השאלה:

בתי הבכורה נישאה בגיל צעיר (19), וכיום, 5 שנים אחר כך, יש לה כבר 3 קטנטנים. בתי השנייה הגיעה לגיל 22 ואיננה מוכנה לשמוע הצעות. הסיבה, לפי דבריה, שאין לה שום רצון להיכנס ל"סרט" הזה שהיא רואה אצל אחותה. ה"סרט" הזה משמעו טיפול אינטנסיבי בילדים שהגדול שבהם רק בן ארבע והקטנה בת חצי שנה, עיניים אדומות מעייפות, חוסר סבלנות, וכן, גם חוסר רומנטיקה בין ההורים הצעירים. אני מוכרחה לציין שהקשר ביני לבין בעלי טוב ויציב, וזו פעם ראשונה שהיא רואה מקרוב חיי נישואים מורכבים. כואב לי שזו התדמית שנוצרה לה על זוגיות וחיי משפחה, ואני גם חוששת כי הזמן החולף אינו לטובתה. אשמח שתעזרו לי.

 

תשובות:

חיה מאיר, יועצת ומאמנת אישית:

מפגשים שבתשתיתם עמדת סירוב, לא עולים יפה ולא נושאים פרי, ולכן אין טעם ללחוץ. מאידך, יש לגדל את ילדינו להבנת המורכבות בחיים; להבין שיש מטרות עיקריות שאנו מכוונים אליהן, ובצדן יש מחירים שאנו מוכנים לשלם כדי להגיע לשם.

אמא יקרה.

בתך צודקת. באמת חיי נישואין כרוכים בעמל, במחויבות, לעתים בתובענות. ב"ה יש בהם גם צדדים יפים ומתגמלים, אבל לא תמיד הם נראים לעין כמו החלקים המאמצים והמעייפים. לא כל אחד מוכן ורוצה להיכנס למערכת הזו בגיל צעיר, כשמנגד נמצאים "החיים הטובים": עצמאות, ספונטניות, פעילות מגוונת, סדנאות, בילויים וכד'. קשה להמיר את אפשרויות הבחירה הפתוחות במסגרת מחויבת ומחייבת, שלעתים גם מעייפת וסוחטת. עמדה זו  משקפת נאמנה תפיסות רווחות בתקופתנו, שהחיים נועדו ליהנות אותנו. במתח בין אחריות ומחויבות לבחירה פתוחה וחופשית נוטה הכף פעמים רבות לכיוון הפחות מחייב. (כאן תאמר הבת: זה לא לגמרי נכון, יש לי לימודים, עבודה, ודי לי בכך – נכון לעכשיו).

מבחינתך, כמי שגידלה את בנותיה לחיים ערכיים, שמהם נגזרות גם האחריות, המחויבות, והעדפת מטרות העל על פני הנוחות המיידית, התנהלותה של בתך מערערת על היסודות האלו. עם זאת, נראה שבעמדה שלה מעורבים גם חששות ופחדים אמתיים, שהמשא הזה יעיק עליה באופן שלא תוכל לשאתו בכבוד. אולי היא לא מביעה את החששות האלה כדי לא להצטייר כחסרת בטחון ויכולת, אבל אין זה אומר שהם לא מנהלים אותה.

יתכן שתחושת הלחץ גורמת לה להתבצר בעמדה השוללת, ודווקא יתר הבנה תשחרר אותה לבחור מתי היא מוכנה להתניע תהליך בחירת בן זוג. בשיחה עם הבת הייתי נותנת מקום לחששותיה: באמת יש רגעים, שעות וזמנים שתובעים מאתנו מעל ומעבר. עם זאת, בית ומשפחה הם מקום משמעותי ביותר בחיינו, ושווה להשקיע. תני דוגמאות מחייך, אל תחששי להצטייר כמי שהתמודדה עם רגעים מעיקים. אני מאמינה שהדוגמה האישית שלך, של בעלך ושל משפחתכם, תיתן לה כוח והבנה לראות את המערכת הזוגית והמשפחתית במבט רחב.

באמת יש רמות בשלות שונות ביכולת להקים בית. פגשתי בנות שנפגשו עם בחורים מגיל 20 כיוון שכך מקובל, ובפועל זיהו רטרואקטיבית שאלו היו פגישות סרק, כי הן בשלו לנישואין כמה שנים אחר כך. לחילופין, יש גם כאלה שנישאו בגיל צעיר כיוון שכך מקובל, ומצאו עצמן לא מוכנות לאתגר שנקלעו אליו. אני מניחה שגם בתך אינה רוצה לוותר על נישואין, אבל היא רוצה להגיע למקום בתחושת מסוגלות ורצון, ולא בהרגשה שנדחפה לשם בעל כורחה. מכל מקום, מפגשים שבתשתיתם עמדת סירוב, לא עולים יפה ולא נושאים פרי.

כעמדה חינוכית, נראה לי שיש לגדל את ילדינו להבנת המורכבות בחיים; להבין שיש מטרות עיקריות שאנו מכוונים אליהן, ובצדן יש מחירים שאנו מוכנים לשלם כדי להגיע לשם. זה נכון בלימודים, בעבודה, בבית, בכל אתגר חדש או מתמשך. נתפלל על חכמה, בינה ודעת, לבנות נכון את מערכות חיינו ולעמוד בכבוד באתגרים שהן יזמנו לפתחנו.

 

מיכל פלהיימר, יועצת, ומלמדת בתוכנית בית מדרש במכללת אפרתה:

לא פשוט לתמרן בין הבנות, ובעיקר לא פשוט להכיל הרבה כאב. אם נלמד להתפעל מן "הלב של אימא", אולי נצליח גם להעביר את זה הלאה.

אכן. לב של אימא מכיל הרבה כאב. כואב לך שזו התדמית שנוצרה לה על זוגיות וחיי משפחה, וכואב לך בוודאי לא פחות לראות בקשייה של בתך הבכורה. את מנסה לסייע לזו ולסייע לזו ואת זקוקה לכישורי לוליינות לא פשוטים. אם תציעי לבכורה לבוא כל יום עם הילדים – עלולה בתך השנייה לחוות באופן לא הדרגתי וטבעי מה טבעה של אימהות (בדרך כלל ילדים נולדים אחד אחרי השני, ולא בבת אחת), ובכלל, נראה כי המפגש ה"הצפוף" ביניהן אינו עושה לה טוב. ומצד שני, אם תמעיטי בסיוע לבכורה בשעה שהיא כה זקוקה לעזרתך, מי יודע לאן הדברים ילכו.

כך את נקרעת בין הרצון לסייע לבכורה לבין המחיר שאחותה משלמת, והשעון מתקתק..

אז איך צריכה אימא לנהל את כאביה? והאם אפשר בכלל לנהל אותם, או שתמיד נהיה מוצפות בהם?

אז קודם כל, בואו נודה על האמת. מגיע לנו צל"ש על הלב הנפלא שלנו. הוא גמיש ורחב ויש בו המון מקום. הוא מתמלא שמחה ונחת כשמישהו מהילדים שולח אותנו לנוח "כי את ממש עייפה", וחווה התרגשות רבה כשהבן נכנס ללמוד בישיבה. הוא מתפעל מתשובה מיוחדת של אחד הילדים בשולחן שבת, ומייחל לרגע שהבת המתבגרת "תתאפס" על הלבוש שלה. הוא מכיל ציפייה מתוחה לבן שאמור לחזור מהצבא, ומרגיש חוסר אונים אל מול תקופת יובש בהצעות השידוכים של הבת. אלף רגשות, נעימים יותר, ונעימים פחות, וכולם מסתובבים במרחב הגמיש הזה שנקרא "לב של אימא".

לכן, קודם כל, תני כבוד ללב שלך.

שימי לב כמה הוא פועם. כמה הוא דואג לכולם. כמה הוא עשוי להימתח לכל הכיוונים, כמה הוא סופג, ותטפחי לעצמך על השכם. מותר לך.

כשתלמדי להכיר במעלה הזו, ביכולת הספיגה שלך כאימא, ביכולת לכאוב ולשמוח ולחוש את כל הרגשות גם יחד, יתכן ותצליחי להעביר מסר דומה גם לבת שלך.

החיים הם לא פלקט. יש בהם המון רבדים והמון תנועה. מה שהיא רואה אצל אחותה אכן קיים. אי אפשר להכחיש. יש עייפות, ויש קשיים לעיתים בחיי הזוגיות. אבל יש בהם גם המון יופי וטוב. את לא יכולה להבטיח לה שחייה יהיו נופת צופים, שכל יום יתבוננו יחד בשקיעה וליבם יתרחב באהבה, אבל את כן יכולה להבטיח לה שהיא תהיה מסוגלת להכיל. גם כאב, גם שמחה, גם דאגה וגם שלווה.

תפקידך, כך נראה לי, הוא להעצים בה את הנקודה הזו. לגרום לה להאמין ביכולת שלה להכיל את כל מניפת הרגשות הזו על כל גווניה.

ולצורך זה, תצטרכי את לעשות את הצעד הראשון.

להתפעל מהלב האימהי שלך, לקבל את כל התחושות הסותרות שמסתובבות בו ועושות מהומה, וללחוש לו בינך לבין עצמך: אתה גדול!

‏

.

שושנה היימן, יועצת ומנהלת לייף סנטר ומכון ניופלד:

פעם היה מובן מאליו שנערה מתבגרת, מתחתנת ומקימה משפחה. החשיבה המערבית הליברלית יצרה בלבול בתפיסה זו, וכתוצאה מכך, נשים צעירות מרחמות על אימהות ש"סובלות" ו"תקועות" עם מטלות הבית וגידול ילדיהן. חשוב לשוחח עם הבת על תפקידיה של האישה ועל המשמעות של זוגיות והקמת משפחה.

את מזכירה במכתבך שני גורמים שהשפיעו על גישתה של בתך השנייה בת ה-22 לגבי חיי הנישואין והקמת משפחה – הדוגמה של אחותה הגדולה והדוגמה של הקשר בין הוריה. יש גורמים רבים נוספים שעלולים לתת חומר למחשבה על חיי משפחה לאשה בת 22. שיחות עם חברות, סיפורים שהשמיעו לה, כתבות בעיתונים, מאמרים בתקשורת, ודעות של נשים אחרות שהשפיעו עליה מוסיפים למכלול החוויות שעיצבו את המסקנות של בתך.

פעם היה מובן מאליו שנערה מתבגרת, מתחתנת ומקימה משפחה. לציבור המסורתי והתורני וגם לציבור הכללי זה היה ערך עליון ולא היה אפילו צורך לדבר על זה. בגלל ההשפעה של החשיבה המערבית הליברלית, שמקלקלת את התרבות המסורתית שלנו בדרכים רבות, נשים צעירות רבות התבלבלו והתחברו לתפיסות מעוותות. תפיסות אלו עטופות במילים יפות כמו 'שחרור האישה,' ו'שוויון זכויות,' וגרמו לאיבוד המהות הפנימית לחיי המשפחה והתפקיד המיוחד של האישה בחיי המשפחה ותרומתה לחברה כולה. שכחנו את הערך של האישה כעיקר הבית, המעניקה את הביטחון ההכרחי לצמיחתם של ילדיה. במקום זה, התרבות נותנת לנשים את המסר הסמוי וגם הגלוי שזה בזבוז זמן לטפח את הבית ולדאוג לילדים. כתוצאה מכך, נשים צעירות מרחמות על אימהות ש"סובלות" ו"תקועות" עם מטלות הבית וגידול ילדיהן.

היום כשזוג מחליט שהם רוצים להתחתן, הם מתכננים יחד את  החיים שלהם. הם משוחחים ושוקלים יחד את סגנון החיים שלהם, יכולתם להתפרנס, שאיפותיהם האישיות ושאיפותיהם כזוג. כל זוג תופר את התכניות שלהם כפי שמתאים ואפשרי להם. אבל הבסיס להחלטותיהם צריך להיות הערך של הבית היהודי והמשפחה. לא סתם אנחנו מאחלים לזוג צעיר שמתחתן, "שיבנו בית נאמן בישראל."

כדאי לשוחח עם בתך על גישתה כלפי התפקידים של האישה, והמשמעות של זוגיות ובניית הבית והמשפחה. היא לא צריכה להשוות את עצמה לאחותה הגדולה. היא ובעלה לעתיד יהיו בע"ה ייחודיים. המטרה של השיחה עם בתך היא לא לשפוט או לשכנע אותה אלא לעזור לה לראות את הנושא מחדש, להעצים את הערכים, להתחשב בנקודות מבט אחרות ולקבל פרספקטיבה אחרת.

שושנה הימן,
לייף סנטר, המרכז להורות מקושרת www.lifecenter.org.il
מכון ניופלד ישראל www.neufeldinstitute.co.il

.

הרב יוני הולנדר, מנהל בית המדרש התיכוני אור תורה אריא"ל, רמות, ירושלים, ויועץ זוגי:

 כדאי שההורים יעודדו את הבת הבכורה להשקיע בזוגיות (ויציעו שירותי ביביסיטר לצורך זה). כתוצאה מכך תלמד הבת הצעירה יותר כי אפשר להעצים זוגיות שאינה הולכת "חלק", והחשש מפני נישואים ילך ויקטן.

אני חושב שההערה של השואלת בסוף דבריה לגבי הקשר שלה עם בעלה היא הערה חשובה שכדאי לפתוח ממנה.

ב"ה יש לא מעט אנשים שזוכים לזוגיות טובה ויציבה. יש לזה בוודאי סיבות רבות הקשורות גם לאופיים של שני בני הזוג. לעומתם יש לא מעט זוגות שהזוגיות שלהם מאתגרת ולפעמים גם לא יציבה. הדור הצעיר שלנו נחשף לכל הסוגים. לכל ילד וילדה יש כמה חברים/חברות בכתה שההורים שלהם גרושים או שהם מתגרשים והסיפורים הטרגיים הללו זולגים לכתות.

הילדים שלנו גדלים מול מציאות שהם יודעים שלא כל אחד זוכה לזוגיות טובה ויציבה.

אז מה עושים? כמובן שצריך להתפלל לזיווג הגון.

אך מעבר לזה חשוב ללמד את עצמנו ואותם שזוגיות זה דבר שאפשר וצריך לעבוד עליו, להשקיע בו!

בעניינה של השואלת, נראה לי שבמצבים כאלה נכון שהבת השנייה תראה שאפשר 'להעצים את הזוגיות' של האחות הגדולה. אם זה על ידי עידודם ללכת ליעוץ או להעצמה זוגית ואם זה על ידי עידודם להשקיע זמן בזוגיות שלהם (ולשמש בייביסיטרים מסורים בזמנים החשובים הללו), ייתכן שאם הבת השנייה תראה שזוגיות טובה היא לא רק גזירת גורל אלא תלויה הרבה מאד בשני בני הזוג, היא תהיה מוכנה להתנסות בכך מתוך אמונה ביכולותיה לבנות לעצמה זוגיות טובה ויציבה.

‏

 

ד"ר חנה קטן, מומחית ברפואת נשים ופריון:

בדרך כלל לא רצוי לדחות את גיל הנישואין. הזמן החולף אינו מיטיב עם היכולת לזרום בזוגיות. חשוב שבתך תבין כי אינה רואה את כל התמונה בחיי הנישואין של אחותה. היא רואה את העומס והעייפות, אך את רגעי החסד הנעימים אינה רואה. רגעים אלו באים לידי ביטוי בבית פנימה.

בשאלתך – את בעצם נוגעת בדילמה המורכבת של מציאת הגיל האופטימלי לנישואי הבת.

וכמובן שאין תשובה אחת לכולם. זה תלוי בגורמים מגוונים- אופי, בגרות, בשלות לקשר, האיש ואופיו, ובעיקר בסייעתא דשמייא.

מניסיוני,  נישואין בגיל צעיר אינם נופלים באיכותן מנישואין מאוחרים, אם לא להיפך.

ככל שהגיל מתקדם, יש יותר נוקשות, יותר כבדות, פחות זרימה טבעית שכל כך חשובה לבניית קשר בריא.

אין לי ספק שבתך רואה תמונה מעוותת ומתעתעת של נישואי אחותה. עול הבית והילדים הוא עול נעים, עול שממלא בסיפוק, עול של נתינה למי שאוהבים…

היא רואה את אחותה בשעות של עייפות ושל עומס. את רגעי החסד הרבים, היא מפספסת. הם בתוך הבית פנימה. הם בתוך הלב והנשמה.

ה'ביחד' הופך אותם לאנשים שלמים. מאושרים. מלאים וגדושים בטוב ה'.

כדאי להדגיש לבתך את הצדדים השונים של דחיית קשר לגיל מבוגר, ואף להעלות את החשש מרווקות מאוחרת, בעקבות הדחייה הזו.

אני מאחלת לך שתזכי ובתך תקים בקרוב בנין עדי עד.

אתר: http://www.katanchana.co.il
מרפאת רפאל      רחוב אהרונוביץ 17, בני ברק   טל'- 03-5605001, 
מרכז רפואי 'רְפָא נָא', בית הדפוס 12ג, גבעת שאול. 02-6526552, פקס 02-6510896  

 

:

תפקידנו כהורים אינו מסתיים עם סיום גיל ההתבגרות, הוא רק מקבל אופי קצת אחר. בדבריה של בתך ישנם רמזים לכמה הנחות יסוד שעליהן היא נשענת. אם אכן כך הם פני הדברים, הרי שמדובר בכשלים לוגיים וחשוב שהיא תיווכח בהם באמצעות שיחה טובה איתך. מלבד בירור הדברים עם בתך הצעירה, רצוי שתסייעי לבתך הבכורה בגידול ילדיה הקטנים, ובעיקר הפגיני שמחה על נוכחותם בחייך. כך תטמיעי את התחושה והתפיסה כי "ילדים זו שמחה".

לאם היקרה שלום וברכה!

אי אפשר שלא להבין את הדאגה שלך לשתי בנותייך. לזו שמסרבת כרגע לנסות להקים בית בישראל וגם לזו שכורעת תחת נטל גידול הקטנטנים. הסיפור שלך מוכיח לכולנו, שלעולם נישאר בתפקיד ההורים גם כשילדינו יעברו את גיל ה20 ואף יקימו משפחה משלהם.

כאן נשאלת השאלה: מה תפקידנו כהורים מול ילדינו הבוגרים כשהם עצמם כבר הורים או בדרך להיות כאלה?

אם בגיל ההתבגרות אנו מדברים על שיח בוגר ושיתופי מתוך כבוד אמתי ליכולתו של המתבגר להבין מורכבות מה היא, הרי כשמדובר בילדינו המבוגרים, על אחת כמה וכמה שעלינו לראות אותם כשותפים ושווי ערך מבחינת המשאבים האישיים, יכולת החשיבה, האבחנה, הרגישות ומציאת הפתרונות.

אם בגיל ההתבגרות אנו מרשים לעצמנו להתערב כשצריך, הרי שבחיים הבוגרים של ילדינו עלינו לכבוש את עצמנו ולגלות מעורבות, אכפתיות ורגישות בכדי לתת את מלוא הכבוד והאמון לאדם שאנו כה רוצים שינהל את עצמו היטב.

בתך הצעירה מדברת על ה"סרט" שהיא רואה ואולי גם חיה בתוכו במידת מה, בהיותה חלק מהמשפחה, אך כלל לא בטוח שאי רצונה להיפגש נעוץ בסיבה זו. הקושי של אחותה יכול להיות כיסוי לסיבות  שונות לחלוטין, שאינן קשורות כלל בגידול ילדים והשלכותיו.

בהנחה שלא כך הם פני הדברים, ובאמת היא מתכוונת למה שהיא אומרת, ייתכן שהנחות היסוד שלה, הגלויות והנסתרות הן:

1. גידול ילדים קטנים היא משימה קשה שפוגעת בשמחה ובזרימה של החיים.
2. גידול ילדים קטנים וצפופים עשוי לפגוע בזוגיות של ההורים.
3. אם אתחתן ואלד ילדים, גם אני אכנס ל"סרט" הזה.

בהנחות היסוד הללו יש שני כשלים לוגיים דומים: "הכללה" ו"חיבור מקולקל". ונבחן את הדברים: האם העובדה שאחותה מותשת ומתוחה מחייבת שגם היא תגיע למצב זה? גידול ילדים קטנים היא משימה קשה שפוגעת בשמחה ובזרימה של החיים?? (כן, להחליף את סימן הקריאה שלה בסימן שאלה). מי מחליט מה יקרה בזוגיות שלהם – הם או האתגר שבגידול הילדים? האם לא ניתן למנף את השותפות הקדושה בגידול הילדים לחיזוק הזוגיות? וכאן מגיע "החיבור המקולקל" – "אם זה קרה לאחותי – זה חייב לקרות גם לי." מי אמר?

אם יש לך קשר ושיח טובים איתה, ויש לך כאימא וכאימה את התכונות והיכולות לדבר איתה בגובה העיניים מתוך ראייתה כאישה בוגרת, עצמאית ומודעת לעצמה, אני מציע לך לבדוק איתה את הנקודות הבאות:

מהן תפיסותיה לגבי קושי בחיים? (דבר שיש להימנע ממנו בכל מחיר/הזדמנות לצמיחה/מבחן למידת המחויבות שלנו לערכים וכו')'

מה משפיע על חיינו, האירוע או הפרשנות שלנו לאירוע? (וכאן המקום לדון בדוגמאות מחייך ומחייה)

האם המציאות המורכבת (והשמחה) של משפחה ברוכת ילדים מכריחה עייפות, תשישות, זוגיות מקרטעת וחוסר שמחה?

לבחון איתה את העיקרון של "חיבור מקולקל", ולהראות לה כיצד ברוב חייה היא לא מאמינה לו (דוגמאות: אם העולם החברתי שלה טוב – היא לא מאמינה שיתעלמו ממנה או ינדו אותה או שלא תהיה לה יכולת להתמודד במצב כזה, כמו שקורה לפעמים לאחרים. אם הלכה לאקדמיה – לא מאמינה שאין לה סיכוי להצליח כמו אחרים שמאמינים כך ומוותרים מראש. אם יש לה רישיון נהיגה – היא לא האמינה שלא תעבור טסט או שלא תצליח להשתלב בתנועה כמו אחרים שכלל לא ניגשים ללימודי נהיגה)

אחד התפקידים שלנו כהורים להורים, הוא לקחת חלק מסוים בגידול הנכדים ובעיקר להפגין שמחה ואושר על כך שזכינו לנכדים ולהרחבת המשפחה ואנו שמחים להשקיע גם אם קשה ולא תמיד נוח במצווה הגדולה הזו – לגדל ילד בישראל ולהיות שותפים לבורא עולם בגידול ופרנסת בריותיו. אני בטוח שגם אתם שותפים למחשבה זו גם במעשה, ואתם שמחים ומחפשים כל הזדמנות "להסניף" את הנכדים, ואם צריך גם לשמור עליהם, לקלח, להלביש ולהאכיל אותם ורואים את הבלגן שהם מסדרים לכם בבית כאי סדר חיובי ביותר. ההסתכלות וההתנהגות שלכם חשובה מאין כמותה להטמעת התפיסה בבית ובמשפחה ש"ילדים זו שמחה".

שתזכו להרבה נכדים ונכדות משתי בנותיכם!

נייד: 052-6070954
אתר: www.more-lanoar.co.il

 

יפעת גלבוע, עו"ס קלינית ופסיכוטרפיסטית, מטפלת בנוער ובמבוגרים, מנהלת מרכז הורים ילדים בגיל הרך:

אולי דבריה של בתך נובעים מתפיסה מסוימת של חיי הנישואין, ואולי זהו רק "כיסוי" לסיבה האמיתית. חשוב לשוחח איתה, ובמידת הצורך להפנות לסיוע מקצועי.

שני דברים עולים משאלתך:

1 – הסתכלותה של בתך על מציאות חייה של אחותה מעידה, אולי, על ראיה מעט "צרה" ללא אפשרויות בחירה, כלומר: נישואין = ילדים ללא "תכנון" " שליטה" או חשיבה האם זה מתאים כרגע? האם זה הזמן הנכון ? וכ"ו , מבלי להתייחס לצד ההלכתי שבעניין זה, מבחינה רגשית "הסרט "הזה נראה לה כרגע מעייף, עמוס, טורדני ולא ניתן " לבחירה ", ולכן המסקנה הטבעית היא להימנע מכך….

2 – יתכן שחייה המורכבים של אחותה הוא "תירוץ " להימנע כרגע מהכרויות למציאת בן זוג לחיים…ואולי קיימת סיבה אחרת להימנעות הזו ?

מומלץ כהורים לשוחח עם הבת ולנסות להרחיב את הראיה שלה , כך שתבחין בכך שיש עוד אפשרויות לחיי נישואין ולא כולם חיים באותה הדרך …

במידה ואתם מודאגים כדאי להפנותה לאיש מקצוע.

טלפון 0508266258
אתר : samimlev.co.il

חנוך לנער על פי דרכו

 

הדרכתו של שלמה המלך: " חנוך לנער על פי דרכו "¹, היא ההדרכה היסודית ביותר בחינוך. דרכו של כל ילד היא מיוחדת, נשמתו של כל אדם היא ייחודית, ולכן לכל אדם מישראל יש אות משלו בתורה². מתוך כך אנו מבינים, שלכל אדם יש תפקיד שונה. כל אחד צריך להוציא אל הפועל "תיקון" מסויים בעולם, ומבריאת אדם הראשון עד הרגע שבו נולד אותו אדם לא היה מי שיעשה את העבודה והתיקון, שהוא ורק הוא יכול לעשות.

רעיון זה מבואר היטב ובהרחבה בדברי הרב קוק זצ"ל:

א-להי, עד שלא נוצרתי איני כדאי, ועכשיו שנוצרתי כאלו לא נוצרתי. לפני שנוצרתי, כל אותו הזמן הבלתי מוגבל שמעולם עד שנוצרתי, ודאי לא היה דבר בעולם שהי' צריך לי. כי אם הייתי חסר בשביל איזו תכלית והשלמה הייתי נוצר, וכיון שלא נוצרתי עד אותו הזמן הוא אות, שלא הייתי כדאי עד אז להבראות, ולא היה בי צורך כי אם לעת כזאת שנבראתי, מפני שהגיעה השעה שאני צריך למלא איזה דבר להשלמת המציאות. ואילו הייתי מיחד מעשי אל תכלית בריאתי הנני עכשיו כדאי, אבל כיון שאין מעשי מכוונים לטוב התכלית הרי לא הגעתי אל תכלית בריאתי ואיני עדיין כדאי כמו קודם לכן³.

כך צריך האדם לראות את עצמו ואת זולתו, את אשתו וילדיו, וכל אדם באשר הוא. אם נבין שכל אדם הוא גילוי נוסף של צלם הא-להים האין סופי, נוכל לגשת לכל אחד עם הרבה כבוד והערכה על חלקו המיוחד בתורה, על תפקידו בעולמו של הקב"ה.

רבי צדוק הכהן מלובלין זצ"ל מגדיר ייחודיות זו בצורה מעניינת:

אבל באמת כל אחד מישראל הוא מדוגל בדבר אחד על כל ישראל, ובדבר זה הוא בחי' מלך על כל ישראל … וכל אחד יש לו דבר אחד, שבזה הוא נכתר בכתר על כל ישראל⁴.

וכאן חוזרת השאלה ביחס אלינו כמחנכים: האם אנו מסוגלים להתבונן בבננו או בבתנו ולחשוב שהם בבחינה מסויימת "מלך על כל ישראל"? בנקודה זו עולה האחריות של ההורים והמחנכים בפיתוח האמונה והביטחון בקרב ילדיהם, שהם אכן משהו מיוחד⁵. תהליך זה צריך לבוא מתוך הרבה רגישות, הקשבה והתבוננות פנימית בנפשו של המתבגר. עלינו לראות, לחפש, ולמצוא תכונה או כשרון ייחודיים המצויים בנער, ומתוך כך להעניק לו בסיס לעבודה. בהמשך הדברים ננסה להציע כיוונים למציאת ייחודיות זו.

תפקידו של המחנך

 

המחנך צריך להיות מגלה ולא ממציא. ההבדל בין השנים פשוט: הממציא עוסק בתהליך של "יש מאין", הוא יוצר מאפס מציאות חדשה שיכולה להיות משוכללת. ה"מגלה", לעומתו, מחפש מציאות קיימת, שעדיין איננה ברורה וגלויה לעין.

עניין זה למדנו מתוך הקדמתו של האדמו"ר מפיאסצנה ל"חובת התלמידים", וזו לשונו:

אבל שלמה המלך לא את תכלית החינוך בלבד הודיענו, שתכליתו להביאו אל "גם כי יזקין לא יסור ממנה", רק גם את האופן והאמצעי איך לבוא אליו ביאר לנו במלים "חנוך לנער ע"פ דרכו", שזה הוא העיקר… ⁶.

אבל המחנך שרוצה לגלות את נשמת התלמיד הטמונה והגנוזה בו, לגדלה ולהבעירה שתבער באש של מעלה להמרום וקדוש, וכלו אף כחי גופו בקדושה יתגדלו ולתורת ד' ישתוקקו, מוכרח הוא להרכין את עצמו אל התלמיד המתחנך על-ידו, ולחדור אל תוך קטנותו ונמיכיותו, עד אשר יגיע אל ניצוץ נשמתו הגנוזה אף נעלמה ולהוציאה ולהצמיחה ולגדלה…⁷

ובכן, בראשית דרכנו צריכה לעמוד לפנינו ההכרה, בדבר הצורך שלנו להאמין ביכולת ובייחודיות של ילדינו. על בסיס זה נוכל להתחיל בעבודת הגילוי. לאחר מכן, עלינו לקרוא על עצמנו את הפסוק "כי האדם עץ השדה" ⁸, וכמו בטיפול בגידולים חקלאים, אנו רק נותנים לזרע את האמצעים שיהוו הבסיס להתפתחותו, דואגים לכך שיקבל את כמות השמש והמים שהוא צריך, והצמיחה נעשית מאליה, מתוך סבלנות ומתינות. אנו נמשיך לדאוג להסיר מכשולים העלולים למנוע התפתחות בריאה ואיתנה, אבל מתוך התבוננות מהצד.

ראיית המחנך כ"גנן", מחייבת את ההורים והמחנכים לפתח בנפשם אהבה וסבלנות, כדי להצליח להכיל את כל מה שעובר על הילדים בגיל ההתבגרות. מכאן נובעת החשיבות הרבה לנתינת האמון בילדים ובתהליך הגדילה שלהם. נתינת אמון יוצרת צמיחה טבעית, לפי קצב הגדילה של האדם העומד לפנינו. כשם שבמשל הצמח אנו מבינים היטב שזירוז הצמיחה שלו איננו תהליך טבעי, כשם שאנו מבינים שזירוז תהליך הגידול הגופני של הילד איננו בריא, כך גם ביחס לגידול נפשו – לא ניתן לזרז תהליכים ואין קיצורי דרך, "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים" ⁹.

הצמיחה הטבעית הזו באה לידי ביטוי בעבודה הדרגתית ועקבית מתוך סבלנות רבה. הסבלנות היא היכולת לקבל את הזולת ולהכיל את השונה. כאשר אנו רוצים ללמוד לקבל את ילדינו, עלינו לתת להם מקום אמיתי בתוכנו. נתינת מקום דורשת "התבטלות", מתוך הכרה בכך ש"אין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום" ¹⁰, וממילא יש לנו מה ללמוד ולקבל גם מילדינו, בכל מצב רוחני בו הם נמצאים.

עלינו להזכיר לעצמנו, שכל צורת התנהגות, כל שינוי בלבוש או סגנון דיבור חריג – זוהי צורת ביטוי, זוהי שפה לא מילולית של החניך. ייתכן שנער או נערה מתחילים לעשן מתוך לחץ חברתי, סקרנות, או רצון להיראות גדולים, אך מעבר לכל הסיבות הם רוצים בזה לומר לנו משהו, הם מבטאים מהלך בנפשם, מבלי יכולת לבטא זאת במילים. להורים יש צד מכריע באופן בו הם יתייחסו לתופעות הללו. מסתבר, שבדרך כלל הצעירים מרגישים שהוריהם לא מבינים אותם. בכך, במקום לפתוח ולפתח בחניך את הכוחות החבויים בנשמתו, אנו חוסמים וסוגרים אותו. נתינת אמון בילד עוזרת לו לגלות בתוכו את כוחותיו, לעומת זאת – גישה של דאגנות יתר וחוסר נתינת מקום מחלישה וחוסמת את ההתפתחות הטבעית של ילדינו.

חיזוק האהבה

 

בספר פאר לישרים¹¹ מובא:

"שהיה אדם כשר אחד שיצא בנו לתרבות רעה ולכפירה ר"ל, וצווה הבעש"ט לאביו שיאהב אותו ביותר ומחמת זה יצא מהכפירה". דבר עמוק אמר הבעש"ט לאותו אדם: אם בנך יצא לתרבות רעה, הרי שיש כאן חסרון לא רק בילד, אלא גם במי שהיה אמור להעביר לו השפעה רוחנית איתנה ויציבה.

הפתרון אותו הציע הבעש"ט הוא: "תאהב אותו ביותר", תשפיע עליו כוחות של אהבה, "ומחמת זה יצא מהכפירה". הבעש"ט לא הציע לאבא ללמוד עם הבן כוזרי או מהר"ל, הוא איננו פונה לטפל בצד השכלי של הכפירה, אלא מצווה על האב לאהוב את הבן ביותר, לעורר בו את הקשר ברמה הרגשית, מתוך הנחה שכך יתעורר גם משהו בנפש הבן, וממילא הוא יצא מן הכפירה.

כיצד ניתן לחזק את האהבה?

שאלה ידועה שואלים המפרשים על הנאמר בתורה "ואהבת את ה' א-להיך" ¹²: כיצד ניתן לצוות על אהבה? או שהציווי מיותר כי ישנה אהבה, או שהציווי לא יועיל כי אין אהבה. הרמב"ם בספר המצוות ¹³. מגדיר את החיוב כך: "שנתבונן ונשכיל מצותיו ופעולותיו עד שנשיגהו ונתענג בהשגתו תכלית התענוג, וזאת היא האהבה המחוייבת". בספר "דרך מצוותיך" לאדמו"ר ה"צמח צדק", מוסברת המצוה בצורה ברורה יותר – הציווי הוא על ההתבוננות, ומתוך ההתבוננות נגיע בהכרח לאהבת ה' ¹⁴.

הדברים מתבססים על הבנה עמוקה בנפש האדם, לפיה המוח שליט על הלב בתולדתו. וכך מתאר בעל התניא את מבנה הנפש:

"… וכך בנפש האדם שנחלקת לשתים: שכל ומידות. השכל כולל חכמה, בינה ודעת. והמידות הן אהבת ה', ופחדו ויראתו, ולפארו וכו'. וחב"ד נקראו אמות ומקור למידות, כי המידות הן תולדות חב"ד…".¹⁵

יש בפסקה זו מעט המחזיק את המרובה, ואין כאן המקום לביאור העניין כולו. מכל מקום, התמצית היא, שבאמצעות השכל מתגלות המידות, וקיימת השפעה ברורה בין המערכת השכלית לזו הרגשית. לפיכך, אם אדם יתבונן בחבירו בעין טובה ויחשוב עליו מחשבות טובות¹⁶, תוכל להתפתח ביניהם מערכת יחסים של קרבה ואהבה, וכן אצל המשקיף לרעה תתפתח מערכת יחסים של שנאה וריחוק¹⁷.

בלשון אחרת מבטא הרב קוק את אותו הרעיון¹⁸:

"כשמסתכלים באמת בצד הטוב של כל אחד ואחד, מתאהב האדם על הבריות בחבה פנימית … התעניינות מצד הטוב, שהוא פוגש תמיד, מכסה ממנו באמת את כל הצדדים הרעים…".

וכאן מונח המפתח לתיקון מערכת היחסים בין ההורים וילדיהם – התבוננות בצדדים הטובים ופיתוח הצד הייחודי של הנער, תוביל לאהבה אמיתית, שתוכל להוציא את הילד מכל הסיבוכים¹⁹. מונח כאן עיקרון חשוב – פיתוח של עין טובה, ולימוד זכות על הזולת, מוליד בלבנו אהבה כלפיו. קשה יותר לעשות זאת כאשר אנו מצויים במתח סביב מערכת היחסים, אך זוהי צורת חשיבה שעלינו לאמץ לעצמנו בדרך כלל, כלפי כל אדם ועל אחת כמה וכמה כלפי הילדים שלנו: עין טובה, מחשבה טובה ומתוך כך אהבה גדולה.

מה מעכב?

 

ישנה בעייה מרכזית אחת, המעכבת את המחנך מלקבל את החניך כפי שהוא. בעייה זו קשורה לתחום המידות, ומי שנגוע בה יש לו קושי ביחס לכל הסובבים אותו, ובפרט ביחס לילדיו. אנו מדברים על מדת הגאוה. אדם הנגוע במדה מגונה זו איננו יכול להכיל את השונה, ומתוך שהוא לא מקבל את האחר מבחינה שכלית, קשה לו לקבל אותו גם מבחינה רגשית.

בכתבי החסידות מגדירים אדם שאינו יכול לקבל את האחר, כאדם בעל "מוחין דקטנות". לעומתו, ישנו אדם בעל "מוחין דגדלות", היכול להכיל בתוכו גם שני הפכים, ואף אם הוא רואה אדם שתפיסת עולמו שונה לחלוטין, יש לו מקום בשבילו. ובלשונו של בעל התניא:

"… הקטן שמוחו ושכלו קטן לא יכול לסבול שום אופן נגד רצונו ומוחו ומיד מתכעס ובוכה … אבל כל שדעתו יותר רחבה יוכל לשמוע ולקבל במוחו דבר שהוא תכלית ההיפוך ממנו, כי בהרחבת השכל יתפסו מקום אל שני דברים הפכיים ממש, כלומר אף שהדבר ההפכי מאוד נגד רצונו, לא יתפעל בלבו מחמת זה, שלא ישמע כלל לדבר הזה, אלא יסבול וישמע, ואדרבה יעמיק, כי אולי יהיה לרצון לפניו, מפני שלרוב הרחבת מוחו אין דבר ההיפוך תופס מקום אצלו כל כך…"²⁰.

ל"מוחין דגדלות" ניתן להגיע רק לאחר עבודה על מדת הענווה. וכך הורונו חז"ל: "לעולם יהיה אדם ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי" ²¹. הבחנה זו בין שמאי והלל באה לידי ביטוי גם אצל תלמידיהם, וכפי שמוסרים חז"ל, זו גם הסיבה שנקבעה בדרך כלל הלכה כדברי בית הלל: "וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלוקים חיים, מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהם בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי ב"ש לדבריהם…"²².

נשיאת ההפכים, שבאה לידי ביטוי באמרה "אלו ואלו דברי א-להים חיים", הובילה את בית הלל להתנהג בענווה ובסבלנות גם כלפי החולקים עליהם, ומתוך שיכלו להכיל את דברי בית שמאי נקבעה הלכה כמותם. פיתוח בחינה של "מוחין דגדלות" ביחס לילדים, היא הדבר הנדרש מאתנו כמחנכים. וכך הורה לנו הלל הזקן עצמו: "הוי מתלמידיו של אהרן – אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"²³. מקרבים את הבריות לתורה רק מתוך אהבה, שהיא היא אותה נתינת מקום לזולת בשכל וברגש.

שורש משותף לטוב ולמוטב

 

מתוך הכרה בייחודיות של כל אחד, מתוך נתינת אמון בכוח הגדילה שלו, מתוך אהבה וסבלנות, ומתוך ענווה והתבטלות, יכולים אנו לנסות גם לגשת לתיקון המעשים הרעים של החניך. התיקון יתמקד פעמים רבות בפיתוח נקודה טובה, שקשורה דווקא למקום בו נכשל החניך. הטעם לזה הוא, שישנו שורש משותף ליצר הטוב וליצר הרע, וכאשר אנו עומדים על הנקודה המרכזית בה היצר הרע פעיל, עלינו רק לנתב אותו לכיוונים טובים.

דבר זה למדנו מן המסופר במסכת יומא²⁴: בתקופת עזרא הסופר בטלו חכמים את היצר של עבודה זרה, וכיוון שראו שהיא עת רצון היא, בקשו רחמים ונמסר בידם גם יצר עריות ורצו לבטלו, אמר להם זכריה בן עדו הנביא, שאם יהרגו אותו יכלה העולם, ואכן אסרו את יצר העריות לשלשה ימים ולא מצאו ביצה של תרנגולת בכל ארץ ישראל. לפיכך הם רק סימו את עיניו והחלישו את כוחו של היצר. משמעות הדברים היא, שאי אפשר לבטל לחלוטין את יצר העריות, כי הוא נצרך לקיום העולם.

בהקשר זה מופיע בזוהר סיפור מעניין:

רבי יצחק בר' יוסי היה בדרכו מקפוטקיא ללוד, ופגש אותו רבי יהודה. אמר לו רבי יצחק: תאמר, שחכמי המשנה התעוררו לאותו עניין, שיצר הרע ישתכח מן העולם מלבד בשעת הזיווג. אמר לו: חייך, כך נצרך יצר הרע לעולם, כגשם לעולם, שאלמלא יצר הרע לא היתה חדווה בלימוד²⁵.

נראה מסיפורים אלו, כי היצר הרע והיצר הטוב המקביל לו, באים מאותו מקום בעולם ובנפש, והם אינם שני דברים נפרדים לחלוטין. וכך ביאר לנו הבעש"ט²⁶:

"יש ז' מחשבות ולא יותר, וזהו ז' ימי הבניין. ובכל אחת יש ערב ובוקר – ערב לשון תערובת, שחשב מחשבה חיצונית, ובוקר לשון בקורת, שמבקר את השי"ת. ואלו הם: אהבת ה' ואהבת עברות, ויראת ה' ויראה רעה, כגון שנאה, והתפארות שמפאר השי"ת ורעה שמפאר את עצמו, וכן ניצוח והודיה ויסודות לשון התקשרות".

תלמידו, המגיד ממעזריטש²⁷, ממשיך מהלך זה: "אם בא לאדם במחשבתו התפארות – הוא בעולם התפארת, ואם באה במחשבתו אהבה – הוא בעולם האהבה, וכן בשאר המידות". כלומר, שלפי ההתעוררות שיש בנפש האדם – גם אם היא התעוררות שלילית – יכול האדם לדעת על עצמו באיזה מצב רוחני הוא נמצא, וממילא מה עליו לתקן כעת.

ובדרך זו פירש הבעש"ט את הכתוב "ואיש אשר יקח את אחתו בת אביו או בת אמו … חסד הוא"²⁸, ומאליה עולה השאלה מדוע נקרא מעשה זנות של אח עם אחותו "חסד", והתשובה: "הנה מי שהולך אל הערוה ר"ל, הלא היא מחמת אהבה שבו, האהבה ההיא חסד היא, המידה שבבורא ית"ש, ואתה עושה בזה רעה ומוריד את האהבה כביכול במקום מטונף"²⁹.

זו גם כוונת הזהר בעניין "חדוות הלימוד". שהיתה נפגמת לולא היה לנו יצר הרע. שורש אהבת התורה הוא מן החסד הא-להי, ורק כאשר החסד איננו מופנה למקום הנכון, התוצאה היא אהבה פסולה, המובילה בסופו של דבר גם לגילוי עריות. אך אם יתבטל היצר הרע, פירוש הדבר שישנו פגם בהשפעה של החסד העליון, וממילא גם אהבת התורה והשמחה בה לא תתקיים.

וכאן מונח לנו פתח גדול להתמודדות ממשית עם הרע – עלינו לחשוף את שורשו, ולנתב אותו שם למקום הנכון.

סיכום

 

אסור לנו לזלזל בנפשם של ילדינו, בעומק הנשמה של כל אחת ואחד מעם ישראל טמון אוצר אדיר. אצל רבש"ע כולנו יקרים, כולנו חשובים. הילדים שהקב"ה הפקיד בידינו הם נפלאים, גם אם למראית עין הדברים נראים אחרת. הנשמה היא נקיה וטהורה, כפי שאנו אומרים בתפילה: "א-להי! נשמה שנתת בי טהורה היא, אתה בראתה, אתה יצרתה וכו'". כל יהודי הוא יהלום בכתר של המלך, וכך עלינו להתייחס גם לילדינו.

תפקידנו כמחנכים הוא גילוי הטוב הצפון בכל אחד, והכוונה לפיתוח הנקודה הייחודית של הילדים. עלינו לתת אמון בילדים ובכוחות הצמיחה שלהם, לא לדחוק את הקץ, אלא להמתין בסבלנות עד שהם יתפתחו בקצב שלהם. עלינו לחזק את אהבתנו לילדים, מתוך התבוננות בנקודות הטובות שבהם. פיתוח של עין טוב ולימוד זכות על הזולת, מוליד בלבנו אהבה כלפיו. המעכב הגדול לקבלת הזולת כפי שהוא, היא מדת הגאווה המגונה. לפיכך, עלינו לנסות לפתח בנפשנו "מוחין דגדלות" המאפשרים לנו להכיל גם סתירות והפכים, ובכך לקיים את הוראתו של הלל: אוהב את הבריות, ורק אחר כך מקרבן לתורה.

בתיקון המעשה יש לשים לב, שישנו שורש משותף לטוב ולרע, ומתוך עבודה ניתן לנתב ולכוון את כוחות הנפש לטוב במקום למוטב.

המאמר התפרסם באתר האינטרנט של בית המדרש להתחדשות 

הרב פנחס רובינשטיין, מלמד בישיבה התיכונית מקור חיים, מנהל חינוכי של "הזולה של חצרוני" בירושלים (מועדון נוער עבור בני נוער במצוקה)  ורב העמותה ואהבת

---

1. משלי כב, ו.

2. "יש שישים ריבוא אותיות לתורה" ראשי תיבות: ישראל (מגלה עמוקות אופן קפ"ו, רמ"ח), כמניין יוצאי מצרים, שהם שרשי הנשמות של עם ישראל.

3. עולת ראיה ח"ב עמ' שנ"ו.

4. פרי צדיק ח"ב עמ' 117. וכך פירש במקום אחר את מאמר חז"ל "אין לך אדם שאין לו שעה": "והיינו, שכל א' מישראל באותו שעה ובאותו עניין הוא הגדול מכל ישראל, וכן חבירו בשעה אחרת. והיינו, מפני שכל א' מישראל יש לו חלק בתורה, אות או חלק מאות, אשר בחוסר אותו האות או חלק ממנו הס"ת פסול" (פרי צדיק ח"ד עמ' 6).

5. כמובן, הדברים צריכים להישאר בפרופורציה, ואין להפריז ולהגיע למצב בו הילד יחוש שמצפים ממנו להגיע לאיזה דרגה עילאית, שבעצם אין לו שייכות אליה.

6. כאן מסביר האדמו"ר את החילוק בין חינוך לבין הרגל, וז"ל: "כי המצוה והמרגיל בלבד, אינו צריך ליתן לב אל הבן והתלמיד, לדעת את טבעם ושכלם וכו' עליו רק לצוות עשה כך וכך ודי לו, גם אינו מרגיש חוב בעצמו לטפל בכל תלמיד ותלמיד בפני עצמו, יוכל הוא לצוות להרבה תלמידים בני גיל אחד צווי אחד, עשו כך וכך, כי לא בהתלמיד ובהבן, רק בו, בהמצוה לבד הדבר תלוי, הוא יצוה וזאת היא הכל".

7. ומסיק האדמו"ר: "וכיון שכן, לא בכל הנערים שוה הוא החנוך, תלוי הוא בכל נער ונער כפי טבעו, דעתו, מדותיו וכו', ואותם על המחנך להכיר, ולא די להמחנך אם רק את עצמו ודעתו לבד יכיר, כי גם בהמתחנך הדבר תלוי, לא בדעתו וכחי עצמו בלבד ישמש ויפעל, יצוה ויורה, רק גם בדעת וכחי התלמיד יאחז, ישמש ויפעל, ולא מה שיצוה ויחנך לזה יצוה ויחנך לתלמיד אחר השונה ממנו בטבע, רצון, מדות וכו'. וזה רמז לנו שלמה המלך 'חנוך לנער ע"פ דרכו', על פי דרכו של כל אחד ואחד".

8. דברים כ, יט.

9. קהלת ג, א.

10. אבות פ"ד מ"ג.

11. אות מא.

12. דברים ו, ה.

13. מצות עשה ג'.

14. עיי"ש עמ' קצ"ט שמתאר באריכות את ההתבוננות הראויה.

15. תניא פרק ג'.

16. ומפורסמים דברי רבי נחמן מברסלב בלקוטי מוהר"ן (רפב): "דע, כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות, ואפילו מי שהוא רשע גמור, צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט אינו רשע, ועל ידי זה שמוצא בו מעט טוב, ודן אותו לכף זכות, על ידי זה מעלה אותו באמת לכף זכות וכו'", עיי"ש בהרחבה.

17. וכך כתב בעל התניא במקום אחר (ליקוטי תורה שיר השירים עמ' 94): "כשמתבונן באיזה דבר איך שהוא טוב ונחמד, אזי נתעורר אהבה בשכלו לאותו דבר…", עיי"ש.

18. אורות הקודש ח"ג עמ' שכ"ד.

19. וראה מש"כ בעל אור החיים בריש פרשת ויגש (מד, יח ד"ה ובדרך דרש): "ובדרך דרש יתבאר אומרו ויגש אליו על דרך אומרו כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם, ולזה נתחכם יהודה להטות לב יוסף עליו לרחמים, והקריב דעתו ורצונו אליו לאהבו ולחבבו כדי שתתקרב דעתו של יוסף אליו לקבל דבריו ופיוסו". והשווה גם למש"כ גם בפרשת כי-תשא (לג, יא): "ואומרו כאשר ידבר איש אל רעהו יתבאר לדרכינו על דרך אומרו כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם, פירוש, כי הלבבות ישכילו בנעלם אם לאהוב אם לשנוא, כי כפי אשר יכין האדם לבו לאהוב חבירו, כמו כן יתבונן לב חבירו לאהוב אותו…".

20. מאמרי אדה"ז אתהלך עמ' טו. וע"ע מאמרי אדמו"ר הזקן תקס"ב ע' ו'. דרך מצוותיך ע' קס"א.

21. שבת ל, ב.

22. עירובין יג, ב ועיין רש"י שם

23. אבות פ"א מי"ב.

24. סט, ב.

25. זוהר ח"א, מדרש הנעלם, דף קלח, א. וזו לשונו: "רבי יצחק בר' יוסי הוה אתי מקפוטקיא ללוד, פגע ביה רבי יהודה, א"ל רבי יצחק: תאמר דחבירנא חכימי מתניתא אתערו להאי עניינא דיצר הרע יתנשי מן עלמא בר ההיא שעתא לזיווגא, א"ל: חייך הכי אצטריך יצר הרע לעולם כמטרא לעולם, דאלמלא יצר הרע חדוותא דשמעתא לא ליהוי".

26. צוואת הריב"ש אות פז.

27. ליקוטי אמרים דף ג' ע"ג.

28. ויקרא כ, יז.

29. מאור עיניים בשם הבעש"ט פרשת מקץ ע' פב. וע"ע שם פרשת שמיני ע' קלג, פרשת שלח ע' קנח.

30. וראה בסידור עולת ראיה ח"א עמ' סז ד"ה אתה בראתה: "אין שום אפשרות של העדר טהרה בנשמה, והיא טהורה, מפני שאתה, מקור כל טהר, בראתה, מכח אור טהרתך היא נובעת ביסודה, מתוך השקיקה האדירה לאוצר כל החיים ומקור כל העדן, מעין כל השלמות ופאר כל היופי היא נחצבת, ביסודה הכללי ומהות עצמותה".

 

---

עוד עם הרב פנחס רובינשטיין בלב אבות:

התמודדות הורים עם המיוחדות והקושי שבגיל ההתבגרות

בני נוער ברחוב – עוזבים מסגרת לימודית או מבלים שעות רבות ברחוב  איך להתייחס לתופעת בני נוער ברחוב ונשירה מבית הספר? איך להתמודד עם הימצאות הילדים שלנו בפאבים? הרב פנחס רובינשטיין מדבר מנסיון אישי ביצירת קשר והגשת עזרה.

לאחרונה אני מוצאת את עצמי יושבת מול רווקים, ובעיקר רווקות, בגילאי 25 ומעלה, ומתאמצת לשכנע אותם שמותר להם לבחור, לברר, לסנן, ולא להיענות לכל הצעה שנשלחת לעברם. לכאורה זה כל כך פשוט ומובן מאליו; בכל תחום מתחומי החיים אנו עושים זאת: בוחרים, כל הזמן בוחרים!

אנחנו בוחרים מה ללמוד, היכן לגור, עם מי, מה לקנות ובאיזו איכות, היכן לעבוד, לאיזו הופעה ללכת ובאיזה צימר לנפוש. לפני שאנו עושים צעדים אלו, אנו שואלים, בודקים, משווים, מבררים, ומקווים שהבחירה שהגענו אליה אחרי תהליך הבירור תהיה אכן לטובה ולברכה. אם לא נהיה מרוצים בסופו של דבר, נדע שלפחות השתדלנו לבחור את מה שנראה לנו טוב ומתאים.

דווקא בנושא כל כך חשוב ומרכזי, כמו בחירת בן/בת זוג, מוצאים הרווקים עצמם תחת לחץ סביבתי מאסיבי, 'לחטוף' מכל הבא ליד, מה שמציעים לך, בלי לבדוק 'יותר מדי', בלי לברר, העיקר שאולי יקרה משהו. לחץ המעביר תחושה שאולי זו הזדמנות חייך, ואם לא עכשיו, ואתו – מי יודע אם בכלל, ואימתי.

באמת הכל נובע מרצון טוב (חייבים לעשות משהו!), מדאגה (מה האלטרנטיבה?), מאמונה (אף פעם אי אפשר לדעת מאיפה זה יגיע), מרצון להפיח תקווה (מה עדיף – שתישארי לבד בבית???), מייאוש (ממילא אין מה שאתה מחפש…) – ומתוך כל אלו, ביחד או לחוד.

אפשר להבין את הלוחצים: לכל אחד מהם כמה סיפורים באמתחתו, איך זה קרה באופן לא צפוי, עם מישהו שלא היינו מעלים על הדעת, על ידי מישהו שלא הכיר אותו ואותה, ובכל זאת זכה להיות שליח ההשגחה, והנה, עובדה, היתה חופה ויש בית!!!

נכון, הם צודקים. גם לי יש סיפורים כאלה.

ובכל זאת: כמה זה מתיש, למנות למעלה ממאה דייטים, ולזכור שעשרות מהם לא היו קשורים בעליל, וחלקם מעליבים עד משפילים: "זה מה שחושבים עלי???", "מצבי קשה עד כדי כך???".

לקראת כל אחד מהם התכוננה הבחורה במלוא תשומת הלב: איפור, לבוש, התכוונות, והבחור התגלח, 'וירד וטבל ועלה ונסתפג', ושניהם הגיעו עם ציפייה, חלומות, ציורים אפשריים… ומפח נפש צורב!!! תחושת ריק, עלבון, התשה, עוד תקווה שמצאה עצמה מושלכת לרחוב האשליות המנופצות.

כשמגיעה ההצעה הבאה, שלא נראית קשורה, זו שוב התלבטות קשה אם לסרב או לצאת: זכר המפגש המתיש צרוב בזיכרון, לא בא לצאת לעוד דייט מתסכל, ועם זאת, יש רצון עז להתחתן, וחשש להצטייר כ'סרבן דייטים', בררן ומתנשא, ואולי אם אסרב הפעם, יימנעו להבא מלהציע לי…

אפשר לחלק את חוויותינו לאלו שנותנות אנרגיות, ולאלו שלוקחות אנרגיות. דייטים חסרי סיכוי הם זוללי אנרגיות גדולים, ומדללים את המאגרים הטבעיים של שמחת החיים, התקווה והחיוניות, עד כדי ירידה למינוס.

יש לי סיסמא שאני משננת אותה לעוסקים בהיכרויות: תפקידנו הוא שלא תהיה 'פאדיחה'! שגם אם השידוך לא יגיע לחופה, הוא ישאיר זיכרון של ערב נעים. אם בני הזוג לא ימצאו עניין להמשיך, הם יוכלו לחשוב לעצמם: למי הוא, או היא, מתאימים מבין חבריי?

כדי שזה יוכל לקרות, מותר לשאול מי מכיר ומי יודע , אצל מי אפשר לברר, מי עוד מכיר? לשמוע את מילות התיאור, להקשיב למנגינה, ולהקשיב לעצמנו – האם משהו נשמע לי שייך, מעניין, מתאים? ואחרי כל אלו, מותר להגיד 'תודה שחשבת, לא מתאים לי'.

אז מה, לא ננסה? אולי דווקא הפעם נחמיץ את השעה והאדם?

אני מרשה לעצמי לומר, שלפגישות שאין להן סיכוי מלכתחילה, יש גם כן 'תג מחיר', ובמזומן.

נכון שאין לדקדק בכל פרט ופרט, וכדאי להשאיר מקום להפתעות ולהיכרות עם מקום לא מוכר, של הזולת וגם שלי. יכול להיות שהמציאות תהיה שונה מאוד מההצהרות שהצהרתי, יכול להיות שהוא יהיה שונה מאוד ממה שאמרו עליו, אבל לפחות שתהיה היתכנות של קשר.

(לאלו ששפר מזלם והם מוצפים בהצעות, וגם זה אתגר לא פשוט, אני מציעה להפעיל מערכת סינון ביתית, או חברית. לבקש מבן משפחה או חבר שסומכים עליו, שיהיה מוכן לברר ולעשות את מלאכת הניפוי הראשונה, כך שעל שולחן העבודה של המועמד תהיינה לא יותר משלוש הצעות בזמן נתון, והוא יוכל לבחור אחת מביניהן, בלי להתבלבל מהשפע המוצע).

לנו, המציעים או המבררים, חשוב לזכור, שהגנה על בריאות הנפש של צעירינו ועל האמון שלהם בעצמם (ובנו), זו מצווה וחובה. נשתדל להרבות בהצעות מתאימות, נקבל בהבנה ונכבד את הרצון לבדוק, לברר, ולהשיב בחיוב או בשלילה. והעיקר, לא להתייאש, ולנסות שוב!

התפרסם ב"צהר"

חיה מאיר, יועצת ומאמנת אישית