תגית: צניעות

פרשת בלק

1. מה טובו אהליך יעקב (במדבר כד, ה)

 

שאלה לדיון: חינוך לצניעות

מהי הדרך הטובה ביותר לחנך לצניעות? מהו לדעתכם העומק הפנימי של הלכות צניעות?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

  • הרבנית רבקה שפירא, "סוד הצניעות", מתוך הספר "כתנות אור" עמ' 109-111

צניעות היא דבר צנוע. העיסוק בה הוא עדין ורגיש ונדרש להיזהר שלא לפגוע במרקמה העדין, שלא לפוגג את הקסם ולהותיר חלל ריק ומייסר. צניעות היא מה שבתוך. הצד הפנימי הנסתר שבכל דבר. המחיצות והלבושים באו למען מה שבתוכם. כשזוכרים זאת היטב ומצליחים ליצור תקשורת בריאה ונכונה בין מה שבפנים למה שמתגלה כלפי חוץ, נרקם יחס מרתק בין התוך והלבושים. הלבושים הולכים ומתעבים, ובפנים מלבלבות תחושות עמוקות.

השורש צ.נ.ע מוצנע בתורה – אינו מוזכר אף לא פעם אחת. התורה עצמה הצניעה את הצניעות.

צניעות היא דבר צנוע. העיסוק בה הוא עדין ורגיש ונדרש להיזהר שלא לפגוע במרקמה העדין, שלא לפוגג את הקסם ולהותיר חלל ריק ומייסר. דא עקא, הרגישות הזאת רחוקה מלהיות נחלת התרבות והעיסוק הציבורי בדברים שהצנעא יפה להם. הכול גלוי וידוע, פרוץ, מוצג לראווה ולמישוש. ובכל זאת, הרי דווקא הדברים האלה, האמורים להיות צנועים, הם שמעסיקים יותר מכל את הדור הזה. הפריצות ודאי אינה נולדת מאדישות, והיא משקפת משיכה וקשר עמוק, שאינם ערוכים בכלים ראויים ובאופן בריא ומתוקן. נדמה שכאשר מבקשים לחוש ולבוא במגע עם המוסתר והמוצנע מן העין, תיכף הוא מתעלם ונחבא ביתר שאת, ואף ראייתו מרחוק אינה נותרת. היכולת לבוא בסוד הצניעות היא עצמה סוד גדול ודורשת ביאור, שאמנם לא יגלה אותה לעין, אך יביא לידי ביטוי את קשר הפלא שבין הנסתר והנגלה, המוצנע ומה שסובב ומכסה עליו.

צניעות היא מה שבתוך. הצד הפנימי הנסתר שבכל דבר. כיוון שכך, מעצם מהותה היא מחויבת להיות מכוסה ומוקפת חומות מגן ולבושים המצניעים אותה מן הסביבה. אין תוך ופנים ללא חוץ. הסתר מעלים, הוא הכרח גמור כדי לייסד מערכת יחסים עמוקה ואינטימית, ובית מוגן נצרך כדי לשמור על החום שבתוכו. הלבושים המבדילים ומפרידים בין מה שבפנים ומה שבחוץ מאפשרים את החופש של הדברים העמוקים, וככל שהם סמויים מן העין, כך גדולה יכולתם להביע את עצמם במקום שבו הם נחבאים…

כמובן, אין הלבושים יעד ותכלית, כי אם קרקע מכשירה לאינטימיות להיזרע בה. כשם שהסרת הלבושים "מבריחה" את התכנים הצנועים שמילאו אותם, כך גם האחיזה בלבוש כיעד מקבעת ואוטמת, ומונעת מכל תוכן עדין לבוא בו. לכן, כדור, אנחנו מבולבלים כל כך. מצד אחד מחלחלת תחושה קשה שהלבושים הפכו נוקשים מדיי, מוחלטים מדיי ועומדים בפני עצמם. המסגרות שבהן התרגלנו לחיות אינן מאפשרות קשר פתוח וחי. האם זוכרים אנו עדיים כי יותר ממה שהבגד הוא לבוש לגוף, הגוף הוא לבוש לנשמה?! בגלל תחושת הקיבעון ושכחת העיקר מוסרים הלבושים, הן באופן הממשי והגס, והן לבושי הנפש הדקם והעדינים יותר. אך מצד שני, גם כשמסירים את מה שחושבים כי מאחריו מסתתר סוד האושר, נותרים בידיים ריקות ועל כן ממשיכים ומקלפים שכבה אחר שכבה, לבוש אחר לבוש, ולמרבה התסכול, הסוד הצנוע והאינטימי מתרחק והולך, ורק מתעלם ומתכסה מן העין.

מכאן עולה תחושה מתבקשת ומובנת מאליה של מפח נפש, של ייאוש מאפשרות של מימוש הגעגועים והכמיהה לצניעות ולאינטימיות. על כן עלינו לבקש דרך חדשה שנוכל להציע לדור הנבוך הזה, דרך שתפגיש אותו – ואותנו עם מסתרי נפשו בצניעות, ובאופן של קרבה עמוקה.

כאמור, לא ניתן לפתח קשר קרוב ללא העמדת מחיצות שיסתירו אותו מעין הסביבה, ויחד עם זה, בשעת הקמתן יש לזכור כי לא באו המחיצות אלא למען מה שבתוכן. כשזוכרים זאת היטב ומצליחים ליצור תקשורת בריאה ונכונה בין מה שבפנים למה שמתגלה כלפי חוץ, נרקם יחס מרתק בין התוך והלבושים. הלבושים הולכים ומתעבים, ובפנים מלבלבות תחושות עמוקות. הכיסוי החיצוני אינו עומד עוד בסתירה לתהליכים הפנימיים, אדרבה, הוא שמאפשר אותם ומעניק להם את המקום הראוי והנכון להם. המוצנע אז איננו בר-תפיסה או אחיזה ממשית, סודו גדל והולך, אך הסוד הזה הוא המבוקש בעצמו. סוד אמיתי הוא סוד שאינו יכול לבוא לידי גילוי, פלא, וככל שמצטנעים והולכים גדל הפלא הזה. כשנכנס הכהן הגדול לפני ולפנים ביום-הכיפורים, הוא עומד לפני ארון חתום ובו לוחות הברית והעדות מוצנעים בארון ונעלמים מן העין. כשכך הם פני הדברים, אין עוד מקום לתסכול המתואר לעיל למול המוצנע, המתפוגג והנעלם. לא ולא. המוצנע מתעמק והולך, ומזריח קווים המשובבים את הנפש לגודל הפלא הנגלה לה. סוד הסתר הוא המחיה אותה וככל שהסוד גדול יותר, כך גדולה היא הקרבה שהוא נושא.

 

  • נעמי וולפסון, ודבק באשתו, עמ' 170-171:

כיסוי וגילוי הינם שני צדדים הקיימים בנפש. לא ניתן לדבר על הצורך בכיסוי בלי להכיר ברצון לגילוי. ברור שהצורך בכיסוי בא ממקום של רצון לגילוי. כל עוד לא נדע להודות בהיבט הכפול של כיסוי וגילוי הקיים בנפש, נצטרך להילחם בתוך עצמנו על שמירת כללי הצניעות או לחילופין לדכא את כוחות החיים. אם לעומת זאת נכיר בצורך כפול זה ונבין אותו, נתיידד עם כללי הצניעות המסורים לנו, נזדהה איתם ונתחבר אליהם.

כותב גיל מנוסי (הבוקר שאחרי, מאמר שהתפרסם במגזין "ארץ אחרת" גיליון 4, אייר-סיוון תשס"א ):

"יש מקום לחשוב מחדש על ערך הצניעות. בתודעה הליברלית מזוהה הצניעות עם צביעות, התכחשות והדחקה. "אין במה להתבייש" ו"לא צריך להסתיר שום דבר" הן מנטרות מוכרות. אך לצניעות, בלבוש ובהתנהגות, יש גם צדדים חיוביים…

הצניעות מחזירה לגוף תחושה של מסתורין וסוד, ומזמינה את הסובבים להעביר את המבט מגופנו פנימה…

הטיעון הפוסט-ליברלי נבדל מהשמרנות. השמרנות הייתה סגפנית: היא גינתה הנאות גופניות באשר הן. הפוסט-ליברליזם, לעומת זאת, אינו שולל גוף, אלא מאמין בחיבור הוליסטי של הגוף עם הנפש, של מין עם אהבה. כיום, דווקא בדרך החיים הליברלית, אנחנו רואים שהגוף העירום, החשוף, המוענק לכל, הוא גם גוף שהוסר ממנו כל הקסם. דווקא הצנעת הגוף, הצעפתו, הקדשתו לאוהב אינטימי אחד, הן שמקנות לו את יופיו האמיתי."

הצניעות אינה באה לצמצם את כוחות הגוף אלא להגן עליהם שלא יתפזרו לכל עבר. היא מונעת את הכוונתם ליעדים לא טהורים. יתרה מזו, הצניעות קושרת את כוחות הגוף לפנימיות הנפש ומעצימה אותם. היא מכוננת קשר ייחודי בין בני הזוג – מציאות שבה נמצאים בני הזוג מעבר אחד, וכל העולם כולו מהעבר האחר. הלבוש החוסם את חדירתה של עין זרה לתוך עולם פרטי מסייע לחוויית האחדות הכה נכספת…

לפני החטא, העירום היה המצב הטבעי, ולאחר החטא חשו בושה ותגובתם האינסטינקטיבית הייתה כיסוי הערווה. המצב הטבעי לאחר החטא הוא אם כן מצב של כיסוי. ברם לא נוכל להכחיש שגעגועי הנפש לגן העדן האבוד לא נעלמו. הקשר האידילי בין אדם לחוה, כזוג יחיד עלי אדמות, עדיין מפעם בתוכנו, וכל זוג הנכנס תחת החופה מתברך שהשמחה תשרה ביניהם "כשמחך יצירך בגן עדן מקדם". מכאן שכיסוי וגילוי הינם שני צדדים הקיימים בנפש. לא ניתן לדבר על הצורך בכיסוי בלי להכיר ברצון לגילוי. ברור שהצורך בכיסוי בא ממקום של רצון לגילוי. כל עוד לא נדע להודות בהיבט הכפול של כיסוי וגילוי הקיים בנפש, נצטרך להילחם בתוך עצמנו על שמירת כללי הצניעות או לחילופין לדכא את כוחות החיים. אם לעומת זאת נכיר בצורך כפול זה ונבין אותו, נתיידד עם כללי הצניעות המסורים לנו, נזדהה איתם ונתחבר אליהם – ניווכח שלאמיתו של דבר, הם מסייעים לנו להגשים את נהיית הלב – בניית האינטימיות הבלעדית עם הנפש האהובה.

 

  • הראי"ה קוק, מידות הראי"ה:

מידת הצניעות יקרה מאד וגורמת לטובות רבות בעולם. משום כך, ישנן מידות אחרות, שלפעמים נדחות מפניה, אף על פי שגם הן חשובות. זו הסיבה שמידת האהבה והידידות נדחית מפני מידת הצניעות, ונאסר עלינו לפתח מערכת יחסים קרובה בין גברים לנשים (שאינם נשואים כמובן). האדם הצנוע מבין כי ההגבלות בענייני צניעות אינן באות מפני שנאת המין השני, אלא מפני התכלית הכללית והיפה של מידת הצניעות.

מידת הצניעות גורמת טובות רבות בעולם, ומתוך כך היא זוכה לדחות מפניה דברים שהיו טובים מצד עצמם, אבל כיון שמפני יצר האדם וכוחו החלש יגרמו לפרוץ במידת הצניעות, שהיא קיומו של העולם הרוחני והחומרי. מידת האהבה והידידות, בכל הסימנים והדיבורים הנוחים, היה ראוי להיות שווה בין המינים, אבל מפני יקרת ערך הצניעות נדחית מידת דרך ארץ ממקומה עד שלא לשאול בשלום אישה (קידושין ע.).

הצנוע מכיר כי לא מפני שנאה על המין הוא מתרחק ועושה גדרים כי אם מפני התכלית הכללי היפה.

דוגמתם של דברים אנו מוצאים בדעות, התרחקות הראויה וכמעט מוטבעת שלא לתור אחר מחשבות המרחיקות את המעמד המוסרי, לפעמים נראה שדוחקים את חופש הדעת, אבל מי שמכיר התכלית יבין את יקר ערך ההגבלה, ויקבל אותה באהבה.

 

 

2. כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל (במדבר כג, כג)

 

שאלה לדיון: ניחושים ומשחקי מזל

מה דעתכם על משחקי מזל, ניחושים ומגידי עתידות?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

 

  • רבי ישראל אלתר מגור, בית ישראל, פרשת בלק תש"ט:

יש להתחזק באמונה פשוטה בקדוש ברוך הוא בלי ניחושים ובלי התחכמויות. בלעם רצה להכניס ספקות באמונתם התמימה של ישראל, אולם הוא לא הצליח. "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל".

מפרשת בלעם ובלק אנו למדים עד כמה להתחזק באמונה פשוטה בלי התחכמות. וכוונת בלעם היה להכניס ספקות בליבות בני ישראל כאשר היה אצלו, כדאיתא "מי האנשים האלה עימך", פעמים רואה ופעמים אינו רואה, ואת המחשבה הזו רצו להכניס בליבות בני ישראל. אבל באמת לא הועילו כלום, כי עיקר עבדות בני ישראל באמונה פשוטה בלי התחכמות. וזה דאיתא "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל", ואיתא בגמרא (נדרים) כי מי שאינו מנחש מכניסין אותו במחיצה שאפילו מלאכי השרת אינם יכולים לכנוס לשם.

  • רש"י, כי לא נחש ביעקב:

ישראל אינם זקוקים למנחשים וקוסמים, משום שהקב"ה מודיע להם את פעולותיו ואת העתידות על ידי הנביאים והאורים ותומים.

אינם צריכים למנחש וקוסם, כי בכל עת שצריך להיאמר ליעקב ולישראל מה פעל הקב"ה ומה גזירותיו במרום, אינם מנחשים וקוסמים, אלא נאמר להם על פי נביאיהם מה היא גזירת המקום, או אורים ותומים מגידים להם.

  • רמב"ן, כי לא נחש ביעקב:

נחשים וקסמים יכולים להועיל או להזיק רק לגויים. עם ישראל נתונים תחת השפעתו של הקב"ה בלבד, ואין לנחשים וקסמים השפעה עליהם.

והנכון בעיני כי בעבור היותו קוסם, ובלק שלח לו כי ידעתי את אשר תברך בקסמיך מבורך ואשר תאור יואר, ושלח לו קסמים, על כן אמר לו אין נחש ביעקב להרע או להיטיב להם, ולא קסם בישראל מזיק או מועיל, כי בכל עת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל א-ל בהם, כי מפי העליון תצאנה הרעות והטוב, לומר כי חלק ה' עמו (דברים לב, ט), אינם בממשלת שרים וכוכבי השמים וכסיליהם, שיזיק להם אדם בקסם ונחש כגויים, וזה כאשר אמר משה אשר חלק ה' אלוקיך אותם לכל העמים תחת כל השמים ואתכם לקח ה' להיות לו לעם נחלה (דברים ד יט-כ).

 

שאלה פותחת: דיון בסגנון קצת אחר…

"הן עם כלביא יקום" (במדבר כג, כד)

מי אתם, אנשי בוקר או אנשי לילה?

האם קשה לכם לקום בבוקר?

באילו מצבים קל לכם יותר לקום?

מה יכול לעזור לכם לקום טוב יותר?

 

 

 

מעוניינים ברעיונות נוספים לשולחן השבת?

פותחים שולחן – לפרשת בלק

עלון 'סוגרים שבוע' להדפסה – לפרשת בלק

חינוך לצניעות

ללא ספק החינוך לצניעות הינו אתגר משמעותי ומורכב להורים ומחנכים כאחד, מטרת השורות הבאות אינה להקיף את כל הנושא הרחב אלא להאיר כמה נקודות בהתייחסות לעניין הזה.

א.      דוגמא אישית

כמו בכל למידה הנקנית גם באמצעות חיקוי, גם כאן הדוגמא האישית חשובה ביותר.

אי אפשר לחנך ילדים ללבוש צנוע אם ההורים מתלבשים בצורה לא צנועה. כמו כן, ילד או ילדה שיראו שהוריהם צופים, קוראים או צורכים חומרים שאינם צנועים, לא יהיו מסוגלים לקבל הדרכה מאותם הורים בעניינים אלו.

נכון הדבר שצריך מדרג מסוים של חשיפה וישנם דברים המתאימים יותר למבוגרים ופחות לקטנים, אך נראה לי נכון שמתבגרים, בעניין זה, הם כמו מבוגרים. דהיינו, מה שמתאים וצנוע למבוגרים יכול להתאים למתבגרים ומה שלא מתאים לבני נוער איננו מתאים למבוגרים.

צפייה משותפת או קריאה משותפת יכולה לתת הדרכה נכונה לבני הנוער. כיבוי המכשיר בקטעים לא צנועים או כיבויו בכלל בתוכניות שכאלו – מסמנת לילדים גבולות טובים בהרבה מאשר הרצאות בעניין.

ב.       שיחה פתוחה וכנות

חשוב לנצל סיטואציות מזדמנות על מנת לשוחח עם בני הנוער על עניינים חשובים אלו. כשמתפרסם על אישיות מסוימת שהיא כשלה במעשים לא טובים חשוב להראות לילדים את המציאות המורכבת של החיים ואת העובדה ש"אין אפוטרופוס לעריות" מצד אחד ושמי שמקפיד על גדרי ההלכה והצניעות מרחיק את עצמו מן העבירה.

גם הכּנוּת כאן חשובה. הדיבור על קושי בקיום מצוות וההתאמצות לעשות זאת בכל אופן מקרב את עולמנו לעולם ההתמודדויות שילדינו עסוקים בהן. לא צריכים לספר לילדים על כשלונות שלנו בתחום הזה אך כן חשוב לחשוף בפניהם שהדרישות הללו לא תמיד קלות גם עבורנו.

ג.        זה לא היה בזמננו

מילים כמו "זה לא היה בזמננו" אפשר לשמוע בהזדמנויות שונות. הן חשובות מבחינת רוחב הדעת של ילדינו כשהם באים לחשוב על עולמם הפנימי, אך אסור לצפות שעולם הילדים יהיה דומה לשלנו. הוא שונה. הפיתויים העומדים בפני ילדינו אינם הפיתויים שאנחנו התמודדנו איתם והפיתויים מולם ילדיהם יתמודדו בעתיד יהיו שונים מהפיתויים שהם מתמודדים איתם כעת.

כלי ניתוח של הסיטואציה בנוסף לכלי התמודדות עם יצרים, חשובים לכל אחד ובכל דור. פעמים רבות ניתן להשתמש בתאוות האכילה ובמערכת ההתמודדויות שסביבה על מנת ללמוד כיצד להתמודד נכון עם תאוות המין.

ד.       מחאה מילולית רכה אל מול "בשום פנים ואופן לא"

ישנם מצבים שבהם ההורים מרגישים שאסור להם לוותר. משפטים בסגנון "את לא יוצאת מהבית עם החצאית באורך הזה" הם לפעמים שימת גבולות הכרחית. העניין הוא שהנשק הטוטאלי הזה מוגבל במספר הפעמים שאפשר להשתמש בו. וכאן צריכים לחשוב טוב על המטרות של שימת הגבולות. האם הגבול הוא עכשיו הכרחי או שהוא נועד למנוע החלקה במדרון חלקלק שאנו חוששים מפניו?

הרבה פעמים אנו נלחמים כבר היום את המלחמות של מחר ומחרתיים, ומפוצצים עניינים על מנת שלא נגיע למצבים קשים יותר. לפעמים המלחמה מיותרת, והמדרון החלקלק נעצר גם (ולפעמים בגלל) אי ההתערבות והמחאה השקטה שלנו. [יתירה מכך גלישה למריבה קשה סביב ענייני צניעות יכולה לגרור פעולות 'עונשין' שהמתבגרים עושים כביכול להוריהם].

דווקא למחאה השקטה יש רושם גדול בטווח הארוך. אמנם היא לא תמיד אפקטיבית בטווח הקצר, אך בפעמים רבות היא נרשמת חזק בלב הילדים ומוצאת את דרכה להתנהגותם בסופו של דבר.

ככלל, חשוב לזכור שמריבות קשות הינן מדרון חלקלק שמוטל על הצד הבוגר (= ההורים) למנוע את הגלישה בו. שיחה לאחר מריבה וטיפוח הקשר על בסיס התעניינות ושותפות ממשית, יכולים ליצור סביבה תומכת שבתוכה המריבה על הצניעות והלבוש היא חלק מתקבל על הדעת.

ד. חינוך חיובי

חשוב ביותר לזכור שאורח חיים צנוע הוא דבר חיובי וטוב, והוא לא מורכב רק מאיסורים. חשוב לטפח את ההרגשה שדווקא הצניעות משרתת את בעליה בצורה הטובה ביותר ומדגישה את הצדדים החיוביים של גופו ואישיותו. בכדי להגיע לכך אפשר להשתמש בדימוי של 'בני מלכים'. חשוב גם להשקיע בקניית בגדים 'מעודכנים' עבור הילדים על מנת למנוע מהם את הרגשת הבושה מול חבריהם. אין זה אומר שצריכים "להשתולל", אבל בהחלט חשוב להיות קשובים לצרכי האופנה של הילדים ולטפח דרכם את הלבוש הצנוע והאופנתי.

ה.      תפילה

להתפלל אל ה' שחינוך ילדינו יצלח בידינו. במיוחד במצבים העדינים הללו המצריכים הרבה איזון וסבלנות . שה' יאיר את עינינו.

הרב יוני הולנדר, מנהל בית המדרש התיכוני אור תורה אריא"ל, רמות, ירושלים, ויועץ זוגי

 

עוד מאמרים מהרב הולנדר בלב אבות:

ילד מושעה בביתהשעו את בננו מהלימודים. מאז הוא מתבטל ולא עושה שום דבר כדי לנסות לחזור ללימודים…

לא קם בבוקרבני לא קם בבוקר… אני מניחה לו לישון, אבל אינני יודעת האם אני נוהגת נכון. אני חוששת שהמצב ילך ויחמיר…

לבן שלנו יש חברהשמענו שלבננו יש חברה… אנחנו מתנגדים עקרונית לחברות בגיל הזה…

מבחני קבלה לישיבות תיכוניותמבחני הקבלה לישיבות התיכוניות באופק. הבן נבוך. אתם נבוכים. קבלו מורה דרך קצר.

מסע לפוליןעל מסע לפולין – דילמות חינוכיות, ליווי ותמיכה הורית

´קצרים בתקשורת´ – התמודדות עם בת ´מרדנית´: בגיל 16 מנסה המתבגרת להגדיר את זהותה האישית. הדבר כרוך לעיתים בהתנהגות חצופה, בבדיקת גבולות ובעימותים חוזרים ונשנים. הרב יוני הולנדר נותן כלים לאב הנמצא במערכת תקשורת בעייתית עם בתו.

הדרכה מול לימודיםלאיים על הפסקת ההדרכה כשהיא כנראה פוגעת בלימודים? על איבחון הסיבה האמתית

חברים בעייתייםהבן שלי התחבר עם חבר´ה בעיתיים ביותר…

חינוך לצניעות הלבוש

חינוך לצניעות – כיצד?

כשאנחנו מסמנים לעצמינו מטרה בתחום החינוך, אנחנו נכנסים למעין מילכוד. בתחומים אחרים, ככל שנעשה יותר יהיה לנו יותר. למשל, ככל שנאפה לאורך יותר שעות, יהיו לנו יותר עוגות. בתחום החינוך, יש חסרון בעשיה גדולה מדי, כמו בעשיה קטנה מדי. הכוונה, כמובן, לחינוך הישיר. אין "יותר מדי" בהקשבה, באהבה, בבניית אוירה טובה בבית. יש "יותר מדי" באמירות, בבקשות, בהערות ובעצות. לפעמים אנחנו , ההורים, חושבים שהפתרון הוא לגוון בסגנון. פעם נגיד את דברינו ברצינות, פעם בתור בדיחה, פעם בתור שאלה. כך, אנחנו משלים את עצמינו שהילדים לא ישימו לב שהתוכן אחיד. ברוך ה', הילדים שלנו פיקחים. הם אוספים את כל סוגי האמירות יחד ומתלוננים על עודף התערבות ולחץ.

אם כך, אין ברירה, אלא לחנך קודם כל את עצמינו. בין אם אנחנו מתמקדים בנושא הצניעות או בכל תחום אחר – אנו צריכים לדרוש מעצמינו את מידת הגבורה. "איזהו גיבור – הכובש את יצרו". הדיבורים צריכים להיות מדודים, וכדאי שנושא הצניעות יהיה בלול בנושאים אחרים.

לבוש

איך מתלבשים הוא נושא מפותח. לכל אדם יש בגדים שמתאימים למבנה הגוף ולצבעים הטבעיים שלו. אנחנו מתאימים בגדים למצב הרוח. אם בדתות אחרות אנחנו פוגשים נזירות שלובשות תלבושת אחידה כל ימי חייהן, או מוסלמיות שמתכסות בצ'דור עד שאין אפשרות לזהותן בעוברן ברחוב, אצלינו ההלכה מאפשרת המון ביטוי אישי. גם מי שמתלבשת על פי כל כללי ההלכה, יכולה לבחור בגדים בהירים או כהים, מחויטים או 'זרוקים'. ממש 'דרך אמצע' בין התערטלות לבין החנקה.

כדאי לשוחח עם ילדים על בחירת בגדים. איך נתלבש כשאנחנו יוצאים לקניות ומשם ל'בר מצוה'? מי שבא לחתונה בחולצת טריקו צבעונית. מה האמירה שלו? מי שמגיע לטרמינל כדי לטוס לאילת, והוא כבר לבוש בבגדי חוף, מה היחס שלו לרשמיות ולנופש? ומצד שני: איך עשוי להרגיש סבא שבאים לחגיגת יום הולדתו בבגדי ספורט? איך עשוי להרגיש אבל שבאים לנחם אותו עם תיק גב, בדרך לטיול? איך ירגיש בחור כשמתכופפת מולו בחורה עם מחשוף? אם ברצונה להיכנס אתו לקשר, היא לוקחת דבר גדול כמו יחסי איש ואישה, ומורידה אותו למקום נמוך וגופני. אם אין לה כוונה לקשר, היא דומה לאדם שמנופף בסוכריה לעיני תינוק ושואל: אתה רוצה? כשהתינוק עונה "כן" בעיניים נוצצות, אומר לו האיש: "לא תקבל!"

נרגיל את ילדינו שאמירה לא חייבת להיות מילולית. יש אמירה גדולה בהבעות פנים, בשפת הגוף, ובצורת לבוש.

לבוש והתחשבות

אנשים מתלבשים בצורה שתעיד על האופי, השאיפות, והרמה הדתית שלהם. בחורה שרוצה שידעו שהיא דתיה לייט, תלבש חצאיות, אבל קצרות. בחורה שרוצה את הדתיות כהחלטה פנימית ללא שום החצנה – תלבש מכנסיים. ביטוי עצמי הוא ערך בעל ערך, אבל לפעמים הוא מתנגש עם ערך אחר, של התחשבות בזולת. נצייר דוגמא של צעירה נשואה, שמזמינה אליה הביתה חברה. החברה יושבת על הספה מול הבעל הצעיר עם רגליים חשופות, כי ככה מתאים לה. בעלת הבית נלחצת. היא יכולה אפילו להיות בטוחה באהבתו של בעלה אליה, אבל היא לא יכולה לשנות את טבע האיש, שמתעורר למראה בשר חשוף. האם באמת האורחת צריכה לגרום לחברתה את הצער והחשש הזה, רק בגלל זכותה לביטוי עצמי?

גם במדרשות רואים בנות, שבאות ללמוד תורה מרבנים. הרבנים מתאמצים מאוד בשמירת עיניים, אבל הבת תפריע ותקשה על מי שגומל אתה טוב, כי זכותה להתלבש כמו שהיא רוצה. אשתו של הרב תתאמץ בהכנסת אורחים ומתן אוירה ביתית לתלמידות. אבל הן לא תהססנה להציג לעיני ילדיה הופעה שפוגעת בקו החינוכי של הבית, כי זאת, כאמור, זכותן.

אולי בכל זאת כדאי לחשוב על כל זה, מחדש?

צניעות ובטחון עצמי

לבוש צנוע מעיד על מנוחה נפשית ובטחון עצמי. יש בו אמירה של – אני לא צריכה לחשוף מבשרי כדי שיתייחסו אלי. יש לי עולם פנימי מפותח, אינני צריכה עזרים של גירויים כדי לקבל התעניינות. אינני זקוקה לבלבל את המוח לבני המין השני, כדי להרגיש שחיי עשירים ומלאי עניין.

חיים של שלמות

בלבוש שאינו על פי ההלכה, יש מין אמירה כזאת: בנושא של שבת הקב"ה מבין יותר ממני, לכן אמנע מעשיית מלאכה. אבל בנושא של לבוש אני מבינה יותר ממנו. בכשרות המאכלים אני מוכנה לקבל את דעתו, אבל בענייני בנים-בנות הוא קצת מיושן. בחורה שמרגישה מחוייבת לכל ההלכות, כולל דיני צניעות, חיה חיים הגיוניים, מלאים, בלי סתירות פנימיות. בחיים כאלה היא לא תתבייש, בשום מצב ובשום גיל.

לבוש וערך

בספרים מופיע עיקרון, שלא תמיד מתקבל על לב בנינו ובנותינו, ובכל זאת טוב שההורים יהיו מודעים לו: ככל שדבר יקר יותר הוא עטוף יותר. בלשון חז"ל – "המרגלית, היכן היא נמכרת?" ובדוגמאות מחיינו – עגילים בשלושים שקל ימכרו בדוכן ברחוב. אבל תכשיט זהב לעולם יוחזק במקום שמור, וכשהוא יימכר, הוא יוכנס לצמר גפן שיושם בקופסא, שתכוסה בנייר ותיקשר בסרט.

דרוש על בגד

בשפת הקודש רמזים דקים מעידים על רעיונות גדולים. למשל, על אמת ושקר אפשר ללמוד במשך כמה חודשים. אך גם המיקום של האותיות בסדר ה א' ב', מעיד על רעיונות עמוקים. המילה 'אמת' מתחילה באות הראשונה ומסתיימת באות האחרונה כי האמת היא כללית. לעומתה, אותיות המילה שקר מצטופפות בפינה אחת, לקראת הסוף. אותיות 'אמת' מסודרות באופן אמיתי. ה א' קודמת ל מ' שקודמת ל ת', כפי סידרן ב א'ב'. אותיות 'שקר', לעומתן, מסודרות באופן שיקרי, כי מקומה של ה ש' צריך להיות אחרי ק'ר' ולא לפניהן.

המילה 'בגד' מתאפיינת בשני דברים. אותיותיה מסודרות בסדר נכון. ב', לאחריה ג', לאחריהן ד', כי העיסוק בבגדים הוא ישר ונכון. האותיות נמצאות בתחילת ה א'ב', כי קודם כל תהיה לבוש. תצא ללמוד, תצא לעבוד, אבל קודם כל תתלבש כראוי. יש גם מאפיין פחות מחמיא לאותיות ב'ג'ד'. כמו ש'ק'ר' הן מסודרות במקום אחד מצומצם. עם כל החשיבות של הבגדים בחיינו, הם לא אמורים לתפוס מקום גדול מדי. לא בזמן שנקדיש לקניית בגדים, לא בכסף שנוציא עליהם, ולא בכמות הדיבורים על אופנה. כבודו של הבגד במקומו מונח. במקומו – ובלי לצאת מפרופורציות. 

למעשה

השאלה המעשית איננה פשוטה, כי ההחלטה מתי לדבר עם הבת ומתי לשתוק קשורה למערכת היחסים הכללית בין ההורה לבין כל אחד מילדיו. ובכל זאת ננסה לצייר כיוונים כלליים. ראשית, עלינו ההורים לזכור את מאמר חז"ל "כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע." אם החלטנו שהמציאות מחייבת את חציו השני של המאמר, טוב שנרגיש סיפוק של מי שנוהג נכון ומקיים את דברי חז"ל. אם נסתובב בתחושה של כשלון, לא נהיה בעלי כוחות כדי לבנות היכן שאפשר לבנות. בכלל, כל כך הרבה דברים שילדינו חווים אינם בידינו, שאחרי שעשינו את מה שביכולתנו, חבל שנחיה בתחושת אשמה מתמדת. ילדינו זקוקים להורים שמחים ומאמינים בעצמם, לא לדמויות נבולות ואכולות חרטה תמידית.

כשאנו באים להוכיח את ילדינו בכל נושא שהוא, צריך לזכור שלא להוכיחם ברבים. גם אחים הם בגדר "רבים." יש בין הילדים תחרות ורגישויות אחרות, אם נטריח את עצמינו לקום אל הילד וללחוש לו באוזן או להזמין אותו לרגע לחדר ריק כשיש לנו הערת ביקורת, הילד יעריך את ההתחשבות שלנו ודברינו ישמעו יותר.

אם ההתייחסות שלנו אל בגדי ילדינו תהיה רק במישור ההלכתי, ילדינו יראו אותנו כמצומצמים. אם לפני הבעת צער על אורך החצאית נתייחס לצבע היפה, לגיזרה המחמיאה וכו' – ניתפס כרוצים את טובתם ושותפים בחויות שלהם, ורק מתוך כך חלוקים עליהם בדברים מסויימים. גם כשנחליט שדברינו הביקורתיים אינם נשמעים יותר, כדאי להמשיך ולהתייחס אל החיוב. אמירה כמו "איזו שמלה יפיפיה!" על שמלה לא צנועה נראית לי כמו חנופה שאסורה הלכתית. אבל תמיד נוכל להגיד משהו כמו "זה צבע שהולם אותך".

לילדינו יש חושים רגישים מאוד. אם אנו מצטערים על זלזול בהלכות לבוש יותר מאשר על זלזול בהלכות אחרות, הם יראו את זה ויטענו שאנחנו יראים מהשם שלנו בחברה, יותר ממה שאנחנו יראים מהקב"ה או מהחטא. מי שמוכיח אחרים צריך להיות בדרגה גבוהה של מודעות עצמית וכנות. ככל שנעבוד יותר פנימה, דברינו ישמעו החוצה.

היעיל ביותר הוא להשקיע בחינוך הילדים הקטנים. כשנלך לקנות בגד עם הבת שלנו והיא תרצה "משהו מהמם", "כמו של נסיכה", "כמו של החברה שיושבת לידי", והשמלה לא מספיק צנועה, נחזור על דבריה כדי שהיא תהיה בטוחה ששמענו והבנו אותה. אחר כך נגיד "אבל השרוול קצר מדי!" לא בגמגום, לא בהתנצלות, אלא בביטחון גמור, שקניית שמלה כזאת לא תעלה על הדעת! כך נשריש את היחס הבריא והנכון להלכה כבר מגיל רך. אם נוסיף "היא גם לא כל כך יפה", אנחנו כאילו לא מסתפקים בנימוק העיקרי. הוא כאילו לא מספיק משכנע בעינינו. לא. נוכל להציע לה לקנות ולתפור תוספות או לא לקנות בכלל. לא בווכחנות ובטח לא בכעס. פשוט בביטחון גמור שאין אופציה לזלזל בהלכה. כשנציע את השמלה שעדיפה עלינו, לא נכריז עליה שוב ושוב "אבל היא צנועה" כדי לא להמאיס את המושג. נגיד "היא חמודה", "חגיגית", וכו'. אפשר להזכיר "צנועה" רק כאחד התיאורים, באגביות, ואפשר גם לוותר על זה בכלל.

כשאנחנו ממליצים על בגד יפה וצנוע, לא נלחץ מדי ובטח שלא נכריח לקנות דווקא אותו. חוויית קניית בגדים צריכה להיות נעימה ומכבדת את רצונו וטעמו של הילד. למה? כי כך נראית מערכת יחסים שנבנית על בסיס מידות טובות. כך גם נקטין את החשש ממרדנות. סביב בגדים, ובכלל.

בראשית דברי ציינתי כיווני הסתכלות בנושא הצניעות. אני ממליצה שהורה יבנה לו, בעזרת המאמר הזה או בלעדיו, הסתכלות רחבה ועשירה על הנושא הזה. התבוננות ששמחה בערך היפה הזה, ולא רק נגעלת מהיפכו או חרדה להתדרדרות הילדים. נבנה בתוכנו יחס מתפעל אל הצניעות, ואז כבר יימצאו לנו ההזדמנויות לשתף את בני משפחותינו בגילויים ובהבנות שלנו, באותה אוירה שמחה שבה חווינו את הדברים בעצמינו. בהצלחה! וגם כשלא – זה קורה לכולנו, לא להישבר!

הרבנית טל רחמני מלמדת במדרשת "מעמקים" ובמכללת אפרתה

"והצנע לכת עם אלוקיך": על בעיית הצניעות בקרב מתבגרות

על בעיית הצניעות בקרב מתבגרות

נדמה שאחת התופעות הכואבות ביותר בדורינו היא פריצת גדרי הצניעות בלבוש, על ידי רבות וטובות מבנותינו.

מה גורם לתופעה?

 

כיצד ניתן להבין את התופעה? מה גורם לבנות של אמהות חסודות, המתחנכות לעתים במיטב מוסדות החינוך התורניים, להשיל מעליהן את דרישות ההלכה בנושא הלבוש?

נראה כי שורש הענין הינו עמוק בהרבה מן הנראה לעין: המראה החיצוני, אינו אלא תסמין שטחי למציאות פנימית כואבת. כי זאת יש לדעת: בת הבטוחה באהבת הוריה, המרגישה רצויה ומקובלת ללא תנאי בבית, לא תצטרך לחפש אהבה וריגושים קלים בחוץ. השלת גדרי הצניעות, כמוה כזעקה לאהבה. וכגודל נטישת ההלכה, כן עוצמת הזעקה וגודל הכאב שבבסיסה.

ברור, כולנו אוהבים את ילדינו. לעתים הבת המורדת היא בדיוק זו שבה ההורים מרגישים שהשקיעו מעל ומעבר ביחס לילדים האחרים. ובכל זאת, נטישת קוד הלבוש המקובל אינו קורה סתם, למרות שקל לנו כהורים, לשייך זאת לאווירת המתירנות שבדור ולפריצה הכללית והסוחפת של ענייני הצניעות בעידן האינטרנט…

אך נראה כי זהו אך תירוץ קלוש, שאין בכוחו לשפר באמת את המצב.

בבסיס התופעה ישנם מספר גורמים אפשריים, עליהם ננסה לעמוד:

  • ביקורת "בונה"?? אין דבר כזה!

בת הנתקלת בביקורת ובשיפוטיות מתמשכות מצד הוריה לא תחוש נאהבת גם אם היא הבת המושקעת ביותר על-ידיהם. כי זאת יש לדעת: לא די להשקיע כסף בילדים; הכי חשוב להשקיע בחינוך של עצמינו למען חינוך הילדים. כל עוד אנו כהורים, מתקשים לקבל ילדים שאינם עומדים בציפיותינו, אל לנו לבוא בטענות אליהם.

במהלך יום שלם של אינטראקציה עם הבת – כמה דברי חיזוק ועידוד היא שומעת מאיתנו ולעומת זאת, כמה ביקורת?

פעמים רבות להורה נדמה שזוהי חובתו להשמיע דברי ביקורת: על ציונים, על דיבורים, על לבוש וכו'. אך התנהלות זו הינה הרסנית וגורמת לנער/ה לחוש שנאה כלפי ההורה המבקר ומה שחמור יותר – כלפי עצמה! מכאן, הדרך לחיפוש אהבה בדרך קלה היא קצרה ומובילה ישירות לאופן הלבוש המדובר.

  • מראה לפנים

לעתים, בנות רגישות במיוחד חשות שהעיסוק בצניעות, מצד הבית ו/או המערכת שבה הן מתחנכות, הינו חיצוני ומזוייף. והשלת הצניעות היא דרכן למחות על כך. כמו בת לאם המתלבשת באופן שהינו "על קו התפר", צנוע-כאילו. כגון: בגד באורך המתאים אך צמוד מדי. או הורים "צנועים" הרואים תכניות טלוויזיה לא צנועות וכו'.

וכן אולפניסטית אחת שהרגישה שמורותיה מעדיפות להתעסק באורך שרווליה במקום לראות את המצוקה הנפשית שבה היתה נתונה. או אחרת שלא יכלה לסבול את העובדה שבבית ספרה המנהל היה מעיר לבנות על חוסר צניעותן(!).

בכלל, למען שלומן הנפשי של הנערות, דרושה רגישות יתר מצד דמויות חינוכיות גבריות (והאב בכלל זה) בנושא עדין זה. עדיף לתת לאם להתייחס לעניין או לשקול היטב כיצד ניתן לדבר על נושא כה טעון בצורה מכובדת.

כמו-כן, עצם ההערות בנושא עלולות לשדר שעיקר עיסוקם של ההורים הוא במעטפת החיצונית. הבת עלולה להרגיש כי מה שבאמת מעסיק את הוריה אינו מצבה האישי אלא כיצד היא נראית לשכנים ו"מה יגידו" אם לא תתלבש כראוי.

יתכן והבת במרידתה, מוחה נגד מה שהיא חווה כחוסר צניעות מצד הוריה: הן חוסר העקביות מצידם (כמו בדוגמה לעיל, שבה דוקא המנהל הגבר העיר לבנות, ולא אישה), והן העיסוק האובססיבי בנושא, העלול להתפרש כעובר את גבול הטעם הטוב. הורים שעסוקים בצניעות הבת בלבד – מראים לה שזהו נושא מרכזי בחייהם, על כל המשתמע מכך, ודי לחכימא…

ושוב חוזר הגורם הראשון: האם זהו המימד היחיד של הבת שלנו? האם אין בה צדדים אחרים הראויים להתייחסותנו, כגון נטייה לחסד/ אחריות/ אידיאלים וכו'? הורים חד-מימדיים ייצרו יחסים חד-מימדיים עם ילדיהם, וחבל! כי ילדינו הם כל כך עשירים ומלאים בעוצמות, שחבל לפספס אותם בגלל 'קטנות מוחין' מצידנו!

  • מחנק

הרבה פעמים הנערה חווה תחושות של מחנק, הבא לידי ביטוי סמלי בלבוש. כאשר אסור לה לפתח את עולמה האישי ולגלות אופקים חדשים; כאשר אסור לה לשאול שאלות או להביע עניין בתחומים שאינם מקובלים על הוריה, היא עלולה להתנער מהכל, כשהצניעות היא אך מעטה שטחי להתנערות כוללת ורחבה יותר.

לעתים, הבת חווה את אמה כמסוגפת ומנותקת מנשיותה, באופן המקשה עליה להזדהות איתה ואף גורם לה להתרחק ממנה במידת האפשר. כגון, נערה שאמה לא היתה מסוגלת ללמד אותה את 'עובדות החיים' מאחר וכל הנושא אינו פתור אצל האם. הקושי של האם גרם לריחוק בינה לבתה וכתוצאה, הבת מנסה בכל דרך אפשרית להיבדל מהאם הצנועה בצניעות עודפת, וממילא לפריצת הגדרים מצד הבת.

כי זאת יש לדעת: קשר טוב עם ילדי מתחיל מקשר טוב עם עצמי!

  • "בל תוסיף!"

בהלכה קיימות הנחיות ברורות לגבי צורת הלבוש של בת ישראל. ואולם, האם אנו כהורים אכן צמודים להלכה או שמא הוספנו הקפדות יתירות על בנותינו, הפועלות להיפך מכפי שהתכוונו?

והדוגמאות אינן חסרות, כגון: עגילים גדולים; מספר חורים באוזן; נזם ועוד.

ב"ה, ההגבלות ההלכתיות הינן ברורות ומדוייקות ונראה כי כל הוספה עליהן, כמוה כמשקולת מיותרת שסופה להשיג את ההיפך מן המטרה. מה שלא נאסר בהלכה – לא נאסר וממילא, אינו מצדיק התייחסות, שלא לומר מריבה.

ילדים אינם 'תכנית כבקשתך'; הם נולדו לדור אחר ואך טבעי הוא שהנורמות, הטעם והסגנון יהיו שונים ממה שהיו בדור ההורים. פעם, עגיל שני באוזן נחשב לפריצת גבול נוראית. היום, כמעט שאין מורה באולפנא ללא מינימום שני חורים באוזן אחת. אם אני רוצה לחנך ליראת שמיים – עלי לשים לב להגביל את עצמי לדיונים עם הבת, רק כשהיא סוטה מן ההלכה. כל דבר אחר – הוא שאלה של טעם, לא של יראת שמים.

מה אפשר לעשות?

 

  • 'באשר היא שם'

הדבר האחרון שצריך לעשות במקרה כזה – הוא ביקורת. שכן ויתור על גדרי צניעות, כמוהו כאמירה שאני זקוקה נואשות לתשומת לב ואהבה. דוקא במצב כזה חייבים לחבק את הבת בחום ולהראות לה קבלה ללא תנאי ואהבה כמות שהיא, ללא סיבה, רק כי היא הבת שלי!

  • מימדים נוספים

הכרחי לגלות תחומים אחרים בנערה – לא ייתכן שכל מהותה מרוכזת רק במראה החיצוני.
ומה עם אישיותה? כשרונותיה?

האם אנו כהורים זוכרים לתת לבת משוב חיובי על מאמצים שהיא עושה בעזרה בבית/ בהשקעה בסניף/ בלימודים וכו'? או שמא כל השיח בינינו מצטמצם לביקורת על הלבוש שלה?

  • 'תוצאות טבעיות'

אם זה לא עוזר – הבת צריכה לדעת שאיננו מממנים ביגוד שאינו על פי ההלכה. למען התפתחותה הבריאה, הבת צריכה לחוות את הוריה כחזקים וכשומרים על הגבולות בצורה ניאותה. לכן, במקרה שהיא שוברת את הכללים, עליה לדעת שיהיו תוצאות טבעיות למעשיה. במקרה דנן, בת שרוצה לקנות בגדים שאינם לרוח הוריה, צריכה לדעת שהרכישה לא תמומן על-ידם. עליה ללמוד כי לכל מעשה ישנן תוצאות טבעיות וממילא, גם לבחירות שלה בנושא הלבוש.

  • על טעם ועל ריח אין

גיל ההתבגרות הוא בדיוק השלב שבו הבת מתחילה לחפש את האמירה האישית שלה ואת הטעם הייחודי לה. אמא, תני לה להתנסות בסגנון שהיא בוחרת. אל תעירי לה על הטעם, כל עוד הדבר מקובל עלייך מבחינה הלכתית.

צריך לבחור מה שווה מריבה ומה לא. אם נריב על עניינים שבטעם, נאבד את כל המערכה. שכן הבת היקרה תבין שמה שחשוב לי באמת, הוא כיצד היא נראית כלפי חוץ ולא הפנימיות.

רניה סמואל, מטפלת באמנות (.M.A)

פרשת יתרו

1. "ולא תעלה במעלות על מזבחי, אשר לא תגלה ערוותך עליו" (שמות כ', כ"ג)

 

שאלה לדיון: חינוך לצניעות בלבוש

מהי לדעתכם הדרך הטובה ביותר לחנך לצניעות בלבוש? האם וכיצד נכון להעיר על בגד לא צנוע? האם מוסדות החינוך צריכים לעסוק בזה? האם זכותם של בית הספר או ההורים לדרוש הליכה בלבוש מסוים? מהו לדעתכם הרעיון העומד בבסיס הלכות צניעות?

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

כשאנו באים להוכיח את ילדינו בכל נושא שהוא, צריך לזכור שלא להוכיחם ברבים. גם אחים הם בגדר "רבים." אם נטריח את עצמינו לקום אל הילד וללחוש לו באוזן או להזמין אותו לרגע לחדר ריק כשיש לנו הערת ביקורת, הילד יעריך את ההתחשבות שלנו ודברינו ישמעו יותר. אם ההתייחסות שלנו אל בגדי ילדינו תהיה רק במישור ההלכתי, ילדינו יראו אותנו כמצומצמים. אם לפני הבעת צער על אורך החצאית נתייחס לצבע היפה, לגיזרה המחמיאה וכו' – ניתפס כרוצים את טובתם ושותפים בחוויות שלהם, ורק מתוך כך חלוקים עליהם בדברים מסוימים.

חינוך לצניעות – כיצד?

כשאנחנו מסמנים לעצמינו מטרה בתחום החינוך, אנחנו נכנסים למעין מלכוד. בתחומים אחרים, ככל שנעשה יותר יהיה לנו יותר. למשל, ככל שנאפה לאורך יותר שעות, יהיו לנו יותר עוגות. בתחום החינוך, יש חסרון בעשיה גדולה מדי, כמו בעשיה קטנה מדי. הכוונה, כמובן, לחינוך הישיר. אין "יותר מדי" בהקשבה, באהבה, בבניית אוירה טובה בבית. יש "יותר מדי" באמירות, בבקשות, בהערות ובעצות. לפעמים אנחנו , ההורים, חושבים שהפתרון הוא לגוון בסגנון. פעם נגיד את דברינו ברצינות, פעם בתור בדיחה, פעם בתור שאלה. כך, אנחנו משלים את עצמינו שהילדים לא ישימו לב שהתוכן אחיד. ברוך ה', הילדים שלנו פיקחים. הם אוספים את כל סוגי האמירות יחד ומתלוננים על עודף התערבות ולחץ.

אם כך, אין ברירה, אלא לחנך קודם כל את עצמינו. בין אם אנחנו מתמקדים בנושא הצניעות או בכל תחום אחר – אנו צריכים לדרוש מעצמינו את מידת הגבורה. "איזהו גיבור – הכובש את יצרו". הדיבורים צריכים להיות מדודים, וכדאי שנושא הצניעות יהיה בלול בנושאים אחרים.

למעשה

השאלה המעשית איננה פשוטה, כי ההחלטה מתי לדבר עם הבת ומתי לשתוק קשורה למערכת היחסים הכללית בין ההורה לבין כל אחד מילדיו. ובכל זאת ננסה לצייר כיוונים כלליים. ראשית, עלינו ההורים לזכור את מאמר חז"ל "כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע." אם החלטנו שהמציאות מחייבת את חציו השני של המאמר, טוב שנרגיש סיפוק של מי שנוהג נכון ומקיים את דברי חז"ל. אם נסתובב בתחושה של כישלון, לא נהיה בעלי כוחות כדי לבנות היכן שאפשר לבנות. בכלל, כל כך הרבה דברים שילדינו חווים אינם בידינו, שאחרי שעשינו את מה שביכולתנו, חבל שנחיה בתחושת אשמה מתמדת. ילדינו זקוקים להורים שמחים ומאמינים בעצמם, לא לדמויות נבולות ואכולות חרטה תמידית.

כשאנו באים להוכיח את ילדינו בכל נושא שהוא, צריך לזכור שלא להוכיחם ברבים. גם אחים הם בגדר "רבים." יש בין הילדים תחרות ורגישויות אחרות, אם נטריח את עצמינו לקום אל הילד וללחוש לו באוזן או להזמין אותו לרגע לחדר ריק כשיש לנו הערת ביקורת, הילד יעריך את ההתחשבות שלנו ודברינו ישמעו יותר.

אם ההתייחסות שלנו אל בגדי ילדינו תהיה רק במישור ההלכתי, ילדינו יראו אותנו כמצומצמים. אם לפני הבעת צער על אורך החצאית נתייחס לצבע היפה, לגיזרה המחמיאה וכו' – ניתפס כרוצים את טובתם ושותפים בחויות שלהם, ורק מתוך כך חלוקים עליהם בדברים מסויימים. גם כשנחליט שדברינו הביקורתיים אינם נשמעים יותר, כדאי להמשיך ולהתייחס אל החיוב. אמירה כמו "איזו שמלה יפיפייה!" על שמלה לא צנועה נראית לי כמו חנופה שאסורה הלכתית. אבל תמיד נוכל להגיד משהו כמו "זה צבע שהולם אותך".

לילדינו יש חושים רגישים מאוד. אם אנו מצטערים על זלזול בהלכות לבוש יותר מאשר על זלזול בהלכות אחרות, הם יראו את זה ויטענו שאנחנו יראים מהשם שלנו בחברה, יותר ממה שאנחנו יראים מהקב"ה או מהחטא. מי שמוכיח אחרים צריך להיות בדרגה גבוהה של מודעות עצמית וכנות. ככל שנעבוד יותר פנימה, דברינו ישמעו החוצה.

היעיל ביותר הוא להשקיע בחינוך הילדים הקטנים. כשנלך לקנות בגד עם הבת שלנו והיא תרצה "משהו מהמם", "כמו של נסיכה", "כמו של החברה שיושבת לידי", והשמלה לא מספיק צנועה, נחזור על דבריה כדי שהיא תהיה בטוחה ששמענו והבנו אותה. אחר כך נגיד "אבל השרוול קצר מדי!" לא בגמגום, לא בהתנצלות, אלא בביטחון גמור, שקניית שמלה כזאת לא תעלה על הדעת! כך נשריש את היחס הבריא והנכון להלכה כבר מגיל רך. אם נוסיף "היא גם לא כל כך יפה", אנחנו כאילו לא מסתפקים בנימוק העיקרי. הוא כאילו לא מספיק משכנע בעינינו. לא. נוכל להציע לה לקנות ולתפור תוספות או לא לקנות בכלל. לא בווכחנות ובטח לא בכעס. פשוט בביטחון גמור שאין אופציה לזלזל בהלכה. כשנציע את השמלה שעדיפה עלינו, לא נכריז עליה שוב ושוב "אבל היא צנועה" כדי לא להמאיס את המושג. נגיד "היא חמודה", "חגיגית", וכו'. אפשר להזכיר "צנועה" רק כאחד התיאורים, באגביות, ואפשר גם לוותר על זה בכלל.

כשאנחנו ממליצים על בגד יפה וצנוע, לא נלחץ מדי ובטח שלא נכריח לקנות דווקא אותו. חוויית קניית בגדים צריכה להיות נעימה ומכבדת את רצונו וטעמו של הילד. למה? כי כך נראית מערכת יחסים שנבנית על בסיס מידות טובות. כך גם נקטין את החשש ממרדנות. סביב בגדים, ובכלל.

לקריאת המאמר המלא

הגישה לכל הנושא צריכה לבוא ממבט חיובי. כוחות המשיכה שקיבלנו מהקב"ה כלפי המין השני הם חיוביים, בריאים וקדושים ויש להם תפקיד חיוני בבניין העולם ובחיזוק הקשר בין איש לאשתו. כשיוצאים מתוך נקודת המוצא הזו יש מקום לאמירה הברורה שדווקא לאור קדושתם ומעלתם של הכוחות היקרים שקיבלנו צריך להישמר מלחלל או לבזבז אותם בטרם עת או על האדם הלא נכון.

א. הגישה היסודית – בגלל החשיפה הרבה שלנו לתרבות המערבית-נוצרית שעוסקת בנושא האהבה והיחסים בין המינים ללא הרף, מקבל בתודעה של רבים מאתנו קונוטציה של חטא ודבר שלילי. זה מתאים מאוד לתפיסה הנוצרית שרואה את כל הקשר בין האיש והאישה כתולדה של החטא הקדמון ותוצאה של נפילת המציאות, ונובע גם מכך שעולם המדיה מציג את הנושא בצורה זולה וגסה המעוררת רתיעה וסלידה מכל מי שנותר בו שריד של עדינות ומבט פנימי.

הבסיס של הכול הוא מבט יהודי אמיתי שמתייחס לנושא בצורה חיובית ואידאלית. כוחות המשיכה כלפי המין השני שמתפתחים בגיל הזה הם מתנה שקיבלנו מאלוקים. הם חיוביים, בריאים וקדושים ויש להם תפקיד חיוני בבניין העולם ובחיזוק הקשר בין איש לאשתו. האידיאל היהודי אינו הנזיר הפורש מן העולם ומן האישה, אלא דווקא הכהן הגדול, שביום הקדוש בשנה – יום הכיפורים, בכניסתו לקודש הקודשים לכפר על עם ישראל, תנאי בסיסי הוא שהוא חייב להיות…נשוי.

ב. לא לחלל ולא לבזבז – כשיוצאים מתוך נקודת המוצא הנ"ל יש מקום לאמירה הברורה שדווקא לאור קדושתם ומעלתם של הכוחות היקרים שקיבלנו צריך להישמר מלחלל או לבזבז אותם בטרם עת או על האדם הלא נכון. המשיכה בין המינים היא דבר נפלא ומתת אלוקים. אך הוא גם כוח גרעיני רב עוצמה שחייבים לשים אותו בכלים הנכונים ולשמור על הכללים, כדי להפיק ממנו את האנרגיה האדירה שהוא מסוגל לתת ולא לגרום, חלילה, לחורבן. עלינו לדעת לנהל אותו נכון, ולא שהוא ינהל אותנו.

ג. חשיפת שקר ה"אהבה המדומה" של עולם המדיה – דווקא בתחום הזה קל להראות כיצד מי שרוצה באמת אהבה יש לו דרך אחת לעשות זאת נכון. לא קשה לראות איך התרבות המערבית שמדברת בלי סוף על אהבה, נותרה בידיים ריקות ומבט עצוב ומיואש בעיניים דווקא בתחום הזה. החטא הגדול שלה הוא לקיחה של גירוי יצרים שטחי וזול והפיכתו לדרך חיים, ולהעז לכנות זאת 'אהבה'. והתוצאות בשטח מדברות בעד עצמן: עשרות אחוזי גירושין וגירושין אמוציונאליים, בגידות, חוסר אמון, רווקות מתמשכת, בתים מפורקים וילדים אומללים. תרבות שמדברת גבוהה על כבוד האישה ועל שיוויון אך חוטאת בלי הרף בְּהַחְפָּצַת נשים והפיכת גופן למוצר מקדם מכירות תוך קביעת נורמות לבוש אכזריות שמכריחות נשים להופיע בציבור בצורה שמבזה את אישיותן ואת כבודן.

התורה מציעה מודל אחר לגמרי ליחסים בין גברים ונשים. הוא מורכב וקשה יותר ליישום אבל יש לו יתרון ענק אחד. הוא עובד! והמרשם שלו לבניית קשר, לטיפוח אהבה עמוקה לאורך זמן פשוט מצליח. אין אדם שלא מעוניין באהבת אמת ובקשר אמיתי שיעניק לו שמחה, ביטחון ואושר. אלא שבניגוד לברק החיצוני ולמקסם השווא, הוליווד הוא המקום האחרון בו אפשר למצוא אהבה אמיתית. מי שמוכן להקשיב בפתיחות ובאומץ למודל האהבה של התורה יגלה עולמות חדשים.

ד. טרמינולוגיה חיובית – להימנע מלדבר כל הזמן על 'מה לא', ו'את זה אסור'. להתנסח בצורה חיובית ולדבר על הצורה הנכונה לבניית קשר אמיתי – בעיתוי הנכון –  כשכל אחד מן הצדדים בָּשֵל ובנוי בפני עצמו ("כדי ששני חצאים יהפכו לשלם, הם צריכים להיות קודם כל חצי…"), ובסדר הנכון – מן הַפְּנִים אל החוץ, כשהקשר הגופני הוא החוליה האחרונה בשרשרת, הפוך ממה שמקובל היום בעולם המערבי. נקודה למחשבה: האם כל אותם בני נוער ששמעו בלי סוף על "איסור נגיעה" שמעו אי פעם שיש גם מושג של "מצוות נגיעה"? הערה חשובה: מובן שחינוך לצניעות צריך להיעשות בצניעות, הן מבחינת השפה והן מבחינת צורת ההעברה והמעביר (גברים לבנים ונשים לבנות). יש להרחיב את מושג הצניעות מ"יחסי גברים-נשים" לגישה פנימית יותר אל העולם ואל החיים, שמתבטאת באינספור תחומים. להדגיש שההסתרה אינה בגלל יחס עוין או פחד מן הגוף, אלא מרצון לתת לו את המקום הנכון ולשמור על האיזונים הנכונים בינו לבין הנשמה.

ה. הקטנת גירויים – ההתמודדות בתחום הצניעות אינה קלה ולא צריך להקשות עוד יותר ולהוסיף שמן למדורה. מי שמרשה לעצמו להסתובב במקומות בעיתיים בתחום, לגלוש עם אינטרנט לא מוגן, לצפות בצורה לא מבוקרת בהופעות, סרטים ותוכניות טלוויזיה וכדו', פשוט יורה לעצמו ברגל. הוא מעצים את הקושי כמאמר החכם: "משביעו – רעב".

ו. אמצעי עזר בהתמודדות – להשתמש בכל מה שיכול להקל ולסייע במאבק. בין אם מדובר בכללי בטיחות וסייגות שקבעו לנו חז"ל בהיכרותם העמוקה עם נפש האדם ועוצמת יצריו (הלכות ייחוד, זהירות מקלות ראש ושמירת מרחק נצרכת מלהפוך את היחסים הענייניים בין גברים לנשים לאישיים וכדו'), ובין אם מדובר בכללים שקובע על אדם לעצמו מתוך היכרות עם נקודות התורפה והחולשה האישיות שלו. אין מצווה להתנגח עם היצר הרע ראש בראש. הניצחון הגדול עליו יהיה אם נמצא את הדרך לעקוף את ההתנגשות החזיתית ולחסוך את ההתמודדות.

ז. חינוך אגבי – עיסוק רשמי ומוצהר בנושאי צניעות לוקה בחיסרון מסויים בכך שהוא יוצר נוגדנים אצל חלק מהאנשים ועשוי להביא לתגובות של ציניות והומור שפוגעים ביכולת העברת המסרים. יש כוח גדול בעיסוק בנושא גם בדרך אגב. בהקשר לאירועים המלווים את חיינו בחדשות, בחיים הקהילתיים או משפחתיים שלנו, בהקשר להתפתחות הפיזית המתרחשת אצל הנער/ה. יתרון נוסף הוא כשהדברים נעשים בקונטציה של קודש – בהקשר לפרשת השבוע או דרך לימוד תנ"ך, שמטבע הדברים נעשים באווירה רצינית יותר. החינוך האגבי גם משדר שאנחנו לא מבוהלים או 'נערכים' במיוחד לעיסוק בנושא, אלא הוא טבעי לנו, כחלק בלתי נפרד מהחיים שלנו ומהתורה שאנחנו לומדים בצורה בריאה, זורמת ונעימה.

ח. עליה כללית – הניסיון מלמד שההקפדה על הלכות צניעות בלבוש והתנהגות לא מגיעה מעיסוק אינסופי בתחום, אלא דווקא מעליה כללית במפלס יראת השמים, השאיפות, והתעצמות כוח הרצון. פעמים רבות הסיבה לחוסר הקפדה בתחום אינה בגלל אי הבנה של חשיבות הצניעות ושחיים מתוך מבט פנימי זו דרך נכונה ואמיתית יותר, אלא כי זה… פשוט קשה, והניסיון גדול, ויש פיתויים, וסחף חברתי, והורמונים, כמו גם כוחות בריאים שמחפשים להתבטא. אבל עדיין אין להם את האפיק הנכון לעשות זאת. העצמת האישיות תשדרג את יכולת ההתמודדות וההצלחה גם בתחום הצניעות.

 

ג. הרבנית אורה רבקה וינגורט, אור הלבנה עמ' 69-70:

שאיפת ה'צניעות' היא ליצור מציאות פנימית יותר, אלא שמציאות זו ניתנת למימוש רק על ידי אמצעים חיצוניים, קרי ה'בגדים'. ללא ה'לבוש' על הגוף, היינו נתקעים בגוף, וחושבים שזו כל המציאות. הסתרה והעלמה פותחים פתח לאדם להכיר בכך שיש מציאות מעבר למה שהוא רואה. התקווה היא, שהאדם ישתמש בהכרה זו על מנת להמשיך את הקו, להעמיק בתודעתו לרבדים פנימיים עוד יותר של המציאות, ולהכיר בכך שהגוף עצמו הוא לבוש לנשמה.

 

מדובר בנושא ב'טאבו', לפחות מאז שזה יצא מכל החורים, בעקבות ההערות הבלתי-פוסקות של המורות בתיכון. צניעות.

האמת היא, שמדובר בנושא, שמוטב היה להשאירו ב'טאבו'. למעשה, עדיף היה לו לא הייתי כותבת עליו כלל. עצם העיסוק בו ברבים, בצורה גלויה, יש בה מן ה'לא-צנוע'. אבל מה לעשות, "תורה היא, וללמוד אנו צריכים".

ובכל זאת, נשתדל גם בדברים הבאים לגלות טפח ולכסות טפחיים. הדברים ייכתבו בע"ה ברמיזה, וממילא כל אחת יכולה לפתוח אותם בעצמה.

ויהי רצון שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו, ונזכה כולנו ל"והצנע לכת עם א-להיך".

 

צניעות ו"לבושים"

לשמע השאלה: 'האם את צנועה?' לרבות מאתנו מן הסתם, עוברת בראש השאלה: 'מה אני לובשת היום?'. ואולם, אם נתבונן בכך נווכח, שדווקא מושא השאלה האחרונה אינו צנוע, או יותר נכון – מוצנע.

מה פירוש המלה 'צנוע'? מוסתר, מכוסה. והלבוש הלא הוא ה'מכסה' בכבודו ובעצמו! נמצא, כי שאיפת ה'צניעות' היא ליצור מציאות פנימית יותר, אלא שמציאות זו ניתנת למימוש רק על ידי אמצעים חיצוניים, קרי ה'בגדים'.

הצניעות, אם כן, היא תוצאה של יחס נכון בין החוץ והפנים. ההבנה השגרתית על יחס זה היא, שה'קליפה' מגינה על הפרי. הצנעת הגוף, לפי זה, שומרת על ייחודיותו, ומגינה עליו מפני מגע זר. אך לפי מה שאמרנו, יש ל'חוץ' תפקיד חשוב עוד יותר, והוא – נתינת אפשרות להכרה ב'תוך' הפנימי (כשם שבבלון, לדוגמא, הגומי החיצוני העוטף את האויר, הוא היוצר את מציאות ה'בלון', על אף שברור כי הגומי עצמו איננו הבלון, והא ראיה: בלון שהתפוצץ).

לפי זה, על אף שבתפיסה הראשונה ה'לבוש' מכסה, הוא בעצם גם 'מגלה' – מגלה שיש כאן מהות, שבלעדיו לא היה ניתן להשיגה.

ניתן לראות ב'לבוש' אמצעי גילוי גם באופן נוסף. המהות הפנימית איננה ניתנת להשגה בעין גשמי. דווקא צמצום יכולת הראייה הפיזית מוביל לאפשרות לתפוס קצת יותר מן המהות. דוגמא לרעיון זה ניתן לשאול מן ה'שמש', שעין האדם אינה יכולה להביט בה. דווקא חבישת משקפיים כהות, שמסתירות חלק מן האור, מאפשרת לאדם לשאת את עיניו ולהתבונן בגלגל החמה עצמו.

כמשל נוסף אפשר להביא את התמונות התלת-ממדיות. היכולת לא 'להיעצר' בתמונה שעל פני השטח, אלא לטשטש את ראייתה, מאפשרת לראות את התמונה התלת-ממדית, היפה פי-כמה.

ללא ה'לבוש' על הגוף, היינו נתקעים בגוף, וחושבים שזו כל המציאות. הסתרה והעלמה פותחים פתח לאדם להכיר בכך שיש מציאות מעבר למה שהוא רואה. התקווה היא, שהאדם ישתמש בהכרה זו על מנת להמשיך את הקו, להעמיק בתודעתו לרבדים פנימיים עוד יותר של המציאות, ולהכיר בכך שהגוף עצמו הוא לבוש לנשמה.

יתר על כן, דווקא כאשר מכבים מוזיקה רועשת, הופכים להיות מודעים לקולות נשימתו של האדם, לתקתוק שעון, ציוץ ציפור וכד'. כיבוי הרעש החיצוני-השולט, מאפשר לנו לקלוט צלילים עדינים יותר… הגוף מושך תשומת לב רבה, ואלמלא הסתרתו ניתן להבלע במציאות שכל כולה גופנית. דווקא הסתרתו החלקית מאפשרת למאזין לשמוע את קולותיה העדינים של הנשמה.

 

2. "ויעמוד העם על משה מן הבוקר עד הערב" (שמות י"ח, י"ג)

 

שאלה לדיון: עבודת הכלל או הפרט

מה לדעתכם צריכה להיות השאיפה שלנו בעבודת ה' – עבודת הכלל או עבודת הפרט? במה צריך האדם להשקיע את מירב זמנו וכוחותיו? האם אדם צריך לשאוף לעבוד למען הכלל מן הבוקר ועד הערב, ולהמעיט עד כמה שאפשר את הטיפול בצרכיו האישיים (הן הרוחניים והן החומריים), או שאולי עליו להעדיף את העבודה האישית על פני הכללית?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

 

  • הראי"ה קוק, עין איה שבת י, ט:

השאיפה הממלאת את ליבם של אנשים במעלה גבוהה היא לעבוד כמה שיותר למען הכלל. לעיתים, מתוך תשוקה זו, הם אינם דואגים למילוי צרכיהם הפרטיים (הרוחניים והחומריים) וכוחם נחלש. לכן, דווקא מתוך ראיית הכלל לנגד עינינו, יש למדוד את פעולותינו לא לפי כמות הזמן שאנו משקיעים, אלא על פי איכות הפעולות. לעיתים טובה שעה אחת של פעולה למען הכלל היוצאת מגוף ונפש בריאים, מעשר שעות של עבודה ללא מנוחה.

התשוקה היותר גדולה שממלאת את לב הגדולים שבבני אדם, השלמים והצדיקים, היא להיות תמיד עובד עבודת הכלל, להיטיב כפי כוחו אל הכלל כולו כפי אשר תשיג ידו, שזוהי עבודת ה' התמימה במובנה האמיתי. והנה, כאשר מצאו השלמים הללו לפעולתם במערכת המשפט להיות להועיל לעדתם, לא רצו בשום אופן לחדול מעבודתם בקודש גם חלק זמן היותר קטן, באשר חשבו למשפט, כי איך יעמוד לבם במנוחה בהיותם מסיחים דעתם מטובת הכלל כולו הסובב אותם, ולהצטמצם בהשלמתם היחידית…

אמנם ודאי אמת הדבר שהתעודה היותר עליונה שבחיים היא להיות פועל עובד עבודת הכלל, אבל בשום אופן אין להשקיף על ערך עבודת הכלל במושג צר, כלומר רק להתייחד באותן העבודות המונחות לפניו בהעמסת עול כבד עד שהשלמות הפרטית תדחה לגמרי, כי אם צריך להשכיל שאמנם כיון שתעודת האיש השלם היא הטובה הכללית שיוצאת ממנו בחייו, אם כן לא רק השעות שבהן הוא מתייחד בפועל בעבודת הכלל הן מלאות מתעודת חייו, כי אם כל שלשלת חייו, כל צרכי השלמתו, בין הרוחנית בין החומרית, כולם יהיו לתועלת להגדיל טוב הכלל… נמצא שכל ענייניו הפרטיים המה ממלאים את המטרה הרמה הזאת. על כן, אין מידת עבודת הציבור נערכת לפי כמות הזמן, כי אם לפי איכות הפעולה, וטובה יותר פעולה של שעה אחת היוצאת במנוחת נפש ומחומשת בגוף בריא, מעבודה תדירה המחלשת את הגוף ומבזבזת יותר מדי את הכוח הרוחני.

 

  • ר' מאיר שמחה מדווינסק, משך חכמה בראשית ט, כ:

 

ישנם שתי דרכים בעבודת ה': עבודת הפרט ועבודת הכלל. לכאורה נראה כי מי שמתייחד עם קונו ולא "משתפשף" בציבור, יכול להתעלות יותר, אולם האמת היא להיפך. אדם שמוסר את נפשו על הכלל יגיע למעלות גבוהות, ואילו זה העוסק אך ורק בעבודתו הפרטית עלול לרדת ממדרגתו.

 

במדרש (פרשה ל"ו ג') אמר רב ברכיה: חביב משה מנח, נח משנקרא "איש צדיק" נקרא "איש האדמה", משה, משנקרא "איש מצרי", נקרא "איש האלוקים". העניין, דיש שתי דרכים בעבודת ה' יתברך, דרך אחד מי שמייחד עצמו לעבודתו יתברך ומתבודד, ויש מי שעוסק בצרכי ציבור ומבטל עצמו בשביל הכלל ומפקיר נפשו עבורם. אם כן, צריך לומר לפי המושג, שזה שמתבודד יעלה מעלה מעלה, וזה ירד ממדרגתו… ובכל זאת מצאנו שנח התבודד – ולא הוכיח את בני דורו… ורק מתבודד לעצמו היה, בכל זאת אחר שנקרא "איש צדיק" ירד ממדרגתו ונקרא "איש האדמה". ומשה נקרא "איש מצרי" – שהוכרח לגלות, שזה מורה פחיתות בנפש – הואיל ומסר עצמו על ישראל בהריגת המצרי נקרא "איש אלוקים". שהגיע לתכלית השלמות מה שיוכל האדם להשיג.

 

שאלה פותחת: ריכוז סמכויות או האצלת סמכויות

"כי כבד ממך הדבר, לא תוכל עשוהו לבדך" (שמות י"ח, י"ח)

יתרו מציע למשה לפעול בשיטה "ביזורית" של האצלת סמכויות, ולא להישאר בשיטה ה"ריכוזית", בה כל הסמכויות נתונות בידיו.

כאשר עליכם להרים פרויקט מסוים (פעילות בשבת ארגון, ערב כיתה, מיזם התנדבותי וכד'), כיצד אתם אוהבים לעבוד – בשיטה הביזורית או בשיטה הריכוזית? האם אתם מעדיפים לחלק תפקידים בין כולם, או שנוח לכם יותר לעשות הכול בעצמכם?

נסו להיזכר במקרה בו האצילו עליכם סמכות מסוימת. מה הרגשתם?

 

 

 

 מעוניינים ברעיונות נוספים לשולחן השבת?

פותחים שולחן – לפרשת יתרו

עלון 'סוגרים שבוע' להדפסה – לפרשת יתרו

התמודדות בני נוער עם יצר העריות: (3) על מה מדברים?

לסרטים הקודמים:

התמודדות בני נוער עם יצר העריות: (1) יצרים דחפים וטהרה

התמודדות בני נוער עם יצר העריות (2) משברים ונפילות 

התמודדות בני נוער עם יצר העריות (2) משברים ונפילות

הרב אלי שיינפלד, ר"מ שישיבה תיכונית מעלה אדומים, ומחבר הספרים "היצר, הלב והאדם", ו"הבן שלי מתבגר"

לסרט הקודם: התמודדות בני נוער עם יצר העריות: (3) על מה מדברים?

לסרט הבא: התמודדות בני נוער עם יצר העריות: (3) על מה מדברים?

לסרט הקודם: התמודדות בני נוער עם יצר העריות: (1) יצרים דחפים וטהרה

 

התמודדות בני נוער עם יצר העריות: (1) יצרים דחפים וטהרה

"כל התחומים מקבלים מענה בתוך בית המדרש – הלכות ריבית, איסור והיתר, הלכות שבת, דיני נזיקין ושכנים – כל התחומים כמעט מקבלים מענה מתוך בית המדרש. יש תחום אחד שהרבה פעמים מרגישים שהוא מחוץ לתחום: על זה לא מדברים, וגם לא מדברים על למה לא מדברים…

הדבר הזה עלול להכניס את הבנים ואת הבנות לתחושה קשה מאוד. של בלבול, של חוסר אונים, של מבוכה. "אולי אני היחיד שמרגיש ככה?", "אולי אני היחיד שנופל?", "אולי אני היחידה שבעצם לא בסדר…"

עצם הדיבור מרפא. עצם הדיבור גורם להרגשה נינוחה – "הנה, יש מענה, מדברים על זה. נותנים לי הרגשה אמתית שאני נמצאת בתוך המסגרת, בתוך התחום." עצם הדיבור גורם להם להרגשה נעימה. וזה עוד לפני התוכן של השיחה.
מה עוד, שיש רווח נוסף צדדי אבל משמעותי מאוד, שזה מחזק את הקשר בין הבנים לבין ההורים.

אז – על מה נדבר? איך לדבר? איך לגשת?…

הרב אלי שיינפלד, ר"מ שישיבה תיכונית מעלה אדומים, ומחבר הספרים  "היצר, הלב והאדם", ו"הבן שלי מתבגר"

להרצאה הבאה: התמודדות בני נוער עם יצר העריות (2) משברים ונפילות – הרב אלי שיינפלד

בתי הייתה בחוף דוגית

שאלה:

בתי סיימה כיתה י"ב, והודיעה לי כי היא תחגוג עם חברות בטיול "כמו שצריך" לצפון. כדרכי, לא חשדתי בכלום, ונתתי בה אמון מלא. במהלך הטיול היא בקושי יצרה קשר. רק שיחות קצרות של "אל תדאגי, הכול בסדר". לפני כמה ימים היא חזרה, מהורהרת מאד, ולא שיתפה אותי כמעט בחוויות שעברה. אתמול קיבלתי שיחת טלפון מאימא של חברה, והתבררה לי האמת הכואבת: בנותנו שהו במשך כל השבוע בחוף דוגית.

אני המומה, עצובה, סוערת מאד בתוכי, וממש לא יודעת איך להתנהל עם המידע הזה. כשאני מעלה על דעתי מה עשתה שם בתי ומה ראתה שם, הדמעות עולות בעיניי ואינני מסוגלת לדבר איתה על כך. חשבתי שגידלתי בת צנועה וטובה בסך הכול, אולי לא מלכת הצניעות, אבל בהחלט בחורה עם גבולות. מה לעשות?

 

תשובות:

אבינועם הרש, מחנך, וסמנכ"ל חברים מקשיבים:

חלק מהאנשים שאני מכיר ונמצאים היום ברוך ה' בתפקידי מפתח בעולם החינוך, עשו בחיים שלהם מה שנקרא 'סיבוב'. ראו עולם. כי חלק ממרד הנעורים, מהסקרנות המתפרצת, מהצורך למימוש עצמי מגיע ומתבטא גם בצורות הללו

אמנם בתך התחנכה על ערכים הגונים, אבל בסיטואציה הנקודתית שנוצרה, היא רצתה ככל הנראה להיות כמו שאר החברות שלה ולראות מה כל כך מטריף וקוסם לנערים בחוף הזה.

 

שלום לך,

 

הכאב והסערה שלך מובנים ונקל לחוש כלפיהם אמפתיה. מתחושת ההלם שלך ניכר שהשקעת בחינוך מאמצים רבים והנה, נראה שהכול הלך לריק והתוצאות נראות לגמרי אחרת ממה שהתכוונת. אולם בניגוד לספרים שקונים ב'סטימצקי' שלוש במאה, חינוך ילדנו לא מגיע עם פתק החלפה ולפעמים, כמו במקרה שלך, התוצאות יכולות להיות מתסכלות וכואבות.

אולם תרשי לי ברשותך להעמיק קצת ולגעת במקום ממנו התסכול שלך מגיע:

למרות שפעלת לפי הוראות היצרן והכנסת את כל המתכונים הנכונים למיקסר, בסוף, לא לעוגה הזו התפללת.

ובכן, הרשי לי לשתף אותך באחת המחשבות שחשבתי לאחרונה על החינוך:

ראינו אנשי חינוך גדולים, פרופסורים לחינוך, רבנים רבי מעלה, אנשים ידועי שם שמבט קצר על הילדים שלהם מראה לנו דבר אחד:

כל קשר בינם ובין התורות החינוכיות המפוארות שהם מאמינים בהם ובין ילדיהם נראה מקרי בהחלט, במקרה טוב ובמקרה האחר מופרך ותלוש מעיקרו.

ובכל זאת, אף אחד מהם לא מצפה שהם יחזירו את המפתחות ויתפטרו מעמדותיהם המשפיעות.

כי מה זה בעצם חינוך אם לא זריקת אבן לתוך הים הסוער בליבו של הנער ותפילה כנה מעומק הלב שאדוות הגלים ילכו לכיוון הנכון:

את עושה את ההשתדלות שלך ומכוונת את האבן, אבל מהרגע שאבן יצא מתחת ידייך, כבר אין לך שליטה ולא נותר לך אלא להתפלל לתוצאות הנכונות. תקראי לזה סייעתא דשמייא, הדמעות של הסבתא, זכות אבות, אבל בשורה התחתונה ככה הדברים פועלים.

אני מכיר הורים רבים ששלחו את ילדיהם למוסדות העילית של הציונות הדתית, השקיעו ימים ולילות בשיחות ובכל זאת בסוף התוצאות יצאו קצת אחרות ממה שחשבו.

כי בניגוד למדעים מדויקים ונוסחאות מתמטיות חינוך הוא הכול חוץ מאשר סיבה ותוצאה.

כל ההקדמה הזו באה להגיד לך שקודם כל תנוח דעתך. זה חינוך. אנחנו זורעים זרעים, מחכים לרוח ומתפללים שהיא תישא אותם למקום הנכון.

לעצם העניין: זה שביתך 'נסחפה' אחרי חברותיה והלכה לדוגית זה נראה לי טבעי. נכון, היינו מעדיפים שלא, אבל מה לעשות שכולנו מושפעים מדעת חברינו על אחת כמה וכמה בגיל ההתבגרות. מהי הסיבה שהיא עשתה זאת? האם בכדי לרצות אותם? להרגיש מקובלת? לא לצאת ה'חנונית' של השכבה? אולי. לא יודע. אבל אין ספק ששיחה מכילה איתה תוכל להאיר גם את הנקודה הזו.

חלק מהאנשים שאני מכיר ונמצאים היום ברוך ה' בתפקידי מפתח בעולם החינוך, אם כמחנכים ואם כרבנים, עשו בחיים שלהם מה שנקרא 'סיבוב'. ראו עולם. כי חלק ממרד הנעורים, מהסקרנות המתפרצת, מהצורך למימוש עצמי מגיע ומתבטא גם בצורות הללו.

אמנם בתך התחנכה על ערכים הגונים, אבל בסיטואציה הנקודתית שנוצרה, היא רצתה ככל הנראה להיות כמו שאר החברות שלה ולראות מה כל כך מטריף וקוסם לנערים בחוף הזה.

אני גם לא הייתי נבהל יותר מידי או מסיק מסקנות: זה לא אומר שמעכשיו בתכם תתנסה בדרכים אחרות או תלך למקומות זרים. הדרך כמו שאומרים ארוכה ומפותלת ויש מעידות. השאלה היא תמיד האם אנחנו עדיין נמצאים על הטיסה ליעד המרכזי שלנו.

לכן: אני במקומכם הייתי יוזם שיחה עם הבת. שואל אותה מאיזה מקום הגיע ההחלטה הזו. מנסה לעבד איתה ביחד את החוויות שהיא ראתה שם. מעצים את כל העניין:

האם היא שאלה את עצמה מדוע לדעתה המקום כל כך קוסם לבני גילה?

מהם הדברים שקוסמים בהם?

האם כפי שהיא רואה את המקום היא הייתה רוצה שהבת שלה תסתובב שם?

האם הערכים עליהם היא גדלה ואיתם היא מסכימה אמורים להסתדר במקום הזה?

כלומר, הפכו את המורכבות הזו שאתם הולכים להתמודד עמה לאתגר שלאחריו בתכם תצא מחוזקת יותר מבחינת הקומה האישיותית שלה.

ומעבר לכך ועל הדרך, תחשפו גם יותר לעולם התוכן והתרבות הפנימי שלה. דבר שיקל עליכם להתחבר לעולמה ולהיות יותר מעורבים בקבלת ההחלטות שהיא תקבל בהמשך.

לתגובות ניתן לפנות למייל הבא

 

 

חיה מאיר, יועצת ומאמנת אישית:

כל ניסיון שהקב"ה מנסה אותנו מתחיל בפער בין מה שהיינו רוצים ומצפים, לבין מה שקורה בפועל. מקומנו כהורים מול טלטלה כזו הוא לחסום את הדמיונות שלוקחים אותנו רחוק. לדעת שבאמת איננו יודעים מה היה שם וכיצד זה משפיע עליה.

 

אמא יקרה מאוד.

כל ניסיון שהקב"ה מנסה אותנו מתחיל בפער בין מה שהיינו רוצים ומצפים, לבין מה שקורה בפועל. גם המקום הנוכחי שלך מול בתך הוא ניסיון, איך תתמודדי עם מציאות שאינה עולה בקנה אחד עם מה שחשבת אודותיה ומה שציפית ממנה.

אבל, לפני הכול, באמת את לא יודעת מה היה שם, ובעיקר לא איך היא הייתה שם. אילו גבולות היו חשובים לה, מה היא בחרה בתוך המציאות הקלוקלת הזו, איך היא ראתה את המקום שלה שם, אולי היא הייתה שם סמן ימני? אולי לא העיזה לחזור בלי חברותיה, אולם נפשה נקעה ממה שראתה? אולי נפלה נמוך ממה שהתכוונה? אולי היא מהורהרת מול הפער בין העולם בו גדלה למציאות אותה חוותה? לאן זה לוקח אותה??? לאן זה לוקח אותך???

סביר להניח שבתך עברה טלטלה רצינית. תמונת העולם המוכרת לה השתבשה, והיא צריכה לבנות מחדש את יסודות עולמה-שלה. עכשיו, הבנייה תהיה ממקום של חשיפה לאפשרויות אחרות, ובחירה מחודשת במה שיתאים לה באמת. זה תהליך התבגרות וגיבוש זהות, שאולי היינו מעדיפים שיתבצע במרחב סטרילי, ובתך בחרה – במודע או שלא במודע – במרחב מטלטל ואחר.

טבעי שהידיעה על כך מעוררת סערת נפש ושאלות כבדות על החינוך ומה האמת שלה והאם הכול היה הצגה וכד'…

מקומנו כהורים מול טלטלה כזו הוא לחסום את הדמיונות שלוקחים אותנו רחוק. לדעת שבאמת איננו יודעים מה היה שם – זו האמת – וכיצד זה משפיע עליה.

אפשר ורצוי לשתף את הבת בקושי שלך לדעת היכן היא הייתה ולחשוב מה קורה שם – אבל להימנע מכל מה שמשתמע כהטלת דופי בה ובהתנהגותה. גם  אם את יודעת משהו, כדאי שהיא לא תדע על כך, כדי להשאיר לה מרחב בחירה – שלא יהיה לה צורך להתבצר ולגונן על התנהגות שלילית, ויישאר מקום לשינוי.

זה הזמן להיות בשבילה במקום מאמין ואוהב, שנותן אמון ביכולותיה לבחור נכון, להבחין בין טוב לרע . לתת לה הרגשה שאנחנו שם, מוכנים להיות אתה בתהליך הבירור , ומכבדים גם אם תבחר לא לשתף (אולי אינה רוצה להעציב אותנו, והיא מעדיפה לעבור זאת בלעדינו?). האהבה והאמון שלך הם ה"דלק" שיוכל להניע אותה להזדהות, להוקרה, ולבחירה בטוב.

 

נעמה מוזס, מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת:

אל תישאבי לראייה של "שחור או לבן" – העובדה שבתך שהתה מספר ימים בחוף דוגית אינה אומרת שכל החינוך שלך ירד לטמיון. לסמוך על ילד – אינו אומר לסמוך עליו רק בתנאים מסוימים, אלא לתת בבתך אמון מלא שגם אם היא נמצאת במצב לא פשוט יש לה את הכוחות והידע כיצד לנהוג. ככל שתאפשרי פתיחות ביניכן ללא שיפוטיות, היא תוכל לשתף אותך בעולמה – ויש סיכוי שאולי תרצה להקשיב למה שיש לך לומר בנושא.

 

שלום לך, את מתארת תחושות ,מחשבות לא פשוטות והמון סימני שאלה. מעבר לתהיות- "מה בתך עשתה שם? ..", אני חושבת שהקושי העיקרי טמון בתחושת השבר של האמון ביניכן. גתה אמר –"כשהאמון נעדר, הפרח היפה ביותר בזר האהבה חסר".

העובדה שאת מתקשה לשוחח איתה על כך מעידה על הקושי הרב. כנראה של שתיכן.

אולם אל תשכחי- את המבוגר בקשר. יתכן ובתך רצתה לשתף אותך בפרטי הטיול, אולם ידעה מראש מה תהיה תגובתך לכך, ולכן העדיפה לומר בכלליות באופן מעורפל- שמדובר בטיול לצפון. ( היא לא ממש שיקרה..)                       לסמוך על ילד – אינו אומר לסמוך עליו רק בתנאים מסוימים, אלא לתת בבתך אמון מלא שגם אם היא נמצאת במצב לא פשוט יש לה את הכוחות והידע כיצד לנהוג.

אוטוטו בתך יוצאת מהבית, בשנה הבאה לא תוכלי לדעת בוודאות היכן היא נמצאת כל שעה, היכן בדיוק היא ישנה, מה סדר יומה.

ככל שתאפשרי פתיחות ביניכן ללא שיפוטיות, היא תוכל לשתף אותך בעולמה – ויש סיכוי שאולי תרצה להקשיב למה שיש לך לומר בנושא.

נכון, חופי הכנרת בחופשת הקיץ מדליקים נורות אזהרה ומעוררי דאגה – נמצאים שם לא מעט בני נוער  (גם דתיים) המחפשים ריגושים, נוטלים סיכונים, מעשנים, נוטלים חופש מהמסגרת ומהשגרה המוכרת , ובוודאי שאין זה המקום בו היינו רוצים שילדינו ישהו בו.                                                               יחד עם זאת- לא כל מי שנמצא שם, שותף לכך. כדאי להציב סימן שאלה ולא רק סימן קריאה.

אל תישאבי לראייה של "שחור או לבן" – העובדה שבתך שהתה מספר ימים בחוף דוגית אינה אומרת שכל החינוך שלך ירד לטמיון. את גידלת בת צנועה וטובה, שיש לה עדיין גבולות משלה. עשית כמיטב יכולתך. לא הכל תלוי בנו. אולם הקשר והגשר שאנו בונים עם ילדינו – תלוי במידה רבה בתגובותינו . ולכן – נסי להתגבר על "תחושת הכישלון" והפגיעות והזמיני את בתך לשיחה. ולפני שתנאמי "נאום חוצב להבות" על מה שנכון וראוי בעינייך. נסי באמת ובתמים להקשיב לה. לשמוע מה היה, אולי היא נקלעה למצב שלא צפתה מראש, לברר מה היה שם – לא ממקום של חקירה והאשמה אלא ממקום של אכפתיות והתעניינות. שדרי לה שאת סומכת עליה, ושהיית רוצה שתרגיש שהיא יכולה לשתף אותך ללא חשש ולא רק במה שתואם לעמדותייך. אל תוותרי על גשר האמון , וגם אם הוא נפגע מעט- תמיד ניתן לשקם ולבנות אותו מחדש.

נעמה מוזס – מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת, יועצת למיניות,CBT, מרצה ומנחת סדנאות. 054-4798064

http://www.mosesnaama-tipulzugi.co.il/

 

 

הרב יוני הולנדר, מנהל בית המדרש התיכוני אור תורה אריא"ל, רמות, ירושלים, ויועץ זוגי:

חשוב לזכור שמוקד הסיפור הוא לא הכאב שלך אלא הבת שלך, הבחירות שלה וככל הנראה גם הבלבול שהיא שרויה בו כעת לאחר שפרצה כמה גבולות. היא זקוקה להדרכה וכנראה גם לחיבוק, ולדעת שהעולם לא נחרב ושיש תמיד מקום לחזרה בתשובה.

 

שלום לשואלת.

אכן  חוויה מצערת, אך לדעתי יש בה גם הזדמנות.

גיל 18 הוא הגיל המקובל אצלנו ל'עזיבת' הבית ובעצם כל החינוך שאנחנו נותנים לילדים שלנו עד לגיל זה עומד למבחן החיים. גם אופי השיח מול הילדים יכול להשתנות, משיח של הורה-ילד אנחנו יכולים לעבור לשיח של  מבוגרים שבו השכנוע והחלפת דעות הם סוג השיחה השכיח והנפוץ.

במצב הנתון, נראה לי נכון לחשוף בפני הבת שלך שאת יודעת איפה היא הייתה ושמאד כאב לך לשמוע על זה, כמו כן את מבינה שהיא שיקרה לך בכדי שלא להתעמת אתך. ומכיוון שגם את וגם היא מבינות שהיא בתחילת חייה העצמאיים והיא מתחילה לבחור את דרכה חשוב לך שהיא תיתן את הדעת על הבחירות שהיא עושה כעת.

עכשיו שהיא לאחר מעשה:

האם היא שמחה עם מה שהיא עשתה?

האם היא מרגישה שהיא פעלה מהבטן או מהראש?

האם החברות והחברים שהיא פגשה שם שמחים בבחירות שלהם?

האם היא הייתה ממליצה לאחות הקטנה שלה (אם יש לה, או אם היה לה) ללכת לאותו המקום, אם כן ממה היא הייתה מזהירה אותה?

לדעתי חשוב לזכור שמוקד הסיפור הוא לא הכאב שלך אלא הבת שלך, הבחירות שלה וככל הנראה גם הבלבול שהיא שרויה בו כעת לאחר שפרצה כמה גבולות.  היא זקוקה להדרכה וכנראה גם לחיבוק ולדעת שהעולם לא נחרב ושיש תמיד מקום לחזרה בתשובה אם היא רוצה לעשות כן.

ייתכן שלאחר החוויה שהיא עברה היא דווקא תיטיב להפנים את הערכים שכה חשובים לך ומעתה הם יהיו גם שלה. עם עיבוד נכון של החוויה הזו זה בהחלט אפשרי.

בהצלחה!

 

 

צביקה מור, מאמן בכיר MCIL. מאמן הורים ילדים ונוער. מומחה באימון ADHD:

נכון שחוף דוגית בחודשי הקיץ אינו מקום של צניעות ויראת שמים, אך אין לך כל מושג מה היה שם. ייתכן שבתך כלל לא ידעה מה הולך להיות שם ולא ידעה לחזות את עוצמת האירועים, והיא עצמה לא מתחברת כלל לדוגית. ייתכן שהתקשתה לחתוך באמצע ולעמוד מול החברות. הכול יכול להיות. ראי מה קורה עם בתך בשבועות הקרובים. בדקי לאן הרוח נושבת. האם שינתה משהו באורח חייה. האם ויתרה על סטנדרטים שלה בקשר לתורה ומצוות. האם השתנה משהו בסגנון הדיבור שלה. בלבוש שלה. בסוג החברות שמסתובבת איתן. ייתכן שהשבוע בדוגית היה עבורה פרשת דרכים. בדקי מהצד את בחירותיה. לפעמים צריך רק לעמוד בצד ולהתבונן.

לאם הכואבת שלום וברכה.
הקושי, התסכול והאכזבה ניכרים מאד בדברייך ובאמת קשה שלא ליפול מ"סטירת לחי" כזו שאם מקבלת מבתה. יש לבני הנוער צורך בטיול סוף שמינית , טיול שסוגר תקופה בחיים, ולפעמים הטיול מגשים צורך בפריצת גבולות שהיו מקובלים ונשמרו עד כה.
בשורות הבאות ננסה לעזור לך לעבד את הרגשות והמחשבות בקשר למקרה על מנת שתוכלי לחיות איתו יותר טוב ואפילו להיבנות ממנו.
נתחיל בעובדות: את אמא לבת שסיימה י"ב. בדרך כלל יחסייך איתה הם יחסי אמון. כלומר, את סומכת עליה גם כשאינך מבינה את מעשיה (זו המשמעות של אמון). בתך נסעה לשבוע טיול בצפון בלי שיידעה אותך במסלוליו. במהלך הטיול השיחות ביניכן לקוניות. בתך חוזרת מהטיול מהורהרת ולא משתפת אותך בחוויותיה. משיחת טלפון עם אחת האימהות מתברר לך שבילו שבוע בדוגית.
עד כאן העובדות כפי שסיפרת בשאלתך.
את מוטרדת ממחשבות כמו: מה בתי עשתה שם. מה ראתה. עם מי נפגשה. האם נפגעה צניעותה. האם נפגעה תמימותה. ואולי גם העובדה שלא שיתפה אותך מראש ביעד הטיול, לא במהלכו ולא בסופו מפריעה לך כנראה פעמיים. פעם אחת כי את רגילה (כנראה) לתקשורת שוטפת ומשתפת ביניכן שפתאום נעלמה. ופעם שניה כי כל השתיקה הזו מטילה סימן שאלה גדול על מה שקרה שם, ואולי אף תומכת בהשערתך שקרו שם דברים שאינם מתאימים לה ובטח שלא לרוח הבית.
האמת היא שהאמת לא ידועה לך באמת.
את משערת שכיוון שהיו בחוף דוגית קרה שם כך וכך. נכון שחוף דוגית בחודשי הקיץ אינו מקום של צניעות ויראת שמים, אך אין לך כל מושג מה היה שם. ייתכן שבתך כלל לא ידעה מה הולך להיות שם ולא ידעה לחזות את עוצמת האירועים, והיא עצמה לא מתחברת כלל לדוגית. ייתכן שהתקשתה לחתוך באמצע ולעמוד מול החברות. הכול יכול להיות. מי אמר שפרצה את גבולות הצניעות שלה?
לתוך החור השחור של חוסר הידיעה נכנסות המחשבות השליליות וההרסניות שלא מקדמות אותך להבין מה היה שם ובעיקר מה שלום בתך. החשדנות עולה, האמון הבסיסי מתמסמס והדמיונות מרחיבים את הפצע שנפער. יש לך הזדמנות אדירה למבחן אמון מאד גדול בבתך. מה תעשי בו?
ברור שצריכה להתקיים כאן שיחה כל שהיא. לא שיחה בסגנון חקירת שב"כ אלא שיחה של אכפתיות כהמשך לקשר שהיה ביניכן עד היום. אולי כדאי לחכות עד שבתך תבשיל ותבוא לדבר. אולי פשוט לפנות אליה " מה שלומך? ראיתי שאת מהורהרת מאז שחזרת. הכול בסדר?". לפעמים כדאי לשים בצד ולהמשיך הלאה. סוף כל סוף מדובר בבת בוגרת (לפחות בגיל) והיא יודעת שיש לה למי לפנות ומי שיקשיב לה. ראי מה קורה עם בתך בשבועות הקרובים. בדקי לאן הרוח נושבת. האם שינתה משהו באורח חייה. האם ויתרה על סטנדרטים שלה בקשר לתורה ומצוות. האם השתנה משהו בסגנון הדיבור שלה. בלבוש שלה. בסוג החברות שמסתובבת איתן. ייתכן שהשבוע בדוגית היה עבורה פרשת דרכים. בדקי מהצד את בחירותיה. לפעמים צריך רק לעמוד בצד ולהתבונן. היא תעשה את שלה.
האם את מוכנה לחיות במקום של לסמוך לגמרי על בתך שגם אם נחשפה לתרבות אחרת, יש בכוחה להתמודד ולהבחין בין טוב לרע? האם את כאימא, מוכנה להיות במקום של חוסר ידיעה לגבי בתך או בשפה המדוברת היום – לשחרר? מה האמון והמשכת החיים כרגיל (עם כל החום והאהבה) – כאילו לא היה דוגית – יעשה לקשר ביניכן?
יש לזמן כוח רפואה מאד גדול. ברוך השם. לולא הזמן היה לנו מאד קשה לחיות עם כל האירועים שעוברים עלינו. כיוון שאין כאן דחיפות גדולה לפתוח עכשיו את העניין, אולי כדאי להשתמש בתרופה האלוקית הזו ולהמשיך באמון ואהבה שיעשו כבר את שלהם.
לסיום, איננו יכולים להיות אחראים לכל מה שקורה עם ילדינו, ובטח בגילים האלה. אנו עושים את שלנו, בוחנים את עצמנו, מתייעצים ומשפרים וכמובן מתפללים, אך הבחירה היא תמיד שלהם.
מאחל לך שמתוך העמדות שסקרנו כאן תוכלי להרכיב את מתכון התגובה וההתייחסות המתאימים לך כפי שאת מכירה את עצמך, את בתך ואת הקשר ביניכן, ותזכי לבנות בו קומה חדשה ואיכותית יותר!

 

צביקה מור, מאמן בכיר MCIL. מאמן הורים ילדים ונוער. מומחה באימון ADHD.

0526070954 more-lanoar.co.il

לעוד מאמרים בנושא:

זהירות, חוף מסוכן לנפש!!! / הרב אלישע אבינרהבן נוסע לכינרת. האם יסתפק בשכשוך רגליו במימיה או יבקר בחופים מפוקפקים? על חוף דוגית ודומיו, במאמרו של הרב אלישע אבינר

חופים מסוכנים / הרב אלישע אבינרשהילדים מבלים בקיץ בחופים מסוכנים רוחנית ונפשית…

לא לאבד את הכל בגלל רגע אחד / הרב יוני לביא. החופש הגדול הוא זמן של שחרור ופורקן, ולעיתים גם זמן של מעשים חסרי אחריות ומטופשים שגורמים נזק רב.  רשימה קצרה של נושאים שכדאי להעלות לדיון עם הילדים.

מבט קצר אל חופשת הקיץ / אבי רומנו. מאמר חובה להורה לקראת חופשת הקיץ של המתבגרים שבבית. עקרונות, מושגי יסוד, והצעות מעשיות.