תגית: פנימייה

בננו רוצה לצאת לפנימייה

הבן רוצה לצאת לפנימייה

 

שאלה:

בננו הבכור לומד בכיתה ח' בבית הספר הסמוך לביתנו, ואינו מעוניין להמשיך שם בכיתה ט'. הוא רוצה פנימייה. אינני יודעת מאיפה הגיע הרעיון, אולי מחברים, אולי קשה לו ההמולה של הילדים הקטנים בבית והחובות הנגזרים מכך, ואולי הוא פשוט רוצה עצמאות. בעלי ואני חוששים. מדובר בילד חמוד ותמים, ואי אפשר לומר שיש לו חוט שדרה רוחני. הוא עדיין צעיר מאד בעינינו (רק לא מזמן חגגנו בר-מצווה), זקוק לשינה טובה, לאוכל טוב, לחיבוק מאימא, ובעיקר לקו ברור ויציב מבחינה דתית. האם עלינו לעודד ולתמוך ברצון שלו לצאת לפנימייה? האם כששולחים ילד לפנימייה, טובה ככל שתהיה, אין זה סוג של התפטרות מהחינוך?

 

תשובות:

 

צביקה מור, מאמן בכיר MCIL. מאמן הורים ילדים ונוער. מומחה באימון ADHD:

לא משנה מאיפה בא לו הרעיון ללמוד במקום אחר. מה שחשוב הוא מהם הצרכים שלו להתפתחותו והתקדמותו מבחינה רוחנית ולימודית, ואיזה מוסד יכול לספק את הצרכים הללו. לפעמים הצורך של הילד להתנתק קצת מהבית ולבנות את עצמו יכול להיות מקפצה להתקדמותו האישית.

להורים היקרים שלום רב,
הילד הבכור שלנו מציב בפנינו אתגרים חדשים בהורות, ובעצם מזמין אותנו להעמקת ההורות שלנו וההיכרות שלנו עם עצמנו.
גם כשמדובר במעבר מחטיבת הביניים לתיכון בפעם הראשונה שלנו כהורים, אנו עומדים בפני מציאות והתלבטויות שלא פגשנו עד עכשיו כהורים, ושוב הקרקע תחת רגלינו לא כל כך יציבה.

​למרות הקושי ואי הוודאות, עלינו להאמין כאנשים מאמינים, שמי שנתן לנו את המשימות, נתן לנו גם את הכוחות למצוא פתרונות הולמים לו ולנו.​
זו תהיה נקודת המוצא שלנו, כאנשים מאמינים, וממנה ניגש אל השאלות וההתמודדויות שלנו בכל שטחי החיים.

את תשובתי אליכם אני רוצה לחלק ל-3 חלקים:

  1. מי ומי הבוחרים את הישיבה התיכונית?
  2. הצרכים של הילד, הצרכים שלכם והמפגש ביניהם
  3. אתגרי הפנימייה

​מדבריכם נראה שאתם התוויתם לבן מסלול לימודים המתאים לו לפי הבנתכם, והוא חושב על כיוון אחר.
כשאנו עומדים בצומת של בחירת ישיבה תיכונית, עלינו להגדיר דבר ראשון, מי ומי המחליטים. האינסטינקט הבסיסי של ההורים מביא אותם להבנה שההחלטה נתונה בידיהם או על כל פנים שיש להם את זכות הוטו.
אני ממליץ מאד לחשוב שוב על הנקודה הזו ולהיות פתוחים לאפשרויות אחרות. בסופו של דבר הבן הוא זה שילמד שם 4 שנים ולא אתם. מצד שני אם יש לכם התנגדות נחרצת למקום מסוים מסיבות שונות, זכותכם המלאה להטיל וטו וכדאי לעשות את זה מוקדם ככל האפשר כדי למנוע אי נעימות, אכזבה וקונפליקט מתמשך עם הבן.
כשמדובר בבחירה של ישיבה תיכונית, לעומת בחירת חטיבת ביניים, למשל, מומלץ מאד להתחשב בדעתו של הבן שהולך לבלות שם 4 שנים תמימות מחייו. באמצע כיתה ו', הילדים לא נמצאים בבשלות מתאימה לבחור להם מקום לימודים. גם באמצע ח' זה לא בדיוק הבשלות המתאימה, אך באמצע ח' יש לנו הרבה יותר עם מי לעבוד ולבנות את הדברים. כדאי להחלטה הזו להיבנות בשיתוף שלושתכם יחד.

זה הכלל: לא משנה מאיפה בא לו הרעיון ללמוד במקום אחר. מה שחשוב הוא מהם הצרכים שלו להתפתחותו והתקדמותו מבחינה רוחנית ולימודית, ואיזה מוסד יכול לספק את הצרכים הללו.

כשאתם הולכים לקניות לשבת, אינכם מגיעים לסופר ואז שואלים את עצמכם "למה באנו לכאן?". אתם מכינים רשימה בבית ובאים איתה. גם בבחירת מוסד לימודים (ובכל בחירה) הסדר הוא קודם כל "מה אני רוצה? מה חשוב לי?" ורק אחר כך "איזה מקום יכול להתאים לצרכים שלי?".

כאן עליכם לבדוק מהם הצרכים שלכם ומהם הצרכים שלו.

בדקו שוב עם עצמכם מה מצבו של הילד ב-3 הקטגוריות הבאות: לימודית, רוחנית וחברתית. שאלו את עצמכם האם השהות בבית יכולה להבטיח יותר הצלחה בתחומים הללו או שמא החיים בפנימייה בליווי שלכם ושל הצוות יוציאו ממנו יותר. לפעמים, הצורך של הילד להתנתק קצת מהבית ולבנות את עצמו יכול להיות מקפצה להתקדמותו האישית.

הבן שלכם רוצה פנימייה. כנראה שלא תדעו למה עד שתיכנסו איתו לשיחה בנושא. השיחה הזו צריכה להיות שיחה שמתחילה באמירה שהמטרה שלכם לעזור לו למצוא את המסגרת הכי מתאימה לו, ואז לשמוע אותו: מה הוא רוצה? מה לא? מה מלהיב אותו בהקשר של פנימייה? לבדוק האם הוא מודע להתמודדויות בה?

המטרה של השיחה הזו לעשות סדר בדברים. למצוא מה הוא מחפש בפנימייה, והאם הצרכים שלו יכולים לקבל מענה גם במסגרת ללא פנימייה. למשל, אם יש לו צורך חזק מאד לאינטנסיביות חברתית, כמו שקורה בדרך כלל בישיבות הפנימייתיות, אולי ניתן לקבל אותה גם במסגרת אקסטרנית. אולי הוא רוצה אחריות אישית שנצרכת מאד בחיי הפנימייה. בדקו איתו כמה חלופות שמעודדות אחריות אישית כגון התנדבות במסגרת כל שהיא. אולי זו תיתן לו מענה מספק.

ואם בכל זאת הנקודה היא הפנימייה עצמה, בדקו עם הבן מהם היתרונות שלה ומהם החסרונות, במה יצטרך להתמודד והכינו מראש תכניות מנע והתמודדות עם הקשיים. עליכם לזכור שרוב מוחלט של בני גילו אינם בעלי עמוד שדרה רוחני ואישי. הם פשוט צעירים מידי. מאידך, הפנימייה אינה מקום מקלקל מבחינה רוחנית, בוודאי כשמדובר בישיבה עם אוריינטציה תורנית במיוחד שתלמידיה נראים ומתנהגים כבני תורה. כלומר, אם כבר פנימייה אז פנימייה בדרישות שלכם. כמובן שלבן צריך להיות מכנה משותף עם פנימייה כלבבכם.

בנוסף, יש כיום ישיבות עם אפשרות ל"חצי פנימייה". כלומר, 2 או 3 לילות בפנימייה והשאר בבית. כך נהנים מכל העולמות.
ממליץ לכם מאד להיכנס ל"אתר הישיבות התיכוניות" שם תחשפו למכלול האפשרויות של הישיבות התיכוניות לסוגיהן.

לסיכום, קחו את תקופת החיפושים הזו עם כל לבטיה למקום של שיח ובירור נוקב של הערכים שלכם ושל בנכם ותזכו לרוות ממנו הרבה נחת ושמחה!

 

צביקה מור, מאמן בכיר MCIL. מאמן הורים ילדים ונוער. מומחה באימון ADHD

0526070954 more-lanoar.co.il

 

יונה תור, יועצת חינוכית,זוגית ומשפחתית:

הנוהל לחפש לימודים עם פנימייה כפי שהיה בעבר נשאר במידה רבה בתודעה של הורים, והוא אינו מעיד על "התפטרות מהחינוך". להפך, הורים עסוקים בלחפש ולמצוא מקום טוב לילד שלהם, שיענה על ציפיותיהם החינוכיות/לימודיות וגם יתאים ליכולות והכישרונות של ילדם. באשר לילדכם, מאד משמעותי לשוחח עימו ולשאול אותו מדוע הוא מחפש פנימייה, מתוך הקשבה ופתיחות.

שלום רב!

צריך לחלק את התשובה לשניים: עניין לימודי התיכון בפנימייה, והעניין סביב הילד הספציפי שלך.

מאז הוקמו הישיבות התיכוניות, והאולפנות מקובל היה שילדים יוצאים מהבית לקראת כיתה ט'. המוסדות האלה נחשבו למוצלחים יותר הן מבחינת רמת הלימודים והן מבחינת הרמה החינוכית- תורנית לעומת בתי הספר התיכוניים הממלכתיים דתיים הרגילים. למשפחות תורניות לא כ"כ היתה אופציה זמינה קרובה לבית. בוודאי לא ביישובים קטנים ומרוחקים.הנוהל הזה נשאר במידה רבה בתודעה של הורים, הוא אינו מעיד על "התפטרות מהחינוך", אלא להפך, הורים עסוקים בלחפש ולמצוא מקום טוב לילד שלהם, שיענה על ציפיותיהם החינוכיות/לימודיות וגם יתאים ליכולות והכישרונות של ילדם. היתה הבנה שבגיל ההתבגרות הנושא החברתי כ"כ משמעותי שילדים במילא מבלים עם חבריהם רבות, ועדיף שזה יעשה במקום עם אוירה מתאימה ועם מעורבות חינוכית עליה הורים מוכנים לסמוך. כך שלשאלתך יתכן והיום יש יותר אופציות אבל גם הפנימייתיות היום רחוקות מלהיות מה שאת חוששת ממנו, וכמובן שחשוב לבדוק ולהתעניין ובעיקר שילדים יתנסו ויחוו את חיי הפנימיה לפני שהם מחליטים (יש היום הרבה פתיחות לשבוע ישיבה וכו').

ביחס לילדך:

את מתארת ילד מטופל ועטוף, שמוקף אהבה ודאגת אם כנה, וייתכן מאד שאת צודקת בכך שילדך זקוק למה שהתרגל כבר, למרות שבינתיים הוא גדל ומתבגר. העובדה שהוא מבקש פנימייה צריכה לעורר את השאלה ששאלת את עצמך אבל ביתר עצמה. אולי הוא באמת מחפש, בלי להיות מאד מודע, "לצאת מהחממה"? אולי הוא רוצה להשתוות לחבריו במובן של אתגר העצמאות והגדילה שהוא כל כך טבעי ובריא בגיל זה, למרות  שזה קשה לנו כהורים. אכן כן, יש שלב שילדים, ובוודאי מתבגרים, מחפשים לחוות מבוגרים משמעותיים נוספים על הוריהם, יש והם מחפשים אווירה של חבורה שאינה קיימת בבית, ובמיוחד חברים נוספים ואחרים.

זה כמובן לא צריך להתנגש עם הקו החינוכי של הבית, פשוט צריך להתאמץ ולחפש מענה מתאים.

מאד משמעותי לשוחח עם הנער ולשאול אותו מדוע הוא מחפש פנימייה, מתוך הקשבה ופתיחות. ייתכן והוא עצמו לא יהיה מוגדר וצריך לעזור לו לזהות ולמקד מה באמת הוא מחפש.  ובכלל האם יש התאמה בין הרצונות שלו ובין מה שמתאים לו, לכישרונותיו? ליכולותיו? וכמובן גם האם יש התאמה בין הרצונות שלו לבין הציפיות שלכם? מהם הקווים האדומים שלכם? האם הם ברורים לנער? בנוסף חשוב מאד לשאול אותו ולנתח יחד איתו מהם הפלוסים והמינוסים בכל אופציה: לערוך איתו ממש רשימה:פנימייה/ פלוסים ומינוסים וכן בית.

לפני שיחה כזו חשוב גם לבדוק את עצמכם: האם אתם חרדים? חוששים מהנטייה שלו לעצמאות? סומכים עליו? על מוסדות החינוך הרלוונטיים? שיחה כזו יש בה את הערך המוסף של התקרבות ופתיחות, והיחסים בין הורים לילדים יוצאים מאד נשכרים מהן.

עקרונית כדאי מאד  לזכור את הכלל: חשוב לא להחליט במקום המתבגר  אלא להחליט יחד איתו.

כל טוב, ובהצלחה רבה!

 

יונה תור

יועצת חינוכית,זוגית ומשפחתית.

050-6423004

 

 

ענת סטרז', יועצת זוגית:

בכל ילד מתגוששים שני כוחות , האחד רוצה לגדול, לצמוח, לתפוס עצמאות והאחר, להתכרבל, לוותר לעצמו, להיות עטוף ומוגן לנצח בלי הצורך להתמודד. נכון, החיים בפנימייה הם מלאי סכנות. עישון, סמים, לחץ חברתי, הפקרות וכוחנות הם רק חלק מהסיכונים שילד עלול להיתקל בהם בחיי פנימייה ללא סיוע הורי צמוד. לעומת זאת ההתחככות עם העולם, עם החיים עשויה לבגר אותו ו…אולי הגיע הזמן. ההחלטות מעכשיו ראוי שיהיו סך של חוות דעתכם יחד עם הקשבה לרצונותיו ומחשבותיו שלו.

בנכם הבכור גדל ואתם עומדים לפני אתגרים חדשים. הוא עומד לפני פרק חדש בחיים שלו ואתם איתו ,מרוגשים בוודאי , מחפשים את טובתו אך נבוכים.

הדבר המיוחד בחיים שלנו כזוג נשוי וכהורים לילדים שכמה שנכין את עצמינו לשלב הבא, לעולם לא נוכל לדעת באמת מה עומד לפנינו, עד שנהיה במקום הזה. ככה זה בבית הספר של החיים.

התנועה ההורית הטבעית אשר בדרך כלל בולטת אצל האם כמובן, היא תנועת העיטוף וההכלה . מאז ההיריון זה מה שאימא עושה בעצם :  מכילה את העובר שלה בגופה, עוטפת ומגינה עליו ובמשך תשעה חודשים בונה בתוכה במקביל תכונות דומות בנפשה. נטייה זו לעטוף את הילדים, לחמול עליהם, לרצות לשמור ולהגן עליהם בגוף ובנפש הן קריטיות לגידולם של הילדים בעודם רכים.

השותף הטבעי בגידול הילד הוא כמובן , אבא. חלקו של האב בהריון מבחינה פיסיולוגית  היא היכולת לתת נתינה כולית  ברגע קצר תוך העברת האחריות לגידולו של  היקר לו מכל, לידיים אחרות ולסמוך שהעובר יגדל הכי טוב גם ב"מקום" אחר.

מרגע היווצרות ההיריון ועד רגע הלידה הפיסית שני כוחות אלו – האבהית והאימהית , זה ביכולת שלו לסמוך שהטוב ביותר נעשה עם ילדו כשהוא נתון בידיים אחרות וזו בהגנה ובעיטוף שהיא מעניקה לו , הולכים ומכשירים את האב והאם להיות הורים.

"מה את דואגת? יהיה בסדר. מה את עושה מזה עניין?" מגיב האב לאירועים הנוגעים לילדם שבעיני האם נראים קריטיים וראויים לתשומת לב בהולה או לפחות מרבית . הוא חושב שהיא היסטרית  והיא מתייחסת אליו  כאדיש ולא-אכפתי . בין שניהם גדל הילד.

גם בתוכו של הילד מתגוששים שני כוחות , האחד רוצה לגדול, לצמוח, לתפוס עצמאות והאחר, להתכרבל, לוותר לעצמו , להיות עטוף ומוגן לנצח בלי הצורך להתמודד. כך נכון לגבי כל אחד מהילדים.

מובן שהרגישות כלפי הילד הבכור שלכם מועצמת במיוחד.

גם אם לא במודע, מבינים ההורים בתוך תוכם שעם יציאת הבכור מהבית בעצם מתחיל להיסדק התא המשפחתי השלם שהם בנו יחד בעמל רב. סדק שדרכו ה"אפרוחים" יתחילו בזה אחר זה לחמוק מהבית ובסופו של דבר יותירו את אבא ואמא היקרים, לבדם בבית בלי ה"גוזלים" שלהם. זו מחשבה מטלטלת ומבהילה אשר למוח האנושי דרכים מעניינות לעקוף אותו . הוא אומר לנו פשוט להשאיר את הבכור כמה שאפשר יותר שנים בבית וע"י כך לדחות את הקץ ו"לפקוק" את הדרך החוצה מהבית כדי לשמר את התא המשפחתי שלם כמה שאפשר.

אני מעלה את כל זה לא כדי לומר לכם מה לעשות אלא כדי לפתוח לכם חלונות חשיבה.

הצד האבהי או האימהי הוא לאו דווקא מיוחס לאב או האם ממש. ישנם אבות דאגניים עוטפים שתכונת האימהות חזקה אצלם וישנן אימהות חבר'המניות שתכונת האבהיות דומיננטית אצלן ודווקא הן ידחפו את הילד החוצה , להתנסות, להשתפשף עם החיים מתוך היכולת שלהן לסמוך על כוחות הילד הפנימיים ועל אחרים שיבוא איתם במגע.

נכון, החיים בפנימייה הם מלאי סכנות. עישון, סמים, לחץ חברתי, הפקרות, כוחנות הם רק חלק מהסיכונים שילד עלול להיתקל בהם בחיי פנימייה וללא סיוע הורי צמוד. לעומת זאת ההתחככות עם העולם, עם החיים עשויה לבגר אותו ו…אולי הגיע הזמן.

הילד , הוא זה שיעבור, בישיבה בה ילמד את שנות נעוריו היפות (אם כי לא קלות) , שיכשירו אותו, להיות אדם בוגר . לטעמי , כאימא לשבעה ילדים בוגרים שעברו את המסלול הזה , יש לתת לילד להיפגש עם אופציות שונות (לא יותר מ3-4 אפשרויות) , ללכת איתו לבקר במוסדות הלימוד התיכוניים המוצעים, להיפגש עם מה שקורה שם ולבחון יחד את הדברים . השיח בין ההורים לנער הצעיר הוא חשוב ומשמעותי בשבילו מאד. עד עכשיו, כילד צעיר, החלטתם  בשבילו כמעט הכל. כאדם בוגר בעתיד הוא יחליט בעצמו בשבילו ובשביל ילדיו . בגיל זה (14-15) מתחיל להיבנות גשר בין תקופת הילדות שלו ובין עתידו כבוגר. ההחלטות מעכשיו ראוי שיהיו סך של חוות דעתכם יחד עם הקשבה לרצונותיו ומחשבותיו שלו. ככה מגדלים ילדים.

יהיה מצב שהילד יעלה חששות וחולשה אז צריך יהיה לאזן אותו עם הצד האבהי התומך וסומך על יכולותיו להתמודד בחוץ או לחילופין עשוי להתעורר בו רצון חזק לצאת מהבית בכל מחיר ואז צריך יהיה לגייס את הצד האימהי ולהבהיר לו  שעליו לקחת בחשבון שהרבה מהתנאים המיטיבים שהבית מעניק לו עתה מעניק לו עתה כהגנה ועיטוף, ייגרע ממנו בצאתו לחיי פנימייה.

ההחלטה לבסוף תהיה משותפת. ראיתי הורים שהחליטו בשביל ילדיהם המתבגרים מה טוב להם בלי להתחשב ברצונם והם (הנער/ה) "סחבו" איתם במשך שנים תיסכול רב על כך שנגזלה מהם זכות הבחירה.

עוד נקודה חשובה לסיום. השלב הזה, עד כמה שזה ייראה לא הגיוני אולי, הוא שלב ההכנה ל"על כן יעזוב איש את אביו ואת אימו ודבק באישתו"…הכנה לחתונה שאלתם?  ממתי מתחילים? עכשיו זה הזמן …היציאה מהבית , או לפחות המחשבה המשותפת על כך, תוך שמירה על קשר רציף ועוטף מצד ההורים עם היכולת להניח לילד אט אט לאחוז במושכות קבלת ההחלטות לגבי עצמו היא ההכנה הנכונה לחיים . זה נכון גם במקרה שתבחרו איתו בסופו של דבר לאפשר לו את מה שירצה לכאן או לכאן.

בהצלחה רבה

ענת סטרז' 

ייעוץ זוגי והורי 

 0526675364

 

 

 

ד"ר חנה קטן, רופאת נשים ופריון מומחית:

אמנם הבית לעיתים חזק יותר מהחברה בפנימייה מבחינה תורנית אך בפנימייה יש מעלות שלא תסולאנה מפז –  חברים, אתגרים חברתיים, אווירה של ישיבה כמקום שממנו שואבים כוחות לחיים רוחניים.

השאלה שלך מאד מובנת. את חוששת מהיציאה מהקן החמים של אמא אוהבת ותומכת. וכמובן, שהסביבה החברתית בפנימייה היא סוגיה נוספת שמטרידה את מנוחתך. האמת היא שהיציאה לפנימייה התחילה בתקופה בה הבתים היו חלשים מבחינה דתית, והישיבה באה להכניס את הבנים לצל קורתה הרוחנית. היום, התהפכו היוצרות, והבית פעמים הוא חזק יותר מהחברה בפנימייה. עם כל זה – בפנימייה יש מעלות שלא תסולאנה מפז –  חברים, אתגרים חברתיים, אווירה של ישיבה כמקום שממנו שואבים כוחות לחיים רוחניים. כן, גם עצמאות. זו תכונה חשובה בהתפתחות הנער. את החיבוק תתני לו דרך הטלפון, עטפי אותו במילים טובות. תוכלי לשלוח לו פינוקים לישיבה. והעיקר- הוא לא עוזב את הבית. הוא יחזור בשבתות, שמח וטוב לב, ואת תרווי נחת מהבחור הגדל מול עינייך.

 

אתר: http://www.katanchana.co.il
מרפאת רפאל      רחוב אהרונוביץ 17, בני ברק   טל'- 03-5605001, 
מרכז רפואי 'רְפָא נָא', בית הדפוס 12ג, גבעת שאול. 02-6526552, פקס 02-6510896  

 

 

 

שושנה היימן, יועצת ומנהלת לייף סנטר ומכון ניופלד:

אין לפנימייה ערך מיוחד. כשאין מוסד חינוך טוב יחסית קרוב לבית, אז בלית ברירה שולחים את הילד לפנימייה. חשוב שתמצאו את הדרך להמשיך ולשמור על מערכת יחסים קרובה, חמה ומשמעותית כדי שהוא יישאר מוכוון אליכם. כשהוא מוכוון אליכם, הוא יהיה מסוגל לפתח קשרים עם חברים בו זמנית.

כשילדים, בעיקר בנים, מגיעים לגיל ההתבגרות, ההורים מתבלבלים.  הילד גדל, מפתח תיאבון לעצמאות, ועובר שינויים בדרכו לבגרות ולעולם של מבוגרים. אבל חשוב לא לטעות. הם יותר כמו ילדים גדולים ממבוגרים קטנים, והם עדיין זקוקים להוריהם לא פחות מילדים צעירים. המתבגרים עצמם לא יודעים את זה, אבל חשוב להוריהם לזכור את זה.

בנכם צריך את מערכת היחסים אתכם כדי להתבגר בהצלחה. הוא צריך את הביטחון של הבית ואת אהבתכם, חיבוקכם, ואת ההזמנה להיות בנוכחותכם באופן קבוע. אתם רוצים לראות שבנכם ממשיך להיות מוכוון אליכם, שהוא מקבל את הנחיותיכם, מתייעץ אתכם, ומספר לכם על חייו ועל מה שעובר עליו. כל זה פונקציה של מערכת היחסים שאתם מטפחים יום יום.

אין לפנימייה ערך מיוחד. כשאין מוסד חינוך טוב יחסית קרוב לבית, אז בלית ברירה שולחים את הילד לפנימייה. הבחירה הראשונה צריכה להיות בית ספר שקרוב מספיק לבית. כמובן, ישנם שיקולים רבים נוספים שאי אפשר לפרט במכתב קצר, אשר יכולים להשפיע על ההחלטה.

אחת הבעיות שנוצרות בפנימייה היא מוכוונות חברים. במוכוונות חברים, הילד מתרחק רגשית מהמבוגרים בחייו ובמקום מערכות יחסים משמעותיות ומספקות עם מבוגרים, הוא מחפש קרבה עם חברים. הוא רוצה להיות דומה לחבריו, להשתייך לחבריו, להיות נאמן לחבריו ולמצוא חן בעיני חבריו.  זה נותן רושם שהוא "עצמאי", "חברתי", ו"מלא בטחון."  אבל זה לא באמת נכון.  רק הורים ומבוגרים אכפתיים אחרים יכולים לספק קשר אמתי ומשמעותי לילד, והמאמץ לחפש את זה אצל ילדים אחרים משאיר את הילד בתסכול ובחיפוש אחר ביטחון מחברים.

מעולה שבנכם רך ותמים. ייקח עוד שנים עד שיהיה לו חוט שדרה רוחני, ולאורך הדרך הוא צריך אתכם כדי להגיע לבגרות אמתית. חשוב לדעת שמוכוונות חברים יכולה לקרות גם כשהילד חוזר הביתה מהלימודים בכל יום, ולכן בין שאתם שולחים את בנכם לפנימייה ובין אם לא, חשוב שתמצאו את הדרך להמשיך לבנות ולשמור על מערכת יחסים קרובה, חמה ומשמעותית כדי שהוא יישאר מוכוון אליכם. זה מה שמאפשר לו להתבגר באמת, ולפתח את הזהות שלו. כשהוא מוכוון אליכם, הוא יהיה מסוגל לפתח קשרים עם חברים בו זמנית.  כדאי לקרוא את הספר "איחזו בילדיכם: מדוע הורים חשובים יותר מחברים."

בברכה,

שושנה הימן

www.lifecenter.org.il www.neufeldinstitute.co.il

החינוך הפנימייתי – אידיאל או כורח?

א. הקדמה

 

כבר הזכרנו את ההבחנה של הרש"ר הירש בין החינוך הביתי לחינוך הבית-ספרי: בית הספר נועד לחינוך הלימודי, הקניית ידע והרחבת אופקים. לעומת זאת, הבית מתמחה בחינוך הנפשי והמידותי. על פי חלוקת תפקידים זו, עלינו להסיק שמוסדות החינוך הפנימייתיים נוטלים על עצמם תפקיד כפול. התלמיד שוהה בהם מרבית ימות השבוע, ולפעמים אפילו כל השבוע, והם משמשים גם כבית-ספר וגם כבית, ועל כן חובתם למלא את שתי הפונקציות החינוכיות. חובה כפולה זו המוטלת על החינוך הפנימייתי איננה פותרת את ההורים מחובתם החינוכית, אלא מרחיבה את גבולות האחריות של המוסד הפנימייתי והופכת אותו לשותף פעיל בחלק החינוכי של ההורים.

לאור זאת נשאלת השאלה: האם החינוך הפנימייתי הוא אידיאל או כורח ואילוץ? האם רצוי שבני נוער ינטשו את ביתם לטובת מוסד חינוך פנימייתי או להיפך – עדיף שילמדו סמוך לביתם, במוסד חינוכי עירוני, על מנת שישובו לביתם מידי ערב? בצד הדילמה החינוכית, קיימת גם דילמה כלכלית: אחזקת מוסד פנימייתי היא נטל כלכלי כבד. נדרשת השקעה בתשתיות יקרות (מבנים לפנימיות), וכן נדרש ליווי חינוכי מוגבר (מדריכים ותוכניות חינוכיות לשעות הפנאי) שגם הוא איננו זול. אין זה סוד שמשפחות שהכנסותיהן ממוצעות, שיש להן יותר מילד אחד בגיל תיכון, קורסות תחת עול התשלומים למוסדות החינוך הפנימייתיים. גם אם מוצדקת הביקורת כלפי גובה התשלום, וגם אם מוסדות החינוך יעברו תכניות ייעול כלכליות והידוק חגורה, אין לצפות לשינוי דרסטי של גובה התשלום. על כן שואלים הורים רבים: האם ההשקעה הכבדה הזו היא חיונית או מיותרת? האם יתרונות החינוך הפנימייתי מצדיקים את עלותו הגבוהה?

ב. תקנת יהושע בן גמלא והשלכותיה

נפתח בסקירת שורשי החינוך הפנימייתי. בימים קדומים, לפני תקנת יהושע בן גמלא, התרכזו מוסדות החינוך בירושלים עיה"ק, שנאמר "מציון תצא תורה". כל נער שנפשו חשקה ללמוד תורה נאלץ לעזוב את ביתו ולעלות לירושלים. הילדים הקטנים שלא יכלו לעזוב את ביתם, למדו מעט. עם הזמן הוקמו מוסדות חינוך אזוריים, המרחק התקצר אבל הפתרון היה חלקי בלבד. עד שבא יהושע בן גמלא וחולל מהפיכה במערכת החינוך, הוא "תיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר, ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע" (ב"ב כא א). הקמת מוסדות חינוך מקומיים חסכה מהנערים את טלטולי הדרך ואִפשרה להעניק חינוך איכותי גם לקטנים.

חז"ל קובעים שמאז תקנת יהושע בן גמלא, עם לידתן של אפשרויות חינוכיות מקומיות, נאסר על ההורים לשלוח את ילדיהם למרחקים. בגמרא מובאת הוראה של רבא בנידון ונחלקו הראשונים בפירושה. "אמר רבא: מתקנת יהושע בן גמלא ואילך, לא ממטינן ינוקא מממתא למתא [= לא שולחים ילדים ללמוד בעיר אחרת]" (שם). רש"י ורבים מהראשונים פירשו שהוראת רבא מופנית כלפי בני העיר: אם אין בית ספר מקומי, זכאים ההורים לסרב לשלוח את ילדיהם לבית ספר שבעיר אחרת בגלל סכנת הדרך "שמא יוּזק בדרכים, שהשטן מקטרג בשעת הסכנה", והם יכולים לכפות על בני העיר להקים בית ספר מקומי.

הרמב"ם ובעקבותיו השולחן ערוך פירשו שדברי רבא מופנים כלפי ההורים ולא כלפי בני העיר: "מוליכים הקטן ממלמד למלמד אחר שהוא מהיר ממנו, בין במקרא בין בדקדוק. במה דברים אמורים, כשהיו שניהם בעיר אחת ואין נהר מפסיק ביניהם. אבל מעיר לעיר או מצד הנהר לצדו באותה העיר, אין מולכים אותו אלא אם כן היה גשר בנין בריא, שאינו ראוי ליפול מהרה" (יו"ד סי' רמה טז). הוי אומר: רשאים ההורים להעביר את בנם מבית ספר אחד לבית ספר אחד שמוריו משובחים יותר, ובלבד שלא יצטרך בנם לנדוד בדרכים, שהן בחזקת סכנה. אין מסכנים ילד גם אם המניע הוא הענקת חינוך טוב יותר. הענקת חינוך טוב איננה מתירה לסכן את הילד.

החשש לסכנת דרכים היתה קיימת במיוחד אצל ילדים קטנים שלנו בבתיהם בלילה ונאלצו לכתת רגליהם מידי יום לבית הספר ובחזרה ממנו. החשש היה פחוּת אצל בני נוער שלא נדדו הלוך ושוב אלא התארחו בחדרים ליד ישיבתם. לכן, בני נוער המשיכו לנדוד למרכזי תורה מפורסמים. מרכזי התורה עצמם עברו ממקום למקום, ובעקבותיהם גם התלמידים נדדו: ירושלים, יבנה… טבריה. ובבבל – סורא ונהרדעא. תלמידים נהרו אליהם מכל רחבי הפזורה היהודית. בימי הביניים, התלמידים נדדו לאיטליה ולגרמניה, ואחר כך לצרפת עם פתיחת ישיבתם של רש"י ובעלי התוספות, ובהמשך לצפון אפריקה, ספרד, טורקיה, מזרח אירופה. התלמידים חצו יבשות על מנת להגיע לישיבות המפורסמות. בימי חז"ל הם שבו לביתם פעמיים בשנה, בעונות החקלאיות הבוערות, בימי תשרי וימי ניסן. כך נולד המושג של "בין הזמנים". בימי קדם לא היו פנימיות, התלמידים שכרו חדרים בבתים פרטיים.

נדידת בני הנוער למרחקים עוררה דילמות כבדות משקל, במיוחד סביב מצות כיבוד הורים, הן במישור ההלכתי – בני הנוער לא יכלו לקיים את מצות כיבוד הורים; והן במישור החינוכי – הילדים הפסידו את ההשפעה החינוכית של הבית.

ג. לימוד תורה מחוץ לבית ומצות כיבוד הורים

כאמור, מאז ומקדם קיימו נערים את הדרכת חז"ל: "הוי גולה למקום תורה" ונדדו למרחקים על מנת ללמוד תורה. אבל מציאות זו עוררה דילמות כבדות משקל במיוחד סביב קיום מצות כיבוד הורים. בשבתם במרחקים, לא יכלו הבנים לקיים את מצות כיבוד הורים. נשאלת השאלה: לימוד תורה מול כיבוד הורים – מי מכריע? תשובת חז"ל היא ברורה וחד-משמעית: "אמר רבה…: גדול תלמוד תורה יותר מכיבוד אב ואם, שכל אותן שנים שהיה יעקב אבינו בבית עבר, לא נענש" (מגילה טז ב). ההנחה של רבה היא, שכמספר השנים שיעקב לא היה בבית יצחק ולא כיבד אותו, כך הוא נענש ולא ראה את יוסף. אבל עריכת חשבון מדויק מצביעה על קיום הפרש של 14 שנים: יעקב שהה 36 שנים מחוץ לבית הוריו, בעוד הוא נענש רק ב-22 שנות ריחוק מיוסף. מה ההסבר להפרש של 14 שנים? עונים חז"ל שאלו 14 שנים שבהן למד יעקב תורה בישיבת שם ועבר. מכאן שגדול תלמוד תורה יותר מכיבוד אב ואם.

הוראה זו הובאה להלכה בשאילתות של רב אחאי גאון, ברמב"ם ובשולחן ערוך (יו"ד רמ יג). מכאן שלא פירשו את המימרה הזו כדברי אגדה אלא כהוראה הלכתית, המתירה לבן לעזוב את ביתו על מנת ללמוד תורה למרות שזה בא על חשבון קיום מצוות כיבוד הורים. רב אחאי מדגיש שמשני טעמים רשאים הבנים להרחיק נדוד: "למיזל גבי רביה למיגמר [= ללכת אצל רבו ללמוד ממנו] או למקום תורה דלא למיגמר ליה בלדחודיה [= ללכת למקום תורה, דהיינו לישיבה, כדי שלא ללמוד לבד]". שתי סיבות להצלחה בלימוד תורה: א. רב גדול, ב. דיבוק חברים. את שתי הסיבות מזכיר רב אחאי. עבור כל אחת משתיהן מותר לעזוב את הבית.

אין ללמוד מכאן שבכל מקרה גובר לימוד תורה על מצוות כיבוד הורים. ה"פרי חדש" קבע שזה "דווקא כשצריך לצאת מהעיר ללמוד. אבל אם דרים בעיר אחת, יכבד את אביו ויחזור לתורתו". אם ניתן לשלב את קיום שתי המצוות, מה טוב. אם לא – רשאי הבן לצאת מהעיר.

גדולי ישראל הדגישו שאין הכוונה שהבן ינתק את הקשר עם הוריו ויזניח אותם, אלא "ראוי לו להיות תמיד עיניו ולבו אל אבותיו, ולא ישכחם ולא יטשם, אלא ישאל וידרוש ויחקור בשלומם" ("מאה שערים" לרבי אליהו קפשאלי). דוגמה לכך: רבי חייא עלה מבבל לארץ ישראל. שכשבא רב מבבל לארץ ישראל, מיד דרש רבי חייא בשלום הוריו. וכן מסופר על ראשי ישיבות בדור האחרון שהיו מעודדים את תלמידיהם להתכתב עם הוריהם.

לא אחת, היתה נסיעת הבן למקום תורה למורת רוח הוריו, בין השאר בגלל סכנות הדרכים. האם חייב הבן להתחשב ברצון הוריו או לא? שאלה מעין זו מובאת בשו"ת תרומת הדשן (סי' מ) לר"י אסרליין (מגדולי אשכנז לפני 600 שנה): "שאלה: תלמיד רוצה לצאת ממדינתו, ללמוד תורה לפני רב אחד שהוא בוטח שיראה סימן ברכה לפניו, ויזכה בתלמוד ללמוד הימנו, ואביו מוחה בו בתוקף ואמר לו: 'בני, אם תלך לאותה מדינה שהרב שם, תצערני עד מאוד, כי אדאג עליך תמיד, ח"ו פן תהא נתפש או יעלילו עליך כמו שרגילים באותו מדינה'. מה יעשה תלמיד – ישמע לאביו, או ילך כחפצו ללמוד תורה? תשובה: יראה, דאין צריך לשמוע לאביו", למרות שאביו מצטער. הר"י אסרליין מאריך בנימוק. עיקרו הוא שמצות תלמוד תורה דוחה הן מצות כיבוד הורים והן מצות מורא הורים. החידוש בדבריו הוא שמותר לבן לעזוב את עירו ללמוד תורה בפני הרב, גם כאשר יש לו אפשרות סבירה ללמוד תורה בעירו. מה הטעם? "לפי שלא מן כל אדם זוכה ללמוד". לא רק עצם לימוד התורה גובר על מצות כיבוד הורים אלא גם שיפור איכות הלימוד גובר עליה. לכן, קיומה של ישיבה ליד מגורי ההורים איננו מחייב את הבן להישאר בעירו. ההלכה מתחשבת בהעדפותיו הלימודיות וברצונו ללמוד אצל רב לפי בחירתו.

האם שיקולים אלו תקפים רק כלפי נערים בוגרים או גם כלפי ילדים? הריחוק מהבית מחליש את הקשר עם ההורים ומצמצם את השפעתם החינוכית – האין זה שיקול שראוי לקחת בחשבון?!

ד. יתרונות החינוך הביתי

אצל נערים בוגרים, קביעת מקום הלימודים – אם ללמוד בישיבה סמוך לבית או ללמוד במרחקים – מסורה להם. הם רשאים לצאת מהבית על מנת ללמוד תורה, למרות שלא יוכלו לקיים את מצות כיבוד הורים ולמרות שהוריהם מתנגדים לכך. לימוד תורה גובר! "הוי גולה למקום תורה".

אצל ילדים ונערים צעירים, החלטה זו מסורה בדרך כלל בידי ההורים. השאלה נשאלת, האם גם כאן השיקול המכריע הוא "הוי גולה למקום תורה" ו"גדול תלמוד תורה יותר מכיבוד אב ואם"?

התייחסות מרתקת וחשובה מוזכרת בספר חסידים (סי' תתתרפד. לרבי יהודה החסיד, מחסידי אשכנז, לפני 800 שנה): "בכפר אחד היו רק עשרה בני מצווה בשלושה או ארבעה בעלי בתים, והיו להם בנים והיו לומדים להם תרבות טוב, וכשהיו אומרים ברכות ושבחות היו כולם אומרים ולא היו מדברים שיחת חולין בבית הכנסת. ויש מהם שאמרו לשלוח בניהם לפני תלמידי חכמים בעיר גדולה. אמר להם החכם: 'אל תשלחו, כי יותר ילמדו בזה הכפר שלכם מאשר בעיר, כי הרבה פריצים בעיר'. ולא רצו לשמוע, ושלחו בניהם… ולמדו הרבה, אבל חזרו להם מתרבות טוב שהיה להם. וכששבו לא היו חוששים באביהם כשמוכיחים אותם. אמר להם החכם: 'הלוא זה דברתי לכם'! על זה נאמר: 'טוב לשבת על פינת גג' (משלי), 'טוב שבת בארץ מדבר'…". ההורים רצו לשלוח את בניהם לעיר הגדולה על מנת שילמדו מפי תלמידי חכמים. לעומתם, המליץ החכם שיישארו בבית, מפני שיציאתם מהבית אל העיר הגדולה תחשוף אותם לחברה העירונית המקולקלת ותזיק להם רוחנית. בפועל, תקוות ההורים התממשו, ובאותה מידה גם חששותיו של החכם. יציאת הנערים לעיר הוכיחה את עצמה בתחום הלימודי, אבל הסבה להם ירידה ניכרת במידות. במיוחד נפגעו היחסים בין הנערים לבין הוריהם. הניתוק הממושך החליש את הקשר הראוי בין הבנים להורים. זה בא לידי ביטוי בכך שהבנים הפסיקו להישמע לתוכחת הוריהם.

בהמשך דבריו, מתמקד "ספר חסידים" בהשפעת חברת הנערים על בני גילם. כשם שאסור ללמוד מרב שאינו הגון שמא ילמד ממעשיו הרעים, כך גם "מחבריו הרעים. כי הרבה קשה למי שלבו חפץ בדרך טובה, כשרואה את בני גילו שהולכים בדרך לא טוב, ואם לא יעשה כהם [= =כמותם] יביישוהו. לכך אם יוכל להיות בעיר אחרת, טוב". קשה להשתחרר מהשפעת החברים, קשה לעמוד בפני לחץ חברתי. לכן, ממליץ "ספר חסידים" לוותר על המורים הדגולים של העיר וללמוד סמוך לבית, ולא להיכנס לתוך החברה העירונית הקלוקלת.

במעשה הנ"ל, התנגד החכם ליציאת הנערים מן הבית בגלל המפגש עם ההווי הקלוקל של החברה העירונית. שונה היא היציאה לפנימייה שהיא חממה חינוכית. למרות זאת, יש דִמיון בנקודה חינוכית אחת: היציאה מחוץ לבית מחלישה את הקשר בין הבן להוריו, ומקטינה את השפעתם עליו. ומכאן להתלבטות החינוכית: מוסדות חינוך תורניים פזורים כיום כמעט בכל מקום. יש פיתרון חינוכי זמין במרבית המקומות. אבל, לעיתים, המוסד החינוכי המקומי איננו מספק את כל צרכיו הלימודיים של הנער (או בגלל הישגיו הלימודיים הגבוהים של הנער או בגלל נטייתו לתחומי דעת ולימוד מיוחדים, כמו מדעים מוגברים או אומנות). האם לשלוח אותו למוסד חינוכי פנימייתי מתאים?! מחד, היציאה למקום מתאים מבטיחה הישגים לימודיים גבוהים. מאידך, אין כמעט ספק שהיציאה של הבן (או הבת) מחוץ לבית אל הישיבה או האולפנה תחליש את הקשר בין הבן (או הבת) להוריו. גם אם הבן ימשיך לשמוע לתוכחת הוריו, שלא כמו בסיפור דלעיל, עדיין הוא יפסיד דברים רבים שיכל לספוג בביתו. הדילמה קשה, ואין בה הכרעה חדה.

הכל תלוי בנסיבות ובשקלול מכלול השיקולים, כגון: עומק הפער הלימודי בין מוסדות החינוך, איכות החינוך בבית, ועוד. לדוגמה: אם אין ההורים פנויים להשקיע זמן רב בחינוך ילדיהם (מסיבות מוצדקות או בלתי מוצדקות), קשה לראות את היציאה מן הבית כהפסד גדול עבור הבנים! אם הבית איננו חינוכי, עדיף לצאת ממנו!

רגילים לציין את החשש שיציאת הבן לפנימייה תחליש את הקשר בינו לבין הוריו ותצמצם את השפעתם החיובית עליו. יש שהעלו סברה הפוכה: בני נעורים בגיל ההתבגרות שרויים בתהליך של גיבוש זהות. במקרים רבים, זה מתפרץ בצורה של חיכוכים מכוערים בינם לבין הוריהם. יציאת הבן מהבית עשויה להפחית את החיכוכים המיותרים ולהקטין את המתח בין הנערים להוריהם. בסופו של דבר, זה ייטיב לקשר ביניהם.

יש שהוסיפו שיציאת הבן מהבית תחשל אותו. היא תועיל לו לבנות את עצמאותו ועצמיותו, וגם תסייע לו לפתח קשרים חברתיים יציבים. שהיית הנער בתוך קבוצת בני גילו, ללא תמיכה והגנה חיצונית של מבוגרים, תלמד אותו פרק חשוב ומרכזי בהתנהגות חברתית. חיים משותפים בתוך קבוצת בני אותו הגיל תלויים בכושר של חברוּת. הנער לומד מה זה להיות חבר ונבחן על כך כל יום מחדש (בשפה מקצועית: הוא רוכש מסוּגלוּת חברתית). זהו לימוד חיוני להמשך דרכו בחיים. כל זה לברכה.

ה. ישיבות ואולפנות בנ"ע

הרב משה צבי נריה זצ"ל תמך בחינוך פנימייתי. ישיבות בנ"ע נוסדו במתכונת פנימייתית. לא מקרה הוא. הרמ"צ נריה סבר שזוהי הדרך הרצויה לחיבור שלם של הנער עם אורח חיים של תורה. לא רק לימודים תורניים ברמה גבוהה ביקש הרב נריה להעניק לתלמידיו אלא גם אווירה תורנית מלאה וגדושה, שמקיפה הן את היום והן את הלילה, את ימי החול ואת השבתות והחגים. הרב נריה סבר שבישיבה תיכונית עירונית לא ניתן להגיע לאותם הישגים. היה רגיל לציין לשבח את מיקומה של ישיבת כפר הראה, בפסגה של הכפר, רחוק מהמולת העיר. שמעתי שהרב נריה היה אומר שהפנימייה היא הפנימיוּת של הישיבה. בעיניו זו היתה מתכונת של לכתחילה ולא של בדיעבד. הפנימייה היא חלק מהותי מעולמה של הישיבה.

מגמה נוספת היתה לרב נריה: היענוּת לצרכים החברתיים של הנוער הדתי. הנוער הדתי הארצי- ישראלי היה צמא לחיים חברתיים תוססים. ישיבת בנ"ע היתה מקום לימודים עם אווירה תורנית מלאה אשר גם סיפקה את הצרכים החברתיים של הנוער הדתי. המתכונת הפנימייתית היא תשתית הכרחית ליצירת אווירה חינוכית תורנית וגם חברתית.

הרב נריה התייחס לפנימייה כביתם של התלמידים. פעם, עם הגעת קבוצת תלמידים חדשים לישיבה, שאל הרב מי מביניהם הוא בן יחיד. מספר תלמידים הרימו את ידם. הגיב הרב נריה: כולכם בנים יחידים. כל אחד הוא בן יחיד לנו בישיבה. הרב נריה היה אביהם של תלמידי ישיבת כפר הרֹאה.

תובנה כזו על תפקיד הישיבה הפנימייתית מחייבת את הצוות החינוכי שלא להסתפק בהוראה, אלא גם להשקיע בתחום הרגשי. אכן, כידוע, הרב נריה העניק הרבה חום לתלמידיו. זה לא היה דבר משני בעבודתו החינוכית אלא עיקר גדול. הרב נריה גם השקיע בחינוך של הרגש. אחד הביטויים הנפלאים לכך היה עולם השירה הפנימית שהוא פתח בפני תלמידיו, בשבתות ובחגים, ואף בימי החול.

גם האולפנות של בנ"ע נוסדו במתכונת דומה – מוסד חינוכי פנימייתי. הרב נריה ייחס להן חשיבות רבה, אבל לא אותה חיוניוּת כמו הפנימייה של הישיבה התיכונית (תודה לבני ביתו של הרמ"צ נריה על המידע החשוב הנ"ל).

חשוב לציין שהישיבה הראשונה שפתחה פנימייה היתה ישיבתו של הרש"ז, הסבא מקֶלם, תלמידו של הרב ישראל מסלנט, מייסד תנועת המוסר ("אוהלי תורה", ד"ר מרדכי ברויאר). בישיבה זו למדו בני נוער, והם התגוררו בפנימייה. הסבא מקֶלם יישם את עקרונות "תנועת המוסר" גם בתכנון סדרי הפנימייה (ניקיון, נימוס, דרך ארץ, וכו'). הפנימייה לא סיפקה רק אש"ל אלא גם חינכה. דרך אגב, בישיבת קלם, הקדישו כמה שעות ביום ללימודי חול. הרש"ז סבר שזה נחוץ מפני שהורים רבים לא היו מוכנים לוותר על לימודי חול ושלחו את בניהם לבי"ס שבהם התקלקלו הבנים. הגר"י סלנטר נמנע משום כך מלבקר בישיבתו של הרש"ז, על מנת שלא לתת "הכשר" לשיטתו החינוכית (של שילוב לימודי חול), אבל סמך באופן אישי על מפעלו של הרש"ז. כך כותב הרש"ז: "בפירוש אמר לי (הר"י מסלנט) כי רק כשאני שם ומנהל את הענין על פי מוסר ויראת שמים אז טוב. ואם ח"ו בלא הנהגה כזו, ח"ו יצא עגל" (תנועת המוסר, ב עמ' 177).

ו. הפנימייה – עתידה?

בתקופה האחרונה חל במגזר הליטאי מהפך ביחס אל הפנימייה. מרבית ה"ישיבות הקטנות" (מיועדות לבני נוער עד גיל 16-17) החדשות נפתחו ללא פנימייה. הפנימייה כבר איננה מרכיב בסיסי בחינוך הנוער הישיבתי. זה לא קרה במקרה אלא על פי הדרכתו של הגרא"מ שך. הוא סבר שעבר זמנן. מדוע? ההסבר המקובל למהפך החינוכי הוא העלייה הברוכה באיכות הבתים. בעבר הבית היה "חסר", ולכן יציאת בני הנוער מהבתים היתה חיונית להתפתחותם התורנית. למרות המגרעות המוכרות של המגורים במוסד פנימייתי, הם היו עדיפים על מגורים בבית. אבל עכשיו האווירה בבתים (במגזר הליטאי) עלתה לאין שיעור, והיא מקבילה לזו של הישיבה. הישיבה והבית משדרים באותו גל ושואפים לאותה רמה תורנית. לכן, אין סיבה להוציא את הבנים מהבית. הרב שלמה וולבה הדגיש היבט נוסף: היום, בני הנוער פחות בוגרים ועדיין זקוקים לחום של הבית.

לכן, במרבית הישיבות הקטנות, שבים התלמידים לביתם מידי ערב. אמנם, לכל תלמיד יש מיטה בישיבה על מנת שיוכל לנוח באמצע היום. אחת לכמה שבתות, שוהים התלמידים בישיבה, על מנת ליהנות מהאווירה של שבת בישיבה. רק עם המעבר לישיבה גבוהה, לומדים התלמידים בתנאי פנימייה מלאים.

גם אצלנו חל מהפך ביחס אל הפנימייה, בעיקר בכל הקשור לחינוך הבת. באולפנות, נוצרה מתכונת של "חצי פנימייה" כדי "להרוויח משני העולמות": ליהנות מהאווירה המיוחדת שהפנימייה מסוגלת לתת לבנות בגיל הנעורים, וגם ליהנות מהמשך הקשר החם עם הבית. המתכונת של "חצי פנימייה" מאפשרת לבת שלא להתנתק מביתה, ויחד עם זאת ליהנות מהיתרונות של הפנימייה. זוהי פשרה יפה ומועילה.

יש שואלים, האם הפנימיות לבנים הן עדיין מרכיב חיוני בחינוך הבנים או כבר סיימו את תפקידן? אין ספק שמאז ייסד הרמ"צ נריה את ישיבת כפר הרֹאה, עברו הרבה שינויים על החינוך הפנימייתי, על הבית, על בני הנוער ועל החברה, ועל כן קשה לנחש מה היה עונה הרמ"צ נריה על שאלה זו. חלו תמורות משמעותיות בצרכים החינוכיים של בני הנוער, לכן אין כל חובה לדבוק בצורה עיוורת במתכונות החינוכיות הקודמות. כמו כן, עלינו לזכור שהפנימיות לא היו מאז ומעולם, הן יצירה חינוכית בת מאה שנים לכל היותר. על כן ראוי לבדוק מהי תרומתן העכשווית לחינוך הבנים והבנות. בדיקת השטח מעלה שיש פנימיות מוצלחות ויש פנימיות כושלות. הפנימיות המוצלחות, אשר תורמות לחינוך בני הנוער, מחזקות את הדעה שטרם עבר זמנן. בוגריהן מספרים בערגה על התקופה שבה הם שהו בפנימייה ומדווחים על החוויות החיוביות שהם עברו בה (הם יודעים לספר כיצד האווירה בישיבה, אשר במרכזה הפנימייה, "בנתה" אותם). פנימיות מסוג זה הן נכס חינוכי שלא יסולה בפז. לעומתן, הפנימיות הכושלות, אשר אינן תורמות מאומה לבני הנוער, מובילות למסקנה שעדיף היה לוּ היו התלמידים שוהים בביתם.

למעשה, אין תשובה אחידה אלא אינדיווידואלית. היא תלויה במספר גורמים: בשלוּת הנער לצאת מביתו, הרגלי תרבות הפנאי שלו, טיב יחסיו עם הוריו, סוג האווירה שקיימת בבית, כמה זמן יכולים הוריו להקדיש לחינוכו ולטיפוח קשרים אישיים איתו, טיב הפנימייה. שיקולים רבים נוספים משפיעים על גיבוש ההחלטה הסופית. בימינו יש מגוון עשיר של מסלולים חינוכיים, זה מאפשר להתאים בצורה מדויקת בין הנער לבין המסגרת החינוכית.

לפעמים, אין ברירה: בקרבת מקום, אין מסגרת לימודית מתאימה, ועל כן נאלצים ההורים לשלוח את הנער לישיבה פנימייתית. בין השיקולים לבחירת הישיבה או האולפנה הרחק מהבית, ראוי שמקום מרכזי יתפוס השיקול של איכות הפנימייה. לא מספיק לבדוק את רמת הלימודים של הישיבה או האולפנה ולהתעניין בהרכב התלמידים/ות, אלא גם צריך לבדוק כיצד מתנהלת הפנימייה, איזו אווירה שוררת בה, כמה השקעה חינוכית משקיעה הישיבה או האולפנה בטיפוחה; האם הפנימייה היא גן עדן חינוכי, מנוף להתפתחות רוחנית, או רק "מקום מרבץ", שאיננו מזיק אבל גם איננו תורם, או ח"ו "קן צרעות". השהות בפנימייה איננה דבר המובן מאליו אלא צריכה להצדיק את עצמה.

הרב אלישע אבינר, מייסד "לב אבות", ראש הכולל בישיבת ההסדר במעלה אדומים, ורב קהילה

פנימייה - בחור נרדם על המיטה עם חומש ביד

היבט רגשי – התפתחותי של החינוך הפנימייתי בגיל ההתבגרות

תופעת החינוך הפנימייתי בישראל, ייחודית בכמותה בעולם למעט פנימיות מסוימות באנגליה. היא נוצרה כתוצאה מעליית נוער ללא הורים בתקופת השואה ולאחריה טרם הקמת המדינה, ובהמשך בעליות השונות. בעוד שבמגזרים החילוניים והחרדיים-ליטאיים חדל החינוך הפנימייתי להיות רווח בגיל התיכון מסיבות שונות, בציבור הדתי-לאומי רק בשנים האחרונות החלו להישאל שאלות בדבר התאמת המסגרות הפנימייתיות לכל הנערים.

ברשימה זו ברצוני להתייחס לחינוך הפנימייתי מהסתכלות על גיבוש הזהות העצמית של המתבגר, שהיא אחת המטרות ההתפתחותיות המרכזיות של גיל ההתבגרות.

תחושת הזהות העצמית הינה תחושה בסיסית של האדם הרואה עצמו כנפרד מהאחר. בנוסף תפיסת הזהות מקשרת בין העבר האישי לעתיד הצפוי ומשייכת את האדם לערכים ולקבוצה חברתית המעניקה ביטחון. לאחר שאדם מגבש את זהותו הוא יכול לענות על השאלות: מי ומה אני? ולאן אני רוצה להגיע? תחושת הזהות העצמית אינה באה כתהליך הבשלתי טבעי בלבד, אלא הדרך לגיבוש הזהות היא תוך כדי מגע עם האחר והאינטראקציה עם החברה. בניגוד לגיל הינקות והילדות, בו מרכז הכובד החיצוני והפנימי הוא עם ההורים, בגיל ההתבגרות עובר מרכז הכובד לחברת בני הגיל השווים. אצל המתבגרים המורדים, ההורים ודמויות הסמכות הנוספות רואים זאת באופן בולט. אך גם אצל שאר המתבגרים הנורמטיביים ישנה פרידה פנימית מהילדות והתלות בהורים תוך כדי חיפוש שייכות והזדהות עם קבוצת בני הגיל השווים. לכן תהליך גיבוש זהות העצמית כרוך בחוויית נפרדוּת מההורים תוך כדי חיפוש תמיכה עזרה והזדהות עם החברים.

החינוך הפנימייתי יכול לאפשר את גיבוש הזהות בעצם המגע התמידי עם בני הגיל, מגע חברתי שמהווה חמצן לבריאותם הנפשית של המתבגרים. אין ספק שחלק מהמתבגרים נתרם מכך. רוב המתבגרים לא ניזוקים מהיבט זה. יחד עם זאת  יש מתבגרים שהחינוך הפנימייתי לא מתאים להם ואף עלול להזיק להם.

מקום מרכזי בשאלה זו יש לתת למתבגר עצמו, במיוחד מי שהתנסה בפנימייה ומבטא בדרכים שונות שזה לא בשבילו. שני סוגים של מתבגרים יתקשו לתפקד במסגרות פנימייתיות:

1. מתבגרים שיש להם קושי בהתמודדות עם גורמים סביבתיים המקשים עליהם לתפקד באופן נורמטיבי, כגון: לימודים או לחץ חברתי, בין אם מדובר בכניעה ללחץ חברתי הנראה לעיתים כהתנהגות אנטי סוציאלית, ובין אם מדובר בבידוד וניכור חברתי. נערים אלו לא יפיקו תועלת במסגרת פנימיתית.

2. סוג נוסף של מתבגרים שעלולים להינזק בשהייה בפנימייה רגילה הם מתבגרים שיש להם קושי בארגון פנימי בסיסי המתבטא בליקוי בשיפוט והבנת המציאות. לעיתים רואים בהם חסרי אחריות ומבולבלים. מתבגרים אלו  צריכים תיווך ועזרה ישירה של מבוגרים בדומה לילדים צעירים.

לסיכום לפני קבלת החלטה על חינוך פנימייתי למתבגר, יש לקחת בחשבון גם את הצרכים הרגשיים הספציפיים של כל מתבגר, מעבר לתחומים הלימודיים השונים. גם אם רוב המתבגרים מצליחים לתפקד במסגרות הפנימייתיות ישנם מתבגרים שמסגרות אלו לא מתאימות להם.

אוריה יורב עו"ס קליני, מטפל במתבגרים, מרכז גוונים

חינוך בגיל הנעורים

לאחרונה גילינו לתדהמתנו שהוא מעשן

שאלה:
בננו, כבן חמש עשרה, לומד בישיבה תיכונית במרחק נסיעה רב מהבית. בגלל המרחק, אין לנו אפשרות לעקוב אחריו. לאחרונה גילינו לתדהמתנו שהוא מעשן וכנראה גם בקשר עם בנות. חשבנו להחזיר אותו הביתה ולשוחח איתו, להזהיר אותו, ואולי גם להעביר אותו למקום לימודים אחר, כדי להרחיק אותו מהחברה הנוכחית. אבל חבל לנו שיעזוב את המוסד, כי הוא תלמיד טוב, וזה יפגע בהתקדמותו. אנו חוששים לשתף את המחנך כי אולי יסלקו אותו מהלימודים. נשמח לקבל עצה.

תשובה:
גיל הנעורים הוא גיל עם קשיים לא מעטים בחינוך. כאשר הנער עומד על דעתו, הוא מגלה את הטוב, אך גם את הרע, בבחינת "עץ הדעת טוב ורע", כלומר, הדעת גורמת להכיר במציאות הרע ולחפוץ בו. אולם, הרצון הזה ניזון מתוך הרגש והדמיון, הסוחפים את הדעת והרצון, וגורמים לנער להימשך למחוזות שליליים. מתוך הכרה זו אפשר לגשת ולבחון את בעיה שהצגתם, שהיא בעיה כללית בדורנו, כאשר הכל פתוח ונגיש לכל נער ונערה.

הנקודה הראשונה אותה הזכרתם היא, הריחוק מהבית, וחוסר האפשרות לעקוב אחרי בנכם. עצם העלאת נתון זה אומרת דרשני. וכי אם היתה לכם אפשרות לעקוב אחריו היתה בכך תקווה? הרי הכל נובע מתוך משיכה של דמיון ורגש. אי אפשר לעצור זאת על ידי שימת כבלים חיצוניים. הכלל הוא, שבכל מקום שיש "שוטרים" יש גם "גנבים", אם היחס לנער המתבגר הוא כאל "גנב" שצריך לעקוב אחריו, זה עצמו מוליד בעיה חינוכית.

זוהי רק הערה על דבריכם, שהרי למעשה לא ניהלתם מעקב אחריו, וטוב שכך. כיוון החשיבה לטיפול בנער בגיל כזה הוא, על פי דברי חכמים "טובה מרדות אחת בליבו של אדם, יותר ממאה מלקויות" (ברכות ז') כלומר, עלינו להשתדל להביא אותו בעצמו למחשבה מחודשת על דרכו, ולתת לו את הכוח להתגבר על הדמיונות. זוהי ה"מרדות בליבו של אדם" מרדות מלשון רידוי והכנעה (רש"י שם). כשאדם עצמו מתמודד עם הכוחות השליליים שבו, הוא לבדו מסוגל להכניע אותם ולהפכם לכוחות טובים. לעומת "מלקות" הבאות מבחוץ ואינן גורמות לשינוי הפנימי. למרות שלעינינו, ההורים, נראה הנער כאילו הוא ילד, הרי הילד הזה כבר מעשן, וקובע לעצמו סדר של התנהלות עצמאית. צעידה עם הנער במסלול כזה, מחייבת מתן אמון רב בכוחותיו, מתוך ידיעה ברורה שיש לו את הכוחות הפנימיים אשר יובילו אותו לדרך הטובה.

כאן, מתגלה קושי אצל הורים, אשר בנוסף להתייחסות העניינית, להצבת מטרה ברורה בשיחה עם הנער, הם קשורים גם ברגשות אל בנם. ולכן, ההדרכות והתגובות שלהם לא תמיד ענייניות. בזה, כמעט ואין הבדל בין הורים להורים, כולם אוהבים את ילדיהם (ב"ה שכך הוא) ולכן הם נוגעים בדבר. משום כך, הייתי מייעץ לכם לפנות דווקא למחנך שלו, ולבדוק יחד איתו, כיצד אפשר להוליך את הנער. מחנך טוב, האוהב את תלמידיו, יכול לפעול עליהם פעולה טובה, ולגרום שיוציאו את כוחותיהם החיוביים אל הפועל.

הנושא הלימודי (ההישגים, הציונים) הוא דווקא שולי ביחס למטרה האמיתית יותר, לסייע לנער לבנות את נפשו באופן נכון. לכן, אל לכם לחשוש מירידה ברמת הלימודים, כרגע זה אינו העיקר.

כאמור, עדיף שמישהוא חיצוני, כדוגמת המחנך או ראש הישיבה הם אשר ישוחחו עם בנכם, ולא מתוך מגמה להענישו על מעשיו, אלא מתוך מגמה לעורר בו כוחות אמיתיים, ובסיוע שלכם כהורים, אשר גם בבואו הביתה תמשיכו איתו את המהלך הזה, אני מאמין שתחלצו אותו מהמשבר והוא יעלה על דרך המלך.

הרב אליקים לבנון, רבה של אלון מורה וראש ישיבת ההסדר

המאמר פורסם בעלון "קוממיות"

פנימיה – מומלץ או לא?

צביקה מור על ישיבה פנימיה

איפה שהוא באמצע כיתה ז', הורים ותלמידים רבים עומדים בפני אחת ההחלטות הסבוכות בחייהם. היכן ימשיכו הבן והבת בשלב הבא?  לישיבה התיכונית-סביבתית למיטיבי הלכת או לישיבה המדעית-טכנולוגית למיטיבי השבת. לאולפנה העירונית לאומנויות ולתיאטרון או לאולפנה הבִּנימִינִית השומרת על מיגרון.

אחת מהשאלות הגדולות העולות על הפרק היא שאלת הפנימיה.

לא בקלות מחליטים מתבגרים ללכת לפנימיה. גם לעצמאיים ביותר, חשובה הקרבה לבית, להורים ולמשפחה, ואם לא להם – אז לחברים בעיר או ביישוב ולא שכחנו את הסניף כמובן. אחרים מעלים את הקושי בהתנהלות היומיומית מחוץ לבית ועמידה בכללי הפנימיה הנוקשים בדרך כלל. אלו ואלו חוששים מהמפגש החברתי החדש. שלא כמו באקסטרני, כאן אתה יום ולילה עם החברים הטובים והפחות טובים. אינך חוזר כל ערב ל"טעינה" בביתך הטבעי והמוכר. ההתמודדות רצופה וארוכה למשך שבוע ובשבת ישיבה – לשבועיים.

לא בקלות מחליטים הורים לשלוח את ילדם לפנימיה.  לא קל להם לראות את מיטתו הריקה מידי יום, לאחר 14 שנות מגורים משותפים. והפחד הגדול: כיצד יסתדר עם מורים חדשים, חברים חדשים וחוקים חדשים. ומה עם התקשורת? הלוא ידוע שמתבגר בפנימיה מתקשר בממוצע פעם וחצי בשבוע להוריו וגם אז דיבורו לקוני במיוחד: "מה קורה?" ; "מה אתכם?" "בסדר" ; "סבבה" ; "יאללה ביי"…. כיצד ידעו מה באמת עובר עליו? האם טוב לו? האם טוב לו מספיק? מה הוא אוכל ומה לא? האם ישן מספיק? מיהם חבריו?

האמת היא, ששאלת הפנימיה אינה פוסחת גם על שולחנות הצוות בישיבות ובאולפנות, העורכים מידי פעם בדק בית ובוחנים מחיר לעומת תועלת.

לא בקלות מחליטה ישיבה תיכונית או אולפנה להחזיק פנימיה. במישור הכלכלי, הפנימיה אינה "משתלמת". את ההוצאות הרבות ניתן היה להפנות לתגבור לימודי ולפעילויות חברתיות מגוונות. גם במישור החינוכי עולות שאלות רבות מספור. למשל, האם טוב לצוות ולתלמידים להיות זה לצד זה באופן רציף או שטוב היה לשני הצדדים להתרענן בבית עד הבוקר הבא? האם טוב למתבגרים להיות זה לצד זה מסביב לשעון? האם אנשי הצוות בפנימיה מסוגלים לתת מענה חינוכי הולם לכוחות הרבים הפועלים בה?  אולי טוב וטבעי שהילדים יחזרו להתחנך אצל הוריהם?….

הורים ומחנכים רבים מתלבטים בשאלת הפנימיה, ואכן אין לה תשובה חד משמעית, כיוון שהיא תלויה במשתנים רבים. למשל: דרכה החינוכית של הישיבה, באיזו פנימיה מדובר (פנימיה או חצי פנימיה), מהם התנאים הפיזיים והשפעתם על המתבגר, מי בצוות המחנכים ומי בצוות המדריכים, מי ההורים ומה יכולת התמיכה שלהם בשלט רחוק. לפני הכל יש לבדוק מי המתבגר ומהם איכויותיו וקשייו וכו'.

לסיכום, הפנימיה היא כלי וככל כלי תלוי מה עושים איתו ומי עושה איתו. הפנימיה יכולה להיטיב עם אחד ולהזיק ביותר לאחר. אם החלטתם לשלוח את הצאצא לישיבה/אולפנה עם פנימיה, שימו נא לב לנקודות הבאות:

א. מרחק – מסגרת המרוחקת מידי מהבית, מבזבזת המון אנרגיות מהבן ומכם. חשבו נא על ההתאוששות המתבקשת לאחר כמה שעות נסיעה כל פעם, לעיתים בטרמפים (סוגיה בפני עצמה). האם תוכלו לבקר בקלות ובתדירות סבירה? לבוא ללמוד איתו בסדר ערב? להקפיץ לו בגדי שבת ששכח?

ב. מעקב – האם יש ביכולתכם לעקוב בהתמדה אחר התקדמותו האישית והלימודית בשלט רחוק?  לדעת אם טוב לו שם? אם הוא בודד?  להזכירכם, תלמיד המתחיל ט', לא מזמן סיים ח', ותלמיד ח' זקוק לכל הדעות לתמיכה ולמעקב של הוריו במישור הלימודי. האם תוכלו להיות שם בשבילו?

ג. תקשורת – האם בניתם כבר עם ילדכם ערוצי  תקשורת המוכיחים את עצמם? האם התרגלתם לשבת סתם כך ולדבר על נושאי ליבה בחייו ובחייכם? האם בניתם אמון שיאפשר לילדכם לראות בכם כתובת ראשונה לקשייו ולהתלבטויותיו?

ד. חברים ותנועת הנוער – כשהבן אומר "כן" לפנימיה, הוא עלול לומר "לא" לעוגן החברתי המוכר שלו בשכונה או ביישוב. ההדרכה בתנועת הנוער, החשובה ביותר מאספקטים רבים, עשויה להישלל ממנו בגלל חוסר הזמינות והפניוּת.

ה. משפחה – כיצד תסייעו לשמירת וביסוס הקשר בין ילדיכם במיוחד כשיש כמה מתבגרים בבית הלומדים בפנימיות או בוגרים בישיבות גבוהות וכדו'? האם נגזר על ילדיכם להיות עם "שכן קרוב" וללא "אח רחוק"?

ו. עומס – הישיבה התיכונית הפנימייתית מייצרת עומסים שונים: עומס לימודי – מקצועות רבים ושעות רבות של למידה. בישיבות רבות סדר הערב מסתיים באזור השעה 20:00. עמידה בכללים – בניין הכיתות, חדר האוכל, הפנימיה, אולם הספורט והמועדונים שכבתיים מחייבים תקנות וחוקים רבים. שעות השינה – תלמיד ישיבה תיכונית פנימייתית מכיתה י' ומעלה ישן בממוצע 5 שעות בלילה.

ז. קדושה – באופן טבעי לאחר יום הלימודים העמוס שהתחיל בסביבות 07:00 והסתיים לו אי שם ב20:30, מהווה הפנימיה אגן ניקוז לכל האנרגיות של רתיחת הדמים המובנית בגיל הנעורים, האצורות במשך היום. עישון הסיגריות והנרגילות, השתייה החריפה והצפייה בסרטים לא ראויים, אינם מתרחשים בבניין הכיתות ובוודאי שלא בבית המדרש אלא דווקא בפנימיה ובסביבתה. מספיק תלמיד אחד מהסוג הזה כדי להכניס את בנכם לחבורה מפוקפקת זו. כיצד תוכלו לדעת שהישיבה שבחרתם יודעת לייצר תרבות חיובית אלטרנטיבית בערבים? האם המערך החברתי בישיבה שבחרתם יודע לתעל את האנרגיות הרבות של גיל הנעורים לעשייה חיובית מידי ערב?

ח. חינוך בקבלני משנה – האם המסגרת, על כל חלקיה, ממשיכה את הקו החינוכי בביתכם? האם ילדכם ימשיך לספוג את הערכים המשפחתיים שלכם כשהוא מבקר בבית יממה וחצי בשבוע בלבד? כיצד?

הכנה וחשיבה משותפת שלכם עם הבן והבת תאפשר לכם ולהם לנחות נחיתה רכה בישיבה ובאולפנה ואף לזרוע אופטימיות רבה להצלחת השנים הבאות.

 

צביקה מור, מאמן הורים ונוער, התמחות באימון ADHD,

052-6070954 more-lanoar.co.il

יציאה ללימודים מחוץ לבית

הורים רבים מתלבטים בצדק, האם לשלוח את בנם או את בתם למוסד חינוכי מעולה הרחק מהבית או להעדיף את קרבת הבית. השיקולים הם קשים וסבוכים: כאשר מקום הלימודים הוא רחוק, ואין הבן חוזר לביתו מידי ערב אלא לן בפנימייה, וממילא מצטמצמת השפעת ההורים על חינוך הבנים. הבנים מתרחקים מהבית לא רק מבחינה פיזית אלא גם מבחינה רוחנית. יקשה על ההורים להנחיל להם את תורת האם ואת מוסר האב ("שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך").

מאידך, האווירה החברתית בישיבה התיכונית או באולפנה עשויה לתרום רבות לעיצוב עולמם של התלמידים. התלמידים נהנים מחברה טובה ומנצלים את שעות הפנאי לעשייה חיובית (מכאן אחריותן הכבדה של הישיבות התיכוניות והאולפנות בבחירת צוות הדרכה שלא ישמש רק בתפקידי שיטור אלא כדמויות מופת הראויות לחיקוי). זה היה אחד מהשיקולים המרכזיים ברעיון הקמת הפנימיות בישיבות התיכוניות ובאולפנות. בדרך כלל, במישור החברתי, הבית מתקשה לעמוד בתחרות מול פנימיות ישיבתיות שמתפקדות כראוי. הבית איננו יכול לספק לבנים חברה תוססת, רעננה ואיכותית. בבתים רבים, תרבות הפנאי העיקרית היא הצפייה בתוכניות הטלוויזיה. יחד עם ההורים האוהבים ממתינה הטלוויזיה לשובם של הבנים הביתה. ההשפעה החיובית של הקשר עם ההורים מתמסמסת בגלל השפעתה השלילית של הטלוויזיה.

על כן ההכרעה היא קשה: השפעת הבית מול השפעת הישיבה, איכות הבית מול איכות הפנימייה (יש פנימיות שתורמות רבות לנוער, ויש פנימיות שהאווירה השוררת בין כותליהן היא עכורה והרסנית).

ראוי לצרף לשיקולים שהועלו לעיל, שלושה שיקולים נוספים המוזכרים בפירוש "תפארת ישראל" למסכת אבות (פ"ד יד) על המשנה: "הוי גולה למקום תורה". נביא את הדברים קרוב ללשונם:

"משנה זאת היא תוכחה כלפי בחור המתחיל ללמוד. לשון 'גולה', היינו שיעזוב את הוריו ואת משפחתו… ולמרות שקשה הפרידה הזאת כמנתק תינוק משדי אמו – לטובתו היא. כמו שהעשב לא יצלח במקום שנזרע תחילה, אלא הגנן יעקרו ממקום זריעתו וייטע אותו במקום אחר, כך האדם לא יצליח (להתפתח) בתורה ובמידות במקום מולדתו אלא במקום אחר. וזאת משלושה טעמים:

א. "הרבה שעשוע ילדוּת וחברים שמחוּ נפשוֹ בילדותו. הוא מוכרח לעזוב אותם אם רצונו לעלות בסולם ההשכלה (= החכמה). אבל בביתו, ההרגל ימנע ממנו מלפרוש מהם". הדגש הוא על המעגל החברתי. לשם התפתחותו, צריך הנער להתחבר לחברים בוגרים בנפשם ורציניים. אבל, כל עוד הנער נשאר בביתו, יקשה עליו להחליף את מעגל חברי הילדות שלו.

ב. "בבית הוריו הוא תמיד ישאר ילד". בבית, ההורים מפנקים אותו ועוטפים אותו באהבה, עד שהבן "שוכח את תכליתו, להתחזק להיות איש". הדגש הוא על הפינוק המשפחתי שעלול לעכב את תהליכי ההתבגרות הנפשית.

ג. "הדבר ידוע שהאדם יתאמץ יותר לעשות הטוב מתוך חופש ממה שיעשה על ידי הכרח (= כפייה) מאחרים. אולם בעודו בבית הוריו, לא יתאמץ הבן להשגיח על עצמו להתעלות בגרם המעלות (= הבן לא יתאמץ להתקדם), ביודעו שהוריו ישגיחו עליו". הדגש הוא על עצמאות ואחריות. בבית, סומך הבן על הוריו. הם אחראים על הכל, החל מהעמידה בזמנים וכלה בדרבון לקראת בחינות. הרחק מהבית, מגלה הנער כוחות חדשים שהיו רדומים אצלו.

ה"תפארת ישראל" הזכיר בדבריו שלושה נימוקים כבדי משקל בעד יציאת נערים למוסדות חינוך הרחוקים מן הבית. א. עזיבת הבית מאפשרת לנער/ה לרענן את המעגל החברתי שלו ולהתחבר לחברה רצינית ומבוגרת. ב. עזיבת הבית מרחיקה אותו מהפינוקים הביתיים המנציחים את ילדותו. ג. היציאה מהבית מנתקת את התלות בינו לבין הוריו ומחנכת אותו לעמידה עצמאית ולאחריות. הוא כבר איננו יכול לסמוך רק על הוריו, הוא חייב לסמוך בעיקר על עצמו.

מסקנת ה"תפארת ישראל" היא ברורה: אין להשאיר נער בבית! הוא אף מצא רמז לכך בפסוק: "אבי ואמי יעזבוני וה' יאספני" (תהלים כז י). פירוש: אם אעזוב את בית הורי, אזי ה' יאספני.

שלושת השיקולים הנ"ל אינם נכונים בכל מקרה. לעיתים קיימים שיקולים הפוכים שמכריעים את הכף, אבל ללא כל ספק צריכים שיקולי ה"תפארת ישראל" להילקח בחשבון לפני ההכרעה הסופית.

הרב אלישע אבינר, מייסד "לב אבות", ראש הכולל בישיבת ההסדר במעלה אדומים, ורב קהילה.
מתוך הספר "אמונת החינוך" עמ' 79

שינה מחוץ לבית

שאלה: הבן שלנו יוצא לפנימייה ומעולם לא ישן קודם מחוץ לבית (אפילו לא יצא למחנות קיץ). הוא טוען שהכל יהיה בסדר ואולם אנחנו חוששים. כיצד אפשר להכין אותו לקראת המצב החדש?

תשובה: יציאה לפנימייה טומנת בחובה אתגרים רבים. אחד מהם הוא השינה מחוץ לבית. יתכן ובנכם מכיר את עצמו ואת יכולותיו וייתכן כי הוא אינו מעריך באופן נכון ומותאם את המצב. בין כך ובין כך, נראה כי גישה תומכת ומגבה, תהיה יעילה יותר מגישה חוששת ו/או ספקנית.

לאור הנ"ל, נמליץ לעודד ולתמוך בתחושת היכולת שבנכם משדר ועם זאת, "להשאיר פתח" ולקבל קושי או חשש  שיעלה מצדו בהמשך (אם יעלה), ללא הערה מסוג "אמרתי לך" ו"אם רק היית מקשיב".  ניתן גם להיעזר באח גדול או במדריך בתנועת הנוער, שישוחח עם בנכם בנפרד או עם קבוצת בני גילו על ההתמודדות הכרוכה ביציאה לפנימייה ועל אתגרים נוספים בהם הם צפויים להיתקל.

נעמי עיני, פסיכולוגית חינוכית מומחית, בוגרת בית ספר מנדל למנהיגות חינוכית ולשעבר מנהלת השרות הפסיכולוגי חינוכי של גוש עציון

לחצו כאן לעוד שאלות ותשובות

.

.

בחירת מקום לימודים – שיקולים מרכזיים

מבחני קבלה - לב אבות

כבר נשפכו חביות שלמות של דיו על תיאור מסלול הייסורים שעובר על נערים/ות בתקופת הרישום לישיבות התיכוניות ולאולפנות. הם נרשמים לכמה מוסדות חינוך, נכשלים במבחני הקבלה ונאלצים להתמודד עם התשובות השליליות. מפח הנפש הוא גדול, אין תקווה באופק. ההורים נבוכים ובני הנוער מתוסכלים.

הקושי מתחיל בשלב מוקדם יותר: ההיצע הגדול של מוסדות החינוך מכניס את ההורים ואת התלמידים להתלבטות ולמבוכה. גם מי שמכריע לטובת מוסד בקרבת הבית, לא תמיד נחלץ מהספק, בגלל שיש אזורים מסוימים שבהם קיים ריכוז גדול של מוסדות חינוך שסמוכים אחד לשני. מרחב הבחירה הוא גדול וקיימות מספר רב של חלופות עד שלעיתים נוצר בלבול גמור, ובסופו של דבר שיקולים זרים משפיעים על ההכרעה הסופית.

נחזור על הראשונות: לשהייה בין כותלי מוסד חינוכי, יש שלוש מטרות מרכזיות: לימודית, "חינוכית", חברתית.

א. מטרה לימודית: בבית ספר – לומדים!! קונים יידע, יידע בקודש ויידע בחול. וכן רוכשים מיומנויות לימודיות שישמשו ככלים חיוניים לקניית יידע נוסף בהמשך החיים ולהרחבתו.      

ב. מטרה "חינוכית": בבית ספר – מקנים ערכים ומעצבים אישיוּת. אמנם המשבצות במערכת המיועדות לכך הן מועטות (כגון, שעות מחנך וכדו'), אבל ניתן לנצל כל את השיעורים להנחלת ערכים. המפגש עם דמות מחנכת תורמת לעיצוב אישיותם של התלמידים.

ג. מטרה חברתית: התלמידים שוהים כל היום בחברת חבריהם. בני נוער זקוקים לחברה, בית הספר מספק אותה! הם גם לומדים כיצד לתפקד ולהתנהג בחברה.

כל אחת משלושת המטרות היא חשובה וחיונית עבור בני הנוער.

א. "המטרה הלימודית". איננו זקוקים להוכחות לחשיבות רכישת החכמה. לפי חלק מגדולי ישראל, ה"צלם אלוקים" שבאדם הוא שכלו, ועליו לפתח אותו ולהוציאו מן הכוח אל הפועל. אדם שלא קונה חכמה ודעת נקרא "בוּר" כפי שנקראת שדה שלא נעבדה ("שדה בוּר"). את הפסוק "אדם לעמל יוּלד", פירשו חז"ל כמכוּון לעמל של השגת החכמה, ובמיוחד תלמוד תורה. כינוי נוסף למי שלא קנה תורה וחכמה הוא "עם הארץ". מסופר על הסבא מסלבודקא, מראשי תנועת המוסר שהיה נוזף בתלמידים שלא השקיעו בלימודים בישיבה: "אם לא תלמד תישאר עם הארץ!!!". להיות "עם הארץ" זו הקללה הנוראה ביותר. כך גם מסופר על הגרש"ז אוירבאך זצ"ל שהיה אומר לבניו "אם לא תלמדו תורה, תהיו עמי ארצות", ונמנע מלומר "אם תלמדו תורה תהיו כמו גאון פלוני". מדוע? כיון שהוא סבר שהפחד מלהיות "עם הארץ" קודם לשאיפה להגיע לדרגת אחד מגאוני ארץ.

ב. "המטרה החינוכית". "אם אין יראה – אין חכמה". האדם איננו רק "חמור נושא ספרים" אלא גם יצור עִם עולם נפשי ורגשי עשיר. לפי גדולי ישראל אחדים, ה"צלם אלוקים" שבאדם, הוא בחירתו החופשית, רצונו החופשי. לא רק את החכמה מבקשים אלא גם רצון קדוש וטהור. "וטהר לבנו לעבדך באמת". תקופת גיל ההתבגרות היא תקופה של גיבוש זהות ועיצוב אישיות. הנערה או הנער נכנסים לחט"ב או לתיכון כאיברים אינטגראליים מהוריהם, ויוצאים בתום שנות הלימוד כיצורים עצמאיים, בעלי אישיות ייחודית. את התהליך הזה הם עוברים בין כותלי בית הספר. לכן, ההשקעה ה"חינוכית" בתלמידים כוללת גם השקעה בעיצוב אישיותם.

ג. "המטרה החברתית". האדם הוא "יצור מדיני", כלומר: יצור חברתי, כך לימדונו הקדמונים. זה נכון פי כמה וכמה בגיל ההתבגרות. אחד האיפיונים של גיל ההתבגרות הוא העברת כובד המשקל של התקשורת האנושית מהבית לחברים. בתקופה זו, החברה היא מצרך קיומי עבור הנער והנערה. לכן, איכות החברה שבה בני הנוער שוהים היא גורם מרכזי בהתפתחותם. בארה"ב התפרסמו מחקרים וספרים שטענו שיותר ממה שמשפיעים ההורים על המתבגרים, משפיעים עליהם חבריהם. אם מחקרים אלו נכונים, זה כמובן מאוד מדאיג, כיון שההורים אמורים להחזיק בשרביט החינוך ולא החברים. אולי מחקרים אלו משקפים את המצב של הנוער בארה"ב ולא של הנוער שלנו, שהשפעת הוריהם ניכרת עליהם. מכל מקום, ניתן ללמוד מכאן עד כמה החברה חשובה ומשפיעה בגיל ההתבגרות.

סדר עדיפויות. השגת כל שלושת המטרות הנ"ל חיונית להתפתחות הבריאה של המתבגר. לכן, האידיאל הוא למצוא מוסד חינוכי שעונה על שלוש המטרות, כלומר מוסד חינוכי שיש בו אווירה לימודית, אווירה "חינוכית" ואווירה חברתית.

אם הישיבה/תיכון/אולפנה נותנים מענה בכל שלושת התחומים, זהו אידיאלי, ואין כל מקום להתלבטות. אבל, מה עושים אם המענה הוא חלקי? איזה תחום מבין שלושת התחומים קודם? האם יש סדר קדימויות?

מפורסמת קביעתו של הראי"ה קוק זצ"ל ש"מטרת החינוך היא להכשיר את האדם לצורתו המתוקנת, שהנקודה המרכזית שבה היא לעשותו טוב וישר" (אגרות הראי"ה, איגרת קע). מטרת היא לעשות את התלמיד "טוב וישר". הרב קוק מסביר שאין האדם נעשה "טוב וישר" אלא מתוך אמונה בה' וקירבה אליו, מתוך "קריאה בשם ה'". וכיצד יחוּנך הילד לקרוא בשם ה'? משיב הרב, שלימוד תורה משריש באדם את הקריאה בשם ה', לכן לימוד תורה תפס מקום מרכזי כל כך בעם ישראל.

לעניננו, חשובה קביעתו של הרב שמטרת החינוך היא לעשות את התלמיד "טוב וישר". זה השיקול המרכזי שצריך להשפיע על בחירת מקום הלימודים. הדרך לטוב וליושר איננה זהה אצל כל הילדים. לכל ילד ונער, יש מסלול משלוֹ כיצד להגיע לטוב וליושר. אבל, זה מה שצריך לעניין את ההורים. יידע במקצועות החול, ואפילו בלימודי קודש, ניתן להשלים, ויעיד על כך רבי עקיבא שהתחיל ללמוד תורה בגיל מבוגר והצליח להשלים את כל הפערים הלימודיים, אבל "טוב ויושר" קשה להשלים (אם כי יש ויש שהצליחו בגיל מבוגר לעצב מחדש את אישיותם).

הוי אומר: העיקר הוא האישיוּת, זה הבסיס שעליו נבנה הכל. חז"ל לימדונו, ש"יראת שמים" היא כמו המפתח של האוצר, היא כמו החומר המונע את התבואה מריקבון. האדם הוא אוצר בלוּם – ואין כל ספק שהחכמה והידע הם מן החשובים שבתוכו, אבל ללא יראת השמים, ללא "אישיוּת" מלאה טוב ויושר, ינוּצל האוצר בצורה לא ראויה ויתבזבז לריק, ואף תכולתו תרקב. אנחנו מייחלים שבנינו ובנותינו יתמלאו "טוב ויושר", ו"הטוב והיושר" שהם קנו יהיו להם מפתח לחיים, על עושרם ושלל צבעיהם.

חלוקת תפקידים. חשוב להזכיר שלכתחילה, קיימת חלוקת תפקידים בין הבית לבין בית הספר: תפקיד פיתוח אישיות מוטל על הבית, על ההורים, ומוסד הלימודים אחראי רק על התחום הלימודי. אבל, במצב הקיים, שבו נערות ונערים שוהים את רוב יומם במוסדות החינוך, עבר חלק מתחום פיתוח האישיות למוסדות החינוך. לכן, זה שיקול מרכזי בבחירת מקום הלימודים.

התחשבות ברצון הנער/ה. ומה עם רצון הנער/הנערה, האם להתחשב בו? הרי "אין אדם לומד אלא במקום שלבו חפץ"?! התשובה היא שגם זה נכנס בשיקולים השונים של עיצוב האישיות. "מקום שלבו חפץ" מרפד את הנחיתה של התלמיד ב"מקום", מסייע לו להתאקלם באווירה החינוכית, להפנים מסרים חינוכיים ולפתח אישיות חיובית. "מקום שלבו חפץ" איננו שיקול אולטימטיבי, המכריע לבו, אלא הוא מצטרף לשיקולים נוספים על עיצוב האישיות. לאחרונה קראתי בשם אחד מגדולי ישראל, שהכלל "אין אדם לומד אלא במקום שלבו חפץ" מחייב אצל מבוגרים ולא אצל צעירים וקטנים. אצל קטנים, יקבעו ההורים כשיקוליהם היחידים הם טובת הילד. ילד קטן איננו מסוגל לשקול את טובתו בבחירת מקום לימודים. ענינים טפלים, שוליים או חולפים עשויים להשפיע על העדפותיו, לכן אין להתחשב ב"חפץ לבו". אך מתעוררת השאלה: מיהו קטן ומיהו מבוגר? נער/נערה בסיום ה"יסודי" או בסיום חטיבת הביניים – יש מהם שהם עדיין "קטנים" ויש מהם שהם כבר "מבוגרים"! זהו אופיו של גיל ההתבגרות.

פנימייה או לא? קירבת המוסד לבית מול מוסד פנימייתי – מה משקלם? בעבר הקדשנו לנושא זה כמה מאמרים ולא נחזור עליהם. אבל, ברוח מה שנכתב לעיל, נזכיר שהשיקול גם בנושא זה הוא עיצוב האישיות. מה יתרום יותר לעיצוב האישיות של הנער/ה – הקרבה לבית, המגורים בבית (מחד – ההשפעה הברוכה של הבית, מאידך – סכנות הרחוב האורבות למי שמסיים לימודים לקראת ערב ועלול לגלוש אל הרחוב), או השהייה במוסד פנימייתי (המעניקה לנער מסגרת חברתית-חינוכית ביום ובלילה, אבל מרחיקה אותו מההשפעה הרצופה של הבית). כשם שאין פרצופיהם שווים, כך אין הבתים שווים. לכן, התשובה לשאלה זו היא אינדיווידואלית, היא תלויה באופי הבית ובאופי הנער, אבל השיקול המרכזי היא עיצוב אישיות הנער/ה.

הרב אלישע אבינר, מייסד "לב אבות", ראש הכולל בישיבת ההסדר במעלה אדומים, ורב קהילה

עוד מאמרים על בחירת מוסדות חינוך ועל רישום למוסד חינוך

חינוך פנימייתי – מכתב של אמא

חינוך פנימייתי - מכתב של אמא

ההחלטה לאיזו ישיבה/אולפנא שולחים

במשך כל שנות גידולו של הילד אנחנו משדרים לו שיש לו על מי לסמוך, אנחנו הכתובת לכל התלבטות וצומת, אנחנו מכירים אותו יותר מכל אחד אחר, רואים את הכוחות שבו וגם מכירים את החולשות אך מקבלים אותם באהבה גדולה. ופתאום בהגיעו לכתה ח' נוצרת סביבו אווירה כאילו ההחלטה לישיבה תלויה בו. זהו שדר הן של המוסד החינוכי בו הוא לומד והן של הישיבות/האולפנות שמגיעות לבית הספר ומקיימות ימי היכרות לתלמידים. אני חושבת שההחלטה עדיין נתונה להורים מתוך ההיכרות העמוקה עם הילד ועם צרכיו. על המוסדות החינוכיים לפנות להורים, ועל ההורים להחליט מתוך התייעצות והתחשבות ברצונותיו ויכולותיו של ילדם.

הקשר הפתוח והקרוב עם ההורים
קשר פתוח וחם עם הורים מיטיבים הוא המפתח לכל גיבוש האישיות הבוגרת מבחינות רבות, קשר זה חייב להיות רציף במהלך החיים ובמיוחד כשהנער מתמודד עם משימות ואתגרים לא קלים. מבט אוהב של אבא בסוף היום, חיבוק של אמא לפני היציאה מהבית בבוקר, מחוות קטנטנות שרק הורים יכולים להעניק לילדם מחזקים אותו ומחברים אותו באופן רציף אל העוגן הנצחי שלו – משפחה. אף מחנך/מדריך/מורה לא יוכלו להחליף את המקום של האהבה הבלתי תלויה בדבר שהורים נותנים לידיהם. הברירה של הילד להתמודד בפנימייה על ידי קשרים חברתיים חזקים היא ברירת מחדל שתוכל לחזק אותו במקרים רבים, אך לאורך שנים המשמעות תפחת והמחיר של הפסד הקשר הטבעי עם ההורים כבד מידי.

היתרונות החינוכיים של הפנימייה
אמנם, אין ספק שהפעילויות החוץ-לימודיות הרבות הקיימות במוסדות אלו מעשירות את הילד, מפתחות את עולמו הערכי והרוחני ומנתבות אותו להתפתחות אישית בכיוון אידיאליסטי ותורני. כמו כן אין להתעלם מהצורך החברתי העז הקיים בגיל זה. אולם יש לחשוב כיצד לאפשר לנערים/ות לעבור תהליך של התפתחות אישית חיובית מבלי לשלם מחיר כבד בקשר עם הבית. את המשקל של הפעילויות החברתיות החינוכיות יש להחזיר למימד הראוי לו בתנועות הנוער, בפעילויות חברתיות במהלך היום ובסמינריונים תקופתיים. וכמובן שהמחנכים יהיו אנשים שעניינם בחינוך ליראת שמיים ולמידות וממילא הילדים יקבלו מהם הרבה מעבר ל'לימודים'.

באחד מאספות ההורים נאמר שהמגורים בפנימייה מחנכים להתחשבות באחר (תור למקלחת וכד'). יתכן, אך נראה לי שההימצאות בבית ששוקק חיים (גם אם מדובר במס' שעות מועט ביום) מזמנת לנער/ה רגעים רבים שבהם הוא נדרש לגייס מתוכו טוב פנימי והתחשבות באחיו ובהוריו, ובכך הוא הופך לשותף פעיל בגוף המשפחתי.

תפקיד ההורים
יש לסמוך על ההורים שמצוות החינוך היא עליהם והם אלו שמקבלים סייעתא דשמיא בחינוך ילדיהם, ולהחזיר להם את שרביט החינוך תוך מתן הדרכה וליווי במקרים חריגים. (במציאות היום הורים רבים 'סומכים' על המחנכים ש'יתקנו' את ילדם יותר מאשר הם סומכים על עצמם).

יש לזכור שהימצאות בפנימייה איננה ערובה למניעת ה'גלישה לרחוב' ופיתויים שליליים, הנגרמים תמיד ממצוקה שלא קיבלה מענה. אם הילד נמצא יום יום בבית והוריו ערים להתנהגותו ולרגשותיו הם יוכלו לאתר ולטפל במצוקות אלו מוקדם בהרבה מאשר כשהוא בפנימייה (ושוב אינני מתעלמת מהמקרים הרבים שמתעוררים קשיים דווקא בקשרים עם ההורים ויש צורך בהתערבות מקצועית שתלווה ותסייע לילד ולהוריו).

הפנימייה כורח המציאות ולא בחירה
יש לזכור שהתהליך שהתרחש בציבור שלנו, של הקמת מוסדות פנימייתיים, נולד ככורח, ואילו כעת כשכמעט בכל איזור בארץ יש אוכלוסיה תורנית ציונית מספיק גדולה, אין כורח שילדים יחצו את הארץ כדי להגיע לישיבה 'מתאימה'. אלא יש להקים מוסדות איזוריים שיתאימו את עצמם למגוון האוכלוסיה באיזור.

המצב כיום הוא שבמקומות רבים אין למעשה בחירה בין מוסד פנימייתי לזה שאיננו פנימייתי משום שרוב המוסדות התורניים ברמה גבוהה הם פנימייתיים, ובדרך כלל נוסף להם גם צביון 'מפתה' שמושך את הילדים להתרחק מהבית. זהו מצב לא בריא, ואני חוששת שיש לו מחירים כבדים ועלינו לחשוב על שינוי. אני מקווה מאוד שאינני האמא היחידה שחושבת כך, ושאולי יש כאן שיקוף של דור הורים חדש שרוצה ומוכן להיות שותף מלא בחינוך ילדיו מתוך חיבור עמוק לערכים תורניים ואידיאליסטים.

בית-ספר פנימייתי

ישיבה תיכונית עם פנימיה

שאלה:האם נכון להוציא ילדים מהבית לפנימייה בכל גיל שהוא, ומהי גישת ההלכה בנושא?

תשובה:בירור סוגיה זו על-פי התורה חייב להתבסס על הכרת המציאות הפנימית בארץ, ואינו יכול להיות תיאורטי לגמרי. על-כל-פנים אפשר להעיר כמה הערות כלליות.

ודאי שעל-פי תורה ההורים הם הגורם המחנך והמורה הראשי הם ההורים, כמו שכתוב "ושננתם לבניך" (דברים  ו), "ולמדתם אתם את בניכם" (דברים יא יט), אך זכור לטוב יהושע בן גמלא שראה שלא כל ההורים מסוגלים ויכולים למלא משימה זו, לכן הוא תיקן שיהיו מלמדי תינוקות בירושלים, ואז בוודאי הילדים לא גרו בבית, אך אין הכרח שהיה זה פנימייתי, ויכול להיות שהתאכסנו אצל משפחות מקומיות. הוא בחר דווקא בירושלים, לפי התוספות מפני שיש שם אווירה של קדושה גדולה, ותלמיד שרואה כוהנים עוסקים בעבודה, מתעורר אצלו חשק ללמוד תורה ויראת שמים. אבל גם לזה לא כל ההורים היו מסוגלים, לכן הוא תיקן שיהיו מלמדי תינוקות בכל פלך ופלך, כלומר בתי-ספר אזוריים ולא פנימייתיים, ובגלל מרחק ההליכה היו מיועדים לבני שש-עשרה או שבע-עשרה. אך בגלל הגיל המבוגר בו הוכנסו התלמידים למסגרת, לא היו להם הרגלי משמעת, ולכן כאשר רבם כעס עליהם, היו בועטים ויוצאים. משום כך הוא תיקן שיהיו מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר מגיל שש-שבע (בבא  בתרא  כא  א).

מכל זה הננו רואים:

  1. שהמחנכים האידאליים הם ההורים.
  2. כאשר מחנכים אלה אינם ממלאים חובתם, יש להסתייע במחנכים מבחוץ.
  3. שגם אז לא היתה מסגרת פנימייתית אלא הילדים גרו בבית.
  4. יש חשיבות לאווירה כוללת של יראת שמים.

על הערך של ההורים בתור מחנכים אין צורך להסביר הרבה, שהרי חינוך במהותו צריך להיות מתוך תשומת לב לאופי המיוחד של כל אחד, וההורים הם המתאימים לכך, בגלל יכולתם הטבעית להתמסר, והילדים אוהבים ומעריכים אותם.

דא עקא שלא תמיד כן הוא, ובעידן המודרני יש בקיעים רבים בתיאור אידאלי זה. הרבה פעמים יש מרד נגד ההורים בגיל ההתבגרות תוך כדי תהליכים של גיבוש זהות המלווים בקונפליקטים, וכבר אמרו חז"ל שהמכה את בנו הגדול חייב נידוי (מועד  קטן  יז  א), כי הבן עלול לבעוט בו ולהחזיר לו. ובספר פלא יועץ הוא מוסיף, שהוא הדין אפילו בקטן שאינו מקבל מרות, ולאו דווקא הכאה אלא הוא הדין בגערה, ובדורות אלה שיש מרד נעורים חריף, "מה טוב ומה נעים לאב ולאם אם יהיו באפשרות להם שיפרישו את בניהם שלא יהיו סמוכים על שולחנם" (ערך  הכאה). ואכן בפנימייה הילד נמצא בחברה שוויונית, שאינה מעוררת אצלו רגשי מרדנות, ואדרבה, מאפשרת את גיבוש העצמאות בגיל ההתבגרות. החינוך החברתי הוא גם בעל חשיבות מכרעת בפנימייה, שהנער מתרגל למלא חובות ולא להיות נמשך רק אחר נוחיותו באורח מפונק. הוא לומד אחריות חברתית.

יש גם ערך רב בהרחבת אופקי התלמידים על-יד פגישת נערים אחרים, מגווני אוכלוסיה שונים.

כמו-כן הפנימיות יוצרות אווירה חינוכית מתאימה, לעומת הבית בה גורמים שליליים נמצאים בסביבתו או אפילו בתוכו, כך שהפנימייה מאפשרת גם להילחם במציאות השלילית, וגם להכשיר את התלמידים להתמודד אִתה.

אין צורך לומר שבמקרה של בתים הרוסים, הפנימייה היא ממש הצלת נפשות.

יחד עם זה יש חיסרון רגשי רב במגורים בפנימייה, ויש ילדים שסובלים מזה מאוד. יש ילדים שזקוקים מאוד לפרטיות וליחס אישי, וקשה להם החשיפה וגם העמידה במאבקים התוך-חברתיים.

היוצא מכל הנ"ל הוא שיש לשים לב לגורמים השוואתיים:

  1. גיל, שאכן פנימייה יותר מתאימה לחינוך על-יסודי.
  2. יחס הגומלין בין הילד להוריו במובן של רגשי מרדנות.
  3. המצב הרוחני והחינוכי של הבית.
  4. אופיו של הילד ותגובתו לחשיפה חברתית ממושכת.

כמו כן, אי-אפשר לדמות פנימייה לפנימייה, ולכל אחת ואחת יש מאפיינים שונים, בגישה הרוחנית, בשיווי בין חופש והתערבות. אך באופן כללי נוכל לומר שהישיבות התיכוניות והאולפנות הן ניסיון מוצלח מאוד, ויש להן זכויות גדולות מאוד לתורה, לאומה ולקידוש השם.

הרב שלמה אבינר, רבו של היישוב בית אל, ראש ישיבת "עטרת כהנים"