תגית: רווקות מאוחרת

הזכות לבחור

לאחרונה אני מוצאת את עצמי יושבת מול רווקים, ובעיקר רווקות, בגילאי 25 ומעלה, ומתאמצת לשכנע אותם שמותר להם לבחור, לברר, לסנן, ולא להיענות לכל הצעה שנשלחת לעברם. לכאורה זה כל כך פשוט ומובן מאליו; בכל תחום מתחומי החיים אנו עושים זאת: בוחרים, כל הזמן בוחרים!

אנחנו בוחרים מה ללמוד, היכן לגור, עם מי, מה לקנות ובאיזו איכות, היכן לעבוד, לאיזו הופעה ללכת ובאיזה צימר לנפוש. לפני שאנו עושים צעדים אלו, אנו שואלים, בודקים, משווים, מבררים, ומקווים שהבחירה שהגענו אליה אחרי תהליך הבירור תהיה אכן לטובה ולברכה. אם לא נהיה מרוצים בסופו של דבר, נדע שלפחות השתדלנו לבחור את מה שנראה לנו טוב ומתאים.

דווקא בנושא כל כך חשוב ומרכזי, כמו בחירת בן/בת זוג, מוצאים הרווקים עצמם תחת לחץ סביבתי מאסיבי, 'לחטוף' מכל הבא ליד, מה שמציעים לך, בלי לבדוק 'יותר מדי', בלי לברר, העיקר שאולי יקרה משהו. לחץ המעביר תחושה שאולי זו הזדמנות חייך, ואם לא עכשיו, ואתו – מי יודע אם בכלל, ואימתי.

באמת הכל נובע מרצון טוב (חייבים לעשות משהו!), מדאגה (מה האלטרנטיבה?), מאמונה (אף פעם אי אפשר לדעת מאיפה זה יגיע), מרצון להפיח תקווה (מה עדיף – שתישארי לבד בבית???), מייאוש (ממילא אין מה שאתה מחפש…) – ומתוך כל אלו, ביחד או לחוד.

אפשר להבין את הלוחצים: לכל אחד מהם כמה סיפורים באמתחתו, איך זה קרה באופן לא צפוי, עם מישהו שלא היינו מעלים על הדעת, על ידי מישהו שלא הכיר אותו ואותה, ובכל זאת זכה להיות שליח ההשגחה, והנה, עובדה, היתה חופה ויש בית!!!

נכון, הם צודקים. גם לי יש סיפורים כאלה.

ובכל זאת: כמה זה מתיש, למנות למעלה ממאה דייטים, ולזכור שעשרות מהם לא היו קשורים בעליל, וחלקם מעליבים עד משפילים: "זה מה שחושבים עלי???", "מצבי קשה עד כדי כך???".

לקראת כל אחד מהם התכוננה הבחורה במלוא תשומת הלב: איפור, לבוש, התכוונות, והבחור התגלח, 'וירד וטבל ועלה ונסתפג', ושניהם הגיעו עם ציפייה, חלומות, ציורים אפשריים… ומפח נפש צורב!!! תחושת ריק, עלבון, התשה, עוד תקווה שמצאה עצמה מושלכת לרחוב האשליות המנופצות.

כשמגיעה ההצעה הבאה, שלא נראית קשורה, זו שוב התלבטות קשה אם לסרב או לצאת: זכר המפגש המתיש צרוב בזיכרון, לא בא לצאת לעוד דייט מתסכל, ועם זאת, יש רצון עז להתחתן, וחשש להצטייר כ'סרבן דייטים', בררן ומתנשא, ואולי אם אסרב הפעם, יימנעו להבא מלהציע לי…

אפשר לחלק את חוויותינו לאלו שנותנות אנרגיות, ולאלו שלוקחות אנרגיות. דייטים חסרי סיכוי הם זוללי אנרגיות גדולים, ומדללים את המאגרים הטבעיים של שמחת החיים, התקווה והחיוניות, עד כדי ירידה למינוס.

יש לי סיסמא שאני משננת אותה לעוסקים בהיכרויות: תפקידנו הוא שלא תהיה 'פאדיחה'! שגם אם השידוך לא יגיע לחופה, הוא ישאיר זיכרון של ערב נעים. אם בני הזוג לא ימצאו עניין להמשיך, הם יוכלו לחשוב לעצמם: למי הוא, או היא, מתאימים מבין חבריי?

כדי שזה יוכל לקרות, מותר לשאול מי מכיר ומי יודע , אצל מי אפשר לברר, מי עוד מכיר? לשמוע את מילות התיאור, להקשיב למנגינה, ולהקשיב לעצמנו – האם משהו נשמע לי שייך, מעניין, מתאים? ואחרי כל אלו, מותר להגיד 'תודה שחשבת, לא מתאים לי'.

אז מה, לא ננסה? אולי דווקא הפעם נחמיץ את השעה והאדם?

אני מרשה לעצמי לומר, שלפגישות שאין להן סיכוי מלכתחילה, יש גם כן 'תג מחיר', ובמזומן.

נכון שאין לדקדק בכל פרט ופרט, וכדאי להשאיר מקום להפתעות ולהיכרות עם מקום לא מוכר, של הזולת וגם שלי. יכול להיות שהמציאות תהיה שונה מאוד מההצהרות שהצהרתי, יכול להיות שהוא יהיה שונה מאוד ממה שאמרו עליו, אבל לפחות שתהיה היתכנות של קשר.

(לאלו ששפר מזלם והם מוצפים בהצעות, וגם זה אתגר לא פשוט, אני מציעה להפעיל מערכת סינון ביתית, או חברית. לבקש מבן משפחה או חבר שסומכים עליו, שיהיה מוכן לברר ולעשות את מלאכת הניפוי הראשונה, כך שעל שולחן העבודה של המועמד תהיינה לא יותר משלוש הצעות בזמן נתון, והוא יוכל לבחור אחת מביניהן, בלי להתבלבל מהשפע המוצע).

לנו, המציעים או המבררים, חשוב לזכור, שהגנה על בריאות הנפש של צעירינו ועל האמון שלהם בעצמם (ובנו), זו מצווה וחובה. נשתדל להרבות בהצעות מתאימות, נקבל בהבנה ונכבד את הרצון לבדוק, לברר, ולהשיב בחיוב או בשלילה. והעיקר, לא להתייאש, ולנסות שוב!

התפרסם ב"צהר"

חיה מאיר, יועצת ומאמנת אישית

"הורים כבני אדם"

אם עם בנה הבוגר - על הורים בליווי ילדים לקראת בניית זוגיות טובה

א.  הסרט     

 

כששלושת בני היו בני 32 27 ו-24, הייתי אני בת 55. מצאתי את עצמי עם ראש ולב דחוסים במחשבות ורגשות אודות האימהות שלי, ועשיתי על זה סרט. מאז אני מראה את הסרט לקבוצות נשים, ובעקבותיו עולים דיונים מרתקים אודות השלב הזה שבהורות.

בעקבות הסרט הוזמנתי להרצות לפני פורום מכובד של נוגעים בדבר. בהסבר אודות הצורך במפגש נאמר: "על מנת למלא את תפקידם כהלכה, לפעמים ההורים נדרשים ליזום, להיות מעורבים, להביע דעתם, ולפעמים הם נדרשים לשתוק ולהימנע מהתערבות". נראה לי שבמשפט הזה מגולם לב הקושי במה שנדרש מהתפקוד ההורי בשלב בו אנחנו עוסקים. הקושי הוא במאמץ לייצר גמישות לוליינית בין הצרכים ההופכיים כמעט של הילדים בתקופה הזו. צרכים שגורמים להם להביע נזקקות גלויה וסמויה כלפי ההורים מחד, ורצון עז להתרחק ולהתנתק מאידך. ההורים אז נתונים לטלטלות חוזרות ונשנות של הצורך להתמקם נכון. איך לעזור, במה, כמה. איך לא להיעלב, לא להיעלם… איך להישאר קשוב וקרוב למרות התנהגויות מרחיקות מהילדים. הורים כל כך רוצים להיות הורים טובים. כל כך דואגים. והדבר האחרון שהילדים צריכים ומסוגלים לראות, אלה עיניים דואגות, ביטויים של חרדה, חוסר שביעות רצון שחששות בבסיסו.

במפגשים בעקבות הסרט התוודעתי לתכנים האלה המעסיקים הורים שלא בקליניקה. בקליניקה אני פוגשת בנים ובנות צעירים שרוצים לשנות משהו בהתמודדויות שלהם בשלב החיים הזה, ובסדנאות לזוגות אני פוגשת את קבוצת ההורים לצעירים אלה. ההורים הם אלה שכלפיהם מופנות האמירות: נדרש מהם…. צריכים ל…. ללוות.. לעזור…לתמוך… לתת… לדעת… להשתמש בכלים… להתערב… להיות מעורבים… להיזהר… להיות אחראים… להגיד… לשתוק…. לתת דוגמא….

 אימי בת 89, שתהיה בריאה. התייעצתי איתה בנושא. היא מיד הגיבה: לעזור לעזור לעזור. התייעצתי עם בני, אבא לשלושה קטנים. הוא מיד הגיב: להיות איתם. כשעצוב לו – להיות עצוב איתו, כששמח לו – להיות שמח איתו. חשבתי לעצמי: איך הורים יכולים להיות גם במצב של עזרה מתמדת, נתינה, ויתור על דברים אישיים, וגם בד בבד להיות פנויים ומותאמים רגשית.

 אז מי הם האנשים האלה, ההורים האלה? מה הם צריכים להיות בשביל לעמוד בזה, לעשות את כל זה? מה הם צריכים להיות בשביל לא לעשות? מה עובר עליהם?

***

הוצאתי מהספרייה שלי מה שנראה קשור. אז כפי שאתם רואים יש ספרות ענפה בהדרכת הורים. אבל רק בשנים האחרונות, מבצבצות פה ושם התייחסויות לגילים עליהם אנחנו מדברים. במייל שלי עכשיו יש הזמנה לשלושה כנסים בנושא.

האם זו תופעה מבורכת? כשמדברים על הדרכת הורים אפשר לסמן כמה אסכולות, שההבדל העיקרי ביניהן הוא מוקד הדיון: (א) עצות והוראות להורים לפי צרכים מזוהים של ילדיהם או (ב) התייחסות כוללת לאדם שתפקיד ההורות מהווה נגזרת חשובה מאישיותו, עולמו הפנימי וחייו כולם.

נראה שהדרכת הורים שבבסיסה איתור וניסיונות תיקון לכשלים ופתולוגיות הינה מחלישה ולעיתים אף משתקת. המתנגדים טוענים שהיא מערערת את בטחונם העצמי של המשתתפים. הם שואלים איך תמיד גידלו ילדים, איך חיתנו… איך עושים את זה בימינו בחברות מסורתיות, בעולם החרדי… המנגינות הללו מוכרות וידועות.

הגישה האחרת מציעה פתיחת מרחב חשיבה ודיבור שנותן הכרה להורים כבני אדם שלמים ומהווה במה לרצונות ולהתלבטויות שלהם עצמם.

***

ב.        הקניית ידע וכלים הוריים

 

נחזור לאנשים עליהם אנו מדברים בהקשר של הקניית ידע וכלים הוריים.

הם כיום בני חמישים שישים. כנראה השקיעו את מיטב שנותיהם, מאז היו הם בני 20-30, במילוי חובתם למדינה, בחיפוש ומציאת מקצוע, במציאת בן בת זוג, לידות, והתבססות כלכלית. הם עצמם קיבלו או לא קיבלו עזרה מההורים שלהם. ואז עכשיו, אפשר שהאנשים האלה, שהפעילו אחריות ומסירות ועשו מה שצריך ומה שנדרש ומה שמקובל ומה שהכרחי כדי לגדל ילדים, יכולים לנשום רגע. לחשוב הנה אמצע החיים מגיע, מה עשיתי עם חיי, האם ואיפה שמתי בצד את ההתפתחות שלי, למען לאפשר לילדי להתפתח. הנה סוף סוף אולי אוכל לארגן את חיי קצת לפי המטרות שלי, לפני שאזדקן… (דיבורים כאלה אני מרבה לשמוע יותר אצל נשים מאשר אצל גברים, אבל גם).

כן, לפעמים הילדים שבגיל נישואין, משקפים להוריהם את מקומם שלהם, וזה יכול לגרור עיסוק רב בחשבונות פנימיים מסוגים שונים.

 ועוד עניין בקשר ל"הורים" הנידונים במפגש הזה שלנו. אולי ההורים שלהם עדיין עוזרים להם, אולי לנכדים. ואולי ההורים שלהם מתחילים להיות חולים והאנשים האלה, ההורים "שלנו", נהיים מקור התמיכה לאלה שמתחתם ולאלה שמעליהם. הם עסוקים בזיהוי ומילוי הצרכים של אלה שלפניהם ואלה שאחריהם. זה עומס.

העומס מגיע גם ממורשת הציפיות שקיבלו מדור ההורים וחשיפה לציפיות של דור הצאצאים. האנשים הללו מוצאים עצמם צאצאים של דור שידע מה נכון ומה לא. צאצאים לדור שעשה, הקים, בנה, למרות הצרות המצוקות והקשיים. דור שפעל מתוך היענות לערכים ברורים ומטרות מנוסחות. אם היה זה הישרדותי או אידיאליסטי, זה היה מסומן היטב.

והנה אלה שלפניהם, שמים לפניהם ראקציה. "מה שאני לא מחובר אליו לא קיים. זה לא עובר דרכי. החיים עוברים לידי. אם אני עדיין לא מצאתי את עצמי איך אני אמצא עכשיו בן זוג? עוד לא התחברתי לעצמי, איך אתחבר למישהו אחר?". גם הדור הזה יודע הכל. הוא יודע שהוא לא חייב לדעת כלום, ושהכל מורכב ושאין שום אמת אחת.

זו מבוכה נפוצה אצל ההורים. מבוכה שגורמת ערעור המקום היודע, הבטוח, הסמכותי. המבוכה הזו מוקרנת גם בתחושת הזכות והיכולת לתת עצות.

האנשים האלה אומרים:

– כבר מגיל 14 היא לא בבית, כשהיתה באולפנה עוד סיחנשנו מידי פעם, בשרות הלאומי רצתה להיות רחוק, בכל המובנים… אז עכשיו שאני אגיד לה מה לעשות?!

– בישיבה התיכונית הוא בא הביתה פעם בשבועיים, ב"הסדר" רצה רק לראות חברים. מזל שבצבא נהיה קצת תינוק ורצה אותנו עם האוכל והפינוקים. אבל לתת לו עצות? מה פתאום…

– בשירות הלאומי היא ניהלה את כל העולם, בחיים היא לא תשאל אותי איך לבחור מקצוע או בחור.

– בנושאים שבינו לבינה הוא סגור כמו בונקר. מקסימום יסכים ללמוד עם בעלי משהו.

ג.        הורים משמעותיים בתפקיד ההתפתחותי

 

אז אם היכולת להנהיג הדרכה ועצה נחלשה לנו, אפשר שהורים יכולים להיות מאוד משמעותיים בתפקיד ההתפתחותי של השלב ההתפתחותי שבמרכז הדיון שלנו. ניתן לראות את המשימה ההתפתחותית שעומדת בפני ליווי ההורים בצורה הטובה ביותר בדרך הבאה:

 "על כן יעזוב איש את אביו ואת אימו, ודבק באשתו והיו לבשר אחד"

מהתבוננות במפרשים לפסוק הזה, אי אפשר שלא להרגיש את הקשר החזק שמסומן בין הקשר הזוגי ההורי לבין מה שקורה לילדים. "על כן" – סיבה, מה שמניע ומאפשר. אם זה בהקשר של מניעת גילוי עריות, ואם בהקשר של חיפוש יחס רגשי מיוחד, דבקות מחוץ למשפחה הגרעינית. לא עם אמא ואבא. אפשר להציע שיחס זוגי מנפש ועד בשר (כך הרבי היה מתבטא) של ההורים הוא המנוף שבבסיס המנגנון שמאפשר עמידה במשימה ההתפתחותית של להיות איש, אישה. כבר לא ילדים…

מכאן אפשר ללמוד מהו העניין בו ההורים כן יכולים לתרום לתהליך בריא אצל בניהם ובנותיהן. בלי התנהגויות חינוכיות שאולי ההורים מרגישים שכבר אינם ביכולותיהם. אני מתכוונת לנושא של איכות הקשר הזוגי שבין ההורים.

מהות האישיות של כל אחד מההורים, ומהות היחסים ביניהם, הם בתחילתו ובסופו של עניין המשתנה היותר קובע בכוחות ובאמונה של הצאצאים אודות חיי נישואין. ידע וכלים מעשיים להורים הם רכוש רב ערך. אולם רקמת יחסים שמקרינה שהחיים ביחד אפשריים, נסבלים, ואפילו טובים משמחים ומעניקים שמחה וכח – זהו קנין הנספג בתוככי האישיות של הבן והבת, ומהווה כן שיגור בטוח אל מחוץ לבית.

אני שוב ושוב שומעת הורים שאומרים לי: אני מצטטת: "במקום לנבור לילדים החלטנו להתעסק עם עצמנו". "אנחנו רוצים לחזק את הקשר בינינו כדי לעמוד בתקופה הקשה של שידוכי הילדים". "לראות אותם זה כמו להסתכל בסרט על עצמנו, בואי נאהב כמו בימים ההם במקום להיות עצובים". או כמו שאבא אחד אמר לאישתו בנוכחותי: "את מפסיקה להיות בת זוג כשהם בסביבה. אם תראי להם שאת אוהבת אותי, הם יתחתנו לך יותר מהר…".

לא כל האנשים והנשים שילדו ילדים יחד, מגיעים לוותק של 20-30 שנות נישואין משותפות. מבין אלה שכן, לא כולם חוגגים את ימי הנישואין בשלווה ושמחה. יש הורים רבים שמלווים את ילדיהם בהיותם אלמנים, גרושים, פרודים נפשית ופיזית. גם אלה וגם אלה רוצים להעניק לילדיהם את המיטב. בכל המצבים האלה אפשר לקחת אחריות על האופטימיות. על היכולת לדבר. להסיר פחדים. זה קשור בשנוי רגשי אשמה והאשמה שאנחנו מומחים בהם, לחוויה של אחריות.

כאן אני מסתייעת ב: "לך לך מארצך… אל המקום אשר אראך"

יש לי מחשבות אודות רוח הזמן של השיח הפסיכולוגי בהקשר לנושא שלנו. בהגזמה אוכל לתאר זאת כך: מגיע בחור או בחורה אלי, מתישב/ת ואומר: יש לי בעיה… אמא שלי… אבא שלי…… איכשהו חלק מהשיח הפסיכולוגי התיאורטי, יחד עם תכונת ההאשמה העצמית של היידישע מאמע, יוצרים אווירת רקע כללית שההורים האשמים בכל. אני מעדיפה להתחיל טיפול בהזמנה לחפש את ה -"לך לך אל המקום אשר אראך…". מה הוא, היא, רוצה, מה היא אוהבת, מאמינה, איזה משמעות היא מזהה בחייה, מה אהבה והזדהתה איתו, מה חלומותיו…למה בכלל רוצה הוא, היא להתחתן…

נכון שהרבה קשור ונקבע על ידי ההפנמות מההורים ואי אפשר בכלל לעשות הפרדה ולהבחין. אבל עצם השיח הוא אחר ומזמין לקחת אחריות, להיות שמח באפשרויות הנפרשות בעולם של מעין חירות פסיכולוגית… אז מגיעה המשימה של קילוף השכבות שנדבקו תוך כדי ההיסטוריה האישית, וחשיפת העצמי המשוחרר לפעול בעולם להתפתחות ולצמיחה.

 אולי גם השיח הרווח אודות אחריות ההורים, יכול להתרחב ולהכיל עוד משמעויות. אולי גם השיח יכול לעזוב אותם במובנים מסוימים. ניתן לחשוב על כינון שיח שמזמין הורים לחדול מאשמות והאשמות, שכן אלה טבעם שמשתיקים ומשתקים יכולות חשיבה ופעולה. אשמה גוררת האשמה, ומתבטאת לרוב בהתרחקות ובנטישה על מנת לא להיות מותקף ולא להתקיף.

הורים לא רוצים לנטוש. הם מבקשים לשרוד את טלטלות הקרב על הקירבה עם הילדים ולהמשיך להרגיש הורים טובים.

 

נאוה גולדנצייל סגל, פסיכולוגית קלינית ומנחת סדנאות לזוגות

שיחה שניתנה במפגש "קידום מעמדם של הורים", תמוז תשע"ג

היא לא מספיק יפה…

ררווקות מאוחרתווקות מאוחרת

שאלה: אנחנו הורים דואגים. יש לנו ב"ה חמישה ילדים. ארבעה מהם כבר נשואים באושר ובנחת. אבל הבן החמישי "עושה לנו בעיות". הוא כבר בן 32 וב"ה יש לו המון הצעות של בחורות טובות מבתים טובים, אבל רובן נפסלו אחרי פגישה אחת או לפעמים אחרי שהוא מבקש לקבל תמונה של הבחורה. הטענה המרכזית שלו: "היא לא מספיק יפה בעיניי". אנחנו מודעים לכך שיש לו רגישות לאסתטיקה (וגם הוא מודע לכך), לכן מראש מנסים "להוריד אופציות" ומבררים מראש האם הבחורה נאה, על מנת למנוע פגישות סרק. העניין המתסכל הוא שגם על בחורות שכולם אומרים שהם יפות, הוא טוען שהן לא לטעמו. זה נראה כאילו אין לדבר סוף. עם מי שהוא לא ייפגש – הוא לא יהיה מרוצה (בדרך כלל מהמראה החיצוני). מה לעשות? איך נצליח "לחתן" אותו כבר?

 תשובה: הורים יקרים, ניכר משאלתכם שאתם הורים מסורים ומאוד רוצים לעזור. יישר כוח גדול על כך שאתם לא מלחיצים את בניכם ומנסים "להיכנס" לראש שלו ולהפגיש אותו אם בחורה שתהיה באמת עשויה להתאים לו. אתם מכילים את הצורך שלו באסתטיקה, ומנסים למנוע פגישות סרק. פגישות סרק הן פגישות עם בחורה שאחרי בירור קצר, כעבור שיחה של מספר דקות (ולפעמים גם בלי השיחה..), נראה לשני הצדדים שזה לא מתאים. אלו פגישות שניתן למנוע אם מבררים היטב מראש את הדברים הטעונים בירור. כאשר חוסכים פגישות סרק, בעצם חוסכים באנרגיה ובכוחות, שומרים את כוחות הנפש על מנת להשקיע בבן הזוג שיהיה יותר פוטנציאלי, יותר מתאים, יותר שייך. מפני שכל קשר זוגי, גם קשר עם בת זוג שנראה שממש שומעים את בת הקול שאומרת: "זה – זה!", מצריך השקעה של כוחות נפש, אם לא בשלב ההתחלתי של הפגישות, אז בהמשך, כאשר צריך להתמודד עם קונפליקטים וחוסר הסכמה (כן, הם קיימים גם אצל הזוג האידיאלי ביותר!).

לגבי בקשה של תמונה מראש, דעתי האישית וגישתי כשדכנית לא כל-כך מתלהבת מהרעיון, מכמה סיבות. ראשית, לפעמים הבחורה פשוט לא "פוטוגנית" , אין מה לעשות, בתמונות היא תמיד יוצאת הרבה פחות טוב מאשר במציאות.

שנית, קשה לי, באופן אידיאולוגי, לשים את העניין של המראה החיצוני בראש סדר העדיפויות, כאשר זה יהיה בין הפרמטרים הראשונים שייבדקו.

סיבה שלישית – אני מרגישה בכך מעין זלזול בבנות ישראל, ידועה אמרת חז"ל ש"כל בנות ישראל יפות הנה (מופיע גם ב"כה עשו חכמינו", היינו אמורים לגדול על זה..). כאשר שמים לבחור מספר תמונות של בחורות ואומרים לו תבחר, אני מרגישה קצת נעלבת בשביל בנות ישראל שיש בהן כל-כך הרבה עושר פנימי והן לא אמורות להרגיש ב"תחרות מלכת היופי" כאשר הן בתקופת השידוכים. וזה לא שאני בעד להזניח את המראה החיצוני, אך הוא בהחלט לא חזות הכול. תיתכן בחורה נאה מאוד אך מידות מקולקלות ואחרת, פחות נאה אך עם מידות תרומיות נעלות. ובבקשה לא להקשות עלי מהאימהות שמתוארות כ"יפות מראה", כי שם היופי החיצוני היה ביטוי ליופי הפנימי, כך ראוי למי שתוכו כברו ולמי שכבר הגיע לדרגת אימותינו הקדושות, רובנו (ואולי כולנו) עדיין לא הגענו.

כעת, לגבי בנכם היקר, כאן נכנס גם הפרמטר של הגיל, בנכם חצה את גיל ה-30. אמנם הוא עוד לא רווק מופלג ויש רווקים מבוגרים ממנו, אבל בכל זאת הוא צבר ותק נכבד בעולם השידוכים. כלומר, הוא נפגש עם המון בחורות. גם אם נניח שבאמת יש לו טעם אישי מאוד מיוחד, לא מסתבר על הדעת שאף בחורה (כמעט) לא מצאה חן בעיניו מבחינה חיצונית. אתם מדווחים שהוא נפגש עם הרבה בחורות, מבחינה סטטיסטית זה לא מסתדר – כיצד מתוך עשרות אם לא מאות בחורות – מעט מאוד יפות? תמוה.. בפרט שהבחורות שאיתן נפגש עברו בירור מקדים אם באמת הן נאות. לכן, נראה לי שהיופי זה רק תירוץ, תירוץ לפסול בחורה בלי שמישהו יכול לערער על בחירתו, כי הרי זה "הטעם שלו".

לכן, הרשו לי להציע פתרון אחר לבעיה. לא להיכנס בפגישות ובבירורים לדגם של "תחרות מלכת היופי", כי לא היופי פה זה העניין. בנכם פשוט מפחד, חושש מנישואין. ממחויבות לקשור את גורלו מעתה והלאה עם בחורה ספציפית. לצערנו, בתרבות המערבית החודרת אלינו מכמה כיוונים אנו רגילים לא להתחייב: "ללא התחייבות" זועקות הפרסומות, אם קנית מוצר והתחרטת-אפשר להחזיר תוך שבועיים ולקבל אחר במקומו. גם את הפלאפונים משדרגים כל מספר שנים – מישהו מתמיד ומשתמש כבר 15 שנה עם אותו פלאפון? אפילו כאשר רוצים לכבות את המחשב, אפשר להתחרט באמצע התהליך : "האם אתה בטוח שברצונך לכבות את המחשב?". והנה כאן, בנישואין, זה "בלי חרטות" כמו שאומרים הילדים. מחליטים להתחתן וזהו, זו בת הזוג שבחרת ואיתה אתה צריך לעבוד עד 120 (אלא אם כן יש מקרים חריגים שבהם הפתרון היחיד הוא גירושין, אך אנו מדברים על בדרך כלל).

קשה מאוד בעולם שמשדר לך: לא להתחייב, לא להתמיד, לא לנסות לתקן אלא לקנות חדש, להחליף, לשדרג – לבנות גישה אחרת של השקעה לטווח הרחוק, של מחויבות, התמדה ואמון בשינוי, בבניה ובצמיחה.

בעולם מודרני זה בנכם חי וכנראה באשמתו או שלא באשמתו – הוא הושפע. וכל זה מבלי לציין את הדגש החזק שהתרבות המערבית נותנת ליופי ולחיצוניות. כדי לעזור לו להתגבר על החשש ממחויבות, מקבלת החלטה הייתי ממליצה על טיפול פסיכולוגי, אצל פסיכולוג יר"ש כמובן. טיפול שיחזק אותו בתהליכי קבלת החלטות, בלקיחת אחריות באומץ, ישחרר אותו מהחששות, יגרום לו להאמין בעצמו, לסמוך על שיקול דעתו, וכמובן, לסמוך גם על הקב"ה שיעזור לו להחליט את ההחלטות הנכונות. טיפול שיעזור לו להתגבר – ולהתחתן! בהצלחה!

שרית יורב – מנחת נישואין, מרכז י.נ.ר-יועצי נישואין רבניים 

המאמר התפרסם בערוץ 7: http://www.inn.co.il

עוד מאמרים מאת שרית יורב:
היא לא מספיק יפה – המשך… – איך מחנכים להעריך חיצוניות לעומת פנימיות?
הוא לא אשם שהוא רווק… – רווקות מאוחרת
"שלא יתערבו לי בחינוך…" – כיצד מתמודדים עם ביקורת בענייני חינוך שמגיעה מן ההורים (הסבא והסבתא)?
איפה נהיה בליל הסדר? – שיתוף ילדים בהחלטות

יכול להיות שהבת שלי לא מתחתנת בגללי

יכול להיות שהבת שלי לא מתחתנת בגללי

השבוע קיבלתי שיחת טלפון מגב' לוי-

–          שלום, שמעתי שאת עוסקת בשידוכים. אולי תוכלי לעזור לבת שלי?

אני : בת כמה הבת שלך?

–          בת 32. אבל אני לא רוצה שהיא תדע שפניתי אליך…

אני: בגישה שלי יהיה לי קצת קשה לעזור לבתך, כי ודאי כבר נפגשה עם עשרות בנים ומפגש עם בן אחד יותר או פחות, לא ישנה את המצב. אבל אולי שיחה בינינו תוכל לקדם את הבת שלך.

–          מה הקשר בין הדברים הרי הבת צריכה להתחתן?! אני כבר נשואה!!

אני: לעיתים יש סיבוך בקשר בין האמא לבת שמעכב את הבת מלהתחתן.

גב' לוי קיבלה את דברי וקבענו פגישה.

כבר בתחילת הפגישה התחילה גב' לוי לספר על קשייה עם גילי, הבת שלה:

–          אין לך מושג כמה קשה לגילי. היא לא גרה בבית, והיא הייתה בקשר ארוך עם בחור. לאחר שהבינה שהוא לא מתאים לה הפסיקה את הקשר, אך הוא המשיך לשלוח לה מסרונים ולהתקשר. וממש קשה לה לא לענות לו.

עניתי: אני מבינה שגילי במצוקה אך מה הבעיה שלך? למה הדבר מציק לך?

–          קשה לי לראות אותה באומללותה. כל כך קשה לה להתמודד.

–          זה באמת נשמע קשה. יש לה עבודה?

–          ודאי! היא עובדת כמחנכת, וכולם מעריכים אותה מאוד!

–          היא מרוויחה?

–          ודאי! יש לה משכורת מכובדת של מחנכת, ומעבר להוצאות היא עוד מצליחה לחסוך!

–           כלומר, אפשר לסמוך עליה שהיא יודעת להסתדר בחיים?

–          כן בהחלט.

–           אם כך למה את לא סומכת עליה שהיא תסתדר גם בתחום זה?

–          אני באמת לא יודעת, אבל היא פשוט אומללה….

בנקודה זו הפסקתי את הבירור שערכתי ופניתי לתאוריה.

אנחנו מאמינים שכל ילד שלנו הוא בעל כוחות. לעיתים הילדים שלנו מעדיפים להבליט לנו דווקא את הצדדים החלשים שלהם. למשל אם אבקש לסדר את המטבח – יתכן שיאמרו שאין להם כוח, הם לא יודעים, הם לא יכולים וכדו'. הם יודעים שאם הם לא יסדרו, בסוף אמא תסדר את המטבח כי הרי ידוע שאחריות לא מתחלקת לשניים. האחריות לסידור המטבח היא על אמא, ואם אמא מבקשת עזרה – הילדים יעזרו כמידת רצונם. אך אם אמא תאמר להם – אני חייבת היום לנסוע וכשאחזור המטבח מסודר- הילד מרגיש שסידור המטבח הוא באחריותו,  הוא לא רק "עוזר" אלא האחריות עברה אליו.

כלל זה פועל בתחומים שונים. אך על פי רוב הבן\בת לא מודעים לכך ופועלים על פי התת-מודע. לעיתים נוח להם שהאחריות עדיין אצל ההורים, שההורים דואגים להם, וחושבים עליהם – שאמא מתקשרת לשדכנים ומבררת, שאמא שואלת חברות וכדו'.

תחושה זו נותנת הרגשת שייכות גדולה אל אמא. ותחושה זו בתת-מודע היא תחושה מאוד נעימה שלעיתים מונעת מהבחור\ה לעזוב את הקן החם ולהתמודד לבד עם החיים.

במצב כזה קשה להשקיע בקשר בצורה רצינית כי המשמעות תהיה עזיבת ההורים שדואגים לכל, לעומת מצב שבו צריך יהיה לקחת אחריות על החיים ולהתמודד עם מציאות חדשה ולא מוכרת.

אם כך מה עושים?

בדרך כלל, ההורים מעבירים לבניהם את האחריות המלאה לחייהם, במציאת מקום לימודים ראוי, במציאת מקום עבודה מתאים. אותה תחושה של ביטחון ואמון בבחור\ה חשוב שתהיה גם לגבי מציאת בן הזוג המתאים. כלומר, להאמין בהם שיהיו מסוגלים להתמודד עם מציאות חדשה של יצירת קשרים חדשים ואיתנים, והקמת בית חדש ויציב.

כשאמון ותחושת אמון כזו ממלאים את ההורים, מתקיים הכלל שאמרנו לעיל שאחריות לא מתחלקת לשניים והבנים לוקחים את האחריות ופועלים באופן רציני למציאת בן הזוג ולהקמת הבית.

אמון זה אמור להיות אמון מלא שמחליף את תחושות החשש: "אולי היא לא תצליח אולי חשוב שאעזור לה כי היא לא מסוגלת להסתדר לבד. וכו' וכו',"

תחושה פנימית זו עוברת לילדים ללא מילים. אין צורך לומר את הדברים אלא לחוש אותם בעוצמה ותחושות אלה עוברות לתת מודע של הבנים.

בבשורות טובות!

נורית שכטר, מאמנת למציאת זוגיות ולהורות, 052-4767316

הורים וילדיהם – הבת שלנו לא מדברת אתנו על הרווקות שלה

הבת שלנו לא מדברת אתנו על הרווקות שלה

שאלה: שלום, אנו הורים לחמישה ילדים. בתנו הרביעית בת 27, עדיין לא נשואה. יש לנו קשר טוב אתה והיא מגיעה יחסית הרבה לשבתות בבית. הקושי שלנו הוא בכך שבכל מה שקשור לשידוכים ודייטים אין דיבור כלל. הנושא הוא טאבו מוחלט. בפעמים הבודדות בהם אשתי או אני ניסינו להעלות את הנושא היא בקושי שיתפה פעולה והרגשנו שהנושא כאוב ורגיש. מה עלינו לעשות?

תשובה: הנושא של תקשורת בין הורים לילדים פושט צורה ולובש צורה בהתאם לנסיבות ולגילאי הילדים. אתגר התקשורת ההורית מחייב מודעות וצמיחה מתמדת, ושאלתכם מעידה על שתי איכויות אלו, אשריכם.

רווקות מתמשכת זהו ניסיון קשה ולא צפוי. רגשות שונים עשויים להתלוות לקושי זה: אשמה וחוסר בטחון, בדידות, ביקורת עצמית, כאב וקנאה ועוד. שאלות של זהות, שאלות אמוניות ושאלות של המקום שלי במשפחה, מעסיקות את הרווקה/רווק, במקרה זה בתכם. מענה לקשיים אלו יכול להיות באהבה ללא תנאי, בתחושת בטחון ובאופטימיות שלא פעם קשה להורים מודאגים לשדר.

לא פעם ההתלבטות האם ללחוץ על הבת ולנסות לשדל אותה לדבר מעסיקה את הורי הרווקים. כל כך הרבה יש מה להגיד ומה לייעץ. כל כך הרבה יש מה לשאול ומה לחזק ולעודד. אך לא פעם, כפי שאתם מתארים, הדרך חסומה. תחושה של אין מוצא. הבת או הבן אומרים: במילים או במעשים, עצור! הדרך לשיח חסומה.

השיח הישיר על הנושא הוא לא הדרך היחידה לתת מענה לקשיים. בתכם מעבירה לכם מסר בו היא אומרת שההכלה שלכם, אהבתכם ותחושת השייכות שהיא חשה בבית, משמעותיים מאד עבורה. לכן היא מגיעה הביתה לשבתות. בתכם בוחרת בערוץ העוקף מילים ומפנה מקום לתחושות. היא מתקשרת אתכם באופן שונה משאר הנושאים. שונה, אך מלא עוצמה.

הדרך בה אנו רגילים לשוחח היא דרך המילים. ערוץ המלל. והנה, בתכם זו מזמנת לכם את האפשרות ללמוד להעצים שפה אחרת. שפת התחושות. ככל שתצליחו להעביר לה את האמון שאתם נותנים בה, את ההערכה שלכם כלפיה-שלא נפגמת בגלל רווקותה, את ההתפעלות שלכם ממידותיה הטובות ומהתקדמותה בחיים בכלל: על ידי כל זאת תצליחו להעצים את החוסן הפנימי שלה, מבלי להגיד מילה. חוסן זה הוא מתנה ייחודית שאתם נותנים לה בתקופה זו של חייה. פעמים רבות הרווק/ה חשים שהחברה שופטת אותם ומאשימה אותם בכך ש'לא הצליחו להתחתן'. ככל שבתכם תחוש כי הבית הוא מקור של כוח ובטחון היא תחוש אהובה וקרבה אליכם. יתכן שהשיח הרגשי יפתח בטווח הרחוק גם את השיח המילולי. אך מה שחשוב הוא שהשבתות בבית מטעינות את בתכם בכוח ובאהבה. תנו לה את ההזדמנות להיטען ולחוות אתכם כהורים אוהבים המשוחחים איתה בשפה שנוח לה.

כלי נוסף שניתן להסתייע בו, הוא השקיפות. נסו לתאר שיחה בה אתה, אשתך או שניכם יושבים בנחת עם בתכם בסלון, בחצר או במטבח ומשוחחים אתה על הבחירה שלכם לא לדבר אתה על הנושא. ספרו לה שאתם חשים שזה מאד רגיש, שהיא אינה מעוניינת לפתוח את הנושא ואתם מכבדם זאת. הוסיפו, כי חשוב לכם להדגיש שבכל רגע שתבחר, אתם תמיד שם למענה וכי יש לכם בטחון כי היא תדע מתי כדאי לשתף אתכם.

שיח גלוי וכנה שכזה מעביר מסר עצום של כבוד לבחירתה לא לשתף, נכונות להיות שם בשבילה, ופותח פתח לשיתוף עתידי. מרגע זה ואילך, הנושא הוא לא טאבו. הוא בחירי. גם בתכם וגם אתם בחרתם שלא לשוחח עליו. בפועל, כאילו כלום לא השתנה, אך למעשה, אתם מובילים את המהלך ולא רק מגיבים אליו.

ברכתי לכם להמשך צמיחה ומודעות הורית ולכך שההתמודדות תלבש צורה חדשה, למשל איך מכניסים חתן חדש למשפחה. הלואי.

שירת מלאך, יועצת פו"פ ומנכלי"ת עמותת ישפה

עוד עם שירת מלאך בלב אבות:

בית ההורים כעוגן בתקופת הרווקות   מה התפקיד של בית ההורים בתקופת הרווקות שנמשכת לעתים זמן ממושך? איך הורים יכולים להוות מקור תמיכה עוגן ממנו אפשר להתמלא כוחות, ולא מקור נוסף ללחץ?

מגורים ב"ביצה": קשיים, אתגרים והתמודדויות   אחת ההתלבטויות בתקופת הרווקות היא היכן לגור, בבית ההורים או בדירת שותפים? רווקים ורווקות רבים בוחרים לצאת מהבית ולגור ב"ביצה". איך על ההורים להתייחס לכך?

תגובת הורים לקשר המעלה חששות עם בן/בת זוג של בנם/ביתם   הבן או הבת יצרו קשר עם בן/בת זוג שאינו נראה להורים מתאים וטוב עבור ילדם, ההורים חוששים מהמשך הקשר. כיצד עליהם לפעול? 

הבחור לא מתאים לה…

שאלה: הבת שלנו הכירה בשירות הלאומי בחור והם יוצאים כבר שנה וחצי. אנחנו לא אוהבים את הבחור וחושבים שהוא לא ראוי ומתאים לה. אנחנו לא מוכנים להכניס אותו לבית שלנו ויש הרבה כעסים בינינו לבין הבת. מה אפשר לעשות כדי לגרום לה לפקוח עיניים ולראות את הבחור כמו שהוא?

תשובה: כהורים אנו מצפים ומקווים שילדינו יבחרו בני זוג שימצאו חן בעינינו, וימשיכו הלאה את מורשת המשפחה לדורות הבאים. יש גם ציפייה, שההשקעה המרובה בחינוכם תצייד אותם בקריטריונים מתאימים למצוא בני זוג ראויים וטובים.

השאלה העולה כאן מתייחסת לפרק זמן ארוך, שנה וחצי של קשר בין הבת לבחור. קשה לטעון שהיא איננה מכירה אותו, וטרם עמדה על תכונותיו. מתוך השאלה, איננו יודעים מהם חסרונותיו, שבגינם אין ההורים מוכנים להכניס אותו לביתם. האם מדובר בחסרונות מובהקים? האם יש מרכיב בעייתי בטיב הקשר? האם מדובר בציפייה ש"לבת שלנו מגיע הטוב ביותר"?

בוודאי קשה להגיע להבנה והידברות עם הבת במקום של כעסים ודחיית הבחור. במצב כזה, היא מתגייסת כולה למענו, ולהגנתה (כפי שהיא מבינה את זה), ותוך כך היא מנועה מלראות את חסרונותיו, במידה והם אכן קיימים. במקביל, גם ההורים אינם יכולים לראות את התמונה כמות שהיא, כשהם נתונים לכעסים ומסרבים לבדוק את הדברים לגופם.

חשוב לצאת ממקום של כעס והתנגדות, או דעות קדומות, לבירור לגופו של עניין. לנסות להשיג מידע אמין על הבחור(רכזת שרות לאומי, רב, מחנך וכד') ועל משפחתו, לברר נתונים אישיותיים, ולהגיע לשיחה רצינית עם הבת על סמך עובדות ולא מתוך רגשות ורגשנות.

ייתכן שיתברר להורים, שהבחור הוא מאותם בני עניים שמהם תצא תורה, ובתם ראתה ללבב כשהם ראו לעיניים. יתכן שיתברר לבת שאכן הרגש גבר עליה, אך באמת אין הם מתאימים באורח חייהם ומטרותיהם, ועם כל הקושי שבדבר כדאי להתנתק.

נתפלל שה' ימציא לילדינו זיווגם הראוי להם, ויאיר את עינינו לראות בטובתו.

חיה מאיר, יועצת ומאמנת אישית

נערה עצובה סוגרת את התיק שלה

בת 25 המחפשת עצמה

הבת הרווקה מחפשת עת עצמה

שאלה: הבת שלי – רווקה, בת 25 – עסוקה בלחפש את עצמה, מבולבלת ולא זזה בכלל. מה יהיה? איך עוזרים לה?

תשובה: התיאור שלך משדר את המצוקה של בתך. מדבריך משתמע שהיא לא לומדת, לא עובדת, מתנהלת בפסיביות מוחלטת, "לא זזה בכלל". אם אכן כך הם פני הדברים, זקוקה הבת לייעוץ מקצועי.

לעומת זאת, אני רוצה להניח שבתך לא הגיעה למצב כל כך אקוטי. היא עובדת לפרנסתה, אולי לא בעבודה הכי מועדפת על ידיה, לומדת/סיימה לימודים ומחפשת תעסוקה הולמת, רוצה למצוא בן זוג אולם מתקשה לפעול באופן אקטיבי לכיוון.

קשה לנו כהורים לראות את ילדינו שלא במיטבם. בגיל זה ציפית לראות את בתך נשואה, אולי אם לילד או שניים, מתפקדת ומאושרת. סביר להניח שגם בתך רצתה בכך, אבל תוכניותיה השתבשו. במציאות זו היא נתונה יותר למצבי רוח מטלטלים, רגישה לדימוי העצמי שלה, מאוכזבת מעצמה, ותחושות אלו דוחקות אותה לפינת הבלבול וחוסר המעש.

במקביל, גם אנחנו כהורים חווים תחושת כישלון. בצד המחשבות המציקות לנו, איפה טעינו, מתגנבות גם מחשבות שיפוטיות כלפי הבת, למה היא לא יכולה להיות 'כמו כולן'? למה היא כל כך מבולבלת? למה היא לא מזיזה את עצמה? תחושות אלו מוקרנות אליה, עם מטען הכאב והתסכול הנלווים, ומוסיפים לה מטען קושי נוסף לשאתו.

בתך צריכה יותר מכל את התקווה שלך, את האמון והאמונה שלך, שהיא תוכל למלא את משאלותיה לטובה, ובע"ה תמצא את עצמה, את בן זוגה ואת העיסוק המתאים לה. על 'מצע רגשי' כזה, תומך ומחזק, אפשר לנסות לפעול: למצוא זמן נאות לשיחה על מחשבותיה, תוכניותיה, איך ניתן להתקדם לכיוון היעדים שהיא רוצה בהם, מי יוכלו להיות לה לעזר בדרכה, אילו סוגי מידע היא צריכה כדי להתקדם מהמקום הנוכחי והיכן ניתן להשיג מידע זה (בין אם מדובר בכיוון לימודי או מקצועי, ובין אם מדובר במציאת בן זוג).

חיה מאיר, יועצת ומאמנת אישית

כמה באמת עולה חתונה?

לשמיעת/הורדת האודיו בלבד:

 

על המיזם "הורות לנצח"

היא כבר מרוויחה יפה ועדין חושבת שאת המחשב החדש אתם צריכים לממן לה? מיזם "הורות לנצח" בא לתת מענה להורים למבוגרים צעירים אלה שעדיין חיים בבית ואלה שכבר עפו מהקן. רווקים או נשואים צעירים מעמידים אותנו ההורים בפני אתגרים חדשים הדורשים למידה והערכות חדשה.

אנו משופעים בחוגי הורים לגיל הרך ומוזמנים לערבי הורים מיוחדים לגיל ההתבגרות. אולם כשילדינו מחליפים קידומת ומטפסים בשנות העשרים לחייהם המבוכה כמו גם הבדידות של ההורים רבה. מיזם "הורות לנצח" בהובלתה של הרבנית ענת נובוסלסקי ובסיועה של הפסיכולוגית נחמה קירשנבאום אבינר נועד להציף את האתגרים המיוחדים העומדים בפני הורים לצעירים בוגרים, להעלות את העניין למודעות הציבורית ולהציע דרכי פעולה.

עוד סרטונים מ'הורות לנצח':

מי אמר שרווקות מאוחרת היא בעיה?

הורות לנצח – הורים כשדכנים

האם יש גבול להתייעצות הורים?

תנצלו את הזמן ליצור קשר