קבוצת חברים אליו הביתה לערב שתייה שכלל וודקה שהיה בארון המשקאות של הוריו. עוד הוא ציין שלאחר שלגמו את כל הבקבוק, מילאו אותו במים על מנת שלא לעורר חשד והחזירו את הבקבוק למקומו.

האטרקציה: 

 

ילדינו גדלים על אטרקציות. הרעיון שצריך מתווך באירוע על מנת ליהנות מהחוויה, הינו תהליך נלמד כמעט מיום היוולדם של ילדינו. הליצן שמגיע כבר ביום ההולדת שנתיים והדי'-גיי' שמגיע ליום ההולדת בכיתה ד' הנם האטרקציות שעליהם ילדינו גדלים. סיגריות, נרגילה ואלכוהול הם האטרקציות הבאות. לא מעט מבני הנוער יציינו שהסיבה שהם שותים אלכוהול היא "כי משעמם".

הראש: 

 

אכן אלכוהול יכול לשנות את הראש. סטלה, סוטול, היי, שחרור, כיף הם רק מילים נרדפות לאותה התחושה ששתייה של משקה אלכוהולי יכול לתת. בד"כ מגיל 15 נשמע בני נוער שמדברים על הכיף שבשתייה. השחרור הצחוקים והקטעים שחבריהם עושים בעקבות שינוי מצב התודעה "משדרג" את האירוע. חלק מבני הנוער אף יודו שהם לא יכולים ליהנות מבילוי ללא תדלוק מקדים (תדלוק=שתייה). באחת מההרצאות להורים, פנה אלי אבא וציין שבתו (בת ה-16) ארגנה מסיבה בביתם וביקשה ממנו לארגן משקאות אלכוהוליים. האב סרב, הבת בכל זאת ארגנה מסיבה, החברים הגיעו והלכו לאחר חצי שעה כי… לא היה אלכוהול.

לחץ קבוצתי:

 

אותו מושג נדוש אבל מאוד רלוונטי לשתיית משקאות בקרב בני נוער. יום שישי, אחת לפנות בוקר, גינה ציבורית. חבורה של שמונה בני נוער בכיתה ט' יושבים בגינה החשוכה. אחד דאג לנרגילה, השני דאג לוודקה, השלישי לא אוהב וודקה ולא את עשן הנרגילה. עם זאת, ההחלטה לעשן או לשתות אינה תלויה רק בטעם האישי, אלא ברצון של אותו נער לחוות את עצמו שייך לחבורה. ברור לאותו הנער שהשתייה תסמן אותו כשייך, "מגניב" וכחלק מכולם. מתברר שבקרב בני נוער הרצון לחוות שייכוּת לעיתים קרובות גובר על השכל הישר. חלקם יהיו מוכנים להסתכן בהתנהגות שעלולה לפגוע בהם בשם הצורך להיות "בפנים".

סף ריגוש גבוה:

 

לאור העולם המהיר והגירויים המהירים, ילדינו מתרגשים מחוויות בעוצמות גבוהות. אם בעבר משחקי ילדים הצטמצמו לגוגואים, רביעיות, גולות, חבל, גומי וכדור רגל. בעידן המחשב והטלויזיה הרב ערוצית, המשחקים שילדינו נחשפים אליהם הנם בעוצמה גרייה גבוה יותר, כך שאותו גירוי שריגש ילד לפני 20 שנה כבר לא מרגש את ילדי 2010. הם צריכים "יותר חזק" על מנת ליהנות ולהתרגש. אכן לאלכוהול יש את הפוטנציאל לעשות זאת.

ההורים: 

 

הורים בד"כ לא מעודדים את ילדם לשתות משקאות אלכוהוליים אך בהחלט מאפשרים זאת. ראשית התופעה הינה בגיל 12 כאשר הורים מארגנים מסיבות בת-מצווה במועדונים ודאנס ברים על רקע משקאות אלכוהוליים. חלקם אף מזמינים בר אקטיבי לאירוע. אמנם המבחנות בבר האקטיבי אינם ממולאות במשקאות אלכוהוליים. אך ילדינו מתאמנים ב"להקפיץ" מיץ ענבים. לאחר מכן מגיעות מסיבות הבר-מצווה שבחלקם הילדים מחפשים את המשקה האלכוהולי ואכן זוכים לקבל אותו באותו אירוע, למרות נוכחות המבוגרים. לעיתים הורים עדים לקניית משקאות אלכוהוליים של ילדיהם ולא עושים דבר. באחד ממפגשי ההורים ציינה בפני אימא לנער בן 15 שביום שישי האחרון היא ראתה את בנה יוצא מהבית עם שני בקבוקי אלכוהול. לדבריה זה לא קשור אליו, בנה לא אוהב לשתות. המשקאות שייכים לחבר שלו שביקש ממנו לשמור לו את המשקאות. מתברר שרוב בני הנוער קונים את המשקאות מכספי הוריהם. דמי הכיס והכסף לסרט ופיצה לעיתים מהווים דרך להתארגנות של מספר ילדים על מנת לקנות בקבוק משקה חריף.

העובדה שהורים מאפשרים לילדיהם לבלות בשעות הלילה המאוחרות ברחובות, לצאת בסביבות 12 בלילה לבילויים ללא ידיעה ברורה היכן ילדיהם נמצאים ומה הם עושים בזמן הבילוי הופכת לא מעט מקומות בילוי אזורים בטוחים לשתייה.

מניעה: 

 

אם כך כיצד ניתן למנוע את הבעיה המדאיגה של שתיית משקאות אלכוהוליים בקרב בני נוער?

התשובה אינה נמצאת במקום אחד. למדיניות המניעה יש משמעות רבה. חשוב לחוקק חוקים המגבילים את שתיית בני הנוער. החוקים יאפשרו לרשויות האכיפה למנוע מבני הנוער לשתות במקומות ציבוריים. גם לגורמי האכיפה יש תפקיד חשוב, לאכוף ושוב לאכוף את החוקים האוסרים מכירה של משקאות אלכוהוליים לבני נוער או נהיגה תחת השפעת אלכוהול. לצערנו, מספר רב של עסקים ופיצוציות מתפרנסים מעבריינות. לעיתים אף מוכנים לקבל דוחות ולהמשיך לעבור על החוק בשל הרווח הרב שהם משלשלים לכיסם ממכירת משקאות אלכוהוליים. גם למערכת החינוך יש תפקיד: ראשית, להגביר את המודעות לנזקי השתייה. ושנית, להקנות מיומנויות חברתיות שיאפשרו לנער/ה להתמודד במצבי לחץ.

קביעת מדיניות, אכיפה וחינוך הנם גורמים משמעותיים במניעה, אך הגורם המשמעותי ביותר הוא ההורים. ילדינו יוצאים מהבית לבלוי וחוזרים הביתה לאחר הבילוי. כיום ברור יותר ויותר, שהגורם המשפיע ביותר על קבלת ההחלטות של הילד – האם לשתות או לא. ואם כן, שתייה מבוקרת או לא – הם ההורים.

עצות: 

 

להלן מספר עצות שיוכלו לשפר את הבקרה שלכם ההורים על תרבות הבילוי של ילדיכם. הורות מיטבית אינה מונעת לחלוטין את האפשרות להיחשפות ילדינו למצבי סיכון. עם-זאת, להורים תפקיד מרכזי בהכוונה ויצירת תפיסה בקרב ילדיהם להימנעות והתמודדות עם מצבי סיכון.

חשוב לזכור שילדכם המתבגרים זקוקים למרחב של עצמאות המאפשר חשיבה עצמאית וביקורתית. הצורך שלהם למרחב משלהם הכולל דרישה לפרטיות, למפגשים חברתיים וקבלת החלטות עצמאית הינו תהליך בריא שחשוב לעודד. עם זאת, עדיין מדובר בחוויות ראשוניות הזקוקות להדרכה, הכוונה ובקרה. קבוצת השווים (החברים) אינה יכולה להוות תחליף להכוונה ובקרה, זהו מקומם ותפקידם של ההורים מתוקף ניסיונם והאהבה שהם רוכשים לילדיהם.

להלן מספר עצות ליצירת בקרה הורית:

– התעניינו בילדכם, דאגו מידי יום לשאול אותו לשלומו במפגש פנים אל פנים ולא דרך הטלפון.

– רצוי לקיים ארוחה יומית משותפת שבה ניתן יהיה לדבר סביב השולחן.

– במידה וילדכם יוצא מהבית בררו לאן הוא יוצא ועם מי?

– במידה וילדכם יוצא לבילוי, דאגו לשאול אותו לאן הוא הולך, עם מי הוא הולך, האם הוא מתכוון לשתות משקה אלכוהולי וכיצד הוא מתכוון לסרב לשימוש בסמים?

– העבירו מסר ברור על התנגדותכם לשתיית משקאות אלכוהוליים עם חבריו במקומות הבילוי.

– הגדירו לילדכם את שעות החזרה מחברים או מבילוי.

– היו ערים מידי פעם כאשר ילדכם חוזר מבילוי.

– עודדו את ילדכם לברוח במידה והוא נחשף למצבי סיכון הכוללים: שיכורים, דילרים, שימוש בסמים על ידי חברים, ילדים או אנשים שהם עלולים להסתכסך עימו.

– בקרב בנים, הסיכון לפציעה, פגיעה ומעורבות באירוע אלים גדול יותר מאשר בקרב נערות. חשוב לשוחח עם בנים לגבי היכולת שלהם לבטא את גבריותם בדרכים לא סיכוניות.

– חשוב להגביל את דפוסי הבילוי של ילדכם במידת הצורך.

– צפו מילדכם לקחת אחריות בכל מרחב שבו הם דורשים עצמאות – בחדר שלהם, ב"יציאות" שלהם, בלימודים שלהם, בנהיגה שלהם ובמפגשים החברתיים שלהם. הגדירו בצורה ברורה את המושג אחריות וכיצד אתם מצפים שהיא תתבטא בחיי היום יום.

– במידה וילדכם לוקח את הרכב, בררו שהוא לא מתכוון לשתות. במידה והוא נוסע עם חברים לבילוי בדקו עם ילדכם לגבי נהג תורן ובררו את שמו.

– דברו עם ילדכם ואפשרו ערוץ תקשורת פתוח. היו גאים בו והמשיכו לחזק ולעודד אותו במקומות הראויים. גישה חיובית תאפשר קבלת המסרים שלכם.

לבסוף המשיכו לאהוב את ילדיכם המתבגרים גם ברגעים קשים. הם זקוקים לחום, אהבה והגנה גם אם הם מתכחשים לכך, וזכרו שבריאותם הנפשית והגופנית חשובה יותר מאושרם כפי שהם רואים אותו בגיל הנעורים.

יאיר אפטר, מנהל מכון יסודות יוזמות חברתיות

עוד עם יאיר אפטר בלב אבות:

"אני אוהב אותי" – על הערכה עצמית בקרב מתבגרים ותפקיד ההורים / איילה לויטה ויאיר אפטר – מדוע הערכה עצמית חשובה וכיצד מטפחים אותה?

´קצרים בתקשורת´ – התמודדות עם בת ´מרדנית´

האתגרים והשאלות החינוכיות המתעוררות בעניין ההתייחסות הנכונה לילדינו יכולים להביא למתחים עם הילדים, לאי הסכמה ולמתח בין ההורים באשר לדרך ה'נכונה' לחנך את הילדים. ההולך ב'דרך הלא נכונה' מואשם בהרס העתיד של הילדים והמשפחה, ח"ו.

חשוב לזכור כמה דברים חשובים בהתמודדות זו:

פתיחת ערוצי תקשורת רבים עם הבת יביאו להפחתה ניכרת של המתח. כלומר, אם ערוץ התקשורת היחיד (כמעט) בין האב לבתו נוגע להתנהגויות השליליות שלה, הנתק ילך ויתעצם. הבת תרגיש שהיא בעצם לא מעניינת את אביה וכל מה שמעניין אותו זה שמירת הצניעות שלה. במקרים כאלה היא יכולה להבין ש'הנשק' שלה הוא יעיל – היא מצליחה להכאיב כל הזמן על ידי ההתנהגות השלילית שלה.

לעומת זאת, אם הוא מתעניין במישורי החיים האחרים של הבת, לדוגמה: איך הולך לה עם החברות, תנועת הנוער, אפיזודות בביה"ס, התלבטויות ערכיות שעלו בכתה,אומנות, חוגים, וכו' נוצר מצב של קשר הדוק, ערוץ אחד סתום אבל יתר הערוצים הפתוחים מחפים עליו.

הדבר דומה לכביש סתום שישנה אפשרות לנסוע בכבישים עוקפים. לעומת מצב שבו יש רק כביש אחד שסגור עכשיו לתנועה…

לא נכון לוותר על ההתנגדות העקרונית להתנהגויות השליליות בעיני ההורים. ההורים צריכים להביע את התנגדותם למה שלא נראה בעיניהם. ויתור או התעלמות יוצרים תחושה של חוסר אכפתיות.

השילוב של שני העקרונות לעיל הוא הדרך הנכונה. חשוב לשדר לבת שיש לנו המון דברים שאנחנו מסכימים עליהם ורואים עין בעין איתה, ויש לנו דברים שאנחנו לא מסכימים עליהם ואנחנו 'תקועים' בהם.

מכיוון שמדובר בגיל ההתבגרות, הרי שמדובר בשלב מעבר ממצב שבו אנחנו מחליטים עבור ילדינו כמעט הכול למצב שבו הם בוגרים ומחליטים את החלטותיהם לבד. בני הנוער מביעים במילים ובמעשים את התנגדותם לכך שההורים שלהם ממשיכים להחליט עבורם. הכרה של ההורים במצב, והגעה לפשרות מתוך הבנה ש"אנחנו לא מחליטים הכול בשבילך אבל את גם לא יכולה להחליט הכול עבור עצמך עדיין" מאפשרות להגיע למצבים מוסכמים. לדוגמה: להתפשר על שעת ההגעה הביתה בתנאי שהבת קמה בזמן ביום למחרת. או לאפשר פריטים מסוימים של לבוש ואחרים להשאיר מחוץ לדיון.

לא תמיד הילדים עומדים בהסכם. חשוב לזכור שמרכיב מרכזי בחינוך שלנו הוא לחנך את ילדינו לעמוד בהסכמים ולכבד את הבטחותיהם. תזכורת לכך שאנו מצפים מהם לעמוד בדבריהם פועל את פעולתו לאורך זמן.

החשש של האבא שבתו תהיה חילונית הוא חשש שיושב על הלב של כל אדם הרוצה לחנך את ילדיו לחיי תורה ויראת שמים. מאידך צריך לזכור שלכל אדם יש בחירה חופשית והוא אחראי לבחירה שלו. לעיתים ניתן לשמוע משפט של אדם בוגר שהוא לא שומר תורה ומצוות בגלל החינוך הלקוי שהוא קיבל בבית הוריו. משפט כזה הוא משפט שמסיר את האחריות של האדם למעשיו ויש בו הטעיה עצמית. התפקיד של ההורים הוא לחנך את ילדיהם בצורה הנראית להם טובה ונכונה וגם ראוי להתפלל לקב"ה שנצליח במשימת החינוך. בצד זה, חשוב לזכור שאין לנו שליטה על כך וילדינו יפעילו בעתיד את הבחירה החופשית שלהם באשר לחיי תורה ומצוות.

הרב יוני הולנדר, מנהל בית המדרש התיכוני אור תורה אריא"ל, רמות, ירושלים, ויועץ זוגי

 

עוד מאמרים מהרב הולנדר בלב אבות:

הדרכה מול לימודיםלאיים על הפסקת ההדרכה כשהיא כנראה פוגעת בלימודים? על איבחון הסיבה האמתית

חברים בעייתייםהבן שלי התחבר עם חבר´ה בעיתיים ביותר…

חינוך לצניעותכיצד מחנכים לצניעות? עקרונות וטיפים

ילד מושעה בביתהשעו את בננו מהלימודים. מאז הוא מתבטל ולא עושה שום דבר כדי לנסות לחזור ללימודים…

לא קם בבוקרבני לא קם בבוקר… אני מניחה לו לישון, אבל אינני יודעת האם אני נוהגת נכון. אני חוששת שהמצב ילך ויחמיר…

לבן שלנו יש חברהשמענו שלבננו יש חברה… אנחנו מתנגדים עקרונית לחברות בגיל הזה…

מבחני קבלה לישיבות תיכוניותמבחני הקבלה לישיבות התיכוניות באופק. הבן נבוך. אתם נבוכים. קבלו מורה דרך קצר.

מסע לפוליןעל מסע לפולין – דילמות חינוכיות, ליווי ותמיכה הורית

"לא יכולים עליו"

החלום ושברו - שקופיות מההרצאה של נעמי עיני כנס חיספין תשע"ו 3 החלום ושברו - שקופיות מההרצאה של נעמי עיני כנס חיספין תשע"ו 3
החלום ושברו - שקופיות מההרצאה של נעמי עיני כנס חיספין תשע"ו 4 החלום ושברו - שקופיות מההרצאה של נעמי עיני כנס חיספין תשע"ו 4
החלום ושברו - שקופיות מההרצאה של נעמי עיני כנס חיספין תשע"ו 5 החלום ושברו - שקופיות מההרצאה של נעמי עיני כנס חיספין תשע"ו 5
החלום ושברו - שקופיות מההרצאה של נעמי עיני כנס חיספין תשע"ו 6 החלום ושברו - שקופיות מההרצאה של נעמי עיני כנס חיספין תשע"ו 6
החלום ושברו - שקופיות מההרצאה של נעמי עיני כנס חיספין תשע"ו 7 החלום ושברו - שקופיות מההרצאה של נעמי עיני כנס חיספין תשע"ו 7
החלום ושברו - שקופיות מההרצאה של נעמי עיני כנס חיספין תשע"ו 8 החלום ושברו - שקופיות מההרצאה של נעמי עיני כנס חיספין תשע"ו 8
החלום ושברו - שקופיות מההרצאה של נעמי עיני כנס חיספין תשע"ו 9 החלום ושברו - שקופיות מההרצאה של נעמי עיני כנס חיספין תשע"ו 9
החלום ושברו - שקופיות מההרצאה של נעמי עיני כנס חיספין תשע"ו 10 החלום ושברו - שקופיות מההרצאה של נעמי עיני כנס חיספין תשע"ו 10
החלום ושברו - שקופיות מההרצאה של נעמי עיני כנס חיספין תשע"ו 11 החלום ושברו - שקופיות מההרצאה של נעמי עיני כנס חיספין תשע"ו 11
החלום ושברו - שקופיות מההרצאה של נעמי עיני כנס חיספין תשע"ו 12 החלום ושברו - שקופיות מההרצאה של נעמי עיני כנס חיספין תשע"ו 12
החלום ושברו - שקופיות מההרצאה של נעמי עיני כנס חיספין תשע"ו 13 החלום ושברו - שקופיות מההרצאה של נעמי עיני כנס חיספין תשע"ו 13
החלום ושברו - שקופיות מההרצאה של נעמי עיני כנס חיספין תשע"ו 14 החלום ושברו - שקופיות מההרצאה של נעמי עיני כנס חיספין תשע"ו 14
החלום ושברו - שקופיות מההרצאה של נעמי עיני כנס חיספין תשע"ו 15 החלום ושברו - שקופיות מההרצאה של נעמי עיני כנס חיספין תשע"ו 15
החלום ושברו - שקופיות מההרצאה של נעמי עיני כנס חיספין תשע"ו 16 החלום ושברו - שקופיות מההרצאה של נעמי עיני כנס חיספין תשע"ו 16
החלום ושברו - שקופיות מההרצאה של נעמי עיני כנס חיספין תשע"ו 17 החלום ושברו - שקופיות מההרצאה של נעמי עיני כנס חיספין תשע"ו 17
החלום ושברו - שקופיות מההרצאה של נעמי עיני כנס חיספין תשע"ו 18 החלום ושברו - שקופיות מההרצאה של נעמי עיני כנס חיספין תשע"ו 18
החלום ושברו - שקופיות מההרצאה של נעמי עיני כנס חיספין תשע"ו 19 החלום ושברו - שקופיות מההרצאה של נעמי עיני כנס חיספין תשע"ו 19
החלום ושברו - שקופיות מההרצאה של נעמי עיני כנס חיספין תשע"ו 20 החלום ושברו - שקופיות מההרצאה של נעמי עיני כנס חיספין תשע"ו 20

 

לסרטון של ההרצאה