תגית: עצבנות

בתי מתחמקת ממני

השאלה:

בתי בת ה-17 הייתה עד לא מזמן בתקשורת פתוחה אתי. בחודשים האחרונים אני מרגישה שחל שינוי גדול במערכת היחסים בינינו. היא כמעט ואינה יוזמת שיחה אתי, וכשאני מנסה ליצור שיח (ואני מנסה לא מעט) היא מתחמקת ממני ומנסה להיפטר מן השיחה כמה שיותר מהר. מצב הרוח שלה בבית ירוד והיא ממש עצבנית. לעומת זאת, כשהיא נמצאת עם חברות, או משוחחת איתן בטלפון אני שומעת אותה נחמדה מאד, ואפילו מתגלגלת מצחוק. אינני יודעת למה לייחס את ההתנהגות שלה כלפיי, והאמת שאני די פגועה. אינני מתערבת לה כמעט בחיים ובקושי מעירה לה הערות, אני משקיעה בהכנת ארוחות טעימות ובקניית בגדים עבורה, ומנסה ככל יכולתי לרומם את מצב רוחה בכל מיני דרכים, אך בסופו של דבר אני מרגישה מושפלת. היא אמנם אומרת תודה רבה, אך שום דבר מעבר לזה. נראה שאינני רלוונטית יותר עבורה. מה לעשות?

 

תשובות:

שושנה היימן, יועצת ומנהלת לייף סנטר ומכון ניופלד:

בתך זקוקה לקשר איתך בנוסף על הקשרים החברתיים שהיא מפתחת. עלייך מוטלת האחריות להעמיק את מערכת היחסים איתה, ואף פעם לא מאוחר.

הריחוק של בתך מסווה את הצורך החיוני שלה לקשר משמעותי איתך. מתבגרים צריכים את הוריהם לא פחות מילדים צעירים. קשר משמעותי ועמוק עם הורה הוא תנאי ליכולת של המתבגר לפתח את העצמיות שלו.  לפי מה שכתבת, בתך יותר מוכוונת לחבריה במקום להוריה.  "מוכוונות חברים" נפוצה היום עד כדי כך שחושבים שזה נורמלי.  אבל התכנית ההתפתחותית לא אומרת למתבגר להחליף את הוריו בחבריו, אלא אומרת למתבגר להיות מסוגל לשמור על מערכות יחסים עם הוריו וגם עם חבריו. כשלמתבגר יש יכולת להוסיף מערכות יחסים נוספות למערכת היחסים בינו לבין משפחתו, הוא באמת בוגר.  מערכת יחסים עמוקה עם הוריו גם מאפשרת מערכת יחסים עמוקה עם עצמו, וזה מאפשר לו לשמור על זהותו, גבולותיו, וערכיו כשהוא מתערבב עם אחרים.  זה המצב הרצוי שאליו אנחנו ההורים שואפים.  במקום "או ההורים שלי או החברים שלי," צריך להיות "גם ההורים שלי וגם החברים שלי."  כולם יכולים להיות באותו צד.

המטרה שלך היא להשיב את לבה של בתך אליך. לראות שבתך רוצה לערב אותך בחיים שלה, רוצה לשתף אותך במחשבות, דעות, רגשות ותכניות שלה. כשבתך מוסרת לך את לבה, תוכלי גם להעיר לה בעת הצורך, והיא תקבל את ההערות שלך ותתחשב בהן.  כשהורים חשים פחד שיעצבנו את המתבגרים ושהם צריכים להתייחס בזהירות, זה סימן של חוסר עומק במערכת היחסים. זה בעצם מאותת להורה שיש לו עבודה לעשות בהעמקת מערכת היחסים.

בתך לא מתכוונת לפגוע בך. יתכן והיא לא יודעת שאת נפגעת ממנה. המשימה שלך היא לטפח את מערכת היחסים מחדש ולהשיב את לבה אליך. אף פעם לא מאוחר מדי לטפח קשר עמוק יותר גם כשהמתבגרת בת 17.  חשוב לזכור שעבודה זו היא שלנו והיא לא האחריות של הילד או המתבגר. ההורה צריך להיכנס לתפקיד של המוביל, המשפיע, הספק של הצרכים ההיקשרותיים. זה סוג של חיזור אחר הילד כדי להמיס את לבו ולהשיב אותו.  טיפוח מערכת היחסים הוא עבודה אינטואיטיבית. יש סוג של מפה שנותנת את הדרך. מפה זו מפרטת את השורשים של מערכת היחסים – כיצד הילד או המתבגר אמור לאחוז בהוריו ולשמור על החיבור עם הוריו.  מכיוון שהתרבות שלנו לא מספקת להורים את התמיכה ואינה מאפשרת לתהליכים האלה לקרות באופן טבעי וספונטני, עלינו ההורים להיות מודעים לתהליכים ולהפעיל אותם. זה לא מה שאת עושה עבור בתך שהכי משמעותי, אלא מי את מהווה עבורה.

מומלץ לקרוא את הספר "איחזו בילדיכם" מאת דר' ג. ניופלד.  http://www.lifecenter.org.il/shop/index.php/spriit-liip-sntr/ahzv-bildikm.html

בברכה,

שושנה הימן
www.lifecenter.org.il
www.neufeldinstitute.co.il

 

צביקה מור, מאמן בכיר MCIL. מאמן הורים ילדים ונוער. מומחה באימון ADHD:

מכיוון שאין לדעת האם התנהגותה של הבת נובעת מתסמינים מאוחרים של גיל ההתבגרות או מסיבה אחרת, חשוב להיפגש ולשוחח על כך. מצאי הזדמנות ואווירה נעימה (בית קפה וכד') וספרי לה על הכאב שאת חווה כאם.

לאם הדואגת שלום וברכה,
להפסיק להיות רלוונטי עבור אדם כה קרוב זה באמת דבר קשה ביותר.
להיות במקום בו אדם כה יקר לך  "מנפנף" ומתחמק ממך זה כבר קשה שבעתיים.
הורי מתבגרים רבים חווים את החוויה הלא נעימה הזו במהלך התבגרות ילדיהם, שמעבירים את מרכז הכובד שלהם מההורים והמשפחה אל החברים – " קבוצת המורדים".
מהתיאורים שלך עולה שיש בהתנהגות של בתך מרכיבים של גיל ההתבגרות כגון: הסתגרות, מצבי רוח משתנים, התחמקות מתקשורת עם ההורים והשקעת משאבי זמן ואנרגיה בעולם החברתי.
לא ניתן לקבוע חד משמעית על פי הנתונים שמסרת, אם בתך עוברת כרגע את תקופת מרד הנעורים שלה, באיחור של 3 או 4 שנים, או שיש סיבה אחרת להתנהגותה. בכל אופן יש לקחת בחשבון את העובדה שאצל חלק קטן מהמתבגרים הצורך למרד והתרחקות לצורך בניית העצמי מתעכב גם לסוף תקופת התיכון ואין בזה כל עניין לדאגה מיוחדת. נהפוך הוא, טוב שזה קורה עכשיו, בגיל התיכון, ולא בגיל 23 וצפונה כשהם כבר בזוגיות עם עול הפרנסה וגידול הילדים, והיו דברים מעולם.
כאמור, זו רק אפשרות אחת להסביר את מה שקורה עם בתך בחודשים האחרונים. לבטח ישנם הסברים נוספים, פנימיים וחיצוניים, אך כדי ללכת על בטוח כמה שיותר, אני ממליץ לך לשים את הדברים על השולחן, לדבר על הכאב והאובדן שלך (בפרופורציות כמובן) ולשמוע אותה.
את יכולה להמשיך לנסות להאשים את עצמך ולמצוא בכוח את אותה הפעם שלא היית מספיק טובה בשבילה. אך כנראה שחבל על הזמן. ניסית את זה.
לכן, הזמיני את בתך לפגישה מחוץ לבית. קחי אותה לבית קפה חמים ונוח והכול באווירה אוהבת ומחבקת. יכול להיות שהזמנה לא פורמאלית באמצעות הוואטסאפ וכדומה היא הדרך הנכונה כאן. חשבי על זה. אולי צריך כאן הומור וקלילות. את מכירה אותה טוב, הלוא היא בתך. ייתכן שייקח לך זמן רב יותר להביא אותה למוכנות לפגישה איתך בארבע עיניים, באמת יש בזה משהו שעשוי להיות מלחיץ. היא צריכה את הזמן שלה להתכונן נפשית למפגש כזה אשר בכל זאת יש בו משהו מחייב גם אם הוא נעשה במקום נחמד ובאווירה נעימה.
המטרה של הדייט הזה צריכה להיות "עצירה". את אוהבת אותה, היא חלק מהחיים שלך ואת לא מוכנה שהמצב הנוכחי יימשך. שאלי אותה שאלות וזרקי אליה את הכדור. ייתכן שהיא "גוררת" אותך לרדוף אחריה כי משהו מציק לה וקשה לה להציף אותו.
התחילי בשיחת חולין על כל מה שעולה לך בראש וזרמי איתה בטבעיות. את אמא שלה וכבר הייתן בתקשורת מצוינת כפי שתיארת. לאט לאט תרגישי אותה ותמצאי את הפתח לדבר על הכאב שלך.
גם אם לא תשתף פעולה ולא תפתח את ליבה, עצם הביחד חשוב מאד בפני עצמו. פשוט לעשות חיים ביחד. כך את מראה לה ולעצמך שהחיים והביחד ממשיכים למרות הכול. "אנחנו אימא ובת ושום דבר לא יפריד בינינו. גם הקושי הגדול ביותר". בשום אופן אל תגיעי במטרה לחלץ ממנה את ההסברים "הנכונים". זה מתכון כמעט בטוח לפיצוץ הפגישה. אולי תצטרכו עוד פגישה או שתיים כדי להפשיר את שכבת הקרח שנוצרה. העיקר לא להרים ידיים. נסי. מקסימום תצליחי….

צביקה מור, מאמן בכיר MCIL. מאמן הורים ילדים ונוער. מומחה באימון ADHD.

0526070954 more-lanoar.co.il

 

יפעת גלבוע, עו"ס קלינית ופסיכוטרפיסטית, מטפלת בנוער ובמבוגרים, מנהלת מרכז הורים ילדים בגיל הרך:

התנהגותה של בתך אופיינית מאד לגיל ההתבגרות. מומלץ להצטייד בסבלנות ואורך רוח, להמשיך בניסיונות לשוחח עימה ולהגיב באופן עקבי לכל עניין הנראה חשוב בעיניכם.

אחד השינויים הבולטים בגיל ההתבגרות הוא שינוי בסגנון התקשורת של המתבגר מול עולם המבוגרים: הם מפתחים שפה, תרבות וקוד התקשרות הייחודיים לקבוצת השווים, שותקים,

שומעים באופן סלקטיבי, מתעלמים  או מתנתקים מהסביבה – מתחמשים באוזניות, מסתגרים בחדרם וכ"ו.

ובכך הם מבטאים את הצורך שלהם בעצמאות מובחנות והבדלות  בינם לבין ה" עולם החיצון".

בגיל הזה, פעמים רבות אין להם חשק וכוח להרבה מאוד דברים, באופן קפריזי ולא תמיד מובן, בעיקר כשאנו ההורים פונים אליהם בשאלות, בקשות וכ"ו, המסר הוא: " אנא השאירו הודעתכם ואחזור  אליכם בהקדם…" או " מיקומכם בתור הוא 50 …"

העניין הוא שלא תמיד הם מוטרדים ממה שזה עושה לנו – ההורים…

ובכן, מומלץ לקחת אויר ולהצטייד בהרבה סבלנות ואורך רוח, ובעיקר להבין שלא הכול מכוון נגדנו באופן אישי גם אם זה נדמה לנו פעמים רבות …

זוהי הזדמנות ללמוד לתקשר אתם למרות הכול ולמרות הקושי, חשוב ליזום את השיחות הללו ולהגיב באופן עקבי ובנחישות לכל עניין הנראה חשוב בעיניכם (אנחנו המבוגר האחראי בבית). נסו "לתפוס" אותה לשיחה, אולי להזמין אותה לקפה? לכתוב מכתב או כל דרך אחרת בה תוכלו לבטא את רגשותיכם, לבקש בקשות , להציב גבולות וכ"ו,

חשוב לתת גם לה מקום לומר את דבריה ולהתייחס אליהם בכבוד גם אם אינכם מסכימים עמה, להישאר ענייניים ולא להיגרר "לאירועים הסטורים " ולסגירת חשבונות.

ועוד דבר: שבו לדבר ברגע של רגיעה ולא בשעת רתיחה.

בהצלחה רבה

יפעת גלבוע

 טלפון 0508266258
אתר : samimlev.co.il

 

הרב יוני הולנדר, מנהל בית המדרש התיכוני אור תורה אריא"ל, רמות, ירושלים, ויועץ זוגי:

טוב שאת ממשיכה להשקיע בארוחות טעימות ובקניית בגדים. כך את מעבירה לה את המסר החשוב שאת תמיד שם בשבילה. נסי לפתח שיחה איתה מתוך שיתוף בחוויות האישיות שלך.

אכן הילדים שלנו משתנים במהלך גיל ההתבגרות ואחד הדברים הבולטים בשינוי הזה הוא מערכת היחסים בינם לבין ההורים. הפסיכולוגים מסבירים זאת באריכות והדברים הללו קשורים לאיך הם תופסים את עצמם וממילא גם איך שהם תופסים אותנו, ההורים. אחד המעברים שהמתבגרים עוברים הוא ממצב שבו הם 'שופכים'/מספרים הכול על עצמם למצב של חסכון בסיפורים הללו מול אנשים מסוימים (הורים, מורים וכו')

אני חושב שאת נוהגת נכון בכך שאת ממשיכה להשקיע בארוחות טעימות ובקניית בגדים כי ע"י כך את ממשיכה להעביר לה את המסר החשוב שאת תמיד שם בשבילה. והידיעה הזו חשובה עבורה מאד. מן הסתם, ברבות הימים היא תחפש מחדש את הקשר איתך על בסיס מבוגר יותר.

להיעלב, לא כדאי כמו שאת מבינה, הסיפור הוא שלה, לא שלך.

יחד עם זאת, אני ממליץ לנסות לפתח שיח עם המתבגרים שלנו מנקודת השיתוף ולא בהכרח מנקודת ההתעניינות. כלומר, אם ההורה משתף את הילד בסיפורים מחייו האישיים ייתכן שהילד ירצה לשתף גם הוא מחייו האישיים.

אם הילד רק יצטרך לענות על שאלות כי השיחה עוסקת רק בו אזי יש סיכוי שהוא יתחמק ממה שהוא מגדיר כ'חקירה'.

בהצלחה!

 

נעמה מוזס, מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת:

הריחוק מההורים הוא חלק מתהליך הנפרדות שעובר על המתבגר, אולם הנוכחות ההורית חשובה מאד גם אם לעיתים נדמה שהם לא זקוקים לנו. עלינו לבנות קשר של אמון ואהבה שאינם תלויים בדבר.

לא קל להיות מתבגרת.. ולעיתים אני חושבת שגם לא פשוט להיות הורה של מתבגרת..  את מתארת מצב מתסכל, ועם זאת את לא מוותרת על קשר משמעותי עם בתך. וזה המון!!  מחקרים רבים  מלמדים, כי נוכחות ההורה בחיי המתבגרים הינה משמעותית ביותר, ולמרות שלכאורה נדמה לעיתים ש"הם לא זקוקים לנו"- מתברר שבנושאים מהותיים – ההורים נחשבים  למקור בטחון, תמיכה ושייכות. ובעת משבר ופנייה לעזרה מרבית המתבגרים יפנו תחילה להוריהם.

גם אם נראה לך שבתך מעדיפה את חברותיה, ואולי אפילו דוחה את קרבתך- אל תתייאשי! לא תמיד מה שנראה כלפי חוץ מעיד על הפנים.  כחלק מתהליך הנפרדות – על המתבגר לחפש את זהותו הייחודית, ולכן באופן טבעי הוא מתרחק מההורים, לעיתים הוא מורד בגבולות המוכרים ומוצא הזדהות ותמיכה בקרב קבוצת השווים – קבוצת בני גילו שעוברת תהליכים דומים לשלו.  מה לעשות…בגיל ההתבגרות – קבוצת השווים אכן שווה יותר…

להיות הורים לדור של ילדינו זהו אתגר חשוב וזכות גדולה. עלינו לפתח עין טובה, אוזן שומעת –לקלוט מה קורה עם ילדינו וחבריהם מבלי לשפוט (שכן מדוע שהיא תרצה לשתף אם היא מקבלת על כך בקורת?), להקשיב, לבנות קשר של אמון ואהבה שאינה תלויה בדבר.

ולכן –

  • המשיכי לגלות התעניינות. זה לא מספיק לשאול :"איך היה בבי"ס?" ולהסתפק בתשובה: "סבבה."..  שאלי שאלות פתוחות ממקום מתעניין באמת בזמן ובמקום המתאימים, ולא כשהיא בדיוק קבעה עם חברה…שאלות לדוגמא שכדאי לנסות לשאול- איזה דבר חדש למדת על עצמך היום? מה הפתיע אותך היום? מה התחדש לך? מה גרם לך היום להרגשה טובה? מה אכזב אותך? מה היית רוצה יקרה היום ולא קרה? מה מתסכל אותך? איך התמודדת לאחרונה? מה ממש בא לך לעשות?
  • שתפי אותה גם בחוויות שעוברות עלייך, ושמשי עבורה מודל לשיח משתף ומכבד.
  • בגיל ההתבגרות הדימוי העצמי של הנערה המתבגרת מושפע מאד מתגובות הסביבה. כדי לפתח אצלה דימוי עצמי חיובי , חשוב להדגיש את התכונות הטובות  והחוזקות, ולטפח קשר קרוב ופתוח.
  • אל תוותרי על ערוצי תקשורת אחרים, כפי שעשית עד כה – ערוץ הבגדים, ערוץ האוכל…
  • האם יש מי שיכיל את כאבך והקושי שלך בתחום זה? גם אנו, ההורים, זקוקים לאוזן קשבת, לתמיכה, לנקודת מבט נוספת שתסייע להתבונן על המצב מזווית אחרת.
  • והעיקר- נסי ליהנות מרגעי החסד בהם היא בוחרת לשתף אותך, והתמקדי בהם – במה שיש ולא במה שאין..

 

יחד עם זאת ילדינו זקוקים לא רק למי שיכיל ויבין אותם, אלא גם לגבולות. ועם כל הכבוד- אנחנו לא "פח הזבל " שלהם – ולכן כאשר את מגלה מאמצים ומשתדלת עבורה, חשוב שתשקפי לה  (לא ממקום של האשמה או פגיעות) שחשובה לך ההדדיות, ושכן, גם את מצפה לחיבה והכרה.

לסיום:" כשילדינו מתנהגים בצורה הנוראה ביותר, זו העת בה הם זקוקים לאהבתנו יותר מכל". (וידאל-הול). קחי נשימה עמוקה, הרבה אהבה ואמונה.. בהצלחה!

נעמה מוזס – מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת, יועצת למיניות, CBT, מרצה ומנחת סדנאות. 054-4798064

 

ד"ר חנה קטן, רופאת נשים ופריון מומחית:

העובדה כי בתך שמחה עם חברותיה מעידה על בריאות נפשית. הידיעה כי בבית אוהבים אותה נוסכת בה ביטחון. עוד יגיע היום בו היא תיפתח אלייך ותחזיר לך אהבה.

התחושות שלך מאד מובנות. הילדה שלך הופכת לאישיות אחרת תחת עינייך. היא מתרחקת, מתעלמת, אולי אפילו כפוית טובה כלפי האם המסורה שלה. אך אין זה כי אם תעתוע. היא נשארה אותה בת אוהבת, מוקירה בכל הטוב שאת מרעיפה עליה, אך היא ממעטת לבטא זאת. היא עוטה שריון של המתבגרת הקלאסית שמשדר – אל תדברו אתי, אל תתקרבו אלי, תנו לי לחיות. זאת מסכה! את מציינת שהיא עליזה ושמחה בחברת החברות- וזה נפלא! היא משדרת בריאות נפשית וחברתית. בגיל ההתבגרות- החברה חשובה מכל. שם תבטא את אישיותה, שם תבנה את בטחונה העצמי. והיא יודעת – שהבית רצוף אהבה – מחכים לה, חושבים עליה, נוסכים בה בטחון שהיא אהובה ויקרה מכל. עוד לא ירחק היום- והיא תצא מהקליפה, מוארת כולה, תאפוף אותך באהבתה ובהערכתה. חכי עוד קצת…זה יגיע…בכל יום שיבוא…

 

אתר: http://www.katanchana.co.il
מרפאת רפאל      רחוב אהרונוביץ 17, בני ברק   טל'- 03-5605001, 
מרכז רפואי 'רְפָא נָא', בית הדפוס 12ג, גבעת שאול. 02-6526552, פקס 02-6510896  

 

הפרעה כפייתית

לקריאת המאמר בפורמט PDF לחצו כאן

מבוא

 

אם אובחנה אצלך או אצל מי מהקרובים לך הפרעה כפייתית ,יתכן שאתה מרגיש כאילו אתה האדם היחיד הניצב לנוכח קשייה של הפרעה זו ,אך אינך לבד .בכל העולם וכן גם בישראל לוקה מבוגר אחד מכל , בהפרעה זו .למרבה המזל ,ישנו כיום טיפול יעיל להפרעה הכפייתית 50 המסייע ברוב המקרים לשוב לחיים תקינים וטובים יותר.

משגב אינה ממליצה על השימוש בסוג טיפול ספציפי כלשהו או בתרופה כלשהי הנזכרות בחוברת זו. לשם ייעוץ בדבר שימוש בתרופות או בטיפולים ספציפיים יש לפנות לרופא המטפל ו/או למומחה לבריאות הנפש.

מהי הפרעה כפייתית?

 

דאגות וספקות הם מנת חלקו של כל אדם במידה זו או אחרת. עם זאת, כאשר הם מגיעים לקיצוניות שבעטיה האדם רוחץ את ידיו במשך שעות או חוזר ושונה את מילות התפילה במידה שסמכות רבנית הייתה מגדירה כמופרזת, אזי מאובחן, לעתים קרובות, מצב המכונה כפייתיות. לכל אדם יש מחשבות פולשניות מפעם לפעם. מה שמבדיל את ההפרעה הכפייתית מאותן מחשבות פולשניות מצויות הוא הקיבעון על אותה מחשבה מסוימת, החרדה שיוצר הקיבעון הזה, והטקסים האישיים הנערכים כדי לדכא את המחשבה ולהפחית את החרדה. בהפרעה הכפייתית המוח 'נתקע' על מחשבה מסוימת או על דחף מסוים ופשוט אינו מסוגל להרפות. אנשים שחוו מצב זה מדמים אותו לכעין 'שיהוק מחשבתי' שאינו עובר. הפרעה כפייתית היא הפרעה מוחית רפואית היוצרת בעיות בעיבוד מידע. אינך אשם בהפרעה והיא אינה נובעת מאישיות 'חלשה' או בלתי יציבה.

מהם התסמינים של הפרעה כפייתית?

 

ההפרעה הכפייתית מורכבת משני אלמנטים: האלמנט האובססיבי, והאלמנט הקומפולסיבי, שאותם נסביר להלן:

אובססיות הן מחשבות חוזרות, פולשניות ובלתי רצויות, דחפים או דמיונות, היוצרים רמה ניכרת של חרדה. בתחילה האובססיה עשויה להראות בלתי משמעותית למדי. עם הזמן, עלולה תודעתו של האדם החווה אותה לקשר בינה לבין תחושה של חרדה וחוסר ישע.

אובססיות טיפוסיות

 

  • פחד מזיהום של לכלוך, חיידקים או רעל.
  • פחד מהאפשרות ללקות במחלות קשות.
  • פחד מופרז מעשיית עבירות דתיות.
  • פחד שפעולותיו של האדם פוגעות באחרים או גורמות לדברים
    שליליים להתרחש.
  • ספקות מופרזים באשר לשאלה של מילוי חובה הלכתית.
  • צורך בסימטריה, סדר ודיוק.
  • אי-יכולת להיפטר מחפצים בלתי שימושיים (אספנות יתר).
  • מחשבות בנושאי קדושה ודמיונות תוקפניים בלתי הולמים.

אנשים החוששים מזיהום עלולים להיות חרדים מפני לחיצת יד או מפני מגע בידית של דלת במקום ציבורי. אלה הסובלים מאובססיה באשר להשלכות מעשיהם על אחרים חוששים לעתים קרובות שהם מסכנים את זולתם. הם עלולים לחשוש שהשאירו דלת לא נעולה או שיתנגשו במישהו בעת שהם נוהגים ברכב. אובססיות של סימטריה וסדר עלולות לגרום להתעסקות יתרה בסידור רהיטים, בהרגלי אכילה, או בביגוד. דחפים ודמיונות בנושאי קדושה, לעתים קרובות בעלי אופי תוקפני, עלולים לשלוט במוחו של אדם. איסוף ערימות של חפצים שאין בהם תועלת או שימוש כלשהו, כגון קטלוגים ישנים או בגדים, גם הוא נפוץ בהפרעה הכפייתית.

לפעמים קורה שהסובלים מכפייתיות מכירים בכך שהם יוצרים את האובססיות שלהם, אך מרגישים שתוכן האובססיה הוא מחוץ לשליטתם, ואף אינו מתאים להם ואינו מבטא את אישיותם האמיתית, ומהווה מחשבה זרה שבמצב רגיל לא היתה עולה על דעתם. כך קורה שחרדתם גוברת, לא רק בשל הישנות האובססיה, אלא גם בשל זרותה.

קומפולסיות הן התנהגויות חוזרות, טקסיות לעתים קרובות, האמורות לשכך את החרדה הנגרמת על ידי האובססיות.

קומפולסיות טיפוסיות

 

  • שטיפת ידיים או התקלחות במידה מופרזת.
  • ספקות ובדיקות חוזרות – לגבי סגירת מנעולים, אורות ותנורים.
  • שאילת אותן שאלות הלכתיות שוב ושוב.
  • סידור וארגון מופרזים.
  • ספירה.
  • התנהגויות חזרתיות, כולל דיבור ומעשה, כגון חזרה על התפילה
    (במידה שעל פי פסיקת רב נחשבת מופרזת).
  • ניקוי מופרז.
  • אספנות מופרזת.

ֿרחצה ושטיפה חוזרות ונשנות מבטאות את הפחד האובססיבי מפני חיידקים וזיהומים. אנשים קומפולסיביים מסוימים מתקלחים במשך 4 שעות, או רוחצים את ידיהם עד שעורן נעשה רגיש ומתקלף. אחרים מקפידים לסדר את מגבות האמבטיה שלהם בסדר מופתי מדויק כלשהו, או שהם עומדים על כך שהסבון יהיה יבש לפני שיניחו אותו מידיהם. יש הבודקים את מנעול הבית כמה פעמים מדי שעה כדי לוודא שהוא נעול, או חוזרים הביתה שוב ושוב מפעילותם בחוץ כדי לבדוק שלא שכחו לכבות את התנור. יש אנשים העוסקים בספירה בלתי
פוסקת כדי להסיט ולהרגיע מחשבות תוקפניות. אחרים מקפידים על דפוס התנהגות קבוע כגון הימנעות מהגעה למחלפים בכבישים, ויש הנמנעים משינוי בשגרת יומם כאמצעי לשליטה בחרדה.

מניע מרכזי בהתנהגות הקומפולסיבית הוא ההישמעות לסדרת כללים או לשגרה שרירותית מסוימת. אנשים כפייתיים לא יחסכו מעצמם טרחה ובלבד שיקפידו לעמוד בדרישותיה של סדרת הכללים הפנימית שלהם. התוצאה היא התנהגות בדפוס אישי נוקשה, לדוגמא, הכנה איטית ומדוקדקת של חדר הרחצה למקלחת במשך כמה שעות.

התנהגות אובססיבית-קומפולסיבית מובילה לעתים קרובות להתנהגות של הימנעות משנית. לדוגמא, אנשים החרדים מחיידקים רוחצים ידיים בקומפולסיביות, ועלולים גם להימנע באופן קומפולסיבי מלהגיע לקרבתם של מקומות ושל מצבים המעוררים את חרדתם מלכתחילה, כגון בתי שימוש ציבוריים, ידיות של דלתות, ולחיצת ידיים. לאנשים מסוימים יש חרדה-הימנעותית עד כדי אי-יציאה מהבית.

ישנם אנשים המבלים את רוב זמנם בהתנהגות קומפולסיבית, מה שעושה את ההפרעה הרסנית עוד יותר, במיוחד כשמדובר בדפוסי התנהגות ההופכים ליומיומיים. למעשה, עניין הזמן מובא בחשבון כאחד המדדים באבחון ההפרעה. למרבה האירוניה, התנהגות שמטרתה לשכך חרדה בדרך כלל יוצרת לחץ גדול עוד יותר, מגבילה את יכולת הריכוז, ומפריעה לתפקוד היומיומי התקין.

כפייתיות כוללת על פירוב אובססיות וגם קומפולסיות, אם כי יתכן מצב שבו יהיו לאדם כפייתי אובססיות בלבד, עם קומפולסיות מנטליות – מחשבתיות.

מאפיינים נוספים של הפרעה כפייתית

 

במהלך הזמן נוטים תסמיני הכפייתיות להתגבר ולהיחלש וחוזר חלילה. יש תסמינים המתמזגים ברקע החיים היומיומיים, ולעומת זאת יש תסמינים המעוררים מידה רבה של מצוקה.

לאדם כפייתי יש התנהגויות אובססיביות וקומפולסיביות קיצוניות במידה כזאת שהן מפריעות למהלך החיים התקין שלו. אין להחליף אנשים אלה עם הקטגוריה הרחבה הרבה יותר של אנשים המכונים לעתים 'קומפולסיביים' כיוון שהם מציבים לעצמם רף גבוה של ביצוע, פרפקציוניסטים ומאורגנים מאוד בעבודתם ואפילו בפעילויות הפנאי שלהם. סוג זה של 'קומפולסיביות' משרת לעתים קרובות מטרה חיובית, ותורם להערכה העצמית של האדם ולהצלחתו בעבודה. במובן זה הוא נבדל מהאובססיביות ומהטקסים המפריעים את כל מהלך חייו התקין של הסובל מכפייתיות.

אנשים עם הפרעה כפייתית לעתים קרובות חשים בושה בהפרעתם ומנסים להסתיר אותה במקום לחפש לה מזור. לא פעם הם מצליחים להסתיר את תסמיני ההפרעה מחבריהם ומעמיתיהם לעבודה. השלכה מצערת של הסתרה זו היא שלעתים חולפות שנים עד שהם זוכים לסיוע מקצועי. בשלב זה כבר נוצר לעתים מצב שבו הם והסובבים אותם למדו לחיות את חייהם סביב הטקסים הללו.

רוב הסובלים מכפייתיות נאבקים להכחיד את מחשבותיהם האובססיביות, הבלתי רצויות, ולמנוע מעצמם להוציא לפועל התנהגויות קומפולסיביות. רבים מצליחים לשלוט בתסמינים שלהם במשך שעות שהייתם בעבודה או בלימודים. ברם, במהלך החודשים או השנים עלולה יכולת השליטה להחלש, ואז עלולה הכפייתיות להפוך כה חמורה שטקסים הצורכים זמן רב ישתלטו כליל על חיי הסובל מההפרעה, באופן שלא יאפשר לו המשך פעילות מחוץ לבית.

באיזה שלב בחיים עלולה להתפתח הפרעה כפייתית?

 

הפרעה כפייתית עלולה להתחיל להתרחש מגיל הגן ועד לבגרות. שליש עד מחצית מהסובלים ממנה מדווחים שההפרעה החלה בגיל הילדות. לצערנו, הפרעה זו נמשכת לעתים זמן רב מבלי שתתגלה.

הפרעה כפייתית נוטה להיות בלתי מאובחנת ובלתי מטופלת מכמה סיבות. לעתים האנשים הסובלים מההפרעה מסתירים את התסמינים, או שאינם מודעים להפרעה שלהם. מטפלים רבים מתחום בריאות הנפש אינם בקיאים בתסמינים או שלא הוכשרו לטפל בהפרעה זו. יש מהסובלים שאין להם גישה למשאבי טיפול. הדבר מצער כיוון שגילוי מוקדם וטיפול נאות, כולל מציאת התרופות הנכונות, עשויים לעזור במניעת סבל ובהפחתת הסיכון להתפתחות בעיות נלוות, כדוגמת דכאון או בעיות בנישואין או בעבודה.

האם הפרעה כפייתית היא תורשתית?

 

עד כה לא זוהו גנים ספציפיים הקשורים להפרעה הכפייתית, אך חוקרים נוטים ל חשוב שלגנים יש תפקיד בהתפתחותה במקרים מסוימים. להתפתחות ההפרעה בילדות יש נטייה להימצא במשפחות מסוימות (לעתים בהקשר של הפרעות תנועה כגון תסמונת טורט).

כשלהורה יש הפרעה כפייתית, יש סיכון מעט מוגדל שילדו יפתח את ההפרעה, אם כי הסיכון הוא נמוך. במקרים שבהם יש נטייה להפרעה זו במשפחה, הנטייה היא להפרעה באופן כללי ולא לתסמיניה הספציפיים. לפיכך יכולים להתגלות אצל ילד טקסי בדיקה, בעוד שהאם מכבסת באופן קומפולסיבי.

מה גורם להפרעה כפייתית?

 

להפרעה הכפייתית אין גורם יחיד מוכח. הדעה המיושנת שהפרעה זו נובעת מחוויות חיים מסוימות נחלשה בפני העדויות המתרבות לכך שגורמים ביולוגיים הם התורמים העיקריים להיווצרותה. העובדה שמטופלים כפייתיים מגיבים יפה לתרופות המשפיעות על הסרוטונין של הנוירוטרנסמיטורים מורה על כך שלהפרעה יש בסיס נוירוביולוגי.

מחקרים מוכיחים כי חומר הממסר הכימי במוח הנקרא סרוטונין עשוי להיות גורם עיקרי בהפרעות כפייתיות. תרופות המעלות את ריכוז הסרוטונין בחלקים שונים של המוח מביאות לעתים קרובות לידי שיפור בתסמיני ההפרעה.

אם כי נראה שלסרוטונין יש תפקיד בהפרעה הכפייתית, אין בדיקת מעבדה להפרעה זו; האבחון נקבע על סמך הערכת התסמינים. כאשר הפרעה כפייתית מתפתחת לפתע בילדות בעקבות דלקת גרון, יתכן שמנגנון אוטו-אימוני (של חיסון עצמי) מתערב, וטיפול אנטיביוטי עשוי להיות יעיל.

כיצד מטפלים בהפרעה כפייתית?

 

הצעד הראשון בטיפול בהפרעה הוא חינוך האדם הסובל מההפרעה ומשפחתו לגבי ההפרעה והטיפול הניתן לה כמחלה רפואית. במהלך 20 השנים האחרונות פותחו שני טיפולים יעילים לכפייתיות: טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, ותרופה עם מעכבי שאיבת הסרוטונין (SRI).

טיפול פסיכותראפי מסורתי, המכוון לסייע למטופל בהבנת ההפרעה שלו, בדרך כלל אינו יעיל במקרים של הפרעות כפייתיות.

שלבים בטיפול

 

  • שלב הטיפול המרוכז והיסודי: הטיפולמכוון לחיסול ההפרעה הכפייתית הקיימת.
  • טיפול מתחזק: הטיפול מכוון למניעת הישנות הפרעות כפייתיות בעתיד.

מרכיבי הטיפול

 

  • חינוך: הכרחי שהסובלים ומשפחותיהם ילמדו כיצד להתמודד עם ההפרעה בצורה הטובה ביותר ולמנוע את הסתבכותה.
  • פסיכותראפיה: פסיכותראפיה קוגניטיבית-התנהגותית היא המפתח לטיפול ברוב הסובלים מהפרעה כפייתית.
  • תרופות: תרופות עם מעכב שאיבת סרוטונין מקלות על רבים מהמטופלים.

חינוך

 

אחד הדברים החשובים ביותר שתוכל לעשות בקשר להפרעה שלך הוא להפוך למומחה בהבנתה.

כיוון שהפרעה כפייתית יכולה להחריף ולהחלש בגלים במהלך החיים, אחד אתה ובני משפחתך והקרובים לך צריכים ללמוד עליה ועל אופני הטיפול בה. ידיעות אלה יסייעו לך לקבל את הטיפול הטוב ביותרולשלוט בהפרעה. קרא ספרים, האזן להרצאות, ושוחח עם הרופא או עם המטפל שלך. הדרך הטובה ביותר להצלחה היא להיות מטופל ידען.

פסיכותראפיה

 

פסיכותראפיה קוגניטיבית התנהגותית היא הטיפול הפסיכותראפי הנבחר לילדים, מתבגרים ומבוגרים עם הפרעה כפייתית.

בפסיכותראפיה כזו יש קשר הגיוני עקיב ומחייב בין ההפרעה, הטיפול והתוצאה הרצויה. תראפיה זו מסייעת למטופל להפנים דרכי התמודדות של התנגדות לכפייתיות, שמהן יפיק תועלת במשך כל חייו.

מהי פסיכותראפיה קוגניטיבית התנהגותית (CBT)?

 

תראפיה התנהגותית מסייעת לאדם ללמוד איך לשנות מחשבות ורגשות על ידי שינוי מעשיו. בתראפיה התנהגותית להפרעה כפייתית נעשה שימוש בחשיפה ומניעת תגובה.

החשיפה מבוססת על העובדה שהחרדה בדרך כלל קטנה ככל שמתארך משך הזמן שבו האדם נשאר במגע עם גורם הפחד. לפיכך, אנשים המפחדים מחיידקים מתורגלים בהישארות עם חפצים 'מחויידקים' (כגון מטבעות כסף) עד שחרדתם מתפוגגת. החרדה נוטה לפחות עם החשיפה, עד שהיא נעלמת. כדי שהחשיפה תהיה יעילה ביותר עליה להעשות בשילוב עם מניעת תגובה או טקס. ב'מניעת טקס' הכוונה היא לכך שחוסמים את האדם מלבצע את הטקסים או את התנהגויות ההימנעות שלו. לדוגמא, אלה הסובלים מחרדות יתרות בדבר חיידקים לא רק מובאים לידי מגע עם 'חפצים מחוידקים', אלא גם נמנע מהם לרחוץ ידיים.

אנשים שונים מגיבים באופנים שונים לפסיכותראפיה, כפי שנכון גם לגבי תרופות. תראפיית CBT היא חופשית-יחסית מתופעות לוואי, אך לכל מטופל יש מידה מסוימת של חרדה במהלך הטיפול. חרדה זומתעצמתכאשר הטיפול מתחיל לפעול את פעולתו. התראפיה יכולה להיעשות בצורה פרטנית (אתה והרופא שלך), בקבוצה (עם מטופלים נוספים), או במשפחה. פסיכיאטר עשוי לספק הן תראפיית CBT הן תרופות, או שפסיכולוג או עובד סוציאלי יתן טיפול CBT בעוד שהרופא יתן את התרופות. על אלה המטפלים בך, ולא משנה מהו תחום התמחותם, להיות בעלי ידע והבנה לגבי הטיפול בהפרעה הכפייתית, וכן בעלי נכונות לשתף פעולה ביניהם במהלך מתן הטיפול.

כיצד לבחור תרפיסט התנהגותי

 

איך תדע שתרפיסט מסוים מתאים לך? למד על ההפרעה הכפייתית ועל הטיפול בה. למידה זו תסייע לך בהחלטה אם התרפיסט אכן מציע לך טיפול מתאים.

לפי ד"ר מישל ג'ניקה, MD ,פרופ' לפסיכיאטריה באוניברסיטת הרוורד ומנהל קליניקת ההפרעות הכפייתיות שבבית החולים המרכזי במסצ'וסטס, יש לשאול את התרפיסט באיזו שיטה הוא משתמש לטיפול בהפרעה הכפייתית. "אם התרפיסט מעולם לא שמע על 'חשיפה ומניעת תגובה' [שלעתים נקראת גם 'חשיפה ומניעת טקס'] או מתייחס לשיטת הטיפול באופן מעורפל, יתכן שהטוב ביותר יהיה לחפש מטפל אחר. עליך להכיר את טיבן של השיטות הללו כדי להבין את הנאמר לך."

"לפיכך, אם התרפיסט אומר שהשיטה שלו מבוססת בעיקר על תראפיית הרפיה, תוכל להיות בטוח למדי שאין לו די נסיון, מפני שהרפיה איננה יעילה במקרים של כפייתיות. אם התרפיסט מספר לך ששורש ההפרעה שלך נעוץ בקושי כלשהו בתהליך הגמילה שלך מחיתולים בילדותך, גם אז כדאי שתחפש מטפל אחר."

חבר רשימת שאלות למטפל שלך, ובתוכן:

  • האם יש לך רשיון?
  • בכמה מקרים של כפייתיות טיפלת?
  • באיזו שיטה אתה משתמש לטיפול בכפייתיות?
  • כמה זמן ימשך הטיפול?
  • בכמה מטופלים טיפלת בשיטת CBT?
  • האם מצבם של המטופלים השתפר?
  • כמה ממטופליך הנוכחיים סובלים מכפייתיות?
  • האם אתה בעד שימוש בתרופות מתאימות תוך כדי הטיפול?
  • מהי מטרת הטיפול בשיטת CBT?
  • באיזה מצב אהיה לאחר תום הטיפול?

אנא שים לב שהתראפיה ההתנהגותית והתראפיה הקוגניטיבית-התנהגותית דומות מאוד. חשיפה ומניעת טקס היא אבן הפינה בטיפול התנהגותי בהפרעות כפייתיות. תראפיה קוגניטיבית-התנהגותית משתמשת בחשיפה ומניעת טקס ובשיטות קוגניטיביות שיסייעו לך לשנות את האמונות הכוזבות שיש בדרך כלל לאנשים הסובלים מהפרעה כפייתית.

היה קשוב לתשובות שמשיב המטפל הפוטנציאלי לשאלותיך. מטפל טוב ישמח לשתף אותך בתכנון התראפיה העתידית שלך. אם התשובות שקיבלת אינן מספקות אותך, או אם המטפל הפוטנציאלי נראה לך כמתחמק, אל תהסס ללכת ולחפש לך מטפל אחר. המשך לנסות עד שתמצא מטפל שאיתו אתה חש בנוח. בכל מקרה, היה נחוש ואל תרים ידיים.

איך להפיק את המרב מפסיכותראפיה

 

  • הקפד להגיע לפגישות.
  • היה גלוי ופתוח.
  • עשה את שעורי הבית שלך כפי שאתה נדרש כחלק
    מהתראפיה שלך.
  • תן לתרפיסט משוב על התקדמות הטיפול.

שאלות נפוצות לגבי תראפיית CBT

איזה שיעור הצלחה יש ל-CBT?

 

בעוד שכ-%25 מסרבים לקבל CBT ,אלו המשלימים את הטיפול מדווחים על הפחתה של %50 עד %80 בתסמינים של ההפרעה אחרי 12 עד 20 פגישות. חשוב לא פחות לציין שאנשים בעלי הפרעה כפייתית המגיבים לשיטת CBT בדרך כלל נשארים חופשיים מההפרעה גם שנים לאחר סיום הטיפול. שילוב ה-CBT עם הטיפול התרופתי עשוי לעזור במניעת הישנות ההפרעה עם הפסקת נטילת התרופות.

כמה זמן לוקח ל-CBT לפעול?

 

כשמטפלים על בסיס שבועי, חודשיים או יותר עשויים לחלוף לפני שיוכר שיפור. טיפול CBT אינטנסיבי, שפירושו שעתיים-שלוש של חשיפה ומניעת תגובה בעזרת תרפיסט מדי יום למשך שלושה שבועות, הוא הטיפול המהיר ביותר הקיים להפרעה כפייתית.

מהו האופן האופטימלי לטיפול בשיטת CBT?

 

רוב המטופלים מתקדמים יפה עם CBT הדרגתי על בסיס שבועי, שבו הם נפגשים עם התרפיסט פעם בשבוע ואחר כך עושים את עבודת הבית היומיומית בשיטת החשיפה ומניעת תגובה. עבודת הבית נחוצה מפני שהמצבים או החפצים המעוררים את ההפרעה הכפייתית הם ייחודיים לסביבתו של הפרט, ולעתים קרובות לא ניתן לשחזר אותם במשרדו של התרפיסט. בטיפול CBT אינטנסיבי התרפיסט עשוי לבוא לביתו של המטופל או למקום עבודתו. לעתים התרפיסט עושה זאת גם כשמדובר ב-CBT הדרגתי על בסיס שבועי. במקרים נדירים מאוד, כשההפרעה חמורה במיוחד, טיפול ה-CBT מתקדם בצורה הטובה ביותר כשהוא נעשה במסגרת של בית חולים.

איך אוכל למצוא תרפיסט התנהגותי בסביבת מגורי?

 

יתכן שקשה יהיה למצוא פסיכותרפיסט המנוסה בטיפול בשיטה הקוגניטיבית-התנהגותית בסביבת מגוריך, ובייחוד כזה המומחה לטיפול בילדים ובמתבגרים.

אם ההפרעה הכפייתית שלך קשורה לתחום הדתי, יתכן שכדאי יהיה לחפש מטפל שכבר טיפל בהצלחה באנשים מהציבור החרדי ושיש לו הבנה טובה של הקו המפריד בין טקסים דתיים מוצדקים לבין כפייתיות. משגב יצרה בסיס נתונים נרחב של מטפלי CBT באזורים רבים ברחבי הארץ ויכולה לסייע לך במציאת התרפיסט הנכון שיטפל בך.

ברם, זכור שאם אינך מקבל CBT אמיתי המשלב חשיפה ומניעת תגובה, תוך שימוש ברשימת תסמיני כפייתיות המדורגים מהקשה אל הקל, מן הסתם אינך מקבל את הטיפול שלו אתה זקוק. אל תחשוש לבקש חוות דעת נוספת במקום שבו היא נדרשת.

באיזו תדירות עלי לשוחח עם התרפיסט שלי?

 

בתחילת הטיפול משוחחים רוב המטופלים עם התרפיסט שלהם לפחות פעם בשבוע כדי לפתח יחד תוכנית טיפול CBT ולעקוב אחר התסמינים, מינוני התרופות, ותופעות הלוואי. עם השיפור במצב תפגוש את המטפל לעתים רחוקות יותר. לאחר שתבריא, יתכן שתפגוש את התרפיסט שלך פעם בשנה.

ללא קשר למועדי הפגישות, התקשר לתרפיסט שלך במקרה שמופיעים:

  • תסמיני כפייתיות חריפים, חוזרים ונשנים, ללא כל סיבה גלויה לעין.
  • תסמיני כפייתיות שאינם מגיבים לדרכי ההתמודדות שלמדת בשיטת CBT.
  • תופעות לוואי של שינויי תרופות.
  • תסמינים חדשים של הפרעה אחרת (כגון פאניקה או דכאון).
  • משבר (כגון החלפת מקום עבודה) העלול להחריף את הפרעת הכפייתיות.

תרופות

 

באילו תרופות משתמשים כדי לטפל בהפרעה הכפייתית ? מחקרים מראים בבירור שמעכבי שאיבת הסרוטונין RI (הם טיפול ייחודי ביעילותו להפרעה הכפייתית. תרופות אלה משפיעות על הסרוטונין, שהוא מוליך כימי במוח. שבע התרופות המשמשות לעת עתה לטיפול בהפרעה הכפייתית הן:

  1. מרוניל (קלומיפראמין)
  2. פרוז'אק (פלואוקסטין)
  3. פבוקסיל (פלובוקסאמין)
  4. סרוקסט (פארוקסטין)
  5. לוסטראל (סרטראלין)
  6. רסיטל (ציטאלופראם)
  7. ציפראלקס (אסציטלופראם)

(לעתים משתמשים בנוסף לתרופות שמנינו לעיל גם באפקסור, אך יעילותו בטיפול ב-OCD נחקרה פחות.)

פרוזאק, פבוקסיל, סרוקסט, לוסטרל ו-רסיטל נקראים 'מעכבי שאיבת סרוטונין בררניים' מפני שהם משפיעים בראש ובראשונה על הסרוטונין ועליו בלבד. מרוניל הוא מעכב שאיבת סרוטונין בלתי בררני, כלומר שהוא משפיע על נוירוטרנסמיטרים רבים נוספים מלבד הסרוטונין.

מה מידת יעילותן של התרופות?

 

כאשר מטופלים נשאלים בדבר מצבם בהשוואה לזה שלפני תחילת הטיפול, הם מדווחים על מידת שיפור מתונה-עד-ניכרת לאחר 8-10 שבועות מאז שהחלו ליטול את התרופות המשפיעות על הסרוטונין.

לצערנו, פחות מ-%20 מהמקבלים טיפול תרופתי בלבד מסיימים את הטיפול ללא תסמינים כלל. מסיבה זו משתמשים לעתים קרובות בשילוב של תראפיית CBT לקבלת תוצאות טובות ועמידות יותר. כ-%20 אינם חווים שיפור משמעותי עם תרופת הסרוטונין הראשונה, וצריכים לנסות אחת מהתרופות האפשריות האחרות.

באיזו תרופה כדאי לי לבחור קודם?

 

מחקרים מראים שכל התרופות המעכבות את שאיבת הסרוטונין יעילות בערך באותה מידה. עם זאת, כדי להפחית את סיכויי התפתחותן של תופעות לוואי, רוב המומחים מייעצים להתחיל את הטיפול עם אחד מבולמי שאיבת הסרוטונין הבררניים. אם אתה או מישהו מבני משפחתך טופל בהצלחה מרובה או פחותה על ידי תרופה מסוימת מקבוצה זו בעבר, יתכן שהבחירה תושפע מכך. אם יש לך בעיות רפואית (כגון מעי עצבני, או בעיותשינה) או אם אתה נוטל תרופות נוספות, גורמים אלה עשויים להשפיע על הבחירה של הרופא שלך באחת התרופות שיהיו לה מינימום תופעות לוואי והתנגשויות עם התרופות שאתה כבר נוטל.

מה לעשות במקרה שהתרופה הראשונה אינה מועילה?

 

ראשית כל, יש לזכור שתרופות אלה אינן פועלות מיד. רוב המטופלים חשים הטבה במצב כ-3-4 שבועות לאחר תחילת נטילתן, בעוד שתקופה זו עשויה להתארך עד 10 ואפילו 12 שבועות, וזאת כמובן בתנאי שהמינון מספיק. כאשר ברור למעלה מכל ספק שתרופה מסוימת אינה מועילה בצורה ניכרת, רוב המומחים ממליצים לעבור לשימוש בתרופה אחרת מקבוצת מעכבי שאיבת הסרוטונין. כיוון שיש מטופלים המגיבים לתרופה מסוימת מקבוצה זו ולא לאחרות, חשוב להמשיך ולנסות עד שמזהים את התרופה הנכונה והמתאימה אישית למטופל.

מהן תופעות הלוואי של התרופות הללו?

 

באופן כללי מתקבלות תרופות אלה היטב על ידי המטופלים. לחמש תרופות מעכבי שאיבת הסרוטונין הבררניות (פרוזאק, פבוקסיל, רסיטל, סרוקסאט ו-לוסטראל) יש תופעות לוואי דומות. אלה כוללות עצבנות, נדודי שינה, חוסר מנוחה, בחילות, שלשולים, עליה במשקל ותופעות לוואי בתחום האישות.

מרוניל נוטה יותר ליצור בעיות בלחץ הדם ופעימות לב בלתי סדירות, כך שילדים, מתבגרים, וכן מטופלים שידוע שסבלו עוד קודם ממחלת לב, צריכים לעבור בדיקת א.ק.ג. לפני תחילת הטיפול במרוניל ובמהלכו.

הסתגלות לתופעות הלוואי קיימת יותר בנטילת התרופות הבררניות מאשר בנטילת מרוניל, כך שמטופלים רבים מסוגלים להתמודד עם התרופות הבררניות לאורך זמן. את נטילת כל התרופות הבררניות למעט פרוזאק יש להפחית בהדרגה כשרוצים להפסיק את הטיפול התרופתי בשל האפשרות של חזרת התסמינים ושל תגובות גמילה. הדבר נכון במיוחד לגבי סרוקסאט.

הודע לרופא שלך מיד עם הופעתן של תופעות לוואי

 

אנשים שונים מגיבים לתרופות בצורות שונות, כך שלעתים יופיעו אצל כל אחד תופעות לוואי שונות; כמו כן, תופעת לוואי אחת שאינה נעימה לאדם מסוים (כגון ישנוניות) עשויה לעזור לאדם אחר (כגון לסובל מנדודי שינה). תופעות הלוואי שיופיעו אצלך בעקבות נטילת התרופות תלויות בכמה גורמים:

  • סוג התרופה והמינון שלה.
  • הכימיה של גופך.
  • גילך.
  • תרופות אחרות שאתה נוטל / מצבך הרפואי.

אם תופעות הלוואי בעייתיות מבחינתך, יעמדו בפני הרופא שלך כמה אפשרויות:

  • הורדת מינון התרופה: הרופא עשוי להפחית את המינון בהדרגה כדי לנסות ולהגיע למינון שיפחית את תופעות הלוואי אך לא יהיה נמוך עד כדי גרימת נסיגה במצב.
  • הוספת תרופה שתועיל למנוע את תופעות הלוואי, כגון בעיות שינה או בעיות בתחום האישות.
  • ניסוי תרופה אחרת כדי לבדוק אם יהיו לה תופעות לוואי פחותות – מבחינת מספרן ומבחינת מידת הפרעתן לחיי היומיום. לעיתים תופעות הלוואי בלתי נסבלות למרות שהתרופה מועילה באופן ניכר, במקרה זה כדאי לנסות תרופה אחרת.

זכור: שינוי תרופה הוא עניין רגיש שיש בו סיכון מסוים. אל תחליף את התרופות שלך או את מינונן על דעת עצמך. שוחח על כל בעיה בתחום זה עם הרופא שלך.

תשובות נוספות בענייני תרופות:

 

אם את חושבת שיתכן שאת בהריון או מתכוונת להרות, כדאי להתיעץ עם רופא. למרות שידוע כעת כי רוב תרופות מסוג SSRI בטוחות בהריון אנו ממליצים להתיעץ בנדון וכן לשקול במקרה זה פניה לטראטולוג (רופא המומחה לטיפול בתרופות בהריון).

  • תרופות מעכבי שאיבת הסרוטונין הבררניות מועדפות לטיפול באנשים הסובלים מבעיית כליות או ממחלת לב הדורשות טיפול תרופתי.
  • בעת שקיימת במקביל בעיה פסיכיאטרית נוספת, הרופא שלך מן הסתם יתאים וישלב תרופות לטיפול במכלול הבעיות. לעתים ניתן לטפל בשתי בעיות על ידי מתן אותה תרופה (כגון מעכב שאיבת סרוטונין גם לכפייתיות וגם לפאניקה). במקרים אחרים, כגון התקפות מאניה חוזרות ונשנות וכפייתיות, יהיה צורך ביותר מתרופה אחת (כלומר בתרופה מייצבת מצבי-רוח, ובמעכב שאיבת סרוטונין).
  • יש לבצע בדיקות מעבדה לפני ובמהלך הטיפול באנפרניל אך לא במהלך הטיפול בשאר התרופות המשפיעות על הסרוטונין.

מה לעשות אם אני מרגיש צורך להפסיק את הטיפול?

 

תחושות אי נוחות וספקות המתעוררים לגבי הטיפול הם נורמליים. שוחח על כך עם הרופא שלך, עם התרפיסט, עם המשפחה. אם אתה מרגיש שתרופה מסוימת אינה פועלת את פעולתה או שיש לה תופעות לוואי, אמור זאת לרופא. אין להפסיק ליטול את התרופה או לשנות את המינון שלה ללא התייעצות. יחד עם הרופא שלך תוכל להגיע למציאת התרופה הנוחה והמתאימה ביותר בעבורך. כמו כן, אל תתבייש לבקש חוות דעת שניה מתרפיסט אחר.

זכור, קשה יותר להגיע לידי שליטה בהפרעה כפייתית מאשר להמשיך ולשלוט בה כשהיא כבר בשליטה; אל תסתכן בהרעת המצב על ידי הפסקת הטיפול ללא התייעצות מוקדמת עם המטפל.

מה בדבר אפשרות של אשפוז?

 

אנשים הסובלים מהפרעה כפייתית יכולים כמעט תמיד להיות מטופלי חוץ. במקרים נדירים, כגון מקרה שבו אדם אינו מסוגל לתפקד בעטיה של ההפרעה, הפתרון המעשי ביותר יהיה לעתים אשפוז במרפאת חוץ או במרפאת פנים, שם ניתן לקבל תראפיית CBT אינטנסיבית. כאשר אדם סובל מהפרעה כפייתית חריפה במיוחד, או כאשר ההפרעה משולבת עם מצב רפואי קיים של מחלה רפואית או נוירופסיכולוגית, אשפוז עשוי לעתים להוות דרך יעילה למתן תראפייתCBT .אשפוז במרפאות פנים שאינן מתמחות בכפייתיות בדרך כלל אינו מקל על הבעיה, ואף עלול להחמיר אותה.

הצורך בתרופות תלוי במידת חומרתה של ההפרעה ובגילושל המטופל. במקרה של הפרעה קלה יותר, לעתים קרובות די בתראפיית CBT ,ואם אין היא יעילה די הצורך מוסיפים לה טיפול תרופתי. אנשים עם הפרעה כפייתית קשה או עם מצבים מורכבים העלולים להפריע לתראפיית ה- CBT) כגון הפרעות של פאניקה או דכאון) בדרך כלל זקוקים לתרופות בתור התחלה, ומוסיפים CBT לאחר שהתרופות סיפקו הרגעה ראשונית. אצל מטופלים צעירים יותר, תרפיסטים נוטים להשתמש אך ורק ב- CBT .ברם, הפסיכותרפיסטים הקוגניטיביים-התנהגותיים אינם רבים, כך שכאשר CBT אינו בהישג יד, התרופות עשויות להוות חלופה. כיוון שכך יתכן שהרבה יותר אנשים מקבלים תרופות מאשר תראפיית CBT.

לפני שמחליטים על גישה טיפולית, תצטרכו אתה והרופא שלך לסקור את תסמיני ההפרעה הכפייתית שלך, הפרעות אחרות שיש לך, הנגישות של תראפיית CBT ,ורצונותיך לגבי הטיפול, השתדל למצוא רופא שישוחח אתך על מגוון האפשריות הללו כך שתוכל להגיע לבחירת האפשרות הטובה ביותר בשבילך מבין כל האפשרויות הקיימות.

טיפול מתחזק

 

משעה שתסמיני הכפייתיות נעלמים או פוחתים ברמה משמעותית – מטרה שהיא בת-השגה בעבור רוב המטופלים – הופכת המטרה להיות שמירה על הישגי הטיפול.

שמירה על הישגי הטיפול

 

  • כאשר מטופל השלים בהצלחה את מהלך הטיפול בהפרעה הכפייתי, רוב המומחים ממליצים על ביקורי מעקב חודשיים למשך 6 חודשים לפחות, והמשך טיפול תרופתי למשך שנה לפני שמנסים להפסיק את התרופות. לגבי תראפית ה-CBT ,משך הטיפול הוא 14-12 שבועות וביקורי ביקורת אחת ל-3-2 חודשים בשנה הראשונה.
  • נסיגה במצב עם הפסקת נטילת התרופות היא שכיחה מאוד, במיוחד אם המטופל לא הפיק תועלת מ-CBT .מסיבה זו ממליצים מטפלים רבים על המשך נטילת התרופות אם למטופל אין גישה ל-CBT.
  • אנשים הסובלים מהתקפות חוזרות ונשנות של כפייתיות עשויים להזדקק לטיפול תרופתי ארוך טווח או אפילו טיפול טיפול מתחזק תרופתי פרופילקטי למשך כל חייהם. מומחים ממליצים על טיפול ארוך טווח שכזה לאחר 2-4 נסיגות חריפות או 3-4 נסיגות מתונות יותר.

הפסקת טיפול

 

  • כאשר מטופל הגיב יפה לטיפול המתחזק ואינו זקוק לתרופות לטווח ארוך, רוב המומחים מייעצים להפסיק את התרופות בהדרגתיות, תוך מתן מפגשי תראפיית CBT כדי למנוע אפשרות של נסיגה. הפחתה הדרגתית במינון התרופות משמעו בדרך כלל הקטנת המינון ב-%25 והקטנה נוספת רק לאחר חודשיים, בהתחשב במצבו של המטופל.
  • כיוון שכפייתיות היא מצב שעולה ויורד בגלים במהלך החיים, יש להרגיש בנוח בכל עת לחזור ל תרפיסט במידה שהתסמינים חזרו.

כיצד יכולים בני המשפחה והחברים לסייע?

 

  • בני משפחה רבים חשים תסכול ובלבול לנוכח התסמינים של ההפרעה הכפייתית. הם אינם יודעים כיצד לעזור ליקירם. אם אתה בן משפחה או חבר של אדם הסובל מהפרעה זו, משימתך הראשונה והחשובה ביותר היא ללמוד כמה שניתן על ההפרעה, על סיבותיה, ועל אופני הטיפול בה. בו בזמן עליך לוודא שגם לקרובך או לחברך הסובל מההפרעה יש גישה למידע זה.
  • סיוע חשוב שניתן להגיש לאדם הכפייתי הוא לסייע לו להבין שיש אפשרות לטפל בבעייתו. כשאדם עם הפרעה כפייתית מכחיש שישנו טיפול העשוי לסייע לו, הדבר מקשה מאוד על בני משפחתו ועל כל שאר הסובבים אותו. המשך להציע לו חומר לימודי בנושא.
  • בעיות משפחתיות אינן גורמות להפרעה הכפייתית, אך האופן שבו מגיבה המשפחה לתסמינים עשוי להשפיע על ההפרעה, כשם שהתסמינים עשויים להשפיע על המשפחה. טקסים כפייתיים עלולים לסבך את בני המשפחה כמעט ללא מוצא, ולעתים המשפחה זקוקה לתקופה של תראפיה יחד עם המטופל. התרפיסט יוכל ללמד את בני המשפחה כיצד לצאת מהסבך בצעדים קטנים והדרגתיים ובהסכמת המטופל. הפסקה פתאומית של שיתוף פעולה עם המטופל בטקסים שהוא עורך ללא הסכמתו אינה מועילה ברוב המקרים, מפני שהוא לא ידע כיצד לכלכל את נטל המתח לבדו. סירובך לקחת חלק בטקסים לא יסייע לגבי אותם תסמינים שעדיין חבויים, ומה שמשמעותי יותר, לא יעזרו ליקירך ללמוד דרכים להתמודדות עם ההפרעה.
  • הערות שליליות או ביקורת מצד בני המשפחה מחמירים בדרך כלל את הכפייתיות, בעוד שגישה משפחתית רגועה ותומכת עשויה להועיל לתוצאות הטיפול. אם המטופל טוען שעזרתך היא התערבות בלתי רצויה, זכור שההפרעה היא המדברת מגרונו. השתדל להיות נעים וסבלני ככל שתוכל, כיוון שזו הדרך הטובה ביותר להיפטר מתסמיני הכפייתיות. אמירה לאדם עם הפרעה כפייתית שיפסיק להתנהג באופן זה בדרך כלל אינה מועילה, ועלולה להכביד על הרגשתו הקשה ממילא, כיוון שאינו מסוגל לציית. במקום זאת, שבח כל נסיון מוצלח שלו להתגבר על תסמיני הכפייתיות, תוך מיקוד תשומת הלב ביסודות החיוביים שבו. עליך להימנע מלצפות לגדולות – וגם להפך. אל תדחוף חזק מדי. זכור שאין מי ששונא את הכפייתיות יותר מהאדם הסובל ממנה.
  • התייחס אל האדם באופן נורמלי כאשר הוא נרפא, אך הישאר ערני לסימנים אפשריים של נסיגה. אם ההפרעה מתחילה לחזור יתכן שאתה תגלה זאת לפני המטופל עצמו. פנה אליו בנימה אכפתית והצבע בפניו על אותם סימנים, תוך שאתה מציע לו לגשת לשיחה עם הרופא. עם זאת, עליך ללמוד להבחין בין מצב רוח לא-מוצלח לבין הפרעה כפייתית. אל תמהר לקשור בין כל התנהגות שאינה מיטבית לבין כפייתיות.
  • בני המשפחה יכולים לסייע לתרפיסט בטיפול על ידי שמירה על קשר איתו בתקופת הטיפול. תוכל להציע לבקר את התרפיסט עם יקירך כדי לחלוק עמו את מחשבותיך לגבי יעילות הטיפול. עודד את המטופל להתמיד בטיפול התרופתי ו/או בטיפול הפסיכותראפי. ברם, אם המטופל התמיד במשך תקופה ארוכה בטיפול ללא שיפור משמעותי במצבו, עודד אותו לשאול את הרופא בדבר טיפולים חלופיים, או לגשת ולקבל חוות דעת נוספת.
  • כאשר ההפרעה הכפייתית מצויה אצל ילדים או אצל מתבגרים, חשוב שההורים ישתפו פעולה עם בתי הספר ועם המורים כדי לוודא שהבינו היטב את מהות ההפרעה. בדיוק כפי שעם ילד רגיל יש להציב גבולות, כך גם עם ילדים ומתבגרים כפייתיים, יש להבהיר להם למה מצפים מהם.
  • זכור לפנות זמן מיוחד לך ולמשפחתך. אם אתם מסייעים בטיפול בבן משפחה כפייתי בבית, נסו ליצור תור שלפיו תתחלק האחריות לבדיקת מצבו בין כולכם, כדי שלא יווצר עומס רב מדי על מישהו מבני המשפחה. חשוב שתמשיך לנהל את חייך, אל תתן לעצמך להפוך לאסיר של טקסי יקירך. בתנאים כאלה תוכל לטפל ביקירך טוב יותר.

עם הסיוע והתמיכה הנכונים, ניתן להתגבר על הכפייתיות. המחקר בנושא צועד בצעדי ענק ומסייע לאנשים הסובלים מהפרעה זו לחיות חיים טובים ומוצלחים יותר. זכור, אינך לבד. יש תמיכה והדרכה שיוכלו לסייע לך במסע הזה. התקשר למשגב בטל' 02-5808008, לקבלת העזרה והעידוד הדרושים לך.

משגב רוצה להביע תודתה לקרן OC ולמכון הלאומי לבריאות הנפש [בארה"ב] שסיפקו חלק ניכר מהחומר המופיע במדריך זה.
תודה מיוחדת לפרופ' יוסף זוהר מהמרכז הרפואי ע"ש חיים שיבא בתל-השומר, על עצותיו והערותיו רבות-הערך בהכנת חוברת זו לדפוס.

משגב, יעוץ והכוונה לבריאת הנפש

 

"צדיק ורע לו" – על עצבנות דתית של מתבגרים

תמונה צביקה מור

חלק א'

כמחנכי מתבגרים בישיבות תיכוניות אנו רגילים לעסוק בסוגיות חינוכיות הנוגעות לאלו שמתקשים ליישר קו עם מערכת הציפיות הדתית והמוסרית שלנו.

קשה לנו להישאר אדישים כשאין אצלם תפילה או ציצית, לשונם אינה נקייה, התנהגותם אגוצנטרית ולימוד התורה תופס אצלם מקום מינורי אם בכלל. זה באמת נכון שהאתגרים הרבים שלנו הם דווקא עם ילדי "דובי לא לא", אך אם נפנה לרגע את המבט לצד השני של הסקאלה נמצא שם בני נוער מסוג אחר לגמרי, שלא תמיד אנו מזהים אצלם בעיה ותג המחיר עשוי להיות כבד ביותר.

אם לא הבנתם עדיין על מי מדובר אז בואו ונדבר עליהם קצת. מדובר במתבגרים בישיבות תיכוניות שלימוד התורה וקיום המצוות בהקפדה יתרה וסביב השעון הם מרכז יומם. בעשור האחרון פגשתי כאלה כר"מ וכמאמן אישי ולא הצלחתי להכניס אותם תחת מגדר מסוים. מדובר בבנים של רבנים ובוגרי ישיבות כמו גם בבנים של בעלי מקצועות חופשיים. בניגוד לחבריהם שמנהלים מערכת יחסים מורכבת עם העולם הדתי, אצלם כבר הכל נראה ברור. נוכל לראות אותם בין השאר מאריכים ומרבים בתפילות, נטילות ידיים וטבילת מקוואות, עטופים בפאות ובציצית עם תכלת, כשברקע לימוד תורה אינטנסיבי והחמרה הלכתית רבה.

לכאורה גן עדן וחלומה של כל אם עברייה. אך מתברר שלא הכול ורוד ויש מחיר לסגנון החיים הזה. כשאנחנו מדברים על גיל ההתבגרות אנו מדברים על חיים תוססים וחברתיים, על השתייכות ללא הרף לקבוצת השווים ועל קריאת תיגר על כללים, הורים ומורים. כמובן שאלה מאפיינים כלליים שמופיעים במינונים ועוצמות שונים באוכלוסיית המתבגרים. אם נבחן את המתבגרים הללו לאור המאפיינים הכלליים של גיל ההתבגרות, יימצאו פערים רבים במיוחד בפן החברתי.

למרות שעברו כבר שנים, אני זוכר היטב את אחד הצדיקים הללו, שהקפיד להיראות תמיד עם פנים חמורות סבר משל היה עוסק בסוגיה חמורה במסכת חולין. לא אשכח את הלחץ והדריכות התמידיים שכל כך אפיינו אותו בכיתה ובבית המדרש שמא חיסר דבר בעבודתו יתברך. לעולם החברתי שלו היה פרטנר אחד בלבד הזהה לו בהתנהגות ובקוד הלבוש. לא היה אצלו לעמוד ככה סתם עם ידיים בכיסים. בכל הזדמנות הוא היה שולף איזה קהתי או חומש מהדורת כיס: בתור לחדר האוכל, בנסיעות לטיולים ועצרות, וכמובן בהפסקות.

גם לי לקח זמן להבין שמשהו כאן לא בסדר. משהו הרגיש לא טוב בשעות הרבות שלו בבית המדרש ובהיעדרותו המופגנת מהפנימייה. כר"מ צעיר וחסר ניסיון לא הכרתי את התופעה בשמה והייתי בטוח שהוא יגדל להיות גדול הדור הבא. עם הזמן ניסיתי לחשוב על שאלה שתשובתה תהיה בשבילי הקריטריון לדעת האם יש כאן משהו נורמאלי, סתם קיצוניות של גיל הנעורים או שיש כאן סוגיה כבדה שכדאי לטפל בה.

הרגשתי שלא טוב לו. הוא היה נראה מיוסר, צדיק ורע לו כפשוטו, למרות שבארבע עיניים דאג לשדר עניינים כרגיל. חשבתי, כמה זמן יוכל להחזיק עם המתח הזה, לבסוף יישבר ויבוא לדבר.

החיים השוטפים בישיבה התיכונית שואבים אותך לעסוק בדברים החשובים והדחופים: נוכחות בתפילה, ריב שהיה בלילה בפנימייה, כתיבת ובדיקת מבחנים, הכנת דפי עבודה לסדרים, טיפול משמעתי בהברזות משיעורי התיכון ובהטלת קנס על שבירת ארון. וכך, הצדיק הלא מאוזן נדחק לשוליים של העשייה החינוכית כי בסך הכול הוא בסדר ולא מפריע לאף אחד.

כך זה המשיך עד שהגיע איתות מהמורים המקצועיים. התברר שהנער מבלה את שעות אחר הצהריים בבית המדרש ומרבה להיעדר משיעורי התיכון – שיעורי החול, כמובן. יש קושי טבעי למנהל תיכון בן תורה שעשה שנים בישיבה גבוהה, לבוא ולסגור לצדיק את הגמרא. זה לא הנער השובב ששם פס בשביל הגיטרה בפנימייה. על צורת הטיפול השגויה נרחיב בפעם הבאה, ובינתיים נמשיך את הסיפור.

אז ככה. בהגיעו לשביעית הוא קיים בהידור "ובשביעית תשמטנה ונטשתה". הוא חזר מחופשת הקיץ בפנים חדשות. מגולח חסר פאות ועם כיפה קטנטנה הוא נכנס בשערי הישיבה. את הבקרים הוא בילה במיטה במקום בתפילה, לפעמים הניח תפילין והזלזול המופגן בכל קודש לא אחר לבוא. הוא כבר לא היה החנון שמבריז משיעורים כדי ללמוד גמרא. מעכשיו הוא הבריז לשם ההברזה. גם כישוריו הספורטיביים והמוסיקליים החלו להתגלות כשזנח את תורתו המשמימה.

בשמינית כבר היה חילוני גמור. לא ציצית. לא תפילין. כיפה רק בישיבה. לא שבת ולא יום כיפור. קבוע במסיבות ועם הרבה בנות.

המטוטלת החזקה הזו הביאה אותו לניתוק כללי מחבריו בישיבה שבמהלך השביעית יישר איתם קו. הם כבר לא עמדו בקצב שלו. בשבילם זה היה מהיר ואמיץ מידי להיכנס למדרון החלקלק הזה.

כיום הוא לגמרי מחוץ לעניין לאחר שדאג לכסות ולהעלים כל סממן מחייו הקודמים.

איבדנו חייל. האם יכולנו למנוע את זה?

על עצבנות דתית של מתבגרים – חלק ב'

בחלק ב' של הדיון סביב ה'צדיק ורע לו', בני הנוער חמורי הסבר ששוכחים לחיות בתואנות רוחניות, הגיע כעת שלב הטיפול. מה עושים איתם?

כמותם של המתבגרים החיים בצילה של העצבנות הדתית אינה גדולה, אך דורשת תשומת לב מיוחדת מצד ההורים והמחנכים, במיוחד לאור העובדה שהם האחרונים שמישהו יחשוב שמשהו לא בסדר אצלם.

למען הסר ספק, אין הכוונה כאן שיש לחשוד כל נער הדבק בתורה ובמצוות כ"מעוצבן דתי" רדיקלי ומסוכן לחמ"ד. אין לכותב הנחת יסוד שנערים המחוברים לתורה ולאורחותיה בכל רמ"ח איבריהם הם בגדר הבלתי אפשרי או הלא נכון. נהפוך הוא, הפסוק "כל בנייך לימודי ה' " הוא לא רק בגדר הבטחה אלא בגדר ציווי והוראה עבורנו למימוש הפסוק הזה בחיינו.

אם יש נערים שלומדים תורה ברצינות גם בזמנם הפנוי, מדקדקים במצוות ושואלים שאלות הלכתיות מעשיות ורוחניות, שאינם מתביישים בכיפה שעל ראשם ובציצית שעל גופם, שמתאמצים בתפילה מקירות ליבם, ויחד עם זה מעורבים בדעת עם חבריהם ומבינים שלכל אחד קצב משלו ויש להם עין טובה על כל חבר וחבר מהפנימייה – גם לזה שלא בסקאלה שלהם – הם בהחלט הגידולים הרצויים שלנו, לכאלה אנו מייחלים.

אלא שכאן מדובר בנערים שמקרינים חוסר טבעיות. אל תגידו לי שנער שנעדר במופגן מהפנימייה, נמנע מכל שיח שאינו תורני עם חבריו, לא נענה לאף הזמנה למגרש הכדורגל וקל וחומר לפוייקע, מתהלך במסדרונות בחוסר שקט עם פנים חמורות סבר, מתעלם מבריאותו בחוסר שעות שינה ובהרגלי אכילה וזונח את לימודי התיכון בטענת "ביטול תורה" – הוא המודל שלנו לחינוך תורני בריא וטבעי. נער כזה, שהמחנך שלו לא יביט על המכלול ורק יקפיד לסמן וי על הסעיפים הדתיים שלו, עושה לו נזק ממשי בהווה ואולי גם בעתיד. זהו נער עם בעיה חמורה מאד לא בגלל שהוא צדיק אלא בגלל שהוא צדיק שרע לו.

הטיפול בנער מתחיל דווקא בערנות ובסקרנות של הר"מ שלו או הוריו כמובן. מישהו צריך לזהות שמשהו כאן לא מאוזן, ולא תמיד הסימנים יהיו בוטים כל כך כמו בדוגמאות שהובאו לעיל.

לאחר שזיהינו את הבעיה, עלינו לבדוק עם הנער את רמת המודעות שלו לדברים. זה שלנו ברור שרע לו, לא אומר כלל שגם הוא מרגיש כך. ישנן סיבות רבות להתנהגות כזו: זה יכול להיות אובססיביות כללית שקיימת אצלו, וההתערבות הנדרשת כאן טיפולית נטו, יתכן כי מדובר על אובססיביות על רקע דתי שדורשת טיפול משולב מקצועי ודתי, וייתכן שהוא באמת רוצה להיות צדיק וחושב שהדרך היא רק בפרישות. ייתכן שהוא מנסה לרצות או להרשים דמות חשובה בעולמו, או שהוא סתם בעל גאווה. לעיתים הוא ינסה לשדר "עניינים כרגיל" ולהכחיש כל חשד לקדוש מעונה.

זה ברור שאם אין לכם קשר טוב ויחסי אמון איתו, יקשה עליכם לטפל בנושא כל כך רגיש ואולי גם עדיף שתעבירו את המושכות לאדם אחר שהנער יותר סומך עליו. אם זכיתם לקשר טוב עם הנער, ואתם לוקחים אחריות על הטיפול בעניין, חשוב מאד שלא תבואו בראש של לשנות אותו ויהי מה. כדאי לכם לבוא בראש של חברים ושותפים לדרך ולנסות להתבונן איתו על חייו ועל שביעות רצונו מהם. לפעמים דרושות שיחות מקדימות עד שמגיעים ללב העניין וזה דורש סבלנות רבה. הרעיון הוא להביא אותו לבחון את הדברים ולשקול רווח והפסד.

כשצריך לבחון את הדברים מחדש צריך להכיר בעובדה שלכל נער שפה משלו, ולכל נער יש את הגורם המניע שלו. כנראה שדיבור בסגנון "בקצב הזה לא תהיה לך תעודת בגרות" או "כדאי לך להיות יותר בפנימייה כדי לרכוש יותר חברים" – לא יקדמו אותו להבין שמשהו כאן לא מאוזן. הוא גם יכול להשיב על משפטים אלו בקלות. למשל, "בגרות אפשר להשלים אח"כ בשנה וחברים יש לי מספיק בבית המדרש ובדף היומי." עם נער כזה צריך להשתמש במונחים של: תורה, רצון ה', נושא בעול עם חברו, מעורב בדעת עם הבריות, כל מי שאהוב למטה בידוע שאהוב למעלה וכן הלאה. הוא בטוח שחייו מגשימים את רצון ה' ואת הנקודה הזו כדאי לבחון איתו מחדש.

אפשרות אחרת היא להפגיש אותו עם דמות תורנית שמשמשת מודל לחיקוי עבורו. במפגש הזה ניתן ללבן את סוגיית הפרישות שלו והפעם מזווית של אדם תורני במיוחד. הוא ילמד שהעולם והתורה יכולים להיות חברים טובים מאד.

אפשרות אחרת שדורשת יוזמה ואומץ מהמחנך היא להפעיל את חבריו של הנער. עליו למצוא את חבריו הטובים של הנער שהם "צדיקים שטוב להם" ולהכין איתם תוכנית לכיבוש מחדש של לב החבר. היתרון הברור של האפשרות הזו נעוץ ברווח החינוכי-חברתי שבה, כשהדינמיקה מגיעה מקבוצת השווים תרתי משמע.

לא בטוח שתפגשו אחד כזה בכיתתכם או אפילו בשכבה, אך הערנות והמודעות שלכם לאפשרות הזו יכולה להציל פשוטו כמשמעו נער בודד שבסך הכול רוצה להיות טוב אך לא תמיד יודע איך.

 

צביקה מור, מאמן הורים ונוער, התמחות באימון ADHD,

052-6070954 more-lanoar.co.il

המאמר פורסם בערוץ 7 חלק א' בתאריך ח' בתמוז תשע"ד 06/07/14, וחלק ב' בתאריך כ"א באב תשע"ד 17/08/14

אימת האחיות

שאלה: יש לי בן בן שבע עשרה שמתנהג אל אחיותיו הצעירות ברודנות. הוא מצווה עליהן להכין לו שתיה, לסדר ולנקות, מעיר להן על התנהגותן ולבושן ומפנה כלפינו ההורים, אצבע מאשימה בנוגע לחינוכן. מה לעשות?

עזרה ראשונה: התנהגותו של הבן אכן פוגענית ואינה רצויה. אציע לפעול בו זמנית בכמה ערוצים:

ערוץ האחיות- אציע לשבת עמן ולברר את תחושותיהן. בשלב הבא, כדאי לנסות להסביר להן כי אחיהן עסוק מאוד בבניית זהותו האישית ואינו פנוי כרגע להתבונן במצב מנקודת מבטן. אציע לבקש מהן להמתין עוד מעט בטרם יתלהט המצב ולאפשר לכם, ההורים לשוחח עמו ולרסן את התנהגותו.

ערוץ הבן- כאן אציע להזמין את הנער לשיחה ולברר כיצד הוא מרגיש בבית ומדוע הוא מתייחס כך לאחיותיו. חשוב לציין כי בכוחו לתרום ולהוות מודל חינוכי חיובי ומשמעותי עבור אחיותיו (אפשר לחשוב איך) ועם זאת, הוא אינו ההורה ואת השגותיו על שיטות החינוך יוכל לומר להורים בנחת ובצנעה. ניתן להציע לו להתנסות בחינוך או בהתנדבות  במסגרות פורמאליות ועם הכוונה (תנועת נוער, מ.ד.א) ולחלוק, מתוך ההתמודדותו האישית את תובנותיו על בני אדם.

חשוב לברר עד כמה ההתנהגות בבית מתבטאת גם במסגרות אחרות בהן הנער נמצא.

במידה והנער חסום במהלך השיחה או תוקפני ומאיים – יש לפנות לקבלת יעוץ עקבי להורים או לשקול פניה למסגרת של טיפול משפחתי, ובמקרים חריפים ורחבים- להפנות את הנער לטיפול פסיכולוגי פרטני.

 

נעמי עיני, פסיכולוגית חינוכית מומחית, בוגרת בית ספר מנדל למנהיגות חינוכית ולשעבר מנהלת השרות הפסיכולוגי חינוכי של גוש עציון

מתבגר בבית

קשה לי. יש לי בן בישיבה תיכונית, ובעצם קשה לומר שהוא בישיבה. הרבה זמן הוא סתם עם עצמו, זועף, מגיב בכעס כשאני מנסה להגיע אליו… כמה היה כיף כשהוא היה ילד קטן וחמוד… כאלה שיחות מעמיקות היו לנו, יחסית לגילו, כמובן. איך הרגשתי שהוא שותה בצמא כל מה שאני אומר לו… למה הכל השתנה? למה הוא הפסיק להקשיב לי, דווקא בתקופה שההבנה שלו באמת יותר טובה, ויש לי כל כך הרבה להציע לו, להדריך אותו… והוא הולך ומסתבך, לאחרונה הוא רב עם אחד המורים, ממש בטיפשות, ואני ידעתי שאילו היה מתייעץ אתי הייתי יכול למנוע את כל ההסתבכות. לא ברור לי אם הוא בכלל זוכר שיש לו הורים.  הוא משדר בכל דרך שאין לו צורך בנו בכלל.

נפתח בתיקון הטעות הנפוצה ביותר. קודם כל יש לו צורך בכם, בהחלט. למעשה, בניגוד גמור להתנהגות המופגנת כלפי חוץ, מסתבר שגיל ההתבגרות הוא אחד הגילאים שבהם נוכחות ההורים היא החשובה ביותר. סמוך עליו. הוא יכול להתעלם מכם לגמרי, אבל הוא עוקב בהתמדה אחרי תגובתכם לחוסר התגובה שלו. הוא מפנים את התנהגותכם כלפיו. משימת החינוך נמשכת בדיוק כמו שהייה פעם, אבל בדרכים אחרות.

אם אתה מחפש מפתח להתנהגותו, אנסה להציע לך קטע מופלא שכתב הרב קוק. "את העולם הרוחני" כתב הרב "בונה כל אחד לעצמו בקרבו, וכל תכונת ההקשבה אינה כי אם הכשרה לבנין הנצחי העצמי של היחיד. כל מרכז התורה הוא הפסוק של שמו הפרטי…ויש אשר הקשבתו היא כל כך מפולשה, עד שאובד הוא את הריכוז העצמי, יודע הוא שמות רבים, רק את שמו שכח ולא ידע. אז כל עמלו לריק הוא, ואין לו תקנה כי אם על ידי ערלת אוזן כבירה, שמונעתו מכל הקשבה. ואחרי ההירוס הגדול הזה… הוא שב ומתחדש בצורה חדשה" (קובץ ז', קפב).

הבן שלך הגיע לגיל שבו הוא חייב לבנות את עולמו הרוחני בתוך עצמו. עדיין אין לו דבר משל עצמו. הוא לא שכח מה שלמד מכם, אבל הוא חש שכל מה שהוא יודע אינו שלו. הכל קיבל מבחוץ. אמנם זו דרך הטבע, ובלעדי מה ששמע בעבר לא היה מגיע למקום בו הוא מסוגל לחפש את עצמו בתוך עצמו. אמנם אפשר להסביר לו שבבוא הזמן יגיע גם לעולמו הפרטי הייחודי. אבל איין סבלנות. ההוא חייב לבנות את עצמו בעצמו, ואין לו פתרון אלא על ידי "ערלת אוזן כבירה".

אז מה? האם זה מחייב אותך לקבל את התנהגותו? ממש לא. נער בגיל ההתבגרות אינו אמור להיות פטור מכללי התנהגות סבירים. יותר מזה: מדובר בגיל שיש בו באמת סכנות לא מעטות. חשוב לדעת איך להתמודד עמן. אבל בשלב זה אסתפק בהצגת הכלל שהכל נובע ממנו: מדובר בתהליך חיובי ביסודו, קשה כל שיראה, מסוכן ככל שיהיה, עדיין זהו תהליך חיובי וטוב, שסופו – אם יתנהל כראוי, במציאת "הפסוק של שמו הפרטי".

מה לעשות בינתיים? על כך במאמר: דיאלוג עם המתבגר.


ד"ר ברוך כהנא, פסיכולוג קליני

סבלנות בחינוך הילדים

אנחנו יכולים להסביר, לכעוס, להעניש. אנחנו יכולים ללכת לשיעורי חינוך, לייעוץ או לשלוח את הילד לטיפול, אך בסופו של דבר אנו נדרשים – לסבלנות. פשוט לחכות. הוא לא יגדל כל כך מהר, הוא לא ישתנה כל כך מהר. בחינוך, אנחנו קודם כל נדרשים ל- סבלנות.

אנחנו דואגים

 

כל אחד מאיתנו יכול למצוא בילד שלו (או גם בעצמו…) נקודה, או תכונה מסוימת שהיה רוצה שישתנה בה. ילד רגזן שיהיה יותר סבלן, ילד ביישן שיתחיל לדבר, ילדה חוצפנית שתנהג בכבוד, ילדה עקשנית שתלמד לוותר ועוד ועוד.

כהורים, באופן טבעי, אנו נוטים לדאגה. דאגה שהילדה תסתדר בחברה, שהילד יצליח בלימודים. דאגה לאופיו של הילד, שיהיה  אדם טוב, עם מידות טובות, שיצליח ויתפתח כראוי. הדאגה בבסיסה היא חיובית ומניעה אותנו לפעול ולעשות. אלא, שלעיתים מרוב דאגה, אנו יוצרים לחץ. אנו מלחיצים את עצמנו, והרבה פעמים גם את הילד בעצמו. דאגת יתר לא מאפשר לנו, ולא מאפשרת לילד את המרחב הדרוש לו, על מנת שיוכל לגדול, להשתנות, להתפתח בעצמו.

אנחנו דואגים ורוצים כבר את השינוי. אנו רוצים ומלחיצים. אפילו אם איננו מבטאים את הלחץ במילים, הילד מרגיש. הילד מרגיש שאתה מודאג, שאתה רוצה שהוא כבר יהיה "ילד אחר", וזה מלחיץ. וזה גם עלול לחסום. כשם שמנסים לדחוף חפץ מסוים, לדחוף ולדחוף – בסופו של דבר, מרוב דחיפות הוא נצמד לקיר ולא מסוגל לזוז לשום מקום. תחושת לחץ פעמים רבות מונעות מאיתנו, גדולים וקטנים כאחד – את האפשרות לשינוי. בשביל להשתנות, צריך מרחב. צריך קבלה ואמון.

ימי ספירת העומר מנסים לחנך גם אותנו ההורים – שצריך לחכות. בסבלנות. המציאות לא משתנה כל כך מהר, אנחנו לא משתנים כל כך מהר, וגם הילדים לא. השינוי לא יקרה כל כך מהר.

אי אפשר להשתנות ברגע. צריך זמן ובעיקר – צריך מרחב.

מהי סבלנות?

עומק הסבלנות זהו – האמון. האמון בטוב שקיים בילד שלי, האמון בדרך, בתהליך. האמון והאמונה שמה שקורה לילדים שלי, מה שעובר עליהם, ומה שעובר עלי, זה בדיוק – לטובה. זה מכוון לטוב. והטוב השלם עוד יתגלה, בזמן הנכון והמתאים ביותר.

חוסר סבלנות, לעומת זאת, מתאר את תחושת האכזבה. את האי אמון. את הפחד ואת הקושי לקבל את המציאות העכשווית.  חוסר סבלנות מתבטא פעמים רבות בכעס, בעצבנות, בתקשורות לקויה, בשל הקושי שלנו לקבל ולהכיל את הפער בין מה שאנו רוצים שיקרה, לבין מה שקורה בפועל.

כשהמציאות מאכזבת, האי-אמון מתחיל לחלחל. המרירות, הפחד, הקושי ואולי גם הכאב.

ודווקא במקום הזה אנו נדרשים לסבלנות.

לנשום עמוק ולהאמין שמה שקורה כעת, זה מה שצריך לקרות. זה הכי נכון. המציאות הזו, היא המציאות שאני צריך להיות בה כרגע. ובעזרת ה' הדברים עוד יסתדרו, בקצב שלהם. השאלה הגדולה היא – האם יהיה לי את הסבלנות לחכות, האם כשהשינוי יגיע אני עוד אהיה בסביבה או שכבר אתייאש ואהיה בכלל במקום אחר?

סבלנות והשתדלות

הסבלנות, אין פירושה ויתור, או ייאוש חלילה. הסבלנות איננה הרמת ידיים והתבוננות פסיבית מהצד. הסבלנות מחייבת אותנו גם להשתדל, לחפש את הדרך, אבל רק להשתדל. אי אפשר מעבר.

כשם שמטפלים בפרח. משקים אותו, עושים השתדלות, אבל אחר כך מרפים. נותנים לו קצת לגדול בעצמו. לאחר כמה ימים, שוב משקים קצת, מסדרים, ושוב נותנים מרחב. אם נשקה את הפרח עוד ועוד, אם נלחץ עליו לגדול מהר, הפרח פשוט ייבול.

אנו נדרשים להשתדל, לעשות ולחפש את הדרך הטובה והנכונה, אבל יחד עם זאת אנו מוכרחים גם להרפות. לתת לדברים לקרות מעצמם. לשחרר. לתת לילד או לילדה את המרחב על מנת להבין, לגדול, וללמוד על פי הקצב והיכולת שלהם.

איך בונים סבלנות?

איך מחזקים את הסבלנות שבתוכנו? איך בונים אותה? מעצבים אותה?

השלב הראשון זה להכיר בעצמי, לזהות ולשים לב לזמנים ולמקרים בהם אני חסר סבלנות. לזמנים בהם אני כועס כי פשוט אין לי סבלנות. כלומר, נתחיל בכך – שנזהה. מתוך הזיהוי הזה ועצירת המנגנון האוטומטי שפועל בתוכנו, ניתן יהיה בעז"ה גם ליצור שינוי.

השלב השני, אחרי שהבחנתי בחוסר הסבלנות שלי, זה דווקא לעצור לרגע. לנשום. ולהקשיב. להקשיב באמת. בלי הטלפון ובלי לשטוף כלים. להקשיב לילד שלי לחמש דקות – מכל הלב: מה הוא רוצה? מה הוא צריך? איך הוא מרגיש? ואיך אני יכול לסייע לו?

כאשר איננו מצליחים לעצור ולהקשיב, אפשר ואולי כדאי לצאת לרגע למקום אחר. ללכת לסיבוב קצר, לשטוף פנים, לנוח רבע שעה, לצאת לרגע מההמולה. ולנוח. לנשום אוויר קצת אחר. ורק לאחר מכן לחזור. ולנסות שוב, להקשיב. להבין. ולשמוע, באמת.

להאמין בטוב

אחד הדברים שמאפשרים לנו להיות בסבלנות אמיתית כלפי ילדנו וגם כלפי עצמנו זה האמונה בטוב. האמונה שהילד שלנו הוא ילד טוב באמת, שמה שעובר עליו כרגע עוד יעבור, ומה שנראה לנו שלילי ומזיק, זה רק מה שנראה מבחוץ, זה זמני וחולף, אך מבפנים, הטוב הוא עמוק וגדול עוד הרבה הרבה יותר. האמונה שיהיה טוב, האמונה שגם מה שקורה עכשיו זה טוב, שהתהליך הוא טוב וחשוב, ושכל יום שעובר, עובר בדרך הכי נכונה והכי טובה ומתאימה, מאפשר לנו להיות סבלנים באמת. נכון, זה קשה. אבל זה הכוח של האמונה.  להאמין בטוב הפנימי, המהותי שבעז"ה עוד יתגלה, בקצב ובזמן שלו.

סבלנות והנאה

חוסר הסבלנות מונע מאיתנו פעמים רבות את האפשרות ליהנות מרגע ההווה. אנו דוחים את המציאות העכשווית, אנו רוצים שינוי, וממילא, כיצד ניתן ליהנות? הסבלנות, לעומת זאת, הורדת הלחץ, מאפשרת לנו ליהנות כרגע. לנשום. להבחין גם בטוב שיש כעת וליהנות ממנו. ליהנות מהדרך, מהתהליך, מההתפתחות. ליהנות מהיום, בלי לחשוש לגבי מחר. ליהנות מהילד, ליהנות מעצמי, ליהנות מהחיים. גם כשהם עוד לא נראים כמו שהייתי רוצה שיראו.

אנחנו חיים כעת. לא מחר. ולא אתמול. אנחנו חיים עכשיו – וכמו שאמרו רבותינו – "העבר אין העתיד עדיין וההווה כהרף עין – דאגה מנין?". בואו ננסה לאפשר לעצמנו ליהנות כבר היום. להרגיש את הנחת ממה שיש כרגע. לחיות את הווה ולא רק לצפות לעתיד. כי חבל לפספס את הרגע הזה.

נאפשר לעצמנו להתבונן בהם מהצד, לנשום הרבה, ולחפש את הטוב שקיים בילד או בילדה שלי. להתבונן בעיניים הרכות והטובות שלהם, לזכור, לדעת ולהאמין- שהעיניים מלאות בטוב. הנשמה מאירה. הטוב עוד יתגלה. בנחת. בסבלנות. בקצב ובזמן הנכון.

להרפות. וליהנות.

בהצלחה!

אודליה מימון (MA), יועצת זוגית ואישית, מנחת קבוצות ומרצה בנושאים שונים, מחברת הספר "אוצרות פנימיים". ליצור קשר – מייל:  , טל': 0545219871.   אתר:  http://www.otsarpnimi.co.il    

פרץ רגשות ופורץ גדרות

איך מתמודדים עם כעסים של ילדים ומתבגרים?

 

גיל ההתבגרות איננה תקופה קלה. כמה שהיא קשה להורים, היא קשה למתבגרים שבעתיים וזאת בשל הצורך שלהם – בפרק זמן של מספר שנים בלבד – לעשות את הדרך הארוכה והקשה מילדות לבגרות וזאת תוך כדי הצורך – או לפעמים הכורח – לוותר על מנעמי הילדות ולקבל את דרישות הבגרות.

אחת מהתכונות האופייניות לתקופה הזאת – ואולי אף אחד מסימני ההיכר שלה – הוא הכעס של המתבגרים. גם אם מקורו של הכעס לא תמיד ברור, הרי שמטרתו ברורה מאד – ההיפרדות מההורים ויצירת אישיות נפרדת ובלתי תלויה בהורים.

חשוב לציין כי למרות שההורים אולי יודעים כי מדובר במשהו צפוי ונורמטיבי, לא תמיד קל להם לקבל את הכעס בשוויון נפש או בהבנה, על אחת כמה וכמה שקשה להם לעודד אותו. הם מתקשים להכיר במשימה ההתפתחותית העומדת מאחורי הכעס.

הכעס של המתבגרים יכול לעתים להיות קשה ולהגיע מתוך מועקה עמוקה גם אם נראה כי הסיבות או הזרזים הנראים לעין הינם שוליים, רדודים ולא ענייניים. הכעס יכול לבוא מכמה מקורות: מתסכול, מתחושת חוסר אונים, מחרדה או מתחושות קיפוח. מקורו יהיה מה שיהיה, קשה להורים לקבל את הכעס בשל פתאומיותו, חריפותו וצורתו. הוא לא תמיד נראה מכוון להשגת מטרה מסוימת, לא תמיד נראה פרופורציונאלי לאירוע, ולעתים אף נראה תלוש לגמרי ממה שקורה בשטח. כעסם של מתבגרים יכול להיות מלווה בהתבטאויות בוטות מאד, בגידופים, בקללות, בצעקות ובהתייחסות מחוצפת – שלא נדבר על התנהגות ילדותית.

הורים רבים הלומים קצת לנוכח התבטאויות הכעס של ילדיהם המתבגרים, מהר מאד נפגעים ולעיתים נשאבים אל תוך מעגל הכעס, ואז יוצאים הם להתקפת נגד – לעתים גם הם בצורה ילדותית. למרבה הצער, ברגעים שכאלו גם ההורים נתפסים בקלקלתם וגם הם משיבים שלא כהלכה. כמה שלא נעים עבור הורים לשמוע את הילדים צורחים, מגדפים ואף מקללים וכמה שזכותם של הורים לעמוד על מינימום של כבוד בהתייחסות של ילדיהם אליהם, עליהם להבין מאיפה מגיעים הכעס וההתפרצויות, מה באמת מטרתם ואיך ראוי להתייחס אליהם.

ישנם מספר דברים שכדאי לזכור ואשר יש בהם בכדי להקל את ההתמודדות עם כעסים של ילדים:

  1. "בקרובי אקדש": ידוע הדבר כי אנו מרשים לעצמנו דברים עם אנשים שאנו אוהבים, ואיננו מרשים אותם לעצמנו עם אחרים. אנו מרגישים בטוחים כי – לא משנה מה – הם יסלחו לנו. אם הילד שלך מתפרץ עליך בצורה מאד לא נאותה, אפשר, לפחות, להתנחם בכך כי יתכן והוא מכוון את הכעסים אליך מתוך תחושה מיוחדת אליך ומתוך בטחון כי לא משנה מה, אתה תמשיך לאהוב אותו, וזאת על המשקל של "בנים אתם לה' אלוקיכם" ו"בנים סוררים". הם יודעים כי נאהב אותם לא משנה מה. הם יודעים שהאהבה של הורה היא אהבה אשר איננה תלויה בדבר.
  2. תגובה נורמלית: עם כל הכעס שהילד יכול לעורר אצלך, יש תמיד לזכור שאתה המבוגר והוא הילד ואל לך להגיב כמו ילד. אין מקום ל"ברוגז", אין מקום לענישת יתר ואין מקום לחרמות. אדרבה, חשוב ביותר לזכור כי כאשר ילד מתנהג בצורה כה לא נאותה, סביר להניח כי רע לו, כי לא טוב לו וכי כואב לו ועצוב לו.
    הורים אשר יש להם רמה מפותחת מאד של בגרות נפשית ותובנה רגשית יוכלו אף להבין כי פעמים רבות הרגשות והתחושות שהילדים שלנו מעוררים בנו אינם אלא השתקפות של איך שהם מרגישים. בשל כך, אם ילד שלנו מעורר בנו רגשות של כעס ותסכול, יתכן ובמקום להגיב בכעס ועוינות, עלינו להגיב בהבנה ובחמלה.
  3. להתסתכל יותר עמוק: כאשר ילד מתפרץ והתגובה שלנו היא אגרסיבית וענישתית, אין כל ערובה לכך כי זה מה שיפתור את הבעיה. אמנם קיימת בעיה, אבל עלינו לשאול את עצמנו מה הפתרון המתאים. הורים שמגיבים בכעס, בדרך כלל רק גורמים להסלמה במצב ללא שהם מצליחים באמת להפיק כל תועלת ולהביא לידי כל שינוי. הילד יודע שההתנהגות שלו לא מקובלת. זאת לא הבעיה. צריך להסתכל עמוק יותר לנפשו של הילד לראות מה באמת מציק לו.
  4. לעשות לימונדה מלימונים: לא נעים כאשר ילד כועס ועוד יותר לא נעים כאשר הוא מתפרץ. עם זאת יש להניח כי אם לילד היתה דרך יעילה יותר להביע את מצוקתו, הוא היה עושה זאת. גם כאשר ילד כועס בצורה לא ראויה, יש להביע הערכה על שהוא מוכן לשתף אותנו בהרגשות שלו, וכן להעביר לו את הרגשותינו: את תסכולינו מכך שאין אנו מצליחים להבין מה מציק לו. כאשר הורים מגלים רגישות והבנה, נפתחים הדלתות, והילדים יכולים לדבר על מה שמציק להם.
  5. הר הגעש: הדרך הכי טובה להתמודד עם התפרצויות זעם היא למנוע אותם. כאשר מדברים עם ילדים דרך קבע ומעודדים אותם לדבר את אשר על ליבם, הם לא צוברים כעסים ותסכולים אשר עלולים להתפרץ יום אחד. לוקח להר געש הרבה שנים להתפרץ. יש להניח שאם הייתה דרך לשחרר את הלחץ בהדרגתיות, ניתן היה למנוע את התוצאות הקטלניות של ההתפרצות.
    יחד עם זאת, יש לזכור כי יש גם פן חיובי להתפרצות של הר געש. לצד הכפר אשר יכול לאולי להיהרס, יש אפשרות של יצירת אי חדש. כדאי לנסות ולמנוע התפרצויות של ילדים. אבל אם ההתפרצות כבר הגיעה, ננסה להוביל אותה לכיוון בונה וחיובי.

ד"ר דניאל גוטליב, פסיכולוג קליני, מטפל משפחתי, מנהל קליני של מכון שינוי, הרצליה.

התפרצויות כעס וחוצפה כלפי ההורים

התפרצויות כעס וחוצפה כלפי ההורים

הורים רבים מתלוננים על כך שילדיהם אינם נוהגים בהם בכבוד. לעיתים קרובות ההורה המבוגר חש פער בין דפוסי ההתנהגות להם הוא הורגל בילדותו לבין דפוסי ההתנהגות אותם הוא חווה מצד ילדיו. פער זה מתסכל את ההורים משתי סיבות. ראשית, ההורה מרגיש כשלון חינוכי בכך שהוא לא השיג את היעדים החינוכיים שהוריו השיגו שהרי הוריו הצליחו טוב יותר לחנך את ילדיהם בהשוואה אליו. שנית, ההורה חש כפוי טובה ותסכול. בניגוד לנורמות ההתנהגות לאורן הוא התחנך ועל פיהן הוא מתנהג, ילדיו חורגים מנורמות אלו והתנהגותם לא ראויה.

מטרת מאמר זה הינה להבין את התופעה וכן להעלות דרכים בכדי לסייע להורים להתמודד עם התפרצויות כעס וחוצפה של ילדיהם.

ראשית יש להקדים ולומר כי ישנם מצבים בהם לילד ישנם קשיים בוויסות עצמי ובשליטה בתגובותיו (למשל ילדים עם קשיי קשב וריכוז). לעיתים הקושי מלווה בהתנהגות אימפולסיבית ולא מבוקרת. במצבים אלו הטיפול לרוב הינו ממוקד ומתבצע על ידי אנשי מקצוע (פסיכולוג, נוירולוג או פסיכיאטר). במאמר אתייחס למקרים הנורמטיביים יותר בהם לילד יכולות וויסות עצמי תקינות, אך לעיתים התנהגותו בוטה ותוקפנית.

כעס לרוב הינו תוצאה של חוויית תסכול. ילדים כמבוגרים חווים לעיתים מצבים בהם מבוקשם אינו נענה. במצבים אלו ההתמודדות יכולה להיות במספר מישורים. ההתמודדות הבריאה והיעילה הינה ניתוח נכון של המצב, הבנה מה רצינו, מדוע משאלת הלב שלנו לא התקיימה וחשיבה מחודשת האם הרצון שלנו היה אכן מוצדק והאם ישנן דרכים חלופיות כדי להגשים את מאוויינו. התמודדות לא יעילה עם מצבי תסכול הינה על ידי ביטוי כעס ותוקפנות. הכעס הינו פרץ רגשות שלילי שבא בתגובה למצב מתסכל. לרוב הכעס לא רק שלא משפר את המצב, אלא אף פוגע בו. כשאנו כועסים אנו מאבדים את שיקול הדעת שלנו ותגובותינו אינן שקולות ומתאימות. התגובה של הסביבה (ובמקרה דנן של ההורים) לכעס ולתוקפנות הינה לרוב פגיעה אישית ואף התבצרות בעמדות. בשל כך, כאשר הילד אינו מקבל את מבוקשו ומגיב בכעס ובחוצפה כלפי הוריו, לא רק שאין הוא מקדם את עניינו ואין הוא מביא את הוריו לכדי הסכמה עמו, אלא שהוא אף עלול לגרום ליתר התנגדות של ההורים וסירובם להיענות לבקשותיו.

ההורים החווים תוקפנות מצד ילדם עלולים להגיב בתגובות לא יעילות ואף מזיקות. כאשר ההורה מגיב בכעס, צעקות ואף אלימות כלפי הילד הוא מציב בפני ילדו מודל של תוקפנות. הילד רואה את ההורה המגיב בכעס ולומד כי כעס הינה תגובה לגיטימית ואף אולי רצויה.

תגובה נוספת לא יעילה שהורים עלולים להגיב בה כלפי ילד כועס או מתחצף הינה 'כניעה' לרצונות הילד. במצבים אלו תגובת ההורים מחזקת את ההתנהגות הקלוקלת של הילד. הילד לומד כי תוקפנות הינה יעילה עבורו כדי להשיג יעדים. ילד זה ישתמש בתוקפנות בכל פעם שירצה להשיג יעדים בבית ובחברה מתוך הנחה כי האלימות הינה כלי יעיל עבורו.

בניגוד לשני דפוסי תגובות אלו (כעס של ההורה או כניעה) ניתן להציג דרך התייחסות שונה שהינה יעילה יותר. כאשר הילד נתון בפרץ רגשות, קשה ולעיתים אף לא ניתן לשוחח איתו בקור רוח שכן הוא אינו קשוב לדברים הנאמרים לו. אשר על כן מומלץ להמתין עד שהילד יירגע ורק אז לדבר איתו. מומלץ לשבת עם הילד בנחת רוח ולחזור עמו על פרטי האירוע. להסביר לילד כי הוא היה מתוסכל והתמודד עם התסכול בפרץ של אלימות (חוצפה היא בהחלט סוג של אלימות מילולית). מומלץ כי ההורה ישקף לילד גם את הרגשות שהוא חווה כשהילד כעס והתחצף כנגדו. דיבור על רגשות והבנה של הילד כי גם הוריו עלולים להיפגע ממנו, יעזור לילד בעתיד לחשוב באופן כולל יותר לא רק על הרגשות שהוא חווה אלא גם על רגשותיהם של בני משפחתו וחבריו. באופן זה הילד ילמד להתחשב בזולת, להכיר ברגשותיהם ולהתאים את דרישותיו ליכולות של הוריו או חבריו.

ד"ר קובי סגל, פסיכולוג חינוכי והתפתחותי, מטפל משפחתי מוסמך