תגית: קשר משפחתי

נערה בסוודר וורוד יושבת וכותבת במיטה - האם צריך חדר פרטי לבת מתבגרת

חדר פרטי לבת מתבגרת

האם צריך חדר פרטי לבת מתבגרת

 

שאלה: אנו משפחה עם תשעה ילדים. בתנו הבכורה בת ה-14 מתלוננת הרבה על ריבוי הילדים בבית – לא מקבלת מספיק תשומת לב, הצפיפות גדולה, חוסר פרטיות ועוד. כדי לענות לה על חלק מהצרכים המוצדקים חשבנו לאפשר לה חדר משלה. האם זהו צעד חינוכי נכון או שזה עלול לגרום לאגוצנטריות ולהתנתקות מהווי הבית?

תשובה:

לטענות המועלות על ידי הבת יש להתייחס בשני מישורים:

  • המישור הטכני-אובייקטיבי: במשפחה יש ילדים רבים, ועקב כך הצפיפות גבוהה. לעיתים במצבי צפיפות רבה עלולה להיווצר פגיעה בפרטיות.
  • המישור הפסיכולוגי: הבת לא מקבלת להערכתה תשומת לב מספקת. היא חשה פגיעה בפרטיות שלה.

אין בכוונתי להתייחס לפן הטכני שהרי הוא אינו גוף הטענה, אלא רק מהווה עילה לביסוס תחושתה של הבת. למעשה לבת שתי קובלנות – ראשית אין היא מקבלת להערכתה תשומת לב מספקת ושנית להערכתה הפרטיות שלה נפגעת. לא לחינם אני מדגיש את המילה 'להערכתה'. חוויות רגשיות הינן סובייקטיביות ותלויות בתחושה הקיימת אצל הפרט. ההורים או החברה אינם יכולים לבוא ולטעון כי פלוני זוכה לתשומת לב רבה או מקבל פרטיות – הפן האובייקטיבי איננו רלוונטי כלל. עלינו להתייחס לחוויה של בן המשפחה ללא קשר לראייה שלנו כהורים, אחים או קרובים. לעיתים קרובות בני משפחה והורים בפרט נוטים להשיב על טענות אלו במישור האובייקטיבי – 'יש לך פרטיות' או 'אתה לא מקופח'. טענות אלו לא רק שאינן משפרות את התחושה של הילד, אלא להיפך מעצימות את חוויית הניכור שהוא חווה. לא רק שהוא מקופח, אלא שאף המשפחה לא מכירה בכך ומזלזלת בחוויותיו הרגשיות. כתוצאה מכך הילד עלול להיסגר ולחוש אף מנוכר יותר. ילד שמסוגל לבוא ולטעון כי הוא מקופח וכי איננו מקבל מספיק תשומת לב הינו ילד בעל חוסן נפשי. ילד זה חש מספיק ביטחון בעצמו ובזיקה המשפחתית שלו, עד שאינו חושש להביע את רגשותיו. עלינו כהורים לעודד את הילד להעלות תסכולים שהוא חווה ולא לחוש מאוימים מכך.

תשומת לב.

ועתה לגוף הטענות של הבת. אם הבת מרגישה כי אינה מקבלת מספיק תשומת לב היא צודקת – תשומת הלב אינה נמדדת על ידי כלים אובייקטיביים, אלא הינה תולדה של תחושה פנימית. הבת מרגישה שהיא זקוקה ליותר תשומת לב, וחוויה פנימית זו זקוקה למענה רגשי. אין כאן מקום להשוואה בין תשומת הלב הניתנת לבת לבין תשומת הלב הניתנת ליתר הילדים, שכן לכל ילד צרכים משלו. כשהבת מבקשת יותר תשומת לב יש לפתוח את הנושא עמה – לְמה היא מתכוונת ואיזו תשומת לב חסרה לה. לעיתים קרובות אנו חוששים מלפתוח תכנים רגשיים שקשים לנו ולכן אנו רצים לפיתרון קסם מיידי. אנו מיד נותנים את המענה שנראה לנו כמתאים (במקרה הזה חדר פרטי) במקום לברר עם הילדה מה באמת חסר לה. ייתכן מאוד כי הבת כלל לא מעוניינת בחדר פרטי, דבר שרק יגביר את חווית הניכור שהיא עלולה לחוות.

פרטיות.

הטענה השנייה של הבת מתייחסת לחוסר הפרטיות. פרטיות הינה צורך בסיסי של כל אדם, בין אם הוא ילד ובין אם הוא מבוגר. הפרטיות מאפשרת לנו לחוות את גבולות העצמי שלנו, להכיר בהם ולהיות מסוגלים לפתח קשרים בין-אישיים עם הזולת. כאשר הפרטיות איננה מוגדרת לא יתאפשרו קשרים חברתיים, שכן קשרים אלו מבוססים על ההכרה של האדם מיהו, מהן דעותיו וכד'. לפרטיות יש מאפיינים רבים, הן במישור הגשמי והן במישור הרוחני. ללא ספק, המישור הגשמי הינו משמעותי ביותר ולכל אדם יש צורך בד' אמות בהן הוא יכול להרגיש מוגן ולא חשוף. בכל בית, גם בבית הצפוף ביותר, ניתן לאפשר 'מרחב מוגן' עבור כל אחד מבני המשפחה. מרחב זה יכול להתבטא בחדר נפרד, בארונית פרטית או אפילו ביומן אישי. בחירת המרחב הפרטי תלויה מאוד במשאבים של המשפחה וביכולותיה. גם כשהצפיפות רבה מאוד אין לוותר על שמירת הפרטיות.

לגבי המישור הרוחני, כאן התמונה סבוכה יותר. עלינו כהורים לאפשר לילד פרטיות כל עוד הוא אינו מסכן את עצמו או את הזולת. לעיתים קרובות ילדים מבקשים פרטיות כאשר הם גולשים במחשב, או ביחס לקשריהם החברתיים. החובה שלנו כהורים הינה לא רק לגדל את הילד, אלא גם לחנך ולהנחות אותו בדרך ההולמת את השקפת עולמנו. לאור זאת, דווקא הפרטיות הרוחנית היא מוקד הבעיה ולא הפרטיות הפיזית. עלינו ליצור יחסי אמון מול הילד ולאפשר לו להבין כי הפרטיות הינה תהליך נרכש המותנה בבגרות הפיזית והנפשית שלו. על ההורים להסביר לילד מהי פרטיות ומהן השלכותיה, ולאור זאת להבהיר לו גם את החששות שיש מפני מתן פרטיות בתחומים בהם הילד עלול להסתבך או ח"ו לפגוע בזולת. גבולות הפרטיות נקבעים בשיתוף פעולה של ההורים ושל הילד, אך השורה התחתונה הינה תמיד ההחלטה של המבוגר האחראי.

לכן לסיכום, כדי להתמודד עם טענות הבת מומלץ לנקוט בצעדים הבאים:

  1. מומלץ לברר איתה איזו תשומת לב חסרה לה ולנסות לתת מענה על צורך זה.
  2. יש לבדוק לְמה היא מתכוונת כשהיא אומרת שחסרה לה פרטיות. האם היא חשה שהצפיפות פוגעת בצנעת הפרט שלה, או שהיא חשה שבני הבית מתערבים ברגשותיה, חוויותיה או החלטותיה.

רק לאחר בדיקה זו ניתן לברר יחד בשיתוף פעולה עם הבת כיצד ניתן לתת מענה הולם לצרכיה. סביר להניח כי הפיתרון לקשיים יהיה אחר מאשר הקצאת חדר נפרד לבת. מעבר לכך, אם אכן הצפיפות רבה, הרי שהפיתרון של מתן חדר פרטי עלול לפגוע ביתר בני המשפחה שיחיו בצפיפות רבה יותר, דבר שיצור טרוניה כלפי הבת ורק יפגע בה במקום שישפר את מצבה הפיזי והרגשי.

ד"ר קובי סגל, פסיכולוג חינוכי והתפתחותי, מטפל משפחתי מוסמך

אם לא תספר

במדור "תמונת חיים" נעלה סרטים המציגים תמונות חיים מעולמו של המתבגר וממערכת היחסים שלו עם הוריו.

סרט זה הוכן והופק על ידי תלמידי/ות תיכון במגמת תקשורת. באמצעותו ניתן להכיר מקרוב את מחשבותיהם ותחושותיהם של מתבגרים בסוגיות שמעסיקות אותם וממלאות את עולמם האישי.

אם לא תספר / אולפנת להב"ה (15.07 דקות)

מה אמת? מה שקר? תומר ראה את אביו פוגע באימו – הוא בטוח שזו המציאות. כל חייו הבטוחים של תומר כבן יחיד ואהוב להוריו, מתמוטטים. הוא מרגיש שהוא חייב לספר…

לאחוז בתנועה

אתמול, רבו ביניהם שניים מילדי. אחזתי בידיהם והרחקתי אותם איש מאחיו, וכך עמדנו שלושתנו כשאני חושש לשחררם שמא יחזרו לריב או שמא יברחו ויתרחקו. התנועה הזו – האחיזה בילדים בתנועה וירטואוזית הפכית – התרחקו אך הישארו קרובים ביניכם ומאיתנו, מדגימה יותר מכל את הקושי להיות הורים, וזו הרי האחיזה בה אנו רוצים לאחוז בהם כל ימי חייהם.

לצערנו לא נוכל להחזיק בהם, ניאלץ להסתפק בתנועה של התרחקות והתקרבות – רצוא ושוב, שתאפיין את הקשר בינינו לבינם. נחבק אותם ונתכתש עימם, נתרחק ונתנכר, נהנה מן הקירבה ונדאג בעת ריחוק. אולם נזכור כי לוּ רק נקבל את התנועה הזו, היא תיצור את אותה האחיזה בה רצינו לאחוז בהם.

יתירה מזו, עלינו לעודד את התנועה הזו, לזמן אירועים שיביאו לקירבה ולריחוק, לא לפחד להעיר ולדרוש ולהתעמת, אך לא לשכוח ללטף ולשאול ולבטוח. עלינו להיות רציניים ואחראים, אך לדעת לקרוץ בעין אחת ולהיות גם אמיצים. לזה אולי נתכוונו חכמים (פסיקתא רבתי כא), בתארם את הקב"ה במתן תורה כבחור וזקן, כזעוף פנים ושמח, כמטמא וכמטהר. בחוּר לקרוע את הים וישיש לתת תורה, זועף לנוטים לרשעוּת ומסביר פנים לטובים, מאפשר לגלות פנים שונות בהלכה ולקבל את המחלוקת, גם אם היא מולו ("נצחוני בני, נצחוני בני").

ולכם הבנים והבנות נזכיר כי גם אתם נדרשים לתנועה הזו – תִפסו בנו חזק, אל תתנו לנו להתרחק עד כדי שלא נבין אתכם לחלוטין, גם לא להתקרב יותר מידי עד כדי שתהיו כמונו. עִמדו באמצע – במקום שנוכל להקשיב ללא צעקות, אך אין די שם בלחישות, במקום שבו אפשר לראות את הקולות – השיח בוער ואיננו אוכל.

הרב שלמה וילק, רב קהילת "יעל" בשכונת בקעה בירושלים וראש התיכון התורני "דרך אבות" באפרת

מכתב להורי דתל"ש – פרק ב: התמודדות עם ההשפעה על האחים הצעירים

המשך של מכתב להורי דתל"ש – פרק א

הפרק הראשון עסק ביחסים שבין הורים לבנם שנטש את אורח החיים של הוריו, ופרש מקיום המצוות שבין אדם למקום. הובהר עד כמה ילד זה זקוק לאהבת הוריו, וכי יש לאפשר לו להמשיך ולהתגורר בחיק המשפחה תוך שהוא מקבל על עצמו לנהוג על פי מתווה שמכבד את אורח החיים של המשפחה וגם את החלטתו שלו. אלא שפעמים רבות קיימת צלע נוספת בבית – הלא הם אחיו הצעירים, וקיים חשש של ממש מהשפעתו השלילית עליהם. ההורים עומדים נבוכים, שכן מצד אחד הם אינם רוצים להרחיק את בנם שסטה מדרכם, אבל מצד שני אינם רוצים שילדים נוספים ילכו בעקבותיו, וכשהשפעה זו ניכרת בילדים אלו הרי הם אובדי עצות.

כיצד ניתן לחסום את ההשפעה השלילית? האם נכונה גישתם של חוגים מסוימים המסלקים מהבית את הבן או הבת שפרקו עול מצוות על מנת שלא יקלקלו את האחרים?

לגרש או לקרב

 

ההתמודדות עם שאלה קשה זו הייתה נחלתם של אבות האומה. אברהם אבינו ושרה אמנו מציגים לכאורה שתי עמדות מנוגדות. שרה תובעת  "גרש האמה הזאת ואת בנה" (בראשית כא, י), ורש"י תולה זאת במעשים הקשים שעשה ישמעאל – גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה. אברהם דוחה את התביעה הזו – "וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו". רש"י אומר שפשוטו של כתוב הוא שלא הסכים לדברים מפני שישמעאל היה בנו, בעוד שלשרה הוא היה רק "בן האמה". כלומר, אין מגרשים בן מהבית, אף אם עושה מעשים נוראים ועלול הוא לקלקל את הבן האחר. ומשמע שאילולי ההתערבות האלוקית אברהם לא היה שומע בקול שרה ולא היה מגרשו.

גם עשו עשה, כדברי חז"ל, מעשים נוראים מעין אלו, ואף על פי כן לא עלה על דעת רבקה לגרשו פן ימשוך אחריו במעשיו המקולקלים את יעקב. מסתבר שסיבת הדבר היא שרבקה הייתה "אם יעקב ועשו".

ואף שאין לדמות מקרה אחד לרעהו, ובודאי שאי אפשר להשוות את הנסיבות ומציאות החיים של היום לתקופת האבות, דומה שההוראה הבוקעת מהתורה היא שאין מוציאים בן מהבית, גם כשקיים חשש שישפיע על הילדים האחרים. אמנם, אי אפשר לשלול לחלוטין גישה הפוכה מזו. לעיתים ההתנהגות בבית של הבן\הבת הפורש\ת מדרכי אבות היא בלתי נסבלת לחלוטין, וגם הקטנים יותר מושפעים ממנה מאד, ולעיתים גם הזוגיות ההורית נפגעת מאד, עד שאין יכולת לשאת את המצב. או אז, בדלית ברירה יש להרחיק את הנער הסורר מביתו עד שיסכים לתקן דרכיו.

אבא ואמא מאז ולתמיד

כאמור, כל עוד הדבר אפשרי יש להשאיר את הנער בבית, ולא עוד אלא שיש להעניק לו תמיכה ככל האפשר, ולהבהיר על ידי כך גם לו וגם לשאר הילדים שההורים ממשיכים לתפקד כאב ואם גם כשילדם הולך ומתרחק מהם באורח חייו. יש לאמירה זו חשיבות עצומה לא רק לנער עצמו שזקוק כל כך לתמיכה דווקא בתקופה קשה זו, אלא גם לקטנים יותר השואבים ביטחון עצום בחייהם מכך שההורים לא הפנו כתף קרה לבן שכל כך מצער אותם. כך נשמרת זהותם האישית המיוסדת על ביתם ומשפחתם.

אלא שדרך זו מציבה שתי בעיות: האחת, כיצד חוסמים את ההשפעה השלילית על הצעירים?  השנייה, מה אומרים להם כשהם שואלים מדוע דורשים רק מהם להקפיד על התנהגותם בעוד שלגדול מהם שפרש מקיום מצוות ההורים "מוותרים"?

בבהירות ובנחישות

ההשפעה השלילית מופיעה בשתי דרכים: פעילה וסבילה. בפעילה, הנער מנסה להטות את ליבם של הילדים האחרים לדרכו החדשה. בסבילה, עצם השהות שלו בבית והתנהגותו השונה גוררת את האחרים לחקות אותו ואת מעשיו.

דווקא את ההשפעה מהסוג הראשון ניתן לבלום ביתר קלות. כחלק מההסכם של הנער עם הוריו, עליו לקבל על עצמו קבלה כוללת שלא לגרור את אחיו הקטנים לדרכו החדשה. בנוסף, יש להגדיר באופן ברור ופרטני מה הן הציפיות ממנו בתחום זה. עם כל הקושי שבדבר יש להגדיר ולפרט את הציפיות מראש ולא רק להגיב ולבקר את הבן אחר שנכשל והתנהג באופן בלתי ראוי. סיכום ברור מראש יתקבל לרוב בהבנה, ויציב אתגר כולל שיש סיכוי רב שיתורגם הלכה למעשה. יתכן שמידי פעם הנער לא יעמוד בדיבורו, אולם על ההורים לאסוף את כל כוחות הנפש שלהם בכדי לא לוותר ולא להיכנע לחוסר רצונו של בנם לתרגם את ההיגיון שבתביעתם להתנהגות הלכה למעשה. דווקא במצבים מאתגרים אלה חשוב להקפיד הקפדה יתירה על קטנות כגדולות ולא להתחמק מעימות חינוכי שממנו יצאו הכל נשכרים.

יחד עם זאת ברור שקיימת גם השפעה עקיפה על הילדים הקטנים. גם איתה על ההורים להתמודד ללא רתיעה ובגלוי. יש להסביר לאחים את מהות השינוי שעבר אחיהם הגדול, ויחד עם זאת לדרוש מהם לשמר את אורח החיים הדתיים של המשפחה. ילדים רוצים שהוריהם יקרינו סמכות. בעקבות הפגיעה המסוימת בערך זה בעקבות מעשי האח הגדול, הם היו שמחים להחזרת הסמכות ההורית. דווקא המשבר שאירע במשפחה, מאפשר להורים לייצב מחדש את הסמכות ההורית שלהם. התרחקות האח משמירת תורה עלולה לערער את יציבות מסגרת חייהם של האחים הצעירים, ולפיכך הם ישמחו אם ההורים יציבו להם גבולות ברורים, וידרשו בנחישות ובהתמדה לשמור עליהם.

סיכום

על שלושה דברים עומדת מערכת היחסים שבין הורים לילדיהם: אהבה, אמון וכבוד. כשנער נוטש את אורח החיים הדתי של הוריו מזדעזעים שלושת היסודות הללו אצל כל השייכים למסגרת המשפחתית – ההורים, הנער ואחיו. מבחנם של ההורים הוא בייצובם של תשתיות חיים אלו מחדש.

היכולת להכיל את הבן\הבת במסגרת המשפחתית, הקשר של ההורים עמו וההקשבה אליו הם שיחזקו את המבנה המשפחתי במצב שנוצר. ואילו על הנער\ה להפנים שהבית אינו רק מקום שבו מקבלים שירות, אלא מקום שבו ההורים ממשיכים לחנך את ילדיהם, כולל אותו נער\ה שעזב\ה את שמירת התורה והמצוות.

הרב אהרן איזנטל, רבה של חיספין ור"מ בישיבת ההסדר