תגית: עידוד

הורות והתבגרות: לגעת בכח הרצון של המתבגר

להאזנה להקלטת התוכנית:


.ד"ר שרית רותם, פסיכולוגית

 

 

 

 

 

 

עוד עם ד"ר שרית רותם בלב אבות:

הורות והתבגרות: הבנת המוח כבסיס להורות מיטיבה ומשמעותית

פורים לנו שכח את הכול

פשט המנהג וקריאת המגילה מלווה ברעש ובהמולה בזמן השמעת שמו של המן האגגי צורר ישראל. יש קהילות שמעוניינות  לחסוך זמן ובלאגן ולכן מורים בהן לציבור המתפללים לוותר על הרעש בקריאת המגילה בהזכרת שמו של המן. אלא שכבר כתב הרמ"א ביחס למנהג הכאת המן בבית הכנסת כי "אין לבטל שום מנהג או ללעוג עליו כי לא לחינם הוקבעו", ואכן מביא החפץ חיים ב"משנה ברורה" עדות מעניינת של היעב"ץ על אביו החכם צבי שהיה מכה ורוקע ברגלו וטופח בסנדלו כשהגיע לזכירת המן.

מהי המשמעות המיוחדת במנהג הכאת שמו של המן?

דברים מעניינים נכתבו על כך בהגהות החתם סופר: "ונראה לי הטעם להרעיש ולבלבל אוזן השומעים שלא ישמעו שם זה, ובוודאי אין הכוונה כפשוטו, שהרי אם חסר מלשמוע תיבה אחת לא יצא. אלא הכוונה שעל ידי ההכאה מראים אנו שאין אנו רוצים לשמוע שם זה אבל מה נעשה שההכרח עלינו לשמוע.."

לשונו של ה"חתם סופר" המצרה על ההכרח, מזכירה לנו כי את מה שאנו רגילים לשמוע במשך כל השנה כשאנו נפגשים עם קשיים וטרדות יומיומיות. "צריכים להיות ריאליים"- כך אנחנו שומעים מכל פינה. חייבים להיות מציאותיים.

ובאמת חיינו מסובבים בהתמודדויות מכל עבר. הילדים הקטנים מנהלים מאבקי שליטה עיקשים על צעצועים וקבלת תשומת לב. בני הנוער מתמודדים עם קשיי הלימודים והצורך להשתלב  בחברה. המבוגרים מכירים את עול הפרנסה, המורכבות שבזוגיות וחינוך הילדים. ההתמודדויות נמשכות גם אל תוך גיל הזהב והבעיות המאפיינות אותו.. כל גיל והבעיות שלו.

מעניין שכל אחד משוכנע שהטרדות וההתמודדויות של השני הן כאין וכאפס למה שעובר עליו. "זה בסך הכל צעצוע – תיראו איזה עניין אתם עושים מאיזו חתיכת פלסטיק…", אומרת האם המתוסכלת לילדיה. "לא צריך לקפוץ מכל פיפס של התינוק, בזמננו אפילו החיתולים היו מבד", מסביר הסבא.

בחג הפורים אנו נתבעים להשתחרר מההתבוננות הריאלית ולגלות את עומק החיים, שם יש משהו יותר ריאלי. שם נמצאת האישיות שלנו, שם שוכנת הנשמה.

ייתכן שאלו הטרדות היומיומיות שגורמות לנו לפספס. ייתכן שזהו השכנוע העצמי שלנו הכי קשה שבעולם שגרום לנו לא להיפגש עם עצמנו. בפועל נדמה כי כל השנה אנחנו מתחפשים. אנחנו עוטים על עצמנו בגדים שבמקום לגלות ולייצג אותנו, הם רק מסתירים את האמת. לכן בפורים אנחנו מחליטים החלטה עקרונית לפיה אנו לא מעוניינים יותר לשמוע על הקשיים והצרות. אנחנו מחליטים לא להתמקד בחסר אלא בעיקר להיפגש עם מה שכל כך ישנו.

זו הסיבה בגללה כאשר הקורא מזכיר את שמו של אותו רשע אנו צועקים בקולי קולות. במחאה והצעקה אנו מדגישים כי אין זה זמן מתאים להיפגש עם הרע. קריאת המגילה מזכירה לנו את הצורך להיפגש רק עם הטוב. אנחנו יודעים שזה לא רק יותר טוב, אלא גם יותר אמיתי להיפגש עם עצמנו.

גם לתחפושת תפקיד חשוב בתזכורת הזו. התחפושת מזכירה לנו עד כמה אנו מחופשים רוב הזמן. בניגוד לכל השנה, בפורים היין עוזר לנו להתעלם מכל מה שגורם לנו להתחפש בדרך כלל ולא להיות עצמנו ומעכב אותנו כ"כ. משלוח המנות והמתנות לאביונים מזכירים לנו כי בעומק הדברים כולנו רוצים ומחוברים האחד לשני ולא כלואים בתוך עצמנו. כך קורה שכל מצוות הפורים הופכים אצלנו את נקודת המבט – ונהפוך הוא .

אמנם לא כל יום פורים, אבל בפורים אנחנו כן מצליחים להיפגש עם ריאליות אחרת של החיים. מן המפגש המיוחד הזה אנו צריכים לחזור אל החיים קצת אחרים. עלינו לקחת את השמחה לחיים השגרתיים. אין הדבר אומר להתעלם מהקשיים, אולם בהחלט ראוי שנדע למקם אותם במקומם הראוי וכך להיות שיכורים, והפעם לא מיין…

הרב אלי שיינפלד, מחבר הספרים 'היצר, הלב והאדם' ו'הבן שלי מתבגר', ר"מ בישיבת חורב ורב קהילת "נווה הגבעה" בגבעת זאב

 

עוד מאמרים מאת הרב אלי שיינפלד בלב אבות:

מבחן התוצאה  כמו במבחנים כך בהתמודדות הרוחנית – על מה אנחנו שמים את הדגש? על התוצאה או גם על הדרך?

מחלה ושמה פרפקציוניזם לפעמים מציבים רף גבוה של הצלחה. מתי זה מדרבן את הילד ומתי זה יכול לפגוע?

"הורים כבני אדם"

אם עם בנה הבוגר - על הורים בליווי ילדים לקראת בניית זוגיות טובה

א.  הסרט     

 

כששלושת בני היו בני 32 27 ו-24, הייתי אני בת 55. מצאתי את עצמי עם ראש ולב דחוסים במחשבות ורגשות אודות האימהות שלי, ועשיתי על זה סרט. מאז אני מראה את הסרט לקבוצות נשים, ובעקבותיו עולים דיונים מרתקים אודות השלב הזה שבהורות.

בעקבות הסרט הוזמנתי להרצות לפני פורום מכובד של נוגעים בדבר. בהסבר אודות הצורך במפגש נאמר: "על מנת למלא את תפקידם כהלכה, לפעמים ההורים נדרשים ליזום, להיות מעורבים, להביע דעתם, ולפעמים הם נדרשים לשתוק ולהימנע מהתערבות". נראה לי שבמשפט הזה מגולם לב הקושי במה שנדרש מהתפקוד ההורי בשלב בו אנחנו עוסקים. הקושי הוא במאמץ לייצר גמישות לוליינית בין הצרכים ההופכיים כמעט של הילדים בתקופה הזו. צרכים שגורמים להם להביע נזקקות גלויה וסמויה כלפי ההורים מחד, ורצון עז להתרחק ולהתנתק מאידך. ההורים אז נתונים לטלטלות חוזרות ונשנות של הצורך להתמקם נכון. איך לעזור, במה, כמה. איך לא להיעלב, לא להיעלם… איך להישאר קשוב וקרוב למרות התנהגויות מרחיקות מהילדים. הורים כל כך רוצים להיות הורים טובים. כל כך דואגים. והדבר האחרון שהילדים צריכים ומסוגלים לראות, אלה עיניים דואגות, ביטויים של חרדה, חוסר שביעות רצון שחששות בבסיסו.

במפגשים בעקבות הסרט התוודעתי לתכנים האלה המעסיקים הורים שלא בקליניקה. בקליניקה אני פוגשת בנים ובנות צעירים שרוצים לשנות משהו בהתמודדויות שלהם בשלב החיים הזה, ובסדנאות לזוגות אני פוגשת את קבוצת ההורים לצעירים אלה. ההורים הם אלה שכלפיהם מופנות האמירות: נדרש מהם…. צריכים ל…. ללוות.. לעזור…לתמוך… לתת… לדעת… להשתמש בכלים… להתערב… להיות מעורבים… להיזהר… להיות אחראים… להגיד… לשתוק…. לתת דוגמא….

 אימי בת 89, שתהיה בריאה. התייעצתי איתה בנושא. היא מיד הגיבה: לעזור לעזור לעזור. התייעצתי עם בני, אבא לשלושה קטנים. הוא מיד הגיב: להיות איתם. כשעצוב לו – להיות עצוב איתו, כששמח לו – להיות שמח איתו. חשבתי לעצמי: איך הורים יכולים להיות גם במצב של עזרה מתמדת, נתינה, ויתור על דברים אישיים, וגם בד בבד להיות פנויים ומותאמים רגשית.

 אז מי הם האנשים האלה, ההורים האלה? מה הם צריכים להיות בשביל לעמוד בזה, לעשות את כל זה? מה הם צריכים להיות בשביל לא לעשות? מה עובר עליהם?

***

הוצאתי מהספרייה שלי מה שנראה קשור. אז כפי שאתם רואים יש ספרות ענפה בהדרכת הורים. אבל רק בשנים האחרונות, מבצבצות פה ושם התייחסויות לגילים עליהם אנחנו מדברים. במייל שלי עכשיו יש הזמנה לשלושה כנסים בנושא.

האם זו תופעה מבורכת? כשמדברים על הדרכת הורים אפשר לסמן כמה אסכולות, שההבדל העיקרי ביניהן הוא מוקד הדיון: (א) עצות והוראות להורים לפי צרכים מזוהים של ילדיהם או (ב) התייחסות כוללת לאדם שתפקיד ההורות מהווה נגזרת חשובה מאישיותו, עולמו הפנימי וחייו כולם.

נראה שהדרכת הורים שבבסיסה איתור וניסיונות תיקון לכשלים ופתולוגיות הינה מחלישה ולעיתים אף משתקת. המתנגדים טוענים שהיא מערערת את בטחונם העצמי של המשתתפים. הם שואלים איך תמיד גידלו ילדים, איך חיתנו… איך עושים את זה בימינו בחברות מסורתיות, בעולם החרדי… המנגינות הללו מוכרות וידועות.

הגישה האחרת מציעה פתיחת מרחב חשיבה ודיבור שנותן הכרה להורים כבני אדם שלמים ומהווה במה לרצונות ולהתלבטויות שלהם עצמם.

***

ב.        הקניית ידע וכלים הוריים

 

נחזור לאנשים עליהם אנו מדברים בהקשר של הקניית ידע וכלים הוריים.

הם כיום בני חמישים שישים. כנראה השקיעו את מיטב שנותיהם, מאז היו הם בני 20-30, במילוי חובתם למדינה, בחיפוש ומציאת מקצוע, במציאת בן בת זוג, לידות, והתבססות כלכלית. הם עצמם קיבלו או לא קיבלו עזרה מההורים שלהם. ואז עכשיו, אפשר שהאנשים האלה, שהפעילו אחריות ומסירות ועשו מה שצריך ומה שנדרש ומה שמקובל ומה שהכרחי כדי לגדל ילדים, יכולים לנשום רגע. לחשוב הנה אמצע החיים מגיע, מה עשיתי עם חיי, האם ואיפה שמתי בצד את ההתפתחות שלי, למען לאפשר לילדי להתפתח. הנה סוף סוף אולי אוכל לארגן את חיי קצת לפי המטרות שלי, לפני שאזדקן… (דיבורים כאלה אני מרבה לשמוע יותר אצל נשים מאשר אצל גברים, אבל גם).

כן, לפעמים הילדים שבגיל נישואין, משקפים להוריהם את מקומם שלהם, וזה יכול לגרור עיסוק רב בחשבונות פנימיים מסוגים שונים.

 ועוד עניין בקשר ל"הורים" הנידונים במפגש הזה שלנו. אולי ההורים שלהם עדיין עוזרים להם, אולי לנכדים. ואולי ההורים שלהם מתחילים להיות חולים והאנשים האלה, ההורים "שלנו", נהיים מקור התמיכה לאלה שמתחתם ולאלה שמעליהם. הם עסוקים בזיהוי ומילוי הצרכים של אלה שלפניהם ואלה שאחריהם. זה עומס.

העומס מגיע גם ממורשת הציפיות שקיבלו מדור ההורים וחשיפה לציפיות של דור הצאצאים. האנשים הללו מוצאים עצמם צאצאים של דור שידע מה נכון ומה לא. צאצאים לדור שעשה, הקים, בנה, למרות הצרות המצוקות והקשיים. דור שפעל מתוך היענות לערכים ברורים ומטרות מנוסחות. אם היה זה הישרדותי או אידיאליסטי, זה היה מסומן היטב.

והנה אלה שלפניהם, שמים לפניהם ראקציה. "מה שאני לא מחובר אליו לא קיים. זה לא עובר דרכי. החיים עוברים לידי. אם אני עדיין לא מצאתי את עצמי איך אני אמצא עכשיו בן זוג? עוד לא התחברתי לעצמי, איך אתחבר למישהו אחר?". גם הדור הזה יודע הכל. הוא יודע שהוא לא חייב לדעת כלום, ושהכל מורכב ושאין שום אמת אחת.

זו מבוכה נפוצה אצל ההורים. מבוכה שגורמת ערעור המקום היודע, הבטוח, הסמכותי. המבוכה הזו מוקרנת גם בתחושת הזכות והיכולת לתת עצות.

האנשים האלה אומרים:

– כבר מגיל 14 היא לא בבית, כשהיתה באולפנה עוד סיחנשנו מידי פעם, בשרות הלאומי רצתה להיות רחוק, בכל המובנים… אז עכשיו שאני אגיד לה מה לעשות?!

– בישיבה התיכונית הוא בא הביתה פעם בשבועיים, ב"הסדר" רצה רק לראות חברים. מזל שבצבא נהיה קצת תינוק ורצה אותנו עם האוכל והפינוקים. אבל לתת לו עצות? מה פתאום…

– בשירות הלאומי היא ניהלה את כל העולם, בחיים היא לא תשאל אותי איך לבחור מקצוע או בחור.

– בנושאים שבינו לבינה הוא סגור כמו בונקר. מקסימום יסכים ללמוד עם בעלי משהו.

ג.        הורים משמעותיים בתפקיד ההתפתחותי

 

אז אם היכולת להנהיג הדרכה ועצה נחלשה לנו, אפשר שהורים יכולים להיות מאוד משמעותיים בתפקיד ההתפתחותי של השלב ההתפתחותי שבמרכז הדיון שלנו. ניתן לראות את המשימה ההתפתחותית שעומדת בפני ליווי ההורים בצורה הטובה ביותר בדרך הבאה:

 "על כן יעזוב איש את אביו ואת אימו, ודבק באשתו והיו לבשר אחד"

מהתבוננות במפרשים לפסוק הזה, אי אפשר שלא להרגיש את הקשר החזק שמסומן בין הקשר הזוגי ההורי לבין מה שקורה לילדים. "על כן" – סיבה, מה שמניע ומאפשר. אם זה בהקשר של מניעת גילוי עריות, ואם בהקשר של חיפוש יחס רגשי מיוחד, דבקות מחוץ למשפחה הגרעינית. לא עם אמא ואבא. אפשר להציע שיחס זוגי מנפש ועד בשר (כך הרבי היה מתבטא) של ההורים הוא המנוף שבבסיס המנגנון שמאפשר עמידה במשימה ההתפתחותית של להיות איש, אישה. כבר לא ילדים…

מכאן אפשר ללמוד מהו העניין בו ההורים כן יכולים לתרום לתהליך בריא אצל בניהם ובנותיהן. בלי התנהגויות חינוכיות שאולי ההורים מרגישים שכבר אינם ביכולותיהם. אני מתכוונת לנושא של איכות הקשר הזוגי שבין ההורים.

מהות האישיות של כל אחד מההורים, ומהות היחסים ביניהם, הם בתחילתו ובסופו של עניין המשתנה היותר קובע בכוחות ובאמונה של הצאצאים אודות חיי נישואין. ידע וכלים מעשיים להורים הם רכוש רב ערך. אולם רקמת יחסים שמקרינה שהחיים ביחד אפשריים, נסבלים, ואפילו טובים משמחים ומעניקים שמחה וכח – זהו קנין הנספג בתוככי האישיות של הבן והבת, ומהווה כן שיגור בטוח אל מחוץ לבית.

אני שוב ושוב שומעת הורים שאומרים לי: אני מצטטת: "במקום לנבור לילדים החלטנו להתעסק עם עצמנו". "אנחנו רוצים לחזק את הקשר בינינו כדי לעמוד בתקופה הקשה של שידוכי הילדים". "לראות אותם זה כמו להסתכל בסרט על עצמנו, בואי נאהב כמו בימים ההם במקום להיות עצובים". או כמו שאבא אחד אמר לאישתו בנוכחותי: "את מפסיקה להיות בת זוג כשהם בסביבה. אם תראי להם שאת אוהבת אותי, הם יתחתנו לך יותר מהר…".

לא כל האנשים והנשים שילדו ילדים יחד, מגיעים לוותק של 20-30 שנות נישואין משותפות. מבין אלה שכן, לא כולם חוגגים את ימי הנישואין בשלווה ושמחה. יש הורים רבים שמלווים את ילדיהם בהיותם אלמנים, גרושים, פרודים נפשית ופיזית. גם אלה וגם אלה רוצים להעניק לילדיהם את המיטב. בכל המצבים האלה אפשר לקחת אחריות על האופטימיות. על היכולת לדבר. להסיר פחדים. זה קשור בשנוי רגשי אשמה והאשמה שאנחנו מומחים בהם, לחוויה של אחריות.

כאן אני מסתייעת ב: "לך לך מארצך… אל המקום אשר אראך"

יש לי מחשבות אודות רוח הזמן של השיח הפסיכולוגי בהקשר לנושא שלנו. בהגזמה אוכל לתאר זאת כך: מגיע בחור או בחורה אלי, מתישב/ת ואומר: יש לי בעיה… אמא שלי… אבא שלי…… איכשהו חלק מהשיח הפסיכולוגי התיאורטי, יחד עם תכונת ההאשמה העצמית של היידישע מאמע, יוצרים אווירת רקע כללית שההורים האשמים בכל. אני מעדיפה להתחיל טיפול בהזמנה לחפש את ה -"לך לך אל המקום אשר אראך…". מה הוא, היא, רוצה, מה היא אוהבת, מאמינה, איזה משמעות היא מזהה בחייה, מה אהבה והזדהתה איתו, מה חלומותיו…למה בכלל רוצה הוא, היא להתחתן…

נכון שהרבה קשור ונקבע על ידי ההפנמות מההורים ואי אפשר בכלל לעשות הפרדה ולהבחין. אבל עצם השיח הוא אחר ומזמין לקחת אחריות, להיות שמח באפשרויות הנפרשות בעולם של מעין חירות פסיכולוגית… אז מגיעה המשימה של קילוף השכבות שנדבקו תוך כדי ההיסטוריה האישית, וחשיפת העצמי המשוחרר לפעול בעולם להתפתחות ולצמיחה.

 אולי גם השיח הרווח אודות אחריות ההורים, יכול להתרחב ולהכיל עוד משמעויות. אולי גם השיח יכול לעזוב אותם במובנים מסוימים. ניתן לחשוב על כינון שיח שמזמין הורים לחדול מאשמות והאשמות, שכן אלה טבעם שמשתיקים ומשתקים יכולות חשיבה ופעולה. אשמה גוררת האשמה, ומתבטאת לרוב בהתרחקות ובנטישה על מנת לא להיות מותקף ולא להתקיף.

הורים לא רוצים לנטוש. הם מבקשים לשרוד את טלטלות הקרב על הקירבה עם הילדים ולהמשיך להרגיש הורים טובים.

 

נאוה גולדנצייל סגל, פסיכולוגית קלינית ומנחת סדנאות לזוגות

שיחה שניתנה במפגש "קידום מעמדם של הורים", תמוז תשע"ג

"הורות והתבגרות" בנושא: הפרעות קשב וריכוז

הפרעות קשב וריכוז?

להאזנה להקלטת התוכנית:



 
 

 

 

 

 

 

 

ד"ר שמחה צ'סנר, פסיכולוג קליני, מומחה בהפרעות קשב וריכוז ומייסד ישיבת בני חיל.

הרצאות בנושא עם דר צ'סנר:
הפרעות קשב וריכוז
התמודדות חינוכית עם ADHD
עוד בנושא בלב אבות:
מדריך להפרעות קשב וריכוז (ADHD)
בנושאים דומים:
קשיים לימודיים
קשיי התארגנות
כיצד למנוע את הנשירה מבתי הספר?
כיצד מעוררים מוטיבציה לימודית?

דר שמחה צ'סנר
לרשימת הקלטות השידורם של התוכנית "הורות והתבגרות"

מתבגר בדיכאון שוכב על ספא

בני בדיכאון…

מתבגר בדיכאון

שאלה: אני מרגישה שהבן שלי – בן 16 – בדיכאון. ירדה לו שמחת החיים. הוא מסתובב כל היום עצוב ובפנים נפולות. איך אפשר לעזור לו?

תשובה: את מתארת שינוי משמעותי – ירדה לו שמחת החיים. אם הירידות הן לזמנים קצרים ולצידן יש שמחת חיים והמשך פעילות רגיל, יתכן וזה חלק ממאפייני גיל ההתבגרות. הצורך להתמודד עם התנסויות יותר מורכבות בתחומים שונים, גופנית/רגשית/חברתית ואפילו מחשבתית, לעיתים מתיש ואף גורם לירידת הכוח.

צריך לגלות ערנות ולעקוב אחרי התנהגותו. אם מצבו הדיכאוני מתמשך ומשפיע על תפקודו – אין לו כוח לקום, חוסר חשק לאכול, הסתגרות וכדו' – כדאי לחפש מקורות עזרה. יש נער שחבר טוב יוכל לעזור לו דרך שיחה או פעילות משותפת. ויש נער שירצה לדבר עם מדריך או "אח בוגר". ויש שיפנה לרב.

אם את מרגישה שזה פוגע בתפקודו, כדאי לפנות לעזרה מקצועית. להתייעץ עם רופא המשפחה או יועץ ביה"ס או לפנות לטיפול פסיכולוגי. עדיף לדבר עם הנער ולחפש אתו מה מציק לו ואיך הוא רוצה להיעזר, תוך אמירה שהייעוץ יכול להיות קצר, ושהוא שיקבע את דרך התקדמותו.

אם הנער אינו מוכן לשמוע על ייעוץ, יתכן וכדאי לכם לפנות לגורם מקצועי ולהתייעץ איתו כיצד להביא את הבן לייעוץ.

בין אם הדיכאון זמני ובין אם הוא מתמשך, אפשר לעזור בכמה דרכים. אך לפני כן יש לקיים שיחה מבררת, לא מאשימה ולא דורשת, מה קורה. כמובן שיש משמעות להסכמת הנער לשיחה זו. יש מתבגרים שאינם מוכנים לשתף פעולה עם השיחות מעין אלו, וזה עדיין תקין. זה לא מעיד לא על כישלון הורי ולא על חומרת המצב. מתבגרים אוהבים לעשות בעצמם, לבד! גם אם הבן מגלה חוסר רצון לשיתוף פעולה איתנו, מותר לנו לומר שזה חשוב לנו ושאנו רוצים לעזור לו. אם הבן ישמיע התנגדות חריפה, אין להיעלב מהתגובה אלא להבין שזה מגיע ממקור הקושי שלו.

ככלל מה שעוזר למתבגר זה לדעת שההורה אינו נבהל מהמצב וגם אינו כועס או מאשים אותו במצב. שותפות בחיפוש הפיתרון, תוך הבטחת פרטיות לנער בתוך מפגשי העזרה, והבעת אמון שהוא יעזור לעצמו וישוב לשגרה, יאפשרו לו לאסוף את עצמו ולחפש דרכי פיתרון.

כלל חשוב נוסף הוא לא לאפשר אי תפקוד! נער שמתרגל "לא לעשות" – יהיה לו יותר קשה לחזור למסלול ולשמחה. צריך להבין את קשייו הרגשיים אך לא לקבל פתרונות לא בריאים לתפקוד היומיומי.

דורית שילוח, פסיכולוגית חינוכית בכירה

עוד בנושא בלב אבות:

"הורות והתבגרות": זיהוי קשיים בעולם הנפש של מתבגרים / הרב אלישע אבינר ושוקי זקבך. מה צריך לעורר דאגה אצל הורים? מה מוגדר כקושי נורמטיבי? מתי הורים צריכים לפנות לעזרה? מאיפה מקבלים הדרכה ועזרה? אם צריך טיפול, באיזו שיטה?

אז איך מעוררים מוטיבציה בילד

מכירים את "הילד העצלן של השכנים מהבית ממול", זה ששום דבר לא מעורר בו מוטיבציה ?

או את הילד (גם הבן של השכנים) שלפעמים יש לו מוטיבציה ולפעמים אין לו, הילד שעושה דברים רק כש "בא לו" ?

ריצ'ארד לאבוי, בספרו 'פריצת דרך במוטיבציה', טוען כי אנחנו מחזיקים במיתוסים שגויים רבים בנושא מוטיבציה אצל ילדינו. לדבריו, עצם קיומם של המיתוסים השגויים מוביל אותנו המבוגרים להתנהגויות שפוגעות במוטיבציה של ילדינו, אותה מוטיבציה שאנחנו כל כך רוצים לחזק.

בואו נבחן חמישה מיתוסים שגויים ונאיר אותם מזווית ראייה חדשה:

 

מיתוס שגוי ראשון: "הדני הזה…שום דבר לא מעורר בו מוטיבציה"

בעצם, כל התנהגות אנושית נובעת ממוטיבציה.

אם חבר שלי מפסיק להתקשר אליי על בסיס שבועי איני יכול לומר, "אין לו מוטיבציה לשמור על הקשר בינינו", אלא התעוררה בו מוטיבציה להפסיק את הקשר.

אם תלמיד היושב בשורה האחרונה בכיתה בשיעור חשבון, מניח את ראשו על השולחן ולא משתתף. הפיתוי הוא לומר, "הילד הזה חסר מוטיבציה" אבל יותר נכון לומר "התעוררה בו מוטיבציה להניח את ראשו על השולחן ולא להשתתף". המוטיבציה שלו עשויה להיות גבוהה מאוד, אבל היא אינה מכוונת ללימודי חשבון. יכול להיות שהיא ממוקדת בהימנעות מכישלון, מתסכול ואפילו מלהרגיז את המורה.

 

מיתוס שגוי שני: "הילד הזה ! יום אחד יש לו מוטיבציה ולמחרת אין לו"

אנחנו יודעים שמוטיבציה היא תופעה יציבה!

ילד שיש לו מוטיבציה ללמוד חשבון תהיה לו מוטיבציה לכך כל הזמן.

יחד עם זאת, התפקוד שלו עשוי להשתנות, הוא עשוי להראות חוסר עקביות בלמידה וללמוד בצורה לא יעילה. הרעיון הזה מספק תובנה ואמור לאותת לנו ההורים באשר לתסכול שהילד חווה כאשר הוא נתקל בקשיים בלמידה, על אף המוטיבציה שלו ללמוד. כהורים, תפקידנו הוא להבין מה מקור הקשיים בלמידה ולסייע לילד להתמודד עם קשיים אלו. כשנעשה זאת, נראה כי באורח פלא, המוטיבציה של הילד ללמידה רק התגברה…

 

מיתוס שגוי שלישי: "תנו לו משהו, זה יעורר בו מוטיבציה"

הורים ומורים רבים משתדלים לעורר מוטיבציה בילדים באמצעות מתן תגמול חיצוני כתמריץ. למרות שטכניקה זו עשויה להשפיע לטובה על התנהגותו של הילד בטווח הקצר, היא לא בהכרח תסייע לו לבנות מוטיבציה פנימית לטווח הארוך.

ילד יכול לעבוד קשה בבית הספר בשביל מטבע של 10 שקלים ולא על מנת להתקדם בלמידה. מטרתנו היא לעורר בילד מוטיבציה פנימית (ולא חיצונית) ממושכת שמקור השראתה הוא הרצון ללמוד ולצמוח.

מערכות תגמול ששמות דגש על תמריצים גשמיים יכולות בעצם לגרום לירידה במוטיבציה לטווח הרחוק, אם משתמשים בהם יותר מדי.

אין פירוש הדבר שאסור להציע תגמולים ותמריצים לילדים. תכנית תגמול מתוכננת היטב ומיושמת כראוי יכולה לעזור בהשגת מטרות קצרות טווח, למתן התנהגות שלילית ולהבטיח שיתוף פעולה מצד הילדים, אבל צריך לזכור שמוטיבציה פנימית היא המטרה ארוכת הטווח שלנו.

עידוד תלמידים וחיזוק תחושת מסוגלות להצלחה מסייעים לילד להציב ולקבוע מטרות אישיות בעבור עצמו ומגבירים מוטיבציה פנימית.

ילדים עם הפרעות בלמידה מתקשים להציב לעצמם מטרות ונוטים לכוון גבוה מדי או נמוך מדי. חשוב לסייע להם להציב מטרות אישיות מציאותיות וניתנות להשגה.

 

מיתוס שגוי רביעי: "תחרות היא דרך מצוינת לעורר מוטיבציה"

פעילות תחרותית (משחקים, חידונים, מבחנים) נפוצה מאוד במסגרות הלימוד שלנו. מורים מעודדים תחרות מתוך אמונה שהיא מעוררת בילדים את המוטיבציה לעשות את הטוב ביותר. אולם המחקר והניסיון מראים שזו טענה חסרת בסיס. הקשר האמיתי בין מוטיבציה לתחרות הוא כזה: האדם היחיד אשר תחרות מעוררת בו מוטיבציה הוא זה המאמין שיש לו סיכוי לנצח בה. לכן, אם מורה בכיתה ב' מחליטה להשתמש בחידון או במשחק כדי ללמד קריאה, מיהם התלמידים בהם היא מעוררת מוטיבציה ? הקוראים הטובים, אותם אלו שיש להם ממילא מוטיבציה בתחום זה.

אז מה עושים במקום תחרות ? מעודדים את רעיון "ההישג האישי הטוב ביותר". עלינו לעודד את התלמידים לשאוף ללא הרף לשיפור הביצועים שלהם ופחות להשוות את ביצועיהם לאלו של האחרים.

עוד, חשוב לעורר בקבוצה שיתוף פעולה ולא תחרות. למשל עבודה משותפת בקבוצות קטנות טובה אך חשוב להקפיד שייווצרו בקבוצה התנאים הבאים: תלות הדדית (הילדים חולקים רעיונות, מידע, כישורים וחומרים. הצלחתו של כל תלמיד תלויה באופן משמעותי בתפקודם של שותפיו). אחריות (כל תלמיד נוטל על עצמו משימות אותן הוא מתחייב להשלים על מנת להבטיח את הצלחת המטלה המשותפת, משימות אלו מותאמות כמובן ליכולותיו). מרכיב חברתי (קידום אינטראקציה בין הילדים, הילדים מדברים, מתכננים, דנים, משתפים ומשבחים זה את זה).

 

מיתוס שגוי חמישי: "ענישה היא גורם אפקטיבי ליצירת מוטיבציה"

ברוב המקרים זהו פתרון לא יעיל וקצר טווח לבעיה במוטיבציה. יש לכך כמה סיבות: ילדים רבים ובמיוחד לקויי למידה שנענשו כבר כל כך הרבה פעמים, כבר פיתחו חסינות ואדישות כנגד הענישה. ענישה יעילה רק כל עוד הסכנה לענישה קיימת, הילד ישוב לסורו ברגע שהמבוגר יעזוב את החדר.

למידה מתרחשת רק באמצעות חיזוק הצלחות, מיקוד הילד בהצלחות של עצמו וחיזוק תחושת המסוגלות שלו.

חשוב גם לשים לב לכך שעל אף שילד נענש פעמים רבות, הענישה עדיין אינה אפקטיבית. האם זה אומר שאולי כדאי לנסות ולהחליף גישה ?

 

צחי גלצר, פסיכולוג, מומחה לבעיות קשב וריכוז, מנהל מרכז 'משפחה בקשב'

קשיים לימודיים

שאלה: לבן שלי קשה מאד בלימודים – אפילו עם הקלות – ולאחרונה הוא פשוט התייאש והרים ידיים. האם לדחוף אתו בכל זאת?

תשובה: זו אכן שאלה מורכבת. ודאי אתם כהורים שואפים לקדם את בנכם כמה שיותר. עצם העובדה שאתם עוקבים אחר לימודיו וקשייו, ואף עשיתם כנראה אבחון שעל פיו הוא קיבל התאמות להקלת ההתמודדות, מעיד על רצונכם לסייע לו. עם זאת יש לראות את התמונה בכללותה. אינכם מציינים האם הבן לומד במקום בו יש דגש על הישגים ולחץ לימודים או מקום אחר. ילד (וגם מבוגר) מרים ידיים, כאשר בהרגשה שלו המשימה העומדת לפניו היא בפער משמעותי מיכולתו והרבה למעלה מכוחותיו, או כשיש סיבה רגשית, רפואית או אחרת (זמנית או קבועה) המקשה עליו.

אתם מכירים אותו היטב, לכן, מחד אתם יכולים קצת יותר באובייקטיביות לדעת האם הרגשתו משקפת מציאות או נובעת ממקור אחר. מאידך, אולי מרוב רצון טוב לקדמו, אולי ציפיותיכם ממנו או שיבוצו במקום הלימודים, הם בפער משמעותי מיכולתו. כדאי גם להתייעץ עם מחנך / יועץ / רב במקום שלומד, ולעשות הערכה מחודשת האם זה המקום היעיל בשבילו, לא רק בשאלת תעודת בגרות או הספק מסוים, אלא כהכנה לחיים שזהו המבחן האמיתי והחשוב. עדיף שילד ילמד במקום מותאם ליכולתו, ולעיתים אף עדיף לשבצו במסגרת שאינה מתמקדת רק בלימודים אלא גם בהכשרה לחיים, בין אם זה ברכישת מקצוע או למידת מיומנויות החסרות לו.

ילד בעל יכולת שנמצא במסגרת שטוב לו בה, בדרך כלל ילמד ויתקדם. וגם אם זמנית הוא מוותר על התמודדות, הוא יוכל לחזור ולסגור את הפער. במקרה כזה ההורים יכולים להיות יותר רגועים.

ילד שיותר קשה לו, כל יציאה שלו מהרצף תקשה עליו לחזור ולסגור את הפער. ולכן חשובה התערבות מנחה של ההורים. עם הבנה ואמפתיה אך גם עם הצבת יעד בר השגה.

לכן חשוב שאתם כהורים תשקלו מה מתאים לבנכם. בהנחה שבנכם מתבגר, כדאי להיות קשוב לו ולשתף אותו בחשיבה. ראשית בבירור מה מקשה עליו, ומה לדעתו יוכל לעזור לו. שנית בבניית תוכנית משותפת והדרגתית. כמובן שאסור לוותר על הכל. ויתור על הכל לא יעזור.

בכל מקרה יש לתחום באילו תחומים/מקצועות ימשיך להשקיע כרגיל ובאילו אולי זמנית פחות. להציב משימות ברוֹת הישג לחזק את תחושת היכולת, ועם ההצלחה ותחושת הסיפוק יבוא בע"ה גם הכוח להמשיך ולהתקדם. אין כמו הצלחה לעודד להצלחה נוספת! דברו עם בנכם והתאימו לו את מה שיעזור לו להמשיך ולהתמודד.

דורית שילוח, פסיכולוגית חינוכית בכירה

עין טובה על ילדינו

שתי הוראות מפורסמות של חז"ל "עין טובה " ו"הוי דן כל אדם לכף זכות" קשות ליישום דווקא כלפי ילדינו. מהם אנו מצפים לגדולות, על חייהם אנו חולמים ורוקמים שאיפות, ואותם אנו רואים גם בכישלונם. קשה לנו מאד לראות שהם לא הולכים בדרך חלומותינו ולהכיר כי גם להם יש חסרונות.

מצב זה גורם להרבה אכזבות, תִסכולים וחיכוכים בין הורים לילדיהם ובעיקר בגילאי הנעורים.

ילד הרואה שהוריו מאוכזבים ומתוסכלים ממנו מתייאש ומתקשה למצוא כוחות להתקדם ולהשתפר.

 אנו חייבים להתמלא בעין טובה ובלימוד זכות בשלושה מישורים:

  1. לראות את הדברים הטובים אצל ילדינו. לכל ילד יש דברים טובים ויש לראות דברים אלה, לומר דברי שבח על הדברים האלה ולעודד את הילד להעצים את הדברים הטובים שבו. אנו נוטים לראות בדברים הטובים כמובן מאליו ולכן אנו שקועים יותר מדי ב"חצי כוס הריקה".
  2. בדברים הנראים לנו ככישלון ובעיה עלינו לדון לכף זכות. עלינו לבדוק היטב אם אין פרשנות חיובית למה שנראה בעינינו ככישלון. פעמים רבות, לנו נראה כי ההתנהגות לא נאותה אבל הדבר מאוד מצוי בגילאים כאלה ואחרים.
  3. לראות גם בכישלון נקודה המסוגלת להצמיח דבר חיובי וטוב.

ההוראה ל"עין טובה" על המציאות וללמד לכף זכות היא תוצאה של אמונה כי הקב"ה ברא את כולם עם תכונות טובות ועם נשמה טהורה. לכן אנו מאמינים בילדים שלנו, בכוונותיהם הטובות ובכוח להתגבר גם על נפילות. ככל שנשדר לילדינו יותר אמון בהם ובכוחות הטוב שבהם כך הם יאמינו בעצמם וילכו בדרך נכונה וטובה.

הרב זאב קרוב ז"ל. מרצה בנושא חינוך ילדים, לשעבר ראש הישיבה התיכונית קרני שומרון

עוד עם הרב זאב קרוב בלב אבות:

התמודדות עם משברים בגיל ההתבגרות – איך מתמודדים עם משברים דתיים בגיל ההתבגרות? האם בעיות גיל ההתבגרות הן תופעה של העדן החדש? איך נבין את מה שהנערים עוברים? ומה אפשר לעשות?

"הורות והתבגרות" בנושא: חינוך למצוות בשמחה בגיל ההתבגרות – שאלות מאזינים: הישיבה התיכונית השניאה על בני הבכור את הלימודים. לשלוח את אחיו הקטן לישיבה? איך לחנך את המתבגרים להתפלל בשמחה? האם אפשר לעודד לפעמים תפילה ביחיד במקום תפילה בציבור?

מבחן התוצאה או מבחן הדרך? – על חשיבות החינוך לדרך נכונה ולא לתוצאה

החינוך החיובי – מהות החינוך- "אל תעשה" או "עשה"?

גיל חינוך-עד מתי? – עד איזה גיל מותר להורים לחנך את ילדיהם? ומדוע?

בני קנה אייפוד ללא אישור – על אייפוד, אמון וחינוך לעצמאות

להיות הורה של נער מתבגר

"חינוך הוא הדרך, האדם המטרה" – ביטוי זה תבע א.ד גורדון ואין לי אלא להסכים איתו ולנסות לבארו.

הקדמה

– קיים הבדל בין מה שחווינו בילדותנו לבין מה שילדנו חווים היום. גם ממבט של בוגר בעשר שנים מגיל ההתבגרות, אני מזהה פער משמעותי.

לכן, תחילה, עלינו להכיר בפער הזה, ולא לנסות להשוות את התבגרות ילדנו היום להתבגרותנו בזמנו.

יתרה מזאת, אנו צריכים להבין את השינוי שהנער עבר – כשהיה ילד, הוא הסתכל עליכם – ההורים – בהערצה: אתה היית "האבא הכי מבין עם הסולם הכי גדול". אך מאז הוא התבגר, והפרספקטיבה שלו השתנתה ואף קיבלה את הפרופורציה הנכונה (או היותר מדויקת), והסולם כבר לא כזה גדול. הנער שבינתיים בגר יודע להגיד "לא" ואף יש לו דעה משלו. אנחנו בתור הורים חייבים להבין את זה ולהתייחס אל הנער בהתאם (דווקא נער, לא ילד).

לאחר הקדמה זו, ננסה להתקדם.

סבלנות

– כדאי שנשכיל ונבין שהמשימה אליה אנו ניגשים, היא משימה ארוכת טווח. קסם לא יקרה. אם ניזכר כי האדם הוא המטרה, אזי עכשיו עלינו למצוא את הדרך החינוכית לכל נער ונער לפי צרכיו ופעולותיו.

דוגמא אישית

– אנו, הדמות ההורית, חייבים להכיר בכך שהאחריות לחינוך בננו מוטלת עלינו, כאשר אנחנו הראשונים לתת להם דוגמא אישית. עלינו לעשות זאת בכל דבר שנדרוש מהם לעשות בעתיד, על זה כבר אמרו חז"ל "נאה דורש ונאה מקיים".

גבולות

– הנער אולי לא שופע אוצר מילים בדיאלוגים הארוכים שאתם מנהלים איתו ("בסדר", "סבבה", "טוב", "יאללה", "ביי"), אבל הוא לא טיפש – הוא קולט טוב מאוד האם אתם עקביים או לא, איפה אתם מציבים גבולות, והאם הגבולות ברורים לכם, ואיפה אתם מזייפים (לפעמים אפילו לגבי עצמכם) בדברים שאתם מחייבים אותו לעשות.

לכן חשוב להיות עקבי לאורך כל הדרך, להגיב מיד ולא לחכות. כמובן שישנם מקרים שבהם צריך לוותר (חריגה מן המקובל) באופן חד פעמי, אבל צריך להיות תמיד "עם היד על הדופק" ולהסביר שכרגע הסכמנו לויתור זה.

חשוב להגדיר גבולות ברורים, ככל שהשטח אפור יותר, הוא מזמין מלחמות על קו הגבול.

חנוך לנער על פי דרכו

– בני הנוער אינם זהים אחד לשני בדרך בה הם מגיבים לכם ויונקים מכם (גם אם מדובר בתאומים…). ברור (אני מקווה…) שלא ניתן לחנך את כולם באותו אופן ובאותה שיטה – זהו לא פס יצור, אלא פסל אומנות הדורש מחשבה ויכולת אישית כלפי כל אחד ואחד בפני עצמו.

נער

– מלשון נערות, שובבות, אך גם מלשון "ניעור". ונער אכן זקוק מידי פעם ל"ניעור". לפעמים צריך לאזור אומץ ולנערו, ולפעמים שצריך להרפות מהניעור. לפעמים – הניעור הוא הכרחי, ולפעמים – דווקא חיבוק. אבל המשותף לכל זה הוא היחס שלנו כלפיו, הוא צריך את זה ומחכה לזה בכליון עיניים.

שיפוטיות וביקורתיות

– לרוב, בגלל שיפוטיות וביקורתיות יתרחק הנער מכם, יפסיק "לספור אותך" ויעשה ההיפך ממה שאת מצפה ממנו. וכל זה בשביל "להכעיס". ממש ככה (למרות שאתה גידלת וחיתלת אותו וכו' וכו').

בדרך כלל כאן מתחילות מלחמות הכוח שאנחנו יודעים לומר איפה הן התחילו, אך לא איפה הן תיגמרנה. עם הרבה צניעות וסבלנות נצליח לקרב חזרה את בנינו, ולא ניתן להם להרגיש מאוימים בסביבתנו. כך הוא גם יהיה מסוגל להבין שאתם צודקים וגם יחזור לכבד ולהעריך אתכם.

כמו בכביש המביא אותנו למחוז חפצנו, כך גם בחינוך – "אל תהיה צודק, תהיה חכם". נכון שהוא לא הכין שיעורים, נכון שהוא לא שטף כלים ונכון שהוא מבלה במחשב את רוב יומו, אבל עדיין עלינו לנהוג בחכמה על מנת שלא תפרוץ מלחמת אל-חזור.

אהבה – תמיכה – יחס

אהבה

– אתם ההורים שלו, אתם גידלתם אותו – תנו לו אהבה כביום היוולדו! לא הרבה השתנה בצרכים הבסיסים שלו, תשתמשו בחיבוק ובמילה הטובה שרק מכם הוא מצפה לקבל. היזהרו לבל תהפכו את האהבה שלכם לדבר שיגרתי וזול, ולא לזייף – תנו את מה שאתם מרגישים באמת. אל תעצרו את עצמכם מלפרגן! הקשר שלכם עם הנער יתעצם משמעותית אם תדעו לפרגן לפחות באותה המידה שבה אתם מוכיחים.

תמיכה

– בנכם/בתכם נמצאים בגילאים שחלים בהם הרבה שינויים – פיזיולוגים ונפשיים (לדוגמא: בבוקר בהיר פתאום, מופיעים להם אורחים לא רצויים על הפנים – ומאד קשה להתאים את כל הבגדים לצבע האדום על הפרצוף…), והם מגיבים בסגירוּת, חוסר חשק לעשות דברים, לצאת מהבית וכו'. כאן הם צריכים תמיכה! מי יכול לתת את התמיכה הזו, אם לא האמא שלהם, זאת שתאהב אותם בכל מצב ולא משנה איך הם נראים כרגע.

יחס

– תנסו להיזכר בשיחה האחרונה שלכם איתו, משהו בסגנון של:

"מה קורה?" – "בסדר"

"מה נשמע?" – "בסדר",

"איך היו הלימודים?" – "משעמם", או "לא עשינו כלום היום" (- לפטפטנים שביניהם),

"יש שיעורים?" – "אח"כ"  (או בגרסה של השקרנים: "לא").

על מנת לשפר את השיחות ביניכם, קחו את היכולת ההורית שלכם עם עוד קצת תושייה, ותחליטו למשל שאוכלים יחד ארוחת צהרים/ ארוחת ערב/ קפה. עדיף אם זה יהיה כל יום, אבל אם זה ממש לא אפשרי אז אפילו שלוש פעמים בשבוע, אבל באופן קבוע.

אפשר להגזים ואפילו להכין יחד את הארוחה… לא תאמינו אלו דלתות יפתחו בפניכם. דברו על נושאים שמעניינים אותם, לא לימודים, לא הכיור הבשרי ואפילו לא הכביסה. תנסו לגשש, יש הרבה דברים שמעניינים את הילדים שלכם.

אם תעשו כך, ייווצר מצב שאתם נמצאים יחד סביב אותו שולחן בין עשר דקות לחצי שעה ביום – האמינו לי שתיווצר שיחה קצת יותר עמוקה מהנזכר לעיל. תופתעו לגלות שהבן שלכם יודע להרכיב משפטים ואף להגיד אותם בקול רם.

הורים יקרים – המשימה איננה פשוטה, אבל כפי שאמר לי פעם אחד המחנכים שלי בישיבה התיכונית בשיעור אמונה "מישהו אמר שקל להיות דתי?!" – אני מאמץ את המשפט להורות ושואל "מישהו אמר שקל להיות הורה?!"

אלעזר שטרן, רכז מרכז שומרון, מחלקת נוער – מתנ"ס שומרון

מקום ההורה והקהילה בחיי הנער

קטעים מתוך ההרצאה עם כתוביות:


לשמיעת/הורדת האודיו בלבד:


הרב פנחס רובינשטיין, מלמד בישיבה התיכונית מקור חיים, מנהל חינוכי של "הזולה של חצרוני" בירושלים (מועדון נוער עבור בני נוער במצוקה)  ורב העמותה ואהבת

הסרטון מתוך האתר "ערוץ מאיר". 

הרצאות נוספות מאת הרב פנחס רובינשטיין: 

התמודדות הורים עם המיוחדות והקושי שבגיל ההתבגרות – עצות להתמודד עם גיל ההתבגרות

בני נוער ברחוב – עוזבים מסגרת לימודית או מבלים שעות רבות ברחוב  איך להתייחס לתופעת בני נוער ברחוב ונשירה מבית הספר? איך להתמודד עם הימצאות הילדים שלנו בפאבים? הרב פנחס רובינשטיין מדבר מנסיון אישי ביצירת קשר והגשת עזרה.

תפקיד המחנך מול אתגרי החינוך שמציב הנוער מבט חסידי על חינוך בני הנוער בימינו