תגית: פורים

כיסוי וגילוי

רובנו רגילים לראות במסכה ביטוי לזיוף וחוסר אותנטיות. "אחת הבעיות הגדולות בחיינו היא המסכה." טען הרב זאב קרוב ז"ל, במאמרו "להסיר מסכות – עולם של אמת". "אתה מדבר עם אנשים וצריך לבדוק האם הם מתכוונים למה שהם אומרים או לא? אתה קונה מכשיר ולא כל כך בטוח כי קבלת את מה שרצית. הרבה מסכות יש בחיינו והרבה כיסויים המטעים את ראייתנו והבנתנו…  קדושת פורים באה להסיר את המסכות. לחשוף את העולם הפנימי שמאחורי המסכות ולהביא לכך שלא יהיה פער בין הנגלה בחיינו לבין הנִכְסֵה."

שנים לפניו ציין הרב קוק את הצורך הדחוף להתקרב אל פנימיותנו: "מאד אנו צריכים בחיינו, שהסודות הנעלמים יצאו ויתגלו, כי על ידי גילוייהם של הסודות נכיר עצמנו, נכיר את מה שחבוי בקרבנו. בשעה שנבוא לאותה הבחינה של "לבסומי עד דלא ידע", נפּטֵר, לפחות לשעה, מכל אותן ידיעות המטעות אותנו, המוליכות אותנו כשבויים… והידיעות המטעות הללו הן מסתירות ממנו את הסוד. מבושמים אנחנו יותר מידי מדמיונות חיצוניים ובשביל כך אין אנו מרגישים את האמתיות של הפנימיות שלנו". (מאמרי הראי"ה עמ' 153 מתוך "היסוד" גליון קכ"ב)

אמת עמוקה  – קול פנימי טמון בתוך כל אחד ואחת מאתנו, ועלינו לגלותו ולהקשיב למיתריו העדינים.

זאת כיצד?

ע"י שתיה של יין למשל,  גורם מערפל ומטשטש – המהווה מעין מסכה…

מסתבר אם כן שישנן מסכות וישנן מסכות. יש מהן המסיתות אותנו הרחק מן האמת ואחרות "פועלות" הפוך ומשמשות דווקא פתח מעבר ואמצעי להסרת עכבות פסיכולוגיות והתנהגותיות, הנצבות כשומרי סף מפני שחרורה של אמת פנימית.

בעבודתי כפסיכולוגית חינוכית, אני נחשפת לסודות רבים. חלקם נוגעים לזיכרונות רחוקים ואחרים נעוצים בחוויות ההווה. יש המתקבלים על ידי באמפטיה פשוטה ולשמע אחרים בטני מתהפכת במצוקה.

שיעור גדול אני לומדת בנוגע ליכולת הכיסוי וההסתרה האנושית. נשים שסובלות מאלימות, נער שחווה טראומה, הורים שכולים, זוג המצוי בקשר משברי, כל אלה קמים בבוקר, יוצאים לעבודת יומם ומתפקדים באופן סביר ואף טוב, כל זאת, בעוד בליבם נעוץ חץ או מצוי חלל וכאב אינסופי. מסכות אלה, מסייעות להם במובנים תפקודיים ופסיכולוגיים אך לעיתים הן מהוות סכנה בהרחיקן את בעליהן מליבון המצב וקבלה של טיפול מקצועי תומך.

גילויו של סוד או ביטויה המפורש של משאלת לב כמוסה, הנו אירוע מרגש ונדיר. יציאתו אל חלל החדר משנה באחת את האווירה ויוצרת מציאות אינטימית ולא מוכרת, והתחלה של מסע ארוך ומפרך, אל ארץ חדשה.

אדם צריך שתהיה לו מסכה, חַיִץ וגדר בינו לבין העולם. ולא כל סוד מחויב, לתפישתי, שיהיה פרוץ וחשוף. כל אחד ואחת מאתנו, זקוק גם לערוגה פרטית ומוגנת של חוויות, תובנות ומשאלות כמוסות.

ואולם, אין בכך די.

בריאותנו הנפשית, כך אני סבורה, מושתתת על אומץ לב ורצון כן להיפגש, לתקשר ואף לחלוק עם עצמנו ועם הסביבה משהו מצפונות הלב.

"זהו אושר להיות חבוי, אך אסון לא להימצא." אמר הרופא והפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט  (ויניקוט, ד. ו. (1971), "לתקשר ולא לתקשר", עמ' 243), וחשף, אגב כך, את החבל הדק בין כיסוי לגילוי, עליו אנו מתהלכים.

בחג הפורים הקרוב נחבוש מסכות. הזדמנות מונחת לפתחינו לבחור האם הן תשמשנה לנו מגן מפני חודרנות החברה, האם תרחקנה אותנו מעצמנו וזה מזה? או שמא חבישתן תאפשר לנו לחוות רגעים משמעותיים של גילוי לב וקרבה אנושית.

לתגובות:  במייל:  

נעמי עיני, פסיכולוגית חינוכית ובוגרת בי"ס מנדל למנהיגות חינוכית, מתנדבת בארגון "לב אבות"

 

עוד עם נעמי עיני בלב אבות:

עישון. בתי בת ה17 התחילה לעשן סיגריות. היא מסתירה זאת ממני, אך אני יכול להריח את ריח הסיגריות מן הבגדים שלה. לאחרונה גם מצאתי חפיסה מקומטת בתיק שלה, כאשר נקטתי יוזמה…

על מסכות בפורים ובחיים. מהי משמעותן של מסכות שאנו עוטים על עצמנו? האם המסכה חיובית או שלילית?

אתגרים חינוכיים בחג החנוכה. חג החנוכה מביא איתו אתגרים שונים בתחום החינוך. למה עלינו לשים לב בתקופה הזאת?

 

על שינויים בתרבות השתייה (החריפה…) של ילדינו

שינויים בתרבות השתייה

מכתב גלוי להורים לקראת ימי הפורים הבאים עלינו לטובה..

 

בשנים האחרונות מתרבים הדיווחים על צעירים מתוכנו שחלק מתרבות הפנאי שלהם כולל צריכת שתייה חריפה. הדברים מגיעים לשיא לקראת פורים, ולעתים מתוך פורים נוצר הרגל המגביר את הנורמה לאורך השנה כולה. המסמך הבא מבקש להיות מעשי. אין בו רעיונות עמוקים על ימי הפורים, אלא ניתוח ישיר של תופעת השתייה בפורים ולאורך השנה, תוך ניסיון לזהות מספר נקודות כֶּשל נפוצות.

א.      נפתח בפורים.

 

בחלק גדול מהקהילות מקיימים מסיבה למבוגרים. בה בעת, רוב בני הנוער נמצאים במוסדות הלימוד בליל פורים וממילא אין עבורם תכנית פורים בקהילה או בסניף. ברם רק "רוב" בני הנוער נמצאים במוסדות – ולא כולם. בכל קהילה קיימת קבוצה שאינה לומדת במוסדות פנימייתיים (או במוסדות עירוניים שבהם עושים מסיבת פורים ראויה). דווקא קבוצה זו, שחלקה לעתים חלשה יחסית מבחינה תורנית, נותרת ללא מסגרת או הכוונה, בלילה שבו מאמינים הם כי מצווה "לעשות שמח", בין השאר באמצעות ריבוי שתייה. לעתים הם מנסים להצטרף למסיבה של מבוגרים, אך לפעמים הם חשים שאינם רצויים שם. אחרים אינם מעלים על דעתם להשתתף במסיבה של המבוגרים, ונוסעים לעיר "לחפש את השמחה".

קבוצה זו "נופלת" בין הכיסאות. ההורים עסוקים במסיבותיהם וסומכים על מסגרות החינוך הבלתי-פורמליות, אך בסניף יודעים כי רוב הצעירים נמצאים במסגרת בתי הספר ואין רואים טעם או יכולת לארגן פעילות מכוונת לקבוצה קטנה. בפועל, אין מי שלוקח על עצמו את האחריות החינוכית בערב רווי סכנות זה. התוצאה היא הפקרות נוראה – צעירים בגילאי תיכון ש"חונכו" כי יש מצווה דתית להרבות בשתייה, בפרט בערב זה, משוטטים ללא הכוונה וללא מסגרת חינוכית או תורנית שתכוון או תכיל את שכרותם.

ב.      גילאי חטיבת הביניים

כן קיימת קבוצת סיכון נוספת – גילאי חטיבת הביניים. לרובם אין מסיבה בבית הספר בערב פורים ובה בעת אין הם מוזמנים למסיבה של ההורים. אף בני גיל זה חשים גדולים דיים כדי להשתכר (הרי הם בני מצווה ומחויבים במצוות…). ההורים אינם מודעים (או אומרים לעצמם: "לפחות בפורים ניתן לילד להשתולל קצת. מה כבר יקרה"…). התוצאה היא נערים בגיל צעיר מאוד, ללא בגרות או בשלות, ששותים לשוכרה ללא מסגרת תורנית או חינוכית תומכת או מכוונת. לעתים הילד אומר להוריו שהוא "הולך לסניף". ההורים חושבים שכוונתו לפעילות מסודרת ואילו הוא מתכוון למקום מפגש טכני שמהווה נקודת הזנק לבילוי אחר, מסוכן למדי. מעבר לבעיה החינוכית-מוסרית, השכרות חוברת לעתים לחוסר הבגרות ומביאה חלילה לסכנה פיזית או לפגיעות מיניות (כן, בפורים. על ידי ילדינו), וד"ל. כל זה חובר לאווירה הכללית של "ונהפוך הוא" המתפרשת כהיתר להתרת הרסן בתחומי צניעות והתנהגות, "וכדי בזיון וקצף" (לא רק בעיני שרות פרס ומדי…).

ג.       הצעות מעשיות

  1. ברמת הקהילה: מומלץ כי בכל קהילה יקבעו מי לוקח אחריות חינוכית על שתי קבוצות אלו של צעירים (וצעירות…) בליל פורים (ובעצם, גם לאורך השנה): האחת, גילאי תיכון שאינם לומדים במוסד פנימייתי או במוסד שמארגן פעילות איכותית בפורים, והשנייה, גילאי חטיבת ביניים. האחריות יכולה להיות מוטלת על רכז נוער, תנועת הנוער או כל גורם אחר. עליהם להודיע לנוער מראש מה הם כללי ההתנהגות במסיבת הפורים. אם אין מבנים מסגרת פעילות ראויה ומוגנת בליל פורים, יש להודיע מפורשות להורים שאין תכנית לגילאים אלו. בה בעת, ראוי שאותם אחראים יקיימו שיחה פתוחה ונעימה עם הצעירים, עוד לפני פורים, על אתגרי פורים מצד אחד ועל גבולות אישיים דווקא בלילה זה, מצד שני.
  2. ברמת המשפחה: על ההורים להיות מודעים לסכנות ולאתגרים הטמונים באופי הבילוי בליל פורים, ו"לקחת אחריות" על מעשיהם של ילדיהם המתבגרים, כל בית לפי דרכו. יש לברר בדיוק לאן הצעיר מתכנן ללכת ומה תכנית הערב שלו. באחת: "לא יודע", "נראה", "תלוי בחברה" אינן תשובות קבילות בערב רווי סכנות רוחניות ואולי חלילה פיזיות. הגיעה העת לנוכחות הורית משמעותית.
    בשיחה נוחה ונינוחה, מתוך דיאלוג וכבוד, יש לעזור לו לגבש כללי עשה ואל-תעשה בדבר אופי ההתנהגויות שהוא יסכים להצטרף אליהן בלילה זה. למותר לציין ששיחת תיאום ציפיות כזו לא ניתן לקיים כשהנער עומד ליד הדלת בליל פורים עצמו, ויש להקדים ולקיימה כמה ימים קודם.
  3. ברמת הכיתה: על המחנכים להוסיף, בצד השיעורים היפים בהם עוסקים בעומק הרעיונות של המגילה וימי הפורים, גם שיעור שבו ישוחחו יחדיו על תרבות החגיגות של פורים, על סכנות ועל בלמים אישיים.

 

ד.        שתייה

 

 מכאן לעניין העקרוני של שתייה, לאו דווקא בהקשר לפורים. קיימים דיווחים רבים על עלייה תלולה במספר הצעירים העוסקים בשתייה חריפה בזמן הפנאי, אם במסגרת קומזיץ או פוייקה ואם במסגרת מסיבת יום הולדת או ב"סעודה שלישית" שהצעירים מארגנים לעצמם כאשר אין נוכחות של מבוגר בבית. אצל חלק זה בילוי קבוע במוצאי שבתות ואצל בוגרים יותר – בחתונות. בכל המצבים אין מדובר ב"כוסית" של "לחיים" אלא בשתייה מרובה, לעתים עד כדי שכרות. הפאבים לדתיים, הצומחים כפטריות אחר הגשם בכל עיר, מלאים במיטב בוגרינו המשמשים גם דוגמה אישית לצעירים יותר.

להתרחבות התופעה חוברים גורמים שונים: תרבות פוסט-מודרנית נטולת מעצורים; הגברת ההתעניינות בשתייה אצל דור ההורים הדתיים-לאומים (ראו את מדורי היין בעיתונות שלנו או את הבקבוק היוקרתי בשולחן השבת); היכרות עם שתייה חריפה דרך "טיש" שחלק ממקדמי רוחות החסידות מארגנים (לטעמי, טיש יכול להיות מצוין, אך שתייה חריפה בטיש בגיל תיכון היא טעות חינוכית שיש למחות נגדה) ועוד. לזה הוסיפו מאפיינים של גיל ההתבגרות, נכונות ליטול סיכונים, רצון לחוות חוויות ולחץ חברתי, והנה קיבלנו תמהיל רווי אדים מסוכנים.

ה.      "מעט מן האור מגרש הרבה מן החושך"

 

אמנם כן, "מעט מן האור מגרש הרבה מן החושך". עיקר החינוך הוא להרבות אור, להוסיף תורה ואידאלים וכו'. ברם, נוסף על הגישה החינוכית העקרונית הזו (הרואה את העיקר בחינוך "חיובי"), יש צורך גם בהתמודדות ישירה הכוללת שיחות הסברה מפורשות הן להורים הן לצעירים. דומה הדבר לזהירות בדרכים. פשיטא שבנושא זהירות בדרכים עיקר השינוי מושג באמצעות חינוך למידות טובות, אך הכול מבינים שבינתיים יש צורך גם בהסברה ישירה על הנושא עצמו וסכנותיו. דא עקא, בעת שקהילות ובתי ספר רואים בעין יפה שיחות בנושא "זהירות בדרכים"; עדיין קיימת אצל אנשי שלומנו התנגדות רחבה מאוד לשיחות בנושא אלכוהול. הן קהילות והן מוסדות חינוך אינם מוכנים לאפשר הסברה חיונית כזו ("זה לא באמת קיים אצלנו"; "העיקר זה חינוך למידות טובות"; "זה יוציא שם רע על הישיבה\אולפנה\קהילה"; "אצלנו הנוער תמים וזה יפגע בתמימותו ויתן לו רעיונות"). בה בעת, הורים רבים פשוט אינם יודעים כיצד לדבר על זה עם הצעירים.

ו.     ברשותכם, אבקש להתייחס בקצרה לנימוקים אלו:

 

  1. אילו הייתה הצעה למקד את כל הפעילות החינוכית רק במלחמה נגד נגעים, אכן היו צודקים המבקרים הטוענים שהעיקר זה חינוך לדברים חיוביים. אך אכן העיקר הוא להמשיך לחנך בע"ה לתורה גדולה, לערכים, לאידאלים ועוד. הקריאה היא לאפשר (ואף ליזום!) גם הסברה מעת לעת בנושא נקודתי בוער זה. מותר לדבר גם על "סור מרע" ולא רק על "עשה טוב", אף כי זה העיקר.
  2. הטענה כי "הנוער שלי הוא תמים, חבל להכניס לו רעיונות לראש" – היא עצמה תמימה. הנוער מכיר אישית חברים שעסוקים בשתייה חריפה. אנו לא נחדש לו דבר. מבוגר החש קושי לעסוק בנושא בצורה ישירה מוזמן להציג את הדיון כשאלה, "מדוע אחרים עוסקים בזה כבילוי פנאי לגיטימי…". אף התורה וחז"ל לא התביישו ולא היססו מלדבר בצורה גלויה וישירה נגד מגוון תחלואי העולם הזה. אף כאן עלינו ללמוד מהם.
  3. החשש שיֵצא שם רע על המוסד או על הקהילה שאִפשרו לקיים שיחות הסברה – מובן, אך שֵם רע גדול פי כמה יֵצא אם חלילה יתברר בפרהסיה שצעירים מהמקום עסוקים בשתייה חריפה בפועל.
  4. סוף דבר, צריך לדבר ולחנך, בעיקר למסרים גבוהים, אך גם להתמודדות עם קשיים ממוקדים. בצד החינוך, צריך לא לחשוש מהטלת גבול. לא להתבייש לקבוע גבולות גזרה של התנהגות רצויה לעומת התנהגות אסורה, אף אם לדעת הילד זה מיותר ("אבל אימא, זה רק יין וכולם שותים…") ולפי הצורך להגביל הליכה למקומות בעייתיים.

 

ז.       שיקול דעת

 

כבכל סוגיה חינוכית, יש להיזהר מבהלה או היסטריה. נדרשים שיקול דעת והתמודדות עניינית, אך גם הסרה של התחפושת היוצרת דימוי שכל אתגרי החינוך הם אצל השכנים וה"אחרים". בנפשנו הדבר.

התורה עצמה אינה מסתפקת רק בחינוך, אלא מציבה מצוות מעשיות שחלקן יוצרות גם גדר ממשי מפני נפילות אפשריות. בהקשר שלנו בולטת ביניהן, "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפל הנפל ממנו" (דברים כב, ח). חז"ל כבר לימדו אותנו כי אין החיוב של בניית "גדר הגנה" מיועד רק לגגות. עלינו לבנות "גדר" בפני כל דבר העלול להוות סכנה לבני ביתנו או לאחרים.[1] עלינו להבין כי "נפילה" עלולה להיות לא רק מהגג אלא גם בעקבות שתייה, בעת שמחה או מסיבה, בפורים או לאורך השנה. חובתנו הבסיסית כמבוגרים וכהורים היא לא רק לחנך באמצעות מסרים נעלים, אלא גם בעזרת הסברה מצד אחד והצבת גדר וגבולות ממשיים מצד שני.

פורים שמח!

הרב יונה גודמן, המנהל החינוכי של מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא, וראש תחום חינוך אמוני במכללת אורות ישראל

 

 עוד בנושא:

בני נוער ותרבות האלכוהול מאת אבי רומנו

למה הם שותים אלכוהול מאת הרב אלישע אבינר

תרבות הבילוי ושתייה של משקאות אלכוהוליים בקרב בני נוער ובקרה הורית מאת יאיר אפטר 

 


[1]     "אחד הגג ואחד כל דבר שיש בו סכנה וראוי שיכשל בו אדם" (רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת נפש יא; שולחן ערוך, חושן משפט תכז, ז), וכן קיצור שולחן ערוך: "וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה" (סימן קצ).

התלמיד שרצה את המסכה הטבעית שלו

לא צריך לחכות לאדר ופורים בכדי לדעת שכל אחד מאתנו מחזיק בבית שלו מלאי מפוצץ במסכות. כשאתה מגיע לבוס שלך, אתה תיקח את מסכת ה'נופת- צופים- לשירותך-אדוני'.

בבית, עם האישה והילדים, בדרך כלל תשקיע פחות ותזרוק על עצמך את מסכת ה'אבא- חזר-מותש-מהעבודה- בחייאת-תניחו-לי'. כשאתה נפגש עם ההורים שלך, אתה אוהב להריח בכל פעם מחדש את מסכת ה'אמא-אפשר- עוד-טיפה-צומי- לילד-הקטן-שבתוכי .'

מעבר למסכות האישיות, יש גם מסכות כלליות. אוניברסליות. אחד המוסדות הידועים בעולם הנוהג לספק מסכות כאלו הוא בית הספר : בתור מוסד מוכר ומכובד, בית הספר יודע בדיוק איזה מסכה הוא דורש מהתלמידים שלו.
האורך קבוע מראש. הצבעים. המרקם. בכדי לגוון, מציע בית הספר כמה וכמה סוגי מסכות: יש את המסכה ההומנית. יש את המסכה הראלית. יש את מסכת האלו שצריכים קצת עזרה בלסדר אותה כך שתשב להם טוב על הפנים. אבל למרות הכול, יש כאלו, שמה לעשות, מסכות לא באות להם בטוב. הם מתעקשים משום מה, ללכת עם הפרצוף הטבעי והאמתי שלהם. בגלל שכל הסביבה שלהם עוטה מסכות והם היחידים שהולכים טבעי, הם מעוררים
המון רעש וקשה להישאר אדישים למראה להתנהגות שלהם.
הבעיה מתחילה מכך, שלפעמים אין ברירה, וגם התלמידים האלו, שאוהבים את המראה שלהם כמו שהוא, נטול מסכות, חייבים לפי החוק לענוד אחת משלהם.

אז הם מגיעים למחסן המסכות, מסתכלים על כולן. מודדים אחת אחת ומחפשים משהו מתאים. בסוף, הם רואים בתחתית המחסן איזו מסכה חדשה יחסית, שמבטיחה 'נוחות מרבית ובכלל לא לוחצת'. מסיכה בקצב שלך. הם נעמדים מול המראה ומתחילים לענוד אותה. יצא לי להכיר מישהו כזה, שבשום אופן לא רצה לחבוש מסיכה עד שהיה חייב.

תמיד בבית הספר אנשי המסכות הסתכלו עליו מוזר אבל זה לא הפריע לו, כי הנער הזה ממש אהב את הפנים שלו.

בוקר אחד בפורים, חיפשתי את הנער הזה אבל התברר לי שגם הוא נאלץ לחבוש מסיכה. כמובן ששאלו אותו אם הוא רוצה ללכת על המסכה ההומנית או הראלית או מהסוג שיושב טוב על הפנים.
נער אחד חבוש מסכה, סיפר לי שהנער ניסה להתחמק ואמר להם ש'"המסכה של הפנים שלו דווקא יושבת עליו יופי והוא ממש אוהב אותה", אבל ה'הם", שם, לא צחקו. רק דחפו לו את המסכה.
ניסיתי בכל זאת לאתר את הנער מבין מאות הנערים שחבשו את המסכות, אבל לא הצלחתי.

כולם נראו לי אותו הדבר. עד שבשיעור נתקלתי בנער שכל הזמן ניסה להסיר את המסכה שלו. לא הבנתי מה נסגר ולמה הוא לא יכול להיות כמו כולנו.
גם המסכה שלי לוחצת אז לכן אני אוריד אותה? העניין שההתעסקות התמידית שלו עם המסכות עשתה רעש בכיתה וכל המסכות הופנו אליו.
נאלצתי להתרות בו: "תקשיב אדון נער תלמיד. עוד פעם אתה מנסה להוריד את המסכות שלך ולהיות שונה ואני מוציא אותך החוצה מהכיתה."
הוא הבין את המסר, עזב את המסכה והמשיך ללמוד. כמו כולם.
אולם בזמן שכל שאר המסכות עשו את המטלות שהמסכה שלי הטילה עליהן, שמתי לב שמידי פעם, הוא הסתכל שאני לא מסתכל ומתחת לשולחן הסיר את המסכה שלו ושוב חשף את הפרצוף האמתי שלו. הסתכלתי עליו:
הוא כתב משהו בהתלהבות. עיניו מרוכזות. כל כולו חי ונושם את הכתיבה שלו. מעולם לא ראיתי אותו כל כך מרוכז ומלא בתשוקה לבצע משהו.

החלטתי לשתוק ולא להפציר בו בתקיפות לשוב ולחבוש את המסכה. בהפסקה הסתכלתי על מה שעשה:
זה היה דף עם צורות גאומטריות מורכבות ומרהיבות שהתמזגו לצורה אחת הגדולה מסך חלקיה. למרות שהתלמיד הזה התקשה מאוד בשיעורי חשבון, נדהמתי מהרמה ומהמורכבות של ה'יצירה' שלו.
אח"כ ביקשתי ממנו את הדף. כל איש חינוך שראה את רמת הגימור התלהב ולא האמין שהוא נכתב בידי תלמיד ולא בידי אומן מקצוען.
בשיעור הבא כבר הייתי חייב לדרוש ממנו שוב פעם להחזיר את המסכה שלו ולהיות כמונו. כמו כולם.

רק זה מה שחסר לי: שעוד מסכות ילמדו מהמסכה הזו.
הוא חבש בחוסר חשק את המסכה שלו. בפעילות הבאה שהבאתי לו, כמו לשאר המסכות, עודדתי אותו וביקשתי ממנו שיעשה אותה באותה התלהבות כמו שעשה את היצירה המושלמת שלו.
אבל הוא רק הנהן לי מבעד למסכה, ונדמה לי שראיתי שם עצב גדול ודמעה אחת שהצליחה לזלוג מבין הדפנות המרובעות שלה.

מתוך "עולם קטן" גיליון 538 ויקהל / אבינועם הרש

הורות והתבגרות: פורים וחינוך לשמחה

13להאזנה להקלטת התוכנית:

 

 

 

 

 

נחמה קירשנבאום אבינר, פסיכולוגית קלינית
 

עוד עם נחמה קירשנבאום אבינר בלב אבות:

אודיו: "הורות והתבגרות": קשר בין אחים 

סרט: בניית הערך העצמי בגיל ההתבגרות – הרצאה מהכנס 'מתבגרים באהבה' של לב אבות בקצרין. – האם הערך העצמי הוא כלי או האם הוא מטרה? אבל האם אפשר לתת ארגז כלים לבניית הערך העצמי? האם חשיבות מידת הענווה מתנגשת עם היכולת להכיר בערך העצמי?

הורות לנצח – הורים כשדכנים – איך הורים אמורים להתמודד עם בת/בן רווקים?  שיחה עם נחמה קירשנבאום אבינר

פרשת ויקרא (זכור)

1. "אשר קרך בדרך" (דברים כו, יח)

שאלה לדיון: קרירות, ציניות

חז"ל ממשילים את עמלק לאחד שנכנס לאמבטיה רותחת. אמנם הוא נכווה, אך בסופו של דבר הוא קרר את האמבטיה. (כך אף אחד לא העז "להתעסק" עם בני ישראל כשיצאו ממצרים, עד שבא עמלק ונלחם בהם. אמנם הוא הפסיד במלחמה, אך הוא "קרר את האמבטיה" עבור עמים אחרים). בכל חברה כמעט ישנו אחד כזה שדואג "לקרר את האמבטיה" ולזרוק הערות ציניות וקרירות. מה דעתכם על כך? ומה לגבי הומור ציני? מהו הגבול העובר בין הומור בריא ונעים לבין הומור בעל השפעות שליליות?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

  • רבי יוסף יצחק מליובאוויטש, 'ספר המאמרים – קונטרסים' חלק ב', ד"ה זכור:

דרכו של עמלק היא להטיל ספק בגדולתם ובקדושתם של עניינים רוחניים על יד שאלות והערות כמו "מי אמר שזה נכון", ובכך לקרר את הלב ולצנן את החמימות וההתלהבות שצריכה להיות בעבודת ה'.

הקרירות של עמלק "אשר קרך בדרך" (דברים כה, יט) שהוא מקרר בדרך ה', שמקרר את העניין של רוחניות שהלב לא יתפעל על ענין אלוקי. והמקום של פעולת קליפת עמלק הוא בדרך ה' – שכאשר האדם רוצה לצאת מהמצרים וגבולים של גשמיות, בא עמלק ומקרר. דהנה כתיב "כי ה' אלוקיך אש אוכלה הוא" (דברים ד, כד), וכתיב "וירא העם וינועו" (שמות כ, יד), שכל ענין הרוחניות הוא בחמימות והתפעלות. וקליפת עמלק הוא שמקרר לבלי להתפעל על עניין אלוקי.

ואופן פעולת קליפת עמלק הוא בהטלת ספקות. שעושה ספקות ואומר: "מי הוא האומר שהוא כך?". הגם שהוא עצמו יודע שהעניין כן והוא דבר רוחני אלוקי, אבל עמלק בגימטריה 'ספק', שמטיל ספק בכל ענין אלוקי ורוחני.

 

  • מי שטעם יין הונגרי, עמ' 54-62:

תקציר: צחוק והומור חשובים מאד לבריאות הנפשית והפיסית שלנו ולחיי חברה תקינים. שימוש נכון בהומור מפוגג מתחים וקשיים. ציניות, לעומת זאת, אינה רצויה כלל.

אל תצחקו. הומור הוא עניין רציני. הוא משמעותי לחיי החברה שלנו, לחיים הבין-אישיים שלנו, ליכולת שלנו "להסתדר" בחיים, ליהנות ולשמוח בהם, ולהנות אחרים.

חשיבות ההומור והצחוק לחיים מוכחת על ידי המדע כעניין התורם לבריאות התקינה והיומיומית.

הרבה מה"קליק" שלנו עם אנשים אחרים טמון ביכולת שלנו לצחוק יחד.

לצחוק, פירושו לצאת מהחוק. לפרוץ את המגבלות והמוגבלויות של החיים.

על ידי צחוק יוצאים מעולם קטן לעולם גדול, ומזמן דחוק לזמן מרווח, ומנפש צרה לנפש רחבה (על-פי הבעל-שם-טוב)

בכוחו של שימוש נכון בהומור לפוגג מתחים ומבוכות ולדלג על מכשולים וקשיים.

למדו לצחוק על הקשיים, לצחוק באופטימיות שבטוחה שאין בכל הקשיים ממש, שאסור להתייחס אליהם ברצינות יתירה.

גם את עצמכם עליכם להפסיק לקחת ברצינות תהומית. מה יש? צחקו קצת גם על עצמכם.

כשאנחנו משתמשים בהומור, במקום להתייחס לבעיות העומדות על הפרק ב"רצינות" הראויה, אנחנו למעשה מכריזים: "נכון. יש בעיות ויש קשיים, אבל מצב הרוח שלי ושלך חשוב הרבה יותר מהם."

צחוק, צחוק, אבל גם קצת רצינות צריך.

באותה קלות שבה ביכולתו של ההומור להתיר תסבוכות, לפוגג מתחים ולדלג על קשיים, כך הוא גם עלול להיות גורם מזיק, כשאינו מנוצל נכון.

ציניות – מכירים?

בוודאי. מי אינו מכיר?

ציניות היא חומת מגן לעגנית שמונעת מאיתנו קשר ומגע עם הזולת.

ציניות היא ההיפך הגמור מהומור בריא.

הומור מקרב, ציניות מרחיקה.

הומור הוא פתיחות, ציניות היא אטימות נוראה.

ציניות היא ה"נשק" הזמין והקליל ביותר שמצוי בידינו כדי לאטום את עצמנו, וכביכול להפוך בכך לבלתי פגיעים, ולפעמים אף כדי לפגוע בעצמנו או באחרים.

ציניות איננה חייבת להתבטא במילים חריפות. לפעמים די ב"עיקום אף" או קריצת עין, כדי להעמיד חומת מגן בצורה סביבנו, או כדי לשלוח חץ משונן בלב אוהבינו.

אנחנו חייבים לוותר על כך.

 

  • רמח"ל, מסילת ישרים בביאור מפסידי הזהירות:

תקציר: הליצנות פוגעת ביכולת להתפעל מעניינים רוחניים ולהתעורר לתשובה. היא יוצרת מעין חומת הגנה בלב האדם ולא נותנת לדברים המעוררים את הלב לפעול עליו.

ותראה קשי הלצון והשחתתו הרבה, כי כמו המגן המשוח בשמן, אשר ישמיט ויפיל מעליו החיצים ומשליכם לארץ, ולא יניח אותם שיגיעו אל גוף האדם, כן הלצון בפני התוכחה והמרדות. כי בליצנות אחת ובשחוק קטן יפיל האדם מעליו ריבוי גדול מן ההתעוררות וההתפעלות, מה שהלב מתעורר ומתפעל מעצמו מדי ראותו או שומעו עניינים שיעירוהו אל החשבון והפשפוש במעשים, ובכוח הליצנות יפיל הכול לארץ ולא יעשה בו רושם כלל. ולא מפני חולשת העניינים, ולא מפני חסרון הבנת הלב, אלא מפני כוח הלצון ההורס כל ענייני המוסר והיראה.

 

2. "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך" (דברים כו, יח)

שאלה לדיון: ראש או זנב

מה עדיף להיות, "ראש לשועלים" או "זנב לאריות"? לדוגמה: היכן עדיף ללמוד, בבית ספר בו תהיה בין המובילים (מבחינת היכולת או הרמה הדתית), או בבית ספר בו תהיה בין החלשים?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

  • ר' חיים מוולוז'ין, "רוח חיים" על אבות:

אם תהיה זנב לאריות יכבדו אותך. אנשים גדולים (אריות) מכבדים את האנשים הפחותים מהם, כשם שהאריה מגביה את זנבו. לעומת זאת, אם תהיה "גדול" בחברה של אנשים שפלים (ראש לשועלים), אתה עלול לסבול ביזיונות, כשם שהשועל מניח ראשו בין ברכיו.

"רבי מתיא בן חרש אומר: הוי מקדים בשלום כל אדם, הוי זנב לאריות ולא ראש לשועלים" (אבות ד, טו). כי דרך הארי להגביה זנבו, כן דרך הגדולים – מכבדים את שמשיהם, ודרך השועל להניח ראשו בן ברכיו, כן דרך השפלים – מבזים דייניהם ושופטיהם.

 

  • רמב"ם, הלכות דעות פרק ו', א:

תקציר: לחברה ישנה השפעה מכרעת על האדם, ולכן יש לבחור בסביבה של אנשים מוסריים וצדיקים כדי ללמוד ממעשיהם.

דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו ונוהג במנהג אנשי מדינתו. לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל חכמים תמיד, כדי שילמד ממעשיהם, ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך כדי שלא ילמד ממעשיהם. והוא ששלמה אומר הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע (משלי יג, כ), ואומר אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים וגו' (תהילים א, א). וכן אם היה במדינה שמנהגותיה רעים ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה, ילך למקום שאנשיו צדיקים ונוהגים בדרך טובים.

 

  • רבי נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן:

ישנה חשיבות רבה להסתופפות בצילו של הצדיק (לעניינינו – להיות זנב לאריות). כשלומדים תורה מפי הצדיק זהו ודאי דבר גדול, אולם אף כאשר רק רואים אותו זוכים לגדולה. הגדולה הנובעת מראיית הצדיק באה לידי ביטוי בשני עניינים: השפלות (שהיא מידה עליונה מאד כמו שמצאנו אצל הקב"ה), והתנוצצות המוח (הצדיק הוא בבחינת "מוח הכולל", ובראייתו הוא גורם להתנוצצות המוח שנמצא אצל כל אחד רק בפוטנציאל).

דע, שלראות את עצמו עם הצדיק האמת הוא גם כן דבר גדול מאד. בודאי כשזוכין לשמוע מפיו תורה, הוא מעלה יתרה, אבל גם כשאין שומעין תורה, הראיה לבד, שזוכין לראות את עצמו עם הצדיק, הוא גם כן טוב מאד. כי על ידי שרואין את עצמו עם הצדיק, על ידי זה מקבלין גדולה. ועיקר הגדולה היא שפלות, כמו שמצינו אצל השם יתברך: 'כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקדוש ברוך הוא, שם אתה מוצא ענוותנותו' (מגילה לא, ע"א)…

ויש מוח כללי ויש מוחין פרטים, וכל המוחין הפרטים הם מקבלין ממוח הכולל, שהוא חכם הדור. וזהו מעלת הזוכה לראות את עצמו עם הצדיק האמת, שהוא חכם הדור, בחינת חכם הכולל כנ"ל. כי על ידי שזה החכם הכולל רואה אותו ומסתכל בו, על ידי זה מתנוצץ מוחו, ועל ידי שמתנוצץ מוחו, על ידי זה מקבל גדולה, כי עיקר הגדולה הוא על ידי התנוצצות המוח כנ"ל… כי כל אחד ואחד יש לו איזה מוח ודעת לפי מדרגתו. אבל המוח והדעת של כל אחד ואחד  הוא מונח בקטנות, ואינו מתנוצץ, ועל ידי שמסתכל בו חכם הדור, שהוא מוח הכולל, על ידי זה מתנוצץ מוחו של כל אחד ואחד כפי מדרגת מוחו וכו'.

 

שאלה פותחת:

"ונפש כי תקריב" (ויקרא ב, א)

באילו עניינים בחייכם יש לכם תחושה כי אתם מקריבים משהו? האם אתם שלמים עם הקרבה זו?

איזו דמות משמשת עבורכם השראה להקרבת החיים למען ערך כלשהו? (לא רק במובן של חיים ממש. יכול להיות אדם שחי חיים של הקרבה ומסירות נפש).

 

 

 מעוניינים ברעיונות נוספים לשולחן השבת?

פותחים שולחן – לפרשת ויקרא

עלון 'סוגרים שבוע' להדפסה – לפרשת ויקרא

פורים לנו שכח את הכול

פשט המנהג וקריאת המגילה מלווה ברעש ובהמולה בזמן השמעת שמו של המן האגגי צורר ישראל. יש קהילות שמעוניינות  לחסוך זמן ובלאגן ולכן מורים בהן לציבור המתפללים לוותר על הרעש בקריאת המגילה בהזכרת שמו של המן. אלא שכבר כתב הרמ"א ביחס למנהג הכאת המן בבית הכנסת כי "אין לבטל שום מנהג או ללעוג עליו כי לא לחינם הוקבעו", ואכן מביא החפץ חיים ב"משנה ברורה" עדות מעניינת של היעב"ץ על אביו החכם צבי שהיה מכה ורוקע ברגלו וטופח בסנדלו כשהגיע לזכירת המן.

מהי המשמעות המיוחדת במנהג הכאת שמו של המן?

דברים מעניינים נכתבו על כך בהגהות החתם סופר: "ונראה לי הטעם להרעיש ולבלבל אוזן השומעים שלא ישמעו שם זה, ובוודאי אין הכוונה כפשוטו, שהרי אם חסר מלשמוע תיבה אחת לא יצא. אלא הכוונה שעל ידי ההכאה מראים אנו שאין אנו רוצים לשמוע שם זה אבל מה נעשה שההכרח עלינו לשמוע.."

לשונו של ה"חתם סופר" המצרה על ההכרח, מזכירה לנו כי את מה שאנו רגילים לשמוע במשך כל השנה כשאנו נפגשים עם קשיים וטרדות יומיומיות. "צריכים להיות ריאליים"- כך אנחנו שומעים מכל פינה. חייבים להיות מציאותיים.

ובאמת חיינו מסובבים בהתמודדויות מכל עבר. הילדים הקטנים מנהלים מאבקי שליטה עיקשים על צעצועים וקבלת תשומת לב. בני הנוער מתמודדים עם קשיי הלימודים והצורך להשתלב  בחברה. המבוגרים מכירים את עול הפרנסה, המורכבות שבזוגיות וחינוך הילדים. ההתמודדויות נמשכות גם אל תוך גיל הזהב והבעיות המאפיינות אותו.. כל גיל והבעיות שלו.

מעניין שכל אחד משוכנע שהטרדות וההתמודדויות של השני הן כאין וכאפס למה שעובר עליו. "זה בסך הכל צעצוע – תיראו איזה עניין אתם עושים מאיזו חתיכת פלסטיק…", אומרת האם המתוסכלת לילדיה. "לא צריך לקפוץ מכל פיפס של התינוק, בזמננו אפילו החיתולים היו מבד", מסביר הסבא.

בחג הפורים אנו נתבעים להשתחרר מההתבוננות הריאלית ולגלות את עומק החיים, שם יש משהו יותר ריאלי. שם נמצאת האישיות שלנו, שם שוכנת הנשמה.

ייתכן שאלו הטרדות היומיומיות שגורמות לנו לפספס. ייתכן שזהו השכנוע העצמי שלנו הכי קשה שבעולם שגרום לנו לא להיפגש עם עצמנו. בפועל נדמה כי כל השנה אנחנו מתחפשים. אנחנו עוטים על עצמנו בגדים שבמקום לגלות ולייצג אותנו, הם רק מסתירים את האמת. לכן בפורים אנחנו מחליטים החלטה עקרונית לפיה אנו לא מעוניינים יותר לשמוע על הקשיים והצרות. אנחנו מחליטים לא להתמקד בחסר אלא בעיקר להיפגש עם מה שכל כך ישנו.

זו הסיבה בגללה כאשר הקורא מזכיר את שמו של אותו רשע אנו צועקים בקולי קולות. במחאה והצעקה אנו מדגישים כי אין זה זמן מתאים להיפגש עם הרע. קריאת המגילה מזכירה לנו את הצורך להיפגש רק עם הטוב. אנחנו יודעים שזה לא רק יותר טוב, אלא גם יותר אמיתי להיפגש עם עצמנו.

גם לתחפושת תפקיד חשוב בתזכורת הזו. התחפושת מזכירה לנו עד כמה אנו מחופשים רוב הזמן. בניגוד לכל השנה, בפורים היין עוזר לנו להתעלם מכל מה שגורם לנו להתחפש בדרך כלל ולא להיות עצמנו ומעכב אותנו כ"כ. משלוח המנות והמתנות לאביונים מזכירים לנו כי בעומק הדברים כולנו רוצים ומחוברים האחד לשני ולא כלואים בתוך עצמנו. כך קורה שכל מצוות הפורים הופכים אצלנו את נקודת המבט – ונהפוך הוא .

אמנם לא כל יום פורים, אבל בפורים אנחנו כן מצליחים להיפגש עם ריאליות אחרת של החיים. מן המפגש המיוחד הזה אנו צריכים לחזור אל החיים קצת אחרים. עלינו לקחת את השמחה לחיים השגרתיים. אין הדבר אומר להתעלם מהקשיים, אולם בהחלט ראוי שנדע למקם אותם במקומם הראוי וכך להיות שיכורים, והפעם לא מיין…

הרב אלי שיינפלד, מחבר הספרים 'היצר, הלב והאדם' ו'הבן שלי מתבגר', ר"מ בישיבת חורב ורב קהילת "נווה הגבעה" בגבעת זאב

 

עוד מאמרים מאת הרב אלי שיינפלד בלב אבות:

מבחן התוצאה  כמו במבחנים כך בהתמודדות הרוחנית – על מה אנחנו שמים את הדגש? על התוצאה או גם על הדרך?

מחלה ושמה פרפקציוניזם לפעמים מציבים רף גבוה של הצלחה. מתי זה מדרבן את הילד ומתי זה יכול לפגוע?

ילדה בסוודר ורוד עושה פרצוף מצחיק. איך מגיבים לנזקים שנגרמים ע"י חגיגות פורים במוסדות החינוך?

בעין חינוכית: ונהפוך ונהפוך של עולמנו החינוכי

ילדה עושה פרצוף מצחיק. איך מגיבים לנזקים שנגרמים ע"י חגיגות פורים במוסדות החינוך?

לגרסת הדפסה / לצפייה כPDF:  בעין חינוכית 107 ונהפוך ונהפוך של עולמנו החינוכי

ימי הפורים הם ימים של הסרת תחפושות. בימים אלו אנשים מרשים לעצמם לבטא בצורה גלויה את עולמם הערכי והתרבותי. יש בנות המרשות לעצמן להתלבש בצורה לא צנועה. יש בנים המרשים לעצמם לעשן או להשמיע מוזיקה זולה בקולי קולות. המונח "שמחת פורים" מתורגם לעתים להזדמנות להתנהג על פי נורמות של תרבות נמוכה. במוסדות, יש המשמיעים את סיסמת הקרב של "ונהפוך הוא" ומעלים הצגות עם תכנים זולים תוך הפיכת המונח "שמחה" לתירוץ להשפלה של מורים ושל מחנכים.

האם כולם כאלה? בוודאי שלא. רבים מאוד הצעירים המנצלים את התקופה לעשייה מדהימה של חסד והפצת שמחה לנזקקים. רבים מארגנים "שוק פורים" לילדים יתומים או יוזמים הרקדה עם אנשים הניצבים בפריפריה של החיים. אחרים נמצאים באיזשהו מקום באמצע : מעלים הצגות ברוח תכניות טלוויזיה, מתחפשים לשחקני קולנוע ועוד. אף הם מרשים לעצמם בימי הפורים "להוריד" תחפושות ולחשוף את גיבורי התרבות האמתיים שלהם. לא בכדי יום כיפורים הוא "כמו פורים". ביום כיפורים מנסים לחשוף את האני האמתי על ידי תהליך של מודעות וריכוז, צום ותפילה. במימד מסוים, זה רק – "כ-פורים" כי בפורים אנו חושפים את האני האמתי שלנו בצורה מדויקת יותר, דווקא בהיסח הדעת ותוך חיפוש אחר השמחה.

נוכח מצב זה, לרבים מהמחנכים יש טראומה מאופי חגיגות הפורים שהתפתחו במקומותינו. הם מפחדים מנזקים שיעשו תלמידים, מעלבונות שיטיחו במורים ומביטויי תרבות נמוכה שהם עלולים לאמץ. חלקם פותרים זאת על ידי צמצום של חגיגות הפורים: דווקא בימים שלפני פורים קובעים את הטיול השנתי או את הסמינריון. בסתר לִבם הם היו מעדיפים אולי לוותר על רוב חגיגות הפורים במוסד, שאותן הם רואים כביטול מיותר של הלימודים במקרה הטוב וכנזק תרבותי במקרה הרע.

ברם בימי הפורים טמון גם סיכוי גדול. התלמידים יכולים לגלות אחריות ויוזמה, מקוריות ועשייה. הרבה כוחות ויכולות של הדור הצעיר אינם מתבטאים במשך חודשי ישיבה פסיביים יחסית על ספסל הלימודים , ופורצים בשמחה ובצהלה בימי הפורים. אמנם כן, כל גילוי של כוחות עלול להיות מסוכן. על המחנכים וההורים לחנך את הצעירים למען יתעלו את כוחותיהם לאפיקים בונים ותורמים , אך אוי לנו אם נפחד ונעדיף משום כך צעירים חלשים וכנועים.

מה עושים? מחנכים ומאתגרים. כך עושים רוב המחנכים. מקפידים לקיים מראש שיחות בדבר מהותה של שמחה אמתית. הרי אחרי שצעירים הכינו מסיבה בעלת אווירה מסוימת, קשה להם לקבל ביקורת ולשנות תכניות מן המסד. ניתן וראוי לחנך מראש להבנה כי שמחה אמתית תושג על ידי כך ששמחים עם אחרים:

"כשהוא אוכל ושותה, חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים והאומללים. אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין שמחת מצוה אלא שמחת כריסו […] ושמחה כזו קלון היא להם." (רמב"ם, הלכות יום טוב ו, יח)

יש לאתגרם מבעוד מועד להיות השנתון שיכונן מהפך באופי חגיגות הפורים במוסד : להיות בעלי הבגרות שיודעים מהי שמחה אמתית ומלמדים אותה לצעירים מהם, המבלבלים בין הפצת שמחה למי שהשמחה איננה במעונו ובין הדלקת נפצים והפחדת אנשים בשעות הלילה המאוחרות.

סוף דבר, יש לחנך את צעירינו לראות בימי הפורים אתגר אשר דרכו יוסרו התחפושות ועולם ערכי נעלה ייחשף. אך כדי שהם יצליחו לראות בימים אלו אתגר, אף אנו צריכים לראותם ככאלה.

נדגים זאת באמצעות משל קטן: בסוף שנת הלימודים מקבלים ילדינו "תעודה". גישה בוגרת רואה בתעודה הזדמנות לקבל משוב על הישגיי בשנה האחרונה. היא רואה בה מדד המאפשר לי ללמוד מה עשיתי בשנה האחרונה ולתכנן לאורו את צעדיי לשנה החדשה. כמו כן ניתן לדמות אף את ימי הפורים לתעודה ; תעודה הניתנת למורים ולהורים ובה חושפים בפנינו הצעירים את גיבורי התרבות שלהם (שכדמותם הם מתחפשים) ומלמדים אותנו היכן הצלחנו או חלילה כשלנו בחינוכם בשנה האחרונה.

אימוץ מבט זה יסייע לנו לא לכעוס נוכח ההתנהגויות, בדיוק כשם שאין לכעוס על מראָה אף אם היא מראה לנו תמונת מצב לא נעימה. המבט המשתקף במראה הוא אנחנו, ויש לראות בו שיקוף של אתגר המסייע לנו להבין את תפקידנו החינוכי "מיום פורים זה ועד יום פורים הבא".

זאת ועוד. כל מעש חינוכי מתחיל מדוגמה אישית. אם חפצים אנו שילדינו יתעלו את שמחת הפורים להפצת שמחה וחסד ברבים ולא חלילה להשתוללות זולה, הדבר חייב להתחיל מאופי החגיגות שלנו, המבוגרים. עלינו להשכיל לארגן מבצע חלוקת משלוחי מנות (על ידי מבוגרי הקהילה או מחנכי בית הספר!) לאנשים בשולי החברה, איסוף וחלוקה של מתנות לאביונים לנזקקים בסביבה וכדומה; צוותים של הורים או של מורים שיפיקו בעצמם אירוע משמח עבור אומללים, ישדרו בפועלם מסר חינוכי עמוק; הורים שייקחו את ילדיהם וייסעו לשעתיים לבית חולים כדי לעבור בין המחלקות ולאחל פורים שמח; מורים שלא יראו את עצמם אחראים לפקח על שמחת הצעירים אלא אנשים החייבים בעצמם להפיץ את השמחה – כל אלו יקרינו בכך מסר חינוכי עמוק עשרת מונים מאשר שיחות מוסר בגנות שמחה פסולה.

ההלכה קובעת: מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האמללים האלו דומה לשכינה. (רמב"ם, הלכות מגילה ב, יז)

הלכה זו נכתבה גם עבורנו. אם נחיה אותה באמת, צעירינו יצטרפו אלינו ובע"ה יתקיים בכולנו: "ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר".

הרב יונה גודמן, מנהל חינוכי של מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא וראש תחום חינוך אמוני, מכללת אורות ישראל

פורים – שתיית אלכוהול בקרב בני נוער / אדר תשע"ה

לב אבות ייעוץ להורי מתבגרים
ידיעון 12
פורים – שתיית אלכוהול בקרב בני נוער
החבר'ה שותים בירה – חינוך לעמידה נגד הזרם
על שינויים בתרבות השתייה (החריפה…) של ילדינו
צריכת אלכוהול וגיל ההתבגרות / תקציר מאמר
beer3 אוזן המן מגילה בקבוקי בורה 2 2 רעשן בירה
בני סיפר לי שבמפגשים של החבר'ה, הם נוהגים לשתות בירה לבנה על מנת "לתפוס ראש טוב" ולזרום. אני מאוד מודאגת. לטענתו הם שומרים על הגבולות ולא מפריזים. האם עלינו להתערב או לא?
התמכרות לאלכוהול בקרב בני נוער: התערבות בתופעת שתיית אלכוהול ובכניעה ללחץ חברתי, וחינוך לעמידה כנגד הזרם.
מאת הרב שמואל שנהב
בשנים האחרונות מתרבים הדיווחים על צעירים מתוכנו שתרבות הפנאי שלהם כוללת צריכת שתייה חריפה.
הדברים מגיעים לשיא לקראת פורים, ולעתים מתוך פורים נוצר הרגל המגביר את הנורמה לאורך השנה כולה.
 
לפניכם הצעות מעשיות ברמת הקהילה, המשפחה והכיתה.
מאת הרב יונה גודמן
אנו חוזרים ומתריעים בפני הנוער ששתיית אלכוהול עלולה להזיק לנפשם ולבריאותם והשפעת הנזק תמשיך לאורך השנים. 
 כאשר הם דורשים מאתנו לנמק את ההצהרה הזאת, האם נוכל להגיד מהם באמת הנזקים העלולים להיגרם לנוער משתיית אלכוהול?
מאת יפה צוברי, מידענית הרשות הלאומית למלחמה בסמים ואלכוהול
סדנאות מקוונות של לב אבות

 הסדנאות המקוונות של לב אבות

סדנאות אינטראקטיביות דרך האינטרנט להורים של מתבגרים/ות

 

לאמהות:  מילדה לנערה – התבגרות נשית
לאבות:  מילד לנער –   התבגרות גברית
לזוגות, אבות ואמהות: שיח בוגר       
סדנה לאמהות

סדנה לאבות

סדנה לאבות ואמהות

כיצד תלווי את בתך?   

בגיל ההתבגרות צומחים הגוף והנפש, מופיעים כוחות חדשים ובתנו מתמודדת עם אתגרים שלא התנסתה בהם. בסדנה האינטרנטית תלמדי/תעמיקי מהו תפקידך בליווי בתך במסעה לבגרות.

מנחה הסדנה: מאור קפלן, עו"ס ומנחה סדנאות לנערות ולאמהות

כיצד תלווה את בנך?

בגיל ההתבגרות צומחים הגוף והנפש, מופיעים כוחות חדשים ובננו מתמודד עם אתגרים שלא התנסה בהם. בסדנה האינטרנטית תלמד/תעמיק מהו תפקידך בליווי בנך במסעו לבגרות.

מנחה הסדנה: הרב אלי שיינפלד, ר"מ ומחבר הספר "היצר, הלב והאדם

שיח בוגר – כיצד מתקשרים עם מתבגר? אין הורות ללא תקשורת עם הבן. אבל בגיל ההתבגרות עלולים להיווצר קצרים תקשורת.           בסדנה האינטרנטית תלמד/תעמיק כיצד לנהל תקשורת מקרבת ובונה עם בנך.

מנחה הסדנה: אלישע אזר, עו"ס, דוקטורנט, מטפל זוגי ומשפחת
אודות הסדנאות (כללי) >>

פורים

מרימים את פורים

 

פורים בפתח וההתרגשות גואה. חג כל-כך קצר אבל עמוס בתכנים והארות שמצטופפים בתוך יום אחד בלבד. האם נצליח להכיל את השפע?

לקראת סעודת הפורים החגיגית קבלו אוסף שאלות לדיון, הפעלות ומשימות כדי להעשיר את השולחן המשפחתי, ולגעת באופן חוויתי ומעניין באוצרות שפורים מביא בכנפיו.

 

"פותחים שולחן" – שאלות למחשבה ודיון

 

  • מה בעיניכם הייחודיות של פורים משאר החגים?
  • במה פורים הזה שונה אצלכם מפורים שעבר?
  • מה הייתם רוצים לקחת מפורים השנה?
  • מה התחפושת הכי מקורית/הזויה/מתוחכמת/מרגשת שנתקלתם בה?
  • לעמוד על שלך"וּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה" (אסתר ג,ב) – איפה עובר הגבול בין לעמוד על שלך ולהתעקש על עקרונותיך לבין התחשבות בסביבה ובאילוצי הנסיבות? דילמה מן החיים: הוזמנת יחד עם כל החברים מהמשרד לחגוג יום הולדת לבוס במסעדה יוקרתית. אתה מגיע ומגלה שהיא לא כשרה. מה תעשה? תסתובב ותחזור הביתה? תשב עם כולם ותשתה קולה בפחית? אם גילית את זה יום לפני האירוע – האם התשובה תהיה שונה?
  • מסכות ותחפושותלא רק ילדים אוהבים להתחפש אלא גם מבוגרים. ולא רק בפורים אלא כל השנה. אילו סוגים של 'תחפושות' אתם מכירים מהעולם האמיתי?

האם יש פער בין איך שאנשים מבחוץ מכירים אתכם לבין איך שהקרובים אליכם מכירים אתכם? למה?

האם הבגדים, המקצוע, אזור המגורים שלנו הם חלק מתחפושת שעטינו על עצמנו או משקפים את האני האמיתי שלנו? האם אתה שמרגיש שהסובבים אותך מכירים אותך באמת? האם אתה מכיר את עצמך באמת?…

  • מה עומד מאחורי המנהג להתחפש בפורים? האם זה מתאים ליהדות שכל כך מטפחת את מידת האמת והיושר ומחנכת לכך שאתה צריך להיות אתה עצמך ולא מישהו אחר?!
  • "מה לעשות לאיש אשר המלך חפץ ביקרו?"עד כמה אתם נוהגים לפרגן ולשבח אנשים? כמה מחמאות נתתם ביממה האחרונה? מה המחמאה האחרונה שקיבלתם? איך הרגשתם כשזה קרה? מהי הדרך 'הנכונה' להגיב למחמאה?
  • "והשתייה כדת" – תמוה מכל הוא המנהג להשתכר "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" – השכל מנוטרל ואפילו הדבר המרכזי ביותר בסיפור המגילה מתבלבל. מה הסיבה להתנהגות כל כך חריגה, מוזרה, ו'לא יהודית'? כמה אתם שותים בפורים? מה זה עושה לכם?

 

הפעלות קבוצתיות

 

* מי האיש – לוקחים פתקים ועל כל אחד מהם רושמים שם של דמות מן המגילה. שמים בשקית ומערבבים וכל אחד מן המשתתפים שולף פתק. עליו להציג לכולם את הדמות דרך פנטומימה בלבד והשאר ינסו לנחש במי מדובר.

* והרי החדשותמְדַמִים מהדורת חדשות אותנטית המדווחת על אירוע/ים מהמגילה. למשל: סילוק ושתי / בחירת אסתר / ניסיון ההתנקשות במלך וכדו'. בוחרים קריין מגיש, כתב מהשטח, פרשן, ראיון בשידור חי עם דמויות מהסיפור וכן הלאה.

* בית המשפט – מעלים לדיון נושא מן המגילה. בוחרים מתנדבים לתפקיד עורכי הדין בצד התביעה, ההגנה וחבר המושבעים. נושא לדוגמא: האם מרדכי פעל נכון כאשר עמד בהפגנתיות מול המן למרות שסיכן בזה את עצמו ואת כלל ישראל?!

* 'טעות לעולם חוזרת'המשימה: לחבר קטע המתאר התרחשויות במגילה או מונולוג של אחת מן הדמויות, ולשתול בו כמה שיותר טעויות, דקות ונסתרות ככל האפשר. מקריאים לקהל את הקטע ועליו לזהות את הטעויות.

* מצא את הטוב בוחרים אחת מן הדמויות הבאות מתוך המגילה ומחפשים מה אפשר ללמוד ממנה אבל לטובה: ושתי, בגתן ותרש, זרש, המן, חרבונה. כשמניחים רגע בצד את מרדכי ואסתר הצדיקים ומתמקדים בכוונה באחרים, עם קצת מעוף ויצירתיות עשויים להתגלות דברים מפתיעים ויפים…

* סיפור לסירוגין – שניים או שלושה משתתפים צריכים לספר יחד את סיפור המגילה כשכל אחד אומר מילה אחת בלבד. הראשון מתחיל במילה ראשונה (למשל: לפני), השני ממשיך (הרבה), השלישי (שנים), ושוב הראשון (בשושן) וכן הלאה. עליהם לעשות את זה במהירות האפשרית ולאלתר תוך כדי…

 

לכל מי שחשב שהוא מכיר את פורים

 

אין אחד שלא יודע לדקלם כמעט בעל-פה את סיפורם של מרדכי והמן, אסתר ואחשוורוש. אך במבט בוחן מזדקרים כמה סימני שאלה נוקבים שדורשים הסברים מניחים הדעת. האם יהיו לכם כאלו?…

 

האשם האמיתי

 

מרדכי הוא ללא ספק אחד מגיבורי המגילה. הקריאה "ברוך מרדכי היהודי" הפכה לאחת מסיסמאות הפורים. אך מי שיבחן את הדברים מחדש ללא משוא פנים לא יוכל שלא להתרשם מכך שמרדכי הוא בעצם האשם הגדול באסון הנורא שכמעט בא עלינו. אם הוא לא היה מתעקש לעמוד בהפגנתיות כנגד המן כשכולם מסביב כורעים ומשתחווים, הייתה נחסכת מאיתנו הצרה הזו. למה אתה צריך לעצבן את המן?! האם חסרות דרכים להתחמק ממקום האירוע רגע לפני שהמן מגיע?! מי התיר לך לסכן סתם כך את כל עם ישראל?!

 

ההתנקשות

 

האם מרדכי שמח שלקחו את אסתר לבית אחשוורוש? כולם יגידו שלא. אבל רגע אחד, אם כך, מדוע הלשין על בגתן ותרש שרצו להתנקש במלך? הרי זו הזדמנות פז להיפטר ממנו ולשחרר את אסתר! אם כבר, היה על מרדכי לעזור להם ולא להפריע!

 

"מאיפה את, יקירתי?"

 

גם אחשוורוש לא יוצא חף משאלות. כולנו ראינו כיצד בגלל אי-ציות אחד הוא ממהר להיפטר מושתי המלכה. בעקבות זאת הוא מתחיל תהליך ממושך של ארבע שנים שבסופו נבחרת מלכה חדשה. אלא שלמרבה ההפתעה ההכרזה החגיגית על המלכה מלווה במבוכה נוראית. מתברר שהמלכה החדשה סרבנית לא קטנה בעצמה וממאנת לגלות למלך את מוצאה. איך ייתכן שאחשוורוש הסכים 'לבלוע צפרדע' שכזו?! וכי עשינו דרך ארוכה כזו כדי לחזור שוב לאותה נקודה בדיוק??

 

מה כולם אשמים?

 

המן כועס על מרדכי שמסרב לכרוע ולהשתחוות לו. בסדר גמור. בעולם העתיק היו לא מעט דרכים כדי לטפל בטיפוסים שכאלו. סיכול ממוקד באישון ליל או אפילו סתם לצוות להשליך אותו לכלוב האריות. אבל מה פתאום לרצות בגלל זה להשמיד ע-ם ש-ל-ם?! גם אם אתה כועס על מרדכי, מה עשו לך כל השאר, כולל נשים ותינוקות שלא חטאו מעולם?

 

הכסף

 

המן מציע לאחשוורוש כדי שיסכים להשמדת היהודים 10,000 כיכר כסף (!) ששווים נאמד היום במיליארד דולר. למה כל כך הרבה? כנראה ידע שלא פשוט לשכנע את המלך להסכים למעשה נורא כזה. תמורת סכום עתק כזה, חשב המן, גם אחשוורוש עשוי להתרצות. אך ראו פלא, אחשוורוש מסכים לַבּקשה, ויחד עם זה מוותר על הכסף!!! ("הכסף נתון לך, והעם לעשות בו כטוב בעיניך"). איך ייתכן?!  מה, הוא פרייר?! וכי כיצד יממן את משתאות הפאר הראוותניים ללא הכנסות מהצד?!

 

"תבוא מחר"

 

"יבוא המלך והמן מחר אל המשתה אשר עשיתי להם". למה מחר?! מדוע להמתין עוד יום?! עם ישראל כולו מצוי בסכנת השמדה, וְלַך, אסתר, יש זמן?! חייבים לעשות משהו בדחיפות! איך אפשר לחכות?! האם אסתר תפסה פחד ברגע האחרון ודחתה הכול למחר? האם היא חשבה שעוד לילה ישנה משהו?!

 

למה זה מגיע לנו?!

 

ובכלל, מדוע הגיעה ליהודים גזירה נוראה כזו? האם בגלל משתה אחשוורוש? הרי לפי הפשט לא היה בו שום פסול. אפילו הפרדה בין גברים לנשים הייתה ("גם ושתי עשתה משתה נשים", בנפרד), היו שם את כל ההכשרים שרק תרצו ("לעשות כרצון איש ואיש").  מה הם עשו שהגיע להם דבר כזה?!

 

אז למה אתה מתחפש השנה?

 

אחד ממאפייני הפורים הוא המנהג להתחפש. מנהג שנראה קצת מוזר ותמוה. האם זה מתאים ליהדות שכל כך מקפידה על מידת האמת והיושר, ועל כך שאתה צריך להיות אתה עצמך ולא מישהו אחר?!

 

"והשתייה כדת"

 

והפלא הגדול מכל הוא המנהג להשתכר. עד כמה? "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". עד כדי כך שהשכל לגמרי הולך לאיבוד ואפילו הדבר הכי מרכזי בסיפור המגילה מתבלבל. מה הסיבה להתנהגות כל כך חריגה, מוזרה, ו'לא יהודית'?

 

ולקינוח – מה הקשר בין "אוזני המן" לאוזניים של המן?  מה, היו לו אוזניים משולשות?

נשמח לתשובות כמו גם לקושיות נוספות:

 

פורים שמח!

על מסכות בפורים ובחיים

חג הפורים, הנו הזדמנות ראויה לדון במסכות ובמשמעותן וכן לזהות מסכות שאנו עוטים על עצמינו בחיי היום יום.

מהי מסכה?

מסכה היא חפץ המכסה חלק מן הפנים או את כולם. מקור המילה הוא כנראה מן המילה הלטינית Masca שפרושה רוח רפאים, ומערבית (ג'סטאר), שפרושה 'אדם בתחפושת'.  למילה יש גם בסיס בשפה העברית, בהיותה קשורה למילה מסך.

מן הנאמר ניתן ללמוד שמסכה משמעה כיסוי והסתרה, אך טמון בה גם ההיפך: ההחלטה מה יתגלה ובפני מי.

כפסיכולוגית חינוכית אני מוצאת שהמסכה משמשת הזדמנות לחרוג מסט קבוע וצפוי של התנהגות, לבטא תעוזה ובעיקר – לבחון גבולות.   בהקשר זה, רבים מן המתחפשים בוחרים לעטות על עצמם כסות של דמות השונה בתכונותיה החיצוניות ו/או הפנימיות מאלו שמאפיינות אותם בחיי היום יום, ומגשימים בכך משאלה או כמיהה סמויה שאינה ניתנת למימוש באורח חייהם הנוכחי.  ויש גם בונוס- כל הנ"ל מתבצע בתוך "מרחב מוגן", של זמן ומקום ותחת אישור והסכמה חברתית.

באופן גורף ניתן לומר כי רבים מבני הנוער אוהבים להחצין כוח ועוצמה, לשאת "כלי נשק" ולהצטבע בצבעי מלחמה, הם גם מרבים להתנסות בצביעת שיער, באיפור בולט ויש הבוחנים את הגבולות באמצעות לבישת בגדים המשדרים מיניות או לחילופין ע"י לבישתם של בגדים של בני המין השני.

לבישת מסכה ותחפושת, מאפשרת גם קיומם של שיח והתנהגות משוחררות מעכבות פורמאליות ותרבותיות ויצירת קשרים /בחינה של מערכות יחסים חדשות וקיימות.  שתיית אלכוהול מהווה להבנתי אמצעי נוסף, להפחתת מחסומים אישיותיים, תרבותיים ומצפוניים – מוסריים.

השימוש במסכה אינו נחלת חג הפורים בלבד כמובן.   אפקט "מיסוך" דומה  קיים כשאנו משוחחים בטלפון עם אדם מסקרן שעדיין לא פגשנו, מתכתבים עם חבר וירטואלי, שולחים וואצאפ פוגעני או חושפני או במקרים חריגים, מטרידים אזרחים תמימים בטלפון.  מחקרים הוכיחו כי הריחוק הנוצר מהיעדר המבט זה בעיניו של זה ומחוסר ההכרות האישית, מאפשר לנו לנקוט בהתנהגות נועזת עד בלתי מוסרית.

חשוב לציין כי לבישת מסכה אינה רק פעולה שלילית, באם נוצר רושם שכזה מן הדברים. יש בה גם מן ההגנה הטבעית מפני חשיפת יתר ואף מניצול חברתי.  בריא וחשוב שאדם יכיר את עצמו על נטיותיו וקשייו וישמור חלקים מאישיותו ומחשבותיו לעצמו. הכרחי  שיבחן את המציאות וידע להבחין בין מידע שמתאים למסור ולשתף לכזה שלא מתאים, בין מידע הכרחי למידע מיותר/ מייגע או מזיק וכן שיזהה הבדלים בין מקבלי המידע על שלל כוונותיהם.  חשוב גם שאדם ידע להתמודד עם מצבים של עמימות ושליטה חלקית בנעשה.

אנו כהורים וכבעלי וותק בעולם, יכולים לסייע לילדינו לעשות את ההבחנות ולרכוש את המיומנויות הללו.

פורים בגיל ההתבגרות הנו אתגר נפיץ. על חודה של מסיבה או בקבוק בירה מתרחשות דרמות משפחתיות וחינוכיות. חשוב שנדע, (ואף נזכר בעצמינו בגילאים אלה), מה מסתתר מאחורי הלהט של הבן /הבת לשתות, להסתפר ולצבוע את השיער, או ללכת עם מכנסיים.   מומלץ להשקיע מאמץ וללמוד, עכשיו ולאורך השנה כולה, מהו עולם התוכן שלהם, מה מעסיק אותם, מה הם היו רוצים לעשות או לבחון, שאינם עושים זאת ביום יום (לפחות לא בגלוי) וממה היו רוצים להשתחרר.

כאשר אני נשאלת לגבי תגובות מתאימות להצהרות על שתיה מתוכננת, צביעת שיער, תספורת גלח וכד' –  אני ממליצה על פי רוב לנשום עמוק, להכיל את הצורך של המתבגר/ת לבחון גבולות ולהיות חלק מהחבר'ה, לא להטיל ווטו גורף על הכל, ולסכם על:

  • מספר מוגבל של קווים אדומים שלא יחצו (הלכתיים, משפחתיים- מה שעקרוני ביותר להורים)
  • נוכחותו של מבוגר משגיח באירועים השונים.
  • חזרה מהירה לשגרה.

 

מומלץ גם לעמוד בקשר עם מחנכים ומנהלים על מנת להבין את עמדותיהם החינוכיות, את תכניותיהם ואת חלוקת האחריות והציפיות שלהם מכם.

שיהיה חג טוב ושמח (יש לנו במי להתגאות ככלות הכל),

ולא לשכוח שמעורבות בחיי המתבגרים חשובה תמיד. פורים הוא רק קצה הקרחון.

 

נעמי עיני, פסיכולוגית חינוכית, בוגרת בי"ס מנדל למנהיגות חינוכית ופעילה בארגון "לב אבות"