תגית: קשר משפחתי

פותחים שולחן

אחת ההזדמנויות המשמעותיות לחנך את ילדינו, להעצים את התקשורת איתם ולהשפיע עליהם, הוא שולחן השבת. הסיטואציה המשפחתית המיוחדת הזו פותחת בפנינו חלון הזדמנויות שחשוב להיערך אליו נכון, כדי שנפיק ממנו את המקסימום. במהלך השבוע כולם עסוקים במרוץ החיים הקבוע – עבודה, לימודים, סידורים. גם כשנפגשים לארוחה, לא תמיד כולם נוכחים. גם כשכן, הארוחה קצרה והאינטראקציה בין בני המשפחה עלולה להיקטע על ידי כל מיני הפרעות המאפיינות את ימי החול (טלפונים, טלוויזיה וכדו'). שולחן השבת הוא הזדמנות מיוחדת במינה למפגש בלתי אמצעי איכותי של כל בני המשפחה. כהורים, כדאי לנו מאוד למנף אותו בתחום החינוכי. כל כך הרבה אנחנו משקיעים בהכנות החומריות לארוחה. לערוך שולחן בטוב טעם, לבשל מגוון מנות. וכמה זמן אנחנו משקיעים במחשבה איזה תוכן ליצוק לתוך המפגש הזה? זמירות שבת הן חלק חשוב, אך בוודאי שיש צורך ביותר מזה. אלו דברי תורה אנחנו בוחרים לומר? האם אנחנו לוקחים בחשבון את המנעד הרחב של הגילאים שישבו סביב לשולחן ולכל אחד מתאימים דברים ברמה שלו? האם יש לנו איזה דיון בעל ערך חינוכי, התייחסות מנקודת מבט מאמינה לאירועים אקטואליים מהחדשות? האם אנחנו מנצלים את הבמה הזו כדי לאפשר לילדים לשתף בחוויות השבוע, על הטוב והרע שבהן, וכמשפחה לתת להם יחס נכון ובונה. הקדשת זמן לא ארוך לתכנון לפני שבת, עשויה לשדרג את הארוחה המשפחתית ולהפוך אותה למשהו שיהיה הרבה מעבר לאירוע גסטרונומי.

הרב יוני לביא, רב אולפנת אמי"ת להבה בקדומים ואולפנית ישורון בפ"ת, מנהל מוקד חברים מקשיבים לנוער והאתר למחנכים מילה טובה, וחבר ותיק בצוות לב אבות.

לסדרת 'פותחים שולחן' של הרב יוני לביא

לסדרת 'פ-ש חינוך' של לב אבות

פרשת בהר

1. "וקראתם דרור בארץ" (ויקרא כה, י)

 

שאלה לדיון: עבדות מול חופש

רבים מאתנו, בייחוד נערים ונערות בגיל ההתבגרות, שואפים לעצמאות ולחיי דרור. מהם חיי הדרור הרצויים בעיניכם? אילו סוגי עבדות אתם מכירים?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

  • הראי"ה קוק, עולת ראיה ב, רמה:

אדם צריך לשאוף לחירות פנימית, בה הוא נאמן לעצמיות שלו, לצלם האלוקים שבו, ולא נשלט בידי רצונותיהם ומחשבותיהם של אחרים.

ההבדל שבין העבד לבן החורין איננו רק הבדל מעמדי, מה שבמקרה זה הוא משועבד לאחר וזה הוא בלתי משועבד. אנו יכולים למצוא עבד משכיל שרוחו הוא מלא חירות, ולהיפך בן חורין שרוחו הוא רוח של עבד. החירות הצביונית היא אותה הרוח הנישאה, שהאדם וכן העם בכלל מתרומם על ידה להיות נאמן לעצמיות הפנימית שלו, לתכונה הנפשית של צלם אלוקים אשר בקרבו, ובתכונה כזאת אפשר לו להרגיש את חייו בתור חיים מגמתיים, שהם שווים את ערכם. מה שאין כן בבעל הרוח של העבדות, שלעולם אין תוכן חייו והרגשתו מאירים בתכונתו הנפשית העצמית, כי אפ במה שהוא טוב ויפה אצל האחר השולט עליו איזה שליטה שהיא, בין שהיא רשמית בין שהיא מוסרית – במה שהאחר מוצא שהוא יפה וטוב.

  • אביתר בנאי, קרוב אליך, גיליון 25:

עבדות יכולה להתבטא בתלות בכבוד, בפרסום, בכמה האחרים מפרגנים לי ואוהבים אותי. יש אנשים שבונים את ערכם העצמי על פי מידת הפופולריות שלהם. לעתים הדמיונות להיות מפורסמים ואהודים על כולם הופכים למוחשיים ביותר, וכשמתבררת האמת והכבוד נגוז קשה להם מאד להתמודד.

בניקיונות לפסח מצאתי יומן ישן מגיל שמונה עשרה. אני מעתיק מתוכו קטע:

"אתם לא תאמינו איך עבדו עליי.

יש בחצר של ההורים שלי מחסן.

יש שם את התופים שלי ואת הפסנתר והגיטרה.

על הקירות ריססתי בגרפיטי מלא שמות של זמרים.

מאנגליה בעיקר, קצת מאמריקה. באנגליה המוזיקה טובה יותר.

לילה אחד, באמצע שאני מנגן שירים של החברים של נטאשה,

אני שומע מבחוץ קהל גדול מוחא לי כפיים.

מיד יצאתי החוצה, אבל לא היה שם אף אחד.

למחרת בלילה שוב, מחיאות כפיים. יצאתי,

אין אף אחד. בלילה השלישי שוב. יצאתי.

הפעם עמדו שם אלף איש ומחאו לי כפיים סוערות.

שאלתי אותם למה הם באו ומה הם רוצים,

הם אמרו לי שהם אוהבים אותי מאד.

יצאנו כמה פעמים עד שהם הציעו להתחתן אתי.

שכרנו בית בתל אביב.

על דלת הכניסה תלינו "כאן אוהבים את אביתר".

יום אחד, חבר שלי סיפר לי שראו אותם עם מישהו אחר.

הקנאה בערה בי.

הרגשתי מיותם, עזוב, תלוי באהבה של אלף איש.

הערך העצמי שלי תלוי באהבה של אלף איש.

זה הרבה אנשים לארגן כל פעם.

עבד.

עבודת פרך.

מצרים".

בשנה הבאה בני חורין.

 

  • הרב יהושע שפירא, האינטרנט ובני הנוער

אחד הסוגים של עבדות הדור שלנו הוא התמכרות לאינטרנט. הרב יהושע שפירא, ראש ישיבת ההסדר ברמת גן יוזם הקמת אינטרנט רימון, מדבר על השפעת האינטרנט על הנוער, על תופעות לוואי ועל הסכנות. הרב מציע להורים עצות ופתרונות. לסרטון

 

 

2. "או דודו או בן דודו יגאלנו, או משאר בשרו ממשפחתו יגאלנו" (ויקרא כה, מט)

 

שאלה לדיון: משפחה

איזו חשיבות יש למשפחה (ביחס לאדם הפרטי ולחברה בכלל)? כמה צריך להשקיע במשפחה הגרעינית ובמשפחה המורחבת? מה עושים כשיש התנגשות בין משפחה לקריירה?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

 

  • הראי"ה קוק, עין איה שבת, פרק ב, קפב:

כאשר משפחה מתנהלת בטוב ובקדושה, יש לכך השפעה גם על מעגלים רחבים יותר. החברה, האומה, וכל האנושות מתברכים בסופו של דבר מחיי משפחה שלמים וקדושים.

השלמת הבית באורחות צדק היא ההתחלה להצלחת החברה בכללה, וחיי החברה בהיותם מתרוממים למצב טוב, תוסד מזה ברבות הימים הצלחת האומה. על כן הקדושה הביתית היא ראשית להצלחה הכללית שבכללות האומה, וכערך משפחה אחת אל כללות האומה, כן הוא ערך עם ה' אל כלל המין האנושי… ולשם כך נראו ישראל ראשית, מפני שכך העניין של ההשלמה הכוללת הולך וכובש לו מקום בעולם קמעא קמעא, והראשית הם ישראל.

 

  • הרב יעקב אריאל, צוהר לנישואין עמ' 218, 219:

החברה הדתית אינה מספיק ברורה במסרים שלה לגבי משפחה וקריירה. לא ייתכן שיעודדו נשים לקריירה תובענית ואחר כך ידרשו מרבנים להתיר את דחייתה של הקמת המשפחה.

אני מאשים את החברה הדתית על מערכותיה השונות, שמסריה מגומגמים: מצד אחד היא מעלה על נס נשים צעירות מצליחניות ומדרבנת אותן לקריירה בגיל צעיר, ומאידך לא נעשה במקביל שום דבר, שיעודד נשים להצליח גם בדבר הגדול והחשוב ביותר: להקים משפחה ולגדלה. ייאמר ברורות: אין בדבריי שמץ של ביקורת על הצלחתן של נשים בתחומי המדע, הכלכלה והחברה. באתי רק לטעון, שאין לעשות חצי מלאכה ולהציג רק צד אחד בלי המקבילה שלו. דומה הדבר למתיחת רגל אחת מול קיצורה של האחרת. התוצאה הבלתי נמנעת היא צליעה קשה. ומכיוון שיש צליעה, על מי מטילים את האחריות לריפויה? על הרבנים! דורשים מהם שיתירו בניית זוגיות ללא משפחתיות, ושיאפשרו את דחיית הרחבתו של התא המשפחתי מפני הזוגיות. זה לא הוגן. "תבן אין ניתן לעבדיך, ולבנים אומרים לנו עשו". אל יטילו את מחדליה של החברה על רבניה.

אני מציע לרבנים לא ליפול למלכודת זו, אלא להטיל בחזרה את מלוא כובד האחריות על החברה הדתית, המגמגמת והפוסחת על שתי הסעיפים.

לא באתי להרתיע את הרבנים מפסיקה נקודתית במקרים חריגים ובעייתיים, אף שגם הם במקרים רבים קורבן של מדיניות כללית. אולם כאמירה תורנית עקרונית עליהם להשמיע קול ברור, צלול וחד משמעי נגד התרבות המורטורית, ההדוניסטית, האנרכיסטית הכלל עולמית, ההורסת את המסגרת המשפחתית, המשחיתה את נפש האדם והממיטה חורבן על הקיום האנושי התקין.

 

  • אוהל יעקב ולאה, עמ' 156, 169

האווירה המשפחתית בה גדל הילד משפיעה עמוקות על רגשות האמונה שלו. ככל שחוויות של אמונה יקיפו את הילד, וילווהו באופן תמידי – כן תגדל אישיותו הרוחנית.

 

רגשות האמונה מתחילים ביחס להורים ומשם הם מתרחבים אל הבורא ית'… אמונה אינה הוכחה חד פעמית, אלא התנסות רגשית המתחילה משנות הינקות. ומכאן שהחוויות המתחילות בילדות, קובעות את עוצמת והיקף יכולת האדם להכיר את המציאות האלוקית המתגלה בחייו. ככל שחוויות של אמונה יקיפו את הילד, וילווהו באופן תמידי – כן תגדל אישיותו הרוחנית.

 

שאלה פותחת: פירות

"ונתנה הארץ פריה ואכלתם לשובע" (ויקרא כה, יט)

לעתים אנו עמלים על משהו וזוכים לראות פירות, ולעיתים אנו עמלים ומישהו אחר קוצר את הפירות.

נסו להיזכר במקרה בו עמלתם על משהו וזכיתם לראות פירות. מה הרגשתם?

האם קרה לכם שמישהו אחר קצר את הפירות בעניין שאתם עבדתם עליו? כיצד התמודדתם?

 

 

פ"ש חינוך לפרשת בחוקותי 

מעוניינים ברעיונות נוספים לשולחן השבת?

פותחים שולחן – לפרשת בהר

עלון 'סוגרים שבוע' להדפסה – לפרשת בהר

 

 

מגישים יד תומכת

תפקיד ההורים בעזרה לילדיהם בהתמודדות עם אובדן אדם אהוב/מוכר

מוות במשפחה מביא איתו התמודדות עם רגשות עוצמתיים הן של הילד והן של הוריו. הילד קולט בחושיו שקרה אירוע "נורא" גם אם לא אומרים לו ישירות. כאשר אין לו מידע, הוא נוטה להשלים בדמיונו ובדרך כלל מקצין את עוצמת התיאור והחשש הנלווה אליו. לכן, ישנה חשיבות רבה בשיחה עם הילד ובהכרת העקרונות.

להלן חלק מהעקרונות היכולים לסייע להתמודדות נפשית טובה ובריאה של הילד ומשפחתו עם הצער והאובדן.

  1. נִרמול

באירוע משברי, גם הילד וגם המבוגר חווים שינויים בצד הגופני, החשיבתי, הרגשי והחברתי. לעיתים ילד "נצמד" להורה, או מתנהג כצעיר מגילו, או עייף, או חסר תיאבון או מתלונן על כאב, והמבוגר דואג שמא יש כאן בעיה חדשה נוספת. צריך לזכור כי גם תגובות אלו הן תגובתיות לכאב ולשינוי, הן טבעיות. לכן, לרוב אינן צריכות התערבות חיצונית והן יעברו מאליהן. טבעי הדבר שבתחילה העוצמות הן חזקות ואחר כך נחלשות. רק אם עם הזמן אין בכלל שיפור או שישנה החרפה אז יש מקום לפנות לעזרה מקצועית.

 

  1. תמיכה

התרופה היעילה ביותר היא תמיכת הסביבה הקרובה והמוכרת (במשפחה ומחוצה לה). המחקרים מצביעים על כך כי גורמי התמיכה – הרגשת אכפתיות, יחד, והזדהות וכדו' – הם שנותנים את הכוח להתמודד יותר מאשר השונוּת הבינאישית ופרטי האירוע. טבעי שהורה השרוי באבל או צער, פחות פנוי לילדו. זוהי מציאות נורמלית. מאחר והילד כן זקוק למבוגר, יש לחשוב על מבוגר אחר שיכול להיות פנוי עבורו בימים אלו לפחות חלק מהזמן, או להציע להורה מה יעזור לו להיות קצת פנוי גם לילד.

 

  1. חשיבות השיח עם הילד ועקרונות ההידברות

הילד זקוק למבוגר כמקור ידע ותמיכה. הורה שרוצה להיות כתובת אמינה עבור ילדו עליו ליזום שיחה עם הילד. מודל ה אאא יעזור לזכר את העקרונות

 אינפורמציה. לתת מידע אמין ותואם גיל. כגון: הוא מת, היה חולה, אירעה תאונה… לדאוג להבהרת מושג המוות לפי הגיל (לא זז, לא כואב לו, לא יחזור… הצד האמוני למי שחשוב לו – הגוף באדמה והנשמה בשמים, הוא רואה אותנו אבל אנחנו לא רואים אותו). כולנו  עצובים/כואבים/מתגעגעים. לאפשר לילד לשאול שאלות ולא להיבהל. (גם אני/את/אנחנו נמות? לא להסס לא להיבהל אלא להרחיק: לא עכשיו אלא כשנהיה זקנים….). צריך לזכור שהילד לפעמים רוצה מידע כדי להרגיש בטוח, לדעת שלמבוגר יש תשובה ולהרגיש שהמבוגר זמין עבורו. התשובה לא חייבת להיות נכונה מדעית ב100%, אלא משדרת אמת על פי רוב. זה עוזר לילד לסדר את מחשבותיו ועולמו.

אוורור רגשי. ילדים שונים מביעים את רגשותיהם וכאבם בדרכים שונות (ראה סגנונות התמודדות: גש"ר מאח"ד – ר"ת של גופני, שכלי, רגשי, מערכת אמונות, חברתי ודמיוני – של פרופ' מולי להד). חשוב לאפשר לילד להביע את כאבו בסגנון שלו, המוכר להורה בדרך כלל. במילים בעשיה או בכל סגנון אחר. אין לחשוש שאם הילד לא ידבר תקרה קטסטרופה בהמשך… חשוב להסתכל על התנהגות הילד יחסית לעצמו, להרגליו ולסגנונו (דברן/שתקן, אקטיבי/פסיבי וכדו') ולא בהשוואה לאמירות חיצוניות!! אמנם קשה לפעמים להכיל צער/כאב, אך חובת ההורה לאפשר לילד לחוות את רגשותיו, ולזכור שזה חלק מהחיים. עצם האפשור והביחד מעצים תחושת יכולת להתגבר ויעזור בהמשך להחליש את עוצמת הכאב.

ארגון מחודש דרך עשיה חיובית. חשוב לבנות לילד שגרה גם בתוך השינוי. לאפשר לו בחירה, שמחזקת תחושת שליטה, מגבירה את הביטחון ומחזירה לתפקוד טוב יותר. עם זאת על ההורה לבחור באלו נושאים הוא מחליט לבדו, ואלו עומדים לבחירה. לגיטימי שהורה יחליט ויכוון את הילד לבצע, אך כשהוא מציע לילד לבחור עליו לכבד כל החלטה. ברגע ששאלת את בנך – כללי המשחק הם שמותר לו לומר "לא".

דורית שילוח, פסיכולוגית חינוכית בכירה, בית אל.

052-8332306

מחשבות והרהורים על ילד שאינו שומר תורה ומצוות

פותחים את הדלת ל ילד שאינו שומר תורה ומצוות ?

קשה לי לתת רצפטים, אני מאמין שכל מקרה הוא עולם בפני עצמו, חלק ממארג משפחתי רחב יותר, ק"ו שקשה לי לכתוב רצפטים. אכתוב כמה מחשבות שכדאי לקחת בחשבון בדיון על הנושא.

באופן בסיסי צריך לזכור שכשם שיתכן והשארת הילד בבית תשפיע לשלילה על האחים הקטנים, כך גם יתכן שהרחקתו מהבית תשפיע לשלילה על האחים הקטנים, בנושאים דתיים או ש"אינם דתיים", כמו הביטחון בשייכות למשפחה. הרחקת ילד שאינו שומר תורה ומצוות עלולה לערער אצל אחיו הקטנים את הביטחון הבסיסי בקשרי הורים-ילדים אצלם במשפחה, מה שעשוי לגרום נזקים רבים.

לדעתי ההתמודדות הזו היא חלק מהתמודדות רחבה יותר שלנו עם המציאות החברתית-תרבותית בה אנחנו חיים. אנחנו חיים בתוך חברה מעורבת בין שומרי תורה ומצוות לבין שאינם שומרי תורה ומצוות, והיחס כלפי אלו שאינן שומרי תורה ומצוות לא מתחיל כאשר יש משהו כזה בבית. לא תמיד ההעדפה שלנו היא רק כלפי אלו ששומרים תורה ומצוות. נדמה לי שאנחנו נדרשים לחיות עם כמה אמות מידה שיפוטיות במקביל, ויתכן ומציאות כזו בתוך הבית מזמינה אותנו להעניק את המורכבות הזו לילדים.

יש משפחות שבהן הילדים חשופים יותר לחברה כללית ויש שפחות, אבל כולנו יודעים שמידת החשיפה לכשעצמה היא לא בהכרח הגורם המשמעותי ביותר למידת ההצלחה החינוכית עם כל ילד וילד. אבל, במקרים מסוימים, יתכן שתופעה של ילד שאינו שומר תורה ומצוות צריכה לעורר את ההורים לשינוי ביחס שלהם כלפי מידת החשיפה של ילדיהם לחברה הכללית לכאן או לכאן. שכן לעיתים עודף חשיפה עשוי לגרום לילד משיכה לאורח חיים שונה מהבית, ולעתים דווקא אי חשיפה עשוי לעורר עניין וסקרנות על אפשרות אחרות שיש מחוץ לבית.

נדמה לי שבאופן כללי, במידה רבה ילדינו גדלים במציאות בה הם צרכים לבחור האם הם רוצים לשמור תורה ומצוות או לא, משום שבפועל הם חשופים באופן משמעותי לאנשים שאינם שומרים תורה מצוות. יחד עם זאת, נראה לי ברור שבדרך כלל, ההכרעה של נער שלא להמשיך בדרך ההורים נובעת לא רק משיקולים "דתיים" – אידיאולוגיים או רוחניים. כיום שהשורשים של ההכרעה אינם רק "דתיים", ממילא הטיפול והיחס כלפי התופעה לא יכולים להישאר רק במישור ה"דתי" אלא צריכים לקחת בחשבון מכלול שלם של שיקולים. הדבר נכון לא רק ביחס לילד עצמו שאינו שומר תורה ומצוות אלא גם ביחס לאחים.

בשולי הדברים אוסיף שלדעתי תחילת הדיון של הורים או עם הורים במקרה כזה ראוי שלא תהיה ממוקדת בהשפעה של הילד עם אחיו הקטנים אלא בהשפעה של הילד עליהם!! לא רק על ההתנהלות שלהם בבית אלא בעיקר על העולם הפנימי-נפשי שלהם. אין לי ספק שהרבה הכרעות  מעשיות מושפעות  ומוכרעות מתוך  מה שקורה בעולם  הפנימי  של ההורים,  וראוי

שתהיה להם מודעות מפותחת לעולם זה. לדוגמא, הורה שחווה כשלון קשה, או ייאוש כאשר בנו הכריע שלא לשמור תורה ומצוות עשוי לעצב את התנהלותו בחיים מתוך תחושות אלו באופן לא מודע תוך כדי שהוא מצדיק את התנהלותו ב"טובת האחים הקטנים". מציאות של בן שאינו שומר תורה ומצוות עשויה להיות מציאות טעונת רגשות אצל ההורים, ולכן ראוי שהורים קודם כל יעברו תהליך של עיבוד של הרגשות שלהם עם עצמם, אולי בסיוע של איש מקצוע אם יש צורך ורק אחר כך יחשבו כיצד להתנהל גם מול האחים הקטנים ככל שההורה יהיה מסודר יותר עם עצמו, בטוח יותר עם עצמו, ביחס לילד שאינו שומר תורה ומצוות, כך יעברו הדברים טוב יותר גם לאחיו הקטנים.

דברים אלו נכתבו ב"שולי הדברים" אבל במידה רבה הם הדברים החשובים ביותר.

הרב צחי להמן, ראש בית מדרש מרץ וחבר הנהלת צהר.

עוד בנושא בלב אבות:

וידאו: הקשבה וגבולות חלק ג' – השפעה על אחים צעירים / טל-לי אביב כהן. הילד הגדול מתנהג בצורה שלא מקובלת עליכם? איך להתנהג איתו? מה להגיד לאחים הקטנים שרואים את ההתנהלות שלו?

מכתב להורי דתל"ש – פרק ב: התמודדות עם ההשפעה על האחים הצעירים / הרב אהרן איזנטל. הפחד מהשפעה שלילית על האחים הצעירים עלול לקלקל את היחס הנכון לדתל"ש. האם הפחד מוצדק? כיצד מתמודדים איתו?

קצה החוויה ההורית – יש דבר כזה?? / מתתיהו שליאכטר. הנער מורד ומתריס. עולה אצל הוריו מחשבה שהסתיים תפקידם ההורי. אולי אפילו להוציא אותו מן הבית. ומה הלאה?

בני הוריד את הכיפה…

Jpeg

שאלה: בן שהוריד כיפה – כיצד להתייחס אליו באופן כללי? ובמיוחד כשנמצא אצלנו בבית – לדוגמא שבתות, כשרות,  וכו'. במיוחד שאיננו מעוניינים שישפיע על אחיו הקטנים?

תשובה: כמה קשה וודאי לראות את בנכם ללא כיפה. כשאומרים לי לעיתים "העיקר הבריאות", תשובתי היא כי הבריאות אינה עיקר, אלא התוכן אותו אנו מעניקים לחיים בריאים. הכיפה מסמלת בעינינו עולם ערכי שאין בלתו, את מסורת ישראל שאנו כה רוצים להמשיכה, מזכירה לנו את סבא וסבתא, ואף מעלה בנו זיכרונות וטעמים ורגעי התעלות שבננו עשוי שלא לחוות. אתם וודאי שואלים את עצמכם האם אתם אשמים ואיך יכול להיות שעליתם לארץ / חזרתם בתשובה / עברתם ליישוב תורני / הייתם ליברלים מאוד עם הילדים / לא הכנסתם טלוויזיה לבית / השקעתם כ"כ הרבה בילדים / הקפדתם על ארוחת ערב משפחתית / עשיתם הכל… ובכל זאת זה קרה.

לצערנו אין תעודת ביטוח לכך שאם נעשה, אנו ההורים, הכל כמו שכתוב בספרי העצות, כולל אלו שאתן אני, מובטח לנו כי ילדינו יהיו כמו שרצינו שיהיו. העצות טובות, הילדים נהדרים, ההורים מצוינים, הכיפה נסרגה באהבה, אך משום מה הסיכה המחזיקה את הכיפה לא החזיקה מעמד ואיש אינו יודע מדוע. אז, ראשית לכל, רגשי האשמה שלכם, בין אם אכן טעיתם ובין אם לא, רק יזיקו. הניחו להם כרגע.

שלוש שאלות שאלתם. האחת, כיצד להתייחס אליו באופן כללי? ואני מבין שהכוונה היא, האם נוכל לאהוב אותו כבעבר? האם להתייאש ממנו? האם להמשיך וללחוץ או לשכנע אותו להיות דתי? השניה היא, אי שמירת מצוות בפניכם ובביתכם, וכאן אני מזהה שתי בעיות – האחת היא המבוכה והכאב אותו אתם חשים, והשניה היא הטרפת כלים ואיבוד תחושת השבת וכדו'. והשאלה השלישית, היא ההשפעה על האחים הצעירים, שבשבילם הוא עשוי להוות מודל, או להעלות בפניהם אופציה של חילון, דבר שידרוש מכם התמודדות שיקשה עליכם לעמוד בה.

א. לשאלה הראשונה, כיצד להתייחס אליו באופן כללי? אמנם הכיפה היא כלי מידה לאנשים, ואומרת דבר או שניים על הווייתם ודרך מחשבתם, אולם אל תלכו שולל אחרי מה שאמרתם בעבר כי חייהם של חילונים ריקים מתוכן. אולי נער חילוני יתקשה יותר למצוא תוכן חיובי לחייו, אולם רבים וטובים מצאו והיו לאנשים טובים, שחייהם משמעותיים ודרכם ישרה. המושג "חילוני" הוא מושג מודרני שהשחית את דרך החשיבה היהודית שביקשה שלא לשפוט ולא לכנות איש בשם המגדיר אותו, ובכך חותם את אישיותו וגוזר עליו להצדיק את כינויו. זכרו כי יש קודש גם בחייו של מי שהוריד את הכיפה וחפשו גם אותו, תגלו שהמאור שמצאתם עשוי להפכו למוטב. התורה שלכם יכולה להאיר דרך גם למי שאינו חובש כיפה, ולדעתי ישראל במדבר לא חבשו כיפות, גם לא כולם ולא תמיד שמרו תרי"ג מצוות, ובכל זאת היו לעם בחירה – שנבחר ושצריך לבחור, ולשאת באחריות למעשיו. את העונש נשאיר לקב"ה, בוחן כליות ולב.

רציתם שבנכם ילך בדרך התורה ולא כך קרה, אז האירו את דרכו שלו בתורה, גם הוא זכאי ליהנות מן השבת ומפרשת השבוע ולאכול אוכל של אמא. בעיני זו הדרך להמשיך ולעסוק בתורה ובכל זאת לא כניסיונות שכנוע או הטפה. הרי גם חילונים עוסקים בתנ"ך ותוכלו ללמוד איתו תנ"ך בפרשנותו של מאיר שלו או דב אלבוים, יחד עם נחמה ליבוביץ', רש"י או ספורנו. וודאי תלמדו גם אתם כמה דברים.

ב. לשאלה השניה, אי שמירת מצוות בפניכם ובביתכם. הסבירו לו כי כמו שהוא מצפה שגם מי שאינו ציוני יעמוד בצפירה כדי לכבד את רגשותיהם של אלו שנפגעים מכך, כך אתם מבקשים ממנו להימנע מחילול שבת בביתכם. דונו בכך איתו, אִמרו לו שמאוד כואב לכם לראות אותו ללא כיפה, אולם אתם מכבדים את בחירתו ומבקשים ממנו לכבד אתכם ולא לשבור את קירות הבית, שאינם עשויים מלבנים, אלא עומדים על הרוח היהודית שיש בבית והוא לצערכם לא חש בה. שאלו אותו לדעתו וקיבעו ביחד כללים. לדעתי, אולם אני אומר זאת בלב כבד ומסתפק, אל תעלו בפניו את החשש מהדבקת הילדים הקטנים בנגיף, משום שאז הוא בעיניכם נושא מחלה מידבקת שראוי להרחיקו מחברה אנושית.

ג. לשאלה השלישית, ההשפעה על האחים הצעירים. אמונתי היא כי עדיף גילוי ראש אמיתי, מאשר כיסוי ראש מזויף. אי אפשר יהיה להסתיר משאר הילדים את העובדה כי אחיהם אינו חובש כיפה יותר, ואם תבקשו ממנו לשים כיפה לראשו בנוכחותם, יהיה זה מסר חיצוני חסר משמעות שרק יעשה את הכיפה חסרת משמעות אמיתית.

עצתי היא כי תחליטו שהבן לא יעבור על "מצוות עשה" בבית – דהיינו לא יעשה דבר אקטיבי כנגד ההלכה, אך לא תבקשו ממנו להיות אקטיבי הלכתית ולקיים אילו מצוות, גם לא "לשם מצוות חינוך".

לבסוף, עליכם להתמודד עם ההשפעה על ילדכם האחרים. הבן-האח, העלה ספקות ועורר מבוכות, שהייתם מעדיפים לוּ נשארוּ נחלת התמימוּת שלהם, ועתה תצטרכו לעבור מחינוך בתמימות לחינוך ביקורתי המעורר מחשבה (אני מניח זאת, משום שאם החינוך היה כבר חשוף לביקורת, לא הייתם חוששים מקלקול האחרים). אין מדובר על מעבר לחינוך אפולוגטי – כזה  המתרץ ומתנצל מול הכפירה או העצלות, אלא חינוך מעמיק יותר, מתחכם יותר, שיש בו פנים אקדמאיות, והומור עצמי, ויכולת הכלה, ואף סימני שאלה בסוף משפט כאשר אינכם יודעים תשובה, לא רק סימני קריאה. כשיש חושך, הנטייה שלנו היא לפחד, בדרך כלל מאיום שלא קיים, ואלו המחנכים כשפחד מלווה אותם, פחד מקלקול או מטעות, אות הוא כי הם עצמם צועדים באורו של זרקור רב עוצמה המחשיך את כל מה שסביבו. בנכם הדליק את האור הקטן בצידי הדרכים ומה שראה יצרו גרם לו בלבול והרחיק אותו. תפקידכם להאיר באור חזק יותר, ואז אי"ה ייעלם הפחד ובמקומו תבוא מידת הביטחון. שאר הילדים שלכם רק ירוויחו מכך.

הערה לסיום: שמא ואולי וודאי כי דברי אלה נוקבים, נשמעים בטוחים בעצמם ואין בהם את סימני השאלה אותם אני מבקש. ניסיוני כהורה, כרב ומחנך, לימד אותי כי דרושה החלטיות ואומץ בהתמודדות עם מצבים בלתי אפשריים אלו, וכי אנו חייבים להפוך חשוכא לנהורא ומרירי למתוקי, כדברי הזוה"ק, לא במחיקת מצב קודם אלא בהארתו.

הרב שלמה וילק, רב קהילת "יעל" בשכונת בקעה בירושלים וראש התיכון התורני "דרך אבות" באפרת

עוד בנושא בלב אבות:

וידאו: "כיפה, אפשר לחשוב?!" חלק א' / בהפקת לב אבות. מה קורה כאשר האבא מגלה שהבן המתבגר שלו מסתובב בלי כיפה?? התגובה הראשונית לעתים נאמרת מתוך סערת רגשות ולא מתוך מחשבה… איך מגיבים בצורה שיוצרת קרבה ולא נתק, ומאפשרת דיבור…

בני הוריד את הכיפה / הרב יונה גודמן. כיצד להתייחס? האם יש טעם לשכנע? ומה על האחים הצעירים?

להחזיר את הדתל"ש הביתה / ד"ר שרגא פישרמן. ד"ר שרגא פישרמן סוקר במאמרו כמה צעדים חינוכיים העשויים למנוע את ההתרחקות של הנוער משמירת קיום המצוות.

הורות והתבגרות: התמודדות מתבגרים עם שכול במשפחתם

להאזנה להקלטת התוכנית:

.
נעמי עיני, פסיכולוגית חונוכית
 

בתקופה הזאת בשנה מציינים 3 ימי זכרון – יום השואה, יום הזכרון ויום העצמאות. שלושת הימים האלה מסמנים שלושה סוגים של גבורה. יום השואה – לא רק מרד גטו וורשה, אלא מציין גם גבורת עם ישראל במהלך כל הגלות – השיא בשואה – בו מסמנים את גבורת הסבל: היכולת לסבול ולשמור על צלם אנוש ואפילו להתרומם מבחינה רוחנית. יום הדכרון – גבורה עצמאית, גבורה צבאית – עם ישראל כבר לא צאן לטבח אלא אוחז בנשק ונלחם. וביום העצמאות גבורה מסוג אחר: הגבורה הלאומית, שאחרי 2000 שנות גלות עם ישראל מסוגל לעמוד מול אומות העולם. אבל המלחמות ופעילות האיבה הביאו איתם למעלה מ23,000 חללים, ובעקבותם משפחות שמתמודדות עם השכול. מה משמעות השכול? מה היא חווית השכול? גבורת החיים – להתמודד עם הסבל ולחיות איתה, וגבורת המוות – לדעת שהוא מחכה לנו בפינה… חווית השכול היא חוויה שנתפסת כמוקדמת מדי. על יכולת ההסתגלות המופלאה של אדם. על 5 שלבי התמודדות עם השכול ועל מה במיוחד קשה בשכול אצל מתבגרים?

 

למאמרים בנושאים דומים בלב אבות:

ההשפעה של אובדן על המתבגר / ד"ר דניאל גוטליב. אובדן כרוך בתחושות החמצה, עצב, כעס וגעגועים, אך הביטויים לכך מופיעים בצורה   שונה בכל גיל. כיצד המתבגר חווה אובדן?

תפקיד ההורים בעזרה לילדיהם בהתמודדות עם אובדן אדם אהוב/מוכר / הפסיכולוגית דורית שילוח. ההתמודדות עם אובדן של אדם אהוב במשפחה שואבת אנרגיות רבות. ההורים שקועים באבלם. והילדים… כיצד נוכל לעזור להתמודד עם הקושי?

איך לשוחח עם ילדים לאחר פיגוע? / הרב יונה גודמן. הילדים בבית בחופש וחשופים יותר לחדשות באמצעי התקשורת. כיצד אנו כהורים יכולים לסייע להם להתמודד עם ידיעות קשות על פיגועים כשהם לא במסגרת בית הספר?  הרב יונה גודמן משוחח על תפקיד הורים בשעה זאת.

הכנת ילדים לקראת מצב חירום / מתוך משבר ושינוי בחיי הילד ומשפחתו / עמירם רביב ועדנה כצנלסון. הזמן המתאים ביותר לארגון ולהכנה לזמן חירום, הוא במצב של רוגע יחסי ושיקול דעת. אחד האמצעים היעילים ביותר העומדים לרשותנו כדי להכין את הילד להתמודדות עם מצב של מתח ביטחוני…

פרשת ויחי

1. "וידגו לרוב בקרב הארץ" (בראשית מח, טז)

שאלה לדיון: משפחות ברוכות ילדים

מהו היחס שלכם למשפחה ברוכת ילדים? מהן המעלות במשפחה כזו ועם אילו אתגרים היא מתמודדת?

מהו גודל המשפחה הרצוי לדעתכם, והאם לדעתכם יש לעסוק ב"תכנון משפחה"?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

א. רבי צדוק הכהן מלובלין (פוקד עקרים, אות ב):

ההשתוקקות ללדת ילדים על אף האתגר לדאוג לפרנסתם טבועה בעם ישראל. בזכות צעקתה של רחל "אם אין מתה אנכי", זכתה ליוסף אשר ניתן לו כוח הפרייה והרבייה – "וידגו לרוב בקרב הארץ".

כמו שאמרה רחל "ואם אין מתה אנכי", כי מי שאין לו בנים חשוב כמת, ודבר זה הוא החשק של איש הישראלי… אצל בני ישראל הם משתוקקים לרוב בנים ולא ידאגו כלל מאין יפרנסום, שיקוו לה' יתברך שייתן מזונו לכל איש די מחסורו… ועל כן, כאשר צעקת איש הישראלי לבנים הוא מצד הזה מצד עצמו, שאין חפץ בכל שעשועי העולם, שהם אצלו כלא ונחשב כמת בלא בנים כאשר הוא אצל איש הישראלי… על כן זכתה רחל ליוסף שבו הוא שורש כוח הפרייה ורבייה ד"ידגו לרוב", וכן עיקר שם אפרים "כי הפרני" וגו', וכן אמרו בני יוסף ליהושע "ואני עם רב עד אשר כה ברכני ה'", שבו שורש הריבוי הראוי לזרע ישראל שזכתה לו רחל על ידי צעקתה לה' יתברך על זה במילוי חסרונה. ועל כן קראתו "יוסף" לומר "יוסף ה' לי בן אחר", כי לא נסתפקה בו עדיין, שעדיין לא נשקע חשקה שחשקה לריבוי בנים.

 

ב. הרב מנחם בורשטיין, ראש מכון פוע"ה, מתוך "צוהר לנישואין" עמ' 221-226:

היכולת ללכת ולהתמודד עם החיים באופן מעשי היא אישית לכל אחד ואחד. יש זוג שיכול להוליד ילד כמעט בכל שנה ויעשה זאת במרץ ובשמחה, ויש אישה החייבת מנוחה של שנתיים עד ההיריון הבא. אולם נשים רבות שואבות כוח מכך שאינן מתערבות בנושא ההריונות, יותר מהכוח שהן שואבות מההפסקות באמצעות אמצעי מניעה.

היכולת ללכת ולהתמודד עם החיים באופן מעשי היא אישית לכל אחד ואחד. יש זוג שיכול להוליד ילד כמעט בכל שנה ויעשה זאת במרץ ובשמחה, ויש אישה החייבת מנוחה של שנתיים עד ההיריון הבא. לא לפי זה ייקבע גן העדן שלהם. במתירנות הפושה בו שיבש העולם המערבי אצל רבים את מהלך החשיבה התורני, יש רק לזכור: על אף התפיסות המודרניות ממשיך הטבע במריו, ומעל גיל ארבעים וחמש הסיכוי ללדת יורד באופן משמעותי ביותר.

במהלך השנים שמנו לב, שאצל נשים רבות הכוח הנפשי לגידול ילדים חזק יותר, כאשר הן מרגישות שאינן "מתערבות" בנושא ההריונות – מהכוח שהן שואבות מההפסקות באמצעות אמצעי מניעה.

פעמים רבות מערכת השיקולים של זוג צעיר מאד היא בוסרית, והם עצמם יתחרטו בעתיד על החלטתם. כאשר אנו משוחחים עם זוג בנושא זה, אנו מדגישים שהנזק מנטילת כדורים לדחיית ההיריון הראשון הוא סטטיסטית פרומילים בודדים בלבד, אך אנו, במכון פוע"ה, מטפלים בכל שבוע בפרומילים אלו.

כמו כן, אם קיימת אצל זוג בעיית פוריות המצריכה טיפול, חבל שהטיפול יתחיל באיחור ניכר עקב הדחייה המכוונת של ההיריון הראשון. דוגמה אופיינית לכך הייתה לנו במכון לפני זמן מה. זוג, שנמצא איתנו בקשר טלפוני קרוב לשנתיים, ביקש פגישה אישית. כשהגיעו לביתי, שמחתי מאד לראותם אחרי שנתיים של קשר טלפוני רציף. פניתי אל הזוג ואמרתי: "שמחה גדולה היא לראות אתכם פעם ראשונה בצל קורתנו" שמתי לב שבני הזוג מסתכלים זה אל זה כתוהים: לספר לו או לא? שאלתי אותם לפשר העניין והם חייכו ואמרו: "כבוד הרב, זו לא הפעם הראשונה. היינו אצלך לפני שבע שנים, סמוך לחתונתנו, כשבאנו להתייעץ על אמצעי מניעה. דיברת איתנו והסברת לנו בחן ובחסד שהדבר לא מתאפשר, אך סברנו שאנחנו חכמים יותר ומנענו היריון קרוב לחמש שנים. היום אני מצטערת לא רק שלא שמענו בקולך, ולא רק על הזמן שהפסדנו, אלא על כך שדחפתי לעצמי הורמונים מיותרים במשך חמש שנים. חבל שלא צעקת עלינו…"

 

ג. ד"ר חנה קטן, מתוך "צוהר נישואין" עמ' 229

שאיפתנו הגדולה והנצחית היא לתכנן משפחות גדולות בישראל. עלינו לדאוג שילדינו יפנימו בטבעיות את האושר והשמחה, החובה והזכות בהבאת ילדים לעולם.

אני חוששת מאד מאווירה חברתית מתירנית, שעלולה להיווצר בעקבות היתר גורף למנוע היריון אף לזמן קצר בלי התייחסות ספציפית בכל מקרה עם אישיות רבנית – בייחוד כאשר היתר כזה עומד בניגוד מוחלט לשאיפה הגדולה והנצחית: לתכנן משפחות גדולות בישראל. לדעתי, המקור להלך רוח זה נעוץ בחינוך: האם אנחנו דואגים שילדינו יפנימו בטבעיות את האושר והשמחה, החובה והזכות בהבאת ילדים לעולם – אושר שאין לו תחליף ושהוא כלל אינו מובן מאליו – או שאנחנו מעצימים את חשיבות הקריירה, הלימודים וההגשמה העצמית הפרטית על חשבון ההגשמה האמיתית שבאימהות היהודית, שהיא מתנת שמים? דעתי כדעת הרב יעקב אריאל שליט"א – שאלו הם נושאים שיש לדון עליהם כבר בבית הספר היסודי, ובוודאי בתיכון – גם בישיבות! – כשהנשמות של ילדינו פתוחות יותר לקבל ערכים כעין אלו.

סיפור ישן ואותנטי, המעלה בי חיוך עד היום:

זוג בסביבות גיל ארבעים פנה לבדיקת אולטרה-סאונד הריוני. כאשר ראו את העובר על הצג, התרגש הבעל עד דמעות ואמר: "לילד הזה אנו מחכים כבר עשרים שנה!" פניתי לעיין בתיק הרפואי שלהם כדי למצוא את סיבת אי-הפריון הממושך, אך הבעל הקדים ואמר: "יש לנו כבר 15 ילדים בבית, אך לילד הזה חיכינו עשרים שנה!". זהו, לדעתי, תכנון משפחה חיובי למופת…

 

2. "פחז כמים אל תותר" (בראשית מט, ד)

 

שאלה לדיון: זריז או פוחז

מהו ההבדל בין אדם זריז לאדם פוחז או בהול? כיצד קונים את מידת הזריזות, ומה יעשה מי שאין לו מוטיבציה פנימית לפעול ולעשות?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

א. שם משמואל בשם הרבי מקוצק, פרשת בראשית תרפ"א:

חיצונית אדם זריז ואדם פוחז נראים דומים. גם בכיוון ההפוך, אדם מתון ואדם עצלן נראים שווים במבט חיצוני. הגבול העובר ביניהם הוא המחשבה המלווה את המעשה. זריזות מלווה בחשיבה, ופחזות היא עשייה ללא חשיבה. אדם מתון עושה הכול ביישוב הדעת ולכן לפעמים נראה כי אינו עושה דבר, ואילו אדם עצלן מתעצל הוא אפילו לחשוב…

זקני האדמו"ר הגדול מקוצק הגיד בהפרש שבין עצל למתון, שלכאורה לפי שטחיות הדברים בקתא חדא נינהו (הם נראים שווים), והגיד הוא שמתון הוא העושה ביישוב הדעת, על כן אינו ממהר לעשות דבר, ועצל הוא להיפך, שמתעצל להתיישב בדעתו ועושה בלי התיישבות הדעת.

 

ב. רמח"ל מסילת ישרים, בביאור מידת הזריזות:

על אף שעבודת ה' הרצויה יותר היא זו הנובעת מתוך השתוקקות פנימית, ניתן לפעמים לעורר את המוטיבציה הפנימית על ידי זריזות ותנועה חיצונית.

כמו שהזריזות הוא תולדת ההתלהטות הפנימי, כן מן הזריזות יוולד ההתלהטות. והיינו, כי מי שמרגיש עצמו במעשה המצווה כמו שהוא ממהר תנועתו החיצונה, כן הוא גורם שתבער בו תנועתו הפנימית  והחשק והחפץ יתגבר בו וילך. אך אם יתנהג בכבדות בתנועת אבריו, גם תנועת רוחו תשקע ותכבה. וזה דבר שהניסיון יעידהו. ואמנם כבר ידעת שהנרצה יותר בעבודת הבורא יתברך שמו הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה…"צמאה לך נפשי", ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שיימשך מזה שתיוולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית.

 

ג. שפת אמת זכור תרל"ד:

הדרך העיקרית לקנות את מידת הזריזות בנפשנו היא על ידי השמחה בידיעה כי למעשינו ישנה חשיבות עליונה.

ועיקר הזריזות בא על ידי השמחה שאדם זוכר כמה מעשיו מגיעים עד לשמים.

 

שאלה פותחת: חיוך, מאור פנים

"ולבן שיניים מחלב" (בראשית מט, יב)

אמר ר' יוחנן (כתובות קיא:): טוב המלבין שיניים לחברו (המחייך לחברו) יותר ממשקהו חלב, שנאמר ולבן שיניים מחלב, אל תקרי לבן שיניים אלא ליבון שיניים.

 

מתי חייכתם לאחרונה והרגשתם ששימחתם מישהו?

האם זכור לכם מקרה בו הייתם מבואסים וחיוך של מישהו עזר לכם להרגיש טוב יותר?

איזו דמות חייכנית ומאירת פנים אתם מכירים?

 

 

 

 

בקבוק יין מפואר עם ארבע כוסות יין על מגש, ברקע פסל מצרי עתיק

המשפחה

ספינקס וארבע כוסות יין - על חירות ומעמד המשפחה

חג הפסח הוא חג החירות. אין יקר מחירות ואין נצרך מחירות. טמון בה פוטנציאל חיובי אדיר, אבל ההיסטוריה האנושית לימדה אותנו שהחירות גם עלולה להפוך לרועץ לכלל ופרט. לכן, בעיסוקה האינטנסיבי בגאולת מצרים, מבקשת התורה ללמדנו כיצד בונים חירות נכונה, חירות שלמה ללא צל שלילי. מאמר זה מוקדש לסוגיית "החירות והמשפחה".

שתי סכנות אורבות ל"מעמד המשפחה" ומרכזיותו מצד החירות: מהקצה האחד – החירות הלאומית עלולה לסכן את המשפחה. ומהקצה השני – חירות הפרט עלולה לסכן את המשפחה.

מן הקצה האחד – בעת התעוררות לאומית, כאשר החברה משקיעה מאמצים רבים להשגת חירות לאומית, עלולה המשפחה להידחק הצידה. מתן הבכורה לערכים הלאומיים הן ברמה העקרונית והן ברמה הפרקטית עלול לכרסם במעמד המשפחה. ב"רמה העקרונית", הכוונה להעדפת ערך האומה – כלל ישראל – על פני ערכים אחרים שמצטיירים כנמוכים ממנו. מול "כלל ישראל", הכל נדחה, הכל קטן וחסר משמעות. לכן, כשהלאומיות מורמת על נס, עלולים ערכים חשובים ומרכזיים להיעלם או להיפגע אנושות. ב"רמה הפרקטית", הכוונה להשקעה ולהקרבה שבנין האומה דורש מבניה. בעת התעוררות לאומית, רבים מוכנים להקריב את חייהם ממש לטובת האומה, על אחת כמה וכמה את חייהם הפרטיים והמשפחתיים. הרמ"צ נריה ("נר למאור" עמ' 185) מתאר את התופעה הזו: "דרכו של עולם שבימים של שינויים מהפכניים בחיי העם… נתפסים כל אנשי החזון לבעיות ולרעיונות הכלל. נסחפים הם בזרם הענינים הכלליים בהגיגיהם ועשייתם, ודוחים הצידה את עניניהם הפרטיים ומעדיפים את צרכי הכלל. זה מחוייב המציאות אצל המנהיגים הנושאים בעול הציבור, החייבים להקדיש את כל כולם לעניין הכללי". אבל, מציין הרב נריה, שיש בכך "סכנה להמונים, החייבים לשמור על סדרי חיים תקינים, שלא ימוטו כל מוסדות החברה. הענין נוגע במיוחד לחיי המשפחה – אם ביחס לחובות הבעל כלפי אשתו, והאב כלפי ילדיו, ואם ביחס למסגרת המשפחתית הרחבה, שגם היא טעונה תשומת לב וטיפוח".

קשה וחמור מזה. מתוך מגמה לחזק את המדינה, נעשו ניסיונות בברית המועצות הקומוניסטית ליטול מהמשפחה חלק מתפקידיה המסורתיים. הילדים היו שייכים למדינה. המטרה היתה לגרום בסופו של דבר ל"גוויעת המשפחה" ולצמצום השפעתה. בשם הרעיונות הסוציאליסטים הוקמו מבנים לדיור ציבורי, עם מטבח משותף לכמה משפחות. זה מאוד מזכיר לנו את מבנה הקיבוץ בראשיתו. באופן כללי הניסיון בברית המועצות כשל, אבל זה גרם לצמצום הילודה ולהגברת היקף הגירושין (1/3 מהמשפחות מתגרשות).

מן הקצה השני, אורבת סכנת התפוררות למשפחה מצד "חירויות הפרט". העצמת הפרט ברוח הערכים המערבים הליברליים מתנגשת ישירות עם ערכי המשפחה, מפני שהמשפחה מחייבת מידה מסויימת של ויתור על הזכויות האישיות לטובת הקולקטיב המשפחתי. במאה האחרונה, צמח האינדיבידואליזם קיצוני שאיננו נותן כל סיכוי לקיום המשפחה. לכן, במערב, גיל הנישואין עולה, מקרי הגירושין הולכים ומתרבים והילודה פוחתת. גם בתוך המשפחה, אין באמת משפחתיות. כל אחד חי את חייו בנפרד ללא מחוייבות לתא המשפחתי.

לא אל חירות מסוג זה חותרת התורה. התורה איננה מוותרת על המשפחה. לכן, היא מצווה שקרבן הפסח, המסמל יותר מכל את חירות עם ישראל, יהיה "שה לבית אבות", שה לבית" (שמות יב ד), "למשפחותיכם" (שם, כא). זהו קרבן משפחתי. החירות איננה אמורה לשחוק את ערך המשפחה אלא לבנות אותו ולפתח אותו. המשפחה היא אבן יסוד בעצמאות ישראל. היחיד ימצא בה את מקומו, והעם יושתת עליה (עיין רש"ר הירש שם, ז-ח). המבנה החברתי של עם ישראל מורכב משלוש קומות – יחיד, משפחה, עם. המשפחה היא הבריח התיכון המחבר בין הפרט לכלל.

לכן, לקרבן הפסח יש אפיונים גם של קרבן יחיד וגם של קרבן ציבור. כל אחד ואחד חייב בקרבן פסח, ויחד עם זה קרבן הפסח קרב בחבורה, למנויים בלבד, כעין ציבור קטן.  הוא נמצא בתווך בין קרבן יחיד לקרבן ציבור.

ומכאן למאפיין משפחתי נוסף של חג הפסח – "כי ישאלך בנך", "והגדת לבנך". לא המדינה מגדת, מחנכת ומנחילה ערכים לילדים, אלא ההורים. דור הבנים הולך ומתחנך בתוך הבית, ורק אחר כך הוא יוצא החוצה על מנת להתערות בתוך החברה ולקדם אותה.

הרב אלישע אבינר, מייסד "לב אבות", ראש הכולל בישיבת ההסדר במעלה אדומים, ורב קהילה

מקום

עבור טל היינו לכאורה רק בית במובן הבסיסי במשך השנתיים שבהן למד אצלנו. הוא אכל אצלנו, ישב אתנו ואפילו נטה ללון אצלנו. בזמן שיעורים כמובן. אך נראה היה שהוא לא לומד. ההתקדמות שלו בלימודים היתה מינורית ובכל מקרה לא היתה בה מגמה ליניארית ברורה. הנוכחות שלו היתה טובה, אך בזמן שהותו בבית הספר נראה כי זה מסתכם בשהות ותו לו. ברגעים שבהם הכעיסה אותנו ההתנהלות הרפה שלו היינו רועמים עליו שאיננו תופסים את עצמנו כשירותי שמרטפות וחבל לנו שהוא הופך אותנו לכאלה. אבל המשכנו לתת את השירות הזה, כנראה משום שהבנו שיש כאן משהו שהוא הרבה מעבר לזה, גם אם באותם רגעים לא ידענו להגדיר את אותו משהו.

חודשים אחרי שהוא סיים לשהות אצלנו בבית הספר הבנו שאכן היה שם הרבה יותר מזה. היתה לו פריצה מאוחרת, בצבא. בטקס קבלת הכומתה של חטיבת גבעתי, אחרי חודשים של עבודה קשה ומאמץ אמתי שלו, במקום שממש לא נותן שירותי שמרטפות, הבנו שלא כל שהות בלי למידה אינטנסיבית היא בזבוז זמן. יש תלמידים ספציפיים, דוגמת טל, שבאותן שנות תיכון היו צריכים בעיקר בית, קרקע לעמוד עליה מבלי שהיא תרעד תחת רגליהם, על מנת שבימים מאוחרים יותר הם יוכלו גם להתחיל לצעוד בביטחון.

תחושת השייכות היא צורך משמעותי עבור כל אדם, בוודאי מתבגר. יש נערים שכל שהם צריכים מאיתנו זה להפר את תלישותם, לתת להם מקום להרגיש בו נוח, לתת להם כוח לצלוח -לעבור תקופת התבגרות מורכבת ולהמתין בסבלנות לפריצתם שעוד תגיע.

 

מאת חילי טרופר, מתוך הספר "שביל בעולם"

כריכה - שביל בעולם - חילי טרופר