תגית: עצמאות

מרד גיל הנעורים?

האם מרד גיל הנעורים הוא שלב הכרחי בהתפתחות הילדים? האם מרד הנעורים הוא "גזירת שמים", שאי אפשר לחמוק ממנה? בעבר היה מקובל להניח שמרד גיל הנעורים הוא שלב נחוץ בגיל ההתבגרות, ואף נהגו לומר שילד שלא ימרוד בגיל הנכון, יסחב איתו תסביכים לכל החיים. המציאות מוכיחה בעליל שההנחות הנ"ל אינן מדוייקות. בני נוער רבים אינם מורדים, ולמרות זאת מתפתחים יפה לתפארת משפחתם. מה שנכון הוא שבגילאים הנמוכים, הילד מחובר בחבל טבור נפשי להוריו, הוא חלק מהם מכל הבחינות. את מזונו הרוחני והנפשי הוא מקבל מהם. בהגיעו לגיל הנעורים, הוא מבקש לגבש את אישיותו ואת זהותו, ולשם כך הוא מתאמץ לנתק את חבל הטבור שקושר אותו להוריו. זהו תהליך הכרחי למען התפתחותו הנפשית הבריאה. תהליך ניתוק חבל הטבור הנפשי איננו מתרחש בצורה זהה אצל כל הילדים. יש מי שחותך אותו בעדינות, לאט לאט. ויש מי שקורע אותו בכוח ומהר, ויש אפילו – בפראות.

יש נערים שמושכים חזק הרבה יותר ממה שנצרך על מנת לקרוע אותו. הם סבורים שאם הם לא יהיו אופוזיציה לוחמת נגד כל מה שהבית מייצג הם ימשיכו להיות נגררים וטפלים להוריהם. לכן, הם הופכים למין "איפכא מסתברא" לכל מה שהבית משדר. אם ההורים אומרים "לבן", הם חייבים לומר "שחור". לפעמים תגובותיהם מגוחכות וחסרות טעם, הם מתעקשים על "שטויות", מפני שחשוב להם לשדר עצמאות רוחנית. הם מרגישים שבזה תלויות חירותם וצמיחתם הנפשית, ושבלעדי זה הם לא יצליחו להיות "איש".

ההמשך – לאן המרד יוביל את הבן – תלוי מאוד בתגובת הוריו. הרבה הורים מתקשים להשלים עם ההתנהגות המרדנית של הבן. הם כועסים עליו על כפיות הטובה שלו, הם פגועים מיחסו השלילי כלפיהם. התנהגותו ה"איפכא מסתברא" מתפרשת על ידם כזלזול בוטה: "הוא לא מעריך אותנו". ההורים ממאנים לקבל את יחסו המזלזל כלפיהם, לכן הם מגיבים ומתווכחים, ומנסים עד כמה שידם מגעת לדכא את ה"מרד" נגדם באמצעות שאריות ה"סמכות ההורית" שעדיין שרדו. כך הבן וההורים "הולכים ראש בראש", מתעמתים בלי סוף. הבן מעצים את המרד ומתריס כלפי הוריו, ומולו ההורים מקשיחים את יחסם כלפיו. לבסוף נוצר קרע נפשי, שקשה יהיה לאחות אותו עד שיחלפו שנים רבות. וגם אחרי האיחוי, יוותרו צלקות עמוקות.

אם כן מה לעשות? לוותר? להיכנע? להתקפל? לקבל את המרד כפי שהוא ולחכות לימים טובים יותר? לאבד כל השפעה עליו? לוותר על האחריות החינוכית? – לא!!

א. להכיר ב"בגרות" של הבן. אם ההורים יכירו בבגרותו של הבן, למרות שהיא בהתהוות ועדיין בוסרית, לא יזדקק הבן למרד כדי להרגיש בוגר ועצמאי. אם הוא יקבל מהוריו אישור "רשמי" לבגרותו, לא יהיה לו צורך לסחוט אותו בכוח ולהכריז עליו עשר פעמים ביום דרך סדרת עימותים עם הוריו. לא די בכך שיכירו הוריו בבגרותו בינם לבין עצמם, אלא גם צריך שהבן יהיה מודע לכך שהוריו מכירים בבגרותו. זה ינטרל חלק מה"עוקץ" המייצר את המרד.

ב. הבן מבקש להרגיש עצמאות. אם הוריו יהיו מודעים לצורך זה של בנם, וייענו לו בסבר פנים יפות מבלי שהוא יזדקק להילחם על כל פיסת עצמאות, הוא לא יצטרך להתנהג בצורת "איפכא מסתברא" על מנת לחוות עצמאות ולאמץ סגנון מתריס כדי להרגיש "איש". את העצמאות הוא מקבל על מגש של כסף, ולכן אין לו כל צורך לזרוק בליסטראות כדי לכבוש אותה. גם את ההכרה הרשמית בעצמאותו, חייב הבן לשמוע מהוריו על מנת שהוא לא יפרש את הסכמתם לדרישותיו ככניעה בעקבות המרד שלו.

ג. לאחר ההכרה בבגרותו ובזכותו לעצמאות, מה נשאר מאחריותנו וחובתנו החינוכית, ומה תפקידנו – כך שואלים בצדק ההורים. התשובה היא, שלעיתים קשה להורים להודות שגם במצב הנוכחי הם איבדו כל השפעה חינוכית. הם משלים את עצמם שאם יקשיחו את עמדותיהם, הם יצליחו לחנך את הבן הסורר. זוהי טעות. בן מורד ו"איפכא מסתברא" אין כל סיכוי לחנך. זה יותר קשה מאילוף סוס פרא. לכן, העימותים איתו לא יניבו תוצאה חינוכית משמעותית אלא רק כאב לב הדדי.

בשלב ראשון יש לנטרל את המרד. לאחר שהמרד ישקוט, ניתן לחזור לפעילות חינוכית ולהשפעה חינוכית.

ד. פיתוח תקשורת חדשה עם הבן. אל מבוגר מתייחסים באופן שונה מאשר אל ילד קטן. ליחס מסוג זה הבן מצפה. משוחחים איתו על נושאים "בוגרים", משתפים אותו בשיח בוגרים. מאזינים לרחשי ליבו, לתחושותיו. לא על מנת להגיב ולהטיף, אלא על מנת לשמוע.

ה. חידוש האהבה. ככל שאהבתו להוריו תגדל, כך יקטן המרד ותימצא נוסחת הפשרה המספקת אותו ואת הוריו. לשם כך, צריך לעשות איתו פעילויות המקרבות את הדעת, התורמות לקירבה הנפשית. ההורים יופתעו לגלות שהוא לא כל כך "אנטי", אלא מוכן "לבלות" יחד עם הוריו, מתוך שמחה וחיבה.

הרב אלישע אבינר, מייסד "לב אבות", ראש הכולל בישיבת ההסדר במעלה אדומים, ורב קהילה

על חשיבות הויכוח עם המתבגר

חשיבות הוויכוח עם המתבגר

אחד הדברים הקשים להורים של מתבגרים, בנים או בנות, הוא הויכוחים הרבים של המתבגרים עם הורים ומורים. לעיתים ההורה חש ש"נשבר" לו. מדוע צריך להתווכח על שעת חזרה הביתה? על לבוש? על הגעה בזמן לתפילות? על רחצה והיגיינה אישית ועל קבלת מרות ההורים עם פחות ויכוחים…

לעיתים ההורים מתקשים לקבל את החוצפה של הנער או הנערה. הרי בנים ובנות מחויבים לכבד את ההורים, אם נאפשר ויכוחים כאלה הרי שבכך הם לומדים שלא לשמוע ולא לכבד את הוריהם.

לפעמים הורים מותשים ואומרים שאין להם כבר כוח, "שהוא יבחר כבר מה שהוא רוצה ויעשה מה שבחר לבדו, הרי בין כה וכה אין הוא שומע לי, שילמד לבדו מה המחיר של טעויותיו".

זכורני, שאחת מבנותיי כעסה על כך שאימה אומרת לה איזה בגד לקנות ודרשה לבחור בעצמה ללא התערבות שלה. אימה הסכימה לכך ושתקה בעת שליוותה אותה לחנויות. לאחר זמן לא ארוך הנערה לפתע אמרה: "למה את לא אומרת כלום? את רואה שקשה לי להחליט…"

חשוב שאנו כהורים נבין שהויכוח בין הורה למתבגר הוא ביטוי עמוק מאד לקשר שלנו עם ילדינו. הויכוח הוא לעיתים קרובות ביטוי לקונפליקט הפנימי שלהם, שגם אותו אנו צריכים ללוות בתמיכה וסיוע, אף שיש בכך לא מעט תסכול.

המתבגר מבקש את עצמאותו, את אי תלותו בהוריו ואת יכולתו לנווט את חייו לפי אישיותו המיוחדת. יחד עם הצורך הגדול שלו בעצמאות מתעוררת בתוכו גם חרדה גדולה. הוא מרגיש צעיר, לא מנוסה וללא הכוחות והיכולות של הוריו. היציאה לעצמאות מעוררת התרגשות ותקווה גדולה אך גם חרדה. ברגע שהחרדה שלו מפני הפרידה והיציאה לעצמאות מתעוררת, הוא גם מתבייש בה ונבוך ממנה. את כעסו על כך שהוא מתקשה, הוא מפנה כלפי הוריו, כמובן. אין למתבגר כל קושי למצוא אצל הוריו טעויות וקשיים לתלות בהם את כעסו. ההורים המבקשים להמשיך וללוות את ילדיהם ולהגן עליהם עוד ועוד מתקשים לעיתים להעניק למתבגר את המרחב הדרוש לו לבחירה וללמידה.

לעיתים יש לנו כהורים גם מה לבדוק ולבחון מחדש בעקבות הערות של בנינו המתבגרים. אולם, פעמים רבות הויכוח ממלא צורך רגשי חיוני. הויכוח עם ההורים מאפשר לבטא את הכעס והתסכול והחרדה שהמתבגר חש בדרכו אל העצמאות אך מבלי להודות בה במודע ומבלי לחוש חלש ופגיע. הוא יכול לתלות בהוריו את חרדתו ואת קשייו בדרך לעצמאות.

יחד עם זאת יש לויכוח עם ההורים גם היבט נוסף חשוב ביותר. ההורה השורד את כעסו של המתבגר, המתווכח עימו, כועס לעיתים, אך נותר בקשר של דו-שיח, משדר גם ביטחון בכך שהוא ממשיך להיות קיים עבור המתבגר גם אם כאדם נפרד. גם אחרי הפגיעה בהורה וגם אחרי המחלוקת, ממשיך ההורה להיות שם ומבטיח לנער או לנערה שהם מסוגלים להתמודד עם הקושי ושהם אינם ננטשים בדרכם אל העצמאות.

הויכוח של ההורה עם ילדו משדר גם כבוד אל המתבגר על כך שדעתו חשובה ומשמעותית להורה. דבריו אינם דברים בטלים שאין צורך להתייחס אליהם. להיפך, ההורה מעריך ומכבד את הבעת הדעה גם אם הוא לא מסכים עימה וחולק עליה ומנסה לשכנע בדעתו.

לעיתים נדמה להורים שעמלם לריק, שדעתם אינה נשמעת והם חוזרים על הטיעונים שוב ושוב לחינם. חשוב מאד להבין שהויכוח עם המתבגר חשוב לא רק כדי לשים גבולות ולא רק כדי לשכנע. זוהי דרך המלך לשמירה על קשר מתמשך, להבטיח למתבגר שאינו לבדו וכל זאת מבלי להביך אותו ומבלי לאלץ אותו לחשוף את צרכיו בתמיכה ובהרגעה של ההורה. גם כאשר אנו משוכנעים שילדינו טועים, וגם כאשר דברינו אינם משפיעים מיד, רישומם נשאר ויבוא היום שבו הם יזכרו וישפיעו.

אני מודה שהרבה יותר קל לייעץ להורים את מה שאני מציע כאן מאשר לבצע. יחד עם זאת הבנה שלנו כהורים שהויכוח אינו רק מאבק כוח אלא גם דרך לשמור על הקשר עם ילדינו, יכולה לתת לנו כוח שלא לברוח מפני העימות ולא לסגת אל ההסתגרות והניתוק.

ד"ר טוביה פרי, פסיכולוג קליני, מנהל הקליניקה לייעוץ פסיכולוגי לקהילה באוניברסיטת בר-אילן

נערה בת 16 עם ´בעיות התנהגות´

שאלה: יש לנו בת בגיל 16 ויש אתה בעיות התנהגות. לפעמים היא חוזרת מאוחר מאוד בלי להודיע, מתלבשת בצורה שאיננה מתאימה למה שהיינו רוצים, מתחצפת. בעלי מאוד קשוח וקשה אתה ולעיתים קרובות הם מגיעים ל'פיצוצים' ולנתק ביניהם. ואני עומדת באמצע, מנסה ללכת איתה בדרך יותר רכה ולפשר ביניהם, וזה מביא לויכוחים ביני לבעלי. הוא אומר שבדרך שלי היא תמשיך להתדרדר. מה אתם אומרים, איך צריך להתנהג אתה?

אמא יקרה,

בתך מתנהגת (לאחרונה?) שלא לפי חוקי הבית ולא לפי רצונכם. בשנים אלה גדל הרצון שלה כמו גם גופה, הבנתה ועצמאותה. התנגשות הרצונות בין המתבגר והוריו היא חלק מתהליך צמיחה בה לומדת הבת להתמודד עם העולם שסביבה. מתבגרות ומתבגרים רבים נוטים להתעקש על רצונם בגלל שהוא מייצג בעבורם את ה'אני' הבוגר שלהם ומבליט את היבדלותם מהוריהם. לכן, פעמים, אי הסכמה בין מתבגרת להוריה מקבלת ממדים של מריבה גדולה כי בעמידתה ההחלטית על שלה מרגישה המתבגרת, שהיא מגנה על עצמיותה ועל היותה אדם נפרד ונחשב ובעל דעות משלו, ולא כל כך בגלל נושא המריבה עצמו.

חשוב לנו כהורים לטפח יכולת זו של דעה עצמית, נכונות המתבגר להלחם על האמת שלה/ו ויכולת עמידה מול פיתוי או לחץ חברתי. ואולם בראשית התפתחות הרצון, בשלב ההתבגרות, מופנית הסרבנות הראשונה מול ההורים באופן לא בשל, ילדותי וקיצוני. כמו בשלבי התפתחות אחרים, גם כאן להורים תפקיד חשוב. ללמד את המתבגר שרצונו חשוב, הובן ונלקח בחשבון אך איננו בלעדי. על ההורים ללמד את המתבגר שלהם להתמודד באופן יעיל עם הצורך לבטא ולהשיג את רצונו שלו.

במילים אחרות: להרבות במשא ומתן עם המתבגר. משא ומתן עם הצעיר לגבי רצונותיכם יאפשרו ויתנו מקום גם לרצונות שלו, ידגימו לצעיר מתי ואיך הוא יכול לומר 'לא' מתי ואיך הוא צריך להתפשר, ומתי לוותר. לשם כך תצטרכו כמובן גם אתם בעת המשא ומתן להדגים לו כיצד ומתי אתם מוותרים או מתפשרים או עומדים על שלכם, לפי העניין.

במקום מריבות יוכלו הדיונים בין המתבגרת להוריה גם להציג את דאגת ההורים לשלומה, את תחושתה שהיא יכולה לדאוג לעצמה, ואת הפשרה אולי, שמעט יותר חופש יתקבל על דעת שני הצדדים.

חשוב להזכיר שלא על כל דבר ניתן להתפשר וגם להבהיר לה שיש )מעט) נושאים שהם קווים אדומים ועליהם לא יהיה דיון. כמו כל לימוד מדובר בתהליך הדורש סבלנות, תרגול, רמת איפוק הורית וכבוד אמיתי (אם כי לאו דווקא הסכמה) לרצונות של הבת. בתהליך זה חשוב ביותר שההורים יפעלו ביחד וילמדו לשאת ולתת ביניהם, כך שהמסר של שניהם לבת יהיה אחיד ואז כפול בעוצמתו. הקושי שלכם לוותר ולהתפשר על נושאים שחשובים לכם, משקפים את הקושי הגדול של המתבגרת לעשות מהלך דומה לגבי נושאים שחשובים לה.

החיכוך בגיל ההתבגרות והבעת הדעה העצמאית נחוצים אם כן לגדילה תקינה. הבנה זו והורות תואמת גיל, של משא ומתן, תאפשר לכם להקטין את ה'פיצוצים' ולהביאם לרמת חיכוך.

ד"ר חנה בר יוסף, פסיכולוגית קלינית בכירה, מומחית למתבגרים ומשפחותיהם

הורים, מתבגרים, ומה שביניהם

"גיל ההתבגרות הוא תקופה של שינויים מהירים", אומר הפתגם, "מגיל 12 עד גיל 18, ההורים מזדקנים בעשרים שנה לפחות…". מי היה מאמין שהילד הקטן והמתוק, זה שציית לכל פקודה והלך בשמחה עם אבא לבית הכנסת, מגלה פתאום ניצני מרדנות. מתחיל לחזור הביתה בשעות מאוחרות (ולהתעורר בבוקר בהתאם…), מוסיקה קולנית בוקעת מחדרו, הלימודים והמחויבות לבית אינם עומדים בראש מעייניו, וגם הבגדים והשער שלו/ה – לא בדיוק תואמים לאופנת מאה שערים האחרונה. "איך זה קרה? איפה טעינו?", מתייסרים ההורים, "כשהיינו בגילו לא חלמנו להתנהג כך!".

לפני הכול – בואו נירגע. מה שקורה לא אומר שהבן השתגע, וגם לא שאתם אשמים במה שעובר עליו. זה לא אישי נגדכם. כל זה הוא חלק מתהליך של חיפוש וגילוי עצמי, ושלבים בגיבוש האישיות ועיצוב הזהות שלו. מה שהילדים צריכים בתקופה המבלבלת הזו יותר מכל הוא אבא ואמא יציבים, חזקים ואוהבים. מחקרים מראים שהשפעת ההורים על עיצוב זהותו ודרכו של הנוער הדתי חזקה יותר מהשפעת המחנכים והחברה הסובבת!

בתקופה סוערת זו יש כמה שאלות יסוד שעלינו לשאול את עצמנו: האם אנו מסוגלים להכיל את המתבגר שלנו גם כשאינו מתנהג בדיוק כפי שהיינו רוצים? האם אנחנו מסוגלים לייצר איתו/ה שיח שלא עוסק רק בשעה שבה הוא חזר הביתה או ב"איך שהיא מתלבשת"? האם אנו מסוגלים למצוא את האיזון בין הצבת גבולות ברורים (אך ריאליים) לבין נתינת מרחב לביטוי האישי ולהתנסות? תשובה נכונה לשאלות אלו תעזור לנו לעבור את התקופה הזו בצורה בריאה וקלה יותר.

הרב יוני לביא, מנהל מוקד חברים מקשיבים לנוער והאתר למחנכים מילה טובה וחבר ותיק בצוות "לב אבות"

המתבגר משתנה – מה לעשות?

בואו נדמיין מצב קצת סוריאליסטי: נניח שאנחנו אמני הפיסול. ממש עכשיו אנחנו עמלים על יצירת המופת עליה חלמנו עוד בעבר הרחוק, כשהתחלנו ללמוד אמנות. זמן רב אנחנו עמלים על היצירה, לאחר שתכננו היטב כל פרט, שרטטנו שרטוטים מדויקים – הרי אין פרט ביצירה שאין לו מסר ומשמעות עצומה! והנה אנחנו מתחילים לראות את העמל נושא פרי והיצירה מתחילה לקרום עור וגידים. אבל ממש לפני שאנחנו מברכים על המוגמר, היצירה שולחת פתאום יד – מה זה, כישוף? – ולוקחת מאיתנו את האזמל, ומודיעה לנו: מכאן אני ממשיכה לבד! תודה על מה שעשית עד כה, אבל עכשיו אני מתחילה ליצור את עצמי.

איזה פחד! כל כך הרבה השקענו, ופתאום הכל משתבש? מעשה ידנו יורד לטמיון, מתפתח לכיוונים שלא שיערנו, הורס כל מה שבנינו… ואולי לא? אולי בעצם הצלחנו הרבה יותר ממה שהעזנו לחלום – הרי רצינו משהו שייראה כמו חי, והנה הוא חי באמת!

ובאמת, מה אפשר לעשות כאשר הילד הטוב שגידלנו, שעמלנו כל כך הרבה להקנות לו ערכים משובחים, וששנו לראותו הולך והופך ל"בן אדם" כמו שחלמנו, פתאום מתחיל ללכת בדרכים שלא ראינו אפילו בסיוטים? הבת חוזרת מאוחר, מתלבשת בצורה המעוררת בנו רתיעה. הבן מזלזל בלימודים (במקרה הטוב), או אפילו מעשן, מדבר בסגנון מחוספס, או שהוא דווקא נראה ילד טוב ופתאום מישהו רואה אותו עם נרגילה… לא על זה חשבנו, נכון?

אבל זוהי בדיוק הנקודה. הילד רוצה להיראות אחרת ממה שאנחנו רצינו, דווקא משום שכך רצינו אנחנו עבורו. לא תמיד הוא רוצה זאת משום שהוא חושב שאנחנו רוצים דברים לא טובים, או דברים שהוא אינו מסכים עמם. לפעמים זה פשוט משום שהוא רוצה לחשוב בעצמו על דמותו, ומעוניין ליצור את עצמו בעצמו. הוא לא יגדיר זאת כך, וברוב המקרים לא יגדיר זאת בכלל בצורה שאנחנו נבין, אבל איזו "דווקאיות" דבקה בו, והכל הפוך. הילדה רוצה להרגיש שהיא הקובעת באיזה סגנון תתלבש, ואם תתלבש באופן שאנחנו מאמינים שהוא הנכון, לא תוכל להאמין שיש לה בחירה בתחום זה, או בכל תחום שהוא. לפעמים היא תאמר משהו אחר, כמו "תעזבו אותי, היום לא מתלבשים ככה. מה, אני חנונית?". אבל זו בכל זאת תהיה ההרגשה מאחורי הדברים.

האם זה אומר שאנחנו צריכם לקבל כל התנהגות? בשום אופן לא. אבל זה כן אומר להיכנס לדיאלוג מתוך כבוד, מתוך מודעות לכך שהנער או הנערה הם כבר בוגרים מבחינות רבות, ובסופו של התהליך הם יהיו בוגרים לגמרי, ויחליטו בעצמם על כל אורחות חייהם. כדאי להתחיל כבר עכשיו להתרגל לסוג חדש של דיאלוג, שיש בו כבוד והכרה.

אגב, בניגוד לדעה נפוצה, זה ממש לא מה שיהפוך את הילד לחילוני – להיפך, זה יכול להציל את האפשרות שיחזור לדרך עליה גדל. מי שסוגרים לו את הדלת, יצא מהחלון ולא יחזור. מי שהדלת פתוחה לפניו, יכול לחזור בה כשם שיצא דרכה. ובתרגום לנמשל: אם אני נאבק על זכותי להיות אחר, לא אוותר על אחרוּתי בלי שאחוש מושפל. אם מכבדים את חיפושי, יש סיכוי שאחזור בי, מתוך ביטחון שחזרתי תכוּבד כשם שיתר מהלכי זכו לכבוד.

וגם את הכלל הזה כדאי לסייג בכמה דרכים:

קודם כל, כבוד חייב להיות הדדי. תמורת הכבוד שאני נותן לנער אני יכול לבקש ממנו לכבד אותי, את אורחות חיי (ואני, למשל, ממש לא מעוניין שבביתי תישמע מוזיקה בשבת, או שחדרים מסוימים בביתי יסריחו מסיגריות, או שידברו אלי ב"סגנון מחוספס" וכדומה). אני רשאי – וחייב – לבקש גם את האפשרות לחנך את יתר ילדי על פי דרכי. חשוב לזכור שברוב המקרים הנער רוצה להישאר בקשר עם הוריו, ויסכים לוויתורים  מסוימים – בתנאי שיחוש שהוריו מכבדים את דרכו השונה. אם זה לא כך, הבעיה יותר קשה, וכדאי לבקש עזרה חיצונית ביצירת דיאלוג של כבוד הדדי.

בנוסף, דיאלוג הוא מקום שנאמרים בו, בין היתר, גם דברים קשים. אנחנו המבוגרים יודעים היטב שהנער הוא באמת רק נער, ואפילו מבחינת יידע פשוט על המציאות הוא עלול לעשות מהלכים שיגרמו לו נזק. עישון הוא דוגמה, ויש דוגמאות יותר קשות (כידוע, עישון הוא לא תמיד טבק). חשוב לנו שהדיאלוג הזה יוכל לכלול, במסגרת הכבוד ההדדי, גם את מלוא הביקורת שלנו על מהלכים אלה ואחרים של הנער. זלזול בלימודים נכלל בהחלט במסגרת הזאת.

ועוד נקודה: כבוד הדדי כולל דיווח אמת. כדאי שהנושא יהיה מדובר במשפחה. נער הזוכה לכבוד אמור לספר להוריו את האמת על התנהגותו. הנער זכאי לאמון כל עוד לא ידוע במפורש שהוא משקר לגבי התנהגותו. אווירה של חוסר אמון יש לה מחיר כבד משל עצמה – היא מגדילה את הסיכוי לשקרים בעתיד. נער הזוכה לאמון, סביר שיחשוש לאבדו (שוב, במקרים שהנחה זו אינה נכונה, הבעיה עמוקה יותר וצריך עזרה מקצועית).

בסופו של דבר, דיאלוג, כבוד אמון. כללים פשוטים כאלה (שהם הרי יסוד מוצק לכל יחסי אנוש!) עשויים לסייע להתמודד עם רוב המשברים.

ד"ר ברוך כהנא, פסיכולוג קליני

עצבים

שאלה: כבר זמן רב אנחנו מדברים על הדרך להתמודד עם בני המתבגר, אבל אנחנו מתעלמים מנקודה אחת מרכזית: הוא מעצבן! אני יודע, אסור לכעוס. כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה. קל וחומר לגבי ילדי שלי- מי כמוהם זקוק לסבלנות ולאורך רוח מצדי? אבל זה פשוט לא עובד! בכל וויכוח אני מנסה ליישם את הדברים הידועים, שאני מאמין בהם בכל לבי, להראות רק את הטוב.

תשובה: קודם כל בוא נאמר משהו על מידת הגאווה. אתה באמת חושב שכל מידה מוסרית שחז"ל כתבו עליה היא כבר בכיסך? לא שמעת שכל המידות האלה נרכשות בשנים של עבודה קשה? נכון, העולם כולו עומד בזכותם של אלה שיודעים לשלוט בכעסם, אבל לך ולי יש עוד הרבה עבודה עד שנגיע לרמה כזו. לפי ה"מסילת ישרים" מי שמגיע לכך הוא במדרגת "נקי" – האם אני ואתה במדרגה כזו? השליטה הגמורה על הכעס, כמו עוד הרבה מידות מופלאות שחז"ל עסקו בהן, הן יעדים לחינוך עצמי ולא תיאור של המדרגה בה נמצא כל יהודי ויהודי בפועל.

אז קודם כל, אל תייסר את עצמך על כך שאתה מתעצבן. זה בוודאי לא עוזר לאף אחד.

יותר מזה, אני מוכן להמר: אין דבר שמרגיז את בינך יותר מאשר חוסר הכנות בתגובה שלך. הוא וודאי רואה שאתה מתבשל בכעס שבלבך. הניסיונות שלך להסתיר זאת אינם תורמים להערכה שלו כלפיך, ולא לאפשרות של שניכם לקיים ביניכם קשר אמיתי. לא יותר טוב להכיר ברגשותיך כמו שהם?

בנך יעריך יותר תגובה כמו: "נכון, אני באמת כועס\ כואב\ פגוע. אני מנסה לשלוט בזה, משום שחשוב לי להמשיך את השיחה. משום שהקשר אתך חשוב לי. משום שחשוב לי מה קורה אתך". לפעמים אפשר להוסיף: "הייתי שמח אילו הייתי ברמה כזו שלא הייתי מתרגז בכלל אלא מגיב רק בצורה הנכונה מבחינתך. אבל בינתיים זה אני, ואני אוהב אותך ודואג לך. אני מקבל אותך כבן באופן מוחלט, עם כל חסרונותיך. גם לי יש חסרונות כאבא. בוא נעבוד שנינו על מידות מתוקנות יותר!".

ד"ר ברוך כהנא, פסיכולוג קליני

"הורות והתבגרות" בנושא: תקשורת בין הורים למתבגרים – כיצד מדברים עם המתבגר?

להאזנה להקלטת התוכנית:

 

 


 

דורית שילוח,
פסיכולוגית חינוכית בכירה

הפסיכולוגית יעל שפר

לרשימת הקלטות השידורם של התוכנית "הורות והתבגרות"

"טוב, אבל למה לחפור?" על משמעות התקשורת ביחסי הורים-מתבגרים

"כבר אמרתי לך שאני לא הולך לשחר. בסדר, הבנתי שלא מתאים לך שאפגש איתו, די, נמאס לי כבר שאת כל הזמן מתערבת וחופרת לי, תפסיקי להחליט עלי, אני כבר לא ילד".

זהו פחות או יותר מיצוי של שלל מושגים, אמירות, משפטים ושאר ירקות שניתן לעיתים לשמוע בתקשורת המתקיימת בין הורים למתבגרים סביב מצבי קונפליקט. משפטים שחלק מילדינו מתעקשים לומר על מנת לבטא את מורת רוחם על מעורבותנו והתערבותנו בחיים שלהם.

בני נוער אינם קבוצה אחידה, עם זאת, רובם רוצים לחוות את עצמם כ"גדולים". השינויים הפיסיולוגיים, הפסיכולוגיים והמסרים התרבותיים מסמנים לילדינו שהם כבר "לא ילדים". הם אכן רוצים להיות גדולים ומצפים מאיתנו לאמץ סגנון תקשורתי חדש. הם רגישים לכל ניסיון שלנו ההורים, להמשיך להיות הורים מורים ומצווים, ודורשים יתר שוויון בתקשורת – שנדבר אליהם כאילו הם היו גדולים ושנתחשב בצורך שלהם לחוות עצמם כעצמאיים.

אם נחזור למשפט הפותח את המאמר, ניתן לראות שאותו נער המגיב בכעס, עסוק בלסמן את עצמו כ"גדול" וכמעט ולא עסוק בתוכן, בסיבה, או בהגיון ההורי. הנער מנהל את מלחמת העצמאות. הנער אומר להוריו בדרכו: "תתעוררו, אני לא אותו הילד שהייתי, אפשר לשנות סגנון".

אכן, זהו אתגר לא פשוט עבורנו ההורים, בעיקר כשחלק מהמתבגרים עסוקים בלבחון את המסר ההורי באמצעות "מסננת העצמאות". השאלה העיקרית שמעסיקה אותם לגבי המסר איננה "אז, מה ההורים שלי רוצים?", אלא, "האם הם עוד פעם מדברים אלי כמו אל ילד?"

עצמאות שמלווה בהכוונה הורית

ואם נעבור אלינו ההורים. חלקנו עדיין "תקועים" ומתייחסים לבן ה 14 כילד ואף חושבים לעצמנו: "רק אתמול הוא נולד, אז מה אם צמחה לו פלומונת בבית השחי, זה לא הופך אותו לבר דעת!". אחרים רצים מהר מידי – הילד הכריז על "הקמת מדינה ריבונית" ואנחנו מאשרים. בואו נודה, זה די נוח. ילד הדורש עצמאות משחרר אותנו ההורים ממשימה מורכבת – מחד, לקבל את רצונו לחוות תחושה של עצמאות, ומנגד – להיות שם באמצעות נוכחות ובקרה הורית המכוונת, מעודדת, מאמנת אך לעיתים עוצרת את המאווים של ילדינו לעוף מהר מידי ללא בשלות או ניסיון. הוא אכן זקוק לנוכחות ההורית שלנו.

המשימה הראשונה של הורים למתבגרים היא להתמודד עם הצורך לשמור על הגוזל מצד אחד, ועם הרצון שיפרוס כנפיים ויעוף, מצד שני. חשוב שנהיה איפה שהוא באמצע: תקשורת המשמרת את מיקומו של ילדינו במקום ילדי ולא מתחשבת בצורכי העצמאות שלו, ומנגד, תקשורת המתייחסת אליו כאל שווה בין שווים ואינה מתחשבת בצורכי הנער להדרכה, אימון והכוונה הורית, אינה תקשורת יעילה. תקשורת יעילה בין הורים לילדיהם המתבגרים מתחשבת בשני הצרכים גם יחד.

להלן, מספר "טיפים" שיאפשרו לשפר את התקשורת:

א. הקשבה. כולנו אוהבים שמקשיבים לנו, גם ילדינו. עם זאת, לעיתים קשה להקשיב למתבגרים: דציבלים גבוהים, דיבור לא ברור, פערים בתוכן וחוסר עקביות במסר מהווים רק חלק מהסיבות לקושי. כמו כן, ישנן סיבות הנעוצות בנו ההורים: מחסור בזמן, חוסר עניין, עייפות, חשש מעימותים, חוסר מוטיבציה להשקיע מאמץ ועוד.

ב. השקיעו זמן. צרו "טקסים" שבמסגרתם אתם מקשיבים לילדיכם: ארוחות משפחתיות, נסיעה ברכב או תחביב משותף מהווים מסגרת זמנים המאפשרת לנו להקשיב לילדינו. נער בן 16 שיתף אותי שמגיל 14 הוא יושב עם אביו אחת לשבועיים בבית קפה והם מדברים על נושאים שונים, מה דעתכם?

ג. שתפו את ילדכם. ילדינו אוהבים לשמוע עלינו, על ילדותינו, על התלבטויות שיש לנו, על רגשות שאנו חווים. שיתוף משמעותו הדדיות. דרך השיתוף אנו מלמדים אותם לשתף. גם הם מתלבטים, גם הם מרגישים וגם הם רוצים לשתף כשמשתפים אותם.

ד. התעניינו בהם. "מה עם שיעורי הבית? אכלת משהו? מתי אתה מתכוון לסדר את החדר? עוד כמה זמן אתה מתכוון לשבת על המחשב?" כל אלה הינן שאלות חשובות, אך לא מספקות. "מי חבר שלך? מי חברה שלך? מה עשיתם בפעילות בתנועת הנוער? מה אתה חושב על המורה לפיזיקה, מה אתה אוהב בגלית המורה למדעים?" אלו שאלות המבטאות עניין, הן מעבירות מסר שילדכם מעניין אתכם וחשוב לכם לדעת מה שלומו.

ה. צרו מצב להידברות. שיחה עם מתבגר מצריכה לעיתים "מרחב סטרילי". בלי אחים קטנים, בלי מחשב ברקע, בלי "אייפון" החוסם כל אפשרות לשיחה שעוברת את הדקה. שיחות חשובות ביניכם לבין ילדיכם שעשויות להתפתח למריבה, לטריקת דלת או להסתגרות בחדר. עדיף שיתקיימו כשהאחים הלכו לישון, בבית הקפה השכונתי, תוך כדי הליכה בפארק או בכל מקום המאפשר לתקשר האחד עם השני ללא הפרעות מיותרות.

ו. היו מוכנים לשמוע דברים לא נעימים. כן, אם כבר מדברים, אז גם לילדינו יש כמה דברים לומר לנו ועלינו. הם לא אוהבים כשאנחנו מזלזלים בהם, כשאנחנו צוחקים עליהם, כשאנחנו "בכאילו מקשיבים" וכשאנחנו לא נותנים להם לסיים משפט. ואם כבר שאלתם, אז כן, הילד שלכם מעשן מדי פעם. הוא אוהב נרגילה בטעם תות ולא, הוא לא מתכוון לספר לכם אם הוא "דפק את הראש שלו עם וודקה לימון". היו מוכנים לשמוע אותם גם כשזה מביך, מכאיב או מבהיל אתכם.

ז. היו אמפטיים. חלק מההורים חושבים שלהבין משמעו להסכים. מותר לנו להבין את ילדינו, את הצורך שלהם לעצמאות, את הקושי לקבל את סמכותנו ואת הרצון שלהם שנפסיק "לשגע" אותם עם הדרישות והציפיות שלנו. אכן, זה לא נעים להם. עם זאת, אמפטיה מחייבת אותנו להבנה אך לא להסכמה. לעיתים, הדרישות שלנו יכאיבו להם ואנו נמשיך בשלנו למרות הצער שנחווה על כאבם.

ח. היו ברורים. מפריע לכם שהילד שלכם יותר מידי זמן במחשב? שעידו החבר של ביניכם גורר אותו לעשות מעשים מסוכנים? שחברה שלו (זאת שהוא מאוהב בה) מדברת אליו בחוסר כבוד? ציינו זאת. יותר מידי הורים מהססים לומר לבן שלהם לא להכניס נרגילה הביתה, שלא מקובל עליהם שילדיהם מפרים הסכמים שנקבעו לגבי שעת חזרה מבילוי או שהם מעדיפים שהם לא יסתובבו כך סתם בפארק בשתיים בלילה. מה שמדאיג או מפריע אומרים בצורה ישירה ו….ברגישות.

ט. דרשו כבוד הדדי. הקפידו שהם לא יפגעו בכם בתקשורת ואתם לא תפגעו בהם. אין מקום לקללות, עלבונות, צעקות, או כל אמירה והתנהגות שפוגעות אחד בשני. אנו מהווים דוגמה אישית. לא נפגע, אך גם לא נאפשר לפגוע.

י. קיימו דיאלוג המבטא מערכת יחסים היררכית. אכן, ילדינו רגישים לתקשורת סמכותית. יש בהחלט מקום וחשיבות לדבר אל ילדינו ממקום בוגר הרואה בו אדם שניתן לסמוך עליו וכמי שמסוגל לנהוג כאדם בוגר. עם זאת, המילה האחרונה שלנו. כל עוד ניתן להגיע ל"עמק השווה" באמצעות משא ומתן יש מקום לכך בתקשורת שוויונית. אך כשהקונפליקט אינו פתיר, אנחנו לא עוברים ל"מתן ומתן" אלא לתקשורת היררכית המגדירה מותר ואסור.

יא. ותרו על "מלחמת ההתשה". במידה ואמרתם דבר מה שלא מקובל על ילדיכם ואינכם מתכוונים להתפשר, הסבירו את ההיגיון לילדיכם פעם אחת, פעם שנייה וזהו. לא יותר. אין ערך להאריך בהסברים ולצפות שבפעם הרביעית הוא יבין ואף יסכים איתכם.

ועוד מילה אחת לסיום. תקשורת מהווה כלי מרכזי, אך לא היחידי ביחסי הורים-ילדים, חלק מההורים מתבלבלים. לא פעם אני שומע משפט כגון: "לי ולבת שלי יש תקשורת נפלאה, אני יכולה לסמוך עליה בעיניים עצומות". התקשורת אינה כסות הכל. היא אכן חשובה אך היא אינה פועלת בחלל ריק. דוגמה אישית, נתינה, דאגה, פינוק, נוכחות, בקרה והצבת גבולות מהווים מרכיבים נוספים ומשמעותיים, המבטאים את אהבתנו ודאגתנו כלפי ילדינו והם משלימים את התמונה.

התפרסם בעיתון "יסודות":

http://yesodot3.co.il/index.php/faq/yesodot-magazin

יאיר אפטר, מנהל מכון "יסודות" יוזמות חברתיות

 http://yesodot3.co.il

"הורות והתבגרות": חובות הידיעה וגבולות הידיעה על המתבגר

להאזנה להקלטת התוכנית:



 

 

 

 

 

מאמרים בנושא מאת מתיתיהו שליאכטר בלב אבות:
קצה החוויה ההורית – יש דבר כזה??

מתיתיהו שליאכטר,

פסיכולוג קליני, מטפל זוגי, הדרכת הורים, משיב בקו הייעוץ של לב אבות