תגית: צניעות

מה יעשה הנער?

הורים יקרים.

מה החלק שלנו בחינוך ילדינו? עד כמה אנחנו צריכים להיות מעורבים ומתי נכון להעביר אחריות לילדים?שאלה זו מורכבת שהרי מחד גיסא אנחנו רוצים שילדינו יהיו עצמאיים וילמדו לקחת אחריות. ומצד שני יש דברים שהילדים פחות מודעים אליהם ועלינו להיות מעורבים יותר ולהוביל אותם בצורה מבוקרת.

ניתן למור בצורה כללית כי בדברים בהם אנחנו יכולים לסמוך על שיקול הדעת של הילדים ועל הבנתם, בדברים אלו ניתן ואף ראוי להעביר את האחריות לידי הילדים, ועל ההורים להיות בקרים חיצוניים שמוודאים שההחלטות שמקבלים הילדים מתאימות לדרכינו החינוכית. אמנם יש דברים בהם עלינו ההורים להיות אלו שמובילים ומקבלים את ההחלטות.

במאמר זה נעמוד על נקודה אחת בה אנחנו ההורים צריכים להיות מעורבים יותר.

המדרש מספר על גדולתו של רבי מתיא בן חרש. פעם אחת עבר יצר הרע ליד בית המדרש וראה את רבי מתיא בן חרש, שהיה ידוע בהקפדתו הרבה בשמירת העיניים, לומד תורה והחליט להחטיאו. כאשר יצא רבי מתיא מבית המדרש, נדמה לו היצר כאישה יפה ובא לפניו. הסיט רבי מתיא את מבטו. בא לו יצר הרע מן הצד, שוב הסיט את מבטו, ושוב בא לו מן הצד. אמר לנערו ללבן לו ברזל, לקח אותו ושם אותו על עיניו וסימא אותם, בעיקבות כך יצר הרע נפל לאחוריו. הקב"ה שלח את המלאך רפאל, שישיב לו את ראיית עיניו. אמר לו רבי מתיא: "מי אתה"? השיב לו: "אני המלאך רפאל ונשלחתי להחזיר לך את הראיה". סרב רבי מתיא. חזר המלאך רפאל אל הקב"ה ואמר לו: ש"רבי מתיא מסרב לרפא את עיניו". אמר לו הקב"ה: 'אמור לו, שאני מחזיר לו מאור עיניו ומבטיחו שלא יחטא'.

רבי מתיא בן חרש עמד בפני התמודדות קשה, והיה מוכן לוותר על מאור עיניו על מנת לשמור על טהרת העיניים. האם רבי מתיא הוא היחיד שמתמודד? האם יצר הרע מנסה להפיל רק אנשים ידועים ומפורסמים? בוודאי שלא. אין מי שמחוסן בפני התמודדויות, ויצר הרע לא נמצא רק בבית המדרש, הוא נמצא גם בתוך הבתים שלנו.

מדי שנה מפרסם משרד החינוך נתונים לא פשוטים ביחס להרגלי הגלישה של בני הנעורים, על סמך סקר שנעשה בקרב התלמידים. על פי רוב, מתבצע הסקר בכיתות ה', ח' וי"א, כאשר השאלון מתייחס לגלישה באינטרנט במחשב בלבד, ואינו כולל את הרגלי הגלישה בטלפונים הניידים. מהשאלון עולה, כי מעל 70% מההורים מאפשרים לילדיהם לגלוש בלא הגבלה, כאשר מעל ל-50% מקרב ההורים אינם מגלים עניין כלל בגלישת ילדיהם. כ-60% מההורים אינם משוחחים עם הילדים באשר למעשיהם ברשת, ובכ-80% מהבתים לא מצוי חוסם כלשהו לאינטרנט.

בעקבות ממצאי הסקר, קורא משרד החינוך לציבור ההורים להיות מעורב יותר בשגרת חייהם של הבנים והבנות :

'הילד שלך יוצא מהבית, ואתה ההורה נוהג להתעדכן, היכן הוא מבלה, ומתי הוא אמור לשוב הביתה. הילד שלך גולש במחשב, האם אתה יודע היכן הוא גולש ועם מי הוא משוחח, מה הוא רואה שם וכמה זמן הוא עוד יבלה שם. ישנה חשיבות עליונה לשיתוף פעולה הנדרש מצד ההורים, שכן עליהם לדעת כי האינטרנט הוא עולם ומלואו, וכי הוא משמש כזירת התרחשות אמיתית עבור הילדים. הורים רבים סבורים, כי ניצול שעות הפנאי של הילד לגלישה במחשב הביתי, פוטרת אותם ממעקב ודאגה לשלומו. הורה אשר סבור, כי דלת הבית חוסמת את הסכנות האורבות לילדו ברחובות ובסמטאות, טועה. עליו  לדעת, כי האינטרנט פותח בפני הילד דלת, לא רק אל  הרחוב והסמטאות בעירו, אלא גם אל העולם הגדול, על כל המשמעויות הנלוות לכך'.

האינטרנט, על שלל יתרונותיו המשמעותיים, העצים בעשרת מונים את ההתמודדות של דורנו עם שמירת העיניים ועם בניית חיים של קדושה. אמנם גם בדורות הקודמים ההתמודדות לא היתה פשוטה, אבל אין להשוות את ההתמודדות בעבר לקשיים שנגרמים בעקבות האינטרנט, זמינות החטא, עוצמתו הגדולה והקלות הרבה בה ניתן ליפול ברשת ללא כוונה. חובה עלינו להקל את הניסיונות מילדינו היקרים, וַלא 'מה יעשה הנער ולא יחטא?'

על ילדינו לדעת כי לחסום את האינטרנט בפני אתרים מזיקים זו לא בושה, זוהי גבורה. עלינו להיות מודעים לקשיים שלהם ולהיות יותר אחראים.

היום, ברוך ה', קיימים פתרונות שמאפשרים לסנן אתרים מזיקים ובאחריותנו ליישמם בהקדם (לדוגמה נציין את אינטרנט רימון, שנותן פתרונות טובים ומסנן אתרים בצורה מבוקרת על פי דרישת הצרכן – ניתן ליצור קשר עם חברת 'אינטרנט רימון' על ידי מנוע החיפוש 'גוגל' באינטרנט…). ולוואי ונשכיל להשתמש ביתרונות האדירים שבקידמה המדעית, ובו זמנית נצליח לנטרל את החסרונות הנלווים, כך שנרוויח מכל העולמות.

הרב אלי שיינפלד, מחבר הספרים 'היצר, הלב והאדם' ו'הבן שלי מתבגר', ר"מ בישיבת חורב ורב קהילת "נווה הגבעה" בגבעת זאב

.

harav eli sheinfeld

עוד מאמרים מאת הרב אלי שיינפלד בלב אבות:

מבחן התוצאה  כמו במבחנים כך בהתמודדות הרוחנית – על מה אנחנו שמים את הדגש? על התוצאה או גם על הדרך?

מחלה ושמה פרפקציוניזם לפעמים מציבים רף גבוה של הצלחה. מתי זה מדרבן את הילד ומתי זה יכול לפגוע?

נזקי הפורנוגרפיה  שיחה עם נער. על מה נדבר וכיצד נדבר?

יפה השתיקה?  לשוחח עם הבנים או לא? לפתוח את הנושא או להמתין עד שיבואו לשאול?

כיצד לשוחח עם הבן על התפתחותו הפיזית?  ראשי פרקים לשיחה עמוקה על שינויים פיזיולוגיים בגיל ההתבגרות

הקלטות עם הרב אלי שיינפלד:

"הורות והתבגרות": שיח עם המתבגר    תקשורת עם מתבגרים היא לא רק צינור להעברת המסר והתכנים, אלא לב ליבה של הקשר בין ההורה לילד בגיל ההתבגרות והוא המפתח הכי משמועתי להצלחת הקשר החינוכי איתו.

"הורות והתבגרות" בנושא: הפיזיולוגיה של המתבגר  איך לפתוח שיחה – בתור מורה או בתור הורה – עם מתבגרים על השינויים הפיזיולוגיים שעוברים עליהם? אם לאבא קשה לדבר עם בנו על הנושא, האם האמא יכולה לדבר איתו?

חינוך לצניעות

שאלהגם אני מתמודד עם מתבגר "סוער" בבית. אני מסוגל להבין את העקרונות הבסיסיים שהוצגו כאן: ללמוד לקבל את הסערות, את המרדנות, את ההתלבטות… אני מסכים שלעולם אסור לוותר, להתייאש. קיבלתי. אבל יש גבולות שצריך לשמור עליהם, אחרת זה יפגע בכל יתר הבית, לא?! יש לי עוד ילדים, ואני צריך לחשוב גם עליהם.

למען הבהירות אפרש את דברי. אני מדבר על החינוך לצניעות. בערך מאמצע תקופת ה"תיכון" שלו הוא התחיל לפרוק עול, כמעט לחלוטין. מצאתי אצלו כל מיני חוברות שאני לא רוצה להרחיב עליהן את הדיבור… מדובר בבעיה הלכתית מפורשת, ובעיה מוסרית מפורשת לא פחות. איך להתמודד עם בעיות כאלה?

תשובהקודם כל, הבהרה. הדגשתי כבר במאמרים קודמים שחייבים להבדיל בין קבלה של הנער והתהליכים שהוא עובר, לבין חוסר  גבולות. חוסר גבולות אינו קבלה, לפעמים להיפך. בית צריך להתנהל בצורה המתאימה לעולמם הערכי של החיים בו, וההורים הם האחראים על התנהלותו. אדרבה, במידה רבה עצם יכולתו של המתבגר להמשיך ולחפש את עצמו תלויה בביטחון שיחוש בעובדה שהמסגרת הערכית של הבית תישאר כמו שהיא, ולא תיהרס מן הפרובוקציות שהוא מפעיל לעתים. מתבגר הגדל במשפחה תקינה חש בעומק ליבו שיציבותה של המסגרת המשפחתית היא חיונית להתפתחותו. פירוש הדבר הוא שיש דברים שלא מתפשרים עליהם. החוברות שאתה מתאר הן מזיקות ובעייתיות בהרבה מובנים, ואין להשלים עמן (ולא עם מקביליהן העדכניים, אתרי האינטרנט ודומיהם).

אבל לאחר שהבהרנו את הנקודה הזו, בכל זאת חשוב להבין את התהליך שעובר הנער. נער בריא עובר תהליכים גופניים רבי עצמה המרתקים את סקרנותו בכל מובן. המיניוּת מתחילה להתעורר בו, וקולות צועקים מעמקי גופו שהנה, עוד מעט הוא עומד להיות גבר בשל. הגמרא ממליצה להינשא כבר בשלב הזה, אבל במציאות החיים העכשווית הדבר אינו עומד על הפרק. מה יעשה? לאן יתעל את הכוחות העוצמתיים המתעוררים בו?

יש מחנכים המנסים להתמודד על ידי צביעת ההתעוררות הזו כולה בצבעים קודרים. אין כאן כלום, הם מטיפים, מלבד יצר הרע. פשוט תתעלם וזה יעבור. אבל האמת היא שזה לא יעבור, ברוך השם. עמדה כזו סותרת את האמת העמוקה שהנער חש מתוך תוכו. אם יצליחו בהטפותיהם, הם עלולים לפגוע בו לטווח ארוך, ולפעמים אפילו ביכולתו ליצור קשר עם בת זוגו, כשיגיע הזמן. אם ייכשלו (מה שקורה בדרך כלל) הוא פשוט יתעלם מהם. במקרה כזה הנזק הוא בעיקר חינוכי: הנער לומד להתעלם מדברי מחנכיו, ולהפריד בין העולם הערכי שהם מציגים לפניו לבין המציאות הנפשית שבתוכה הוא חי. לאן עתידה לקחת אותו הפרדה כזו?

"יצרא דעריות יוכל ללפף את האדם יותר עמוק מהשורש של קישור החיים שלו עצמו" כותב הרב קוק "מפני שהוא נעוץ בנטיית המשך החיים של הדורות כולם" (אוה"ק, ע' רצח). העוצמה ההרסנית של היצר נובעת מחיוניותו, אפילו מהיסוד האידיאליסטי הכלול בו. סיבוכי החיים המודרניים גורמים ליצר להבשיל לפני שניתן לממש אותו באופן בונה, כלומר להקים משפחה. הפער הזה כרוך בסבל לא פשוט, ולפעמים בנפילות קשות. לא מעט מן הנערים אכן נופלים בצורה זו או אחרת, וגינוי בעלמא לא יעזור להם לקום מהנפילה. לפני הכל צריך לשמוח עמם בתהליך המבורך שעובר עליהם, לכאוב עמם את התסכולים הבלתי נמנעים הכרוכים בו. באווירה של קבלה יוכל הנער למצוא בנו כתובת להתלבטות, והוא כל כך זקוק לכתובת כזו! באווירה כזו תהייה לנו גם יכולת עמוקה יותר לשים את הגבול, כשצריך, ולתת תמיכה אמיתית למי שאינו תמיד מצליח לעמוד בו.

ד"ר ברוך כהנא, פסיכולוג קליני

למה הם שותים אלכוהול

הקדמה


מחקרים רבים מוכיחים זאת: בני הנוער צורכים יותר ויותר אלכוהול. בימינו, שתייה אלכוהול לשוכרה היא תופעה הרבה יותר רחבה מצריכת סמים. אמנם, השימוש בסמים טרם נעלם מהנוף הישראלי, אבל המסע ההסברתי והחינוכי נגדו נתן את אותותיו. ישנה מוּדעוּת גדולה לסכנת השימוש בסמים. לכן, השימוש בסמים קשים פחת. עדיין נותרה עבודה גדולה ביחס לסמים הקלים (התרמילאים במזרח הרחוק הם אחד הגורמים להחדרת הרגלי צריכת הסמים הקלים בחברה הישראלית). אבל, מה שמדאיג ביותר הוא השינוי ביחס לשתיית האלכוהול. יותר ויותר בני נוער שותים משקים אלכוהוליים על מנת להשתכר. הם שותים בלילי חמישי, במוצאי שבתות, במסיבות, בחגיגות. הם בעיקר שותים ביחד (בחברה) ופחות לבד, אבל יש מספיק הזדמנויות לחגוג ביחד וללגום משקה עד לשוכרה. הם לא מסתפקים בהרמת כוסית סמלית "לחיים" אלא שותים ושותים עד שמשתכרים.

מדוע בני נוער שותים? רשימת הסיבות היא ארוכה. לדוגמה: השגת הנאה מיידית, חיקוי המבוגרים, כרטיס כניסה לחברת המבוגרים (עיין: חגיגות בר מצווה, שמחלקים בהן משקאות אלכוהוליים לכל חברי הנער שחוגג את בר המצווה שלו. סמל למעמדם החדש!!), סקרנות והתנסות, קשיים ומשברים אישיים של גיל ההתבגרות – בני נוער כמו מבוגרים משתכרים על מנת לשכוח את "צרותיהם". האלכוהול מעניק אשלייה של פיתרון, כפי שנאמר "תנו שכר לאובד ויין למרי נפש". בגיל ההתבגרות, מתעוררים לחצים וקשיים שונים אצל בני הנוער. במקום להתמודד איתם התמודדות אמיצה, הם בורחים אל השתייה. ועוד, אחד הדחפים לשתיית האלכוהול הוא תחושת הריקנות. לאחר שתיית האלכוהול יש הרגשה של שובע פנימי, מתמלאים כל חללי הנפש. בני נוער הסובלים מריקנות, מחיים חסרי תוכן, פונים אל השתייה.

לרוב, בני נוער שותים בקבוצה. זוהי "שתייה חברתית", עם כל המאפיינים של התהליכים בתוך קבוצה – היגררות ולחץ חברתי. לפעמים, ההצטרפות לשתייה היא כרטיס הכניסה לקבוצה, או אמצעי להתבלט בה. לפעמים, מופעל על הנער לחץ חברתי שאיננו נותן לו ברירה אלא להצטרף לשתייה.

מדוע בני נוער נורמטיביים שותים?

רשימה זו מסבירה חלק ניכר מתופעת השתייה על ידי בני נוער המוכרת לנו. אבל, עדיין נותרה חידה אחת בלתי פתורה: מה פשר שתייתם של נערים יציבים, אידיאליסטים, מקובלים בחברה, שחייהם מלאי תוכן (= התנדבות והדרכה), ללא משברים נפשיים וללא קשיים משפחתיים? מדוע הם שותים במפגש חברתי? מדוע ישיבת צוות בתנועת נוער נפתחת בשתיית פחית בירה?! יש מי שיאמר שזוהי השפעתה של הנורמה, של הפרסומות, של התקשורת. הנורמה החברתית בסיוע סוכני השינוי שלה (= תקשורת ופרסומת) כופה את עצמה גם על מי שאיננו זקוק לה. היא הכשירה את השתייה בעיני הבריות, הפכה אותה ללגיטימית ורצויה. "כולם שותים" הוא גורם רב השפעה על בני הנוער.

יש הסבורים ששאלה זו איננה שאלה. מדוע בני נוער שותים? מפני שזה מוסיף שמחה, זה משחרר, זה מכניס ל"ראש טוב", זה "כיף". ובעצם, מדוע שלא לשתות פחית בירה או כוס יין?! אם נניח בצד את הסכנה להיסחפות, שיתחילו בפחית ויסיימו בחבית, וגם נניח בצד את הסכנה בנהיגה (כוס אחת משפיעה על העירנות ועל מהירות התגובה), איזה פסול קיים בשתיית כוס אחת של יין המחממת את האווירה בין החברים ומוסיפה שמחה?

אכן, חלקם שותים בשביל להרבות בשמחה. "יין ישמח לבב אנוש" (יש באלכוהול מרכיב אחד – אתנול – שפועל על מרכז ההנאה והעונג במוח!!). אבל, נדמה שקיימת סיבה נוספת.

הסרת עכבות


הסיבה הנוספת קשורה לתפקיד ששתיית משקאות אלכוהוליים ממלאת בתקשורת החברתית (שהיא יקרה מאוד לבני נוער): היין מסיר עכבות. בשפתם של בני הנוער: "אני שותה על מנת להיות בראש טוב". בזכות השתייה, מסתלקת הבושה הטבעית, אין כובד ראש, יותר קל לפרוץ גבולות אישיים, להביע רגשות בצורה חופשית, להעיז ברמת התקשורת החברתית.

חז"ל ניסחו זאת במאמר הידוע "נכנס יין יצא סוד" (סוד = יין = 70). בדרך כלל, אין אדם מחלק את סודותיו עם זולתו, הוא שומר עליהם בתוך ליבו. אבל, בהשפעת היין, נחלשות העכבות והן סרות, והאדם מעיז לספר את סודותיו. ה"סוד" שבאדם הם גם מאווייו הנסתרים, הטובים והרעים. בהשפעת האלכוהול, הם מתפרצים. אצל אנשים גדולים – הסוד הוא מופלא בקדושה. אצל אנשים קטנים – הסוד הוא טמא. לכן קושר הפסוק בין יין לפריצות: "זנות יין ותירוש יקח לב" (הושע ד יא), ובחז"ל "למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? לומר לך, שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין" (סוטה ב א).

היין משחרר את האדם מהעכבות שלו. העכבות הן הגבולות והמחסומים הפנימיים שמצויים בכל אחד ואחד: הבושה הטבעית, הריסון העצמי, המצפון. בתוך האדם בוערת אש גדולה המבקשת להתפרץ. העכבות עוצרות אותה. ללא עכבות, הפנימיוּת נשפכת החוצה: נכנס יין – יצא סוד: סודות שהאדם מבקש להסתיר וכן סודות שאין האדם מודע להם, סודות מאירים וסודות אפלים. בהשפעת היין הם כולם משתחררים וגולשים החוצה.

כמו כן, בהשפעת היין, אין איפוק, והרגשות זולגים: שמחה מוחצנת וצחוק מתגלגל, או לחלופין – עצב ובכי. הפנימיוּת נשפכת. אצל האדם הבוגר, שולטת הדעת על הרגשות, היא מווסתת ומרסנת אותם. האדם הבוגר הוא מאופק. אבל היין מחזיר אותו לימי הילדות שבהם שלטו הרגשות באין מפריע. ילד קטן מגיב לכל גירוי רגשי בצורה מוחצנת: כאב קטן הוא סיבה לבכי וליללות, מתנה קטנה גוררת קריאות שמחה מוגזמות. כך בדיוק מתנהג השתוי: הוא מגיב בצורה מאוד רגשית לכל גירוי חיצוני, מפני שהוא איננו שולט על רגשותיו אלא הם שולטים עליו. הבעותיו הרגשיות (שמחה, עצב, אהבה, וכו') אינן בהכרח מלמדות על מה שבאמת מסתתר בפנימיותו. אם בהשפעת היין הוא בוכה, זה איננו מעיד שהוא נושא איתו כאב פנימי, ואם הוא שמח זה לא מעיד שהוא אדם מאושר. הבעותיו הרגשיות עשויות לבטא את תחושתו הרגעית – כאן ועכשיו. זיכרון של אירוע עצוב יעורר אותו לבכי, וזיכרון של אירוע שמח יביא אותו לצחוק. לכן, לרוב מי ששותה עם חברים שמח (בגלל שלהיות יחד זה "שמח"), ומי ששותה לבד – עצוב.

אלימות


בהשפעת היין, סרות העכבות, ועלול האדם להפוך ליצור אלים. ויכוח בנאלי עלול להתגלגל תוך שנייה לתגרת ידיים אלימה, להתכתשות נוראה. אין השתוי שולט בעצמו, ביצריו, בכעסיו, בתגובותיו. הסכר נפרץ, ומים עכורים זורמים בשצף. כפי שמתאר המדרש (מדב"ר י ח): "מעשה בחבורה אחת של זלין ["זולים"] שהיו יושבים ושותים יין עד חצי הלילה ולא היו משתכרים. בא להם יין אמרו למזוג יין ביין [= למהול שני סוגי יין] היו עושים כן עד שנכנס בהם היין. עמדו והִכּו זה את זה מתוך השכרות. נפלה הצווחה בעיר ובא הלופר [= השוטר!] ותפשם ומסרם למלכות ונאבדו כולם. מי גרם להם? היין שהיו שותים!".

ממחקר שנערך לפני 10 שנים עולה בירור שיש אחוז גבוה יותר של אלימות בקרב שתיינים. יש חוקרים שטוענים שהאלכוהול מגביר את האלימות רק באדם שמלכתחילה אלים באופיו. אחרים סבורים שהאלכוהול מביא גם אנשים שקטים וביישנים לאלימות. מדוע? מפני שהשתייה מסירה את כל הבלמים הפנימיים, והדחפים הנסתרים משתלטים על האדם (לפי תיאוריית "הסרת המעצורים", האלכוהול מדכא את מרכז העצבים במוח, ומסיר את כל הגורמים המרסנים של האישיות).

יצר העריות


גם יצרים מודחקים נוספים עלולים לדלוף החוצה בהשפעת שתייה אלכוהולית, המסירה את העכבות ואת השליטה העצמית. כפי שמתאר המדרש (במד"ר י ב) על הפסוק "כי יתן בכוס עינו יתהלך במישרים" – "סוף שהוא מתיר את העבירות ועושה אותן הפקר כמישור, מסיח עם אישה בשוק, מנבל פיו דברים רעים בשִכרוּת ואינו מתבייש… הא למדנו שהיין גורם לזנוּת". בהשפעת היין, רמת השיחה יורדת פלאים, והאדם מרשה לעצמו התנהגויות בלתי מוסריות. אם במפגש החברתי נוכחים שני המינים, הם עלולים – תחת השפעת היין – לפרוץ נורמות מוסריות ודתיות בסיסיות.

מבט חינוכי


ובחזרה לשאלתנו, מדוע בני נוער, אידיאליסטים, מובילים מבחינה חברתית, ללא משברים אישיים או משפחתיים, שותים משקאות אלכוהוליים במפגשיהם החברתיים? מדוע הם זקוקים ל"משקה"? מה חסר להם אם לא ילגמו פחית בירה או כוס היין?!

חלקם על מנת להרבות בשמחה, אבל חלקם ששותים במטרה להסיר עכבות – "לזרום" – במפגשים חברתיים, להעיז יותר, לשבור מחסומים של בושה בין החברים ובמיוחד במפגשים בין שני המינים. גם אלו וגם אלו יתלו את מעידותיהם (פליטות פה, גסויות, השתוללות, ואף חמור מזה) בהשפעת האלכוהול ויוכלו לרחוץ בניקיון כפיהם. אבל, פריצת הגבולות בהשפעת האלכוהול היא צעד ראשון לפריצת גבולות מודעת, מתוך צלילות גמורה.

מבחינה חינוכית, שתיית משקה אלכוהולי בשביל להסיר עכבות היא שלילית. העכבות המוסריות – ריסון עצמי, מחסומים מוסריים פנימיים, שיקול דעת ושליטה על רגשות – נבנות בעמל רב במהלך השנים. הן נדבך חשוב בהישגים הרוחניים של כל אחד ואחד, בחינוך העצמי, בגבורה של כבישת היצר. הניסיון להשתחרר אפילו באופן זמני מהעכבות באמצעות חומרים פסיכו-אקטיביים מעיד על כשל בהבנת ייעודו של האדם, תפקודו ומהותו. העכבות המוסריות הן תפארתו של האדם.

יש הטוענים – אדרבה, מי שיש לו עכבות פנימיות בחיים, מי שמתקשה לתקשר בחברה בצורה נורמאלית או סובל מהערכה עצמית נחותה ונדחף לשולי החברה, מומלץ שיסתייע ביין על מנת להסיר את העכבות ולתפוס מקום מרכזי!! אין לך תרופה טובה יותר לרפא אותו מתחלואיו הפסיכולוגיים מכוס מקשה שיאפשר לו להשתחרר מהעכבות הפנימיות שלו?! התשובה פשוטה: היין לא ירפא אותו ולא ישחרר אותו מהעכבות שלו, לא יחולל בו לא מהפך נפשי ולא שינוי פסיכולוגי. אחרי שהשפעת היין תפוג הוא ישוב למקומו הראשון, לשלל תסביכיו. על מנת להשתחרר מעכבות פסיכולוגיות, נדרשת עבודה קשה, ולא די בכוס משקה. היין משחרר את האדם מעכבותיו בצורה מלאכותית, לכן השפעתו היא זמנית. כאשר אדי היין מתנדפים, מתנדפת גם אשליית הפיתרון. הקשיים חוזרים, ואיתם גם הייסורים והכאבים הפנימיים.

כושר שיפוט ועבודת ה'


חז"ל לא רק גינו את השכרות ולעגו לשיכור אלא גם הכירו בהשפעת כמות קטנה של יין על כושר השיפוט של האדם. התורה אוסרת על מי ששתה יין להורות ולהיכנס למקדש, "יין ושכר אל תשת… בבואכם אל אוהל מועד… ולהבדיל בין הקודש ובין החול, ובין הטמא ובין הטהור" (ויקרא י ח-ט). ומסביר ספר החינוך (מצ' קנב) "שורש המצווה ידוע – שאין ראוי להתעסק בדברים היקרים בתכלית היוקר [= החשיבות] כמו עניני המקדש ודברי התורה אלא רק בעת שיהיה האדם מיושב בדעתו ומכוון בכל מעשיו". חז"ל הורו לנו שהאיסור חל על מי ששתה רביעית יין ולא רק על מי ששיכור כלוט, מפני ששתיית כמות קטנה של יין עשוייה לפגוע ביישוב דעתו של האדם ולטשטש בין קודש לחול. לא רק בנהיגה זקוק האדם לצלילות הדעת גמורה (כוס בירה פוגעת במהירות התגובה הנדרשת לנהיגה!!), אלא גם בעבודת ה'. הפולחן של עבודה זרה היה משולב עם שתיית יין, עם שכרות והסרת עכבות טוטאלית, אובדן עשתונות ושחרור יצרים. לא כן, עמידתנו לפני ה'.

לאור זאת, כיצד הורו לנו לשתות יין בפורים, "מחייב לבשומי בפוריא עד דלא ידע"? גם אם מטרת השתייה היא להרבות ב"משתה ושמחה", יש בזה הימור מסוכן? "עד דלא ידע"?! התייחסות לשאלה זו מצוייה בראשונים (ארחות חיים, כלבו): "וחייב אדם לבסומי בפוריא – לא שישתכר שהשיכרות איסור גמור ואין לך עבירה גדולה מזו שהוא גורם לגילוי עריות ושפיכות דמים ולכמה עבירות זולתן. אך שישתה יותר מלימודו מעט כדי שירבה לשמוח…". לא שישתכר אלא שישתה יותר מלימודו. אבל השאלה עדיין נותרה בעינה: כיצד התירו לשתות יותר מלימודו, הרי אפילו רביעית יין משפיעה על תודעתו של האדם ומשנה אותה?

השפעת היין היא תלויית אווירה תרבותית. האווירה התרבותית שבה חי האדם קובעת את טיב הסוד שמתגלה עם הסרת העכבות בהשפעת היין – האם נפשו האלוקית תשתחרר או נפשו הבהמית תשתחרר, כפי שלימדונו חז"ל (מגילה יב ב): כ"שישראל אוכלין ושותין – מתחילין בדברי תורה ובדברי תשבחות. אבל אומות העולם שאוכלין ושותין – אין מתחילין אלא בדברי תיפלות. וכן בסעודתו של אותו רשע [= אחשורוש], הללו אומרים: מדיות נאות, והללו אומרים: פרסיות נאות". חכמינו הניחו שמצוות היום בפורים – קריאת המגילה בלילה וביום, ההודייה לקב"ה על הנס, משלוח המנות והמתנות לאביונים – יוצרות אווירה של קדושה, הן מעודדות ותומכות בקדושה שבחיים ולכן יתגלה דווקא הסוד הקדוש והטהור שבאדם: "אוכלין ושותין – מתחילין בדברי תורה ובדברי תשבחות". תשובה זו רמוזה בספר כלבו (לאחד הראשונים): לאחר שקבע שלא ישתכר אלא ישתה רק יותר מלימודו, הוסיף "כדי שירבה לשמוח ולשמח האביונים וינחם אותם וידבר על לבם וזו היא השמחה השלמה".

הרב אלישע אבינר, ראש הכולל בישיבת ההסדר במעלה אדומים, ורב קהילה

חלק ב: "מיניות" – הסוויץ' בין האסור למותר

הסרטונים באדיבות האתר מילה טובה ובסיוע האתר כיפה בהפקת הסרטונים.
נשמח מאוד לקבל תגובות, כמו גם שאלות, הערות או הצעות להמשך.
מוזמנים לשלוח תגובות במייל:

 

שולמית בן שעיה, יועצת הלכה, מדריכת כלות ומנחת קבוצות "לגעת בחיים"

 

עוד סרטונים בסדרה :
(כדי לגבש התייחסות מסודרת ובהירה לנושא – מומלץ לצפות בסרטונים לפי הסדר)

חלק א: "יחסי אישות" – מאיפה את יודעת מה שאת יודעת?

חלק ג: איך לנצל הזדמנויות לגשת לנושא?

חלק ד: אז מה לענות לילד?

חלק ה: מה לעשות עם שאלות מביכות?

חלק ו: כשמגיע גיל ההתבגרות…

"הורות והתבגרות": תמורות בנורמות הצניעות של המתבגרות

יש מה לעשות לגבי צניעות בלבוש של מתבגרות? מה שורש ההתדרדרות בעשור האחרון?

להאזנה להקלטת התוכנית:

אסתי רוזנברג, ראש מדרשת מגדל עוז

רעות גיאת, סגנית מנהלת חינוכית של רשת מוסדות בנ"ע

הרב יונה גודמן, מנהל חינוכי של מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא וראש תחום חינוך אמוני, מכללת אורות ישראל

על תמורות בצניעות בלבוש של מתבגרות

עוד על הנושא בלב אבות:
"והצנע לכת עם אלוקיך": על בעיית הצניעות בקרב מתבגרות
בתי מתלבשת בצורה שאיננה צנועה
הבת סולקה מהאולפנה בגלל לבוש לא הולם
ויכוח על לבוש הבת
חינוך לצניעות הלבוש
פער בלבוש בין הבת לבית

עוד עם אסתי רוזנברג בלב אבות:
חשיבות לימוד תורה לבנות במדרשה
שנות העשרים המוקדמות בקרב בנות כזמן של בנייה אישית

לפינת הרב גודמן

זהירות, חוף מסוכן לנפש!!!

חופים מסוכנים

מי איננו מכיר את השלטים הפזורים לאורך הכנרת, המזהירים את המטיילים שלא לרחוץ בחופים לא מוסדרים. כמה וכמה רוחצים קפחו את חייהם כאשר רחצו בחוף ללא מציל או בחוף שיש בו מערבולות. כל עונת רחצה בכנרת גובה חיי אדם שלא צייתו לכללי הבטיחות הידועים לכל.

יש חופים נוספים שהרחצה בהם אף היא מסוכנת אבל סכנתם היא מסוג אחר: לא סכנה פיזית אלא סכנה רוחנית ונפשית, כגון: חוף דוגית, חוף גולן, וחופים נוספים בצפון-מזרחה של הכנרת. את החופים הללו פוקדים אלפי בני נוער דתיים – נערים ונערות – במהלך חופשת הקיץ. חלקם לנים לילה אחד בחוף, אחרים שוהים בו ימים ושבועות, באווירה חופשית-חילונית, מופקרת, משוחררת מכל גבולות, הרחק מעינם הבוחנת של המבוגרים, ומתנסים בכל מיני התנסויות שליליות: אלכוהול, סמים, פריצות ועריות. זוהי האווירה ששוררת באותם חופים, וכל מי ששוהה שם נשאב לתוכה.

אחוז גדול של השוהים בחופים אלו הם בני נוער דתיים, אבל קשה להבחין בכך, מפני שנורמות ההתנהגות והלבוש של הנערים והנערות בחוף הן חילוניות-מתירניוֹת. רק מי שמשוחח איתם ותוהה על קנקנם, מתעניין במקום מגוריהם ובית ספרם (תיכון, ישיבה, אולפנה, ש"ל), עשוי לחשוף את זהותם הדתית. מרבית בני הנוער באים מבתים מהוגנים ונכנסים להגדרה המכובדת של "נוער נורמטיבי". הם מגיעים לשם על מנת להתחכך בחברת בני נוער שמנהלת את חייה ללא מבוגרים, חברה שמשתעשעת בפריצת גבולות, במקום שבו הכל מותר. הם באים על מנת לראות מה זה ולטעום מעט, לחוות מן החוויות ההן, לבחון גבולות אישיים, ואף להתנסות בפריצת גבולות.

מי שכבר הגיע לשם יתקשה לעמוד בפיתוי ובלחץ החברתי, ועלול להיסחף לאווירה הכללית השוררת שם ולגלוש בקלוּת לאורח חיים מופקר: פריקת עול תורה ומצוות, פריקת עול דרך ארץ, אלכוהול, פריצות. ישנה גם קבוצה קטנה של בני נוער המוגדרים כ"נוער בסיכון", שאיבדו מזמן את הגבולות הפנימיים שלהם, והאווירה השוררת שם היא חלק מהוואי החיים שלהם. יש המכנים את חוף דוגית: "הגואה של ישראל".

דרך אגב, מי שמבקש להכיר בדרך בלתי אמצעית את עולמם הפנימי של בני הנוער, מוזמן לסור לחוף דוגית ולשוחח איתם. שם, על החוף, הם גלויים ושקופים, וחושפים את סתרי לבם ללא פחד, את מבוכותיהם, קשייהם ומצוקותיהם.

נדמה שיש הורים שאינם מודעים לסכנות בשהייה ובלינה בחוף דוגית, חוף גולן, ודומיהם. בבתים רבים, התסריט הוא בערך כזה: הנער או הנערה מספרים כלאחר יד להוריהם שהם מתכננים נסיעה לכמה ימים לכנרת. ההורים מתלהבים מכך שהנער סוף-סוף התעורר מבטלנותו ותופס יוזמה. הם מברכים אותו לשלום לאחר שציידו אותו בכל טוב. בחלומותיהם הורוּדים הם רואים את בנם המתוק משכשך את רגליו במי הכנרת ובולע ספרי קריאה תחת עץ איקליפטוס. אינם יודעים שנסיעה לכנרת למספר ימים היא שם קוד לבילוי מסוכן מבחינה דתית, מוסרית ונפשית, אינם יודעים שבנם האהוב מתנסה בהתנסויות שליליות ו"משחק באש".

מה לעשות?

1. בראש ובראשונה לנסות לשכנע את הנער/ה שלא לנסוע לשם. להציע אלטרנטיבות לבני נוער שמטיילים בצפון ומחפשים מקום לינה "כשר": חוף כינר, חניונים ברמת הגולן. הלינה בחוף היא בחינם, בחניונים – בכסף, לכן בני נוער מעדיפים את חופי הכנרת. כדי לעודד את בני הנוער לבחור באלטרנטיבות, צריכים ההורים לקחת על עצמם את מימונן.

2. אם השכנוע לא עוזר, ויש בכוח ההורים לאסור את הנסיעה על הנער/ה, אזי אל להם להסס: למנוע בכל דרך אפשרית.  נכון וראוי לנצל את שאריות הסמכוּת ההורית כדי למנוע התנסויות מסוכנות. אם יש משהו שמצדיק "כפייה" ושימוש בסמכוּת זה בדיוק זה.

3. אם אין להורים כוח לעצור אותו/ה, חובה לשבת איתו ולתאר בפניו את כל הסכנות המזומנות לו שם (שתיית משקאות משכרים, סמים, פריצות, וכו'), הפיתויים, הלחץ החברתי, ולסכם איתו על גבולות התנהגות.

4. לצייד את הנער או הנערה בפלאפון ולשמור איתם על קשר פלאפוני רצוף. חשוב מאוד שהקשר עם הבית ועם כל מה שהבית מסמל ומקרין לא יינתק אלא ילווה אותם באשר הם שם. כל שיחה עם הבית עשויה להחזיר אותם מעט ל"שפיוּת". הנער או הנערה צריכים להפנים שאין "שטחים מתים" ללא בית וללא הורים.

5. אם יש צורך בכך (הימים חולפים והנער/ה קבעו את משכנם על החוף, מצבם מתדרדר), צריך לאזור אומץ, לקום ולנסוע לשם, לערוך ביקור במקום ולהחזיר את הילד הביתה.

קבוצה של מתנדבים (בעלי הכשרה מקצועית) הקימה "אוהל", מתחם, בחוף דוגית על מנת לתת מענה לנערים ולנערות החשים במצוקה נפשית או חשים צורך לשוחח עם מבוגר. זהו "אי של שפיוּת" בתוך עולם של תוהו. יישר כוחם על המפעל החשוב הזה.

(תודה לדובי גלר מחיספין שברמת הגולן, על האינפורמציה והעיצות הטובות)

חוף דוגית והחופים השכנים לו על הכינרת, אינם המקומות היחידים הסובלים מהתופעות שתוארו לעיל. בחופי אילת קיימות בעיות חמורות עוד יותר. בימי הקיץ הלוהטים, אין כל אפשרות לטייל באיזור אילת. לכן, כל בני הנוער היורדים לאילת מתנקזים בחופים, בדיסקוטקים, בפאבים ובמלונות. זהו מתכון בטוח להתפרקוּת גמורה. חלק מהנערים באים בדיוק למטרה זו, אבל הם מתפתים ונגררים הרבה מעבר למה שתכננו.

גם בחופי אילת, מסתובב עובד נוער דתי על מנת להגיש סיוע לבני נוער דתיים ש"התפרקו" לחלוטין (יישר כוח!). הוא מדווח על "תמונות קשות", והוא ביקש ממני ליידע את ההורים ולהזהיר אותם.

ומה עם ערך ההתנסוּת?

שאלה: ההסתייגות מבילוי בחוף דוגית מובנת בגלל סכנותיו הרבות. אבל ניתן להעלות שיקול הפוך: פגשתי בני נוער שהיו שם, וכיום נמצאים במקום אחר לגמרי מבחינה רוחנית – הם מחוברים לתורה בלבם ונפשם ומחויבים לה. יתכן מאוד שהמפגש עם אורח החיים המתירני ב"דוגית" הביא אותם להתרחק ממנו. זה נשמע פרדוכסאלי, אבל ככה זה עובד בחיים.

תשובה: יתכן מאוד. יש בני נוער שהחוויה שעברו שם מעוררת בהם גועל. ההתנסות השלילית הביאה אותם להתרחק מכל מה שמריח ריח של פריצת גבולות ומתירנות, ועודדה אותם להתחיל את מסלול העלייה מבור התחתיות. למרות זאת, עלינו להשתדל למנוע מהנוער להגיע לשם. הכלל החינוכי הוא שיש להתרחק מהרע גם אם קיימת אפשרות שהמפגש איתו יחולל מהפיכה חיובית. יודעים אנו שלפעמים יוצאת ברכה ממשברים אישיים ומנפילות מוסריות, למרות זאת אסור לנו לעודד משברים ונפילות מתוך תקווה שתצמח מהם ברכה. בלשון אחרת: "ירידה לצורך עלייה" היא מצב של "בדיעבד". אין כל היתר לרדת על מנת לעלות. מדוע? לא רק מפני שיש שיורדים ואינם עולים, אלא מפני שבכל מקרה אין היתר לרדת, מאיזו סיבה שתהיה. המושג "ירידה לצורך עליה" לא בא להתיר את הירידה אלא לעודד את מי שירד לבל יתייאש מעצמו. כך פירשו גדולי החסידות (במיוחד ר' צדוק הכהן מלובלין) את המושג: גם בעומק הירידה, אל תתייאש, כיון שניתן להפוך אותה לאמצעי לעלייה.

וכבר אמרו גדולי ישראל שלמרות שרק מי שחטא יכול להגיע לדרגה של בעל תשובה שעליו נאמר "במקום שבעלי תשובה עומדים אפילו צדיקים גמורים אינם עומדים", אין כל היתר לחטוא על מנת לזכות להיות בעל תשובה. אסור ליזום נפילות ומשברים מלאכותיים גם אם מטרתם חיובית. על כך נאמר: "האומר: אחטא ואשוב, אחטא ואשוב – אין  מספיקין בידו לעשות תשובה" (יומא פה ב). מחשבת התשובה העתידית איננה מכשירה את החטא שבאה לפניה. ביארו חז"ל שהכפילות של הביטוי "אחטא ואשוב" באה ללמדנו ש"כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה [= חזר עליה פעמיים] – נעשית לו כהיתר" (שם פז א). כל כישלון החוזר על עצמו פורץ גבולות פנימיים ומכשיר את הדרך בפני כישלונות נוספים.

פתגם מפורסם בפי אנשי חינוך: אין כל צורך לייצר משברים וניסיונות על מנת להתחשל. זה מיותר לחלוטין, מפני שהמשברים והניסיונות באים מאליהם… הגרי"מ חרל"פ ­(ב"מכתבי מי מרום" ב) כותב: "… העיקר שלא תרד ממדרגותיך. בל תאמר כי תרד לצמצומים כדי להתעלות, זהו רק פיתוי שווא ולא אמת…".

חז"ל (גיטין מג א) אומרים ש"אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן". פירש רש"י: "דברי תורה – שאין אדם עומד על אמיתתן עד שיכשל בהן להורות טעוּת ויכלימוּהוּ, והוא נותן לב ומבין". מאמר חז"ל זה עוסק בטעות בהבנת דברי תורה עמוקים. קשה לרדת לעומק הבנת התורה בפעם הראשונה. אדם לומד תורה וטועה בפירושה, ורק לאחר שמתקנים אותו מספר פעמים הוא יורד לעומקה. האם נסיק מכאן שרצוי למי שלומד דברי תורה להיכשל בהם בכוונה על מנת לעמוד עליהם?! חס ושלום! אנחנו משתדלים להימנע מהכישלון, מנסים בכל כוחנו לברוח ממנו. אבל לעיתים הוא נכפה עלינו ורק דרכו אנחנו משיגים את האמת.

מוכרים הסיפורים על מתבגרים שנסעו למזרח הרחוק, שקעו בעומק הטומאה, ושם זרח עליהם אור התשובה. עלייתם הרוחנית המופלאה מתוך עומק החושך איננה מתכון לחיקוי ואיננה מסלול לרבים. לא נעודד אף נער או נערה להתנסות בכך.

הרב אלישע אבינרמייסד "לב אבות", ראש הכולל בישיבת ההסדר במעלה אדומים, ורב קהילה, מייסד ויו"ר של לב אבות

איך מחנכים לצניעות?

במאמר הקודם הסברנו את המושג "מלחמת עשר השנים" ואת הקונפליקט שמצוי בו הנוער הדתי, שנאלץ לעמוד בהתמודדות ממושכת וארוכת שנים בתחום הצניעות. בשורות הבאות ננסה להציע עקרונות יסוד לעיסוק חינוכי בעניין, לטובת הורים ומחנכים שרוצים להיות רלוונטיים עבור הצעירים בנושא החשוב הזה ולגעת בו בצורה נכונה ובריאה.

א. הגישה היסודית – בגלל החשיפה הרבה שלנו לתרבות המערבית-נוצרית שעוסקת בנושא האהבה והיחסים בין המינים ללא הרף, מקבל בתודעה של רבים מאיתנו קונוטציה של חטא ודבר שלילי. זה מתאים מאוד לתפיסה הנוצרית שרואה את כל הקשר בין האיש והאישה כתולדה של החטא הקדמון ותוצאה של נפילת המציאות, ונובע גם מכך שעולם המדיה מציג את הנושא בצורה זולה וגסה המעוררת רתיעה וסלידה מכל מי שנותר בו שריד של עדינות ומבט פנימי.

הבסיס של הכול הוא מבט יהודי אמיתי שמתייחס לנושא בצורה חיובית ואידאלית. כוחות המשיכה כלפי המין השני שמתפתחים בגיל הזה הם מתנה שקיבלנו מאלוקים. הם חיוביים, בריאים וקדושים ויש להם תפקיד חיוני בבניין העולם ובחיזוק הקשר בין איש לאשתו. האידיאל היהודי אינו הנזיר הפורש מן העולם ומן האישה, אלא דווקא הכהן הגדול, שביום הקדוש בשנה – יום הכיפורים, בכניסתו לקודש הקודשים לכפר על עם ישראל, תנאי בסיסי הוא שהוא חייב להיות…נשוי.

ב. לא לחלל ולא לבזבז – כשיוצאים מתוך נקודת המוצא הנ"ל יש מקום לאמירה הברורה שדווקא לאור קדושתם ומעלתם של הכוחות היקרים שקיבלנו צריך להישמר מלחלל או לבזבז אותם בטרם עת או על האדם הלא נכון. המשיכה בין המינים היא דבר נפלא ומתת אלוקים. אך הוא גם כוח גרעיני רב עוצמה שחייבים לשים אותו בכלים הנכונים ולשמור על הכללים, כדי להפיק ממנו את האנרגיה האדירה שהוא מסוגל לתת ולא לגרום, חלילה, לחורבן. עלינו לדעת לנהל אותו נכון, ולא שהוא ינהל אותנו.

ג. חשיפת שקר ה"אהבה המדומה" של עולם המדיה – דווקא בתחום הזה קל להראות כיצד מי שרוצה באמת אהבה יש לו דרך אחת לעשות זאת נכון. לא קשה לראות איך התרבות המערבית שמדברת בלי סוף על אהבה, נותרה בידיים ריקות ומבט עצוב ומיואש בעיניים דווקא בתחום הזה. החטא הגדול שלה הוא לקיחה של גירוי יצרים שטחי וזול והפיכתו לדרך חיים, ולהעז לכנות זאת 'אהבה'. והתוצאות בשטח מדברות בעד עצמן: עשרות אחוזי גירושין וגירושין אמוציונאליים, בגידות, חוסר אמון, רווקות מתמשכת, בתים מפורקים וילדים אומללים. תרבות שמדברת גבוהה על כבוד האישה ועל שיוויון אך חוטאת בלי הרף בְּהַחְפָּצַת נשים והפיכת גופן למוצר מקדם מכירות תוך קביעת נורמות לבוש אכזריות שמכריחות נשים להופיע בציבור בצורה שמבזה את אישיותן ואת כבודן.

התורה מציעה מודל אחר לגמרי ליחסים בין גברים ונשים. הוא מורכב וקשה יותר ליישום אבל יש לו יתרון ענק אחד. הוא עובד! והמרשם שלו לבניית קשר, לטיפוח אהבה עמוקה לאורך זמן פשוט מצליח. אין אדם שלא מעוניין באהבת אמת ובקשר אמיתי שיעניק לו שמחה, ביטחון ואושר. אלא שבניגוד לברק החיצוני ולמקסם השווא, הוליווד הוא המקום האחרון בו אפשר למצוא אהבה אמיתית. מי שמוכן להקשיב בפתיחות ובאומץ למודל האהבה של התורה יגלה עולמות חדשים.

ד. טרמינולוגיה חיובית – להימנע מלדבר כל הזמן על 'מה לא', ו'את זה אסור'. להתנסח בצורה חיובית ולדבר על הצורה הנכונה לבניית קשר אמיתי – בעיתוי הנכון –  כשכל אחד מן הצדדים בָּשֵל ובנוי בפני עצמו ("כדי ששני חצאים יהפכו לשלם, הם צריכים להיות קודם כל חצי…"), ובסדר הנכון – מן הַפְּנִים אל החוץ, כשהקשר הגופני הוא החוליה האחרונה בשרשרת, הפוך ממה שמקובל היום בעולם המערבי. נקודה למחשבה: האם כל אותם בני נוער ששמעו בלי סוף על "איסור נגיעה" שמעו אי פעם שיש גם מושג של "מצוות נגיעה"? הערה חשובה: מובן שחינוך לצניעות צריך להיעשות בצניעות, הן מבחינת השפה והן מבחינת צורת ההעברה והמעביר (גברים לבנים ונשים לבנות). יש להרחיב את מושג הצניעות מ"יחסי גברים-נשים" לגישה פנימית יותר אל העולם ואל החיים, שמתבטאת באינספור תחומים. להדגיש שההסתרה אינה בגלל יחס עוין או פחד מן הגוף, אלא מרצון לתת לו את המקום הנכון ולשמור על האיזונים הנכונים בינו לבין הנשמה.

ה. הקטנת גירויים – ההתמודדות בתחום הצניעות אינה קלה ולא צריך להקשות עוד יותר ולהוסיף שמן למדורה. מי שמרשה לעצמו להסתובב במקומות בעיתיים בתחום, לגלוש עם אינטרנט לא מוגן, לצפות בצורה לא מבוקרת בהופעות, סרטים ותוכניות טלוויזיה וכדו', פשוט יורה לעצמו ברגל. הוא מעצים את הקושי כמאמר החכם: "משביעו – רעב".

ו. אמצעי עזר בהתמודדות – להשתמש בכל מה שיכול להקל ולסייע במאבק. בין אם מדובר בכללי בטיחות וסייגות שקבעו לנו חז"ל בהיכרותם העמוקה עם נפש האדם ועוצמת יצריו (הלכות ייחוד, זהירות מקלות ראש ושמירת מרחק נצרכת מלהפוך את היחסים הענייניים בין גברים לנשים לאישיים וכדו'), ובין אם מדובר בכללים שקובע על אדם לעצמו מתוך היכרות עם נקודות התורפה והחולשה האישיות שלו. אין מצווה להתנגח עם היצר הרע ראש בראש. הניצחון הגדול עליו יהיה אם נמצא את הדרך לעקוף את ההתנגשות החזיתית ולחסוך את ההתמודדות.

ז. חינוך אגבי – עיסוק רשמי ומוצהר בנושאי צניעות לוקה בחיסרון מסויים בכך שהוא יוצר נוגדנים אצל חלק מהאנשים ועשוי להביא לתגובות של ציניות והומור שפוגעים ביכולת העברת המסרים. יש כוח גדול בעיסוק בנושא גם בדרך אגב. בהקשר לאירועים המלווים את חיינו בחדשות, בחיים הקהילתיים או משפחתיים שלנו, בהקשר להתפתחות הפיזית המתרחשת אצל הנער/ה. יתרון נוסף הוא כשהדברים נעשים בקונטציה של קודש – בהקשר לפרשת השבוע או דרך לימוד תנ"ך, שמטבע הדברים נעשים באווירה רצינית יותר. החינוך האגבי גם משדר שאנחנו לא מבוהלים או 'נערכים' במיוחד לעיסוק בנושא, אלא הוא טבעי לנו, כחלק בלתי נפרד מהחיים שלנו ומהתורה שאנחנו לומדים בצורה בריאה, זורמת ונעימה.

ח. עליה כללית – הניסיון מלמד שההקפדה על הלכות צניעות בלבוש והתנהגות לא מגיעה מעיסוק אינסופי בתחום, אלא דווקא מעליה כללית במפלס יראת השמים, השאיפות, והתעצמות כוח הרצון. פעמים רבות הסיבה לחוסר הקפדה בתחום אינה בגלל אי הבנה של חשיבות הצניעות ושחיים מתוך מבט פנימי זו דרך נכונה ואמיתית יותר, אלא כי זה… פשוט קשה, והניסיון גדול, ויש פיתויים, וסחף חברתי, והורמונים, כמו גם כוחות בריאים שמחפשים להתבטא. אבל עדיין אין להם את האפיק הנכון לעשות זאת. העצמת האישיות תשדרג את יכולת ההתמודדות וההצלחה גם בתחום הצניעות.

הרב יוני לביא, מנהל מוקד חברים מקשיבים לנוער והאתר למחנכים מילה טובה וחבר ותיק בצוות "לב אבות"

מלחמת עשר השנים

במוסדות החינוך עוסקים בזה בלי סוף. סדנאות וסמינריונים עם טובי המרצים מוקדשים לעניין. ובכל זאת נדמה שזרם השאלות רק הולך ומתגבר. בעשר השנים האחרונות הגיעו למוקד "חברים מקשיבים" לנוער כשלושים אלף שאלות של מתבגרים דתיים בגילאי 12-20. כמעט 40% מתוכן עוסקות בנושאי צניעות בהקשרים שונים: חברויות, קשרים, אהבות, איסור נגיעה, אוננות, ניסיונות ונפילות, לבוש ועוד. על רקע מה זה צומח? האם משמעות הדבר שכל העמל החינוכי שלנו יורד לטימיון? ששום דבר לא מעניין את בני הנעורים, חוץ מאשר הבנות את הבנים והבנים את הבנות?

שורשי הבעיה

בבסיס הדבר מצוי קונפליקט שיש לו שלוש זוויות:

א.  הראשונה היא שהפער בין ההתבגרות הגופנית לבין היכולת לממש אותה בצורה כשרה מעולם לא היה גדול יותר. מצד אחד, גיל תחילת ההתבגרות המינית הולך ונעשה מוקדם בכמה חודשים בכל עשור ומתחיל כיום כבר בגיל אחת עשרה. מצד שני – כדי להיות בשל לנישואין מבחינה נפשית, ולסיים את המסלול המקובל – תיכון, צבא, ישיבה, שירות לאומי (כפול שתיים?), מדרשה, לימודים, הנער/ה כבר נכנס עמוק לתוך שנות העשרים שלו. כך נוצר פער של כעשר שנים בין הופעת הכוחות הפיזיים, לבין הרגע בו אפשר לתת להם לבוא לידי ביטוי בצורה ראויה.

ב. שנית, מעולם לא היה עוד דור בו היינו מופצצים בכל כך הרבה גירויים ופיתויים כמו הדור שלנו. התרבות שאופפת אותנו עוסקת בלי הרף ביחסים בין המינים, משיכה ואהבה. מי שחשב שהפתרון יהיה לברוח מן הרחוב אל הבית, גילה ששם הסכנה גדולה עוד יותר. עשרות ערוצי טלוויזיה כובלים אותנו ושוטפים את מוחנו, שלא לדבר על מה שיש לעולם האינטרנט להציע בתחום… הרושם שנוצר בנפש הצעירים הוא שאהבה היא טעם החיים, ומי שאין לו אותה הריהו אומלל וחשוב כמת.

ג. מצד שלישי – המסר המשודר מכיוון מוסדות החינוך והעולם התורני-רבני הוא 'אסור, זה לא טוב, תתאפקו, רק אחרי החתונה, זה מזיק לכם' וכדו'.

תחושות קשות ובלבול

 

הקונפליקט הזה מטלטל ומבלבל ומייצר אצל הצעירים תחושות לא פשוטות. לא תמיד מודעים אליהן, לפעמים רק "מתבשלים" איתן בפנים, אך יש כאלו שאצלם זה גם מתפרץ החוצה. התחושה הראשונה היא של בלבול וחוסר בהירות ביחס לכל מה שעובר עליהם, הכוחות המתפתחים, התחושות, המשיכה. 'זה חיובי או שלילי? טוב או רע? קדוש או טמא?'. התחושה השנייה היא תחושה קשה שהקב"ה עושק מאיתנו את הדבר הנפלא והממלא אושר ששמו 'אהבה', ומעמיד אותנו בפני משימה בלתי אפשרית – התאפקות וריסון עצמי במשך עשר שנים!

נוסף לזה, בנות רבות מתוסכלות מכך ש'אלוקים חנן אותנו ביופי של הגוף המתפתח אך אנו נאלצות להסתירו. ובאשמת מי? בגלל שהבנים לא מסוגלים להשתלט על היצר שלהם…".

אחרי כל זה, הנטייה המאפיינת את גיל ההתבגרות של מרד ובדיקת גבולות, חיפוש התנסויות ורצון לעצמאות, באים לידי ביטוי באופן חזק בתחום הזה.

גורמים נוספים

אל תוך הקלחת המבלבלת הנ"ל נוסיף עוד שני גורמים:

א. מהפכת הפייסבוק שכבשה את העולם לא פסחה על ארץ הקודש. בתחומים מסוימים היא שינתה את כללי המשחק. למשל, בתחום שלנו. מעולם לא היה מצב שבנים כה רבים שוטטו בחופשיות באלבומי תמונות פרטיים של בנות שהם מכירים או שלא, ודנו בהם בפומביות. מעולם לא היה מצב בו ילדה בכיתה ב' היתה צריכה לתת את דעתה על הגדרת הסטאטוס הזוגי שלה – 'מתעניינת בגברים', כמו שהיא עושה כיום בעת ההרשמה לפייסבוק (דרך אגב, אתם יודעים שהשימוש בפייסבוק מותר רק מגיל 13, ומי שלא הגיע לשם צריך לשקר בנוגע לגילו כצעד ראשון בהרשמה?…). האשליה כאילו מדובר בעולם "אחר", וירטואלי, לא אמיתי, גורמת לבני נוער רבים לפרוץ את גבולות ההתנהגות ברשת החברתית. כתוצאה מכך נתקלים לא פעם בחבר'ה רציניים המנבלים את הפה, מעלים תמונות חושפניות ומתעסקים בתכנים לא צנועים, ומשלים את עצמו כאילו 'כאן זה אחרת'.

ב. הורים ומחנכים רבים חשים חוסר נוחות לעסוק בסוגיות צניעות עם ילדים ותלמידים. לפעמים זה מגובה בנימוקים חינוכיים מסוג 'מוטב לא לדבר בפומבי על הנושאים האלו, כדי לא לגרום לאלו שנמצאים מחוץ לעניין להישאב פנימה'. נימוק שעשוי להיות נכון במקרים מסוימים, אך גם עלול להיות כיסוי למבוכה, פחד וחוסר יכולת להתמודד מבחינה חינוכית ותורנית עם העניין.

וממילא, במקום שחסר עיסוק מסודר, שיטתי ומשכנע, נוצר וואקום שמתמלא במהירות בעזרת מקורות מידע רבים שאמצעי התקשורת מציעים. התוצאה המצערת היא שהפעם הראשונה שילדים רבים לומדים על אהבה, יחסים ומשיכה זה בצורה טמאה, זולה וחיצונית, ולא בדרך יהודית, קדושה ובריאה.

מסקנות חינוכיות

האם המסקנה היא שיש צורך לעסוק בנושא הזה במידה רבה ותכופה, ולהקדיש לו עוד ועוד שעות במערכת ומחוצה לה?

לאו דווקא. לעיתים עצם העיסוק בנושאי צניעות אינו צנוע, ומגיע ממקומות לא טובים. אין ספק שחוג בנושא של "אהבה וחברות בגיל 16" ימשוך יותר רייטינג צעיר מאשר "איך אוהבים יותר את ה'", אך לא בטוח בכלל שיקדם ויתרום להם יותר. הניסיון מלמד שההקפדה על הלכות צניעות בלבוש והתנהגות לא מגיעה מעיסוק אינסופי בתחום, אלא דווקא מעליה כללית במפלס יראת השמים, השאיפות, והתעצמות כוח הרצון. פעמים רבות הסיבה לחוסר הקפדה בתחום אינה בגלל אי הבנה של חשיבות הצניעות ושחיים מתוך מבט פנימי זו דרך נכונה ואמיתית יותר, אלא כי זה… פשוט קשה, והניסיון גדול, ויש פיתויים, וסחף חברתי, והורמונים, כמו גם כוחות בריאים שמחפשים להתבטא אבל עדיין אין להם את האפיק הנכון לעשות זאת. כמובן שגם כאשר באים לעסוק בסוגיות הצניעות יש לדעת כיצד לעשות זאת בצורה יהודית, חכמה ואפקטיבית, אך זה כבר נושא למאמר נפרד.

הרב יוני לביא, רב אולפנת אמי"ת להבה בקדומים ואולפנית ישורון בפ"ת, מנהל מוקד חברים מקשיבים לנוער והאתר למחנכים מילה טובה, וחבר ותיק בצוות לב אבות.

למאמר המשך >>

הבת סולקה מהאולפנה בגלל לבוש לא הולם

שאלה: בתנו בת 15 לומדת באולפנא עם כללי לבוש מחמירים יותר ממה שנהוג אצלנו בבית. בתי הגיעה בלבוש שלא הולם את כללי האולפנה (אבל צנוע מבחינת הבית).היא סולקה וחזרה הביתה כעוסה ומושפלת. איך להגיב?

אמא יקרה !!

ראשית ברצוני להביע את השתתפותי בהרגשה הלא נעימה של בת שחוזרת כעוסה ומושפלת בעקבות סילוק הביתה.

נראה שלמען ההתקדמות בטיפול בעניין כדאי להעלות מספר שאלות:

א. האם היה תהליך שהתרחש מצד האולפנה לפני הסילוק הביתה?

ב. האם התקיימה שיחה בבית על משמעות הלימוד באולפנה שבה הכללים אינם תואמים את הכללים בבית?

ג. האם זה היה סילוק הביתה או שליחה הביתה?

ד. האם היתה התראה לפני השליחה הביתה או שהיתה זו הפעם הראשונה שבה היא הגיעה בלבוש לא צנוע ואז היא נשלחה הביתה?

ה. האם המורה שלחה אותה הביתה בכעס או בעדינות? לפני כולם או ביחידות?

ו. מה גרם לבת להרגיש כעוסה ומושפלת?

ז. איך את מרגישה עם העובדה שביתך סולקה הביתה?

פער בנורמות בין האולפנה לבין הבית עשוי לגרום לבלבול ולקושי בקבלת הכללים באולפנה. אני מבינה שהפער היה ידוע לפני הכניסה לאולפנה ולכן ניתן היה לשער שהקשיים יעלו. לכן, האחריות למצב היא של ביה"ס, של ההורים ושל הנערה.

מה לעשות?

א. לשבת לשיחה עם הבת ולהקשיב לה. הבת נמצאת בהתמודדות לא פשוטה. הבית יקר לה והיא מזדהה איתך כאמא. למה שהיא תסכים לשנות את הקו המנחה בבית?

ב. להביע בכנות את ההשתתפות שלך בהרגשה הלא נעימה שלה.

ג. מומלץ לענות יחד על השאלות על מנת לקבל מידע על מה שהתרחש בפועל.

ד. לשתף אותה במחשבות של כיצד ניתן להתמודד עם המצב הנתון, ולשמוע מה היא מציעה. האם היא מוכנה לקבל את בכללים גם אם הם לא בהתאמה עם הבית? האם היא רוצה לעבור לאולפנה אחרת? מה יהיה ההפסד אם תישאר באולפנה? מה יהיה ההפסד לעבור לאולפנה אחרת? מה יהיה הרווח אם תעבור לאולפנה אחרת? מה יהיה הרווח אם תישאר באולפנה? אילו מחירים היא מוכנה לשלם ואילו מחירים היא לא מוכנה לשלם? מה הוא הקו האדום? אם היא בסך הכל בת 15 אז עדיין ארוכה הדרך. איזה בית היא רוצה לבנות בעתיד? מה זו צניעות בשבילה?

ה. הקב"ה מזמן לנו אירועים בחיים כך שאנו נצטרך להתמודד איתם. שאלי את ה' למה (לשם מה?) הוא שולח לך את האירוע הזה? אימי, זכרונה לברכה, היתה אומרת: "הבגד שלי מקבל מכות ואני בתוכו". ניתן לקחת את האירוע הזה כמקום לירידה וכמקום לעליה.

ו. ישעיהו נד יג: "אל תקרי בנייך, אלא בונייך".

ז. אין צמיחה בלא כאב !!!

ח. לאחר שלבים אלו, אני ממליצה ליצור קשר עם המנהל החינוכי באולפנה ועם המחנכת כדי לחשוב יחד כיצד ניתן להתקדם.

איריס זנזורי, יועצת חינוכית, אולפנת צביה מעלה אדומים

פינת הרב גודמן: פתיחת שיח על נושאים צנועים




 

הרב יונה גודמן, המנהל החינוכי של מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא, וראש תחום חינוך אמוני במכללת אורות ישראל