תגית: עצמיות

כיסוי וגילוי

רובנו רגילים לראות במסכה ביטוי לזיוף וחוסר אותנטיות. "אחת הבעיות הגדולות בחיינו היא המסכה." טען הרב זאב קרוב ז"ל, במאמרו "להסיר מסכות – עולם של אמת". "אתה מדבר עם אנשים וצריך לבדוק האם הם מתכוונים למה שהם אומרים או לא? אתה קונה מכשיר ולא כל כך בטוח כי קבלת את מה שרצית. הרבה מסכות יש בחיינו והרבה כיסויים המטעים את ראייתנו והבנתנו…  קדושת פורים באה להסיר את המסכות. לחשוף את העולם הפנימי שמאחורי המסכות ולהביא לכך שלא יהיה פער בין הנגלה בחיינו לבין הנִכְסֵה."

שנים לפניו ציין הרב קוק את הצורך הדחוף להתקרב אל פנימיותנו: "מאד אנו צריכים בחיינו, שהסודות הנעלמים יצאו ויתגלו, כי על ידי גילוייהם של הסודות נכיר עצמנו, נכיר את מה שחבוי בקרבנו. בשעה שנבוא לאותה הבחינה של "לבסומי עד דלא ידע", נפּטֵר, לפחות לשעה, מכל אותן ידיעות המטעות אותנו, המוליכות אותנו כשבויים… והידיעות המטעות הללו הן מסתירות ממנו את הסוד. מבושמים אנחנו יותר מידי מדמיונות חיצוניים ובשביל כך אין אנו מרגישים את האמתיות של הפנימיות שלנו". (מאמרי הראי"ה עמ' 153 מתוך "היסוד" גליון קכ"ב)

אמת עמוקה  – קול פנימי טמון בתוך כל אחד ואחת מאתנו, ועלינו לגלותו ולהקשיב למיתריו העדינים.

זאת כיצד?

ע"י שתיה של יין למשל,  גורם מערפל ומטשטש – המהווה מעין מסכה…

מסתבר אם כן שישנן מסכות וישנן מסכות. יש מהן המסיתות אותנו הרחק מן האמת ואחרות "פועלות" הפוך ומשמשות דווקא פתח מעבר ואמצעי להסרת עכבות פסיכולוגיות והתנהגותיות, הנצבות כשומרי סף מפני שחרורה של אמת פנימית.

בעבודתי כפסיכולוגית חינוכית, אני נחשפת לסודות רבים. חלקם נוגעים לזיכרונות רחוקים ואחרים נעוצים בחוויות ההווה. יש המתקבלים על ידי באמפטיה פשוטה ולשמע אחרים בטני מתהפכת במצוקה.

שיעור גדול אני לומדת בנוגע ליכולת הכיסוי וההסתרה האנושית. נשים שסובלות מאלימות, נער שחווה טראומה, הורים שכולים, זוג המצוי בקשר משברי, כל אלה קמים בבוקר, יוצאים לעבודת יומם ומתפקדים באופן סביר ואף טוב, כל זאת, בעוד בליבם נעוץ חץ או מצוי חלל וכאב אינסופי. מסכות אלה, מסייעות להם במובנים תפקודיים ופסיכולוגיים אך לעיתים הן מהוות סכנה בהרחיקן את בעליהן מליבון המצב וקבלה של טיפול מקצועי תומך.

גילויו של סוד או ביטויה המפורש של משאלת לב כמוסה, הנו אירוע מרגש ונדיר. יציאתו אל חלל החדר משנה באחת את האווירה ויוצרת מציאות אינטימית ולא מוכרת, והתחלה של מסע ארוך ומפרך, אל ארץ חדשה.

אדם צריך שתהיה לו מסכה, חַיִץ וגדר בינו לבין העולם. ולא כל סוד מחויב, לתפישתי, שיהיה פרוץ וחשוף. כל אחד ואחת מאתנו, זקוק גם לערוגה פרטית ומוגנת של חוויות, תובנות ומשאלות כמוסות.

ואולם, אין בכך די.

בריאותנו הנפשית, כך אני סבורה, מושתתת על אומץ לב ורצון כן להיפגש, לתקשר ואף לחלוק עם עצמנו ועם הסביבה משהו מצפונות הלב.

"זהו אושר להיות חבוי, אך אסון לא להימצא." אמר הרופא והפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט  (ויניקוט, ד. ו. (1971), "לתקשר ולא לתקשר", עמ' 243), וחשף, אגב כך, את החבל הדק בין כיסוי לגילוי, עליו אנו מתהלכים.

בחג הפורים הקרוב נחבוש מסכות. הזדמנות מונחת לפתחינו לבחור האם הן תשמשנה לנו מגן מפני חודרנות החברה, האם תרחקנה אותנו מעצמנו וזה מזה? או שמא חבישתן תאפשר לנו לחוות רגעים משמעותיים של גילוי לב וקרבה אנושית.

לתגובות:  במייל:  

נעמי עיני, פסיכולוגית חינוכית ובוגרת בי"ס מנדל למנהיגות חינוכית, מתנדבת בארגון "לב אבות"

 

עוד עם נעמי עיני בלב אבות:

עישון. בתי בת ה17 התחילה לעשן סיגריות. היא מסתירה זאת ממני, אך אני יכול להריח את ריח הסיגריות מן הבגדים שלה. לאחרונה גם מצאתי חפיסה מקומטת בתיק שלה, כאשר נקטתי יוזמה…

על מסכות בפורים ובחיים. מהי משמעותן של מסכות שאנו עוטים על עצמנו? האם המסכה חיובית או שלילית?

אתגרים חינוכיים בחג החנוכה. חג החנוכה מביא איתו אתגרים שונים בתחום החינוך. למה עלינו לשים לב בתקופה הזאת?

 

חינוך למתבגרים – חלק א: בחירה נכונה בחיים

חינוך למתבגר : בחירה נכונה בחיים

לשמיעת/הורדת האודיו בלבד:


הסרטון מתוך האתר "ערוץ מאיר". לצפייה בסרטונים נוספים  לחצו כאן.

לאתר של ד"ר אבולעפיה

לחלק ב של ההרצאה: חינוך להכלה והיכלות לבחור

דר מיכאל אבולעפיה

 

עוד עם ד"ר מיכאל אבולעפיה:

חינוך להכרח ולחופש – חלק א

חינוך להכרח ולחופש – חלק ב

חוצפת המתבגר – איך להתחבר לנער מתבגר? הדרך להתמודד עם החוצפה – כדרך להתחבר אליו

חינוך למתבגרים – חלק ב: חינוך להכלה והיכלות לבחור – איך מעודדים בנער יכולת הכלה? איך עוזרים לו לבנות כוחות נפשיים להתמודד עם מציאות קשה, ולראות את הטוב מתוך מציאות חשוכה? איך נעזור לו לשכלל את ההבנות שלו?

להיאבק נגד הנשירה הסמויה – חלק א – נשירה סמויה היא תופעה מדאיגה, בה אחוז גבוה מאוד של ילדים שנמצאים רשמית בכיתה הם בעצם מנותקים ממנה. איך נלחמים בתופעה? איך מחזקים את הזיקה של הנוער ללימודים?

להיאבק נגד הנשירה הסמויה – חלק ב – סרטון המשך על נשירה סמויה: יןלדים שנמצאים בבית הספר פיזית אבל לא נפשית – הילד לא לומד ולא מתחבר חברתית. מה עושים עם ילד שחושב שאף אחד לא איכפת לו ממנו?

שילוב הומור בחינוך – שילוב הומור בחינוך ככלי להתנהלות מול הילדים במקום הכלים 'הישנים' של הטלת מרות. התוצאות מפתיעות.

"הורות והתבגרות": תופעת החיפוש העצמי של בוגרים

להאזנה להקלטת התוכנית:


 

 

 

 


הרב צחי להמן, חבר הנהלת צהר

והרב אביחי רונצקי, ראש הישיבה הגבוהה באיתמר ולשעבר הרב הצבאי הראשי של צה"ל

מאמרים בלב אבות מאת הרב צחי להמן:

article icon כיצד לעזור לבן עשרים ומעלה 
article icon מחשבות והרהורים על ילד שאינו שומר תורה ומצוות

מאמרים על חיפוש עצמי בהודו:

הילדים נוסעים להודו

חוצפת המתבגר

לשמיעת/הורדת האודיו בלבד:

 

לאתר של ד"ר אבולעפיה

עוד עם ד"ר מיכאל אבולעפיה:

חינוך להכרח ולחופש – חלק א –

חינוך להכרח ולחופש – חלק ב

חינוך למתבגרים – חלק א: בחירה נכונה בחיים – איך מחנכים את הנוער לבחור מתוך הרצון הפנימי שלו, ולא רק מהשפעות חברתיות? כמה עקרונות להעביר לנער כדי שיוכל לקבל בחירה נכונה בחיים.

חינוך למתבגרים – חלק ב: חינוך להכלה והיכלות לבחור – איך מעודדים בנער יכולת הכלה? איך עוזרים לו לבנות כוחות נפשיים להתמודד עם מציאות קשה, ולראות את הטוב מתוך מציאות חשוכה? איך נעזור לו לשכלל את ההבנות שלו?

להיאבק נגד הנשירה הסמויה – חלק א – נשירה סמויה היא תופעה מדאיגה, בה אחוז גבוה מאוד של ילדים שנמצאים רשמית בכיתה הם בעצם מנותקים ממנה. איך נלחמים בתופעה? איך מחזקים את הזיקה של הנוער ללימודים?

להיאבק נגד הנשירה הסמויה – חלק ב – סרטון המשך על נשירה סמויה: יןלדים שנמצאים בבית הספר פיזית אבל לא נפשית – הילד לא לומד ולא מתחבר חברתית. מה עושים עם ילד שחושב שאף אחד לא איכפת לו ממנו?

שילוב הומור בחינוך – שילוב הומור בחינוך ככלי להתנהלות מול הילדים במקום הכלים 'הישנים' של הטלת מרות. התוצאות מפתיעות.

על ההבדל בין דיכאון כחלק מתהליכי פרידה לדיכאון הרסני בגיל ההתבגרות

אלה שראו את הסרט 'במבי' לא ישכחו אותו לעולם. למרות שהסצנות בסרט לא היו אלימות ובכלל לא הראו מין נועז אלה רק צבאים ואיילות, הסרט הורד מהמסכים. בסרט כאשר הצבי הצעיר מגיע לפרקו, הוא מאבד את אמו בשריפה ביער. האכזריות בסרט היה בכך שהצבי חייב לאבד את אמו, אחרת לא יגיע לעצמה של עצמו, והדבר היה ברור לכל ילד בן 9-10 שצפה בסרט.

הסרט הזה החצין וקיצר כדרכם של סרטים, את התהליך שמתבגר חייב לעבור כדי להצליח במשימה העיקרית של גיל ההתבגרות שהיא גיבוש של זהות אינדיבידואלית מופנמת- תחושה של זהות והמשכיות פנימית אשר תאפשר לאותו מתבגר, כאשר יסיים את התהליך, להיות מסוגל להישאר שלם מבחינה נפשית גם במצבי לחץ, גם כאשר הוא/היא נמצאים רחוק מהמקום שבו גדלו.

עבור בני אדם, הפרידה מהורי הילדות היא פנימית, ואיננה חיצונית כפי שניתן היה לראות בסרט עבור הצבי. תהליך הפרידה הוא ממושך, ובמובן מסוים הוא רק זמני כדי שיוכל להיות מפגש מחודש בין שני בני אדם כעת בעמדה שווה, שבעצם הקשר ביניהם ממשיך להתקיים בעוצמה רבה. באופן כללי המאבק של המתבגר הוא בין תלות ועצמאות והתמורות אשר חלות ביחסים עם ההורים הן חלק מהמאבק הזה.

עבור הילד הקטן לפני גיל ההתבגרות, ההורה מהווה את החבל המקשר אותו לחיים. בהתפתחות תקינה, הילד הקטן בין הגילאים שנתיים לארבע שנים, מצליח לעזוב את הוריו פיזית ולמשל ללכת לגן, רק כאשר הוא מפנים אותם – תהליך שבו הוא מפנים דמות הורית והופך אותם לחלק ממנו. הוא בונה בתוך עצמו תמונה של הוריו, של ההתייחסות שלהם אליו, של האכפתיות שלהם כלפיו ושל היכולת שלו לסמוך עליהם. במובן הנפשי, הילד מעביר את הוריו מבחוץ לתוך עצמו. עבור הילד לפני גיל ההתבגרות ההורים הם ההמשכיות שלו. במציאות ובדמיון שלו הם תמיד יישארו קבועים. אליהם ניתן תמיד לחזור בעת הצורך וניתן לסמוך על כך שהם תמיד יהיו שם בשבילו. הם המגן שלו ואלה שיסדרו את חייו עבורו. הם מהווים את ה'אני המורחב' שלו.

בגיל ההתבגרות , מתבגר בחברה הדומה לשלנו צריך לעבור תהליך הפוך מזה של הילד. הוא צריך להשתחרר מהדמויות של הורי הילדות – אלה שהוא ראה ככל יכולים וכל יודעים. הוא כאילו קורע אותם מתוכו בתהליך לא קצר ולא נטול כאבים נפשיים ומבוכה. כל זה כדי לפנות מקום פנימי למצוא את עצמו ולמצוא קשרים עם אחרים מחוץ למשפחה. ניתן לומר שגיל ההתבגרות הוא זמן של אבדן אובייקטים לאהבה וזמן של מציאת אובייקטים חדשים לאהבה.

הפרידה הזאת מהורי הילדות המופנמים, דומה מאד לתהליך של אבל. הלא הוא מאבד חלק מעצמו. כאן אולי המקור המרכזי לדיכאון וחרדה הטבעיים בגיל ההתבגרות. הדיכאון הוא על הילדות המוגנת ההולכת ונעלמת לה.

תחושת המתבגר עקב 'הוצאת' דמויות הורי הילדות מתוכו היא, מחד, תחושה של ציפייה והתלהבות לקראת העתיד, אולם מאידך היא תחושה של דלדול בכוחות ה"אני" וריקנות.

הדואליות הקוטבית הזאת אופיינית לגיל ההתבגרות שהוא ללא ספק השלב ההתפתחותי אצל האדם שבו הוא חווה קונפליקטים תוך פנימיים נורמאליים בעוצמה החזקה ביותר שיחווה במשך חייו.

מה קורה בעקבות הפרידה הפנימית הזאת המאופיינת בד"כ בהתנהגות קוטבית של רגרסיה-ניסיון להיות שוב ילד קטן ולחזור לחיק הורי הילדות, ובגרות מאולצת ומוגזמת? דיכאון וחרדה טבעיים ותחושת אבדן כחלק מהתהליך הטבעי של גדילה. כאשר תחושות אלה אינן ממושכות ובלעדיות אלא באות לסירוגין עם זמנים של התלהבות ותקווה הן אינן צריכות לעורר דאגת יתר אצל ההורים. מצידם, הבנה ואמונה בכוחותיו ובערכו של המתבגר הם התמיכה הדרושה לו. למרות שהמתבגר לעיתים ביקורתי בצורה מוגזמת כלפי הוריו, חשוב שההורים יזכרו שהביקורת הזאת היא גם השלכה של הביקורת של המתבגר כלפי עצמו וגם תוצאה של השבר הטבעי של האידיאליזציה של ההורים שהיתה קיימת כאשר אותו מתבגר היה ילד. באופן כללי, חשוב שההורים ישמרו על הערכים שלהם ועל תחושת הערך של עצמם גם כאשר אלה מותקפים על ידי המתבגר אשר מחפש את הערכים והמשמעות של עצמו. אולם באותו זמן, חשוב שההורים ישמרו על תקשורת פתוחה עם אותו מתבגר וימשיכו לשדר אימון ואהבה כלפיו , גם כאשר כועסים על התנהגות שלו ויבינו את המאבקים הפנימיים שלו שלעתים קרובות מבלבלים ומביכים גם אותו.

המתבגר נהייה נרציסיסטי מאד. המתבגר, בניסיון לנחם את עצמו על האבדן, לוקח כאילו את האנרגיה שהייתה מושקעת בהורים ומפנה אותה כלפי עצמו. הוא נהייה אנוכי, אגוצנטרי וחושב את עצמו כמרכז העולם של אחרים. אולם, בדרכו הפרדוכסלית, המתבגר, באותו זמן הוא פגיע מאוד לתחושות הפוכים. מחד המתבגר ימרוד נגד הגבלת החופש שלו ומנגד, הוא יפגע קשות ואפילו יינזק מפגיעה בכבודו השברירי כאשר אחרים מבקרים אותו. הוא מרגיש שהוא מוכרח להיות ייחודי ומצטיין לפחות בשטח אחד ולקבל על כך הערכה גם מעצמו וגם מאחרים. בניגוד לילד שחי בהווה, המתבגר מופנה לעתיד וחייב להרגיש שבעתיד יהיה אדם בעל ערך.

דיכאון הרסני

 

מתבגר שמאבד תקווה ומרגיש שהעתיד חסום לפניו, הוא המתבגר שעלול להתנהג בצורה הרסנית כלפי עצמו וכלפי אחרים או לשקוע בדיכאון ובידוד מסוכנים. הדיכאון הבעייתי הוא אכן הדיכאון של אבדן תקווה ואבדן תחושה של ערך עצמי. ההתנהגות החיצונית שמלווה תחושות אלה הם חוסר מוטיבציה, עייפות פיזית ונפשית חריפה, גורפת וממושכת וביטויים תדירים של אבדן תקווה ותחושת ריקנות חריפה. ביצירות – הכוללים בין היתר, חיבורים, שירים וציורים – של מתבגר התקוע בתחושת הווה שלילית שלא תשתנה, יופיעו נימות על מוות ועל עולם שחור. אלו השלכות של רגשותיו על עצמו ועל עתידו. מצב זה יכול לנבוע מטראומות בילדות שלא עובדו, מקונפליקטים חריפים במשפחה, בין הוריו לבין עצמם או בין ההורים לבין הנער או נערה, קונפליקטים שלא מגיעים לפתרון, או מחוויות נשנות שנתפסות על ידי הנער ככישלונות ועלבונות בגיל ההתבגרות עצמו. כאשר מצב כזה מתמשך חשוב ביותר לתמוך במתבגר ולנסות להפנות אותו לטיפול פסיכוטרפויטי עם הסבר לנער שטיפול כזה יעזור לו להיות עצמאי יותר ולמצוא את היעוד והמשמעות שהוא יבחר בהם ושאכן קיימים עבורו.

יחסים חברתיים ודיכאון הרסני

 

היחסים החברתיים של מתבגר משתנים מאד מאז היותו ילד. המתבגר פונה לקבוצת בני הגיל כמקור לנחמה על אבדן הורי הילדות. הלוא גם כאשר הוא מחפש עצמאות מאלה שהיה תלוי בהם כילד, הוא עדיין אדם עם רגשי תלות עמוקים. הקבוצה ולעיתים קרובות קונפורמיות חריפה לקבוצה הם הביטויים לתלות הזאת. לכן, השתייכות וקבלה אל קבוצת בני הגיל נעשית חשובה ביותר. בקבוצה המתבגר מסוגל לנסות תפקידים ותדמיות לא מחייבים בדרך לגבש את זהותו ואת ערכו העצמי. בקבוצת השווים הוא גם מוצא נחמה על רגשי האשמה בהם הוא חש עקב היחסים המשתנים עם הוריו.

מתבגר אשר אינו מסוגל ליצור יחסים מספקים עם בני גילו, אם בגלל עכבות שלו אם בגלל שהקבוצה דוחה אותו עקב הבעייתיות שלה, הוא מתבגר שנפגע וזקוק לעזרה. כאן מקור נוסף אפשרי לדיכאון מעיק ומונע התקדמות בהתפתחותו התקינה של המתבגר.

מלבד השנויים ביחסים עם הורים ועם העולם החברתי, והצורך בחיפוש אחר ערכים בעלי משמעות כדי שסביבם יוכל לגבש את זהותו, המתבגר גם עובר שינויים פיזיולוגיים משמעותיים ותהליכים אשר יובילו לבשלות מינית. ההתעוררות החריפה של יצרים מבלבלת ומסעירה. הנטייה של המתבגר להשוות את קצב הגדילה והבשלות המינית שלו לקבוצת בני הגיל הוא מקור נוסף אפשרי למתח ולספיקות בקשר לעצמו. מחקרים רבים מוכיחים שמשפחות אשר מחנכות לסובלנות וקבלת האדם השונה ממך כאדם שווה מאז שהמתבגר היה ילד, הן אשר מספקות את החוסן הדרוש למתבגר לקבל את עצמו ולחוש בעושרו הפנימי ובייחודו ולרכך את ההשוואות המכאיבות.

לסיכום

 

גיל ההתבגרות הוא השלב ההתפתחותי שבו האדם יפתח את האיפיונים הבסיסיים של אישיותו. הוא זמן מרתק שבו האדם יכול גם לפתור בעיות שנוצרו בילדות הודות למודעות הגוברת שלו. אולם הוא גם זמן של פגיעות ונפילות רגשיות אפשריות. קיימת תופעה של דיכאון טבעי מאובדנים ההכרחיים לגדילה. קיימת גם סכנה של דיכאון של אבדן תקווה ואבדן חיות ותשוקה לחיים. מצבים אלה דורשים הבנה ותמיכה ממחנכים והורים ובמידת הצורך הפניה לטיפול בונה שבו האדם הצעיר יוכל לעבד את הקונפליקטים והפגיעות ולמצוא בחזרה את התקווה לעתיד.

פרופ' חיה קורץ, פסיכולוגית קלינית בכירה. חברת הנהלה בעמותת סער – סיוע והקשבה ברשת.

התפרסם בעיתון "יסודות" http://yesodot3.co.il/index.php/faq/yesodot-magazin

 http://yesodot3.co.il

 

עוד מאמרים בלב אבות על דיכאון והתאבדות בקרב בני נוער:

התאבדויות בקרב בני נוער: איך לזהות סימנים. כל שנה מתאבדים בישראל 70-90 בני נוער, ועל כל התאבדות כזו יש עשרה ניסיונות שלא דווחו. איך תדעו אם הדיכאון של בן הנוער הפרטי שלכם לא מגיע עד כדי סכנת התאבדות? הפסיכולוגית הקלינית שרון זיו ביימן מסבירה.

"הורות והתבגרות": התנהגות סיכון ואובדנות בקרב בני נוער . על התנהגות סיכון ואובדנות בקרב בני נוער. איך לתת מענה חיובי של מניעה? איך לדבר עם נוער על התמודדות עם מצוקה חריפה שנראת שאין לה מוצא?

"ובחרת בחיים"- מניעת התאבדות בקרב מתבגרים מדוע מתבגרים מתאבדים? האם קיימות שיטות טיפול?

בננו מאיים בהתאבדות . בננו משתמש לאחרונה בביטויים חריפים הרומזים על כוונתו להתאבד חלילה. הוא מסרב בתוקף ללכת לטיפול. מה לעשות?

פינת הרב גודמן: התייחסות הציבור לאחר מקרה התאבדות. על מורכבות הפרסום והתייחסות הציבור לאחר מקרה התאבדות – רצון המשפחה והחברים להתאבל ולהנציח לעומת עידוד מקרים נוספים חלילה.

הפרעות דיכאוניות אצל ילדים ומתבגרים.  מהי הפרעה דיכאונית? האם היא קיימת אצל מתבגרים? מידע מקצועי.

מדריך להפרעה דו-קוטבית (מניה-דפרסיה) מהי מניה-דפרסיה? סימנים ודרכי טיפול

פינת הרב גודמן: החלטות טובות – עצמיות במקום לחץ חברתי




 

הרב יונה גודמן, המנהל החינוכי של מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא, וראש תחום חינוך אמוני במכללת אורות ישראל

"הורות והתבגרות": המשכיות ונפרדות בגיל ההתבגרות

להאזנה להקלטת התוכנית:



 

הרב הפסיכולוג בני להמן,

פסיכולוג, ר"מ בישיבת הר עציון

הנושא:

 המשכיות ונפרדות בגיל ההתבגרות

 

 

 

 

מתבגר בבית

קשה לי. יש לי בן בישיבה תיכונית, ובעצם קשה לומר שהוא בישיבה. הרבה זמן הוא סתם עם עצמו, זועף, מגיב בכעס כשאני מנסה להגיע אליו… כמה היה כיף כשהוא היה ילד קטן וחמוד… כאלה שיחות מעמיקות היו לנו, יחסית לגילו, כמובן. איך הרגשתי שהוא שותה בצמא כל מה שאני אומר לו… למה הכל השתנה? למה הוא הפסיק להקשיב לי, דווקא בתקופה שההבנה שלו באמת יותר טובה, ויש לי כל כך הרבה להציע לו, להדריך אותו… והוא הולך ומסתבך, לאחרונה הוא רב עם אחד המורים, ממש בטיפשות, ואני ידעתי שאילו היה מתייעץ אתי הייתי יכול למנוע את כל ההסתבכות. לא ברור לי אם הוא בכלל זוכר שיש לו הורים.  הוא משדר בכל דרך שאין לו צורך בנו בכלל.

נפתח בתיקון הטעות הנפוצה ביותר. קודם כל יש לו צורך בכם, בהחלט. למעשה, בניגוד גמור להתנהגות המופגנת כלפי חוץ, מסתבר שגיל ההתבגרות הוא אחד הגילאים שבהם נוכחות ההורים היא החשובה ביותר. סמוך עליו. הוא יכול להתעלם מכם לגמרי, אבל הוא עוקב בהתמדה אחרי תגובתכם לחוסר התגובה שלו. הוא מפנים את התנהגותכם כלפיו. משימת החינוך נמשכת בדיוק כמו שהייה פעם, אבל בדרכים אחרות.

אם אתה מחפש מפתח להתנהגותו, אנסה להציע לך קטע מופלא שכתב הרב קוק. "את העולם הרוחני" כתב הרב "בונה כל אחד לעצמו בקרבו, וכל תכונת ההקשבה אינה כי אם הכשרה לבנין הנצחי העצמי של היחיד. כל מרכז התורה הוא הפסוק של שמו הפרטי…ויש אשר הקשבתו היא כל כך מפולשה, עד שאובד הוא את הריכוז העצמי, יודע הוא שמות רבים, רק את שמו שכח ולא ידע. אז כל עמלו לריק הוא, ואין לו תקנה כי אם על ידי ערלת אוזן כבירה, שמונעתו מכל הקשבה. ואחרי ההירוס הגדול הזה… הוא שב ומתחדש בצורה חדשה" (קובץ ז', קפב).

הבן שלך הגיע לגיל שבו הוא חייב לבנות את עולמו הרוחני בתוך עצמו. עדיין אין לו דבר משל עצמו. הוא לא שכח מה שלמד מכם, אבל הוא חש שכל מה שהוא יודע אינו שלו. הכל קיבל מבחוץ. אמנם זו דרך הטבע, ובלעדי מה ששמע בעבר לא היה מגיע למקום בו הוא מסוגל לחפש את עצמו בתוך עצמו. אמנם אפשר להסביר לו שבבוא הזמן יגיע גם לעולמו הפרטי הייחודי. אבל איין סבלנות. ההוא חייב לבנות את עצמו בעצמו, ואין לו פתרון אלא על ידי "ערלת אוזן כבירה".

אז מה? האם זה מחייב אותך לקבל את התנהגותו? ממש לא. נער בגיל ההתבגרות אינו אמור להיות פטור מכללי התנהגות סבירים. יותר מזה: מדובר בגיל שיש בו באמת סכנות לא מעטות. חשוב לדעת איך להתמודד עמן. אבל בשלב זה אסתפק בהצגת הכלל שהכל נובע ממנו: מדובר בתהליך חיובי ביסודו, קשה כל שיראה, מסוכן ככל שיהיה, עדיין זהו תהליך חיובי וטוב, שסופו – אם יתנהל כראוי, במציאת "הפסוק של שמו הפרטי".

מה לעשות בינתיים? על כך במאמר: דיאלוג עם המתבגר.


ד"ר ברוך כהנא, פסיכולוג קליני