תגית: עידוד

לחנך את הילד להאמין בעצמו

לשמיעת/הורדת האודיו בלבד:

 

הרב יוני לביא, מנהל מוקד חברים מקשיבים לנוער והאתר למחנכים מילה טובה וחבר ותיק בצוות "לב אבות"

סבלנות בחינוך הילדים

אנחנו יכולים להסביר, לכעוס, להעניש. אנחנו יכולים ללכת לשיעורי חינוך, לייעוץ או לשלוח את הילד לטיפול, אך בסופו של דבר אנו נדרשים – לסבלנות. פשוט לחכות. הוא לא יגדל כל כך מהר, הוא לא ישתנה כל כך מהר. בחינוך, אנחנו קודם כל נדרשים ל- סבלנות.

אנחנו דואגים

 

כל אחד מאיתנו יכול למצוא בילד שלו (או גם בעצמו…) נקודה, או תכונה מסוימת שהיה רוצה שישתנה בה. ילד רגזן שיהיה יותר סבלן, ילד ביישן שיתחיל לדבר, ילדה חוצפנית שתנהג בכבוד, ילדה עקשנית שתלמד לוותר ועוד ועוד.

כהורים, באופן טבעי, אנו נוטים לדאגה. דאגה שהילדה תסתדר בחברה, שהילד יצליח בלימודים. דאגה לאופיו של הילד, שיהיה  אדם טוב, עם מידות טובות, שיצליח ויתפתח כראוי. הדאגה בבסיסה היא חיובית ומניעה אותנו לפעול ולעשות. אלא, שלעיתים מרוב דאגה, אנו יוצרים לחץ. אנו מלחיצים את עצמנו, והרבה פעמים גם את הילד בעצמו. דאגת יתר לא מאפשר לנו, ולא מאפשרת לילד את המרחב הדרוש לו, על מנת שיוכל לגדול, להשתנות, להתפתח בעצמו.

אנחנו דואגים ורוצים כבר את השינוי. אנו רוצים ומלחיצים. אפילו אם איננו מבטאים את הלחץ במילים, הילד מרגיש. הילד מרגיש שאתה מודאג, שאתה רוצה שהוא כבר יהיה "ילד אחר", וזה מלחיץ. וזה גם עלול לחסום. כשם שמנסים לדחוף חפץ מסוים, לדחוף ולדחוף – בסופו של דבר, מרוב דחיפות הוא נצמד לקיר ולא מסוגל לזוז לשום מקום. תחושת לחץ פעמים רבות מונעות מאיתנו, גדולים וקטנים כאחד – את האפשרות לשינוי. בשביל להשתנות, צריך מרחב. צריך קבלה ואמון.

ימי ספירת העומר מנסים לחנך גם אותנו ההורים – שצריך לחכות. בסבלנות. המציאות לא משתנה כל כך מהר, אנחנו לא משתנים כל כך מהר, וגם הילדים לא. השינוי לא יקרה כל כך מהר.

אי אפשר להשתנות ברגע. צריך זמן ובעיקר – צריך מרחב.

מהי סבלנות?

עומק הסבלנות זהו – האמון. האמון בטוב שקיים בילד שלי, האמון בדרך, בתהליך. האמון והאמונה שמה שקורה לילדים שלי, מה שעובר עליהם, ומה שעובר עלי, זה בדיוק – לטובה. זה מכוון לטוב. והטוב השלם עוד יתגלה, בזמן הנכון והמתאים ביותר.

חוסר סבלנות, לעומת זאת, מתאר את תחושת האכזבה. את האי אמון. את הפחד ואת הקושי לקבל את המציאות העכשווית.  חוסר סבלנות מתבטא פעמים רבות בכעס, בעצבנות, בתקשורות לקויה, בשל הקושי שלנו לקבל ולהכיל את הפער בין מה שאנו רוצים שיקרה, לבין מה שקורה בפועל.

כשהמציאות מאכזבת, האי-אמון מתחיל לחלחל. המרירות, הפחד, הקושי ואולי גם הכאב.

ודווקא במקום הזה אנו נדרשים לסבלנות.

לנשום עמוק ולהאמין שמה שקורה כעת, זה מה שצריך לקרות. זה הכי נכון. המציאות הזו, היא המציאות שאני צריך להיות בה כרגע. ובעזרת ה' הדברים עוד יסתדרו, בקצב שלהם. השאלה הגדולה היא – האם יהיה לי את הסבלנות לחכות, האם כשהשינוי יגיע אני עוד אהיה בסביבה או שכבר אתייאש ואהיה בכלל במקום אחר?

סבלנות והשתדלות

הסבלנות, אין פירושה ויתור, או ייאוש חלילה. הסבלנות איננה הרמת ידיים והתבוננות פסיבית מהצד. הסבלנות מחייבת אותנו גם להשתדל, לחפש את הדרך, אבל רק להשתדל. אי אפשר מעבר.

כשם שמטפלים בפרח. משקים אותו, עושים השתדלות, אבל אחר כך מרפים. נותנים לו קצת לגדול בעצמו. לאחר כמה ימים, שוב משקים קצת, מסדרים, ושוב נותנים מרחב. אם נשקה את הפרח עוד ועוד, אם נלחץ עליו לגדול מהר, הפרח פשוט ייבול.

אנו נדרשים להשתדל, לעשות ולחפש את הדרך הטובה והנכונה, אבל יחד עם זאת אנו מוכרחים גם להרפות. לתת לדברים לקרות מעצמם. לשחרר. לתת לילד או לילדה את המרחב על מנת להבין, לגדול, וללמוד על פי הקצב והיכולת שלהם.

איך בונים סבלנות?

איך מחזקים את הסבלנות שבתוכנו? איך בונים אותה? מעצבים אותה?

השלב הראשון זה להכיר בעצמי, לזהות ולשים לב לזמנים ולמקרים בהם אני חסר סבלנות. לזמנים בהם אני כועס כי פשוט אין לי סבלנות. כלומר, נתחיל בכך – שנזהה. מתוך הזיהוי הזה ועצירת המנגנון האוטומטי שפועל בתוכנו, ניתן יהיה בעז"ה גם ליצור שינוי.

השלב השני, אחרי שהבחנתי בחוסר הסבלנות שלי, זה דווקא לעצור לרגע. לנשום. ולהקשיב. להקשיב באמת. בלי הטלפון ובלי לשטוף כלים. להקשיב לילד שלי לחמש דקות – מכל הלב: מה הוא רוצה? מה הוא צריך? איך הוא מרגיש? ואיך אני יכול לסייע לו?

כאשר איננו מצליחים לעצור ולהקשיב, אפשר ואולי כדאי לצאת לרגע למקום אחר. ללכת לסיבוב קצר, לשטוף פנים, לנוח רבע שעה, לצאת לרגע מההמולה. ולנוח. לנשום אוויר קצת אחר. ורק לאחר מכן לחזור. ולנסות שוב, להקשיב. להבין. ולשמוע, באמת.

להאמין בטוב

אחד הדברים שמאפשרים לנו להיות בסבלנות אמיתית כלפי ילדנו וגם כלפי עצמנו זה האמונה בטוב. האמונה שהילד שלנו הוא ילד טוב באמת, שמה שעובר עליו כרגע עוד יעבור, ומה שנראה לנו שלילי ומזיק, זה רק מה שנראה מבחוץ, זה זמני וחולף, אך מבפנים, הטוב הוא עמוק וגדול עוד הרבה הרבה יותר. האמונה שיהיה טוב, האמונה שגם מה שקורה עכשיו זה טוב, שהתהליך הוא טוב וחשוב, ושכל יום שעובר, עובר בדרך הכי נכונה והכי טובה ומתאימה, מאפשר לנו להיות סבלנים באמת. נכון, זה קשה. אבל זה הכוח של האמונה.  להאמין בטוב הפנימי, המהותי שבעז"ה עוד יתגלה, בקצב ובזמן שלו.

סבלנות והנאה

חוסר הסבלנות מונע מאיתנו פעמים רבות את האפשרות ליהנות מרגע ההווה. אנו דוחים את המציאות העכשווית, אנו רוצים שינוי, וממילא, כיצד ניתן ליהנות? הסבלנות, לעומת זאת, הורדת הלחץ, מאפשרת לנו ליהנות כרגע. לנשום. להבחין גם בטוב שיש כעת וליהנות ממנו. ליהנות מהדרך, מהתהליך, מההתפתחות. ליהנות מהיום, בלי לחשוש לגבי מחר. ליהנות מהילד, ליהנות מעצמי, ליהנות מהחיים. גם כשהם עוד לא נראים כמו שהייתי רוצה שיראו.

אנחנו חיים כעת. לא מחר. ולא אתמול. אנחנו חיים עכשיו – וכמו שאמרו רבותינו – "העבר אין העתיד עדיין וההווה כהרף עין – דאגה מנין?". בואו ננסה לאפשר לעצמנו ליהנות כבר היום. להרגיש את הנחת ממה שיש כרגע. לחיות את הווה ולא רק לצפות לעתיד. כי חבל לפספס את הרגע הזה.

נאפשר לעצמנו להתבונן בהם מהצד, לנשום הרבה, ולחפש את הטוב שקיים בילד או בילדה שלי. להתבונן בעיניים הרכות והטובות שלהם, לזכור, לדעת ולהאמין- שהעיניים מלאות בטוב. הנשמה מאירה. הטוב עוד יתגלה. בנחת. בסבלנות. בקצב ובזמן הנכון.

להרפות. וליהנות.

בהצלחה!

אודליה מימון (MA), יועצת זוגית ואישית, מנחת קבוצות ומרצה בנושאים שונים, מחברת הספר "אוצרות פנימיים". ליצור קשר – מייל:  , טל': 0545219871.   אתר:  http://www.otsarpnimi.co.il    

מגע פיזי בין הורים למתבגרים

לשמיעת/הורדת האודיו בלבד:

 

שרה רוזנפלד היא עו"ס ומנהלת מרכז גוונים – מרכז לטיפול, ייעוץ והכוונה בשער בנימין

עוד עם שרה רוזנפלד בלב אבות:

חשיבות השיתוף הרגשי חלק א´ – חשיבות השיתוף הרגשי, על מה אנחנו מדברים עם הילד, ואיך ליזום שיחה משותפת לפתרון בעיות

חשיבות השיתוף הרגשי חלק ב´  חשיבות השיתוף הרגשי, על מה אנחנו מדברים עם הילד, ואיך ליזום שיחה משותפת לפתרון בעיות

"הורות והתבגרות": תפקיד הרגש בחינוך מתבגרים – מהו תפקיד הרגש בחינוך מתבגרים? איך למנוע נתק רגשי בין הורים לבין מתבגרים, ואיך מביעים להם רגשות ואהבה? על כוחו של דיבור, רפואה מונעת ואיך להכניס מילות אהבה.

אל תשבור אלא תחזק

הביקורת היא כלי חיוני לכוון את ילדינו בדרך הרצוייה. גיל ההתבגרות הוא תקופת התנסות עבור בני נוער רבים. הם בודקים את כוחותיהם, בודקים גבולות, בודקים אורחות חיים, ומתנסים בתקשורת חברתית, וכו'. הם זקוקים להכוונה בבחירת דרכם, ואם התנהגותם שגוייה הם צריכים לשמוע מאיתנו "ביקורת" על מנת שיפנו לדרך אחרת. הביקורת ממלאת תפקיד חינוכי חשוב מאין כמוהו, אבל בתנאי שהיא מחזקת ולא מחלישה.

יש ביקורת שמחלישה. הבן מתנסה ומתקשה בהתמודדות, מתלבט ונבוך, קורס תחת העומס הרגשי, איננו מצליח לאגור מספיק כוחות לצלוח בבטחה את המשימות העומדות לפניו ונחלש. הוא כבר לא קם בבוקר… העולם כבד עליו!! הוריו מתבוננים בו ונבהלים, אינם מכירים בו את בנם החרוץ והנמרץ משנות הילדות. במטרה לנער אותו, הם מטיחים בו ביקורת קשה ("בטלן, מה יצא ממך… לאן תגיע…"), אולי יתעשת, אולי יתעורר ויתפוס את עצמו.

אבל, מנה גדושה של ביקורת קטלנית מהוריו האהובים, זה בדיוק מה שלא היה חסר לו. ביקורת מסוג זה מחלישה, והרי "מחלתו" היא חולשה. ריפויו לא יבוא על ידי תוספת החלשה אלא על ידי חיזוק כוחותיו, על מנת שיצליח להתגבר על קשייו האישיים. לכן, מטרת הביקורת צריכה להיות חיזוק כוחותיו. מהי ביקורת שמחזקת? זאת לימדנו השל"ה: "הוכח תוכיח ולא תישא עליו חטא – רצונו לומר, תאמר לו: איש טוב אתה ולמה תעשה כה. על דרך 'אל תוכח לץ פן ישנאך', רק [= אלא] הוכיחו שהוא חכם ואז יאהבך וישמע לדבריך". אל תאמר לבנך שהוא לץ, בטלן, מבייש את אבותיו וכדו' פן ישנאך, אלא תעורר את כוחותיו החיוביים הרדומים, תחזק אותו, תעורר אצלו אימון בכוחותיו, ואז ישמע לדבריך ויצליח.

הרב אלישע אבינר, מייסד "לב אבות", ראש הכולל בישיבת ההסדר במעלה אדומים, ורב קהילה

מבחן התוצאה

מידי כמה חודשים נפגשים ההורים עם מחנכי הכיתה באסיפות הורים בהן מקבלים ההורים את רשימת ההישגים של הבנים והבנות, מתוך כך נערכת חשיבה משותפת על מנת לקדם את ההישגים של התלמידים. כיצד יש להתייחס להישגים השונים. האם יש למדוד אותם על פי התוצאה הסופית? האם יש מקום להעריך גם את המאמץ ואת ההשתדלות?

אנחנו חיים בעולם מעשי, עולם פראקטי שבו אנחנו רגילים למדוד כמעט הכל על פי ' מבחן התוצאה ', כלומר לראות מה התוצר הסופי של כל פעולה ופעולה, על פי מדידה זאת נפילות וכישלונות מרחיקות את האדם מהיעד המבוקש.

האם זוהי הדרך הנכונה? האם זוהי המדידה העיקרית, מבחן התוצאה ?

רבי ישראל הכהן מראדין, בעל ה"חפץ חיים" (בפירושו לפרשת בחוקותי) מבאר תפילת לומדי בית המדרש. הוא לומד ממנה שיש הבדל בין עולם של חול שבו הכל נמדד בעיקר על פי התוצר הסופי, לבין עולם של רוח שבו המדידה חייבת להיות שונה. זהו נוסח תפילת לומדי בית המדרש:

"…ביציאתו מהו אומר? מודה אני לפניך ה' אלהי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקי מיושבי קרנות, שאני משכים והם משכימים – אני משכים לדברי תורה והם משכימים לדברים בטלים, אני עמל והם עמלים -אני עמל ומקבל שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר, אני רץ והם רצים – אני רץ לחיי העולם הבא והם רצים לבאר שחת…"

שואל ה"חפץ חיים": כיצד ניתן לומר על אותם יושבי קרנות שהם אינם מקבלים שכר, והרי דרך העולם לשלם לפועל את דמי מלאכתו, היעלה על הדעת שנגר לא יקבל דמי השולחן שבנה?! היעלה על הדעת שהסנדלר לא יקבל את דמי המנעל שיצר?!

"לכאורה הדברים צריכים ביאור כלום ראית מימיך חייט תופר בגד או סנדלר מנעלים ואינם משתלמים? או כלום אפשר הדבר שאדם אשר יגע ועמל באיזה עסק או מלאכת חברו ולא יבוא על שכרו?

אבל העניין הוא כך בנוהג שבעולם מי ששכר פועל לתפור לו בגד או מנעלים והפועל יעמול בזיעת אפיים כל היום וכל הלילה ולא יתפור את הבגד כלום יקבל שכרו? הלא לשוטה ייחשב אם יבקש כי הלא הבעה"ב אל הבגד עיניו נשואות ואם לא השלים מלאכתו אף אם יעמול שבוע שלם לא ישלם לו כי לא עבור העמל הוא מקבל שכר אלא על המעשה ועמל בלי מעשה אין בו תועלת.

לא כן הוא הדבר בתלמוד תורה אנו נצטוינו לעמול בתורה… ואף אם לא יבין הענין לאשורו … עם כל זה הוא מקבל שכר על העמל ואף אם המלאכה לא נעשתה. וזו היא כוונת המאמר אנו "עמלים" ומקבלים שכר והם "עמלים" ואינם מקבלים שכר על העמל אלא על המלאכה"

ה'חפץ חיים' מחדש חידוש נפלא: בבית המדרש מקבלים שכר לא רק על התוצאה אלא גם על הדרך! בבית המדרש מעריכים גם את ההשקעה, "הוא מקבל שכר על העמל ואף אם המלאכה לא נעשתה". בניגוד לעולם מעשי שמודד כל דבר על פי מבחן התוצאה, על פי בדיקת טיב ואיכות המוצר, הרי שבעולם הרוחני הדרך מאוד משמעותית ומקבלים שכר רב גם על העמל.

עלינו לשאול את עצמנו, הורים ומורים, מה השדר אותו אנחנו משדרים לילדינו, האם אנחנו מדגישים את הדרך או שאנחנו נותנים דגש רק על התוצאה? האם אנחנו אומרים (ואולי גם חושבים…) כי הציון במבחן הוא הדבר החשוב ביותר או שמא אנחנו מדגישים כי עצם הלימוד וההשקעה חשובים הם יותר.

באסיפת ההורים אם כן אין להסתפק בגיליון הציונים אלא יש לברר ולבדוק היטב עד כמה התאמצו ילדינו היקרים.

נכונים הדברים ביחס ללימודים, ונכונים הם גם ביחס לתחומים נוספים.

אם אדם משתדל (בעבודה, בשיעורי נהיגה, בהשכמת הבוקר, בהתמודדות עם היצרים ועוד) ועל אף מאמציו הוא נופל ולא משיג את מטרתו, אין לזלזל בתהליך אותו הוא עבר, אין להתייחס אליו כאל אדם שנכשל, יש להעריך את הדרך ואת ההשקעה.

האם אנחנו באמת מודעים לקשיים איתם הוא מתמודד?

האם אנחנו מעריכים אותו על ההתמודדויות?

האם אנחנו קשובים לתחושותיו המעורבות?

כיצד אנחנו מעריכים אותו, האם אנחנו מחשיבים רק את הישגיו או האם אנחנו משכילים לתת דגש משמעותי גם על העמל?

בכוחה של מילה טובה ושל עידוד אמיתי לחזק באמת את בני הנעורים ולתת להם כוחות להם הם כל כך זקוקים.

כשם שאנחנו מקבלים בהבנה ובשמחה את נפילותיו של התינוק בניסיונותיו להלך בכוחות עצמו, כך עלינו להתבונן בתהליך בנייתו של האדם, לתת מקום לקשייו ולהעריך מאוד את התמודדויותיו.

הרב אלי שיינפלד, מחבר הספרים 'היצר, הלב והאדם' ו'הבן שלי מתבגר', ר"מ בישיבת חורב ורב קהילת "נווה הגבעה" בגבעת זאב

.

harav eli sheinfeld

עוד מאמרים מאת הרב אלי שיינפלד בלב אבות:

מחלה ושמה פרפקציוניזם לפעמים מציבים רף גבוה של הצלחה. מתי זה מדרבן את הילד ומתי זה יכול לפגוע?

מה יעשה הנער?  האם אתה יודע היכן בנך גולש?

נזקי הפורנוגרפיה  שיחה עם נער. על מה נדבר וכיצד נדבר?

יפה השתיקה?  לשוחח עם הבנים או לא? לפתוח את הנושא או להמתין עד שיבואו לשאול?

כיצד לשוחח עם הבן על התפתחותו הפיזית?  ראשי פרקים לשיחה עמוקה על שינויים פיזיולוגיים בגיל ההתבגרות

הקלטות עם הרב אלי שיינפלד:

"הורות והתבגרות": שיח עם המתבגר    תקשורת עם מתבגרים היא לא רק צינור להעברת המסר והתכנים, אלא לב ליבה של הקשר בין ההורה לילד בגיל ההתבגרות והוא המפתח הכי משמועתי להצלחת הקשר החינוכי איתו.

"הורות והתבגרות" בנושא: הפיזיולוגיה של המתבגר  איך לפתוח שיחה – בתור מורה או בתור הורה – עם מתבגרים על השינויים הפיזיולוגיים שעוברים עליהם? אם לאבא קשה לדבר עם בנו על הנושא, האם האמא יכולה לדבר איתו?

סמכות וצמיחה אישית

לשמיעת/הורדת האודיו בלבד:

 

הסרטון מתוך האתר "ערוץ מאיר". לצפייה בסרטונים נוספים לחצו כאן.

 

 

הרב דעואל בסוק, מנהל מחוז מרכז בישיבות בנ"ע ולשעבר ראש אולפנת צביה ירושלים

סרטונים נוספים של הרב בסוק:

חינוך לעצמאות – ברוך שפטרני מעונשו של זה
מצוות החינוך, חינוך ע"י צפייה והזדהות עם ההורה
חינוך לאמת – הבסיס לתקשורת
חינוך של חוויה או חינוך של מאמץ?
התמודדות עם החופש הגדול

 

בני הוריד את הכיפה

pencil writing letter to Harav Yonah Goodman

שאלה: בני הוא בן 20 ובוגר מערכת החינוך הדתית. הוא לומד במוסד להשכלה גבוהה. לאחרונה הוא הסיר את הכיפה. הוא שומר שבת למרות שבשבת בבוקר לא תמיד הולך לתפילה. הוא מניח תפילין, בעל אמונה, מכבד את ההורים ובכלל ב"ה ילד טוב בעל מידות טובות. חבריו ברובם חובשי כפות (למיטב ידיעתי). אחיו הצעירים ממנו (לומדים בישיבה תיכונית) מקפידים ואינם דומים לו בתחום זה. (מה שמוכיח שלכל אדם אופי משלו ונטייה משלו).

אני תוהה, כיצד עלינו להגיב? מיותר לציין שכואב לנו נורא לראות אותו בגילוי ראש בבית, באוכל ובמיוחד בחוץ – ברשות הרבים. זה מסב לנו כאב, צער והמון המון בושה. ברור לי שלחץ לא יועיל, כי כך לא משיגים תוצאות רצויות (מה גם שהוא מעל גיל 18).
מה לומר לו? האם לנסות לשכנע? האם לחיות בתקווה (ובאשליה?) שזוהי תופעה חולפת? ומה יהיה בע"ה עם שידוך ההולם לחברתנו ולמסורת שלנו? ואולי יש לך השערה מדוע הוא הולך ללא כיפה?

אודה לך אם תוכל לסייע לנו בעצה לנו אנו כה זקוקים.

תשובה: קראתי כמה פעמים את מכתבך. אני מניח שהיה לא קל לכתוב אותו, ובעיקר: שהמציאות שאת מוצאת את עצמך בתוכה היא מורכבת ומציבה שאלות ותהיות רבות. שמחתי לראות שיש לך את הכוחות לשאול ולהתייעץ עם אחרים, ולהמשיך לברר את דרכי ההתמודדות והבניין הנדרשות מתוך המציאות המורכבת הנוכחית.

לעצם העניין: אינני מכיר אישית את בנך, ולכן אוכל להתייחס רק לעקרונות שנכונים בהמון מקרים:

אמנם אין אנו מתנחמים בַּכּלל ש"צרת רבים חצי נחמה". אך בנושא הנוכחי, מקופל בְּכּלל זה מסר חשוב. העובדה שכל כך הרבה הורים טובים מתמודדים עם קשיים כשלכם, מלמדת שישנם תהליכים עקרוניים המתחוללים בדור ובנוער, ושהבחירה של בחור צעיר בדרך אחרת משל הוריו, אינה מעידה בהכרח על טעות או כישלון שלנו. כמובן, אין זה פותר אותנו מלנסות להתמודד, ומהצורך לחפש את ההתנהגות הרצויה, כחלק מהורוּת בונה, במקרה זה. במקביל, דווקא העובדה שכה רבים מהצעירים חווים תהליכים כאלה, מחייבת אותנו לנסות להסיק מסקנות עקרוניות לקראת התבגרותם של הילדים הבאים.

"מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך" הינו כלל חינוכי ולא רק שם של דף פרשת שבוע. צריך כל הזמן לראות את ריבוי האור שיש בו ובמעשיו, ואף להגיד לו זאת. מדובר בנער מוכשר, המשקיע בלימודיו ומצליח בהם. (הרי הוא התקבל לעתודה!). ב"ה יש לכם ילד טוב, שבין השאר: "מניח תפילין, בעל אמונה, מכבד את ההורים ובכלל ב"ה ילד טוב בעל מידות טובות". צריך לראות זאת ולשבח אותו על כך, ולהקפיד לא להתמקד רק בנושאים המפריעים.

כרגע הוא הולך בלי כיפה והחלטה זו לא הייתה תלויה בכם. אך בכם תלוי האם תישארו משפחה, ובאיזו רמת קשר. ילד שלי הוא ילד שלי. אני יכול ורשאי לחלוק על מעשיו. אך ראשית לכל אני אוהב אותו, ורוצה שימשיך להרגיש שזה ביתו. הוא תמיד רצוי ותמיד נשמח בו ובנוכחותו. החשיבות של המשך שמירת קשרים טובים, של אי יצירת ניתוק, אינו נועד רק בכדי שיהיה לו לאן לחזור אם יחליט בעתיד לחבוש כיפה. יש לזה חשיבות עצומה גם אם חלילה יישאר כך תמיד. אמנם הוא לא הולך עם כיפה, אך הוא עדיין בני.  צריך להיזהר ממצב בו נוצר מאבק כה קשה סביב הכיפה, עד שזה פוגע בעצם המרקם המשפחתי.

שאלת בין השאר שתי שאלות: האם לנסות לשכנע אותו, ובכלל, מדוע הוא הולך בלי כיפה. נדמה שיש זיקה בין שתי השאלות. ראשית: ביכולתי להציע הסברים רבים מדוע ישנם בני נוער המסירים את הכיפה. אך את בנכם היקר אינני מכיר וממילא לא אוכל לפרש את מעשיו. היחיד שיכול להסביר את המתרחש בתוכו (או לכל הפחות לנסות להסביר) זה הוא עצמו! צריך לשאול אותו. אך לא כחלק מחקירה וכהכנה להמשך מסע השכנועים. צריך לשאול אותו, ואחר כך להקשיב לתשובתו. להקשיב באמת, כחלק ממהלך כללי ורחב של חידוש והעמקה של האמון ביניכם. לשאול, ואחר כך להקשיב. להקשיב היטב, מכל הלב. להקשיב, תוך גילוי אמפטיה ורצון אמיתי להבין היכן הוא נמצא. תוך שידור אמיתי של המסר הבסיסי, שמה שלא יהיה, 'אתה בני ואני לצידך'. אמנם, אין הכוונה שצריך להסתיר את עמדותיי וערכי. ניתן וצריך לומר לו את ציפיותיי ואמונתי. אך כבחור נבון, יש להניח שהסבר אחד יספק, ואין טעם לחזור על זה שוב ושוב עד בלי די. ממילא יובן, שלא הייתי משקיע כעת בניסיונות שכנוע אין סופיים. אך מותר, באופן טבעי וכחלק ממכלול של נושאי שיחה משמעותיים, לשוחח מעת לעת על השקפותיכם (של שניכם, גם שלו) על החיים, על התורה וגם על משמעותה של הכיפה.

ככלל, אי אפשר לכוף אורח חיים על מישהו בגיל 18+. מאידך, מותר בהחלט, בהסברה ותוך כדי שיחה עניינית, לקבוע כללים להתנהגות הרצויה בתוך הבית. התנהגות שתשקף כבוד לבית ולערכיו. הכללים צריכים להיקבע לאור אופי המשפחה ועולמה. למשל – לקבוע יחד שבתוך הבית הולכים עם כיפה, משתתפים בשולחן שבת וכן הלאה. חשיבות הכללים בתוך הבית, נובעת משני מניעים. ראשית, זו ביתכם. בתוכו אתם גדלים ומגדלים את ילדיכם האחרים. מותר לכם לקבוע כיצד הבית יתנהל ואיזה אורח חיים יתקיים בתוכו. שנית, יש כאן מסר חינוכי חיוני. בעזרת קביעת גבולות ההתנהגות הנדרשות בתוך הבית, אתם משדרים לבנכם היקר, שאמנם יש תחום בו הוא בחר כעת בדרך אחרת משלכם. אך לא הכל הפקר. יש סדר בעולם. יש עדיין כללים וגבולות ולא הכל התפרק. הוא חלק ממסגרת המשפחה, ושותף באחריות לעתידה.[1]

אמנם לא שאלתם לגבי שאר הילדים, אך נראה לי שחשוב להדגיש נקודה אחת: פעמים שאנו כה מוטרדים ממצבו של ילד אחד, עד שהעיסוק בו והטרדות הנפשיות המתלוות לכך באות על חשבון שאר הילדים והמשך חינוכם. צריך לעשות מאמץ מודע להמשיך ולהשקיע גם בהם ובחינוכם. להעמיק את הקשר והדו- שיח, את קשרי האהבה והמשפחה. למצוא זמן לצאת איתם ליום של טיול (גם על חשבון בית ספר). כשיוצאים לעיר אחר הצהרים, להזמין כל פעם מישהו אחר להתלוות, על מנת להרבות בשיחה חופשית בעת ההליכה.

שאלת האם לטפח תקוות שווא שאולי זה עניין זמני וחולף. ראשית, תקוות אלו אינם בהכרח לשווא. רבים כמוהו עוברים תקופה כזאת, בין השאר כחלק מתהליכי החיפוש האופייניים לגיל ההתבגרות וכשלב בבחירת דרכם. חלקם בוחרים לבסוף בדרך התורה, בעיקר בשלב בו עליהם להכריע איזה סוג בית להקים בעצמם. צריך להאמין בו ובעתידו, ובעיקר להאמין בעצמכם כהורים. להמשיך לנסות ללמוד ולהבין, להתחדש ולהעמיק את בניין עצמכם וביתכם (מכתבכם ותוכנו מעידים כאלף עדים שאתם צועדים במסלול זה). להשתדל לפעול מתוך שלווה ושיקול דעת ולהתפלל שגם הקב"ה יעשה את חלקו בגידולו.

אין לי אלא לחזק את ידיכם בחום. לאחל ולהתפלל שיהיה לכם את הכוחות להמשיך להתמודד בתקופה הלא פשוטה, ושבמהרה תצאו מתוכה לאורה גדולה.

הרב יונה גודמן, המנהל החינוכי של מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא, וראש תחום חינוך אמוני במכללת אורות ישראל


[1] אינני רוצה להיכנס כאן יותר מידי לנושא התפילה, אך מכיוון שהזכרתם את העניין, אתייחס אליו כאן בקצרה, על פי אותו עיקרון: סיפרתם שבנכם לא קם לתפילה בשבת. לא פירטתם האם זה נובע מעייפות וחוסר עניין בתפילה, או מהתנגדות עקרונית. באם מדובר באפשרות הראשונה, הרי שהייתי מנסה להציע לו למצוא את המניין הכי מאוחר בעיר. אולי מניין מאוחר, שלא דורש מאמץ של קימה, יתאים לו. באם גם זה לא הולך, הייתי מנסה לומר לו בנחת: "אמנם לצערי אינך הולך לתפילה במניין, אך בכל זאת כדאי שתתפלל ביחידות בבית לפני שנשב לסעודת שבת. נשמח לחכות לך קצת זמן עד שתסיים". כמובן, אם קיים סירוב מוחלט לגבי תפילה, זה עניין אחר. אך ממכתבכם לא עלתה אווירה של סירוב מוחלט לנושא.

עוד בנושא בלב אבות:

התמודדות עם משברים בגיל ההתבגרות / הרב זאב קרוב.  איך מתמודדים עם משברים דתיים בגיל ההתבגרות? האם בעיות גיל ההתבגרות הן תופעה של העדן החדש? איך נבין את מה שהנערים עוברים? ומה אפשר לעשות?

מכתב גלוי להורה שחושש שבנו מתחיל להיות דתל"ש הרב יונה גודמןלעתים חשים שהנער/ה מתחיל להתרחק מהעולם הדתי וחלילה מתחיל להיהפך לדתל"ש. מה תפקידנו ההורי בעת כזו? במאמר תובנות הוריות העשויות לסייע אף לכל הורה הנמצא במתח עם ילדיו.

וידאו: חוט של קשר / אולפנת להב"הכיצד יסתדר הר"מ בישיבה עם בנו שלא קם לתפילה ומתדרדר מבחינה רוחנית?