תגית: עידוד

עידוד הבת לנישואין

השאלה:

בתי הבכורה נישאה בגיל צעיר (19), וכיום, 5 שנים אחר כך, יש לה כבר 3 קטנטנים. בתי השנייה הגיעה לגיל 22 ואיננה מוכנה לשמוע הצעות. הסיבה, לפי דבריה, שאין לה שום רצון להיכנס ל"סרט" הזה שהיא רואה אצל אחותה. ה"סרט" הזה משמעו טיפול אינטנסיבי בילדים שהגדול שבהם רק בן ארבע והקטנה בת חצי שנה, עיניים אדומות מעייפות, חוסר סבלנות, וכן, גם חוסר רומנטיקה בין ההורים הצעירים. אני מוכרחה לציין שהקשר ביני לבין בעלי טוב ויציב, וזו פעם ראשונה שהיא רואה מקרוב חיי נישואים מורכבים. כואב לי שזו התדמית שנוצרה לה על זוגיות וחיי משפחה, ואני גם חוששת כי הזמן החולף אינו לטובתה. אשמח שתעזרו לי.

 

תשובות:

חיה מאיר, יועצת ומאמנת אישית:

מפגשים שבתשתיתם עמדת סירוב, לא עולים יפה ולא נושאים פרי, ולכן אין טעם ללחוץ. מאידך, יש לגדל את ילדינו להבנת המורכבות בחיים; להבין שיש מטרות עיקריות שאנו מכוונים אליהן, ובצדן יש מחירים שאנו מוכנים לשלם כדי להגיע לשם.

אמא יקרה.

בתך צודקת. באמת חיי נישואין כרוכים בעמל, במחויבות, לעתים בתובענות. ב"ה יש בהם גם צדדים יפים ומתגמלים, אבל לא תמיד הם נראים לעין כמו החלקים המאמצים והמעייפים. לא כל אחד מוכן ורוצה להיכנס למערכת הזו בגיל צעיר, כשמנגד נמצאים "החיים הטובים": עצמאות, ספונטניות, פעילות מגוונת, סדנאות, בילויים וכד'. קשה להמיר את אפשרויות הבחירה הפתוחות במסגרת מחויבת ומחייבת, שלעתים גם מעייפת וסוחטת. עמדה זו  משקפת נאמנה תפיסות רווחות בתקופתנו, שהחיים נועדו ליהנות אותנו. במתח בין אחריות ומחויבות לבחירה פתוחה וחופשית נוטה הכף פעמים רבות לכיוון הפחות מחייב. (כאן תאמר הבת: זה לא לגמרי נכון, יש לי לימודים, עבודה, ודי לי בכך – נכון לעכשיו).

מבחינתך, כמי שגידלה את בנותיה לחיים ערכיים, שמהם נגזרות גם האחריות, המחויבות, והעדפת מטרות העל על פני הנוחות המיידית, התנהלותה של בתך מערערת על היסודות האלו. עם זאת, נראה שבעמדה שלה מעורבים גם חששות ופחדים אמתיים, שהמשא הזה יעיק עליה באופן שלא תוכל לשאתו בכבוד. אולי היא לא מביעה את החששות האלה כדי לא להצטייר כחסרת בטחון ויכולת, אבל אין זה אומר שהם לא מנהלים אותה.

יתכן שתחושת הלחץ גורמת לה להתבצר בעמדה השוללת, ודווקא יתר הבנה תשחרר אותה לבחור מתי היא מוכנה להתניע תהליך בחירת בן זוג. בשיחה עם הבת הייתי נותנת מקום לחששותיה: באמת יש רגעים, שעות וזמנים שתובעים מאתנו מעל ומעבר. עם זאת, בית ומשפחה הם מקום משמעותי ביותר בחיינו, ושווה להשקיע. תני דוגמאות מחייך, אל תחששי להצטייר כמי שהתמודדה עם רגעים מעיקים. אני מאמינה שהדוגמה האישית שלך, של בעלך ושל משפחתכם, תיתן לה כוח והבנה לראות את המערכת הזוגית והמשפחתית במבט רחב.

באמת יש רמות בשלות שונות ביכולת להקים בית. פגשתי בנות שנפגשו עם בחורים מגיל 20 כיוון שכך מקובל, ובפועל זיהו רטרואקטיבית שאלו היו פגישות סרק, כי הן בשלו לנישואין כמה שנים אחר כך. לחילופין, יש גם כאלה שנישאו בגיל צעיר כיוון שכך מקובל, ומצאו עצמן לא מוכנות לאתגר שנקלעו אליו. אני מניחה שגם בתך אינה רוצה לוותר על נישואין, אבל היא רוצה להגיע למקום בתחושת מסוגלות ורצון, ולא בהרגשה שנדחפה לשם בעל כורחה. מכל מקום, מפגשים שבתשתיתם עמדת סירוב, לא עולים יפה ולא נושאים פרי.

כעמדה חינוכית, נראה לי שיש לגדל את ילדינו להבנת המורכבות בחיים; להבין שיש מטרות עיקריות שאנו מכוונים אליהן, ובצדן יש מחירים שאנו מוכנים לשלם כדי להגיע לשם. זה נכון בלימודים, בעבודה, בבית, בכל אתגר חדש או מתמשך. נתפלל על חכמה, בינה ודעת, לבנות נכון את מערכות חיינו ולעמוד בכבוד באתגרים שהן יזמנו לפתחנו.

 

מיכל פלהיימר, יועצת, ומלמדת בתוכנית בית מדרש במכללת אפרתה:

לא פשוט לתמרן בין הבנות, ובעיקר לא פשוט להכיל הרבה כאב. אם נלמד להתפעל מן "הלב של אימא", אולי נצליח גם להעביר את זה הלאה.

אכן. לב של אימא מכיל הרבה כאב. כואב לך שזו התדמית שנוצרה לה על זוגיות וחיי משפחה, וכואב לך בוודאי לא פחות לראות בקשייה של בתך הבכורה. את מנסה לסייע לזו ולסייע לזו ואת זקוקה לכישורי לוליינות לא פשוטים. אם תציעי לבכורה לבוא כל יום עם הילדים – עלולה בתך השנייה לחוות באופן לא הדרגתי וטבעי מה טבעה של אימהות (בדרך כלל ילדים נולדים אחד אחרי השני, ולא בבת אחת), ובכלל, נראה כי המפגש ה"הצפוף" ביניהן אינו עושה לה טוב. ומצד שני, אם תמעיטי בסיוע לבכורה בשעה שהיא כה זקוקה לעזרתך, מי יודע לאן הדברים ילכו.

כך את נקרעת בין הרצון לסייע לבכורה לבין המחיר שאחותה משלמת, והשעון מתקתק..

אז איך צריכה אימא לנהל את כאביה? והאם אפשר בכלל לנהל אותם, או שתמיד נהיה מוצפות בהם?

אז קודם כל, בואו נודה על האמת. מגיע לנו צל"ש על הלב הנפלא שלנו. הוא גמיש ורחב ויש בו המון מקום. הוא מתמלא שמחה ונחת כשמישהו מהילדים שולח אותנו לנוח "כי את ממש עייפה", וחווה התרגשות רבה כשהבן נכנס ללמוד בישיבה. הוא מתפעל מתשובה מיוחדת של אחד הילדים בשולחן שבת, ומייחל לרגע שהבת המתבגרת "תתאפס" על הלבוש שלה. הוא מכיל ציפייה מתוחה לבן שאמור לחזור מהצבא, ומרגיש חוסר אונים אל מול תקופת יובש בהצעות השידוכים של הבת. אלף רגשות, נעימים יותר, ונעימים פחות, וכולם מסתובבים במרחב הגמיש הזה שנקרא "לב של אימא".

לכן, קודם כל, תני כבוד ללב שלך.

שימי לב כמה הוא פועם. כמה הוא דואג לכולם. כמה הוא עשוי להימתח לכל הכיוונים, כמה הוא סופג, ותטפחי לעצמך על השכם. מותר לך.

כשתלמדי להכיר במעלה הזו, ביכולת הספיגה שלך כאימא, ביכולת לכאוב ולשמוח ולחוש את כל הרגשות גם יחד, יתכן ותצליחי להעביר מסר דומה גם לבת שלך.

החיים הם לא פלקט. יש בהם המון רבדים והמון תנועה. מה שהיא רואה אצל אחותה אכן קיים. אי אפשר להכחיש. יש עייפות, ויש קשיים לעיתים בחיי הזוגיות. אבל יש בהם גם המון יופי וטוב. את לא יכולה להבטיח לה שחייה יהיו נופת צופים, שכל יום יתבוננו יחד בשקיעה וליבם יתרחב באהבה, אבל את כן יכולה להבטיח לה שהיא תהיה מסוגלת להכיל. גם כאב, גם שמחה, גם דאגה וגם שלווה.

תפקידך, כך נראה לי, הוא להעצים בה את הנקודה הזו. לגרום לה להאמין ביכולת שלה להכיל את כל מניפת הרגשות הזו על כל גווניה.

ולצורך זה, תצטרכי את לעשות את הצעד הראשון.

להתפעל מהלב האימהי שלך, לקבל את כל התחושות הסותרות שמסתובבות בו ועושות מהומה, וללחוש לו בינך לבין עצמך: אתה גדול!

.

שושנה היימן, יועצת ומנהלת לייף סנטר ומכון ניופלד:

פעם היה מובן מאליו שנערה מתבגרת, מתחתנת ומקימה משפחה. החשיבה המערבית הליברלית יצרה בלבול בתפיסה זו, וכתוצאה מכך, נשים צעירות מרחמות על אימהות ש"סובלות" ו"תקועות" עם מטלות הבית וגידול ילדיהן. חשוב לשוחח עם הבת על תפקידיה של האישה ועל המשמעות של זוגיות והקמת משפחה.

את מזכירה במכתבך שני גורמים שהשפיעו על גישתה של בתך השנייה בת ה-22 לגבי חיי הנישואין והקמת משפחה – הדוגמה של אחותה הגדולה והדוגמה של הקשר בין הוריה. יש גורמים רבים נוספים שעלולים לתת חומר למחשבה על חיי משפחה לאשה בת 22. שיחות עם חברות, סיפורים שהשמיעו לה, כתבות בעיתונים, מאמרים בתקשורת, ודעות של נשים אחרות שהשפיעו עליה מוסיפים למכלול החוויות שעיצבו את המסקנות של בתך.

פעם היה מובן מאליו שנערה מתבגרת, מתחתנת ומקימה משפחה. לציבור המסורתי והתורני וגם לציבור הכללי זה היה ערך עליון ולא היה אפילו צורך לדבר על זה. בגלל ההשפעה של החשיבה המערבית הליברלית, שמקלקלת את התרבות המסורתית שלנו בדרכים רבות, נשים צעירות רבות התבלבלו והתחברו לתפיסות מעוותות. תפיסות אלו עטופות במילים יפות כמו 'שחרור האישה,' ו'שוויון זכויות,' וגרמו לאיבוד המהות הפנימית לחיי המשפחה והתפקיד המיוחד של האישה בחיי המשפחה ותרומתה לחברה כולה. שכחנו את הערך של האישה כעיקר הבית, המעניקה את הביטחון ההכרחי לצמיחתם של ילדיה. במקום זה, התרבות נותנת לנשים את המסר הסמוי וגם הגלוי שזה בזבוז זמן לטפח את הבית ולדאוג לילדים. כתוצאה מכך, נשים צעירות מרחמות על אימהות ש"סובלות" ו"תקועות" עם מטלות הבית וגידול ילדיהן.

היום כשזוג מחליט שהם רוצים להתחתן, הם מתכננים יחד את  החיים שלהם. הם משוחחים ושוקלים יחד את סגנון החיים שלהם, יכולתם להתפרנס, שאיפותיהם האישיות ושאיפותיהם כזוג. כל זוג תופר את התכניות שלהם כפי שמתאים ואפשרי להם. אבל הבסיס להחלטותיהם צריך להיות הערך של הבית היהודי והמשפחה. לא סתם אנחנו מאחלים לזוג צעיר שמתחתן, "שיבנו בית נאמן בישראל."

כדאי לשוחח עם בתך על גישתה כלפי התפקידים של האישה, והמשמעות של זוגיות ובניית הבית והמשפחה. היא לא צריכה להשוות את עצמה לאחותה הגדולה. היא ובעלה לעתיד יהיו בע"ה ייחודיים. המטרה של השיחה עם בתך היא לא לשפוט או לשכנע אותה אלא לעזור לה לראות את הנושא מחדש, להעצים את הערכים, להתחשב בנקודות מבט אחרות ולקבל פרספקטיבה אחרת.

שושנה הימן,
לייף סנטר, המרכז להורות מקושרת www.lifecenter.org.il
מכון ניופלד ישראל www.neufeldinstitute.co.il

.

הרב יוני הולנדר, מנהל בית המדרש התיכוני אור תורה אריא"ל, רמות, ירושלים, ויועץ זוגי:

 כדאי שההורים יעודדו את הבת הבכורה להשקיע בזוגיות (ויציעו שירותי ביביסיטר לצורך זה). כתוצאה מכך תלמד הבת הצעירה יותר כי אפשר להעצים זוגיות שאינה הולכת "חלק", והחשש מפני נישואים ילך ויקטן.

אני חושב שההערה של השואלת בסוף דבריה לגבי הקשר שלה עם בעלה היא הערה חשובה שכדאי לפתוח ממנה.

ב"ה יש לא מעט אנשים שזוכים לזוגיות טובה ויציבה. יש לזה בוודאי סיבות רבות הקשורות גם לאופיים של שני בני הזוג. לעומתם יש לא מעט זוגות שהזוגיות שלהם מאתגרת ולפעמים גם לא יציבה. הדור הצעיר שלנו נחשף לכל הסוגים. לכל ילד וילדה יש כמה חברים/חברות בכתה שההורים שלהם גרושים או שהם מתגרשים והסיפורים הטרגיים הללו זולגים לכתות.

הילדים שלנו גדלים מול מציאות שהם יודעים שלא כל אחד זוכה לזוגיות טובה ויציבה.

אז מה עושים? כמובן שצריך להתפלל לזיווג הגון.

אך מעבר לזה חשוב ללמד את עצמנו ואותם שזוגיות זה דבר שאפשר וצריך לעבוד עליו, להשקיע בו!

בעניינה של השואלת, נראה לי שבמצבים כאלה נכון שהבת השנייה תראה שאפשר 'להעצים את הזוגיות' של האחות הגדולה. אם זה על ידי עידודם ללכת ליעוץ או להעצמה זוגית ואם זה על ידי עידודם להשקיע זמן בזוגיות שלהם (ולשמש בייביסיטרים מסורים בזמנים החשובים הללו), ייתכן שאם הבת השנייה תראה שזוגיות טובה היא לא רק גזירת גורל אלא תלויה הרבה מאד בשני בני הזוג, היא תהיה מוכנה להתנסות בכך מתוך אמונה ביכולותיה לבנות לעצמה זוגיות טובה ויציבה.

 

ד"ר חנה קטן, מומחית ברפואת נשים ופריון:

בדרך כלל לא רצוי לדחות את גיל הנישואין. הזמן החולף אינו מיטיב עם היכולת לזרום בזוגיות. חשוב שבתך תבין כי אינה רואה את כל התמונה בחיי הנישואין של אחותה. היא רואה את העומס והעייפות, אך את רגעי החסד הנעימים אינה רואה. רגעים אלו באים לידי ביטוי בבית פנימה.

בשאלתך – את בעצם נוגעת בדילמה המורכבת של מציאת הגיל האופטימלי לנישואי הבת.

וכמובן שאין תשובה אחת לכולם. זה תלוי בגורמים מגוונים- אופי, בגרות, בשלות לקשר, האיש ואופיו, ובעיקר בסייעתא דשמייא.

מניסיוני,  נישואין בגיל צעיר אינם נופלים באיכותן מנישואין מאוחרים, אם לא להיפך.

ככל שהגיל מתקדם, יש יותר נוקשות, יותר כבדות, פחות זרימה טבעית שכל כך חשובה לבניית קשר בריא.

אין לי ספק שבתך רואה תמונה מעוותת ומתעתעת של נישואי אחותה. עול הבית והילדים הוא עול נעים, עול שממלא בסיפוק, עול של נתינה למי שאוהבים…

היא רואה את אחותה בשעות של עייפות ושל עומס. את רגעי החסד הרבים, היא מפספסת. הם בתוך הבית פנימה. הם בתוך הלב והנשמה.

ה'ביחד' הופך אותם לאנשים שלמים. מאושרים. מלאים וגדושים בטוב ה'.

כדאי להדגיש לבתך את הצדדים השונים של דחיית קשר לגיל מבוגר, ואף להעלות את החשש מרווקות מאוחרת, בעקבות הדחייה הזו.

אני מאחלת לך שתזכי ובתך תקים בקרוב בנין עדי עד.

אתר: http://www.katanchana.co.il
מרפאת רפאל      רחוב אהרונוביץ 17, בני ברק   טל'- 03-5605001, 
מרכז רפואי 'רְפָא נָא', בית הדפוס 12ג, גבעת שאול. 02-6526552, פקס 02-6510896  

 

:

תפקידנו כהורים אינו מסתיים עם סיום גיל ההתבגרות, הוא רק מקבל אופי קצת אחר. בדבריה של בתך ישנם רמזים לכמה הנחות יסוד שעליהן היא נשענת. אם אכן כך הם פני הדברים, הרי שמדובר בכשלים לוגיים וחשוב שהיא תיווכח בהם באמצעות שיחה טובה איתך. מלבד בירור הדברים עם בתך הצעירה, רצוי שתסייעי לבתך הבכורה בגידול ילדיה הקטנים, ובעיקר הפגיני שמחה על נוכחותם בחייך. כך תטמיעי את התחושה והתפיסה כי "ילדים זו שמחה".

לאם היקרה שלום וברכה!

אי אפשר שלא להבין את הדאגה שלך לשתי בנותייך. לזו שמסרבת כרגע לנסות להקים בית בישראל וגם לזו שכורעת תחת נטל גידול הקטנטנים. הסיפור שלך מוכיח לכולנו, שלעולם נישאר בתפקיד ההורים גם כשילדינו יעברו את גיל ה20 ואף יקימו משפחה משלהם.

כאן נשאלת השאלה: מה תפקידנו כהורים מול ילדינו הבוגרים כשהם עצמם כבר הורים או בדרך להיות כאלה?

אם בגיל ההתבגרות אנו מדברים על שיח בוגר ושיתופי מתוך כבוד אמתי ליכולתו של המתבגר להבין מורכבות מה היא, הרי כשמדובר בילדינו המבוגרים, על אחת כמה וכמה שעלינו לראות אותם כשותפים ושווי ערך מבחינת המשאבים האישיים, יכולת החשיבה, האבחנה, הרגישות ומציאת הפתרונות.

אם בגיל ההתבגרות אנו מרשים לעצמנו להתערב כשצריך, הרי שבחיים הבוגרים של ילדינו עלינו לכבוש את עצמנו ולגלות מעורבות, אכפתיות ורגישות בכדי לתת את מלוא הכבוד והאמון לאדם שאנו כה רוצים שינהל את עצמו היטב.

בתך הצעירה מדברת על ה"סרט" שהיא רואה ואולי גם חיה בתוכו במידת מה, בהיותה חלק מהמשפחה, אך כלל לא בטוח שאי רצונה להיפגש נעוץ בסיבה זו. הקושי של אחותה יכול להיות כיסוי לסיבות  שונות לחלוטין, שאינן קשורות כלל בגידול ילדים והשלכותיו.

בהנחה שלא כך הם פני הדברים, ובאמת היא מתכוונת למה שהיא אומרת, ייתכן שהנחות היסוד שלה, הגלויות והנסתרות הן:

  1. גידול ילדים קטנים היא משימה קשה שפוגעת בשמחה ובזרימה של החיים.
  2. גידול ילדים קטנים וצפופים עשוי לפגוע בזוגיות של ההורים.
  3. אם אתחתן ואלד ילדים, גם אני אכנס ל"סרט" הזה.

בהנחות היסוד הללו יש שני כשלים לוגיים דומים: "הכללה" ו"חיבור מקולקל". ונבחן את הדברים: האם העובדה שאחותה מותשת ומתוחה מחייבת שגם היא תגיע למצב זה? גידול ילדים קטנים היא משימה קשה שפוגעת בשמחה ובזרימה של החיים?? (כן, להחליף את סימן הקריאה שלה בסימן שאלה). מי מחליט מה יקרה בזוגיות שלהם – הם או האתגר שבגידול הילדים? האם לא ניתן למנף את השותפות הקדושה בגידול הילדים לחיזוק הזוגיות? וכאן מגיע "החיבור המקולקל" – "אם זה קרה לאחותי – זה חייב לקרות גם לי." מי אמר?

אם יש לך קשר ושיח טובים איתה, ויש לך כאימא וכאימה את התכונות והיכולות לדבר איתה בגובה העיניים מתוך ראייתה כאישה בוגרת, עצמאית ומודעת לעצמה, אני מציע לך לבדוק איתה את הנקודות הבאות:

מהן תפיסותיה לגבי קושי בחיים? (דבר שיש להימנע ממנו בכל מחיר/הזדמנות לצמיחה/מבחן למידת המחויבות שלנו לערכים וכו')'

מה משפיע על חיינו, האירוע או הפרשנות שלנו לאירוע? (וכאן המקום לדון בדוגמאות מחייך ומחייה)

האם המציאות המורכבת (והשמחה) של משפחה ברוכת ילדים מכריחה עייפות, תשישות, זוגיות מקרטעת וחוסר שמחה?

לבחון איתה את העיקרון של "חיבור מקולקל", ולהראות לה כיצד ברוב חייה היא לא מאמינה לו (דוגמאות: אם העולם החברתי שלה טוב – היא לא מאמינה שיתעלמו ממנה או ינדו אותה או שלא תהיה לה יכולת להתמודד במצב כזה, כמו שקורה לפעמים לאחרים. אם הלכה לאקדמיה – לא מאמינה שאין לה סיכוי להצליח כמו אחרים שמאמינים כך ומוותרים מראש. אם יש לה רישיון נהיגה – היא לא האמינה שלא תעבור טסט או שלא תצליח להשתלב בתנועה כמו אחרים שכלל לא ניגשים ללימודי נהיגה)

אחד התפקידים שלנו כהורים להורים, הוא לקחת חלק מסוים בגידול הנכדים ובעיקר להפגין שמחה ואושר על כך שזכינו לנכדים ולהרחבת המשפחה ואנו שמחים להשקיע גם אם קשה ולא תמיד נוח במצווה הגדולה הזו – לגדל ילד בישראל ולהיות שותפים לבורא עולם בגידול ופרנסת בריותיו. אני בטוח שגם אתם שותפים למחשבה זו גם במעשה, ואתם שמחים ומחפשים כל הזדמנות "להסניף" את הנכדים, ואם צריך גם לשמור עליהם, לקלח, להלביש ולהאכיל אותם ורואים את הבלגן שהם מסדרים לכם בבית כאי סדר חיובי ביותר. ההסתכלות וההתנהגות שלכם חשובה מאין כמותה להטמעת התפיסה בבית ובמשפחה ש"ילדים זו שמחה".

שתזכו להרבה נכדים ונכדות משתי בנותיכם!

נייד: 052-6070954
אתר: www.more-lanoar.co.il

 

יפעת גלבוע, עו"ס קלינית ופסיכוטרפיסטית, מטפלת בנוער ובמבוגרים, מנהלת מרכז הורים ילדים בגיל הרך:

אולי דבריה של בתך נובעים מתפיסה מסוימת של חיי הנישואין, ואולי זהו רק "כיסוי" לסיבה האמיתית. חשוב לשוחח איתה, ובמידת הצורך להפנות לסיוע מקצועי.

שני דברים עולים משאלתך:

1 – הסתכלותה של בתך על מציאות חייה של אחותה מעידה, אולי, על ראיה מעט "צרה" ללא אפשרויות בחירה, כלומר: נישואין = ילדים ללא "תכנון" " שליטה" או חשיבה האם זה מתאים כרגע? האם זה הזמן הנכון ? וכ"ו , מבלי להתייחס לצד ההלכתי שבעניין זה, מבחינה רגשית "הסרט "הזה נראה לה כרגע מעייף, עמוס, טורדני ולא ניתן " לבחירה ", ולכן המסקנה הטבעית היא להימנע מכך….

2 – יתכן שחייה המורכבים של אחותה הוא "תירוץ " להימנע כרגע מהכרויות למציאת בן זוג לחיים…ואולי קיימת סיבה אחרת להימנעות הזו ?

מומלץ כהורים לשוחח עם הבת ולנסות להרחיב את הראיה שלה , כך שתבחין בכך שיש עוד אפשרויות לחיי נישואין ולא כולם חיים באותה הדרך …

במידה ואתם מודאגים כדאי להפנותה לאיש מקצוע.

טלפון 0508266258
אתר : samimlev.co.il

פרשת נח

1.  "כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה" (בראשית ז, ב).

כותב רש"י: לא נאמר צדיק תמים. מכאן שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו, וכולו שלא בפניו.

שאלה לדיון:

האם לדעתכם אמירת מחמאות (חיזוקים חיוביים) לזולת רצויה, או שהיא יוצרת אצלו תלות במחמאה ומרגילה אותו לעשות את הטוב על מנת לקבל פידבק חיובי מהסביבה?

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

א. מתוך הספר "מקום בעולם" של חילי טרופר (עמ' 62-63):

אנחנו מבינים היטב עד כמה נחוצות חוויות ההצלחה והחיזוקים החיוביים לבני אדם שבמשך שנים נכשלו וזכו רק לקיתונות אין-סופיים של לעג וביזוי. זו חובה.

אך בעיניי חשוב מאד לסייג את המיקום המרכזי של החיזוקים החיוביים. זה טוב ומועיל רק כל עוד זה נשאר שולי לחוויה עצמה. זה תורם רק כל עוד זה מעצים מה שהתרחש ממילא. זה מתחיל להיות רע כאשר זה הופך לעיקר. זה פוגע באדם כאשר הרווח ותחושת ההצלחה נובעים מהחיזוק שהגיע ולא מהמעשה עצמו.

השאיפה היא לייצר מצב שבו המעשה הטוב שעשית והדרך החיובית שבה בחרת הם-הם הרווח וההצלחה, ולא השבח שבא בעקבות המעשה או הדרך. השבח מגיע רק כדי להאיר על המעשה עצמו. הוא לא האור, הוא חייב להיוותר הצל. החיזוק תמיד צריך להישאר במידה. תמיד להיוותר בשוליו של המעשה עצמו. כך המעשה הופך גדול באמת והחיזוק עוזר לנו להבין את גודלו.

בהקשר זה מתאימים דבריו של הרב קוק מהספר מוסר אביך (ב,ד):

והנה נראה אדם אחד, שהוא בעל לב טוב ואוהב צדקה וחסד, נזדמן לו להציל מדינה שלמה, שיש בה אנשים לאלפים ורבבות, מאיזה אסון גדול. כגון שראה בחוכמתו שבעוד ימים מספר יהיה רעש-הארץ נורא ואיום, עד שבהכרח לא יישאר מהם איש. והוא הזהירם, ובכך הצילם לצאת מהמדינה אל מקום שוקט ובטוח. כששמע איש אחד מהטובה הגדולה שעשה שלח לו אלף שקל. אם תהיה שמחת האיש ההוא בשביל אלף השקל גדולה יותר משמחת נפשו בשביל הצלת כל אותן האוכלוסין, ודאי שתהיה לו שפלות גדולה. אבל אם היה זה המקבל שלם בהכרתו, אי אפשר כלל שתהיה נחשבת אצלו טובתו החלושה נגד הטובה הרבה שעשה.

לצד הסוגיה הערכית, כפי שמחדד הרב קוק, יש כאן גם סוגיה חינוכית. פרגוני יתר הופכים חלולים ואינם מחזקים באמת. כשהם מוגזמים או מופרכים הם אינם נוגעים. הדגש על המעשה בא לחזק את ההערכה העצמית של התלמיד, את הביטחון שלו, כך שכוחו יגיע מבפנים ולא מבחוץ.

ב. מתוך מאמרו של קארל ר. רוג'רס "מאפייני היחס המסייע" (הייעוץ החינוכי תאוריות וכלים/ניצה קאליש עמ' 178-179):

כלום יכול אני לשחרר את הזולת מן האיום הכרוך בהערכה מבחוץ? כמעט בכל תחום ובכל שלב של חיינו – בבית, בבית הספר, במקום העבודה – נתונים אנו לשפיטות מבחוץ, שיש בהן משום מתן שכר ועונש. "זה טוב" , "זה רע", "זה מצוין", "זהו כישלון", "זוהי עצה טובה", "זו עצה גרועה". הערכות כאלו הן חלק מחיינו למן הילדות ועד הזקנה. אני סבור שהן מביאות תועלת כלשהי למוסדות ולארגונים כגון בתי ספר ומקומות עבודה. בדומה לכול נוהג אף אני, לעיתים קרובות מדי, לפלוט הערכות כאלו. ברם, על פי ניסיוני, אין הן מוסיפות להתפתחות האדם, ולפיכך איני סבור שהן חלק מהיחס המסייע. עד כמה שמוזר הדבר מעוררת הערכה חיובית, בסופו של דבר, אותה תחושת איום שמעוררת הערכה שלילית, שכן באומרך למישהו שהוא טוב, משמע שהזכות בידך גם לומר לו שהוא רע. לכן הגעתי לכלל דעה, שככל שהיחס יהיה חופשי יותר משפיטה ומהערכה, כן יקל על הזולת להגיע אל הנקודה שבה יכיר לדעת, כי מקור ההערכה, מרכז האחריות, טמון בו עצמו. משמעות ניסיונו וערכו תלויים בסופו של דבר בו עצמו, ושום שפיטה מבחוץ אין בכוחה לשנות את הדבר. לכן עליי לחתור לכינון יחס שיהיה נטול כל הערכה מצדי, אף לא במעמקי רגשותיי. יחס כזה, סבור אני, עשוי לשחררו שיהיה אדם האחראי על עצמו.

 

2. "כי יצר לב האדם רע מנעוריו" (בראשית ח, כא)

שאלה לדיון:

 האם לדעתכם האדם טוב ביסודו או רע? ואולי לא כך ולא כך?

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

א. מתוך שיחות הרצי"ה קוק בראשית, 98 (מובא בחומש הראי"ה שערכו הרב יאיר רמר והרב חגי לונדין, עמ' 83):

"יצר לב האדם רע מנעריו", ואין זו סתירה למה שכתוב "אשר עשה האלקים את האדם ישר" (קהלת ז,כט). האדם מצד עצמו שייך לאריסטוקרטיה עליונה. "ויברא אלקים את האדם בצלמו, בצלם אלקים ברא אותו" (בראשית א, כז), לעילא ולעילא. יסודו של האדם – הפנים שלו – הוא הרוחניות והשכל שלו, נשמת האדם. "וייצר ד' אלקים את האדם… ויפח באפיו נשמת חיים (בראשית ב,ז). האדם ביסודו מצד יצירתו האלקית, הוא ישר, הוא בצלם אלקים. בנקודתו ההוויתית והחיונית – הוא ישר. האדם מצד עצמו, באופן אבסולוטי ואבסטרקטי, הוא ישר. אולם אדם זה ניתן בעולם, באטמוספירה של העולם. מתוך כך נמצא בערבוביה ותסבוכת של נשמה וגוף. הזיווג הזה של נשמה וגוף, של קודש וחול, הוא מסובך מאד. הפגישה הזו בין האמיתיות האצילית האידיאלית של האדם מצד עצמו, מצד יצירתו האלוקית, ובין העולם, היא לגמרי לא פשוטה וגורמת לערבוביה גדולה, לקושי נורא ואיום.

ב. מתוך תניא לקוטי אמרים פרקים א, ב, ט:

אך באור הענין, על פי מה שכתב הרב חיים ויטאל זכרונו לברכה בשערי הקדושה, דלכל איש ישראל, אחד צדיק ואחד רשע, יש שתי נשמות, וכדכתיב: "ונשמות אני עשיתי", שהן שתי נפשות –

נפש אחת מצד הקליפה וסטרא אחרא, והיא המתלבשת בדם האדם להחיות הגוף… וממנה באות כל המידות רעות, מארבעה יסודות רעים שבה, דהינו: כעס וגאוה, מיסוד האש שנגבה למעלה, ותאות התענוגים מיסוד המים, כי המים מצמיחים כל מיני תענוג, והוללות וליצנות והתפארות ודברים בטלים מיסוד הרוח, ועצלות ועצבות מיסוד עפר וכו'

ונפש השנית בישראל, היא חלק אלוה ממעל ממש, כמו שכתוב " ויפח באפיו נשמת חיים", ו"אתה נפחת בי", וכמו שכתוב בזהר, מאן דנפח מתוכיה נפח, פירוש, מתוכיותו ומפנימיותו וכו'.

אך הנה כתיב: "ולאם מלאם יאמץ",

כי הגוף נקרא "עיר קטנה", וכמו ששני מלכים נלחמים על עיר אחת, שכל אחד רוצה לכבשה ולמלוך עליה, דהינו, להנהיג יושביה כרצונו ושיהיו סרים למשמעתו בכל אשר יגזור עליהם,

כך שתי הנפשות, האלוקית והחיונית הבהמית שמהקליפה, נלחמות זו עם זו על הגוף וכל אבריו,

שהאלוקית – חפצה ורצונה שתהא היא לבדה המושלת עליו ומנהיגתו, וכל האברים יהיו סרים למשמעתה ובטלים אצלה לגמרי, ומרכבה אליה וכו'

אך נפש הבהמית שמהקליפה, רצונה להפך ממש – לטובת האדם שיתגבר עליה וינצחנה וכו'.

ג. מתוך לפרקים (הרב יחיאל יעקב ויינברג זצ"ל בעל "שרידי אש") חלק א' עמ' ר"נ-רנ"ב:

ידוע, כי שיטת הפסיכואנליזה של זיגמונד פרויד וסיעתו הושתתה על יסוד ההנחה של "התודעה מתחת לסף ההכרה", והיא היתה לאבן הפינה בתורת הרפואה של מחלות שונות. אולם ר' ישראל סלנטר הקדים את פרויד בשבעים או שמונים שנה. היא מקופלת במאמרו של רי"ס, שנדפס בספר "עץ פרי" ומפורשת בדיבורים שנונים וקולעים. אלא שאצל רי"ס עברה לרשויות מחשבה אחרות, מן הפסיכולוגיה לתורת המוסר והחינוך – ועליה בנה את שיטתו המוסרית בחינוך האדם את עצמו, בשבירת המידות ותיקון המידות, הגברת המאמץ הפנימי, חידוד ההרגשה, הגברת שלטון השכל וכו'

אמנם, יש עניין רב בהבחנת ההבדל המהותי שבין תורת רי"ס לבין האסכולה הפרוידית. הרב דוב כץ רמז עליה בספרו בפתגמו הקצר:

היא – התורה הפסיכואנליטית של פרויד – מתעלמת מהגורם האלוקי שבאדם, מחלק הנשמה שבו, המהווה עיקר מהותו ותכליתו (תנועת המוסר עמ' 224, הערה 1). אבל פתגם קצר זה הוא רק רמז קל, בעוד שגופי תורה ומוסר תלויים בהבדל זה…

נפשו של האדם כאילו עשויה שכבות שכבות, שכבה על גבי שכבה, עליונה, שניה, תחתונה…

עינו של אדם, אף הפקוחה ביותר, מגיעה רק לשכבה העליונה של הנפש. הוא סבור בהגיעו אליה, כי כבר "יודע הוא את עצמו". וטעות מבהילה בידו. הוא רואה את השטח העליון, ואין לו השערת משהו כי מתחתיו צפון עולם חי ותוסס..

וזהו מה שרבנו ז"ל קורא: רגשות מוארים ורגשות אפלים כהים. רגשות מוארים הם אלה שהאדם חש בהם ומכירם בעין שכלו, רגשות אפלים – אותם שהאדם אין חש בהם כלל ואפילו את מציאותם אינו מכיר…

אבל רבי ישראל סלנטר לא נשאר עומד בתחום הפסיכולוגיה, אלא הורה על סגולתו הנפלאה של לימוד התורה, וכאן אנו מגיעים לתחום הנבדל תכלית הבדל מתורת הפסיכואנליזה של פרויד וסיעתו – לתחומה של תורת הדת האלוקית… התורה מלמדתנו, כי לאדם ניתנה יכולת של התקוממות כלפי עצמו. כאן הוא יתרון האדם, יתרונו מן הבהמה, לו ניתן כוח ממרום לחדור לתוך תוכו, לעמקי הוויתו ולצלול עד קרקעיתה של נפשו. כוח זה – תורה שמו. לימוד התורה – מלמדנו רי"ס – מצילנו מן החטא.

פרויד ותלמידיו עמדו כסומים לנוכח אותו החיזיון של נשמת אלוק ממעל. הנשמה אינה תבליל של רגשות, רחשים, זעזועים ויצרים! היא המאור הגדול, שנתן ה' באדם בבחינת אור-נעלם. מתעודתו של האדם לשאוף לגילוי אור זה, שנתערפל ברדתו לגוף העכור.

מושג הנפש אינו בתפיסה כלל בלי מושג הניצוץ האלוקי שבתוכה, של כמיהה לשלמות ואחדות, של עריגה למקור האור והחסד.

לתגובות: 

תפקיד המחנך מול אתגרי החינוך שמציב הנוער

חנוך לנער על פי דרכו

 

הדרכתו של שלמה המלך: " חנוך לנער על פי דרכו "1, היא ההדרכה היסודית ביותר בחינוך. דרכו של כל ילד היא מיוחדת, נשמתו של כל אדם היא ייחודית, ולכן לכל אדם מישראל יש אות משלו בתורה2. מתוך כך אנו מבינים, שלכל אדם יש תפקיד שונה. כל אחד צריך להוציא אל הפועל "תיקון" מסויים בעולם, ומבריאת אדם הראשון עד הרגע שבו נולד אותו אדם לא היה מי שיעשה את העבודה והתיקון, שהוא ורק הוא יכול לעשות.

רעיון זה מבואר היטב ובהרחבה בדברי הרב קוק זצ"ל:

א-להי, עד שלא נוצרתי איני כדאי, ועכשיו שנוצרתי כאלו לא נוצרתי. לפני שנוצרתי, כל אותו הזמן הבלתי מוגבל שמעולם עד שנוצרתי, ודאי לא היה דבר בעולם שהי' צריך לי. כי אם הייתי חסר בשביל איזו תכלית והשלמה הייתי נוצר, וכיון שלא נוצרתי עד אותו הזמן הוא אות, שלא הייתי כדאי עד אז להבראות, ולא היה בי צורך כי אם לעת כזאת שנבראתי, מפני שהגיעה השעה שאני צריך למלא איזה דבר להשלמת המציאות. ואילו הייתי מיחד מעשי אל תכלית בריאתי הנני עכשיו כדאי, אבל כיון שאין מעשי מכוונים לטוב התכלית הרי לא הגעתי אל תכלית בריאתי ואיני עדיין כדאי כמו קודם לכן3.

כך צריך האדם לראות את עצמו ואת זולתו, את אשתו וילדיו, וכל אדם באשר הוא. אם נבין שכל אדם הוא גילוי נוסף של צלם הא-להים האין סופי, נוכל לגשת לכל אחד עם הרבה כבוד והערכה על חלקו המיוחד בתורה, על תפקידו בעולמו של הקב"ה.

רבי צדוק הכהן מלובלין זצ"ל מגדיר ייחודיות זו בצורה מעניינת:

אבל באמת כל אחד מישראל הוא מדוגל בדבר אחד על כל ישראל, ובדבר זה הוא בחי' מלך על כל ישראל … וכל אחד יש לו דבר אחד, שבזה הוא נכתר בכתר על כל ישראל4.

וכאן חוזרת השאלה ביחס אלינו כמחנכים: האם אנו מסוגלים להתבונן בבננו או בבתנו ולחשוב שהם בבחינה מסויימת "מלך על כל ישראל"? בנקודה זו עולה האחריות של ההורים והמחנכים בפיתוח האמונה והביטחון בקרב ילדיהם, שהם אכן משהו מיוחד5. תהליך זה צריך לבוא מתוך הרבה רגישות, הקשבה והתבוננות פנימית בנפשו של המתבגר. עלינו לראות, לחפש, ולמצוא תכונה או כשרון ייחודיים המצויים בנער, ומתוך כך להעניק לו בסיס לעבודה. בהמשך הדברים ננסה להציע כיוונים למציאת ייחודיות זו.

תפקידו של המחנך

 

המחנך צריך להיות מגלה ולא ממציא. ההבדל בין השנים פשוט: הממציא עוסק בתהליך של "יש מאין", הוא יוצר מאפס מציאות חדשה שיכולה להיות משוכללת. ה"מגלה", לעומתו, מחפש מציאות קיימת, שעדיין איננה ברורה וגלויה לעין.

עניין זה למדנו מתוך הקדמתו של האדמו"ר מפיאסצנה ל"חובת התלמידים", וזו לשונו:

אבל שלמה המלך לא את תכלית החינוך בלבד הודיענו, שתכליתו להביאו אל "גם כי יזקין לא יסור ממנה", רק גם את האופן והאמצעי איך לבוא אליו ביאר לנו במלים "חנוך לנער ע"פ דרכו", שזה הוא העיקר… 6.

אבל המחנך שרוצה לגלות את נשמת התלמיד הטמונה והגנוזה בו, לגדלה ולהבעירה שתבער באש של מעלה להמרום וקדוש, וכלו אף כחי גופו בקדושה יתגדלו ולתורת ד' ישתוקקו, מוכרח הוא להרכין את עצמו אל התלמיד המתחנך על-ידו, ולחדור אל תוך קטנותו ונמיכיותו, עד אשר יגיע אל ניצוץ נשמתו הגנוזה אף נעלמה ולהוציאה ולהצמיחה ולגדלה…7

ובכן, בראשית דרכנו צריכה לעמוד לפנינו ההכרה, בדבר הצורך שלנו להאמין ביכולת ובייחודיות של ילדינו. על בסיס זה נוכל להתחיל בעבודת הגילוי. לאחר מכן, עלינו לקרוא על עצמנו את הפסוק "כי האדם עץ השדה" 8, וכמו בטיפול בגידולים חקלאים, אנו רק נותנים לזרע את האמצעים שיהוו הבסיס להתפתחותו, דואגים לכך שיקבל את כמות השמש והמים שהוא צריך, והצמיחה נעשית מאליה, מתוך סבלנות ומתינות. אנו נמשיך לדאוג להסיר מכשולים העלולים למנוע התפתחות בריאה ואיתנה, אבל מתוך התבוננות מהצד.

ראיית המחנך כ"גנן", מחייבת את ההורים והמחנכים לפתח בנפשם אהבה וסבלנות, כדי להצליח להכיל את כל מה שעובר על הילדים בגיל ההתבגרות. מכאן נובעת החשיבות הרבה לנתינת האמון בילדים ובתהליך הגדילה שלהם. נתינת אמון יוצרת צמיחה טבעית, לפי קצב הגדילה של האדם העומד לפנינו. כשם שבמשל הצמח אנו מבינים היטב שזירוז הצמיחה שלו איננו תהליך טבעי, כשם שאנו מבינים שזירוז תהליך הגידול הגופני של הילד איננו בריא, כך גם ביחס לגידול נפשו – לא ניתן לזרז תהליכים ואין קיצורי דרך, "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים" 9.

הצמיחה הטבעית הזו באה לידי ביטוי בעבודה הדרגתית ועקבית מתוך סבלנות רבה. הסבלנות היא היכולת לקבל את הזולת ולהכיל את השונה. כאשר אנו רוצים ללמוד לקבל את ילדינו, עלינו לתת להם מקום אמיתי בתוכנו. נתינת מקום דורשת "התבטלות", מתוך הכרה בכך ש"אין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום" 10, וממילא יש לנו מה ללמוד ולקבל גם מילדינו, בכל מצב רוחני בו הם נמצאים.

עלינו להזכיר לעצמנו, שכל צורת התנהגות, כל שינוי בלבוש או סגנון דיבור חריג – זוהי צורת ביטוי, זוהי שפה לא מילולית של החניך. ייתכן שנער או נערה מתחילים לעשן מתוך לחץ חברתי, סקרנות, או רצון להיראות גדולים, אך מעבר לכל הסיבות הם רוצים בזה לומר לנו משהו, הם מבטאים מהלך בנפשם, מבלי יכולת לבטא זאת במילים. להורים יש צד מכריע באופן בו הם יתייחסו לתופעות הללו. מסתבר, שבדרך כלל הצעירים מרגישים שהוריהם לא מבינים אותם. בכך, במקום לפתוח ולפתח בחניך את הכוחות החבויים בנשמתו, אנו חוסמים וסוגרים אותו. נתינת אמון בילד עוזרת לו לגלות בתוכו את כוחותיו, לעומת זאת – גישה של דאגנות יתר וחוסר נתינת מקום מחלישה וחוסמת את ההתפתחות הטבעית של ילדינו.

חיזוק האהבה

 

בספר פאר לישרים11 מובא:

"שהיה אדם כשר אחד שיצא בנו לתרבות רעה ולכפירה ר"ל, וצווה הבעש"ט לאביו שיאהב אותו ביותר ומחמת זה יצא מהכפירה". דבר עמוק אמר הבעש"ט לאותו אדם: אם בנך יצא לתרבות רעה, הרי שיש כאן חסרון לא רק בילד, אלא גם במי שהיה אמור להעביר לו השפעה רוחנית איתנה ויציבה.

הפתרון אותו הציע הבעש"ט הוא: "תאהב אותו ביותר", תשפיע עליו כוחות של אהבה, "ומחמת זה יצא מהכפירה". הבעש"ט לא הציע לאבא ללמוד עם הבן כוזרי או מהר"ל, הוא איננו פונה לטפל בצד השכלי של הכפירה, אלא מצווה על האב לאהוב את הבן ביותר, לעורר בו את הקשר ברמה הרגשית, מתוך הנחה שכך יתעורר גם משהו בנפש הבן, וממילא הוא יצא מן הכפירה.

כיצד ניתן לחזק את האהבה?

שאלה ידועה שואלים המפרשים על הנאמר בתורה "ואהבת את ה' א-להיך" 12: כיצד ניתן לצוות על אהבה? או שהציווי מיותר כי ישנה אהבה, או שהציווי לא יועיל כי אין אהבה. הרמב"ם בספר המצוות 13. מגדיר את החיוב כך: "שנתבונן ונשכיל מצותיו ופעולותיו עד שנשיגהו ונתענג בהשגתו תכלית התענוג, וזאת היא האהבה המחוייבת". בספר "דרך מצוותיך" לאדמו"ר ה"צמח צדק", מוסברת המצוה בצורה ברורה יותר – הציווי הוא על ההתבוננות, ומתוך ההתבוננות נגיע בהכרח לאהבת ה' 14.

הדברים מתבססים על הבנה עמוקה בנפש האדם, לפיה המוח שליט על הלב בתולדתו. וכך מתאר בעל התניא את מבנה הנפש:

"… וכך בנפש האדם שנחלקת לשתים: שכל ומידות. השכל כולל חכמה, בינה ודעת. והמידות הן אהבת ה', ופחדו ויראתו, ולפארו וכו'. וחב"ד נקראו אמות ומקור למידות, כי המידות הן תולדות חב"ד…".15

יש בפסקה זו מעט המחזיק את המרובה, ואין כאן המקום לביאור העניין כולו. מכל מקום, התמצית היא, שבאמצעות השכל מתגלות המידות, וקיימת השפעה ברורה בין המערכת השכלית לזו הרגשית. לפיכך, אם אדם יתבונן בחבירו בעין טובה ויחשוב עליו מחשבות טובות16, תוכל להתפתח ביניהם מערכת יחסים של קרבה ואהבה, וכן אצל המשקיף לרעה תתפתח מערכת יחסים של שנאה וריחוק17.

בלשון אחרת מבטא הרב קוק את אותו הרעיון18:

"כשמסתכלים באמת בצד הטוב של כל אחד ואחד, מתאהב האדם על הבריות בחבה פנימית … התעניינות מצד הטוב, שהוא פוגש תמיד, מכסה ממנו באמת את כל הצדדים הרעים…".

וכאן מונח המפתח לתיקון מערכת היחסים בין ההורים וילדיהם – התבוננות בצדדים הטובים ופיתוח הצד הייחודי של הנער, תוביל לאהבה אמיתית, שתוכל להוציא את הילד מכל הסיבוכים19. מונח כאן עיקרון חשוב – פיתוח של עין טובה, ולימוד זכות על הזולת, מוליד בלבנו אהבה כלפיו. קשה יותר לעשות זאת כאשר אנו מצויים במתח סביב מערכת היחסים, אך זוהי צורת חשיבה שעלינו לאמץ לעצמנו בדרך כלל, כלפי כל אדם ועל אחת כמה וכמה כלפי הילדים שלנו: עין טובה, מחשבה טובה ומתוך כך אהבה גדולה.

מה מעכב?

 

ישנה בעייה מרכזית אחת, המעכבת את המחנך מלקבל את החניך כפי שהוא. בעייה זו קשורה לתחום המידות, ומי שנגוע בה יש לו קושי ביחס לכל הסובבים אותו, ובפרט ביחס לילדיו. אנו מדברים על מדת הגאוה. אדם הנגוע במדה מגונה זו איננו יכול להכיל את השונה, ומתוך שהוא לא מקבל את האחר מבחינה שכלית, קשה לו לקבל אותו גם מבחינה רגשית.

בכתבי החסידות מגדירים אדם שאינו יכול לקבל את האחר, כאדם בעל "מוחין דקטנות". לעומתו, ישנו אדם בעל "מוחין דגדלות", היכול להכיל בתוכו גם שני הפכים, ואף אם הוא רואה אדם שתפיסת עולמו שונה לחלוטין, יש לו מקום בשבילו. ובלשונו של בעל התניא:

"… הקטן שמוחו ושכלו קטן לא יכול לסבול שום אופן נגד רצונו ומוחו ומיד מתכעס ובוכה … אבל כל שדעתו יותר רחבה יוכל לשמוע ולקבל במוחו דבר שהוא תכלית ההיפוך ממנו, כי בהרחבת השכל יתפסו מקום אל שני דברים הפכיים ממש, כלומר אף שהדבר ההפכי מאוד נגד רצונו, לא יתפעל בלבו מחמת זה, שלא ישמע כלל לדבר הזה, אלא יסבול וישמע, ואדרבה יעמיק, כי אולי יהיה לרצון לפניו, מפני שלרוב הרחבת מוחו אין דבר ההיפוך תופס מקום אצלו כל כך…"20.

ל"מוחין דגדלות" ניתן להגיע רק לאחר עבודה על מדת הענווה. וכך הורונו חז"ל: "לעולם יהיה אדם ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי" 21. הבחנה זו בין שמאי והלל באה לידי ביטוי גם אצל תלמידיהם, וכפי שמוסרים חז"ל, זו גם הסיבה שנקבעה בדרך כלל הלכה כדברי בית הלל: "וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלוקים חיים, מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהם בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי ב"ש לדבריהם…"22.

נשיאת ההפכים, שבאה לידי ביטוי באמרה "אלו ואלו דברי א-להים חיים", הובילה את בית הלל להתנהג בענווה ובסבלנות גם כלפי החולקים עליהם, ומתוך שיכלו להכיל את דברי בית שמאי נקבעה הלכה כמותם. פיתוח בחינה של "מוחין דגדלות" ביחס לילדים, היא הדבר הנדרש מאתנו כמחנכים. וכך הורה לנו הלל הזקן עצמו: "הוי מתלמידיו של אהרן – אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"23. מקרבים את הבריות לתורה רק מתוך אהבה, שהיא היא אותה נתינת מקום לזולת בשכל וברגש.

שורש משותף לטוב ולמוטב

 

מתוך הכרה בייחודיות של כל אחד, מתוך נתינת אמון בכוח הגדילה שלו, מתוך אהבה וסבלנות, ומתוך ענווה והתבטלות, יכולים אנו לנסות גם לגשת לתיקון המעשים הרעים של החניך. התיקון יתמקד פעמים רבות בפיתוח נקודה טובה, שקשורה דווקא למקום בו נכשל החניך. הטעם לזה הוא, שישנו שורש משותף ליצר הטוב וליצר הרע, וכאשר אנו עומדים על הנקודה המרכזית בה היצר הרע פעיל, עלינו רק לנתב אותו לכיוונים טובים.

דבר זה למדנו מן המסופר במסכת יומא24: בתקופת עזרא הסופר בטלו חכמים את היצר של עבודה זרה, וכיוון שראו שהיא עת רצון היא, בקשו רחמים ונמסר בידם גם יצר עריות ורצו לבטלו, אמר להם זכריה בן עדו הנביא, שאם יהרגו אותו יכלה העולם, ואכן אסרו את יצר העריות לשלשה ימים ולא מצאו ביצה של תרנגולת בכל ארץ ישראל. לפיכך הם רק סימו את עיניו והחלישו את כוחו של היצר. משמעות הדברים היא, שאי אפשר לבטל לחלוטין את יצר העריות, כי הוא נצרך לקיום העולם.

בהקשר זה מופיע בזוהר סיפור מעניין:

רבי יצחק בר' יוסי היה בדרכו מקפוטקיא ללוד, ופגש אותו רבי יהודה. אמר לו רבי יצחק: תאמר, שחכמי המשנה התעוררו לאותו עניין, שיצר הרע ישתכח מן העולם מלבד בשעת הזיווג. אמר לו: חייך, כך נצרך יצר הרע לעולם, כגשם לעולם, שאלמלא יצר הרע לא היתה חדווה בלימוד25.

נראה מסיפורים אלו, כי היצר הרע והיצר הטוב המקביל לו, באים מאותו מקום בעולם ובנפש, והם אינם שני דברים נפרדים לחלוטין. וכך ביאר לנו הבעש"ט26:

"יש ז' מחשבות ולא יותר, וזהו ז' ימי הבניין. ובכל אחת יש ערב ובוקר – ערב לשון תערובת, שחשב מחשבה חיצונית, ובוקר לשון בקורת, שמבקר את השי"ת. ואלו הם: אהבת ה' ואהבת עברות, ויראת ה' ויראה רעה, כגון שנאה, והתפארות שמפאר השי"ת ורעה שמפאר את עצמו, וכן ניצוח והודיה ויסודות לשון התקשרות".

תלמידו, המגיד ממעזריטש27, ממשיך מהלך זה: "אם בא לאדם במחשבתו התפארות – הוא בעולם התפארת, ואם באה במחשבתו אהבה – הוא בעולם האהבה, וכן בשאר המידות". כלומר, שלפי ההתעוררות שיש בנפש האדם – גם אם היא התעוררות שלילית – יכול האדם לדעת על עצמו באיזה מצב רוחני הוא נמצא, וממילא מה עליו לתקן כעת.

ובדרך זו פירש הבעש"ט את הכתוב "ואיש אשר יקח את אחתו בת אביו או בת אמו … חסד הוא"28, ומאליה עולה השאלה מדוע נקרא מעשה זנות של אח עם אחותו "חסד", והתשובה: "הנה מי שהולך אל הערוה ר"ל, הלא היא מחמת אהבה שבו, האהבה ההיא חסד היא, המידה שבבורא ית"ש, ואתה עושה בזה רעה ומוריד את האהבה כביכול במקום מטונף"29.

זו גם כוונת הזהר בעניין "חדוות הלימוד". שהיתה נפגמת לולא היה לנו יצר הרע. שורש אהבת התורה הוא מן החסד הא-להי, ורק כאשר החסד איננו מופנה למקום הנכון, התוצאה היא אהבה פסולה, המובילה בסופו של דבר גם לגילוי עריות. אך אם יתבטל היצר הרע, פירוש הדבר שישנו פגם בהשפעה של החסד העליון, וממילא גם אהבת התורה והשמחה בה לא תתקיים.

וכאן מונח לנו פתח גדול להתמודדות ממשית עם הרע – עלינו לחשוף את שורשו, ולנתב אותו שם למקום הנכון.

סיכום

 

אסור לנו לזלזל בנפשם של ילדינו, בעומק הנשמה של כל אחת ואחד מעם ישראל טמון אוצר אדיר. אצל רבש"ע כולנו יקרים, כולנו חשובים. הילדים שהקב"ה הפקיד בידינו הם נפלאים, גם אם למראית עין הדברים נראים אחרת. הנשמה היא נקיה וטהורה, כפי שאנו אומרים בתפילה: "א-להי! נשמה שנתת בי טהורה היא, אתה בראתה, אתה יצרתה וכו'". כל יהודי הוא יהלום בכתר של המלך, וכך עלינו להתייחס גם לילדינו.

תפקידנו כמחנכים הוא גילוי הטוב הצפון בכל אחד, והכוונה לפיתוח הנקודה הייחודית של הילדים. עלינו לתת אמון בילדים ובכוחות הצמיחה שלהם, לא לדחוק את הקץ, אלא להמתין בסבלנות עד שהם יתפתחו בקצב שלהם. עלינו לחזק את אהבתנו לילדים, מתוך התבוננות בנקודות הטובות שבהם. פיתוח של עין טוב ולימוד זכות על הזולת, מוליד בלבנו אהבה כלפיו. המעכב הגדול לקבלת הזולת כפי שהוא, היא מדת הגאווה המגונה. לפיכך, עלינו לנסות לפתח בנפשנו "מוחין דגדלות" המאפשרים לנו להכיל גם סתירות והפכים, ובכך לקיים את הוראתו של הלל: אוהב את הבריות, ורק אחר כך מקרבן לתורה.

בתיקון המעשה יש לשים לב, שישנו שורש משותף לטוב ולרע, ומתוך עבודה ניתן לנתב ולכוון את כוחות הנפש לטוב במקום למוטב.

המאמר התפרסם באתר האינטרנט של בית המדרש להתחדשות 


הרב פנחס רובינשטיין, מלמד בישיבה התיכונית מקור חיים, מנהל חינוכי של "הזולה של חצרוני" בירושלים (מועדון נוער עבור בני נוער במצוקה)  ורב העמותה ואהבת


1. משלי כב, ו.

2. "יש שישים ריבוא אותיות לתורה" ראשי תיבות: ישראל (מגלה עמוקות אופן קפ"ו, רמ"ח), כמניין יוצאי מצרים, שהם שרשי הנשמות של עם ישראל.

3. עולת ראיה ח"ב עמ' שנ"ו.

4. פרי צדיק ח"ב עמ' 117. וכך פירש במקום אחר את מאמר חז"ל "אין לך אדם שאין לו שעה": "והיינו, שכל א' מישראל באותו שעה ובאותו עניין הוא הגדול מכל ישראל, וכן חבירו בשעה אחרת. והיינו, מפני שכל א' מישראל יש לו חלק בתורה, אות או חלק מאות, אשר בחוסר אותו האות או חלק ממנו הס"ת פסול" (פרי צדיק ח"ד עמ' 6).

5. כמובן, הדברים צריכים להישאר בפרופורציה, ואין להפריז ולהגיע למצב בו הילד יחוש שמצפים ממנו להגיע לאיזה דרגה עילאית, שבעצם אין לו שייכות אליה.

6. כאן מסביר האדמו"ר את החילוק בין חינוך לבין הרגל, וז"ל: "כי המצוה והמרגיל בלבד, אינו צריך ליתן לב אל הבן והתלמיד, לדעת את טבעם ושכלם וכו' עליו רק לצוות עשה כך וכך ודי לו, גם אינו מרגיש חוב בעצמו לטפל בכל תלמיד ותלמיד בפני עצמו, יוכל הוא לצוות להרבה תלמידים בני גיל אחד צווי אחד, עשו כך וכך, כי לא בהתלמיד ובהבן, רק בו, בהמצוה לבד הדבר תלוי, הוא יצוה וזאת היא הכל".

7. ומסיק האדמו"ר: "וכיון שכן, לא בכל הנערים שוה הוא החנוך, תלוי הוא בכל נער ונער כפי טבעו, דעתו, מדותיו וכו', ואותם על המחנך להכיר, ולא די להמחנך אם רק את עצמו ודעתו לבד יכיר, כי גם בהמתחנך הדבר תלוי, לא בדעתו וכחי עצמו בלבד ישמש ויפעל, יצוה ויורה, רק גם בדעת וכחי התלמיד יאחז, ישמש ויפעל, ולא מה שיצוה ויחנך לזה יצוה ויחנך לתלמיד אחר השונה ממנו בטבע, רצון, מדות וכו'. וזה רמז לנו שלמה המלך 'חנוך לנער ע"פ דרכו', על פי דרכו של כל אחד ואחד".

8. דברים כ, יט.

9. קהלת ג, א.

10. אבות פ"ד מ"ג.

11. אות מא.

12. דברים ו, ה.

13. מצות עשה ג'.

14. עיי"ש עמ' קצ"ט שמתאר באריכות את ההתבוננות הראויה.

15. תניא פרק ג'.

16. ומפורסמים דברי רבי נחמן מברסלב בלקוטי מוהר"ן (רפב): "דע, כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות, ואפילו מי שהוא רשע גמור, צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט אינו רשע, ועל ידי זה שמוצא בו מעט טוב, ודן אותו לכף זכות, על ידי זה מעלה אותו באמת לכף זכות וכו'", עיי"ש בהרחבה.

17. וכך כתב בעל התניא במקום אחר (ליקוטי תורה שיר השירים עמ' 94): "כשמתבונן באיזה דבר איך שהוא טוב ונחמד, אזי נתעורר אהבה בשכלו לאותו דבר…", עיי"ש.

18. אורות הקודש ח"ג עמ' שכ"ד.

19. וראה מש"כ בעל אור החיים בריש פרשת ויגש (מד, יח ד"ה ובדרך דרש): "ובדרך דרש יתבאר אומרו ויגש אליו על דרך אומרו כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם, ולזה נתחכם יהודה להטות לב יוסף עליו לרחמים, והקריב דעתו ורצונו אליו לאהבו ולחבבו כדי שתתקרב דעתו של יוסף אליו לקבל דבריו ופיוסו". והשווה גם למש"כ גם בפרשת כי-תשא (לג, יא): "ואומרו כאשר ידבר איש אל רעהו יתבאר לדרכינו על דרך אומרו כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם, פירוש, כי הלבבות ישכילו בנעלם אם לאהוב אם לשנוא, כי כפי אשר יכין האדם לבו לאהוב חבירו, כמו כן יתבונן לב חבירו לאהוב אותו…".

20. מאמרי אדה"ז אתהלך עמ' טו. וע"ע מאמרי אדמו"ר הזקן תקס"ב ע' ו'. דרך מצוותיך ע' קס"א.

21. שבת ל, ב.

22. עירובין יג, ב ועיין רש"י שם

23. אבות פ"א מי"ב.

24. סט, ב.

25. זוהר ח"א, מדרש הנעלם, דף קלח, א. וזו לשונו: "רבי יצחק בר' יוסי הוה אתי מקפוטקיא ללוד, פגע ביה רבי יהודה, א"ל רבי יצחק: תאמר דחבירנא חכימי מתניתא אתערו להאי עניינא דיצר הרע יתנשי מן עלמא בר ההיא שעתא לזיווגא, א"ל: חייך הכי אצטריך יצר הרע לעולם כמטרא לעולם, דאלמלא יצר הרע חדוותא דשמעתא לא ליהוי".

26. צוואת הריב"ש אות פז.

27. ליקוטי אמרים דף ג' ע"ג.

28. ויקרא כ, יז.

29. מאור עיניים בשם הבעש"ט פרשת מקץ ע' פב. וע"ע שם פרשת שמיני ע' קלג, פרשת שלח ע' קנח.

30. וראה בסידור עולת ראיה ח"א עמ' סז ד"ה אתה בראתה: "אין שום אפשרות של העדר טהרה בנשמה, והיא טהורה, מפני שאתה, מקור כל טהר, בראתה, מכח אור טהרתך היא נובעת ביסודה, מתוך השקיקה האדירה לאוצר כל החיים ומקור כל העדן, מעין כל השלמות ופאר כל היופי היא נחצבת, ביסודה הכללי ומהות עצמותה".

 


עוד עם הרב פנחס רובינשטיין בלב אבות:

התמודדות הורים עם המיוחדות והקושי שבגיל ההתבגרות

בני נוער ברחוב – עוזבים מסגרת לימודית או מבלים שעות רבות ברחוב  איך להתייחס לתופעת בני נוער ברחוב ונשירה מבית הספר? איך להתמודד עם הימצאות הילדים שלנו בפאבים? הרב פנחס רובינשטיין מדבר מנסיון אישי ביצירת קשר והגשת עזרה.

פרשת שלח לך

1. "ועבדי כלב, עקב היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי, והביאותיו אל הארץ אשר בא שמה" (במדבר יד, כד)

 

שאלה לדיון: לחץ חברתי

בפרשתנו מסופר על כלב בן יפונה ויהושע בן נון שלא נכנעו ללחץ החברתי של המרגלים האחרים והביאו רוח אחרת אל בני ישראל. כיצד לדעתכם ניתן לעמוד מול הכוח האדיר של השפעה חברתית, במיוחד בגיל הנעורים? האם ככלל עדיף להיות "בזרם" או להיות עצמאי לגמרי?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

  • הרב אברהם בהר"ן, החברה והשפעתה עמ' 27:

לחברה ישנה השפעה אדירה על האדם, לטוב ולרע. האדם צריך להכיר בכך ולהשתדל בכל כוחו לנצל זאת אך ורק לקבלת השפעה חיובית.

אדם השואף לעלות בדרך השלמות האמתית, ולצעוד בעקבותיו של אבינו אברהם העברי, אשר זכה להיקרא כך משום שהיה לו העוז לעמוד לבדו מעבר אחד בעוד העולם כולו עומד מן העבר האחר, אדם כזה מן ההכרח שיהיה מודע לכוחות האדירים של החברה המאיימים להסיט אותו מדרכו זו.

עליו להבין על בוריה את התלות של נפש האדם בחברה. עליו להכיר את דרכי השפעתה, את אמצעי הנגד שהבורא העניק לאדם לשמור על עצמאותו, ואת התחבולות שניתן לנקוט בהן כדי לדחות ולהדוף את ההשפעה השלילית של החברה. עליו גם לדעת כיצד לנצל טבע זה של האדם להיות מושפע השפעה חיובית, לצורך יצירת ובניית אישיותו המקורית והעצמאית שהיא כולה חיובית.

זה מול זה ברא ה' את האדם. מול חולשתו של האדם נוכח כוח ההשפעה האדיר של החברה, קיימת באדם ישות ייחודית, המבדילה ומייחדת אותו מאחרים, והיוצרת תחושה ותודעה של בסיס מוצק ואיתן בתוכו פנימה. תוך הישענות על בסיס זה יוכל לעמוד מול ניסיון ההשפעה מן החוץ.

 

  • רמח"ל, מסילת ישרים בביאור מפסידי הזהירות:

במצב בו החברה לועגת למי שהולך בדרכי ה', יש להתאזר בגבורה ובאומץ רוח על מנת לעמוד כנגד החברה. על אדם הנמצא בסיטואציה כזו לחשוב כי אילו היו לועגים לו על מאמציו להרוויח כסף, היה בוודאי ממשיך להתאמץ ולא מתחשב בדעתם של הבריות. קל וחומר בנושא החיוני הזה, השייך לנשמת האדם ולעיקר חייו.

ואם יארע לו שימצא בחברת מי שילעיג עליו, לא ישית לבו אל הלעג ההוא, אדרבא, ילעג על מלעיגיו ויבזם. ויחשוב בדעתו, כי לו היה לו להרוויח ממון הרבה – ההיה מניח מה שהיה צריך לזה מפני חבריו שלא ילעגו? כל שכן שלא ירצה לאבד נשמתו מפני לעג! ועל דרך זה הזהירו זיכרונם לברכה (אבות ה, כ): הוי עז כנמר וקל כנשר, רץ כצבי וגיבור כארי, לעשות רצון אביך שבשמים. ודוד אמר (תהילים קיט, מו) "ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש", שאף על פי שרוב המלכים עסקם ודיבורם בדברי גדולות והנאות, ודוד, שהיה גם כן מלך, לכאורה תהיה לו לחרפה אם בהיותו בחברתם יהיה הוא מדבר בדברי מוסר ותורה, תחת ספרו מן הגדולות ומתענוגות בני אדם כמוהם – הנה לא היה חש לזה כלל, ולא היה לבו נפתה בהבלים האלה, אחרי שכבר השיג האמת, אלא מפרש ואומר "ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש". וישעיה כמו כן אמר (ישעיה נ, ז): "על כן שמתי פני כחלמיש ואדע כי לא אבוש".

 

  • הראי"ה קוק, אורות הקודש ג, צז:

האדם צריך לדעת להשיב תשובה ברורה על שאלת ה"איכה". לא להתנכר לעצמיותו.

ואני בתוך הגולה, האני הפנימי העצמי, של היחיד ושל הציבור…

חטא אדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש, ואיבד את עצמו. לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת "איכה", מפני שלא ידע נפשו, מפני שהאניות האמיתית נאבדה ממנו, בחטא ההשתחוויה לאל זר… וכה הולך העולם וצולל באבדן האני של כל אחד, של הפרט ושל הכלל.

באים מחנכים מלומדים, מסתכלים בחיצוניות, מסיחים דעה גם הם מן האני, ומוסיפים תבן על המדורה, משקים את הצמאים בחומץ, מפטמים את המוחות והלבבות בכל מה שהוא חוץ מהם, והאני הולך ומשתכח. וכיון שאין אני, אין הוא, וקל וחומר שאין אתה.

 

 

 

2. "טובה הארץ מאד מאד" (במדבר יד, ז)

 

שאלה לדיון: ראייה חיובית, אופטימיות

שנים עשר המרגלים הלכו לתור את אותה ארץ, אולם נתנו פרשנות שונה לחלוטין למראות שנגלו לפניהם. עשרה מהם הוציאו את דיבת הארץ ואמרו: ארץ אוכלת יושביה היא, ואילו כלב בן יפונה ויהושע בן נון התבוננו על הדברים באופטימיות ואמרו: טובה הארץ מאד מאד.

מדוע לדעתכם יש לנו לפעמים נטייה לפרש את המציאות באופן שלילי, לשפוט התנהגויות של אנשים אחרים בביקורתיות, לראות את הרע? כיצד ניתן לצבוע את המציאות בצבעים יפים יותר, להתאמן בראייה חיובית?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

 

  • צבי איל ואלי טייב, מי שטעם יין הונגרי, עמ' 20-27:

הדרך בה אנו מתבוננים על הזולת היא השתקפות של הדרך בה אנו מתבוננים על עצמנו. אם איננו רואים את הצד החיובי שבזולת, כנראה שגם על עצמנו איננו מביטים באופן חיובי. יש לחזק את האמון שלנו בעצמנו, ללמוד לקבל מחמאות ויחס חיובי כלפינו, וכך נצליח להשיב יחס חם לסובבים אותנו ולגלות בהם את הטוב.

 

כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם (ספר משלי). חכמתו של שלמה המלך בספר משלי מלמדת אותנו שכמו המים, שבהם משתקפים הפנים, כן בליבו של הזולת משתקף ליבנו. היחס שלנו לזולת הוא השתקפותו של יחסנו לעצמנו…

כמים הפנים לפנים – התחושות שמתגלות לנו כשאנו נמצאים בחברתם של אחרים, משקפות לנו את מה שאנו מרגישים באשר לעצמנו ולא תמיד מודעים לו.

כשקשה לנו להחמיא לעצמנו – קשה לנו לקבל מחמאות, ואף קשה לנו להחמיא לאחרים.

אלו הן שלוש "מראות" בתוך הנפש שלנו, שבהן משתקפות זו מול זו מערכות היחסים שלנו עם עצמנו ועם הזולת.

המראה הראשונה היא הדרך שבה אנו מתייחסים לעצמנו ומעריכים את מי שהננו.

המראה השנייה היא הכישרון שלנו לספוג את יחס הסביבה ולהפנימו, להוקיר יחס חיובי ואוהב ולקבל ביקורת בבגרות.

המראה השלישית היא יכולתנו להשיב יחס חם לסובבים אותנו, המידה שבה אנו מגלים כלפיהם חיבה ומעריכים אותם בגלוי.

שלוש המראות הן שלוש השתקפויות של כוח האהבה והאמון בנו…

חיזוק האמון בעצמנו צריך לחזק את אמוננו בסובבים אותנו, בקרובים וברחוקים.

 

  • ר' נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן רפב:

הדרך להגיע לראיה חיובית היא על ידי ברירת הטוב מן הרע והתמקדות בו. יש לחפש אחר הנקודה הטובה שיש בכל דבר ובכל אדם (גם אם היא קטנה וכמעט לא מורגשת), לבודד אותה מן הרע ולהתמקד בה. התנהלות כזו תביא בסופו של דבר גם לשיפור ממשי במציאות.

 

דע, כי צריך לדון כל אדם לכף זכות, ואפילו מי שהוא רשע גמור, צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט אינו רשע, ועל ידי זה שמוצא בו מעט טוב ודן אותו לכף זכות, על ידי זה מעלה אותו באמת לכף זכות, ויוכל להשיבו בתשובה…

ועוד מעט ואין רשע – שצריך אתה לבקש בו עוד מעט טוב, שיש בו עדיין, ששם אינו רשע, כי אף על פי שהוא רשע, איך אפשר שאין בו מעט טוב עדיין, כי איך אפשר שלא עשה איזה מצווה או דבר טוב מימיו, ועל ידי זה שאתה מוצא בו עוד מעט טוב, ששם אינו רשע, ואתה דן אותו לכף זכות, על ידי זה אתה מעלה אותו באמת מכף חובה לכף זכות, עד שישוב  בתשובה על ידי זה. וזהו: ועוד מעט ואין רשע – על ידי שמוצא בהרשע עוד מעט טוב, ששם אינו רשע, על ידי זה.

 

  • בעל הנתיבות שלום בשם הסבא מלכוביץ, נתיבות החינוך פד:

ראייה חיובית מתחילה באמונה כי כל יהודי הוא יהלום, אבן יקרה. לעיתים מכוסה הוא בבוץ, אולם הבוץ רק דבוק אליו מבחוץ, ובשום פנים לא חלק מהותי ממנו. אם רק נסיר את הבוץ, אורו יתחיל לנצנץ.

יהודי, אפילו נפל הרבה ממדרגתו ושקוע בטיט היון, אין להתייאש ממנו, שהרי הוא כמו אבן טובה ויהלום שנפל לבוץ, שצריך רק להרימו ולרחוץ אותו מהבוץ שנדבק בו, ומיד יתחיל אורו לנצנץ…

 

 

שאלה פותחת – דיון בסגנון קצת אחר…

"טובה הארץ מאד מאד" (במדבר יד, ז)

לא פעם אנחנו מוצאים את עצמנו מקטרים על הארץ (חם בטבריה), על המדינה והשלטון (שמאלנים פה כולם), על החינוך (לא יודעים אפילו מה זה שמע ישראל, כל היום עם הסמארטפונים) ועוד.

אז בואו ננסה בלי ציניות:

מה בעצם טוב בארץ הזו? מדוע לא נחליף אותה בארץ אחרת?

מה טוב במדינה ובשלטון שלנו? (במערכת החינוך, המשפט ועוד)

מה אני הכי אוהב כאן, אשר בזכותו אשאר בארץ הזו ואבנה בה את ביתי בע"ה?

 

 

מעוניינים ברעיונות נוספים לשולחן השבת?

פותחים שולחן – לפרשת שלח

עלון 'סוגרים שבוע' להדפסה – לפרשת שלח

גמילה מאמא

בוקרו של יום אביבי ביישוב היקר שלנו. הציפורים מצייצות, הרוח נושבת קרירה. אני מתכוננת ליציאה לעמל היום, מסיימת להביט באחת מחמש תיבות הדוא"ל שלי (לא סופי) במחשב הנייח, ועיניי נופלות על הודעה מיוחדת במינה שהופצה במייל היישובי. באחת מתעוררים בי רגשות חמלה אימהית מחד וסקרנות מקצועית מאידך: "תושבים יקרים שימו לב! היום התבצעה גמילת עגלים ברפת. בעקבות כך, תישמענה געיות ממושכות במשך כשלושה ימים. תודה על ההתחשבות. צוות הבקר".

כגמול עלי אמו, כגמול עליי נפשי. כמה קשה הפרידה… כל גמילה היא קשה, גם כשמדובר בתהליך פיזיולוגי. מצד אחד הגמילה מבשרת שינוי מבורך, שלב נוסף בעצמאות של הילד (או העגל, להבדיל), ומאידך – הכאב צורב אצל הגומל והנגמל כאחד. בין אם מדובר בגמילה מיניקה, כאשר לעתים יותר ממה שרוצה העגל לינוק תרצה אמו להניק ולהעניק, ובין אם מדובר בגמילה מהחיתול, מהבקבוק, מהמוצץ, מחפץ אהוב, מהגננת, מהבובות או מהחיבוק של אמא.

כן, מגיע השלב האכזרי הזה שבו הנער, שני מטר כמעט קומתו, מחליט להיגמל ממך. את פשוט כבר לא רלוונטית. ואז את יוצאת למסע של גילוי מחדש של הילד שבגר והפך לישות עצמית, עם דעות וחלומות ושאיפות משלו. ואת לוקחת צעד אחורה, יורדת מהבמה ונותנת לו לביים את תסריט חייו. ועם כל זה, אפשר לחוש בעליל שהילד הקוצני הזה, גם כשהוא נכנס למערה שלו, רוצה ממך מילה טובה, הבעת הערכה ונחת, את אהבתך הטוטאלית שאינה תלויה בנראות שלו, שיתוף בחוויתייך והתעניינות בחוויותיו, ואפילו הבעת דאגה לשלומו.

ד"ר חנה קטן, רופאת נשים ופריון מומחית, http://www.katanchana.co.il

המאמר הופיע לראשונה ב"אתנחתא", א' בתמוז תשע"ה / 2015-6-18

.

עוד עם ד"ר חנה קטן בלב אבות:

התבגרות נשית גופנית – התפתחות מינית מוקדמת של נערות

שינויים גופניים בגיל ההתבגרות : בנים – סקירת השינויים הגופניים העוברים על בנים בגיל ההתבגרות

הפרעות אכילה אצל נערות – הפרעות אכילה אצל נערות כגורם משמעותי לשיבוש הווסת החודשית ותופעות לוואי חמורות נוספות

גיל ההתבגרות- תחילת המחזור הנשי – שינויים גופניים ורגשיים עם תחילת ההתבגרות הנשית ותמיכת ההורים בתהליך

סרט: הפרעות במחזור במהלך ההתבגרות – הפרעות במחזור בגיל ההתבגרות עלולות להפריע לדימוי העצמי ולבטחון העצמי של הנערה. התופעה ניכרת במיוחד במהלך שנת השירות. מה גורם להפרעות בוסת? איך אפשר להרגע?

סרט: קשר אמא בת במהלך הההתבגרות – על הכנת האמא לגדילה של הילדה – קשר רגשי, פיתוח דימוי גוף נשי חיובי אצל הנערה, התייחסות להתפתחות הפיזית של הילדה בשמחה. על תופעות פיזיות מלחיצות כמו שיעור יתר, פצעי בגרות / אקנה, משקל יתר. התייחסות להפרעות אכילה – אכילת יתר ולעומתו אנורקסיה עד כדי הפסקת המחזור. על מה שיכול לעזור בקשר האמא-בת לפתח תחושה נשית נעימה – על חווית קניית בגדים ביחד.

 סרט: התפתחות המתבגרת – על תחילת המחזור החודשי – על תחילת המחזור החודשי – טווח הגילאים להתחלת הווסת, ומה עושים אם ההתפתחות מוקדמת או מאוחרת מדי. איך ומתי מתחילים לדבר עם הילדה על קבלת הווסת.

הזכות לבחור

לאחרונה אני מוצאת את עצמי יושבת מול רווקים, ובעיקר רווקות, בגילאי 25 ומעלה, ומתאמצת לשכנע אותם שמותר להם לבחור, לברר, לסנן, ולא להיענות לכל הצעה שנשלחת לעברם. לכאורה זה כל כך פשוט ומובן מאליו; בכל תחום מתחומי החיים אנו עושים זאת: בוחרים, כל הזמן בוחרים!

אנחנו בוחרים מה ללמוד, היכן לגור, עם מי, מה לקנות ובאיזו איכות, היכן לעבוד, לאיזו הופעה ללכת ובאיזה צימר לנפוש. לפני שאנו עושים צעדים אלו, אנו שואלים, בודקים, משווים, מבררים, ומקווים שהבחירה שהגענו אליה אחרי תהליך הבירור תהיה אכן לטובה ולברכה. אם לא נהיה מרוצים בסופו של דבר, נדע שלפחות השתדלנו לבחור את מה שנראה לנו טוב ומתאים.

דווקא בנושא כל כך חשוב ומרכזי, כמו בחירת בן/בת זוג, מוצאים הרווקים עצמם תחת לחץ סביבתי מאסיבי, 'לחטוף' מכל הבא ליד, מה שמציעים לך, בלי לבדוק 'יותר מדי', בלי לברר, העיקר שאולי יקרה משהו. לחץ המעביר תחושה שאולי זו הזדמנות חייך, ואם לא עכשיו, ואתו – מי יודע אם בכלל, ואימתי.

באמת הכל נובע מרצון טוב (חייבים לעשות משהו!), מדאגה (מה האלטרנטיבה?), מאמונה (אף פעם אי אפשר לדעת מאיפה זה יגיע), מרצון להפיח תקווה (מה עדיף – שתישארי לבד בבית???), מייאוש (ממילא אין מה שאתה מחפש…) – ומתוך כל אלו, ביחד או לחוד.

אפשר להבין את הלוחצים: לכל אחד מהם כמה סיפורים באמתחתו, איך זה קרה באופן לא צפוי, עם מישהו שלא היינו מעלים על הדעת, על ידי מישהו שלא הכיר אותו ואותה, ובכל זאת זכה להיות שליח ההשגחה, והנה, עובדה, היתה חופה ויש בית!!!

נכון, הם צודקים. גם לי יש סיפורים כאלה.

ובכל זאת: כמה זה מתיש, למנות למעלה ממאה דייטים, ולזכור שעשרות מהם לא היו קשורים בעליל, וחלקם מעליבים עד משפילים: "זה מה שחושבים עלי???", "מצבי קשה עד כדי כך???".

לקראת כל אחד מהם התכוננה הבחורה במלוא תשומת הלב: איפור, לבוש, התכוונות, והבחור התגלח, 'וירד וטבל ועלה ונסתפג', ושניהם הגיעו עם ציפייה, חלומות, ציורים אפשריים… ומפח נפש צורב!!! תחושת ריק, עלבון, התשה, עוד תקווה שמצאה עצמה מושלכת לרחוב האשליות המנופצות.

כשמגיעה ההצעה הבאה, שלא נראית קשורה, זו שוב התלבטות קשה אם לסרב או לצאת: זכר המפגש המתיש צרוב בזיכרון, לא בא לצאת לעוד דייט מתסכל, ועם זאת, יש רצון עז להתחתן, וחשש להצטייר כ'סרבן דייטים', בררן ומתנשא, ואולי אם אסרב הפעם, יימנעו להבא מלהציע לי…

אפשר לחלק את חוויותינו לאלו שנותנות אנרגיות, ולאלו שלוקחות אנרגיות. דייטים חסרי סיכוי הם זוללי אנרגיות גדולים, ומדללים את המאגרים הטבעיים של שמחת החיים, התקווה והחיוניות, עד כדי ירידה למינוס.

יש לי סיסמא שאני משננת אותה לעוסקים בהיכרויות: תפקידנו הוא שלא תהיה 'פאדיחה'! שגם אם השידוך לא יגיע לחופה, הוא ישאיר זיכרון של ערב נעים. אם בני הזוג לא ימצאו עניין להמשיך, הם יוכלו לחשוב לעצמם: למי הוא, או היא, מתאימים מבין חבריי?

כדי שזה יוכל לקרות, מותר לשאול מי מכיר ומי יודע , אצל מי אפשר לברר, מי עוד מכיר? לשמוע את מילות התיאור, להקשיב למנגינה, ולהקשיב לעצמנו – האם משהו נשמע לי שייך, מעניין, מתאים? ואחרי כל אלו, מותר להגיד 'תודה שחשבת, לא מתאים לי'.

אז מה, לא ננסה? אולי דווקא הפעם נחמיץ את השעה והאדם?

אני מרשה לעצמי לומר, שלפגישות שאין להן סיכוי מלכתחילה, יש גם כן 'תג מחיר', ובמזומן.

נכון שאין לדקדק בכל פרט ופרט, וכדאי להשאיר מקום להפתעות ולהיכרות עם מקום לא מוכר, של הזולת וגם שלי. יכול להיות שהמציאות תהיה שונה מאוד מההצהרות שהצהרתי, יכול להיות שהוא יהיה שונה מאוד ממה שאמרו עליו, אבל לפחות שתהיה היתכנות של קשר.

(לאלו ששפר מזלם והם מוצפים בהצעות, וגם זה אתגר לא פשוט, אני מציעה להפעיל מערכת סינון ביתית, או חברית. לבקש מבן משפחה או חבר שסומכים עליו, שיהיה מוכן לברר ולעשות את מלאכת הניפוי הראשונה, כך שעל שולחן העבודה של המועמד תהיינה לא יותר משלוש הצעות בזמן נתון, והוא יוכל לבחור אחת מביניהן, בלי להתבלבל מהשפע המוצע).

לנו, המציעים או המבררים, חשוב לזכור, שהגנה על בריאות הנפש של צעירינו ועל האמון שלהם בעצמם (ובנו), זו מצווה וחובה. נשתדל להרבות בהצעות מתאימות, נקבל בהבנה ונכבד את הרצון לבדוק, לברר, ולהשיב בחיוב או בשלילה. והעיקר, לא להתייאש, ולנסות שוב!

התפרסם ב"צהר"

חיה מאיר, יועצת ומאמנת אישית

הורות והתבגרות: לגעת בכח הרצון של המתבגר

להאזנה להקלטת התוכנית:


.ד"ר שרית רותם, פסיכולוגית

 

 

 

 

 

 

עוד עם ד"ר שרית רותם בלב אבות:

הורות והתבגרות: הבנת המוח כבסיס להורות מיטיבה ומשמעותית

פורים לנו שכח את הכול

פשט המנהג וקריאת המגילה מלווה ברעש ובהמולה בזמן השמעת שמו של המן האגגי צורר ישראל. יש קהילות שמעוניינות  לחסוך זמן ובלאגן ולכן מורים בהן לציבור המתפללים לוותר על הרעש בקריאת המגילה בהזכרת שמו של המן. אלא שכבר כתב הרמ"א ביחס למנהג הכאת המן בבית הכנסת כי "אין לבטל שום מנהג או ללעוג עליו כי לא לחינם הוקבעו", ואכן מביא החפץ חיים ב"משנה ברורה" עדות מעניינת של היעב"ץ על אביו החכם צבי שהיה מכה ורוקע ברגלו וטופח בסנדלו כשהגיע לזכירת המן.

מהי המשמעות המיוחדת במנהג הכאת שמו של המן?

דברים מעניינים נכתבו על כך בהגהות החתם סופר: "ונראה לי הטעם להרעיש ולבלבל אוזן השומעים שלא ישמעו שם זה, ובוודאי אין הכוונה כפשוטו, שהרי אם חסר מלשמוע תיבה אחת לא יצא. אלא הכוונה שעל ידי ההכאה מראים אנו שאין אנו רוצים לשמוע שם זה אבל מה נעשה שההכרח עלינו לשמוע.."

לשונו של ה"חתם סופר" המצרה על ההכרח, מזכירה לנו כי את מה שאנו רגילים לשמוע במשך כל השנה כשאנו נפגשים עם קשיים וטרדות יומיומיות. "צריכים להיות ריאליים"- כך אנחנו שומעים מכל פינה. חייבים להיות מציאותיים.

ובאמת חיינו מסובבים בהתמודדויות מכל עבר. הילדים הקטנים מנהלים מאבקי שליטה עיקשים על צעצועים וקבלת תשומת לב. בני הנוער מתמודדים עם קשיי הלימודים והצורך להשתלב  בחברה. המבוגרים מכירים את עול הפרנסה, המורכבות שבזוגיות וחינוך הילדים. ההתמודדויות נמשכות גם אל תוך גיל הזהב והבעיות המאפיינות אותו.. כל גיל והבעיות שלו.

מעניין שכל אחד משוכנע שהטרדות וההתמודדויות של השני הן כאין וכאפס למה שעובר עליו. "זה בסך הכל צעצוע – תיראו איזה עניין אתם עושים מאיזו חתיכת פלסטיק…", אומרת האם המתוסכלת לילדיה. "לא צריך לקפוץ מכל פיפס של התינוק, בזמננו אפילו החיתולים היו מבד", מסביר הסבא.

בחג הפורים אנו נתבעים להשתחרר מההתבוננות הריאלית ולגלות את עומק החיים, שם יש משהו יותר ריאלי. שם נמצאת האישיות שלנו, שם שוכנת הנשמה.

ייתכן שאלו הטרדות היומיומיות שגורמות לנו לפספס. ייתכן שזהו השכנוע העצמי שלנו הכי קשה שבעולם שגרום לנו לא להיפגש עם עצמנו. בפועל נדמה כי כל השנה אנחנו מתחפשים. אנחנו עוטים על עצמנו בגדים שבמקום לגלות ולייצג אותנו, הם רק מסתירים את האמת. לכן בפורים אנחנו מחליטים החלטה עקרונית לפיה אנו לא מעוניינים יותר לשמוע על הקשיים והצרות. אנחנו מחליטים לא להתמקד בחסר אלא בעיקר להיפגש עם מה שכל כך ישנו.

זו הסיבה בגללה כאשר הקורא מזכיר את שמו של אותו רשע אנו צועקים בקולי קולות. במחאה והצעקה אנו מדגישים כי אין זה זמן מתאים להיפגש עם הרע. קריאת המגילה מזכירה לנו את הצורך להיפגש רק עם הטוב. אנחנו יודעים שזה לא רק יותר טוב, אלא גם יותר אמיתי להיפגש עם עצמנו.

גם לתחפושת תפקיד חשוב בתזכורת הזו. התחפושת מזכירה לנו עד כמה אנו מחופשים רוב הזמן. בניגוד לכל השנה, בפורים היין עוזר לנו להתעלם מכל מה שגורם לנו להתחפש בדרך כלל ולא להיות עצמנו ומעכב אותנו כ"כ. משלוח המנות והמתנות לאביונים מזכירים לנו כי בעומק הדברים כולנו רוצים ומחוברים האחד לשני ולא כלואים בתוך עצמנו. כך קורה שכל מצוות הפורים הופכים אצלנו את נקודת המבט – ונהפוך הוא .

אמנם לא כל יום פורים, אבל בפורים אנחנו כן מצליחים להיפגש עם ריאליות אחרת של החיים. מן המפגש המיוחד הזה אנו צריכים לחזור אל החיים קצת אחרים. עלינו לקחת את השמחה לחיים השגרתיים. אין הדבר אומר להתעלם מהקשיים, אולם בהחלט ראוי שנדע למקם אותם במקומם הראוי וכך להיות שיכורים, והפעם לא מיין…

הרב אלי שיינפלד, מחבר הספרים 'היצר, הלב והאדם' ו'הבן שלי מתבגר', ר"מ בישיבת חורב ורב קהילת "נווה הגבעה" בגבעת זאב

 

עוד מאמרים מאת הרב אלי שיינפלד בלב אבות:

מבחן התוצאה  כמו במבחנים כך בהתמודדות הרוחנית – על מה אנחנו שמים את הדגש? על התוצאה או גם על הדרך?

מחלה ושמה פרפקציוניזם לפעמים מציבים רף גבוה של הצלחה. מתי זה מדרבן את הילד ומתי זה יכול לפגוע?