תגית: פטירה

עננים בשמים

ההשפעה של אובדן על המתבגר

אובדן זה אובדן. לא משנה באיזה גיל. כאשר אנו מאבדים מישהו קרוב אנחנו חשים תחושת החמצה, עצב, כעס לפעמים, ובסופו של דבר געגועים. עם זאת, האובדן מורגש בצורה שונה בגילאים שונים והשפעתו מוצאת לעצמה ביטוי בדרכים שונות בהתחשב בגיל של הילד, בבגרותו הנפשית, בצרכים הפיסיים והנפשיים שלו, במשימות ההתפתחותיות העומדות בפניו וביכולת של הסביבה שלו להעניק לו את התמיכה הנדרשת.

על מנת להבין את ההשפעה של אובדן על מתבגרים, יש לחזור ולבחון את המשימות ההתפתחותיות של גיל ההתבגרות ואת המאפיינים של מתבגרים.

באופן כללי, תקופת גיל ההתבגרות מהווה תקופת מעבר בין הילדות לבגרות. בזמן הזה מתבגרים אמורים לעבור תהליך של הִפרדוּת פסיכולוגית ופיסית מסוימת מהוריהם, אשר מאפשר להם להתחיל בבניית הזהות שלהם, זהות אשר בסופו של דבר, תהיה מבוססת על זו של ההורים, אבל יחד עם זה תהיה עצמאית וייחודית למתבגר. מדובר בתהליך הדרגתי ובתהליך בו הדמויות ההוריות תמיד נמצאות כאשר המתבגר זקוק להן.

אצל חלק מהמתבגרים, תהליך ההפרדה ויצירת הזהות העצמית מלווה בהתנגדות, התמרדות ואף כעסים. כל אלו אמנם, בדרך כלל, זמניים אבל באותו רגע, לפחות, הם נחווים – הן על ידי המתבגרים והן על ידי ההורים – בתור עולם ומלואו. חלק מסיום בריא של תהליך גיל ההתבגרות היא השלמה בין הורים לילדים והבנה כי אותן מריבות – קשות ככל שהיו – לא היו אלא דבר חולף.

מתבגר המתמודד עם אובדן של הורה נדרש בראש ובראשונה להתמודד עם תחושת אובדן. האובדן הוא בשני מישורים: א. מישור מעשי יומיומי – טיפול יומיומי, פרנסה, הסעות, עזרה עם שיעורי בית וכו'. ב. מישור רגשי ומהותי יותר – אובדן של מערכת יחסים, פחות תמיכה נפשית והיעדרות עתידית של ההורה בפרקים משמעותיים בחיי המתבגר.

אבל מעבר לאִפיונים הרגילים של אובדן, מתבגר החווה מוות של הורה נדרש, לפחות לתקופה מסוימת, לעצור את התהליך שלו של התרחקות מהמשפחה. בלית ברירה הוא נשאב פנימה. אם הוא אחד מהילדים הגדולים יותר במשפחה, יכולים ליפול עליו תפקידים הקשורים לילדים הקטנים והוא יכול למצוא את עצמו במצב בו הוא נדרש לתת כתף רגשית להורה שנותר. בתקופה בחיים שבה חשוב לא רק להיות עם החברים אלא גם כמו החברים, הוא עלול – ולוּ פרק זמן מסוים – להרגיש את עצמו שונה הן בשל האובדן והן בשל הצורך להיות יותר בבית בכדי לסייע.

מותו של הורה של מתבגר יכול גם לעורר רגשות אשמה על המתבגר. כמו שצוין לעיל, גיל ההתבגרות, לעיתים מתאפיין במאבקים עם ההורים, מאבקים שעם הזמן אמנם מסתדרים. עם זאת, כאשר הורה נפטר באמצע התקופה הזאת, יתכן ואותו מתבגר יישאר עם רגשות אשם על כך שלא פתר את המריבות עם ההורה.

סוגיה חשובה נוספת קשורה לנישואין שניים. הורים רבים מבקשים להינשא בשנית לאחר מותו של בן זוג. קיימת חשיבות מיוחדת לכך כאשר ישנם ילדים קטנים אשר מאוד זקוקים לשתי דמויות הוריות. לעומתם, לעיתים קשה למתבגרים להתחבר לבן הזוג החדש. הנישואין עלולים להיתפס על ידי המתבגר כבגידה בזיכרון ההורה שנפטר, ובן הזוג החדש נתפס בתור זה אשר מנסה בכוח לקחת את מקומו של ההורה שנפטר.

זאת ועוד, גם במצב הטוב, מתבגרים לא אוהבים שינויים גדולים בחיים שלהם, ופתאום הם יכולים למצוא את עצמם עם הצורך להתמודד לא רק עם אובדן של הורה אלא עם כניסת אדם חדש – לא רצוי –  לחיים שלהם.

אבל כמו כל אובדן, גם אובדן בגיל ההתבגרות מחייב התמודדות וניסיון להתגבר. תהליך האבל חשוב ונכון, אבל גם אותו יש להגביל בזמן. מתבגרים אמורים, עם הזמן, להתגבר על האבל, לבנות את חייהם מחדש ולחזור למשימות ההתפתחותיות הנורמטיביות. כאשר מתבגרים לא מצליחים לעשות זאת, ייתכן וזה סימן כי נדרשת התערבות מקצועית.

ד"ר דניאל גוטליב, פסיכולוג קליני, מטפל משפחתי, מנהל קליני של מכון שינוי, הרצליה.

 

עוד בנושא בלב אבות:

תפקיד ההורים בעזרה לילדיהם בהתמודדות עם אובדן אדם אהוב/מוכר / הפסיכולוגית דורית שילוח. ההתמודדות עם אובדן של אדם אהוב במשפחה שואבת אנרגיות רבות. ההורים שקועים באבלם. והילדים… כיצד נוכל לעזור להתמודד עם הקושי?

אודיו: הורות והתבגרות: התמודדות מתבגרים עם שכול במשפחתם / הרב אלישע אבינר, הרב יונה גודמן ונעמי עיני. התמודדות מתבגרים עם שכול – ההיבטים החינוכיים והנפשיים. המלחמות בישראל ופעילות האיבה הביאו איתם למעלה מ23,000 חללים, ובעקבותם משפחות שמתמודדות עם השכול. מה משמעות השכול? מה היא חווית השכול? על 5 שלבי התמודדות עם השכול. ומה במיוחד קשה בשכול אצל מתבגרים?

מגישים יד תומכת

תפקיד ההורים בעזרה לילדיהם בהתמודדות עם אובדן אדם אהוב/מוכר

מוות במשפחה מביא איתו התמודדות עם רגשות עוצמתיים הן של הילד והן של הוריו. הילד קולט בחושיו שקרה אירוע "נורא" גם אם לא אומרים לו ישירות. כאשר אין לו מידע, הוא נוטה להשלים בדמיונו ובדרך כלל מקצין את עוצמת התיאור והחשש הנלווה אליו. לכן, ישנה חשיבות רבה בשיחה עם הילד ובהכרת העקרונות.

להלן חלק מהעקרונות היכולים לסייע להתמודדות נפשית טובה ובריאה של הילד ומשפחתו עם הצער והאובדן.

  1. נִרמול

באירוע משברי, גם הילד וגם המבוגר חווים שינויים בצד הגופני, החשיבתי, הרגשי והחברתי. לעיתים ילד "נצמד" להורה, או מתנהג כצעיר מגילו, או עייף, או חסר תיאבון או מתלונן על כאב, והמבוגר דואג שמא יש כאן בעיה חדשה נוספת. צריך לזכור כי גם תגובות אלו הן תגובתיות לכאב ולשינוי, הן טבעיות. לכן, לרוב אינן צריכות התערבות חיצונית והן יעברו מאליהן. טבעי הדבר שבתחילה העוצמות הן חזקות ואחר כך נחלשות. רק אם עם הזמן אין בכלל שיפור או שישנה החרפה אז יש מקום לפנות לעזרה מקצועית.

 

  1. תמיכה

התרופה היעילה ביותר היא תמיכת הסביבה הקרובה והמוכרת (במשפחה ומחוצה לה). המחקרים מצביעים על כך כי גורמי התמיכה – הרגשת אכפתיות, יחד, והזדהות וכדו' – הם שנותנים את הכוח להתמודד יותר מאשר השונוּת הבינאישית ופרטי האירוע. טבעי שהורה השרוי באבל או צער, פחות פנוי לילדו. זוהי מציאות נורמלית. מאחר והילד כן זקוק למבוגר, יש לחשוב על מבוגר אחר שיכול להיות פנוי עבורו בימים אלו לפחות חלק מהזמן, או להציע להורה מה יעזור לו להיות קצת פנוי גם לילד.

 

  1. חשיבות השיח עם הילד ועקרונות ההידברות

הילד זקוק למבוגר כמקור ידע ותמיכה. הורה שרוצה להיות כתובת אמינה עבור ילדו עליו ליזום שיחה עם הילד. מודל ה אאא יעזור לזכר את העקרונות

 אינפורמציה. לתת מידע אמין ותואם גיל. כגון: הוא מת, היה חולה, אירעה תאונה… לדאוג להבהרת מושג המוות לפי הגיל (לא זז, לא כואב לו, לא יחזור… הצד האמוני למי שחשוב לו – הגוף באדמה והנשמה בשמים, הוא רואה אותנו אבל אנחנו לא רואים אותו). כולנו  עצובים/כואבים/מתגעגעים. לאפשר לילד לשאול שאלות ולא להיבהל. (גם אני/את/אנחנו נמות? לא להסס לא להיבהל אלא להרחיק: לא עכשיו אלא כשנהיה זקנים….). צריך לזכור שהילד לפעמים רוצה מידע כדי להרגיש בטוח, לדעת שלמבוגר יש תשובה ולהרגיש שהמבוגר זמין עבורו. התשובה לא חייבת להיות נכונה מדעית ב100%, אלא משדרת אמת על פי רוב. זה עוזר לילד לסדר את מחשבותיו ועולמו.

אוורור רגשי. ילדים שונים מביעים את רגשותיהם וכאבם בדרכים שונות (ראה סגנונות התמודדות: גש"ר מאח"ד – ר"ת של גופני, שכלי, רגשי, מערכת אמונות, חברתי ודמיוני – של פרופ' מולי להד). חשוב לאפשר לילד להביע את כאבו בסגנון שלו, המוכר להורה בדרך כלל. במילים בעשיה או בכל סגנון אחר. אין לחשוש שאם הילד לא ידבר תקרה קטסטרופה בהמשך… חשוב להסתכל על התנהגות הילד יחסית לעצמו, להרגליו ולסגנונו (דברן/שתקן, אקטיבי/פסיבי וכדו') ולא בהשוואה לאמירות חיצוניות!! אמנם קשה לפעמים להכיל צער/כאב, אך חובת ההורה לאפשר לילד לחוות את רגשותיו, ולזכור שזה חלק מהחיים. עצם האפשור והביחד מעצים תחושת יכולת להתגבר ויעזור בהמשך להחליש את עוצמת הכאב.

ארגון מחודש דרך עשיה חיובית. חשוב לבנות לילד שגרה גם בתוך השינוי. לאפשר לו בחירה, שמחזקת תחושת שליטה, מגבירה את הביטחון ומחזירה לתפקוד טוב יותר. עם זאת על ההורה לבחור באלו נושאים הוא מחליט לבדו, ואלו עומדים לבחירה. לגיטימי שהורה יחליט ויכוון את הילד לבצע, אך כשהוא מציע לילד לבחור עליו לכבד כל החלטה. ברגע ששאלת את בנך – כללי המשחק הם שמותר לו לומר "לא".

דורית שילוח, פסיכולוגית חינוכית בכירה, בית אל.

052-8332306

פרשת שמיני

1. "וידום אהרן" (ויקרא י, ג)

 

שאלה לדיון: היחס למוות

מה לדעתכם צריך להיות היחס שלנו לפרידתו של אדם מן העולם? מהי הגישה הנכונה למושג המוות?

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

  • הרב חנן פורת, "חנן פורת – סיפור חייו", עמ' 332, 335-336       

האמונה בהישארות הנפש אינה אשליה נאיבית, הניתנת כסם הרגעה מפני אימת המוות, אלא השקפת עולם עמוקה, המיוסדת על מורשת אבות ועל התבוננות הגיונית בחוקי הטבע.

"האם אתה מפחד מהמוות?" שאל אותו העיתונאי ינון מגל בראיון עמו בערוץ 1. "כהוא זה לא מפחד," ענה חנן מיד. "אני אינני מאמין שעם המוות כביכול מסתיימים החיים. הם עוברים שינוי, הם עוברים הארה גדולה."

…המורשת היהודית הישירה מבט מפוכח אל המוות, וגיבשה מסכת שלמה של הלכות ומנהגים סביב המיתה, הקבורה וימי האבל. אך לצד ההלכות המעשיות, המקפלות חכמת חיים והבנה פסיכולוגית עמוקה, סללה אמונת ישראל נתיבים רוחניים להתמודדות עם השאלה, מה נותר מן האדם לאחר שובו אל העפר?

…נציע בראשי פרקים שלושה קווים מנחים בתחום זה, שבו רב הנסתר על הנגלה:

  1. הביטוי המקראי הייחודי "וימת – ויאסף אל עמיו" (בראשית כה, ח) מעיד כי אין לראות את תחילתם וסופם של חיי האדם כמנותקים מחיי הנצח, שכן אין הוא אלא חוליה בשרשרת הדורות היונקת מאבותיו ונמשכת בזרעו אחריו. על כן אין הנשמה הפרטית אובדת, ולאחר מיתתה היא נאספת אל עמה.
  2. היחיד אינו רק נאסף אל עמיו אלא גם מוסיף לעמו. כמה גדולים דברי הרמב"ם שאמר (הלכות אבל ד, ד: והצדיקים – אין בונים להם נפש על קברותיהם: דבריהם הם זיכרונם. ואכן התכנים הרוחניים שהשאיר האדם בעולם והמעשים הטובים שעשה בחייו אינם אובדים לאחר לכתו אלא נאספים ומוסיפים לתת את תנובתם, וכל האוצרות שהוטמעו מכוחו בלב האומה שבים לפכות בנו ולבנות את תוכן חיינו.
  3. מעל לכול: נשמת האדם היא חלק אלו-ה ממעל, ולפיכך אין היא אובדת במותו אלא שבה אל כור מחצבתה לאור באור החיים: "כי עמך מקור חיים, באורך נראה אור" (תהילים לו, י)

האמונה בהישארות הנפש אינה אשליה נאיבית, הניתנת כסם הרגעה מפני אימת המוות, אלא השקפת עולם עמוקה, המיוסדת על מורשת אבות מזה, ועל התבוננות הגיונית בחוקי הטבע מזה.

כל המאמין בנשמה השוכנת באדם בימי חייו, חייב לשאול את עצמו, לאן נעלמת נשמה זו עם מותו? האמנם אובדת היא וכלה? הן חוקי הטבע מלמדים אותנו שאין בעולם דבר האובד לחלוטין. האם אין חוקי שימור החומר והאנרגיה בתחום הפיזיקה רומזים לחוק "שימור הנפש, הרוח והנשמה" בתחום המטפיזיקה?

 

  • הרש"ר הירש, ויקרא י, ו "ויאמר משה אל אהרן ולאלעזר ולאיתמר בניו: ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו":

פטירת האדם הינה רק החלפה של זירת החיים. מי ששרוי במחיצתו של הקב"ה בחייו, ממשיך בכך גם לאחר מותו.

על הכהן הגדול לייצג לפני ה' את האידיאל של עם עולם. לפיכך עליו לדחות את רגשותיו הפרטיים – שנפגעו על ידי המוות – מפני מחשבת הא-ל ורעיון האומה, כי השרוי במחיצת ה' לא יכירנו מוות, ואדם שנפטר רק החליף את זירת חייו. ואף האומה איננה יודעת מוות – "אין ציבור מת" (עיין תמורה טו ע"ב). בלב האומה חיים כל הדורות שעברו, ומקרבה יפרחו כל הדורות שיבואו. עבר ועתיד נוכחים בה בכל הווה… והכהן הגדול – שהכרזת "קודש לה'" חקוקה על מצחו – יטיף לקח זה על ידי מניעת פריעה ופרימה. משום כך נאמר לו לדורות – וביום השמיני נאמר כן גם לבניו: "ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרמו".

 

ג. הראי"ה קוק, אורות הקודש ב, עמ' שפ:

המוות אינו חידלון של החיים כפי שרגילים אנו לחשוב, אלא דווקא תגבורת של החיים והעצמה שלהם.

המוות הוא חיזיון שווא! טומאתו היא שקרו! מה שבני האדם קוראים מוות, הרי הוא רק תגבורת החיים ותעצומתם. ומתוך השקיעה התהומית בקטנות, אשר יצר לב האדם השקיע אותו בה, הרי הוא מצייר את תגבורת החיים הזאת בצורה מדאיבה וחשוכה שהוא קוראה מוות. מתעלים הם הכוהנים בקדושתם מהקשבה שקרית זו, שאי אפשר להימלט ממנה כל הזמן שהממשל הכזבי כל כך שולט בעולם, כי אם בהעברת העיניים מהמחזה המביא את רשמי ההטעאה הללו אל הנפש: 'על כל נפשות מת לא יבוא', 'לנפש לא יטמא בעמיו'.

 

2. "ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציווה אותם" (ויקרא י, א) 

שאלה לדיון: אש טובה ואש זרה

גיל הנעורים מתאפיין בהרבה אש ולהט פנימיים ורצון לעשות מעבר לגבולות הידועים, אף בעבודת ה'. מתי תופעה זו חיובית, ומתי היא שלילית? כיצד מבחינים בין אש טובה לבין אש זרה?

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

  • הראי"ה קוק, אורות הקודש ג', עמ' רט-רי:

מי שבוער בו הצימאון האלוקי, אסור לו לכבות את התלהבותו כשם שאין מכבים את האש הבוערת על גבי המזבח. עליו להשתדל לחבר את התלהבותו לשכל טוב, לתורה ולמצוות על מנת שהאש תתרומם ותתגבר.

ההתלהבות הפנימית מאור הקודש, הצימאון התוכי לאור ה', זהו היסוד של התגלות הקדושה בנשמתו של אדם…

את הצימאון האלוקי, הבוער וסוער בשלהבת עוזו בלב, אסור לכבות. אם כל המכבה גחלת מעל המזבח הגשמי עובר הוא בלאו של אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה, קל וחומר המכבה גחלת רוחנית עליונה מעל גבי המזבח הרוחני, המלא חיי קודש, הלב הישראלי.

אמנם צריכים להוסיף אש מן ההדיוט, בשכל טוב, בחכמה ובבינה, באור תורה ונר מצוה, כדי שתהא השלהבת עולה ומתרוממת, עולה ומוסיפה כוח וגבורה..

מי שיש לו נטייה לחסידות, לדבקות אלוקית, ולחכמות רוחניות עליונות מופשטות, צריך הוא לדעת שלכך נוצר. ואם יירף מעבודתו העליונה, שרק שרידים יחידים מוכשרים לה, מי זה ימלא את החסרון הגדול הזה. על כן ישמח בחלקו, ואל ירע בעיניו, ולא יבוז לחלקם של אחרים, אף על פי שהם רחוקים מזה מאד, כי בוודאי יש להם מקצועות אחרים של טוב ותועלת שהם רחוקים ממנו…

ואם ירצה ללכת בדרך הרגילה של ההמון וחכמיו הרגילים לא יוכל בשום אופן, רק יתאמץ לקנות מידות מעולות וחשבון עולם ברור, והשאיפה התדירית לקרבת אלוקים, שהיא טבועה בנשמתו, לא יעזבנה מפני שום מניעה שבעולם…

 

  • הנצי"ב, העמק דבר על הפסוק "אש זרה אשר לא ציווה אותם" (ויקרא י, א) ועל הפסוק "זה הדבר אשר ציווה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה'" (ויקרא ט, ח):

התלהבות באהבת ה' היא חשובה ויקרה בעיני ה', אך יש להיזהר מעשיית דברים שאינם על פי ציווי ה'. הקב"ה רוצה שנתאחד יחד לעשות את רצונו, ולא שכל אחד ינהג על פי רעיון לבבו.

ובדרך דרש… שנכנסו מאש התלהבות של אהבת ה', ואמרה תורה דאף על פי שאהבת ה' יקרה היא בעיני ה', אבל לא בזה הדרך אשר לא ציווה, וכמו שכתוב לעיל בשם הת"כ על הפסוק "זה הדבר אשר ציווה ה' תעשו".

…כבר היה בימי משה כתות בישראל שהיו להוטים אחר אהבת ה', אבל לא על ידי גבולים שהגבילה תורה… בשביל זה אמר משה לישראל כי לא כן הדבר. אלא אותו יצר הרע העבירו מלבכם שגם זה התשוקה, אף על פי שהיא להשיג אהבת ה' בקדושה, מכל מקום אם היא לא בדרך שעלה על רצונו ית' אינו אלא דרך יצר הרע להטעות ולהתעות דעת גדולי ישראל בזו התשוקה. ואמר להם משה טעם לדבר ותהיו כולם ביראה אחת בעצה אחת לשרת לפני המקום. פירוש, אם תשימו דעתכם לדרך התורה, תלכו הכול בדרך אחד ובעצה אחת. מה שאין כן אם נבקש אהבת ה' שלא בדרך התורה, ותהיה תורת כל אחד בידו ויהיו אגודות אגודות בעבודתם, הוא נגד רצון ה' וכבודו ית'… ובא משה רבנו בשעה המוכשרת לכך להגיד לאדם יושרו אשר רק זה הדבר אשר ציווה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה', ולא על ידי דרכים אחרים איש כפי רעיון לבבו.

 

  • שפת אמת פרשת שמיני תרמ"ז:

גם אם נאמר שנדב ואביהו שתו יין כפשוטו לפני שנכנסו לעבודה, היה זה משום שרצו לעורר את הלב ולא מתוך זלזול בעבודת הכוהנים. אולם, מכיוון שהכהן הוא שלוחו של הקב"ה, לא היו רשאים להוסיף שום כוח והתפעלות מעבר למה שציווה אותם ה'. רק לעשות את שליחותם.

בעניין שאמרו חז"ל על נדב ואביהוא שתויי יין נכנסו למקדש. גם לפי פשוטו חלילה לומר שהיו מזלזלין ח"ו בעבודה…  רק כעניין שמצינו… שהיין מעורר את הלב… אך הכהן שהוא שלוחו של מקום לא היה רשאי להוסיף שום כוח והתפעלות מצידו. וזה נקרא אשר לא ציווה אותם, שהיה צריך להיות כל העבודה רק בשליחות המקום ברוך הוא. והקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה.

 

שאלה פותחת: הליכה למעיינות

"אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור" (ויקרא יא, לו)

מהו המעיין האהוב עליכם ביותר?

איזו חוויה טובה זכורה לכם מטבילה במעיין?

מה מרגישים אתם כאשר ישנם בני נוער מן המין השני בסביבות המעיין, וכיצד לדעתכם צריכה להיות ההתנהלות בעניין הזה?

 

 

 מעוניינים ברעיונות נוספים לשולחן השבת?

פותחים שולחן – לפרשת שמיני

עלון 'סוגרים שבוע' להדפסה – לפרשת ושמיני

הורות והתבגרות: התמודדות מתבגרים עם שכול במשפחתם

להאזנה להקלטת התוכנית:

.
נעמי עיני, פסיכולוגית חונוכית
 

בתקופה הזאת בשנה מציינים 3 ימי זכרון – יום השואה, יום הזכרון ויום העצמאות. שלושת הימים האלה מסמנים שלושה סוגים של גבורה. יום השואה – לא רק מרד גטו וורשה, אלא מציין גם גבורת עם ישראל במהלך כל הגלות – השיא בשואה – בו מסמנים את גבורת הסבל: היכולת לסבול ולשמור על צלם אנוש ואפילו להתרומם מבחינה רוחנית. יום הדכרון – גבורה עצמאית, גבורה צבאית – עם ישראל כבר לא צאן לטבח אלא אוחז בנשק ונלחם. וביום העצמאות גבורה מסוג אחר: הגבורה הלאומית, שאחרי 2000 שנות גלות עם ישראל מסוגל לעמוד מול אומות העולם. אבל המלחמות ופעילות האיבה הביאו איתם למעלה מ23,000 חללים, ובעקבותם משפחות שמתמודדות עם השכול. מה משמעות השכול? מה היא חווית השכול? גבורת החיים – להתמודד עם הסבל ולחיות איתה, וגבורת המוות – לדעת שהוא מחכה לנו בפינה… חווית השכול היא חוויה שנתפסת כמוקדמת מדי. על יכולת ההסתגלות המופלאה של אדם. על 5 שלבי התמודדות עם השכול ועל מה במיוחד קשה בשכול אצל מתבגרים?

 

למאמרים בנושאים דומים בלב אבות:

ההשפעה של אובדן על המתבגר / ד"ר דניאל גוטליב. אובדן כרוך בתחושות החמצה, עצב, כעס וגעגועים, אך הביטויים לכך מופיעים בצורה   שונה בכל גיל. כיצד המתבגר חווה אובדן?

תפקיד ההורים בעזרה לילדיהם בהתמודדות עם אובדן אדם אהוב/מוכר / הפסיכולוגית דורית שילוח. ההתמודדות עם אובדן של אדם אהוב במשפחה שואבת אנרגיות רבות. ההורים שקועים באבלם. והילדים… כיצד נוכל לעזור להתמודד עם הקושי?

איך לשוחח עם ילדים לאחר פיגוע? / הרב יונה גודמן. הילדים בבית בחופש וחשופים יותר לחדשות באמצעי התקשורת. כיצד אנו כהורים יכולים לסייע להם להתמודד עם ידיעות קשות על פיגועים כשהם לא במסגרת בית הספר?  הרב יונה גודמן משוחח על תפקיד הורים בשעה זאת.

הכנת ילדים לקראת מצב חירום / מתוך משבר ושינוי בחיי הילד ומשפחתו / עמירם רביב ועדנה כצנלסון. הזמן המתאים ביותר לארגון ולהכנה לזמן חירום, הוא במצב של רוגע יחסי ושיקול דעת. אחד האמצעים היעילים ביותר העומדים לרשותנו כדי להכין את הילד להתמודדות עם מצב של מתח ביטחוני…

פרשת וישלח

1. "קטונתי מכל החסדים" (בראשית לב, יא)

שאלה לדיון: מידת הענווה

היכן לדעתכם עובר הגבול בין ענווה לבין חוסר ביטחון עצמי? האם הענווה תמיד רצויה או שלפעמים צריך לאחוז במידה ההפוכה – גאווה? האם תכונת ה"התבטלות" מביאה לעשייה או לבטלה?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

א. נתיבות שלום, פרשת וישלח, עם לבן גרתי:

לפעמים אדם אומר לעצמו כי אינו שווה כלום וכתוצאה מכך הוא חוטא (שהרי בין כה וכה הוא אבוד). זוהי ענווה פסולה. במקרים כאלו צריך להשתמש ב"גדלות דקדושה". להרגיש כי הוא אדם גדול מאד, ואין זה שייך שגדול כמוהו יחטא. עבודת ה' השלמה כוללת את שני הצדדים גם יחד. ענווה ותקיפות.

ולפיכך ויחץ את העם אשר אתו לשני מחנות, שבמחנה האחת יהיו כאלו שעיקר עבודתם היא במידת הענווה, שמתייגעים להשיג ענווה ושפלות כדי שלא יוכל היצר הרע להפילם בפניות וגאות בתורה ועבודה, והמחנה השני עיקר עבודתו תהיה בתקיפות, בסור מרע, שילחמו בתקיפות כנגד פיתויי הרע והתאוות. ועל דרך מאמר אדמו"ר בב"א זי"ע על הנאמר בניסיונו של יוסף, ותתפשהו בבגדו לאמור שכבה עמי, בגדו מלשון בגידה, שתפשה אותו בבגידותיו לאמור הרי חטאת כ"כ הרבה והנך כבר בין כך אבוד ומה תפסיד אם תעשה גם את העברה הזאת, שזוהי ענווה פסולה, אשר היצר הרע בא להכיל את האדם ולהפילו בעבירה ע"י ענווה פסולה שהוא כבר בין כך אבוד. ועל זה השיב יוסף איננו גדול בבית הזה ממני, שהשתמש בגדלות דקדושה בחינת ויגבה לבו בדרכי ה', שאין אדם גדול יותר ממני ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת, שאין זה שייך ומתאים לאדם גדול כמוני…

והאמת שהדרך הנכונה והיא השלמות הראויה בעבודת ה' כאשר יהודי מחזיק בשתי המידות יחדיו, מחד יש בו ענוה אמיתית שיודע כי הוא אין ואפס, ויחד עם זה מחזיק בתקיפות בחינת ויגבה לבו בדרכי ה' עד כי איננו גדול בבית הזה ממני, ששתי מידות אלו הם כאחד השלמות הראויה בעבודת ה'.

 

ב. הראי"ה קוק, מידות הראיה, גאוה, כד-כז:

יש באדם נקודות עליונות וטובות שבזכותן הוא צריך להרגיש גדול ויקר, ונקודות שפלות ואפילות שבגללן הוא צריך לחוש נבזה. לפעמים האדם מרגיש מדוכא מפני חסרונותיו ותחושה זו מובילה אותו לחוסר עשייה והתקדמות. במקרה כזה צריך הוא להשתמש ברגש הגאווה המרחיב את דעתו ומזכיר לו גודל רוחו ואת האור האלוקי הזורח בנשמתו, וזוהי גאווה של קדושה.

אדם יכול למצוא בתוכו נקודות עליונות, גדולות, חשובות וגבוהות מאד, גם נקודות אפילות, שפלות ובזויות מאד. ויהיה נבזה בעיניו מצד הצדדים השליליים שלו, וגדול ויקר בעיניו מצד הנקודות העליונות הטובות. אמנם, גם מצד הנקודות הטובות לא יהיה מתגאה, אדרבה ימלא גם על ידן ענוות רוח עד אין קץ, שהרי הם המעירים אותו לתבוע מעצמו את פיתוחן של הנקודות הללו, שהן אצלו כמו גולם.

בחינה גדולה צריך לבחון כל מעמיק במסתרי נפשו ברגש הגאוה, איזה הוא הרגש הפסול המעביר את האדם על דעתו ועל דעת קונו, ואיזה הוא הרגש העדין המרחיב דעתו של אדם ומזכירהו את היותו הרוחנית המלאה הוד ותפארת. פעמים רבות לבו של אדם מלא עוז, שלפי הסקירה הראשונה תהיה דומה התמונה של תכונה זו לתמונה של גאוה, אבל אחרי הבירור ימצא שהוא רק מתמלא אומץ באור האלוקי הזורח בנשמתו, והוא חוזה אז גאות ה'. ואם יכריח את עצמו להיפרד מגאוה זו, לא די שלא יעשה לנפשו שום טובה, עוד ישחו כל כוחותיו הרוחניים, ובחמת עצבות ילך קודר שחוח, ובדעתו יחשוב שהצורה של הדכאות היא קרבת אלוקים, בשעה שהיא באמת הרחקה ונסיגה לאחור.

כשכבד הדבר להתנשא לאט לאט, הכרח הוא להתרומם בבת אחת ולהשתמש במידת הגאוה של קדושה, ולהשקיף על עצמו בעין טובה מאד, ולמצוא את הצד הטוב שיש גם בכל מגרעותיו, כי תיכף כשאדם נותן את דעתו לדרוש את הטוב, מיד מתהפכים כל חסרונותיו לטוב, ויכול האדם למצוא בעצמו רב טוב מאד, ואז ישמח בטובו מאד, וירבה מדי יום ביומו את הפעולות הטובות בלב טהור ומלא תקוות ניחומים.

לפעמים מתגאה הצדיק מאד מפני גאות ה' שמרגיש בלבבו, ואז הוא קדש קודשים, ודבריו הם חוצבים להבות אש, והוא זועם בכל רוח שפל הבא להכניס בו ענווה פסולה, וגאווה זו היא ממולאת בענווה, הממוזגת בגבורה ושמחה ואהבת נצח לכל.

 

 

2. "ויותר יעקב לבדו" (בראשית לב, כה)

רש"י: שכח פכים קטנים וחזר עליהם. ובגמרא (חולין צא.): מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם, וכל כך למה, לפי שאין פושטין ידיהן בגזל.

שאלה לדיון: היחס לממון

מהי לדעתכם הדרך הראויה להתייחס לרכוש וממון? האם עלינו להתייחס אליהם כאל עניין יקר ערך, לא לזלזל בהם ולשמור עליהם מפני נזק (כפי שעשה יעקב אבינו), או שעלינו לשנוא את הממון ולא להעניק לו חשיבות מיוחדת (כפי שמשה רבנו חיפש שופטים שונאי בצע).

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

א. רש"ר הירש, בראשית לב, כה-כו:

צדיק שהרוויח את ממונו ביושר מתייחס אל ממונו בכבוד. הוא אינו מבזבז אותו ולא משחית אותו. כאשר הוא נדרש להשתמש בו למטרה נעלה הוא מסוגל להתייחס אליו כאל שרוך נעל ולהוציאו בקלות, אך כאשר אין מטרה להוצאת הכסף, או אז אף פרוטה אחת שווה בעיניו להרבה כסף והוא אינו מבזבז אותה סתם.

רכוש, שצדיק זכה לו ביושר, אפילו אינו אלא שווה פרוטה, הרי הוא קדוש בעיניו, הוא לא יבזבז אותו, אף לא ישחית אותו לריק, והוא אחראי על שימושו היעיל. אלפי זוזים הרי הם בעיניו כשרוך נעל, בשעה שיש להוציא אותם למטרה נעלה. אך ערכו של שרוך נעל עולה לאלפי זוזים, בשעה שהוא עומד להתבזבז ללא טעם וללא מטרה. מי "שאינו פושט ידו בגזל", והוא קורא את שלו רק מה שהצליח לרכוש במאמציו הישרים, זה יראה את חסדי ההשגחה בכל קניין שרכש, אם מחוט ועד שרוך נעל, הכול בא לו בזיעת אפים ישרה, שנתברכה בידי שמים, וערכו לא ישוער.

 

ב. פרקים בתניא, חלק ג', מעיינותייך, תוכנית לב לדעת עמ' 30:

על ידי נתינת מעשר כספים לצדקה אנחנו מגלים את רצון ה' בממון ובכל הטרחה שטרחנו בכדי להשיג אותו. פעולה זו מרוממת את הנפש הבהמית שלנו.

אנחנו יוצאים לעבודה ומשקיעים כוחות פיזיים ונפשיים רבים כדי שיהיה לנו כסף לפרנסתנו. אנחנו קונים בכספנו מזון, דיור, נגישות, בריאות, ולפעמים גם כבוד, חכמה ומעמד. לעיתים נדירות הכסף יכול אפילו להציל את חיינו.

כאשר אנחנו נותנים חלק מן הכסף שלנו – עשירית, חומש, או כל כמות אחרת, לצדקה, אנחנו מגלים את רצון ה' בתוך הכסף, ויותר מכך – את רצון ה' בטרחה ובעמל שטרחנו על הכסף הזה. ואפילו אם לא טרחנו על הכסף מאומה אלא קיבלנו אותו במתנה – מכיוון שאנחנו יכולים לקנות בו חיים, מזון ובריאות, הרי שיחד עם הצדקה הזאת אנחנו מרוממים את כל נפשנו הבהמית, את חיינו ואת בריאותנו, ובכל נתינת צדקה אנחנו מקרבים באופן מיוחד את גאולת העולם כולו.

 

ג. חיים פלק מספר על הרב חנן פורת, "רציתי להיות טוב" עמ' 181-185:

במהלך נסיעה לאיסוף תרומות בפנמה נוכח הרב ציון לוי, רבה של פנמה, ביחסו של הרב חנן פורת לממון והדבר מאד מצא חן בעיניו.

נסיעתי השלישית עם חנן לאיסוף תרומות בחו"ל הייתה לארצות הברית ולפנמה… כאשר סיפרנו על נסיעתנו לפנמה אמרו לנו יודעי דבר: "תפגשו שם את הרב ציון לוי. על פיו ישק דבר. לא תאמינו למראה עיניכם."…

חיכה לנו שם ר' אבי פרחי, מנהל בית הספר המקומי, שהיה המארח שלנו. הוא הסביר לנו שאנו אורחי הרב של פנמה, ולכן עלינו להשתכן במלון מכובד בעיר.

חנן אמר מיד: "לא. אני מבקש מלון פשוט".

"אבל המלונות הפשוטים נמצאים במקומות מפוקפקים".

"לא נצא מהמלון. העיקר שנהיה במלון פשוט".

נסענו למלון. אבי הציג אותנו כחברי פרלמנט מישראל. מנהל המלון קד קידה והעלה אותנו לסוויטה של המלון הפשוט. חנן לא ויתר:

"תגיד לו שאני לא מעוניין לגור בסוויטה. שייתן לנו חדר רגיל".

הוא לחנן חדר והציע גם לי חדר.

"אנחנו לנים באותו חדר", הסביר חנן למנהל.

הגענו למשפחה שאירחה אותנו לארוחת ערב. השולחן היה עמוס בפירות. אחרי שעות מרובות שבהן לא טעמנו כלום, כולל בטיסה שבה לא היה אוכל כשר, ניגשתי בשמחה לאכול. חנן אמר: "תפילה עושה מחצה". קודם כל נתפלל ערבית."

"אבל אני מת מרעב".

"אז תאכל. אני מתפלל קודם"…

נוכחנו כי הרב הוא ממש כמלך בקהילתו. לאט לאט למדנו על טיבו של איש פשוט שחולל מהפכה שלמה בפנמה, כאשר סוד הצלחתו הוא בכך שהוא שונא כסף. הוא סיפר שכולם הבינו שאי אפשר לקנות אותו בכסף, ובזכות כך שמעו בקולו ולא עשו שום עסקה בלעדיו.

בסיום הביקור נתן לנו הרב ציון לוי עשרים וארבעה אלף דולר, ובנוסף רשם צ'ק אישי שלו ורשם 12 אלף דולר לזכות חנן פורת. הוא אמר: "אתה כל כך הרשמת אותי. זה אישית ממני. אל תאמר לי מה אתה עומד לעשות עם הצ'ק", והוסיף: "כידוע לך, שום דבר לא נסתר ממני בפנמה. אני יודע שהגעת לפנמה עייף ורעב. הצענו לך מלון טוב, ביקשת מלון פשוט. הציעו לך במלון הפשוט סוויטה, העדפת חדר פשוט. הציעו לעוזר שלך חדר נפרד, ביקשת לגור איתו ביחד. הגעת לבית מארחיך והציעו לך לאכול. אמרת: לא, תפילה עושה מחצה. אתה צדיק, וזו זכות עבורי לעזור לצדיק.

 

שאלה פותחת  – הנצחה

"ויהי בצאת נפשה כי מתה, ותקרא שמו בן-אוני, ואביו קרא לו בנימין" (בראשית לה, יח)

רש"י: בן אוני – בן צערי. בנימין – בן ימין.

לצערנו בזמן האחרון ישנם נרצחים רבים בפיגועים. מהי לדעתכם הדרך הטובה ביותר להנציח את זכרם? (ספרי זיכרון, מפעלי חסד, צעדה או מרוץ, הקמת יישוב ועוד).

כיצד אתם מרגישים עם האמירה "במותם ציוו לנו את החיים"? (מדבר אליכם, לא נוח לכם עם האמירה, מהי משמעות האמירה בעיניכם)

מבין הדברים ששמעתם על הנרצחים בעת האחרונה, מהו הדבר שנגע ביותר לליבכם?

פותחים שולחן – לפרשת אחרי מות

המוות – "אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן" (טז,א) –

א. מדוע אנשים חוששים כל-כך מהמוות? האם אפשר לעמוד מולו ולא לפחד? מה טוב במוות? (במילים אחרות – איך היה נראים בני אדם בעולם שאין בו מוות וכולם חיים לנצח?). איך אפשר להבין אנשים שמוכנים לסכן את החיים שלהם למען כסף/פרסום/יחס מסוים מהחברה?

ב. מהי הדרך הנכונה להנציח אדם שנפטר או נהרג? האם אתם מרוצים מהאופי והסגנון של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל במדינה כיום?

ג. מה דעתכם על קיצור חיים של אנשים הסובלים ממחלות חשוכות מרפא ומתייסרים? ומה לגבי הריגת עוברים בעלי מום? ומה ביחס לעוברים שההורים לא מעוניינים בהם מסיבות כלכליות, חברתיות או משיקולי נוחות אישית?

ד. האם אתם בעד עונש מוות על פשעים חמורים? כמו מה? האם לדעתכם עונש המוות הוא החמור ביותר שאפשר לתת לבן אדם?

גורל "וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גֹּרָלוֹת" (טז,ח) – האם אדם שנתקל במכשולים באיזשהו תחום בחיים (לא מצליח למצוא עבודה, להתחתן וכדו') זהו גורל שנקבע לו משמים או שזה דבר שתלוי בו (ואולי אף באשמתו)? האם אתם מאמינים ב'עין הרע'? אם כן במה היא יכולה לפגוע באדם והאם יש דרך להתגונן מפניה?

שיקולים – "וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל" (טז,יח) – כשאדם בא לבחור מקצוע או מקום מגורים אילו שיקולים הוא צריך לקחת בחשבון – אישיים/משפחתיים/לאומיים? נסו לחשוב על בחירות שהיו לכם בחייכם – מה מהמרכיבים הנ"ל היה קיים שם?

דרך אחת? "אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט…וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ… דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ" (יז,ג-ד) – מה פשר התעקשות שהקרבת הקורבנות תיעשה דווקא במקדש ולא כל אחד במקום מגוריו? (תארו לעצמכם שהיה יוצא חוק הקובע שאין להתפלל באף בית-כנסת מלבד בכותל המערבי…). האם יש ביהדות דרך אחת שראוי לחיות בה כעובד ה' או שייתכנו מספר דרכים? פרטו! האם יש דרכים שבכל מקרה הן פסולות ושגויות ואין ללכת בהן? האם יש לראות את הרפורמים או הקונסרבטיבים כעוד זרם לגיטימי ביהדות או שכבר מדובר במשהו אחר לגמרי שצריך להרחיק ולהוקיע?

הגויים – "בְּחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ" (יז,ג) – אילו דברים טובים יש לקחת מן הגויים ומה כדאי להיזהר לא ללמוד מהם?

נטיות הפוכות"וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִישָה" (יח,כב) – האם נכון היה להילחם נגד קיום מצעד הגאווה בירושלים? האם המאבק השיג את מטרתו? מה צריך להיות יחס החברה הדתית כלפי הומוסקסואלים? מה יעשה אדם כזה שרוצה להיות נאמן להלכה אך מתקשה להתכחש לנטייתו הטבעית?

 

הרב יוני לביא, רב אולפנת אמי"ת להבה בקדומים ואולפנית ישורון בפ"ת, מנהל מוקד חברים מקשיבים לנוער והאתר למחנכים מילה טובה, וחבר ותיק בצוות לב אבות.

  054-6702313

חלק מן השאלות פורסמו בשנת תש"ע בעלון הצעירים "עולם קטן" במדור "הביעו עמדתכם"

 

עלון 'סוגרים שבוע' להדפסה – לפרשת אחרי-מות – קדושים