תגית: ענישה

ענישה

קל לכתוב על הכלה, חירות, הקשבה. קשה לכתוב על ענישה. אבל מה לעשות? גם זה חלק מהחיים.

מסתבר שהעובדה הפשוטה הזו אינה מובנת לכל. אנו נוטים לפנטז על חינוך שכולו "מידת החסד" בטהרתה, ובלי איזון מצד מידת הדין. לכן צריך לומר את המובן מאליו: אין במציאות קבלה אינסופית. גם הילד האהוב ביותר זקוק לגבולות. קודם כל, משום שבעולם יש גבולות, וצריך להכין את הילד למציאות שבה יתמודד עם איסורים שונים. מעבר לכך, אם רוצים לחנך את הילד לערכים – כל עולם ערכי באשר הוא – צריך לזכור שמשמעותם של ערכים היא, בין היתר, הגבלות שאדם לוקח על עצמו. אין חינוך ללא גבולות, ואין גבולות ללא סנקציות למי שעובר עליהם.

אבל, יש טוענים, למה להעניש, בכל זאת? למה לא לתת לילד לשאת ב"תוצאות הטבעיות" של מעשיו? למשל, אם יתנהג בצורה לא חברתית, החברה פשוט תדחה אותו, בלי שמישהו יצטרך "להענישו" הענשה מכוונת. נשמע יפה, אבל המציאות מלמדת שלא לכל בעיה ערכית יש "תוצאות טבעיות". שקר, למשל, לפעמים דווקא מועיל לטווח הקצר, ועד שמגיעים לטווח הארוך כבר התגבשו דפוסים לא רצויים. יש גם התנהגויות מסוכנות, שלא הייתי רוצה לתת לילד להתנסות בתוצאותיהן הטבעיות…

אבל הענישה עצמה חייבת להישמע לכמה כללים, שמא תצא תועלתה בנזקה. ענישה היא צעד מכאיב שננקט כלפי אדם אהוב מאד, מצדו של אדם אהוב מאד. יותר מזה. הילד נושא את עיניו – בצדק מוחלט – אל המבוגר, כמי שמספק לו את צרכיו ומגן עליו מכל רע. כשאותו מבוגר עצמו מתנהג כלפיו בתוקפנות, מונע ממנו דבר נחשק… מה הוא אמור לחוש? איך ייתן אמון כלשהו באותו מבוגר? ואם לא ייתן אמון בהוריו, בילדותו, איך ייתן אמון באדם כלשהו, כשיגדל?

ענישה היא צעד מכאיב שננקט על ידי האדם המשמעותי ביותר לילד, ממנו הוא  מצפה להגנה, לאהבה, תמיכה ועידוד. התפתחותו הנפשית התקינה תלויה ביכולתו לתת אמון באהבת הוריו – איך מענישים בלי לפגוע באמון הזה, היקר מכל?

הוי אומר: אין חינוך נקי לחלוטין מענישה, משום שאדם חייב להפנים את קיומם של גבולות, והסברה בלבד אינה מספקת. ועם זאת יש בענישה צד הרסני. אי אפשר להימנע מענישה, ואי אפשר להתעלם מסכנותיה. זוהי הדילמה. חשוב לזכור אותה, משום שעצם הזכירה מעוררת את כובד הראש החיוני במצב כזה.

נכון, מדברים בגנות הענישה הפיזית. אבל הרי אפשר לפגוע בילד בלי לגעת בו, ולפעמים זה הרבה יותר הרסני. התעלמות, לעג, מניעת אהבה – עלולים להיות קשים בהרבה ממכה קלה. איך נשמור על הדימוי העצמי של הילד, ועל אמונו באהבת משפחתו?

אציע מספר כללים, שהם אולי מובנים מאליהם, אבל חשוב להזכירם.

  1.      הבנה. הילד חייב להכיר את כללי הבית, ולהבינם. אסור להעניש ילד בלי שיידע על מה הוא נענש – הוא יחווה זאת כהתקפה        ולא כחינוך. חובה לשוחח, לפני ואחרי, להסביר שוב ושוב. חשוב שיידע שיש כאן מחשבה והגיון, גם אם אינו מסכים להם.
  2.      הקשבה. לתת לילד אפשרות להסביר את עצמו, ולהיות פתוחים לאפשרות שהוא בעצם צודק. לא להחליט מראש.
  3.      כבוד. לעולם לא להשפיל. העונש צריך להיות ענייני, בלי שהנענש יחוש שמישהו לועג לו. השפלה אינה עונש.
  4.      מידתיות. הילד מרגיש מתי עונש חורג מגבול הסביר, ויתקומם, לפחות בלבו, כנגד שרירות והקצנה.
  5.      פיוס. לאחר שנענש, היחס חוזר להיות אוהב ומכבד כמקודם. להאמין שהילד יחזור לעצמו ולהתנהגותו הטובה.
  6.     התנצלות. לפעמים אנחנו טועים, למרות הכוונות הטובות. צריך לדעת להתנצל על טעות. זה לא מוריד מכבודו של ההורה,           להפך.

אפשר להוסיף, אבל הכוונה ברורה.

ועכשיו, השאלה המתבקשת היא אם אפשר לעמוד בכל הכללים האלה? התשובה היא שלא תמיד. כולנו שוגים, מפעם לפעם. אבל  כדאי לזכור אותם, או לפחות את רוחם הכללית. הורה המשתדל להתנהג בכבוד, ואינו פוגע באמון הבסיסי שרצונו לחנך ולא להתקיף, זוכה להערכת ילדיו גם כשהוא טועה. הניסיון מוכיח.

ד"ר ברוך כהנא, פסיכולוג קליני

פותחים שולחן – לפרשת קורח

מחלוקות – "וַיִּקָּהֲלוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם" (טז,ג) – עם ישראל התאפיין מאז ומעולם בריבוי דעות ומפלגות. בארה"ב יש שלוש מאות מיליון תושבים ושתי מפלגות עם הבדלים לא גדולים ביניהן. בארץ יש 6 מיליון יהודים אך הרבה מאוד מפלגות עם הבדלים תהומיים ביניהן. מדוע זה ככה? איך העובדה הזו השפיעה על ההיסטוריה שלנו? האם היא גרמה נזקים? מה דעתכם שני חברים שטוענים שהם מעולם לא מתווכחים ולא רבים על שום דבר? ומה לגבי זוג נשוי?

מי בעד קורח? – "כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדשִׁים וּבְתוֹכָם ה'" (טז,ג) – לכאורה, הטענה של קורח נשמעת הרבה יותר משכנעת. 'כולם בנים של הקב"ה, קיבלו תורה מסיני ובתוכם מפעמת נשמה קדושה. מה פתאום לעשות אבחנות והגבלות לחלק מהאנשים?! האם אין כאן חלוקת ג'ובים ותפקידים למקורבים?'.

מה התשובה לטענה של קורח? מדוע משה לא עונה לו שום תשובה במישור התיאולוגי ורק מציע את תרגיל המחתות? לכל אורך ההיסטוריה לא מצאנו עונש חריג ונוראי שהארץ פותחת פיה ובולעת חיים גברים, נשים וטף. מה היה בחטאו של קורח ועדתו שהצדיקו את זה?

שבטים, מגזרים ועדות – "רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי" (טז,ו) – האם החלוקה לשבטים בתוך עם ישראל והאבחנות ביניהם הן דבר שראוי שיהיה מלכתחילה או שהוא קיים רק בדיעבד? מה גורם להבדל בין כוהנים ללוויים ולישראלים? האם ההבדלים בין עדות ומגזרים כיום הם תוצאת של השפעת הסביבה, חינוך ומוסכמות חברתיות או שהם באמת נובעים מסוגים שונים של אופי? האם נישואים בין בני זוג מעדה שונה הם רעיון טוב? מה היתרון והחיסרון בצעד כזה? כיצד הייתם נוהגים באופן אישי?

עונשים קולקטיביים – "הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף" (טז,כב) – האם לדעתכם ראוי להטיל לפעמים עונש קולקטיבי או שזה מעשה לא מוסרי? (למשל, מורה שמעניש כיתה שלימה בבוחן בגלל שכמה מהם התפרעו. או להבדיל – לנקוט בצעדים ענישה כנגד כפר שלם שממנו יצאו מחבלים).

 

הרב יוני לביא, רב אולפנת אמי"ת להבה בקדומים ואולפנית ישורון בפ"ת, מנהל מוקד חברים מקשיבים לנוער והאתר למחנכים מילה טובה, וחבר ותיק בצוות לב אבות.

  054-6702313

חלק מן השאלות פורסמו בשנת תש"ע בעלון הצעירים "עולם קטן" במדור "הביעו עמדתכם"

 

עלון 'סוגרים שבוע' להדפסה – לפרשת קורח

פותחים שולחן – לפרשת בהעלותך

הזדמנות שניה – פסח שני – "וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ט,ז) – האם תהיו מוכנים לתת הזדמנות שנייה לחבר טוב שבגד באמונכם? לעובד שמעל בתפקידו? לבן/בת זוג שאיכזב אתכם עמוקות? נסו לשים את עצמכם לרגע בצד שפגע – האם תעזו לבקש עוד צ'אנס? ועוד אחד? כיצד תשכנעו אותו/ה שזה לא יקרה שוב?

קיטורים – "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנֲנִים" (יא,א) – למה אנשים אוהבים כל כך לקטר? האם היום אנשים מפונקים יותר מאשר פעם? מה אפשר לעשות עם בן אדם שכל הזמן מתמקד ברע ומתלונן עליו ולא מסוגל לראות את הטוב?

פוליטיקאים –  "אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל… וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם" (יא, טז-יז) איך הציבור מתייחס היום לפוליטיקאים? האם לדעתכם יחס זה מוצדק? העיתונות מרבה לדווח על עבירות של פוליטיקאים, האם באמת הם נכשלים יותר מאשר אחרים? אם כן – מדוע? האם אתה יכול לדמיין את עצמך משרת את עם ישראל בתחום הפוליטי?

כלא ועונשים אחרים – "וַיֹּאמַר אֲדֹנִי משֶׁה כְּלָאֵם" (יא,כח) – מדינת ישראל מרבה להשתמש בעונש מאסר כנגד פושעים מסוגים שונים. מה המטרות שרוצים להשיג בלכלוא אדם מאחורי סורג ובריח? האם לדעתכם עונש של מאסר משיג את מטרתו? באילו דרכים אחרות ניתן היה לנהוג עם עבריינים? הנתונים מראים שרבים מאוד מהאסירים חזרו אל הכלא זמן לא רב לאחר שעזבו אותו. ממה זה נובע לדעתכם? האם אתם חושבים שהענישה המקובלת היום במדינה נעשית במידה נכונה או שאולי היא מחמירה מידי או מקלה מידי? האם אתם בעד עונש מוות? על אילו עבירות?

 

הרב יוני לביא, רב אולפנת אמי"ת להבה בקדומים ואולפנית ישורון בפ"ת, מנהל מוקד חברים מקשיבים לנוער והאתר למחנכים מילה טובה, וחבר ותיק בצוות לב אבות.

  054-6702313

חלק מן השאלות פורסמו בשנת תש"ע בעלון הצעירים "עולם קטן" במדור "הביעו עמדתכם"

 

עלון 'סוגרים שבוע' להדפסה – לפרשת בהעלותך