תגית: פסיכולוג

כיסוי וגילוי

רובנו רגילים לראות במסכה ביטוי לזיוף וחוסר אותנטיות. "אחת הבעיות הגדולות בחיינו היא המסכה." טען הרב זאב קרוב ז"ל, במאמרו "להסיר מסכות – עולם של אמת". "אתה מדבר עם אנשים וצריך לבדוק האם הם מתכוונים למה שהם אומרים או לא? אתה קונה מכשיר ולא כל כך בטוח כי קבלת את מה שרצית. הרבה מסכות יש בחיינו והרבה כיסויים המטעים את ראייתנו והבנתנו…  קדושת פורים באה להסיר את המסכות. לחשוף את העולם הפנימי שמאחורי המסכות ולהביא לכך שלא יהיה פער בין הנגלה בחיינו לבין הנִכְסֵה."

שנים לפניו ציין הרב קוק את הצורך הדחוף להתקרב אל פנימיותנו: "מאד אנו צריכים בחיינו, שהסודות הנעלמים יצאו ויתגלו, כי על ידי גילוייהם של הסודות נכיר עצמנו, נכיר את מה שחבוי בקרבנו. בשעה שנבוא לאותה הבחינה של "לבסומי עד דלא ידע", נפּטֵר, לפחות לשעה, מכל אותן ידיעות המטעות אותנו, המוליכות אותנו כשבויים… והידיעות המטעות הללו הן מסתירות ממנו את הסוד. מבושמים אנחנו יותר מידי מדמיונות חיצוניים ובשביל כך אין אנו מרגישים את האמתיות של הפנימיות שלנו". (מאמרי הראי"ה עמ' 153 מתוך "היסוד" גליון קכ"ב)

אמת עמוקה  – קול פנימי טמון בתוך כל אחד ואחת מאתנו, ועלינו לגלותו ולהקשיב למיתריו העדינים.

זאת כיצד?

ע"י שתיה של יין למשל,  גורם מערפל ומטשטש – המהווה מעין מסכה…

מסתבר אם כן שישנן מסכות וישנן מסכות. יש מהן המסיתות אותנו הרחק מן האמת ואחרות "פועלות" הפוך ומשמשות דווקא פתח מעבר ואמצעי להסרת עכבות פסיכולוגיות והתנהגותיות, הנצבות כשומרי סף מפני שחרורה של אמת פנימית.

בעבודתי כפסיכולוגית חינוכית, אני נחשפת לסודות רבים. חלקם נוגעים לזיכרונות רחוקים ואחרים נעוצים בחוויות ההווה. יש המתקבלים על ידי באמפטיה פשוטה ולשמע אחרים בטני מתהפכת במצוקה.

שיעור גדול אני לומדת בנוגע ליכולת הכיסוי וההסתרה האנושית. נשים שסובלות מאלימות, נער שחווה טראומה, הורים שכולים, זוג המצוי בקשר משברי, כל אלה קמים בבוקר, יוצאים לעבודת יומם ומתפקדים באופן סביר ואף טוב, כל זאת, בעוד בליבם נעוץ חץ או מצוי חלל וכאב אינסופי. מסכות אלה, מסייעות להם במובנים תפקודיים ופסיכולוגיים אך לעיתים הן מהוות סכנה בהרחיקן את בעליהן מליבון המצב וקבלה של טיפול מקצועי תומך.

גילויו של סוד או ביטויה המפורש של משאלת לב כמוסה, הנו אירוע מרגש ונדיר. יציאתו אל חלל החדר משנה באחת את האווירה ויוצרת מציאות אינטימית ולא מוכרת, והתחלה של מסע ארוך ומפרך, אל ארץ חדשה.

אדם צריך שתהיה לו מסכה, חַיִץ וגדר בינו לבין העולם. ולא כל סוד מחויב, לתפישתי, שיהיה פרוץ וחשוף. כל אחד ואחת מאתנו, זקוק גם לערוגה פרטית ומוגנת של חוויות, תובנות ומשאלות כמוסות.

ואולם, אין בכך די.

בריאותנו הנפשית, כך אני סבורה, מושתתת על אומץ לב ורצון כן להיפגש, לתקשר ואף לחלוק עם עצמנו ועם הסביבה משהו מצפונות הלב.

"זהו אושר להיות חבוי, אך אסון לא להימצא." אמר הרופא והפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט  (ויניקוט, ד. ו. (1971), "לתקשר ולא לתקשר", עמ' 243), וחשף, אגב כך, את החבל הדק בין כיסוי לגילוי, עליו אנו מתהלכים.

בחג הפורים הקרוב נחבוש מסכות. הזדמנות מונחת לפתחינו לבחור האם הן תשמשנה לנו מגן מפני חודרנות החברה, האם תרחקנה אותנו מעצמנו וזה מזה? או שמא חבישתן תאפשר לנו לחוות רגעים משמעותיים של גילוי לב וקרבה אנושית.

לתגובות:  במייל:  

נעמי עיני, פסיכולוגית חינוכית ובוגרת בי"ס מנדל למנהיגות חינוכית, מתנדבת בארגון "לב אבות"

 

עוד עם נעמי עיני בלב אבות:

עישון. בתי בת ה17 התחילה לעשן סיגריות. היא מסתירה זאת ממני, אך אני יכול להריח את ריח הסיגריות מן הבגדים שלה. לאחרונה גם מצאתי חפיסה מקומטת בתיק שלה, כאשר נקטתי יוזמה…

על מסכות בפורים ובחיים. מהי משמעותן של מסכות שאנו עוטים על עצמנו? האם המסכה חיובית או שלילית?

אתגרים חינוכיים בחג החנוכה. חג החנוכה מביא איתו אתגרים שונים בתחום החינוך. למה עלינו לשים לב בתקופה הזאת?

 

פסיכולוגיה יהודית

עוד עם ד"ר ברוך כהנא בלב אבות:

מתבגר בבית / המתבגר שותק. מפסיק לדבר עם הוריו. למה ומדוע?

דיאלוג עם מתבגר / התנהגות הבן בעייתית. להבליג או להגיב? וכיצד?

כמה נמוך אפשר לרדת? / כמה נמוך אפשר לרדת? יש לי בן שפשוט מתדרדר, קשה לי להבין מה קורה אתו. אי אפשר לקרוא למה שעובר עליו ירידה. זה כבר התרסקות…. באיזו נקודה מרימים ידיים ואומרים נואש?

המתבגר משתנה – מה לעשות? / תובנות חינוכיות חיוניות עבור הורה שמגלה להפתעתו שבנו "השתנה" ואיננו מתנהג כפי מה שהוא ציפה ממנו.

גירושין / איך מתגרשים תוך גרימת נזק קטן ככל שאפשר למתבגרים שבבית

צריכת תכנים לא צנועים / מה קורה כאשר ההורים מגלים שהבן שלהם נחשף לתכנים בלתי צנועים בסמארטפון? כיצד עליהם להגיב בצורה מושכלת? איך לדבר עם הילדים בצורה פתוחה ומקרבת ולא באופן מאיים ומרחיק?

פסיכולוגיה יהודית / מה זה פסיכולוגיה יהודית? במה היא שונה?

כיצד משכנעים ילד לפנות לטיפול פסיכולוגי?

שאלת המוּכנוּת של הילד/נער/בחור להגיע לאיש מקצוע ולקחת חלק בתהליך של הערכה (אבחון) וטיפול היא שאלה לא פשוטה.

נתחיל בזה שכדאי להראות לבחור כי המצב הנוכחי אינו טוב בראש ובראשונה בשביל עצמו. לרוב זה גם מפריע לסובבים אותו (בני משפחה, חברים, תלמידים ומורים). הכרה במצב כזה שדורש שינוי או שיפור ושהפיתרון לא יבוא מאליו מהווה תנאי הכרחי להבאת הנער לקבלת עזרה.

לא תמיד תהליך כזה פשוט. לעיתים הנער מצוי בהכחשה לגבי מצבו, לעיתים נדמה לו שזה יעבור לבד, או שהוא יכול להסתפק בשיחה עם חבר – שהרי בשביל זה יש לו חברים, וטענות שונות מסוג זה. ישנם כאלו שהם חשדניים לגבי הנכונות של איש המקצוע לסייע להם. יש כאלה שעסוקים בניסיון להקטין מיכולתו של איש המקצוע בכך שהם אומרים "מה הוא יכול לדעת יותר ממה שאני יודע", וטענות אחרות. בקיצור, אם למישהו יש התנגדות לקבל עזרה הוא יעגן זאת בטענות רבות ומגוונות.

גם אם ישנן חששות רבים וספקות למכביר כדאי להציע לנער להיפגש עם איש המקצוע פעם אחת ואז להחליט. פעמים רבות המפגש הישיר מפוגג את כל החששות ואז מתחילה העבודה. בכל מקרה סרבנים תמיד יהיו ואסור אף פעם להתייאש ולהמשיך לנסות לדרבנם לעשות את הצעד הנ"ל.

מאיר כהן, פסיכולוג קליני

הפרעה כפייתית

לקריאת המאמר בפורמט PDF לחצו כאן

מבוא

 

אם אובחנה אצלך או אצל מי מהקרובים לך הפרעה כפייתית ,יתכן שאתה מרגיש כאילו אתה האדם היחיד הניצב לנוכח קשייה של הפרעה זו ,אך אינך לבד .בכל העולם וכן גם בישראל לוקה מבוגר אחד מכל , בהפרעה זו .למרבה המזל ,ישנו כיום טיפול יעיל להפרעה הכפייתית 50 המסייע ברוב המקרים לשוב לחיים תקינים וטובים יותר.

משגב אינה ממליצה על השימוש בסוג טיפול ספציפי כלשהו או בתרופה כלשהי הנזכרות בחוברת זו. לשם ייעוץ בדבר שימוש בתרופות או בטיפולים ספציפיים יש לפנות לרופא המטפל ו/או למומחה לבריאות הנפש.

מהי הפרעה כפייתית?

 

דאגות וספקות הם מנת חלקו של כל אדם במידה זו או אחרת. עם זאת, כאשר הם מגיעים לקיצוניות שבעטיה האדם רוחץ את ידיו במשך שעות או חוזר ושונה את מילות התפילה במידה שסמכות רבנית הייתה מגדירה כמופרזת, אזי מאובחן, לעתים קרובות, מצב המכונה כפייתיות. לכל אדם יש מחשבות פולשניות מפעם לפעם. מה שמבדיל את ההפרעה הכפייתית מאותן מחשבות פולשניות מצויות הוא הקיבעון על אותה מחשבה מסוימת, החרדה שיוצר הקיבעון הזה, והטקסים האישיים הנערכים כדי לדכא את המחשבה ולהפחית את החרדה. בהפרעה הכפייתית המוח 'נתקע' על מחשבה מסוימת או על דחף מסוים ופשוט אינו מסוגל להרפות. אנשים שחוו מצב זה מדמים אותו לכעין 'שיהוק מחשבתי' שאינו עובר. הפרעה כפייתית היא הפרעה מוחית רפואית היוצרת בעיות בעיבוד מידע. אינך אשם בהפרעה והיא אינה נובעת מאישיות 'חלשה' או בלתי יציבה.

מהם התסמינים של הפרעה כפייתית?

 

ההפרעה הכפייתית מורכבת משני אלמנטים: האלמנט האובססיבי, והאלמנט הקומפולסיבי, שאותם נסביר להלן:

אובססיות הן מחשבות חוזרות, פולשניות ובלתי רצויות, דחפים או דמיונות, היוצרים רמה ניכרת של חרדה. בתחילה האובססיה עשויה להראות בלתי משמעותית למדי. עם הזמן, עלולה תודעתו של האדם החווה אותה לקשר בינה לבין תחושה של חרדה וחוסר ישע.

אובססיות טיפוסיות

 

  • פחד מזיהום של לכלוך, חיידקים או רעל.
  • פחד מהאפשרות ללקות במחלות קשות.
  • פחד מופרז מעשיית עבירות דתיות.
  • פחד שפעולותיו של האדם פוגעות באחרים או גורמות לדברים
    שליליים להתרחש.
  • ספקות מופרזים באשר לשאלה של מילוי חובה הלכתית.
  • צורך בסימטריה, סדר ודיוק.
  • אי-יכולת להיפטר מחפצים בלתי שימושיים (אספנות יתר).
  • מחשבות בנושאי קדושה ודמיונות תוקפניים בלתי הולמים.

אנשים החוששים מזיהום עלולים להיות חרדים מפני לחיצת יד או מפני מגע בידית של דלת במקום ציבורי. אלה הסובלים מאובססיה באשר להשלכות מעשיהם על אחרים חוששים לעתים קרובות שהם מסכנים את זולתם. הם עלולים לחשוש שהשאירו דלת לא נעולה או שיתנגשו במישהו בעת שהם נוהגים ברכב. אובססיות של סימטריה וסדר עלולות לגרום להתעסקות יתרה בסידור רהיטים, בהרגלי אכילה, או בביגוד. דחפים ודמיונות בנושאי קדושה, לעתים קרובות בעלי אופי תוקפני, עלולים לשלוט במוחו של אדם. איסוף ערימות של חפצים שאין בהם תועלת או שימוש כלשהו, כגון קטלוגים ישנים או בגדים, גם הוא נפוץ בהפרעה הכפייתית.

לפעמים קורה שהסובלים מכפייתיות מכירים בכך שהם יוצרים את האובססיות שלהם, אך מרגישים שתוכן האובססיה הוא מחוץ לשליטתם, ואף אינו מתאים להם ואינו מבטא את אישיותם האמיתית, ומהווה מחשבה זרה שבמצב רגיל לא היתה עולה על דעתם. כך קורה שחרדתם גוברת, לא רק בשל הישנות האובססיה, אלא גם בשל זרותה.

קומפולסיות הן התנהגויות חוזרות, טקסיות לעתים קרובות, האמורות לשכך את החרדה הנגרמת על ידי האובססיות.

קומפולסיות טיפוסיות

 

  • שטיפת ידיים או התקלחות במידה מופרזת.
  • ספקות ובדיקות חוזרות – לגבי סגירת מנעולים, אורות ותנורים.
  • שאילת אותן שאלות הלכתיות שוב ושוב.
  • סידור וארגון מופרזים.
  • ספירה.
  • התנהגויות חזרתיות, כולל דיבור ומעשה, כגון חזרה על התפילה
    (במידה שעל פי פסיקת רב נחשבת מופרזת).
  • ניקוי מופרז.
  • אספנות מופרזת.

ֿרחצה ושטיפה חוזרות ונשנות מבטאות את הפחד האובססיבי מפני חיידקים וזיהומים. אנשים קומפולסיביים מסוימים מתקלחים במשך 4 שעות, או רוחצים את ידיהם עד שעורן נעשה רגיש ומתקלף. אחרים מקפידים לסדר את מגבות האמבטיה שלהם בסדר מופתי מדויק כלשהו, או שהם עומדים על כך שהסבון יהיה יבש לפני שיניחו אותו מידיהם. יש הבודקים את מנעול הבית כמה פעמים מדי שעה כדי לוודא שהוא נעול, או חוזרים הביתה שוב ושוב מפעילותם בחוץ כדי לבדוק שלא שכחו לכבות את התנור. יש אנשים העוסקים בספירה בלתי
פוסקת כדי להסיט ולהרגיע מחשבות תוקפניות. אחרים מקפידים על דפוס התנהגות קבוע כגון הימנעות מהגעה למחלפים בכבישים, ויש הנמנעים משינוי בשגרת יומם כאמצעי לשליטה בחרדה.

מניע מרכזי בהתנהגות הקומפולסיבית הוא ההישמעות לסדרת כללים או לשגרה שרירותית מסוימת. אנשים כפייתיים לא יחסכו מעצמם טרחה ובלבד שיקפידו לעמוד בדרישותיה של סדרת הכללים הפנימית שלהם. התוצאה היא התנהגות בדפוס אישי נוקשה, לדוגמא, הכנה איטית ומדוקדקת של חדר הרחצה למקלחת במשך כמה שעות.

התנהגות אובססיבית-קומפולסיבית מובילה לעתים קרובות להתנהגות של הימנעות משנית. לדוגמא, אנשים החרדים מחיידקים רוחצים ידיים בקומפולסיביות, ועלולים גם להימנע באופן קומפולסיבי מלהגיע לקרבתם של מקומות ושל מצבים המעוררים את חרדתם מלכתחילה, כגון בתי שימוש ציבוריים, ידיות של דלתות, ולחיצת ידיים. לאנשים מסוימים יש חרדה-הימנעותית עד כדי אי-יציאה מהבית.

ישנם אנשים המבלים את רוב זמנם בהתנהגות קומפולסיבית, מה שעושה את ההפרעה הרסנית עוד יותר, במיוחד כשמדובר בדפוסי התנהגות ההופכים ליומיומיים. למעשה, עניין הזמן מובא בחשבון כאחד המדדים באבחון ההפרעה. למרבה האירוניה, התנהגות שמטרתה לשכך חרדה בדרך כלל יוצרת לחץ גדול עוד יותר, מגבילה את יכולת הריכוז, ומפריעה לתפקוד היומיומי התקין.

כפייתיות כוללת על פירוב אובססיות וגם קומפולסיות, אם כי יתכן מצב שבו יהיו לאדם כפייתי אובססיות בלבד, עם קומפולסיות מנטליות – מחשבתיות.

מאפיינים נוספים של הפרעה כפייתית

 

במהלך הזמן נוטים תסמיני הכפייתיות להתגבר ולהיחלש וחוזר חלילה. יש תסמינים המתמזגים ברקע החיים היומיומיים, ולעומת זאת יש תסמינים המעוררים מידה רבה של מצוקה.

לאדם כפייתי יש התנהגויות אובססיביות וקומפולסיביות קיצוניות במידה כזאת שהן מפריעות למהלך החיים התקין שלו. אין להחליף אנשים אלה עם הקטגוריה הרחבה הרבה יותר של אנשים המכונים לעתים 'קומפולסיביים' כיוון שהם מציבים לעצמם רף גבוה של ביצוע, פרפקציוניסטים ומאורגנים מאוד בעבודתם ואפילו בפעילויות הפנאי שלהם. סוג זה של 'קומפולסיביות' משרת לעתים קרובות מטרה חיובית, ותורם להערכה העצמית של האדם ולהצלחתו בעבודה. במובן זה הוא נבדל מהאובססיביות ומהטקסים המפריעים את כל מהלך חייו התקין של הסובל מכפייתיות.

אנשים עם הפרעה כפייתית לעתים קרובות חשים בושה בהפרעתם ומנסים להסתיר אותה במקום לחפש לה מזור. לא פעם הם מצליחים להסתיר את תסמיני ההפרעה מחבריהם ומעמיתיהם לעבודה. השלכה מצערת של הסתרה זו היא שלעתים חולפות שנים עד שהם זוכים לסיוע מקצועי. בשלב זה כבר נוצר לעתים מצב שבו הם והסובבים אותם למדו לחיות את חייהם סביב הטקסים הללו.

רוב הסובלים מכפייתיות נאבקים להכחיד את מחשבותיהם האובססיביות, הבלתי רצויות, ולמנוע מעצמם להוציא לפועל התנהגויות קומפולסיביות. רבים מצליחים לשלוט בתסמינים שלהם במשך שעות שהייתם בעבודה או בלימודים. ברם, במהלך החודשים או השנים עלולה יכולת השליטה להחלש, ואז עלולה הכפייתיות להפוך כה חמורה שטקסים הצורכים זמן רב ישתלטו כליל על חיי הסובל מההפרעה, באופן שלא יאפשר לו המשך פעילות מחוץ לבית.

באיזה שלב בחיים עלולה להתפתח הפרעה כפייתית?

 

הפרעה כפייתית עלולה להתחיל להתרחש מגיל הגן ועד לבגרות. שליש עד מחצית מהסובלים ממנה מדווחים שההפרעה החלה בגיל הילדות. לצערנו, הפרעה זו נמשכת לעתים זמן רב מבלי שתתגלה.

הפרעה כפייתית נוטה להיות בלתי מאובחנת ובלתי מטופלת מכמה סיבות. לעתים האנשים הסובלים מההפרעה מסתירים את התסמינים, או שאינם מודעים להפרעה שלהם. מטפלים רבים מתחום בריאות הנפש אינם בקיאים בתסמינים או שלא הוכשרו לטפל בהפרעה זו. יש מהסובלים שאין להם גישה למשאבי טיפול. הדבר מצער כיוון שגילוי מוקדם וטיפול נאות, כולל מציאת התרופות הנכונות, עשויים לעזור במניעת סבל ובהפחתת הסיכון להתפתחות בעיות נלוות, כדוגמת דכאון או בעיות בנישואין או בעבודה.

האם הפרעה כפייתית היא תורשתית?

 

עד כה לא זוהו גנים ספציפיים הקשורים להפרעה הכפייתית, אך חוקרים נוטים ל חשוב שלגנים יש תפקיד בהתפתחותה במקרים מסוימים. להתפתחות ההפרעה בילדות יש נטייה להימצא במשפחות מסוימות (לעתים בהקשר של הפרעות תנועה כגון תסמונת טורט).

כשלהורה יש הפרעה כפייתית, יש סיכון מעט מוגדל שילדו יפתח את ההפרעה, אם כי הסיכון הוא נמוך. במקרים שבהם יש נטייה להפרעה זו במשפחה, הנטייה היא להפרעה באופן כללי ולא לתסמיניה הספציפיים. לפיכך יכולים להתגלות אצל ילד טקסי בדיקה, בעוד שהאם מכבסת באופן קומפולסיבי.

מה גורם להפרעה כפייתית?

 

להפרעה הכפייתית אין גורם יחיד מוכח. הדעה המיושנת שהפרעה זו נובעת מחוויות חיים מסוימות נחלשה בפני העדויות המתרבות לכך שגורמים ביולוגיים הם התורמים העיקריים להיווצרותה. העובדה שמטופלים כפייתיים מגיבים יפה לתרופות המשפיעות על הסרוטונין של הנוירוטרנסמיטורים מורה על כך שלהפרעה יש בסיס נוירוביולוגי.

מחקרים מוכיחים כי חומר הממסר הכימי במוח הנקרא סרוטונין עשוי להיות גורם עיקרי בהפרעות כפייתיות. תרופות המעלות את ריכוז הסרוטונין בחלקים שונים של המוח מביאות לעתים קרובות לידי שיפור בתסמיני ההפרעה.

אם כי נראה שלסרוטונין יש תפקיד בהפרעה הכפייתית, אין בדיקת מעבדה להפרעה זו; האבחון נקבע על סמך הערכת התסמינים. כאשר הפרעה כפייתית מתפתחת לפתע בילדות בעקבות דלקת גרון, יתכן שמנגנון אוטו-אימוני (של חיסון עצמי) מתערב, וטיפול אנטיביוטי עשוי להיות יעיל.

כיצד מטפלים בהפרעה כפייתית?

 

הצעד הראשון בטיפול בהפרעה הוא חינוך האדם הסובל מההפרעה ומשפחתו לגבי ההפרעה והטיפול הניתן לה כמחלה רפואית. במהלך 20 השנים האחרונות פותחו שני טיפולים יעילים לכפייתיות: טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, ותרופה עם מעכבי שאיבת הסרוטונין (SRI).

טיפול פסיכותראפי מסורתי, המכוון לסייע למטופל בהבנת ההפרעה שלו, בדרך כלל אינו יעיל במקרים של הפרעות כפייתיות.

שלבים בטיפול

 

  • שלב הטיפול המרוכז והיסודי: הטיפולמכוון לחיסול ההפרעה הכפייתית הקיימת.
  • טיפול מתחזק: הטיפול מכוון למניעת הישנות הפרעות כפייתיות בעתיד.

מרכיבי הטיפול

 

  • חינוך: הכרחי שהסובלים ומשפחותיהם ילמדו כיצד להתמודד עם ההפרעה בצורה הטובה ביותר ולמנוע את הסתבכותה.
  • פסיכותראפיה: פסיכותראפיה קוגניטיבית-התנהגותית היא המפתח לטיפול ברוב הסובלים מהפרעה כפייתית.
  • תרופות: תרופות עם מעכב שאיבת סרוטונין מקלות על רבים מהמטופלים.

חינוך

 

אחד הדברים החשובים ביותר שתוכל לעשות בקשר להפרעה שלך הוא להפוך למומחה בהבנתה.

כיוון שהפרעה כפייתית יכולה להחריף ולהחלש בגלים במהלך החיים, אחד אתה ובני משפחתך והקרובים לך צריכים ללמוד עליה ועל אופני הטיפול בה. ידיעות אלה יסייעו לך לקבל את הטיפול הטוב ביותרולשלוט בהפרעה. קרא ספרים, האזן להרצאות, ושוחח עם הרופא או עם המטפל שלך. הדרך הטובה ביותר להצלחה היא להיות מטופל ידען.

פסיכותראפיה

 

פסיכותראפיה קוגניטיבית התנהגותית היא הטיפול הפסיכותראפי הנבחר לילדים, מתבגרים ומבוגרים עם הפרעה כפייתית.

בפסיכותראפיה כזו יש קשר הגיוני עקיב ומחייב בין ההפרעה, הטיפול והתוצאה הרצויה. תראפיה זו מסייעת למטופל להפנים דרכי התמודדות של התנגדות לכפייתיות, שמהן יפיק תועלת במשך כל חייו.

מהי פסיכותראפיה קוגניטיבית התנהגותית (CBT)?

 

תראפיה התנהגותית מסייעת לאדם ללמוד איך לשנות מחשבות ורגשות על ידי שינוי מעשיו. בתראפיה התנהגותית להפרעה כפייתית נעשה שימוש בחשיפה ומניעת תגובה.

החשיפה מבוססת על העובדה שהחרדה בדרך כלל קטנה ככל שמתארך משך הזמן שבו האדם נשאר במגע עם גורם הפחד. לפיכך, אנשים המפחדים מחיידקים מתורגלים בהישארות עם חפצים 'מחויידקים' (כגון מטבעות כסף) עד שחרדתם מתפוגגת. החרדה נוטה לפחות עם החשיפה, עד שהיא נעלמת. כדי שהחשיפה תהיה יעילה ביותר עליה להעשות בשילוב עם מניעת תגובה או טקס. ב'מניעת טקס' הכוונה היא לכך שחוסמים את האדם מלבצע את הטקסים או את התנהגויות ההימנעות שלו. לדוגמא, אלה הסובלים מחרדות יתרות בדבר חיידקים לא רק מובאים לידי מגע עם 'חפצים מחוידקים', אלא גם נמנע מהם לרחוץ ידיים.

אנשים שונים מגיבים באופנים שונים לפסיכותראפיה, כפי שנכון גם לגבי תרופות. תראפיית CBT היא חופשית-יחסית מתופעות לוואי, אך לכל מטופל יש מידה מסוימת של חרדה במהלך הטיפול. חרדה זומתעצמתכאשר הטיפול מתחיל לפעול את פעולתו. התראפיה יכולה להיעשות בצורה פרטנית (אתה והרופא שלך), בקבוצה (עם מטופלים נוספים), או במשפחה. פסיכיאטר עשוי לספק הן תראפיית CBT הן תרופות, או שפסיכולוג או עובד סוציאלי יתן טיפול CBT בעוד שהרופא יתן את התרופות. על אלה המטפלים בך, ולא משנה מהו תחום התמחותם, להיות בעלי ידע והבנה לגבי הטיפול בהפרעה הכפייתית, וכן בעלי נכונות לשתף פעולה ביניהם במהלך מתן הטיפול.

כיצד לבחור תרפיסט התנהגותי

 

איך תדע שתרפיסט מסוים מתאים לך? למד על ההפרעה הכפייתית ועל הטיפול בה. למידה זו תסייע לך בהחלטה אם התרפיסט אכן מציע לך טיפול מתאים.

לפי ד"ר מישל ג'ניקה, MD ,פרופ' לפסיכיאטריה באוניברסיטת הרוורד ומנהל קליניקת ההפרעות הכפייתיות שבבית החולים המרכזי במסצ'וסטס, יש לשאול את התרפיסט באיזו שיטה הוא משתמש לטיפול בהפרעה הכפייתית. "אם התרפיסט מעולם לא שמע על 'חשיפה ומניעת תגובה' [שלעתים נקראת גם 'חשיפה ומניעת טקס'] או מתייחס לשיטת הטיפול באופן מעורפל, יתכן שהטוב ביותר יהיה לחפש מטפל אחר. עליך להכיר את טיבן של השיטות הללו כדי להבין את הנאמר לך."

"לפיכך, אם התרפיסט אומר שהשיטה שלו מבוססת בעיקר על תראפיית הרפיה, תוכל להיות בטוח למדי שאין לו די נסיון, מפני שהרפיה איננה יעילה במקרים של כפייתיות. אם התרפיסט מספר לך ששורש ההפרעה שלך נעוץ בקושי כלשהו בתהליך הגמילה שלך מחיתולים בילדותך, גם אז כדאי שתחפש מטפל אחר."

חבר רשימת שאלות למטפל שלך, ובתוכן:

  • האם יש לך רשיון?
  • בכמה מקרים של כפייתיות טיפלת?
  • באיזו שיטה אתה משתמש לטיפול בכפייתיות?
  • כמה זמן ימשך הטיפול?
  • בכמה מטופלים טיפלת בשיטת CBT?
  • האם מצבם של המטופלים השתפר?
  • כמה ממטופליך הנוכחיים סובלים מכפייתיות?
  • האם אתה בעד שימוש בתרופות מתאימות תוך כדי הטיפול?
  • מהי מטרת הטיפול בשיטת CBT?
  • באיזה מצב אהיה לאחר תום הטיפול?

אנא שים לב שהתראפיה ההתנהגותית והתראפיה הקוגניטיבית-התנהגותית דומות מאוד. חשיפה ומניעת טקס היא אבן הפינה בטיפול התנהגותי בהפרעות כפייתיות. תראפיה קוגניטיבית-התנהגותית משתמשת בחשיפה ומניעת טקס ובשיטות קוגניטיביות שיסייעו לך לשנות את האמונות הכוזבות שיש בדרך כלל לאנשים הסובלים מהפרעה כפייתית.

היה קשוב לתשובות שמשיב המטפל הפוטנציאלי לשאלותיך. מטפל טוב ישמח לשתף אותך בתכנון התראפיה העתידית שלך. אם התשובות שקיבלת אינן מספקות אותך, או אם המטפל הפוטנציאלי נראה לך כמתחמק, אל תהסס ללכת ולחפש לך מטפל אחר. המשך לנסות עד שתמצא מטפל שאיתו אתה חש בנוח. בכל מקרה, היה נחוש ואל תרים ידיים.

איך להפיק את המרב מפסיכותראפיה

 

  • הקפד להגיע לפגישות.
  • היה גלוי ופתוח.
  • עשה את שעורי הבית שלך כפי שאתה נדרש כחלק
    מהתראפיה שלך.
  • תן לתרפיסט משוב על התקדמות הטיפול.

שאלות נפוצות לגבי תראפיית CBT

איזה שיעור הצלחה יש ל-CBT?

 

בעוד שכ-%25 מסרבים לקבל CBT ,אלו המשלימים את הטיפול מדווחים על הפחתה של %50 עד %80 בתסמינים של ההפרעה אחרי 12 עד 20 פגישות. חשוב לא פחות לציין שאנשים בעלי הפרעה כפייתית המגיבים לשיטת CBT בדרך כלל נשארים חופשיים מההפרעה גם שנים לאחר סיום הטיפול. שילוב ה-CBT עם הטיפול התרופתי עשוי לעזור במניעת הישנות ההפרעה עם הפסקת נטילת התרופות.

כמה זמן לוקח ל-CBT לפעול?

 

כשמטפלים על בסיס שבועי, חודשיים או יותר עשויים לחלוף לפני שיוכר שיפור. טיפול CBT אינטנסיבי, שפירושו שעתיים-שלוש של חשיפה ומניעת תגובה בעזרת תרפיסט מדי יום למשך שלושה שבועות, הוא הטיפול המהיר ביותר הקיים להפרעה כפייתית.

מהו האופן האופטימלי לטיפול בשיטת CBT?

 

רוב המטופלים מתקדמים יפה עם CBT הדרגתי על בסיס שבועי, שבו הם נפגשים עם התרפיסט פעם בשבוע ואחר כך עושים את עבודת הבית היומיומית בשיטת החשיפה ומניעת תגובה. עבודת הבית נחוצה מפני שהמצבים או החפצים המעוררים את ההפרעה הכפייתית הם ייחודיים לסביבתו של הפרט, ולעתים קרובות לא ניתן לשחזר אותם במשרדו של התרפיסט. בטיפול CBT אינטנסיבי התרפיסט עשוי לבוא לביתו של המטופל או למקום עבודתו. לעתים התרפיסט עושה זאת גם כשמדובר ב-CBT הדרגתי על בסיס שבועי. במקרים נדירים מאוד, כשההפרעה חמורה במיוחד, טיפול ה-CBT מתקדם בצורה הטובה ביותר כשהוא נעשה במסגרת של בית חולים.

איך אוכל למצוא תרפיסט התנהגותי בסביבת מגורי?

 

יתכן שקשה יהיה למצוא פסיכותרפיסט המנוסה בטיפול בשיטה הקוגניטיבית-התנהגותית בסביבת מגוריך, ובייחוד כזה המומחה לטיפול בילדים ובמתבגרים.

אם ההפרעה הכפייתית שלך קשורה לתחום הדתי, יתכן שכדאי יהיה לחפש מטפל שכבר טיפל בהצלחה באנשים מהציבור החרדי ושיש לו הבנה טובה של הקו המפריד בין טקסים דתיים מוצדקים לבין כפייתיות. משגב יצרה בסיס נתונים נרחב של מטפלי CBT באזורים רבים ברחבי הארץ ויכולה לסייע לך במציאת התרפיסט הנכון שיטפל בך.

ברם, זכור שאם אינך מקבל CBT אמיתי המשלב חשיפה ומניעת תגובה, תוך שימוש ברשימת תסמיני כפייתיות המדורגים מהקשה אל הקל, מן הסתם אינך מקבל את הטיפול שלו אתה זקוק. אל תחשוש לבקש חוות דעת נוספת במקום שבו היא נדרשת.

באיזו תדירות עלי לשוחח עם התרפיסט שלי?

 

בתחילת הטיפול משוחחים רוב המטופלים עם התרפיסט שלהם לפחות פעם בשבוע כדי לפתח יחד תוכנית טיפול CBT ולעקוב אחר התסמינים, מינוני התרופות, ותופעות הלוואי. עם השיפור במצב תפגוש את המטפל לעתים רחוקות יותר. לאחר שתבריא, יתכן שתפגוש את התרפיסט שלך פעם בשנה.

ללא קשר למועדי הפגישות, התקשר לתרפיסט שלך במקרה שמופיעים:

  • תסמיני כפייתיות חריפים, חוזרים ונשנים, ללא כל סיבה גלויה לעין.
  • תסמיני כפייתיות שאינם מגיבים לדרכי ההתמודדות שלמדת בשיטת CBT.
  • תופעות לוואי של שינויי תרופות.
  • תסמינים חדשים של הפרעה אחרת (כגון פאניקה או דכאון).
  • משבר (כגון החלפת מקום עבודה) העלול להחריף את הפרעת הכפייתיות.

תרופות

 

באילו תרופות משתמשים כדי לטפל בהפרעה הכפייתית ? מחקרים מראים בבירור שמעכבי שאיבת הסרוטונין RI (הם טיפול ייחודי ביעילותו להפרעה הכפייתית. תרופות אלה משפיעות על הסרוטונין, שהוא מוליך כימי במוח. שבע התרופות המשמשות לעת עתה לטיפול בהפרעה הכפייתית הן:

  1. מרוניל (קלומיפראמין)
  2. פרוז'אק (פלואוקסטין)
  3. פבוקסיל (פלובוקסאמין)
  4. סרוקסט (פארוקסטין)
  5. לוסטראל (סרטראלין)
  6. רסיטל (ציטאלופראם)
  7. ציפראלקס (אסציטלופראם)

(לעתים משתמשים בנוסף לתרופות שמנינו לעיל גם באפקסור, אך יעילותו בטיפול ב-OCD נחקרה פחות.)

פרוזאק, פבוקסיל, סרוקסט, לוסטרל ו-רסיטל נקראים 'מעכבי שאיבת סרוטונין בררניים' מפני שהם משפיעים בראש ובראשונה על הסרוטונין ועליו בלבד. מרוניל הוא מעכב שאיבת סרוטונין בלתי בררני, כלומר שהוא משפיע על נוירוטרנסמיטרים רבים נוספים מלבד הסרוטונין.

מה מידת יעילותן של התרופות?

 

כאשר מטופלים נשאלים בדבר מצבם בהשוואה לזה שלפני תחילת הטיפול, הם מדווחים על מידת שיפור מתונה-עד-ניכרת לאחר 8-10 שבועות מאז שהחלו ליטול את התרופות המשפיעות על הסרוטונין.

לצערנו, פחות מ-%20 מהמקבלים טיפול תרופתי בלבד מסיימים את הטיפול ללא תסמינים כלל. מסיבה זו משתמשים לעתים קרובות בשילוב של תראפיית CBT לקבלת תוצאות טובות ועמידות יותר. כ-%20 אינם חווים שיפור משמעותי עם תרופת הסרוטונין הראשונה, וצריכים לנסות אחת מהתרופות האפשריות האחרות.

באיזו תרופה כדאי לי לבחור קודם?

 

מחקרים מראים שכל התרופות המעכבות את שאיבת הסרוטונין יעילות בערך באותה מידה. עם זאת, כדי להפחית את סיכויי התפתחותן של תופעות לוואי, רוב המומחים מייעצים להתחיל את הטיפול עם אחד מבולמי שאיבת הסרוטונין הבררניים. אם אתה או מישהו מבני משפחתך טופל בהצלחה מרובה או פחותה על ידי תרופה מסוימת מקבוצה זו בעבר, יתכן שהבחירה תושפע מכך. אם יש לך בעיות רפואית (כגון מעי עצבני, או בעיותשינה) או אם אתה נוטל תרופות נוספות, גורמים אלה עשויים להשפיע על הבחירה של הרופא שלך באחת התרופות שיהיו לה מינימום תופעות לוואי והתנגשויות עם התרופות שאתה כבר נוטל.

מה לעשות במקרה שהתרופה הראשונה אינה מועילה?

 

ראשית כל, יש לזכור שתרופות אלה אינן פועלות מיד. רוב המטופלים חשים הטבה במצב כ-3-4 שבועות לאחר תחילת נטילתן, בעוד שתקופה זו עשויה להתארך עד 10 ואפילו 12 שבועות, וזאת כמובן בתנאי שהמינון מספיק. כאשר ברור למעלה מכל ספק שתרופה מסוימת אינה מועילה בצורה ניכרת, רוב המומחים ממליצים לעבור לשימוש בתרופה אחרת מקבוצת מעכבי שאיבת הסרוטונין. כיוון שיש מטופלים המגיבים לתרופה מסוימת מקבוצה זו ולא לאחרות, חשוב להמשיך ולנסות עד שמזהים את התרופה הנכונה והמתאימה אישית למטופל.

מהן תופעות הלוואי של התרופות הללו?

 

באופן כללי מתקבלות תרופות אלה היטב על ידי המטופלים. לחמש תרופות מעכבי שאיבת הסרוטונין הבררניות (פרוזאק, פבוקסיל, רסיטל, סרוקסאט ו-לוסטראל) יש תופעות לוואי דומות. אלה כוללות עצבנות, נדודי שינה, חוסר מנוחה, בחילות, שלשולים, עליה במשקל ותופעות לוואי בתחום האישות.

מרוניל נוטה יותר ליצור בעיות בלחץ הדם ופעימות לב בלתי סדירות, כך שילדים, מתבגרים, וכן מטופלים שידוע שסבלו עוד קודם ממחלת לב, צריכים לעבור בדיקת א.ק.ג. לפני תחילת הטיפול במרוניל ובמהלכו.

הסתגלות לתופעות הלוואי קיימת יותר בנטילת התרופות הבררניות מאשר בנטילת מרוניל, כך שמטופלים רבים מסוגלים להתמודד עם התרופות הבררניות לאורך זמן. את נטילת כל התרופות הבררניות למעט פרוזאק יש להפחית בהדרגה כשרוצים להפסיק את הטיפול התרופתי בשל האפשרות של חזרת התסמינים ושל תגובות גמילה. הדבר נכון במיוחד לגבי סרוקסאט.

הודע לרופא שלך מיד עם הופעתן של תופעות לוואי

 

אנשים שונים מגיבים לתרופות בצורות שונות, כך שלעתים יופיעו אצל כל אחד תופעות לוואי שונות; כמו כן, תופעת לוואי אחת שאינה נעימה לאדם מסוים (כגון ישנוניות) עשויה לעזור לאדם אחר (כגון לסובל מנדודי שינה). תופעות הלוואי שיופיעו אצלך בעקבות נטילת התרופות תלויות בכמה גורמים:

  • סוג התרופה והמינון שלה.
  • הכימיה של גופך.
  • גילך.
  • תרופות אחרות שאתה נוטל / מצבך הרפואי.

אם תופעות הלוואי בעייתיות מבחינתך, יעמדו בפני הרופא שלך כמה אפשרויות:

  • הורדת מינון התרופה: הרופא עשוי להפחית את המינון בהדרגה כדי לנסות ולהגיע למינון שיפחית את תופעות הלוואי אך לא יהיה נמוך עד כדי גרימת נסיגה במצב.
  • הוספת תרופה שתועיל למנוע את תופעות הלוואי, כגון בעיות שינה או בעיות בתחום האישות.
  • ניסוי תרופה אחרת כדי לבדוק אם יהיו לה תופעות לוואי פחותות – מבחינת מספרן ומבחינת מידת הפרעתן לחיי היומיום. לעיתים תופעות הלוואי בלתי נסבלות למרות שהתרופה מועילה באופן ניכר, במקרה זה כדאי לנסות תרופה אחרת.

זכור: שינוי תרופה הוא עניין רגיש שיש בו סיכון מסוים. אל תחליף את התרופות שלך או את מינונן על דעת עצמך. שוחח על כל בעיה בתחום זה עם הרופא שלך.

תשובות נוספות בענייני תרופות:

 

אם את חושבת שיתכן שאת בהריון או מתכוונת להרות, כדאי להתיעץ עם רופא. למרות שידוע כעת כי רוב תרופות מסוג SSRI בטוחות בהריון אנו ממליצים להתיעץ בנדון וכן לשקול במקרה זה פניה לטראטולוג (רופא המומחה לטיפול בתרופות בהריון).

  • תרופות מעכבי שאיבת הסרוטונין הבררניות מועדפות לטיפול באנשים הסובלים מבעיית כליות או ממחלת לב הדורשות טיפול תרופתי.
  • בעת שקיימת במקביל בעיה פסיכיאטרית נוספת, הרופא שלך מן הסתם יתאים וישלב תרופות לטיפול במכלול הבעיות. לעתים ניתן לטפל בשתי בעיות על ידי מתן אותה תרופה (כגון מעכב שאיבת סרוטונין גם לכפייתיות וגם לפאניקה). במקרים אחרים, כגון התקפות מאניה חוזרות ונשנות וכפייתיות, יהיה צורך ביותר מתרופה אחת (כלומר בתרופה מייצבת מצבי-רוח, ובמעכב שאיבת סרוטונין).
  • יש לבצע בדיקות מעבדה לפני ובמהלך הטיפול באנפרניל אך לא במהלך הטיפול בשאר התרופות המשפיעות על הסרוטונין.

מה לעשות אם אני מרגיש צורך להפסיק את הטיפול?

 

תחושות אי נוחות וספקות המתעוררים לגבי הטיפול הם נורמליים. שוחח על כך עם הרופא שלך, עם התרפיסט, עם המשפחה. אם אתה מרגיש שתרופה מסוימת אינה פועלת את פעולתה או שיש לה תופעות לוואי, אמור זאת לרופא. אין להפסיק ליטול את התרופה או לשנות את המינון שלה ללא התייעצות. יחד עם הרופא שלך תוכל להגיע למציאת התרופה הנוחה והמתאימה ביותר בעבורך. כמו כן, אל תתבייש לבקש חוות דעת שניה מתרפיסט אחר.

זכור, קשה יותר להגיע לידי שליטה בהפרעה כפייתית מאשר להמשיך ולשלוט בה כשהיא כבר בשליטה; אל תסתכן בהרעת המצב על ידי הפסקת הטיפול ללא התייעצות מוקדמת עם המטפל.

מה בדבר אפשרות של אשפוז?

 

אנשים הסובלים מהפרעה כפייתית יכולים כמעט תמיד להיות מטופלי חוץ. במקרים נדירים, כגון מקרה שבו אדם אינו מסוגל לתפקד בעטיה של ההפרעה, הפתרון המעשי ביותר יהיה לעתים אשפוז במרפאת חוץ או במרפאת פנים, שם ניתן לקבל תראפיית CBT אינטנסיבית. כאשר אדם סובל מהפרעה כפייתית חריפה במיוחד, או כאשר ההפרעה משולבת עם מצב רפואי קיים של מחלה רפואית או נוירופסיכולוגית, אשפוז עשוי לעתים להוות דרך יעילה למתן תראפייתCBT .אשפוז במרפאות פנים שאינן מתמחות בכפייתיות בדרך כלל אינו מקל על הבעיה, ואף עלול להחמיר אותה.

הצורך בתרופות תלוי במידת חומרתה של ההפרעה ובגילושל המטופל. במקרה של הפרעה קלה יותר, לעתים קרובות די בתראפיית CBT ,ואם אין היא יעילה די הצורך מוסיפים לה טיפול תרופתי. אנשים עם הפרעה כפייתית קשה או עם מצבים מורכבים העלולים להפריע לתראפיית ה- CBT) כגון הפרעות של פאניקה או דכאון) בדרך כלל זקוקים לתרופות בתור התחלה, ומוסיפים CBT לאחר שהתרופות סיפקו הרגעה ראשונית. אצל מטופלים צעירים יותר, תרפיסטים נוטים להשתמש אך ורק ב- CBT .ברם, הפסיכותרפיסטים הקוגניטיביים-התנהגותיים אינם רבים, כך שכאשר CBT אינו בהישג יד, התרופות עשויות להוות חלופה. כיוון שכך יתכן שהרבה יותר אנשים מקבלים תרופות מאשר תראפיית CBT.

לפני שמחליטים על גישה טיפולית, תצטרכו אתה והרופא שלך לסקור את תסמיני ההפרעה הכפייתית שלך, הפרעות אחרות שיש לך, הנגישות של תראפיית CBT ,ורצונותיך לגבי הטיפול, השתדל למצוא רופא שישוחח אתך על מגוון האפשריות הללו כך שתוכל להגיע לבחירת האפשרות הטובה ביותר בשבילך מבין כל האפשרויות הקיימות.

טיפול מתחזק

 

משעה שתסמיני הכפייתיות נעלמים או פוחתים ברמה משמעותית – מטרה שהיא בת-השגה בעבור רוב המטופלים – הופכת המטרה להיות שמירה על הישגי הטיפול.

שמירה על הישגי הטיפול

 

  • כאשר מטופל השלים בהצלחה את מהלך הטיפול בהפרעה הכפייתי, רוב המומחים ממליצים על ביקורי מעקב חודשיים למשך 6 חודשים לפחות, והמשך טיפול תרופתי למשך שנה לפני שמנסים להפסיק את התרופות. לגבי תראפית ה-CBT ,משך הטיפול הוא 14-12 שבועות וביקורי ביקורת אחת ל-3-2 חודשים בשנה הראשונה.
  • נסיגה במצב עם הפסקת נטילת התרופות היא שכיחה מאוד, במיוחד אם המטופל לא הפיק תועלת מ-CBT .מסיבה זו ממליצים מטפלים רבים על המשך נטילת התרופות אם למטופל אין גישה ל-CBT.
  • אנשים הסובלים מהתקפות חוזרות ונשנות של כפייתיות עשויים להזדקק לטיפול תרופתי ארוך טווח או אפילו טיפול טיפול מתחזק תרופתי פרופילקטי למשך כל חייהם. מומחים ממליצים על טיפול ארוך טווח שכזה לאחר 2-4 נסיגות חריפות או 3-4 נסיגות מתונות יותר.

הפסקת טיפול

 

  • כאשר מטופל הגיב יפה לטיפול המתחזק ואינו זקוק לתרופות לטווח ארוך, רוב המומחים מייעצים להפסיק את התרופות בהדרגתיות, תוך מתן מפגשי תראפיית CBT כדי למנוע אפשרות של נסיגה. הפחתה הדרגתית במינון התרופות משמעו בדרך כלל הקטנת המינון ב-%25 והקטנה נוספת רק לאחר חודשיים, בהתחשב במצבו של המטופל.
  • כיוון שכפייתיות היא מצב שעולה ויורד בגלים במהלך החיים, יש להרגיש בנוח בכל עת לחזור ל תרפיסט במידה שהתסמינים חזרו.

כיצד יכולים בני המשפחה והחברים לסייע?

 

  • בני משפחה רבים חשים תסכול ובלבול לנוכח התסמינים של ההפרעה הכפייתית. הם אינם יודעים כיצד לעזור ליקירם. אם אתה בן משפחה או חבר של אדם הסובל מהפרעה זו, משימתך הראשונה והחשובה ביותר היא ללמוד כמה שניתן על ההפרעה, על סיבותיה, ועל אופני הטיפול בה. בו בזמן עליך לוודא שגם לקרובך או לחברך הסובל מההפרעה יש גישה למידע זה.
  • סיוע חשוב שניתן להגיש לאדם הכפייתי הוא לסייע לו להבין שיש אפשרות לטפל בבעייתו. כשאדם עם הפרעה כפייתית מכחיש שישנו טיפול העשוי לסייע לו, הדבר מקשה מאוד על בני משפחתו ועל כל שאר הסובבים אותו. המשך להציע לו חומר לימודי בנושא.
  • בעיות משפחתיות אינן גורמות להפרעה הכפייתית, אך האופן שבו מגיבה המשפחה לתסמינים עשוי להשפיע על ההפרעה, כשם שהתסמינים עשויים להשפיע על המשפחה. טקסים כפייתיים עלולים לסבך את בני המשפחה כמעט ללא מוצא, ולעתים המשפחה זקוקה לתקופה של תראפיה יחד עם המטופל. התרפיסט יוכל ללמד את בני המשפחה כיצד לצאת מהסבך בצעדים קטנים והדרגתיים ובהסכמת המטופל. הפסקה פתאומית של שיתוף פעולה עם המטופל בטקסים שהוא עורך ללא הסכמתו אינה מועילה ברוב המקרים, מפני שהוא לא ידע כיצד לכלכל את נטל המתח לבדו. סירובך לקחת חלק בטקסים לא יסייע לגבי אותם תסמינים שעדיין חבויים, ומה שמשמעותי יותר, לא יעזרו ליקירך ללמוד דרכים להתמודדות עם ההפרעה.
  • הערות שליליות או ביקורת מצד בני המשפחה מחמירים בדרך כלל את הכפייתיות, בעוד שגישה משפחתית רגועה ותומכת עשויה להועיל לתוצאות הטיפול. אם המטופל טוען שעזרתך היא התערבות בלתי רצויה, זכור שההפרעה היא המדברת מגרונו. השתדל להיות נעים וסבלני ככל שתוכל, כיוון שזו הדרך הטובה ביותר להיפטר מתסמיני הכפייתיות. אמירה לאדם עם הפרעה כפייתית שיפסיק להתנהג באופן זה בדרך כלל אינה מועילה, ועלולה להכביד על הרגשתו הקשה ממילא, כיוון שאינו מסוגל לציית. במקום זאת, שבח כל נסיון מוצלח שלו להתגבר על תסמיני הכפייתיות, תוך מיקוד תשומת הלב ביסודות החיוביים שבו. עליך להימנע מלצפות לגדולות – וגם להפך. אל תדחוף חזק מדי. זכור שאין מי ששונא את הכפייתיות יותר מהאדם הסובל ממנה.
  • התייחס אל האדם באופן נורמלי כאשר הוא נרפא, אך הישאר ערני לסימנים אפשריים של נסיגה. אם ההפרעה מתחילה לחזור יתכן שאתה תגלה זאת לפני המטופל עצמו. פנה אליו בנימה אכפתית והצבע בפניו על אותם סימנים, תוך שאתה מציע לו לגשת לשיחה עם הרופא. עם זאת, עליך ללמוד להבחין בין מצב רוח לא-מוצלח לבין הפרעה כפייתית. אל תמהר לקשור בין כל התנהגות שאינה מיטבית לבין כפייתיות.
  • בני המשפחה יכולים לסייע לתרפיסט בטיפול על ידי שמירה על קשר איתו בתקופת הטיפול. תוכל להציע לבקר את התרפיסט עם יקירך כדי לחלוק עמו את מחשבותיך לגבי יעילות הטיפול. עודד את המטופל להתמיד בטיפול התרופתי ו/או בטיפול הפסיכותראפי. ברם, אם המטופל התמיד במשך תקופה ארוכה בטיפול ללא שיפור משמעותי במצבו, עודד אותו לשאול את הרופא בדבר טיפולים חלופיים, או לגשת ולקבל חוות דעת נוספת.
  • כאשר ההפרעה הכפייתית מצויה אצל ילדים או אצל מתבגרים, חשוב שההורים ישתפו פעולה עם בתי הספר ועם המורים כדי לוודא שהבינו היטב את מהות ההפרעה. בדיוק כפי שעם ילד רגיל יש להציב גבולות, כך גם עם ילדים ומתבגרים כפייתיים, יש להבהיר להם למה מצפים מהם.
  • זכור לפנות זמן מיוחד לך ולמשפחתך. אם אתם מסייעים בטיפול בבן משפחה כפייתי בבית, נסו ליצור תור שלפיו תתחלק האחריות לבדיקת מצבו בין כולכם, כדי שלא יווצר עומס רב מדי על מישהו מבני המשפחה. חשוב שתמשיך לנהל את חייך, אל תתן לעצמך להפוך לאסיר של טקסי יקירך. בתנאים כאלה תוכל לטפל ביקירך טוב יותר.

עם הסיוע והתמיכה הנכונים, ניתן להתגבר על הכפייתיות. המחקר בנושא צועד בצעדי ענק ומסייע לאנשים הסובלים מהפרעה זו לחיות חיים טובים ומוצלחים יותר. זכור, אינך לבד. יש תמיכה והדרכה שיוכלו לסייע לך במסע הזה. התקשר למשגב בטל' 02-5808008, לקבלת העזרה והעידוד הדרושים לך.

משגב רוצה להביע תודתה לקרן OC ולמכון הלאומי לבריאות הנפש [בארה"ב] שסיפקו חלק ניכר מהחומר המופיע במדריך זה.
תודה מיוחדת לפרופ' יוסף זוהר מהמרכז הרפואי ע"ש חיים שיבא בתל-השומר, על עצותיו והערותיו רבות-הערך בהכנת חוברת זו לדפוס.

משגב, יעוץ והכוונה לבריאת הנפש

 

התאבדויות בקרב בני נוער: איך לזהות סימנים

התאבדות בקרב בני נוער זיהוי סימנים

הקשיים הרגשיים המאפיינים את גיל ההתבגרות הופכים את המתבגרים לקבוצת סיכון בכל הנוגע לדיכאון ואובדנות. בכל שנה מתאבדים בישראל 400 בניאדם. 70–90 מהם צעירים עד גיל 24 וכ-15 מהם בני נוער. שיעור ניסיונות ההתאבדות בקרב צעירים בגילאים 15-24 הוא הגבוה ביותר מכל קבוצות הגיל.

כשמדובר בבני 15–24 התאבדות היא סיבת המוות השנייה בשכיחותה בקרב בנים והשלישית בשכיחותה בקרב הבנות. יותר בנים מתאבדים, אך הרבה יותר בנות מנסות להתאבד. על כל מקרה התאבדות מדווחים עשרה ניסיונות אובדניים וההנחה היא כי יש ניסיונות רבים שאינם מדווחים ומוסתרים בגלל בושה. מחקרים שנעשו בנושא מראים כי המעקב אחר מי שניסו להתאבד חשוב כיוון שניסיון התאבדות הוא המנבא העיקרי של הניסיונות הבאים.

דיכאון הוא גורם הסיכון הראשון לאובדנות. חשוב לשים לב לירידה במצב הרוח, אמירות המבטאות ייאוש מהחיים ומעצמי, חוויה של חוסר סיכוי ואמירות ציניות לגבי החיים. כמו כן, אצל מתבגרים הסובלים מתסמינים דיכאוניים יופיעו לעיתים קרובות ירידה בתפקוד, הפרעות בשינה או שינה מרובה מהרגיל, ירידה בלימודים, הסתגרות חברתית, אפטיה מוגברת, חוסר יכולת למצוא עניין ועוד.

חשוב לשים לב במיוחד להופעה פתאומית של מצב רוח חיובי לאחר תקופה של מצב רוח ירוד. במקרים אלו, מתרחש לעיתים סבב ביקורים אצל החברים ואווירה של פרידה, העלולים להעיד על מצב סיכון. כמו כן, היעדרויות מרובות מהלימודים, שימוש בסמים ואלכוהול, הפרעות אכילה, נטייה להתפרצויות ומיעוט קשרים חברתיים מעידים על צורך בתשומת לב מיוחדת. כאשר מתקיימים חלק מגורמי הסיכון שהזכרנו, חשוב במיוחד לשים לב לשינויים בהתנהגות, בתפקוד, במצב הרוח ובתפיסת המציאות.

אירועים מלחיצים: גורם סיכון חשוב

אירועי חיים מלחיצים מהווים גורמי סיכון המאיצים התפתחות של סימפטומים דיכאוניים וסכנה אובדנית. אירועים מלחיצים ביותר עבור מתבגרים הם גירושי הורים, חוויה של כישלון, דחייה או התעללות חברתית, הסתבכות המובילה לענישה ותחושת אכזבה. אצל בעלי דרישה עצמית גבוהה גם ציון של 90, כשהציפייה הייתה ל-100, או עלייה קלה במשקל עלולים להוות גורמי סיכון. הגירה וניכור חברתי מהווים גורם לחץ שיש להתייחס אליו.

במישור ההתפתחותי, בולטת אצל מתבגרים חשיבה פילוסופית על החיים המובילה אותם לעיתים, ביחד עם לחצי גיל ההתבגרות, לייאוש עמוק. המתבגר מצוי בלחצים של התאמת עצמו ללחץ החברתי, של עיסוק בזהותו המינית והחברתית ושל שינויים גופניים אינטנסיביים. הוא חש קושי למצוא עצמו בין עולם המבוגרים לבין עולם הנערים. קשיים אלו יחד עם התלבטויות פילוסופיות על החיים מובילים לעתים לייאוש ולמחשבות אובדניות. עם זאת, המתבגר אינו מסוגל להעריך את המשמעות של האובדנות ולעיתים אינו מעכל את חומרת מעשיו.

סימן לסיכון גבוה להתנהגות אובדנית, כפי שכבר ציינתי, הוא ביצוע ניסיון אובדני קודם. מנבא שני הוא קיומה של תכנית פעולה אובדנית ואחר כך מחשבה אובדנית. חשוב להתייחס ברצינות לכל סימן המעיד על ניסיון, תוכנית או מחשבה. לצערנו, לעיתים יש נטייה להניח כי מי שמאיים לא מקיים, אך כל דיווח או סימן מעידים על צורך בהתייחסות דחופה.

כשמתבגר משתף במחשבות או תכניות חשוב לדובב, לאסוף מידע, לא להשאירו לבד ולשתף את מרב הגורמים מיד. יש להיזהר מהדיפת המתבגר תוך אמירות כמו : "אפילו אל תחשוב על דברים כאלו", המותירות אותו לבד עם המצוקה. החשש מהתמודדות עם מצבי סיכון ואובדנות מביא הורים, מורים ואנשי חינוך להתעלם לעיתים מסימנים.

איך להתמודד עם חשש מהתאבדות?

מערכות החינוך והצבא פיתחו בשנים האחרונות מערכת הדרכה לצמצום התופעה. נהוג לחשוב כי אסור לדבר על אובדנות בתקשורת, מתוך חשש כי הפרסום יוביל לתהליך של "הדבקה" ויגרום למתבגרים נוספים לבצע ניסיונות אובדניים. נכון שרצוי להימנע מכניסה לפרטים סנסציוניים, אך כן חשוב לעודד מודעות למצוקתם של מתבגרים. חשוב לדבר על הסכנה וללמד מה הם גורמי הסיכון ומהן "נוריות האזהרה" שצריך לשים אליהן לב. כחברה החורטת על דיגלה תפקוד ועצמאות, אנו נוטים לעיתים להתעלם מסימני מצוקה ולראות אותם כפינוק או השתמטות הדורשים יד חזקה. ההמלצה המקצועית היא לא להזניח ולא לוותר ולבחון בהקפדה רבה סימני מצוקה שעולים אצל מתבגרים.

 

עקרונות התמודדות

 

עקרונות ההתמודדות המרכזיים הם:

1. קשר הורים-בית ספר: חשוב להקפיד על קשר בין ההורים ובית הספר ודיווח הדדי על שינויים בהתנהגות, במצב הרוח ובלימודים.

2. יצירת קשר עם הנער או הנערה במצוקה ועידודו לשתף: מתבגרים אינם משתפים בקלות, אך חשוב להתעניין למרות תגובתם ההודפת. הורים רבים מרגישים דחויים מתגובת המתבגר ומרפים מהניסיונות ליצור קשר או מפרשים את ההתנגדות לתקשורת כחוסר צורך. חשוב להתמיד, להתעניין וליצור קשר גם אם המתבגר אינו משתף פעולה. קשר והתעניינות מתמשכים הם אמצעי המניעה הראשון במעלה.

3. להבהיר שהקשיים עוברים: חשוב להבהיר כי קשיים רבים ביצירת קשרים חברתיים, בתחושת מקובלות, בדימוי גוף ותחושת אושר עוברים עם הגיל ואינם צפויים להימשך תמיד.

4. הסברה מתמשכת: הסברה מתמשכת על קשיים אופייניים לגיל ההתבגרות,

ובכלל זאת מידע כי רבים סובלים ממצוקות נפשיות, יכולים להועיל. ההבנה כי איני האדם היחיד שקשה לו מקלה. בשונה מהפתגם – צרת רבים היא כן נחמה.

5. לשתף במצוקות ההורים: חשוב שהורים ומבוגרים אחרים ישתפו את המתבגרים בקשיים ומצוקות שלהם. דוגמה אישית של המבוגרים בהתחלקות במצוקה, שיתוף בקשיים והתמודדות עימם תורמת לחוסן של המתבגר.

6. התייעצות: חשוב להתייעץ עם גורמים בבית הספר ומחוצה לו (פסיכולוג, רופא משפחה, פסיכיאטר) בכל מקרה של דאגה. לא לחכות, לא לשקול האם המצב מספיק קשה – להתייעץ במהירות ולפעול בהתאם.

ד"ר שרון זיו ביימן,  פסיכולוגית קלינית, מרצה במרכז ללימודים אקדמיים אור יהודה. 

המאמר פורסם באתר ynet בתאריך ג' בכסלו תשע"ב / 2011-11-29

 

עוד בלב אבות על התאבדות בקרב בני נוער – זיהוי סימנים :

"הורות והתבגרות": התנהגות סיכון ואובדנות בקרב בני נוער . על התנהגות סיכון ואובדנות בקרב בני נוער. איך לתת מענה חיובי של מניעה? איך לדבר עם נוער על התמודדות עם מצוקה חריפה שנראת שאין לה מוצא?

"ובחרת בחיים"- מניעת התאבדות בקרב מתבגרים מדוע מתבגרים מתאבדים? האם קיימות שיטות טיפול?

בננו מאיים בהתאבדות . בננו משתמש לאחרונה בביטויים חריפים הרומזים על כוונתו להתאבד חלילה. הוא מסרב בתוקף ללכת לטיפול. מה לעשות?

פינת הרב גודמן: התייחסות הציבור לאחר מקרה התאבדות. על מורכבות הפרסום והתייחסות הציבור לאחר מקרה התאבדות – רצון המשפחה והחברים להתאבל ולהנציח לעומת עידוד מקרים נוספים חלילה.

הפרעות דיכאוניות אצל ילדים ומתבגרים.  מהי הפרעה דיכאונית? האם היא קיימת אצל מתבגרים? מידע מקצועי.

על ההבדל בין דיכאון כחלק מתהליכי פרידה לדיכאון הרסני בגיל ההתבגרות המתבגר מגלה סימני דיכאון. מתי צריך לדאוג?

מדריך להפרעה דו-קוטבית (מניה-דפרסיה) מהי מניה-דפרסיה? סימנים ודרכי טיפול

"ובחרת בחיים"- מניעת התאבדות בקרב מתבגרים

המילה ' התאבדות ' מעוררת רגשות ותחושות אינטנסיביים אצל כל אדם. יש שנוטים להימנע מלדבר על התאבדות מחשש לא אמיתי שהעלאת הנושא לשיחה תעצים את התופעה. אכן, מדובר בתופעה מפחידה ומורכבת. ככל שמעמיקים ללמוד ולחקור את הידע הקיים אודות אובדנות מגלים, שאין הסבר יחיד לתופעה ואין טיפוס אישיותי מובחן שנמצא בסיכון גבוה יותר. למעשה מדובר בתופעה מורכבת מאד שתורמים לה תהליכים, נסיבות חיים וגורמי אישיות שונים.

מה שברור הוא ש"ידע הוא כח". תוספת מוּדעות והבנה על הנושא בקרב הורים, אנשי חינוך וטיפול היא מומלצת. הידע הקיים מאפשר איתור מוקדם של מתבגרים עם נטיות אובדן ומגביר את הסיכוי של מתבגרים לפנות לסיוע בעת מצוקה.

נתונים אודות התופעה

  • בנים מתאבדים פי 2 יותר מבנות (היחס גבוה יותר אם מחשיבים תאונות דרכים קטלניות כמחוות אובדניות).
  • בנות חושבות יותר על התאבדות, מתכננות יותר ועושות יותר ניסיונות אובדן, פי 10 יותר מאשר בנים.
  • בארץ, שיעורי ההתאבדות הגבוהים ביותר הם בקרב יוצאי רוסיה ואתיופיה.

כדי להבין יותר מהי חשיבה אובדנית בקרב ילדים ומתבגרים, חשוב להבין כיצד נתפס המוות בעיניהם. ילדים צעירים לא רואים את המוות כמצב בלתי הפיך. לפי תפיסתם המוות עשוי להיות הזדמנות להיפגש עם אדם אהוב. ילדים בוגרים יותר או מתבגרים מבינים את המוות במונחים של עצב, כאב ואבל על אלו שנשארו מאחור. לכן המוות נתפס אצלם לעתים כדרך לפגוע במי שדואג להם. יש מתבגרים שרואים את המוות כדרך לברוח מכאב או קונפליקט ולהפחית את מצוקתם.

אם כך, המוות יכול לשמש עבור ילד או מתבגר כהגנה מפני כאב. הערכה מקצועית של חומרת הסיכון האובדני היא קריטית במקרים אלו. לדוגמא, מתבגר שהיה מצוי בקונפליקט סביב הישג התפתחותי של עצמאות גוברת הפך מתוח ומסתגר. כשהופנה לטיפול החל להרהר על התאבדות כאמצעי לברוח מהקונפליקט.

סימנים וגורמי סיכון

אצל מתבגרים עם נטיות אובדן נצפה לראות סימפטומים של דיכאון, חוסר שינה, חוסר אונים ואמונה שלאף אחד לא אכפת ממצבם או אשמה וצער. לכמה מתבגרים יש תוכניות אובדניות מפורטות, שאותן הם חולקים עם חבריהם שנשבעו לשמור זאת בסוד.

אובדנות יכולה לבטא גם דינמיקה פנימית אגרסיבית ובלתי מוּדעת. פנטזיות לא מוּדעות עשויות להיות מכוונות פנימה, אל העצמי. זו הסיבה לקיומן של התנהגויות אובדניות רבות המתרחשות ללא מוּדעות של האדם. לדוגמא: "תאונות דרכים" רבות "קורות" למתבגרים ומהוות למעשה ביטוי לא מודע של ניסיונם לגעת במוות או לשים קץ לחייהם. עם זאת, פחות צפוי לראות אובדנות אצל אדם שמבין באופן מלא את מושג המוות, שהוא סופי, בלתי הפיך וקבוע.

גורמי הסיכון העיקריים שנמצאו במחקר הם: קיומה של הפרעה נפשית כמו דיכאון, סכיזופרניה, פוסט-טראומה, הפרעות התנהגות, חרדה והתמכרויות; ניסיון אובדני קודם – כשליש מהמתבגרים שהתאבדו עשו ניסיון אובדני קודם; קשיים בפתרון בעיות; בעיות והתלבטויות סביב זהות מינית ועוד.

היחסים והקשרים של מתבגרים אלו עם הסובבים אותם אינם מספקים. המתבגר עשוי לחוש שחסרים לו תמיכה או תחושת ערך מהקרובים לו. המתבגר שחווה כעס רב, עשוי לעורר תגובות עוינוּת כלפיו והוא לכוד במעגל שלילי.

במחקר נמצא שכשליש מהמתבגרים שעשו ניסיונות אובדניים העידו על כך שאחת הסיבות למעשה האובדני היתה "לבדוק אם אוהבים אותי" או "לגרום לאנשים להבין את רגשותי". כלומר, ניסיון אובדני בגילאים אלו משמש לא אחת כדרך הרסנית לתקשר עם הקרובים של המתבגר ולהפעיל אותם לתקשורת רגשית איתו.

מצבים סומטיים (גופניים) נלווים לרוב למצב אובדני אצל מתבגר. לדוגמא, תגובה פיזיולוגית הנלווית לכעס ומתח, כמו כיווץ שרירים ודופק מואץ, רעד המקושר עם פחדים וקשיי שינה ואכילה המקושרים עם ייאוש.

התיאוריות המסבירות את התופעה הן מגוונות. גורם משמעותי אחד שעולה לאורך תיאוריות רבות הוא קיומו של כאב נפשי בלתי נסבל אצל המתבגר ותחושה של מלכוד פנימי. הוא עומד בפני תמרור "אין מוצא" או מול "בעיה בלתי פתירה". לעתים מדובר בקונפליקט משפחתי והמתבגר חש שהוא לכוד בתפקיד שניתן לו ללא יכולת להשתחרר ממנו, או שקיים כאמור קונפליקט פנימי בלתי פתיר.

בצד גורמי הסיכון, המחקר בתחום מונה מספר גורמים מגנים. הגורם הראשון במעלה הוא לכידות משפחתית. נמצא שמעורבות של בני המשפחה זה בזה, משפחות שהיו בהן תחומי עניין ופעילות משותפים ותמיכה רגשית-כל אלו נמצאו גורמים מגנים מפני נטייה אובדנית אצל המתבגר באותה משפחה. גורם מגן משמעותי נוסף שנמצא הוא דת. במשפחות דתיות (מדתות שונות) נמצאו שיעורי התאבדות נמוכים יותר.

מתי פונים לטיפול?

מצב אובדני הוא מצב דחוף אצל מתבגרים, המצריך הערכה מהירה וממוקדת. אם פונה אליכם מתבגר ומשתף אתכם במחשבות או כוונות אובדן הפנו אותו באופן מיידי לאיש מקצוע בתחום בריאות הנפש (פסיכיאטר או פסיכולוג קליני). אִמרו לו שאתם מבינים שהכאב שלו בלתי נסבל ושהמצב הזה עשוי להשתנות בעזרת טיפול מתאים.

מה קורה בטיפול?

כל מפגש טיפולי מצריך התייחסות ייחודית, אך ככלל הטיפול המיידי במקרים אלו הוא התערבות מוגדרת וממוקדת מטרה במסגרת מפגשים משפחתיים. הפגישות ממוקדות בפעולה ובשינוי ומשלבות מיומנויות של פתרון בעיות ופחות "שיחות טיפוליות". יש דגש על אינטנסיביות בתדירות המפגשים על מנת להעצים את השפעת הטיפול.

תוכניות למניעת התאבדות בקרב מתבגרים תורמות למניעת התופעה דרך הגברת המוּדעות אצל הורים ומחנכים, צמצום גורמי הסיכון, זיהוי מוקדם ומתן לגיטימציה לפניה להתייעצות מקצועית.

הילה אורנג', פסיכולוגית קלינית

.

עוד בלב אבות על התאבדות בקרב בני נוער ומניעת התאבדות:

"הורות והתבגרות": התנהגות סיכון ואובדנות בקרב בני נוער . על התנהגות סיכון ואובדנות בקרב בני נוער. איך לתת מענה חיובי של מניעה? איך לדבר עם נוער על התמודדות עם מצוקה חריפה שנראת שאין לה מוצא?

בננו מאיים בהתאבדות . בננו משתמש לאחרונה בביטויים חריפים הרומזים על כוונתו להתאבד חלילה. הוא מסרב בתוקף ללכת לטיפול. מה לעשות?

התאבדויות בקרב בני נוער: איך לזהות סימנים. כל שנה מתאבדים בישראל 70-90 בני נוער, ועל כל התאבדות כזו יש עשרה ניסיונות שלא דווחו. איך תדעו אם הדיכאון של בן הנוער הפרטי שלכם לא מגיע עד כדי סכנת התאבדות? הפסיכולוגית הקלינית שרון זיו ביימן מסבירה.

פינת הרב גודמן: התייחסות הציבור לאחר מקרה התאבדות. על מורכבות הפרסום והתייחסות הציבור לאחר מקרה התאבדות – רצון המשפחה והחברים להתאבל ולהנציח לעומת עידוד מקרים נוספים חלילה.

מדריך להפרעה דו-קוטבית (מניה-דפרסיה) מהי מניה-דפרסיה? סימנים ודרכי טיפול

הפרעות דיכאוניות אצל ילדים ומתבגרים.  מהי הפרעה דיכאונית? האם היא קיימת אצל מתבגרים? מידע מקצועי.

על ההבדל בין דיכאון כחלק מתהליכי פרידה לדיכאון הרסני בגיל ההתבגרות המתבגר מגלה סימני דיכאון. מתי צריך לדאוג?

כיצד משכנעים ילד לפנות לטיפול פסיכולוגי ?

בתשובתי אתייחס למתבגרים מגיל 12 ומעלה.

 ראשית כשהילד מתנהג בצורה "מוזרה" זה עוד לא אומר שהוא זה שצריך לפנות לאבחון או טיפול.

הרבה פעמים הילד מגיב למה שקורה מסביבו כאשר מוקד הבעיה נמצא בסביבה האנושית המקיפה אותו (הורים, אחים, חברים בשכונה או בכיתה או בתנועה, שכנים וכו'). הרבה פעמים קורה שמוקד הבעיה קשור לאווירה בבית ולקשר עם ההורים. אלא שהמוּדעוּת לכך שיש בעיה לא קיימת. כמו לדוגמא הורים שעובדים מאוד קשה ובקושי נמצאים בבית או שעסוקים במעט זמן שעדיין פנוי בטיפול בילדים הקטנים… או מצב של מתח או ריב (גלוי או סמוי) בין ההורים שמשרה אוירה קשה. כאמור, בהרבה מהמצבים הללו הילד מגיב בצורה "מוזרה" ובכך מאותת לסביבתו הקרובה (לרוב להוריו) שמשהו לא בסדר ושהגיע הזמן לעשות "בדק בית".

 לאור זאת, מומלץ קודם שמסמנים את הילד כ"בעייתי" לנסות לעשות בדיקה מה קורה באופן כללי במשפחה. לשם כך אפשר פשוט "לעצור" ולעשות "חשבון נפש", ואם לא די בכך אפשר ומומלץ שההורים יפנו לאיש מקצוע לשם התייעצות על המצב בכלל, על מצבם וגם על "מצב הבן". במידה ונפגשו עם איש מקצוע טוב ומיומן הוא יבדוק ביחד איתם וינסה להבין מה קורה גם "במעטפת" של הילד כנ"ל.

להפתעתנו הרבה לפעמים די במפגש התייעצות של ההורים עם איש מקצוע בכדי לאתר את הבעיה ולתת לה מענה ברמה ההורית, בין אם מדובר בעבודה שההורים צריכים לעשות עם עצמם (כי המוקד קשור לסגנון ההורי והילד רק מגיב לכך) ובין אם מדובר בעבודה שצריך לעשות עם הילד אך ההורים יכולים עם קצת הכוונה והרבה רגישוּת לעשות את "העבודה" בכוחות עצמם.

 לכן בהקשר זה גם כאשר פונים אלי הורים המבקשים להפנות את ילדם למפגשים איתי, וגם אם הושגה הסכמת הילד לכך, אני מבקש לרוב לפגוש קודם את ההורים בכדי לשמוע בהרחבה על מה מדובר, לקבל תמונה על כל המערכת ההורית והמשפחתית ורק אם לאחר כל זאת השתכנעתי שכדאי ומומלץ לזמן את הילד עצמו אפעל בכיוון זה. מפתיע עד כמה הרבה מהפניות האלו מסתיימות במפגש או שניים של התייעצות עם ההורים. זיהוי ואבחון משותף של מוקד הבעייה, הדרכה והכוונה של ההורים ללקיחת אחריות ופתרון הבעיה בכוחות עצמם.

 במידה ולאחר כל הנ"ל מתגבשת ההבנה שאכן הילד הוא זה שזקוק לעזרה מקצועית אזי צריך להבין שבעיקרון לא ניתן להביא או להפנות ילד לטיפול או לאבחון ללא ידיעתו או ללא הסכמתו.

כשהנער בסופו של דבר פונה, הדבר חייב להיות ממקום שהוא עצמו מכיר בכך שיש לו בעיה או לפחות מבין על מה המבוגרים מדברים כשהם סוברים שיש לו בעיה או קושי שלדעתם דורשים טיפול או עזרה מקצועית. רק מהמקום הזה ניתן לפנות למפגש עם איש המקצוע.

אחרת הילד לא ישתף פעולה, בין אם הוא בכלל לא יבוא או בין אם יבוא אך יישאר חיצוני או פאסיבי-אגרסיבי לכל הסיטואציה.

לא ניתן להכריח מתבגר ללכת למפגש עם איש מקצוע. לעיתים הילד יאולץ להבין שיש בעיה שלא ניתן להימלט מהתמודדות עימה כמו לדוגמא – במקרה והילד מתנהג "מוזר" בבית הספר ובית הספר מתנה את המשך לימודיו במפגש עם איש מקצוע. במקרה כזה האולטימאטום של המוסד הלימודי הוא הבעיה איתה הילד מתמודד שמאלצת אותו לפנות לאיש המקצוע…

לכן על ההורים או גורם משמעותי אחר בסביבתו של הילד (אח גדול, דוד, מורה וכד' אך מומלץ שהדיבור יעשה עם ההורים ש"לוקחים אחריות" ולא מעבירם אותה הלאה) לשוחח בצורה גלויה ופתוחה עם הילד על "הבעיה" ועל התנהגותו המוזרה. יש "להניח את הקלפים על השולחן" ולא לדבר ברמיזות. יש לעודד ולדובב את הילד להרגיש פתוח לשתף אם הוא מעוניין בזה אך לאפשר לו, אם בכך הוא בוחר, לשמור את הדברים למפגש עם איש המקצוע.

הילד צריך לקבל הדהוד מהוריו (או מי שמדבר עימו) על מצבו ועל כך שמזהים שמשהו "לא בסדר איתו". כדאי לשקף לילד שמזהים שהוא בתקופה לא קלה ומן הסתם גם הוא, או בעיקר הוא, מאוד סובל ממה שקורה. לפעמים הילד ירגיש הקלה מאוד גדולה בעקבות שיחה כזו גם אם לא יבטא אותה בצורה גלויה. כך ירגיש פחות לבד ויחווה את הדאגה ההורית בצורה ברורה ומוחשית. לפעמים ירגיש מאוים ויתנגד לשיקוף הבא מאת ההורים אולם עליו בכל זאת לשמוע על כך מהם.

 כמובן שיש לדבר בצורה גלויה על הפנייה לייעוץ עם איש מקצוע (ניתן לכנותו בדרכים שמקלות על הילד לעכל את המפגש כגון "איש מקצוע" מומחה לענייני כך וכך (כגון: פחדים, הימנעויות, מצבי רוח, גמילה וכו'), יועץ וכו' ובלבד שלא למסור לו מידע כוזב על זהות איש המקצוע (כגון חבר שלנו, רב וכו').

מומלץ לומר לילד שרצונם או המלצתם הוא שהילד בסה"כ ייפגש עם איש המקצוע לכמה מפגשי הערכה והיכרות (שניים שלושה מפגשים) ושלא מדובר על "טיפול פסיכולוגי בשלב זה" (במידה ויהיה צורך בטיפול ארוך יותר זה כבר ידובר בין איש המקצוע והנער עצמו) וששום דבר לא יעשה בניגוד לרצונות של הילד. וכשם שמי שכואב לו הגרון או הראש פונה לרופא, וכשיש שאלה בענייני הלכה פונים לרב, כך כשיש קושי בתחום הרגשי או התפקודי יש אנשי מקצוע שאפשר להתייעץ איתם…

 במידה והדיבור עם הילד נעשה לאחר שההורים נפגשו עם איש המקצוע הייתי ממליץ לשתף את הילד על כך שקיימו את ההתייעצות. במידה שההורים טרם נפגשו עם איש מקצוע, אזי יש לדבר על האפשרות להפנות לאחר שיתקיים מפגש מקדים של ההורים עם איש המקצוע.

 בהזדמנות זו ברצוני להוסיף שגם להורים יש עניין במפגש מקדים עם איש המקצוע:  א. בכדי להתרשם ממנו באופן בלתי אמצעי ולדעת בידי מי הם מפקידים את ילדם.  ב. מהסיבות שמנינו קודם.  ג. בכדי לשדר לילד שאיכפת להם ממה שקורה וזה שאיש מקצוע נכנס לתמונה אין בזה משום הזנחה או "זריקת הקושי או הבעיה החוצה". אדרבא, ההורים מגלים מעורבות ואחריות לכל מה שקורה כאשר איש המקצוע הוא בסה"כ גורם בו הם נעזרים.

 שמוליק ענבר, פסיכולוג קליני מירושלים מטפל במתבגרים ובמבוגרים

 

לקריאה נוספת בלב אבות:

"הורות והתבגרות": זיהוי קשיים בעולם הנפש של מתבגרים / הרב אלישע אבינר ושוקי זקבך. מה צריך לעורר דאגה אצל הורים? מה מוגדר כקושי נורמטיבי? מתי הורים צריכים לפנות לעזרה? מאיפה מקבלים הדרכה ועזרה? אם צריך טיפול, באיזו שיטה?

דלת סגורה / נעמי עיני. הבן שלי בן ארבע עשרה וחצי ועד לפני כחצי שנה, היה ילד עדין, פתוח ומשתף. בחצי השנה האחרונה הוא מתרחק מכל בני המשפחה (גם מאחיותיו) ומתבצר בחדר שלו שעות, עם דלת סגורה. אני לא נכנסת לחדר ורוצה לכבד את הפרטיות שלו. כשאני שואלת אותו מה העניינים, הוא מגיב אלי בפרצוף כועס, או בחוסר סבלנות ומחכה לרגע שאפסיק לנדנד. המצב הזה מדאיג אותי מאוד. משהו עובר עליו. מה עושים?

דלת סגורה

שאלה: הבן שלי בן ארבע עשרה וחצי ועד לפני כחצי שנה, היה ילד עדין, פתוח ומשתף. בחצי השנה האחרונה הוא מתרחק מכל בני המשפחה (גם מאחיותיו) ומתבצר בחדר שלו שעות, עם דלת סגורה. אני לא נכנסת לחדר ורוצה לכבד את הפרטיות שלו. כשאני שואלת אותו מה העניינים, הוא מגיב אלי בפרצוף כועס, או בחוסר סבלנות ומחכה לרגע שאפסיק לנדנד. המצב הזה מדאיג אותי מאוד. משהו עובר עליו. מה עושים?

עזרה ראשונה: מן השאלה שאת שואלת, אני לומדת שאת אמא רגישה ומעורבת. יישר כוח על כך.

ובכן, ללא ספק, "משהו עובר על הילד" , על זאת יעיד השינוי הקיצוני בהתנהגות. כיבוד הפרטיות שאת נוקטת בו, הנו חשוב ומבסס יחסי אימון עם הבן ועם זאת, זכותכם וחובתכם כהורים, להגיב ולהבין את המתחולל בנפשו.

לאור הנ"ל אציע ייזום של שיחה שאינה אקראית או מזדמנת עם הנער, כאשר אין לו זכות לבטלה, אלא לקבוע את מקומה – בבית, בבית קפה, בפינה נעימה בטבע. רק אתם והוא. בשיחה זו תתארו בפניו את השינוי בו אתם מבחינים (תיאור אובייקטיבי ולא מאשים) ותביעו את דאגתכם.  בקשו ממנו להגיב על כך בנחת וככל שהוא מרגיש שהוא יכול. במידה ויסרב להגיב ולשתף, קבלו זאת בהבנה ועם זאת, ציינו כי אתם מודאגים ומבקשים שינקוב בשמה של דמות בוגרת, המוכרת גם לכם, אותה הוא מוכן לשתף ברגשותיו ובמחשבותיו בתקופה הנוכחית. ציינו שאין בכוונתכם לתחקר אדם זה בנוגע לנאמר.  ציינו כי מפגש נוסף מסוג זה, שלכם עמו יתקיים בתוך כשבועיים וכי אתם עומדים על השתתפותו בארוחות המשפחתיות או כל פעילות משפחתית אחרת (נסו לא להגזים) ועל יחס של כבוד להורים הפונים אליו.

במקביל, אציע להזמין ולאפשר פעילות חברתית ומפגשי חברים של הבן בביתכם, לצאת לפעילות /חוויה משפחתית ולגשש מול ביה"ס האם גם שם ניכר שינוי התנהגותי.

במידה וההתנהגות מתמשכת או מחריפה אציע לפנות להתייעצות עם פסיכולוג.

 

נעמי עיני, פסיכולוגית חינוכית מומחית, בוגרת בית ספר מנדל למנהיגות חינוכית ולשעבר מנהלת השרות הפסיכולוגי חינוכי של גוש עציון

הורות והתבגרות: פגיעה מינית בקרב בני נוער

פגיעה מינית בקרב בני נוער

להאזנה להקלטת התוכנית:


 

 

 

..אילנית ימיני, מדריכה ביחידה למניעת פגיעה והטרדה במשרד החינוך