חנוך לנער על פי דרכו
הדרכתו של שלמה המלך: " חנוך לנער על פי דרכו "1, היא ההדרכה היסודית ביותר בחינוך. דרכו של כל ילד היא מיוחדת, נשמתו של כל אדם היא ייחודית, ולכן לכל אדם מישראל יש אות משלו בתורה2. מתוך כך אנו מבינים, שלכל אדם יש תפקיד שונה. כל אחד צריך להוציא אל הפועל "תיקון" מסויים בעולם, ומבריאת אדם הראשון עד הרגע שבו נולד אותו אדם לא היה מי שיעשה את העבודה והתיקון, שהוא ורק הוא יכול לעשות.
רעיון זה מבואר היטב ובהרחבה בדברי הרב קוק זצ"ל:
א-להי, עד שלא נוצרתי איני כדאי, ועכשיו שנוצרתי כאלו לא נוצרתי. לפני שנוצרתי, כל אותו הזמן הבלתי מוגבל שמעולם עד שנוצרתי, ודאי לא היה דבר בעולם שהי' צריך לי. כי אם הייתי חסר בשביל איזו תכלית והשלמה הייתי נוצר, וכיון שלא נוצרתי עד אותו הזמן הוא אות, שלא הייתי כדאי עד אז להבראות, ולא היה בי צורך כי אם לעת כזאת שנבראתי, מפני שהגיעה השעה שאני צריך למלא איזה דבר להשלמת המציאות. ואילו הייתי מיחד מעשי אל תכלית בריאתי הנני עכשיו כדאי, אבל כיון שאין מעשי מכוונים לטוב התכלית הרי לא הגעתי אל תכלית בריאתי ואיני עדיין כדאי כמו קודם לכן3.
כך צריך האדם לראות את עצמו ואת זולתו, את אשתו וילדיו, וכל אדם באשר הוא. אם נבין שכל אדם הוא גילוי נוסף של צלם הא-להים האין סופי, נוכל לגשת לכל אחד עם הרבה כבוד והערכה על חלקו המיוחד בתורה, על תפקידו בעולמו של הקב"ה.
רבי צדוק הכהן מלובלין זצ"ל מגדיר ייחודיות זו בצורה מעניינת:
אבל באמת כל אחד מישראל הוא מדוגל בדבר אחד על כל ישראל, ובדבר זה הוא בחי' מלך על כל ישראל … וכל אחד יש לו דבר אחד, שבזה הוא נכתר בכתר על כל ישראל4.
וכאן חוזרת השאלה ביחס אלינו כמחנכים: האם אנו מסוגלים להתבונן בבננו או בבתנו ולחשוב שהם בבחינה מסויימת "מלך על כל ישראל"? בנקודה זו עולה האחריות של ההורים והמחנכים בפיתוח האמונה והביטחון בקרב ילדיהם, שהם אכן משהו מיוחד5. תהליך זה צריך לבוא מתוך הרבה רגישות, הקשבה והתבוננות פנימית בנפשו של המתבגר. עלינו לראות, לחפש, ולמצוא תכונה או כשרון ייחודיים המצויים בנער, ומתוך כך להעניק לו בסיס לעבודה. בהמשך הדברים ננסה להציע כיוונים למציאת ייחודיות זו.
תפקידו של המחנך
המחנך צריך להיות מגלה ולא ממציא. ההבדל בין השנים פשוט: הממציא עוסק בתהליך של "יש מאין", הוא יוצר מאפס מציאות חדשה שיכולה להיות משוכללת. ה"מגלה", לעומתו, מחפש מציאות קיימת, שעדיין איננה ברורה וגלויה לעין.
עניין זה למדנו מתוך הקדמתו של האדמו"ר מפיאסצנה ל"חובת התלמידים", וזו לשונו:
אבל שלמה המלך לא את תכלית החינוך בלבד הודיענו, שתכליתו להביאו אל "גם כי יזקין לא יסור ממנה", רק גם את האופן והאמצעי איך לבוא אליו ביאר לנו במלים "חנוך לנער ע"פ דרכו", שזה הוא העיקר… 6.
אבל המחנך שרוצה לגלות את נשמת התלמיד הטמונה והגנוזה בו, לגדלה ולהבעירה שתבער באש של מעלה להמרום וקדוש, וכלו אף כחי גופו בקדושה יתגדלו ולתורת ד' ישתוקקו, מוכרח הוא להרכין את עצמו אל התלמיד המתחנך על-ידו, ולחדור אל תוך קטנותו ונמיכיותו, עד אשר יגיע אל ניצוץ נשמתו הגנוזה אף נעלמה ולהוציאה ולהצמיחה ולגדלה…7
ובכן, בראשית דרכנו צריכה לעמוד לפנינו ההכרה, בדבר הצורך שלנו להאמין ביכולת ובייחודיות של ילדינו. על בסיס זה נוכל להתחיל בעבודת הגילוי. לאחר מכן, עלינו לקרוא על עצמנו את הפסוק "כי האדם עץ השדה" 8, וכמו בטיפול בגידולים חקלאים, אנו רק נותנים לזרע את האמצעים שיהוו הבסיס להתפתחותו, דואגים לכך שיקבל את כמות השמש והמים שהוא צריך, והצמיחה נעשית מאליה, מתוך סבלנות ומתינות. אנו נמשיך לדאוג להסיר מכשולים העלולים למנוע התפתחות בריאה ואיתנה, אבל מתוך התבוננות מהצד.
ראיית המחנך כ"גנן", מחייבת את ההורים והמחנכים לפתח בנפשם אהבה וסבלנות, כדי להצליח להכיל את כל מה שעובר על הילדים בגיל ההתבגרות. מכאן נובעת החשיבות הרבה לנתינת האמון בילדים ובתהליך הגדילה שלהם. נתינת אמון יוצרת צמיחה טבעית, לפי קצב הגדילה של האדם העומד לפנינו. כשם שבמשל הצמח אנו מבינים היטב שזירוז הצמיחה שלו איננו תהליך טבעי, כשם שאנו מבינים שזירוז תהליך הגידול הגופני של הילד איננו בריא, כך גם ביחס לגידול נפשו – לא ניתן לזרז תהליכים ואין קיצורי דרך, "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים" 9.
הצמיחה הטבעית הזו באה לידי ביטוי בעבודה הדרגתית ועקבית מתוך סבלנות רבה. הסבלנות היא היכולת לקבל את הזולת ולהכיל את השונה. כאשר אנו רוצים ללמוד לקבל את ילדינו, עלינו לתת להם מקום אמיתי בתוכנו. נתינת מקום דורשת "התבטלות", מתוך הכרה בכך ש"אין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום" 10, וממילא יש לנו מה ללמוד ולקבל גם מילדינו, בכל מצב רוחני בו הם נמצאים.
עלינו להזכיר לעצמנו, שכל צורת התנהגות, כל שינוי בלבוש או סגנון דיבור חריג – זוהי צורת ביטוי, זוהי שפה לא מילולית של החניך. ייתכן שנער או נערה מתחילים לעשן מתוך לחץ חברתי, סקרנות, או רצון להיראות גדולים, אך מעבר לכל הסיבות הם רוצים בזה לומר לנו משהו, הם מבטאים מהלך בנפשם, מבלי יכולת לבטא זאת במילים. להורים יש צד מכריע באופן בו הם יתייחסו לתופעות הללו. מסתבר, שבדרך כלל הצעירים מרגישים שהוריהם לא מבינים אותם. בכך, במקום לפתוח ולפתח בחניך את הכוחות החבויים בנשמתו, אנו חוסמים וסוגרים אותו. נתינת אמון בילד עוזרת לו לגלות בתוכו את כוחותיו, לעומת זאת – גישה של דאגנות יתר וחוסר נתינת מקום מחלישה וחוסמת את ההתפתחות הטבעית של ילדינו.
חיזוק האהבה
בספר פאר לישרים11 מובא:
"שהיה אדם כשר אחד שיצא בנו לתרבות רעה ולכפירה ר"ל, וצווה הבעש"ט לאביו שיאהב אותו ביותר ומחמת זה יצא מהכפירה". דבר עמוק אמר הבעש"ט לאותו אדם: אם בנך יצא לתרבות רעה, הרי שיש כאן חסרון לא רק בילד, אלא גם במי שהיה אמור להעביר לו השפעה רוחנית איתנה ויציבה.
הפתרון אותו הציע הבעש"ט הוא: "תאהב אותו ביותר", תשפיע עליו כוחות של אהבה, "ומחמת זה יצא מהכפירה". הבעש"ט לא הציע לאבא ללמוד עם הבן כוזרי או מהר"ל, הוא איננו פונה לטפל בצד השכלי של הכפירה, אלא מצווה על האב לאהוב את הבן ביותר, לעורר בו את הקשר ברמה הרגשית, מתוך הנחה שכך יתעורר גם משהו בנפש הבן, וממילא הוא יצא מן הכפירה.
כיצד ניתן לחזק את האהבה?
שאלה ידועה שואלים המפרשים על הנאמר בתורה "ואהבת את ה' א-להיך" 12: כיצד ניתן לצוות על אהבה? או שהציווי מיותר כי ישנה אהבה, או שהציווי לא יועיל כי אין אהבה. הרמב"ם בספר המצוות 13. מגדיר את החיוב כך: "שנתבונן ונשכיל מצותיו ופעולותיו עד שנשיגהו ונתענג בהשגתו תכלית התענוג, וזאת היא האהבה המחוייבת". בספר "דרך מצוותיך" לאדמו"ר ה"צמח צדק", מוסברת המצוה בצורה ברורה יותר – הציווי הוא על ההתבוננות, ומתוך ההתבוננות נגיע בהכרח לאהבת ה' 14.
הדברים מתבססים על הבנה עמוקה בנפש האדם, לפיה המוח שליט על הלב בתולדתו. וכך מתאר בעל התניא את מבנה הנפש:
"… וכך בנפש האדם שנחלקת לשתים: שכל ומידות. השכל כולל חכמה, בינה ודעת. והמידות הן אהבת ה', ופחדו ויראתו, ולפארו וכו'. וחב"ד נקראו אמות ומקור למידות, כי המידות הן תולדות חב"ד…".15
יש בפסקה זו מעט המחזיק את המרובה, ואין כאן המקום לביאור העניין כולו. מכל מקום, התמצית היא, שבאמצעות השכל מתגלות המידות, וקיימת השפעה ברורה בין המערכת השכלית לזו הרגשית. לפיכך, אם אדם יתבונן בחבירו בעין טובה ויחשוב עליו מחשבות טובות16, תוכל להתפתח ביניהם מערכת יחסים של קרבה ואהבה, וכן אצל המשקיף לרעה תתפתח מערכת יחסים של שנאה וריחוק17.
בלשון אחרת מבטא הרב קוק את אותו הרעיון18:
"כשמסתכלים באמת בצד הטוב של כל אחד ואחד, מתאהב האדם על הבריות בחבה פנימית … התעניינות מצד הטוב, שהוא פוגש תמיד, מכסה ממנו באמת את כל הצדדים הרעים…".
וכאן מונח המפתח לתיקון מערכת היחסים בין ההורים וילדיהם – התבוננות בצדדים הטובים ופיתוח הצד הייחודי של הנער, תוביל לאהבה אמיתית, שתוכל להוציא את הילד מכל הסיבוכים19. מונח כאן עיקרון חשוב – פיתוח של עין טובה, ולימוד זכות על הזולת, מוליד בלבנו אהבה כלפיו. קשה יותר לעשות זאת כאשר אנו מצויים במתח סביב מערכת היחסים, אך זוהי צורת חשיבה שעלינו לאמץ לעצמנו בדרך כלל, כלפי כל אדם ועל אחת כמה וכמה כלפי הילדים שלנו: עין טובה, מחשבה טובה ומתוך כך אהבה גדולה.
מה מעכב?
ישנה בעייה מרכזית אחת, המעכבת את המחנך מלקבל את החניך כפי שהוא. בעייה זו קשורה לתחום המידות, ומי שנגוע בה יש לו קושי ביחס לכל הסובבים אותו, ובפרט ביחס לילדיו. אנו מדברים על מדת הגאוה. אדם הנגוע במדה מגונה זו איננו יכול להכיל את השונה, ומתוך שהוא לא מקבל את האחר מבחינה שכלית, קשה לו לקבל אותו גם מבחינה רגשית.
בכתבי החסידות מגדירים אדם שאינו יכול לקבל את האחר, כאדם בעל "מוחין דקטנות". לעומתו, ישנו אדם בעל "מוחין דגדלות", היכול להכיל בתוכו גם שני הפכים, ואף אם הוא רואה אדם שתפיסת עולמו שונה לחלוטין, יש לו מקום בשבילו. ובלשונו של בעל התניא:
"… הקטן שמוחו ושכלו קטן לא יכול לסבול שום אופן נגד רצונו ומוחו ומיד מתכעס ובוכה … אבל כל שדעתו יותר רחבה יוכל לשמוע ולקבל במוחו דבר שהוא תכלית ההיפוך ממנו, כי בהרחבת השכל יתפסו מקום אל שני דברים הפכיים ממש, כלומר אף שהדבר ההפכי מאוד נגד רצונו, לא יתפעל בלבו מחמת זה, שלא ישמע כלל לדבר הזה, אלא יסבול וישמע, ואדרבה יעמיק, כי אולי יהיה לרצון לפניו, מפני שלרוב הרחבת מוחו אין דבר ההיפוך תופס מקום אצלו כל כך…"20.
ל"מוחין דגדלות" ניתן להגיע רק לאחר עבודה על מדת הענווה. וכך הורונו חז"ל: "לעולם יהיה אדם ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי" 21. הבחנה זו בין שמאי והלל באה לידי ביטוי גם אצל תלמידיהם, וכפי שמוסרים חז"ל, זו גם הסיבה שנקבעה בדרך כלל הלכה כדברי בית הלל: "וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלוקים חיים, מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהם בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי ב"ש לדבריהם…"22.
נשיאת ההפכים, שבאה לידי ביטוי באמרה "אלו ואלו דברי א-להים חיים", הובילה את בית הלל להתנהג בענווה ובסבלנות גם כלפי החולקים עליהם, ומתוך שיכלו להכיל את דברי בית שמאי נקבעה הלכה כמותם. פיתוח בחינה של "מוחין דגדלות" ביחס לילדים, היא הדבר הנדרש מאתנו כמחנכים. וכך הורה לנו הלל הזקן עצמו: "הוי מתלמידיו של אהרן – אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"23. מקרבים את הבריות לתורה רק מתוך אהבה, שהיא היא אותה נתינת מקום לזולת בשכל וברגש.
שורש משותף לטוב ולמוטב
מתוך הכרה בייחודיות של כל אחד, מתוך נתינת אמון בכוח הגדילה שלו, מתוך אהבה וסבלנות, ומתוך ענווה והתבטלות, יכולים אנו לנסות גם לגשת לתיקון המעשים הרעים של החניך. התיקון יתמקד פעמים רבות בפיתוח נקודה טובה, שקשורה דווקא למקום בו נכשל החניך. הטעם לזה הוא, שישנו שורש משותף ליצר הטוב וליצר הרע, וכאשר אנו עומדים על הנקודה המרכזית בה היצר הרע פעיל, עלינו רק לנתב אותו לכיוונים טובים.
דבר זה למדנו מן המסופר במסכת יומא24: בתקופת עזרא הסופר בטלו חכמים את היצר של עבודה זרה, וכיוון שראו שהיא עת רצון היא, בקשו רחמים ונמסר בידם גם יצר עריות ורצו לבטלו, אמר להם זכריה בן עדו הנביא, שאם יהרגו אותו יכלה העולם, ואכן אסרו את יצר העריות לשלשה ימים ולא מצאו ביצה של תרנגולת בכל ארץ ישראל. לפיכך הם רק סימו את עיניו והחלישו את כוחו של היצר. משמעות הדברים היא, שאי אפשר לבטל לחלוטין את יצר העריות, כי הוא נצרך לקיום העולם.
בהקשר זה מופיע בזוהר סיפור מעניין:
רבי יצחק בר' יוסי היה בדרכו מקפוטקיא ללוד, ופגש אותו רבי יהודה. אמר לו רבי יצחק: תאמר, שחכמי המשנה התעוררו לאותו עניין, שיצר הרע ישתכח מן העולם מלבד בשעת הזיווג. אמר לו: חייך, כך נצרך יצר הרע לעולם, כגשם לעולם, שאלמלא יצר הרע לא היתה חדווה בלימוד25.
נראה מסיפורים אלו, כי היצר הרע והיצר הטוב המקביל לו, באים מאותו מקום בעולם ובנפש, והם אינם שני דברים נפרדים לחלוטין. וכך ביאר לנו הבעש"ט26:
"יש ז' מחשבות ולא יותר, וזהו ז' ימי הבניין. ובכל אחת יש ערב ובוקר – ערב לשון תערובת, שחשב מחשבה חיצונית, ובוקר לשון בקורת, שמבקר את השי"ת. ואלו הם: אהבת ה' ואהבת עברות, ויראת ה' ויראה רעה, כגון שנאה, והתפארות שמפאר השי"ת ורעה שמפאר את עצמו, וכן ניצוח והודיה ויסודות לשון התקשרות".
תלמידו, המגיד ממעזריטש27, ממשיך מהלך זה: "אם בא לאדם במחשבתו התפארות – הוא בעולם התפארת, ואם באה במחשבתו אהבה – הוא בעולם האהבה, וכן בשאר המידות". כלומר, שלפי ההתעוררות שיש בנפש האדם – גם אם היא התעוררות שלילית – יכול האדם לדעת על עצמו באיזה מצב רוחני הוא נמצא, וממילא מה עליו לתקן כעת.
ובדרך זו פירש הבעש"ט את הכתוב "ואיש אשר יקח את אחתו בת אביו או בת אמו … חסד הוא"28, ומאליה עולה השאלה מדוע נקרא מעשה זנות של אח עם אחותו "חסד", והתשובה: "הנה מי שהולך אל הערוה ר"ל, הלא היא מחמת אהבה שבו, האהבה ההיא חסד היא, המידה שבבורא ית"ש, ואתה עושה בזה רעה ומוריד את האהבה כביכול במקום מטונף"29.
זו גם כוונת הזהר בעניין "חדוות הלימוד". שהיתה נפגמת לולא היה לנו יצר הרע. שורש אהבת התורה הוא מן החסד הא-להי, ורק כאשר החסד איננו מופנה למקום הנכון, התוצאה היא אהבה פסולה, המובילה בסופו של דבר גם לגילוי עריות. אך אם יתבטל היצר הרע, פירוש הדבר שישנו פגם בהשפעה של החסד העליון, וממילא גם אהבת התורה והשמחה בה לא תתקיים.
וכאן מונח לנו פתח גדול להתמודדות ממשית עם הרע – עלינו לחשוף את שורשו, ולנתב אותו שם למקום הנכון.
סיכום
אסור לנו לזלזל בנפשם של ילדינו, בעומק הנשמה של כל אחת ואחד מעם ישראל טמון אוצר אדיר. אצל רבש"ע כולנו יקרים, כולנו חשובים. הילדים שהקב"ה הפקיד בידינו הם נפלאים, גם אם למראית עין הדברים נראים אחרת. הנשמה היא נקיה וטהורה, כפי שאנו אומרים בתפילה: "א-להי! נשמה שנתת בי טהורה היא, אתה בראתה, אתה יצרתה וכו'". כל יהודי הוא יהלום בכתר של המלך, וכך עלינו להתייחס גם לילדינו.
תפקידנו כמחנכים הוא גילוי הטוב הצפון בכל אחד, והכוונה לפיתוח הנקודה הייחודית של הילדים. עלינו לתת אמון בילדים ובכוחות הצמיחה שלהם, לא לדחוק את הקץ, אלא להמתין בסבלנות עד שהם יתפתחו בקצב שלהם. עלינו לחזק את אהבתנו לילדים, מתוך התבוננות בנקודות הטובות שבהם. פיתוח של עין טוב ולימוד זכות על הזולת, מוליד בלבנו אהבה כלפיו. המעכב הגדול לקבלת הזולת כפי שהוא, היא מדת הגאווה המגונה. לפיכך, עלינו לנסות לפתח בנפשנו "מוחין דגדלות" המאפשרים לנו להכיל גם סתירות והפכים, ובכך לקיים את הוראתו של הלל: אוהב את הבריות, ורק אחר כך מקרבן לתורה.
בתיקון המעשה יש לשים לב, שישנו שורש משותף לטוב ולרע, ומתוך עבודה ניתן לנתב ולכוון את כוחות הנפש לטוב במקום למוטב.
המאמר התפרסם באתר האינטרנט של בית המדרש להתחדשות
הרב פנחס רובינשטיין, מלמד בישיבה התיכונית מקור חיים, מנהל חינוכי של "הזולה של חצרוני" בירושלים (מועדון נוער עבור בני נוער במצוקה) ורב העמותה ואהבת
1. משלי כב, ו.
2. "יש שישים ריבוא אותיות לתורה" ראשי תיבות: ישראל (מגלה עמוקות אופן קפ"ו, רמ"ח), כמניין יוצאי מצרים, שהם שרשי הנשמות של עם ישראל.
3. עולת ראיה ח"ב עמ' שנ"ו.
4. פרי צדיק ח"ב עמ' 117. וכך פירש במקום אחר את מאמר חז"ל "אין לך אדם שאין לו שעה": "והיינו, שכל א' מישראל באותו שעה ובאותו עניין הוא הגדול מכל ישראל, וכן חבירו בשעה אחרת. והיינו, מפני שכל א' מישראל יש לו חלק בתורה, אות או חלק מאות, אשר בחוסר אותו האות או חלק ממנו הס"ת פסול" (פרי צדיק ח"ד עמ' 6).
5. כמובן, הדברים צריכים להישאר בפרופורציה, ואין להפריז ולהגיע למצב בו הילד יחוש שמצפים ממנו להגיע לאיזה דרגה עילאית, שבעצם אין לו שייכות אליה.
6. כאן מסביר האדמו"ר את החילוק בין חינוך לבין הרגל, וז"ל: "כי המצוה והמרגיל בלבד, אינו צריך ליתן לב אל הבן והתלמיד, לדעת את טבעם ושכלם וכו' עליו רק לצוות עשה כך וכך ודי לו, גם אינו מרגיש חוב בעצמו לטפל בכל תלמיד ותלמיד בפני עצמו, יוכל הוא לצוות להרבה תלמידים בני גיל אחד צווי אחד, עשו כך וכך, כי לא בהתלמיד ובהבן, רק בו, בהמצוה לבד הדבר תלוי, הוא יצוה וזאת היא הכל".
7. ומסיק האדמו"ר: "וכיון שכן, לא בכל הנערים שוה הוא החנוך, תלוי הוא בכל נער ונער כפי טבעו, דעתו, מדותיו וכו', ואותם על המחנך להכיר, ולא די להמחנך אם רק את עצמו ודעתו לבד יכיר, כי גם בהמתחנך הדבר תלוי, לא בדעתו וכחי עצמו בלבד ישמש ויפעל, יצוה ויורה, רק גם בדעת וכחי התלמיד יאחז, ישמש ויפעל, ולא מה שיצוה ויחנך לזה יצוה ויחנך לתלמיד אחר השונה ממנו בטבע, רצון, מדות וכו'. וזה רמז לנו שלמה המלך 'חנוך לנער ע"פ דרכו', על פי דרכו של כל אחד ואחד".
8. דברים כ, יט.
9. קהלת ג, א.
10. אבות פ"ד מ"ג.
11. אות מא.
12. דברים ו, ה.
13. מצות עשה ג'.
14. עיי"ש עמ' קצ"ט שמתאר באריכות את ההתבוננות הראויה.
15. תניא פרק ג'.
16. ומפורסמים דברי רבי נחמן מברסלב בלקוטי מוהר"ן (רפב): "דע, כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות, ואפילו מי שהוא רשע גמור, צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט אינו רשע, ועל ידי זה שמוצא בו מעט טוב, ודן אותו לכף זכות, על ידי זה מעלה אותו באמת לכף זכות וכו'", עיי"ש בהרחבה.
17. וכך כתב בעל התניא במקום אחר (ליקוטי תורה שיר השירים עמ' 94): "כשמתבונן באיזה דבר איך שהוא טוב ונחמד, אזי נתעורר אהבה בשכלו לאותו דבר…", עיי"ש.
18. אורות הקודש ח"ג עמ' שכ"ד.
19. וראה מש"כ בעל אור החיים בריש פרשת ויגש (מד, יח ד"ה ובדרך דרש): "ובדרך דרש יתבאר אומרו ויגש אליו על דרך אומרו כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם, ולזה נתחכם יהודה להטות לב יוסף עליו לרחמים, והקריב דעתו ורצונו אליו לאהבו ולחבבו כדי שתתקרב דעתו של יוסף אליו לקבל דבריו ופיוסו". והשווה גם למש"כ גם בפרשת כי-תשא (לג, יא): "ואומרו כאשר ידבר איש אל רעהו יתבאר לדרכינו על דרך אומרו כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם, פירוש, כי הלבבות ישכילו בנעלם אם לאהוב אם לשנוא, כי כפי אשר יכין האדם לבו לאהוב חבירו, כמו כן יתבונן לב חבירו לאהוב אותו…".
20. מאמרי אדה"ז אתהלך עמ' טו. וע"ע מאמרי אדמו"ר הזקן תקס"ב ע' ו'. דרך מצוותיך ע' קס"א.
21. שבת ל, ב.
22. עירובין יג, ב ועיין רש"י שם
23. אבות פ"א מי"ב.
24. סט, ב.
25. זוהר ח"א, מדרש הנעלם, דף קלח, א. וזו לשונו: "רבי יצחק בר' יוסי הוה אתי מקפוטקיא ללוד, פגע ביה רבי יהודה, א"ל רבי יצחק: תאמר דחבירנא חכימי מתניתא אתערו להאי עניינא דיצר הרע יתנשי מן עלמא בר ההיא שעתא לזיווגא, א"ל: חייך הכי אצטריך יצר הרע לעולם כמטרא לעולם, דאלמלא יצר הרע חדוותא דשמעתא לא ליהוי".
26. צוואת הריב"ש אות פז.
27. ליקוטי אמרים דף ג' ע"ג.
28. ויקרא כ, יז.
29. מאור עיניים בשם הבעש"ט פרשת מקץ ע' פב. וע"ע שם פרשת שמיני ע' קלג, פרשת שלח ע' קנח.
30. וראה בסידור עולת ראיה ח"א עמ' סז ד"ה אתה בראתה: "אין שום אפשרות של העדר טהרה בנשמה, והיא טהורה, מפני שאתה, מקור כל טהר, בראתה, מכח אור טהרתך היא נובעת ביסודה, מתוך השקיקה האדירה לאוצר כל החיים ומקור כל העדן, מעין כל השלמות ופאר כל היופי היא נחצבת, ביסודה הכללי ומהות עצמותה".
עוד עם הרב פנחס רובינשטיין בלב אבות:
התמודדות הורים עם המיוחדות והקושי שבגיל ההתבגרות
בני נוער ברחוב – עוזבים מסגרת לימודית או מבלים שעות רבות ברחוב איך להתייחס לתופעת בני נוער ברחוב ונשירה מבית הספר? איך להתמודד עם הימצאות הילדים שלנו בפאבים? הרב פנחס רובינשטיין מדבר מנסיון אישי ביצירת קשר והגשת עזרה.