הקדמה

 

לא מעט מבנינו ובנותינו נוסעים לטיולים ארוכים במזרח או בדרום אמריקה. טיולים אלו מאתגרים את הקשר המשפחתי ומעלים בפני ההורים שאלות רבות. יצא לי לנסוע פעמיים להודו ולהכיר מקרוב את חווית המטיילים הישראלים. בשורות הבאות אנסה לתאר את התופעה ולהציע דרכי התמודדות. הנחת היסוד של המאמר היא "עִמו אנוכי בצרה". בכל מקום בו הילד נמצא אנחנו כהורים צריכים להיות איתו.

מדוע הילדים רוצים לנסוע

 

רבים מבני הנוער משתעשעים ברעיון הנסיעה וזאת מסיבות שונות. הנתיב בו הולך הצעיר בארץ תובעני וסגור. עם סיום התיכון, הוא משרת בצבא או בשירות הלאומי. ובעצם אין לו מקום או זמן לבדוק מחדש את העולם הרוחני שהונחל לו על ידי הוריו ומחנכיו. לשם כך נוטלים חלק מן הצעירים פסק זמן של טיול בחו"ל. הטיול משרת מטרות רבות ולעיתים סותרות.

א. להכיר עולם: יש לצעיר הרגשה כי העולם אותו הוא מכיר מוגבל וסגור. לשם כך ברצונו להכיר את "העולם הגדול". אמנם גם הכרה זו מוגבלת למדי, הרי התרמילאים הולכים במסלולים קבועים ולכן נפגשים רק עם תופעות מסוימות!

ב. להכיר תרבויות חדשות: בכל מקום יש תרבות שונה. יש שמעוניינים להכיר מקרוב תרבויות המאתגרות את התרבות שבה הם גדלו. העמדת שתי תרבויות זו בצד זו מאירה את שתיהן באור חדש.

ג. להכיר את עצמי: הטיול והבדידות שבו מאפשרים למטייל לפגוש את עצמו בהקשרים שונים ממה שהוא רגיל. הקשרים אלו מאפשרים לו להבין את עצמו בדרכים שונות ממה שהוא הורגל בהן.

ד. ניסויים בקשרים חברתיים חדשים: חבורות המטיילים נוטות להיפרד ולהיקשר מחדש. וכך עושים הצעירים ניסויים בקשרים חדשים ובאופנים שונים של קשר.

ה. להתנסות בחוויות חדשות: הטיול מאפשר לתרמילאים לפגוש חוויות מסוגים חדשים. מסמים ועד יוגה וסדנאות שתיקה במקדשים שונים.

המטייל הדתי מוּנע בנוסף לכך ממניעים אחרים:

א. החיים בתוך מסגרת דתית דורשים התנהגות מסוימת. ההלכה מתייחסת לכל תחומי החיים. לא פעם מרגיש הצעיר הדתי כי יש עיניים העוקבות אחריו כל הזמן. הנסיעה לטיול משחררת אותו מחלק מהעיניים הללו.

ב. במיוחד בהודו יש ניחוח דתי. לעיתים דווקא המקום הדתי שבה מאפשר לצעיר הדתי לבדוק את מקומו הדתי ביחס אליה.

ג. המפגש עם העצמי חשוב לצעיר הדתי מאוד. הוא שואל את עצמו עד כמה אני תוצר של חינוך ועד כמה אני מה שאני.

את הסיפורים על המסע שומעים הצעירים מחבריהם שנסעו כבר. המטיילים חוזרים ארצה ואוהבים לספר על חוויותיהם. ממרחק נראים הדברים מרשימים יותר מאשר מקרוב. וכך הסיפורים על החוויות השונות עוברים מפה לאוזן בין דורות המטיילים וסיפורים אלו מזינים את הרצון לצאת לטיול.

בעידן האינטרנט ניתן לקרוא יומני מסע למיניהם ולהתחבר לרוח האופפת אותם. אמנם יומנים אלו נכתבים מנקודות מבט מגוונות. אך ניתן לראות בהם דוגמאות לסיפורי החבר'ה.

המטייל הדתי אינו שונה בהרבה מהמטייל שאינו דתי. לא פעם יצא לי לפגוש בהודו אנשים שרק דרך שפתם יכולתי לזהות אם הם בוגרי החינוך הדתי או לא. כיוון שלעיתים המטייל מטשטש את זהותו הדתית. גם אם הוא אינו מטשטש אותה, ההקשר של הטיול מוציא אותו מההקשרים של הארץ. הטיול פותח פתח להתנסויות חדשות. המסגרת החברתית הקיימת בארץ נחלשת והמטייל פתוח לקשרים ולהקשרים חדשים.

תגובת ההורים בשלב ההתלבטות

 

הרצון לצאת לטיול יוצר חרדה אצל כל ההורים. כולנו שמענו סיפורים רבים וקשים על מטיילים שנעלמו או נפצעו, על מטיילים שהתמכרו לסמים או השתבשה עליהם דעתם. קשה להורים גם המחשבה שהבן נמצא במקום שאין להם קשר איתו.

להורים דתיים יש חרדות נוספות על החרדות של כל הורה. היוֹת הבן ויותר מכך הבת כל כך רחוקים מכל המסגרות המוכרות מוסיף על חרדות ההורים. יש חשש מבוסס שתוך כדי הטיול הם יבדקו מחדש את העקרונות שעליהם הם גדלו ואולי יחליטו לשנות דברים מסוימים.

לדעתי על ההורים להגיב באופן מתון. התנגדות חריפה ובוטה עלולה להביא לנתק בין הבן להוריו. נתק כזה רק מחמיר את הסיכונים ועלול לדחוף אותו להרחיק לכת. מצד שני מותר להורים להביע את חששותיהם ולשתף בהם את הבן. הבן ישקול את הדברים ויחליט על דרכו. שיחות פתוחות בין הבן להוריו מאפשרות להורים להיות איתו בכל הדרך המפותלת. שיחה פתוחה מאפשרת לבן גם להשתעשע ברעיון ובסוף לוותר עליו.

יצא לי לשוחח לא מעט עם תלמידים שחלמו על נסיעה למזרח. כיוון שהייתי שם תיארתי להם את המסע מכל ההיבטים שאני רואה אותם – היפים והמאתגרים וכן את החלקים הקשים והמסוכנים. היו כאלה שלאחר שיחה (שבה כיבדתי מאוד את רצונם לנסוע), הם החליטו שלא לנסוע. דומני שבמצב כזה התנגדות גורפת עלולה לגרום דווקא את ההיפך ולהפוך את הנסיעה לעץ שאי אפשר לרדת ממנו.

כדאי שההורים יגלו הבנה גם למניעי הטיול. הטענה "את שביל ישראל כבר עשית?" איננה משמעותית לבן. הוא נמצא במקום אחר והוא מחפש דברים אחרים. כדאי להבין את מניעיו, אם כי ניתן בהחלט להסתייג מהם. יש רבים שהטיול קשה להם והם מקצרים אותו וחוזרים הביתה. אם היציאה היתה בעימות עם ההורים יתכן שהם יישארו רק כדי לא להודות בטעות. אם היציאה היתה מתוך הסכמה וברכה, שיבה מוקדמת תהיה נוחה ושמחה.

שלב ההכנות למסע

 

בשלב זה יש הרבה ציפייה והרבה חשש אצל המתבגר. כהורים טוב להיות איתו בכל התהליך.

לדעתי כדאי שההורים יהיו מעורבים בחשיבה על הטיול. יקראו חומר בעניין ויכירו מקרוב את המסלולים והאתרים שאליהם נוסע הבן. כדאי להם לקרוא או לשמוע סיפורים של מטיילים אחרים כדי להתקרב למוטיבציות של הבן.

עליהם להבין את חששותיו ולהכיל גם את הרצון שלו להתרחק ולהתנסות בדברים חדשים. אנו יכולים לקנות לו אביזרים שהוא יהיה מעוניין בהם ובכך לחזק את הקשר בינו לבינינו. בשלב זה כדאי גם לתכנן את ערוצי הקשר. האם יהיה עם הילד טלפון נייד רגיל הקולט רק במקומות שיש בהם רשת סלולארית, או טלפון לוויני הקולט בכל מקום. לתרגל דיבור בסקייפ או בטכניקות אחרות. ולקבוע תדירות של שיחות המתאימה גם לבן וגם להורים. כדאי גם לפתוח אתר פייסבוק, או אתר שיתוף תמונות אחרים, כדי שהבן יוכל ביתר קלות להעביר תמונות שהוא מצלם לפייסבוק שלו ומשם יוכלו ההורים לצפות בהם. חשוב שלאורך כל המסע יהיה ערוץ תקשורת חם והדוק בין הבן להוריו. כך יוכלו ההורים ללוות את כל שלבי הטיול ולהיות שם כאשר הבן יהיה זקוק להם.

כדאי להכיר גם את שותפיו למסע ואולי אף להכיר את הוריהם כדי שתוכלו להיוועץ ולתקשר יחד עם הבנים. רצוי שלא למתוח ביקורת על השותפים למסע, כי כך תוכלו להבין טוב יותר מה עובר על הבן.

בזמן המסע

 

כאשר הבן יוצא לטיול, חשוב שהוא יצא עם ברכת הוריו. לתאם איתו דרכי תקשורת קבועות הן בטלפון והן באינטרנט או בסקייפ, ודרכי העברת תמונות. זה משאיר את ההורים בתמונה לאורך כל המסלול. גם אם הוא נקלע למצוקה גופנית או נפשית, הקשר עם ההורים יכול להביא לו ולהורים ברכה מרובה.

תוך כדי הטיול כדאי לשמור על קשר הדוק ומתעניין. לא קשר שבודק את הבן או הבת. לא קשר שמחפש אותם בפינה. אלא קשר שבו יש להורים מה ללמוד מן הילדים. ולילדים יש בו מה ללמוד מן ההורים.

לא מעט הורים נוסעים בחופשה שלהם לבקר את הילד במקומות בהם הוא מסתובב. לרוב, ביקורים כאלה פוריים לשני הצדדים. ההורים מבינים מה מושך ומסעיר את הבן, והבן זוכה לביקור שיכול להיות מאוד משמעותי עבורו. הייתי שותף במנאלי לפגישה כזו בין זוג הורים לחבורת מטיילים שהבת הייתה חלק מהם. הפגישה וההבנה שההורים גילו לטיול בנתה נדבך נוסף בקשר בין ההורים לילד.

החזרה הביתה

 

החזרה מן המסע קשה מאוד למטייל. החיים במסע יש בהם התרגשות יום-יומית. יש בהם פתיחות וקשב שאינם מצויים בחיים הרגילים. השעון מתנהל אחרת. לכן יש תמיד משבר בחזרה ארצה. על ההורים ללוות את הבן בתוך המשבר הזה. לא כדאי ללחוץ עליו למצוא מיד עבודה או מסגרת לימודים. לעיתים הוא בכלל לא שם. הוא מחפש עוד את חבריו מהודו כדי להמשיך איתם משהו מן המסע. זה לא תמיד הולך. יום אחד פגשתי במרכז ירושלים צעיר שהכרתי בהודו. הזמנתי אותו לכוס קפה. תוך כדי שתייה הרגשנו שנינו שמה שהיה שם לא יכול לחזור בבית קפה בירושלים.

לעיתים הילד גם שינה את עולמו הדתי. שינוי זה לעיתים הוא מבלבל את הילד ואת הוריו. יש דברים שנראים סותרים זה את זה. הילד יכול גם להתפלל בדבקות רבה ובו זמנית לא להקפיד על הלכות אחרות.

הראש שלו נראה לעיתים כמצוי בשני מקומות בו זמנית, כאן ושם, וזה קשה מאוד ומבלבל מאוד.

בתקופה זו חשובה מאוד התמיכה הלא-שיפוטית של ההורים. "אתה הבן שלנו בכל מה שאתה עובר".

סיכום

 

חווית המסע היא חווית התבגרות. הדרך בה מלווים ההורים את בנם יכולה להניח דפוסים לדרך בה יתנהלו היחסים בין הילד המבוגר להוריו המבוגרים. דרך של ליווי/קִרבה/קבלה/ושיתוף יכולה לפתוח ערוצים יפים של תקשורת בין הילד המבוגר להוריו.

לעומת זאת, מאבק חריף/התנכרות/כעס/והסתרה יכולים להגביה חומות בין הילד להוריו. הוא אולי יקפיד בכבודם אבל מאחורי גבם הוא יחיה במציאות אחרת לגמרי.

האתגר הוא קשה, מסובך ומורכב. אבל אם נעבור אותו בהצלחה אולי ניצור מערכת יחסים חדשה של הורים בוגרים וילד בוגר שיש ביניהם הרבה הערכה והקשבה והרבה למידה הדדית.

הרב דורי (אביגדור) הנמן, מחנך

שאלה: הבת שלי – בת 16 –  רוצה לעשות טיול לטבריה לבד עם עוד 4 חברות, לישון על החוף וכו'. לא נראה לי בכלל העסק, וכשלא הסכמתי – התפוצצו היחסים בינינו. בכלל היא טוענת שאני חונקת מדי ולא נותנת לה מספיק עצמאות. א. האם נהגתי נכון כשאסרתי על הטיול ואיך מתמודדים עם התגובה שלה? ב. מה באמת מידת העצמאות הנכונה לתת לילדים בגיל זה?

תשובה: ההורות לילדינו המתבגרים היא אתגר לא פשוט, ולפעמים הוא תופס אותנו לא מוכנים לשינויים המהירים שחלו בבננו או בבתנו, שעד זמן כה קצר היו ילדים צעירים, ממושמעים, ומחפשים את קרבתנו כהורים. מטבעו, גיל ההתבגרות הוא גיל שבו המתבגר או המתבגרת צריכים לגבש את זהותם, להפוך בהדרגה להיות יותר עצמאיים ויותר נשענים על עצמם. חלק מתהליך זה מלווה בהתרחקות שלהם מההורים, ביותר עמידה על שלהם, ובהישענות רבה יותר על חברים בני גילם. מוקד הענין שלהם, המודלים שלהם לחיקוי, והאנשים שנהיים יותר משמעותיים בגיל זה הם הרבה פעמים לא ההורים ולא בני משפחה אחרים, אלא חברות או חברים מהכיתה, מהשבט או ממסגרות חברתיות אחרות.

בעידן הפוסט-מודרני, שבו הצעירים חשופים לאפשרויות ונתיבים רבים להתפתחות, שלב גיבוש הזהות נהיה מורכב ומסובך יותר, ומתמשך זמן רב יותר. אחת ההשלכות מכך היא גם התחלה מוקדמת יותר של התבגרות ורצון בעצמאות. כך נוצר מצב שבו ילדים בני 12 הם כבר מצד אחד מתבגרים, ומצד שני כמעט ואינם מצוידים בבשלות רגשית כדי להיות עצמאיים ולקבל החלטות משמעותיות בכוחות עצמם.

בהקשר לשאלה "מהי מידת העצמאות הנכונה לתת לילדים בגיל זה?", קשה לתת תשובה מוחלטת שתתאים לכל המשפחות ולכל המתבגרים. משפחות שונות נבדלות ביניהן בסגנונן, וגם בין ילדים שונים במשפחה אחת יש הבדלים בין-אישיים, שנובעים מאופים ואישיותם. ההמלצה שלי בענין זה היא להקפיד על כמה כללי מסגרת:

ראשית, יש להגדיר, ועדיף מראש, מהם הגבולות הנראים להורים מתאימים מבחינת המשפחה (שעות יציאה וחזרה מבילוי עם חברים, שינה מחוץ לבית וכו'), תוך כדי בדיקה בהקשר הרחב יותר של המסגרת החברתית שבה נמצאת הבת. בישוב קטן או במסגרת שבה כל החברות אכן מורשות לצאת יחד לבילוי, ישנם מצבים שבהם איסורים בכל התחומים עשויים לבודד את הבת (או את הבן המתבגר) חברתית. לכן, קביעת הגבולות (ושיחה עליהם עם המתבגרת מראש) היא חשובה, ובו בזמן ההורים צריכים להגדיר מה כן מותר, ומהם התחומים שבהם הם מגדילים את טווח החופש והעצמאות של המתבגר.

הכלל השני הוא שהחינוך צריך להרגיל את הילד לעצמאות בהדרגה, ולהגדיל טיפין טיפין גם את תחומי האחריות, וגם את תחומי העצמאות, באופן שבו המתבגר לא ימצא עצמו בגיל 18 מבלי שום התנסויות המאפשרות לו לתפקד בכוחות עצמו, להסתדר במקומות חדשים, ובסביבות לא מוכרות.

לאם ששואלת, אני מציעה לבחון באילו תחומים היא אכן מאפשרת לביתה, שבגיל 16 אכן צריכה לקבל עצמאות בתחומים מסוימים, את אותן התנסויות המקדמות עצמאות. ככל שהבירור הזה יכול להיעשות בשיתוף פעולה ובדיאלוג עם הבת, כך יפחתו בדך כלל העימותים, וניתן יהיה לעבור יותר בקלות את גיל החתחתים הנקרא גיל ההתבגרות. 

ד"ר רבקה תובל-משיח, פסיכולוגית קלינית, וראש המחלקה הקלינית, אוניברסיטת בר-אילן 

שאלה:

 

האם לתמוך כלכלית בבת או בן בוגרים (בן בוגר צבא) בתקופת לימודיהם האקדמאיים?

א. עצמאות כלכלית

– מוסכם על כל העוסקים בתורת הנפש, שאחד הביטויים המרכזיים של הבגרוּת הוא הפסקת התלוּת הכלכלית בהורים, כלומר: פיתוח היכולת להשיג עצמאות כלכלית. רמז לדבר בהגדרת חז"ל לבן "קטן" ולבן "גדול" (על פי ההלכה, בן "קטן" המוצא מציאה – מציאתו לאביו. בן "גדול" המוצא מציאה – מציאתו לעצמו): "גדול וסמוך על שולחן אביו – זהו קטן. קטן ואינו סמוך על שולחן אביו – זהו גדול" (ב"מ יב ב). כלומר, הגיל איננו קובע אלא הסמיכוּת לשולחן ההורים. כל עוד הבן סמוך על שולחן הוריו ונתמך על ידם מבחינה כלכלית, הוא עדיין מוגדר "קטן", למרות שהוא גדול בגיל.

בעבר הרחוק, בני מצווה (מגיל 13 ואילך) כבר עבדו למחייתם. תמורות תרבותיות, חברתיות וכלכליות, חוללו שינויים בתחום זה והעניקו לילדים מספר שנים נוספות (בדרך כלל עד גילאי 16/18) של חופש מעבודה לטובת לימודים וקניית יידע. בדור האחרון, בזכות השפע והעושר הכלכלי של החברות המתועשות, נתווספו עוד שנים אחדות של חופש מעמל ועבודה. יש הסבורים, שזה פינוק מיותר ומזיק, המשחית את הנפש. פינוק זה מאפשר לבני הנוער לשקוע בבטלה, ואף "להקדיש" שנה/שנתיים מחייהם למסעות ברחבי העולם. אין שום דבר שדוחק בהם לעמוד על רגליהם מבחינה כלכלית. התוצאה היא: התארכות גיל ההתבגרות.

ב. טווח קצר וטווח ארוך

– לאור הנ"ל, האם נכון שלא לתמוך כלכלית בבן בוגר צבא? האם מומלץ לעודד אותו לעבוד ולהתפרנס לבד, כדי לקדם את בגרותו? – מסקנה זו איננה הכרחית. לעיתים, דווקא השיקול לטובת פיתוח עצמאותו הכלכלית של הבן מוביל למסקנה הפוכה: לעוד את הבן להמשיך להישען כלכלית על ההוריו, באופן זמני, עד שזה יהפוך למיותר. הכיצד? על מנת לעמוד על רגליו מבחינה כלכלית חייבים הילדים לרכוש מקצוע. שמירה, ניקוי חדרי מדרגות וחלוקת עיתונים ומיצים בבתים, הם מקור הכנסה מצויין במשך תקופת הלימודים, אבל אינם מבטיחים "פרנסה" לטווח הרחוק. "פרנסה" אפילו מינימאלית תלוייה בלימודים אקדמאיים או בהכשרה מקצועית. לכן, חשוב שהבן ישקיע בלימודיו ויפיק מהם את המיטב. אם הלימודים אינטנסיביים ותובעניים מאוד ואינם מאפשרים להפנות משאבי זמן לטובת עבודות זמניות, מוצדק לדחות את "עידן" העצמאות הכלכלית לכמה שנים. אם ההשתכרות של הבן מעבודה פוגעת בהישגיו הלימודיים, נכון לוותר על אידיאל העצמאות הכלכלית עד לסיום לימודיו. עתה, עליו להתמסר להכשרתו המקצועית.

הדרישה לעצמאות כלכלית, לפעמים איננה באה מההורים אלא דווקא מהבן, המבקש להרגיש עצמאי. הוא מסרב לקבל את התמיכה הכלכלית הנדיבה שמציעים לו הוריו, ובוחר מרצון ללכת לעבוד. היצר הרע של "כאן ועכשיו" דוחק אותו להשיג מיד עצמאות כלכלית, למרות שהיא פוגעת בלימודיו. חשוב להבהיר לו שהשיקול האמיתי איננו ה"כאן" וה"עכשיו" אלא הטווח הארוך. אחד מסימני הבגרוּת הוא היכולת לחשוב לטווח רחוק. ילדים קטנים חושבים רק על התועלת המיידית ומתקשים לערוך תכנון ארוך טווח. אדם בוגר יודע להרים את עיניו ולהביט מרחוק.

ג. בנייה רוחנית מול עצמאות כלכלית

– העצמאות הכלכלית איננה הביטוי היחיד של הבגרות, היא מרכיב אחד בלבד בתוכה. אחד המרכיבים המרכזיים בבגרות הוא גיבוש הזהות ועיצוב האישיות. "קטן" הוא סמוך על שולחן הוריו לא רק מההיבט הכלכלי אלא גם מההיבט הרוחני (האידיאולוגי) והנפשי. בוגר הוא מי שעבר את שלב גיבוש הזהות. זה כולל גם את גיבוש הזהות האמונית (= זהות דתית).

בוגר צבא המרגיש שהוא טרם בנה את התשתית התורנית של אישיותו ומשום כך בוחר ללמוד בישיבה שנה אחת או שנים אחדות אחרי שירותו הצבאי, אף הוא מעצים את בגרותו ומקדם אותה. קידום הבגרות ב"רוח" קודם לקידומה ב"חומר". כלומר: העיצוב הרוחני של האישיות קודם להשגת עצמאות כלכלית. לכן, אם קיימת התנגשות ביניהם – כגון: העבודה משבשת את הלימודים הסדירים בישיבה – הבנייה התורנית של האישיות מכריעה, והשגת העצמאות הכלכלית תידחה.

ד. "סעודה שאיננה מספקת את בעליה"

– סעיף זה נכתב עבור הבנים הבוגרים שמתלבטים האם להיתמך כלכלית על ידי הוריהם. חז"ל (חולין ז ב) מספרים על רבי פנחס בן יאיר שרק לעיתים נדירות אכל אצל אחרים. לא מפני שהוא חשש שיאכילו אותו מאכלים אסורים אלא מפני שחשש שהמארח הוא מאלו ש"רוצה – ואין לו". ברוח דומה פסק הרמב"ם: "חמישה דברים, העושה אותן אין חזקתו לשוב מהן, לפי שהן דברים קלים בעיני רוב האדם, ונמצא חוטא והוא ידמה שאין זה חטא; ואלו הן: (א) האוכל מסעודה שאינה מספקת לבעליה – שזה אבק גזל, והוא מדמה שלא חטא ויאמר 'כלום אכלתי אלא ברשותן?!'" (הל' תשובה ד א). למדנו מכאן שאין לקבל מהזולת אלא אך ורק כאשר איננו מכבידים עליו. אם האירוח מכביד על בעל הבית, למרות שהוא נותן לנו מחפץ לב, עלינו לדחות את טוב לבו. בדומה לזה, אם ההורים אינם אמידים, ההישענות הכלכלית עליהם הוא כעין השתתפות בסעודה שאינה מספקת את בעליה.

אמנם, יש הורים המעניקים סכומי כסף לילדיהם ביד נדיבה גם אם זה דורש מהם להדק את החגורה ולצמצם את הוצאותיהם האישיות. הם אינם רואים בכך ויתור לטובת הזולת אלא ויתור לטובת עצמם. ילדיהם הם הם בשר מבשרם. אבל, כשם שאין פרצופיהם של ההורים שווים, כך אין דעתם בסוגיה זו שווה. יש הורים ששמחים לתמוך בילדיהם הבוגרים, ויש שסבורים שזה איננו חינוכי. יש הורים שהידוק החגורה קל להם ויש שהוא קשה להם. לכן, על הבוגר לבדוק היטב לפני שהוא מקבל תמיכה כלכלית מהוריו. והעיקר: אל יקפיד הבן על הוריו אם אינם תומכים בו, ואל ידון אותם עד שיגיע למקומם.

הרב אלישע אבינר, מייסד "לב אבות", ראש הכולל בישיבת ההסדר במעלה אדומים, ורב קהילה

סוף הקיץ מביא עמו שינויים רבים בהתנהלות של בתים רבים בארץ. הילדים יוצאים מהבית לחלק נכבד המיום, חלקם אף לפנימיות במסגרת האולפנות והישיבות. הבוגרים יותר פורחים להם לישיבות הגבוהות, למכינות ולשירות הלאומי, ובל נשכח בני גיוס אוגוסט שבימים אלה כבר מתחילים את החודש השני שלהם בטירונות.

ברבים מהבתים הללו נותרים מאחור ההורים אשר מוצאים את עצמם בפעם הראשונה מזה שנים רבות לבד. תחילת השנה החדשה מסמנת עבור אותם הורים כניסה לשלב חדש בחיים, שלב "הקן המתרוקן". מדובר בשלב חשוב בחיים שמתקבל ברגשות מעורבים. מחד הוא מסמן את המעבר לשלב מתקדם יותר בחיים. ההורים יכולים סוף סוף לנוח אחרי שנים של התעסקות אינטנסיבית בגידול הילדים, אולם למנוחה זו מתלווה תחושת אובדן לא פשוטה. הבית שקט יותר. יש פחות כלים בכיור, וכבר אי אפשר להאשים את הילדים בבלגן שאיננו. מכונת הכביסה עובדת פחות, "הבית" הולך לישון מוקדם. רעשי הרקע הקבועים של הבית דוממים. השקט שמשתרר גורם אצל בני הזוג צורך לדבר יותר אחד עם השני כדי למלא את החלל. עבור זוגות מסויימים מדובר במצב אידאלי, אלא שאצל אחרים הוא דווקא מרתיע.

תסמונת "הקן המתרוקן" מפחידה מאוד זוגות שבמשך השנים נהגו לטאטא דברים אל מתחת לשטיח. זהו מבחן קשה שבו לפתע מוצאים את עצמם יחד שני אנשים שביניהם שוררת תחושת זרות. השיחות שלהם שנסובו במהלך כל השנים סביב הילדים, לא אפשרו להם לפתח זהות זוגית. הם לא יודעים להנות האחד עם השני. הם לא יודעים לדבר ומאידך הם גם לא יודעים לריב. עבור זוגות שכאלו, עזיבת הילדים את הבית היא משבר שמאיים על עצם המשך קיום הזוגיות. זוגות שכאלו נאלצים לפתע להתחיל ולבנות מערכת יחסים בגיל מאוחר. הם צריכים ללמוד לחזר האחד אחר השני כפי שעשו בגיל 18 ולגלות תחומי התעניינות משותפים. הם צריכים לדבר על בעיות וצריכים לפתור את כל הכעסים והתיסכולים אשר הצטברו במשך השנים שתמיד היה נוח להתעלם מהם.

מכאן שחשוב להתכונן לפריחתם של הילדים מהקן. חשוב שבני הזוג ישוחחו על כך מבעוד מועד וינסו לתכנן אותה בצורה מושכלת. האמת היא שלא חסר מה לעשות. בכל בית ישנם הרבה מאוד דברים שלא היה פנאי להתפנות אליהם בשל המטלות הקשורות בגידולם של הילדים. זהו בדיוק הזמן להשקיע בעבודה, בלימודים, בטיולים, בהתנדבות בקהילה. את תחושת הבדידות ניתן להפיג בחידוש קשרים עם חברים שנמצאים אף הם באותו שלב של מעגל החיים.

במקביל יציאת הילדים מהבית מאפשרת הסתכלות חדשה עליהם. השלב בו הילדים מתחילים לבנות את החיים הבוגרים האישיים שלהם, מזמן להורים הזדמנות ללמוד ולהעריך אותם. זהו אחד המבחנים המשמעותיים ביותר של החינוך אותו העניקו ההורים לילדים. אמנם הורים מתגעגעים לילדים כאשר הם כבר אינם בבית, אולם ככל שהם מבינים ומפנימים את ההכרה כי העצמאות החדשה של הילדים הכרחית להתפתחותם, כך ההורים לומדים לחיות עם הגעגועים ללא מעוקה. יחד עם זאת, יש לזכור כי גם כאשר הילדים עוזבים את הבית, הם עדיין זקוקים להורים, לעצה טובה, לאהבה וקבלה ולפעמים גם לסיוע חומרי או כלכלי.

אולם האמת היא שאין במעגל החיים המשפחתיים תקופה שהיא טובה יותר או פחות מהאחרת, גם אם לפעמים נדמה לנו כך. מכאן שהמשימה היא לנסות לגלות את המיוחד בכל תקופה ולנסות להפיק ממנה את המקסימום.

ד"ר דניאל גוטליב, פסיכולוג קליני, מטפל משפחתי, מנהל קליני של מכון שינוי, הרצליה.