תגית: רשתות חברתיות

אפליקציית ווטסאפ – והשלכותיה לגבי בני הנוער



 

הרב יונה גודמן, המנהל החינוכי של מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא, וראש תחום חינוך אמוני במכללת אורות ישראל

נערה גולשת במחשב

פער דורות מקוון

בימינו הורים וילדים כאחד יודעים להשתמש במחשב הביתי. אך בדיקה מעמיקה יגלה כי שימושיהם שונים לחלוטין. הורים משתמשים במחשב כדי לבדוק: חדשות; מספרי טלפון; חשבונות בנק; מפות ועוד. בקיצור: למידע. אצל הנוער השימוש העיקרי אינו למידע אלא למפגשי חברה כמו בפייסבוק. מכאן, כי למרות שנדמה לנו שכולנו עסוקים באותו הדבר, אנו בעצם עסוקים בשתי שפות זרות. וכידוע, פער שפות יוצר קושי לחנך.

זאת ועוד, במחקר מפורסם שהתקיים בארץ התברר שנוער בקיא הרבה יותר מהוריו בשלל שימושי מחשב. ברוב הבתים, כשיש תקלה במחשב ההורה קורא לבנו לטפל בבעיה. חלק אחר באותו מחקר הראה כי רוב ההורים אינם יודעים מה בדיוק ילדיהם עושים במחשב: באלו אתרים הם אוהבים להיות, האם יש להם פייסבוק ועוד.

מצב זה מסוכן. תהליך חינוכי רגיל מתקיים על ידי "שאל אביך ויגדך". כשהורה מלמד את בנו מיומנות, הוא מלווה את הלימוד גם במסרים רוחניים וחינוכיים. אך כשהילד לומד בעיקר מחבריו – בזמן שלהוריו אין מושג במה מדובר – יש 'פער דורות' שמונע הכוונה רוחנית וחינוכית. המחיר החינוכי שמצב זה גובה דומה למה שקורה לעתים לילדי עולים חדשים אשר הוריהם אינם מסוגלים לכוונם כיאות. המסקנה היא שצריך ללמוד את השפה, ובהעדר השתלמות מומלץ לעשות זאת בעזרת הילד. כדאי שילמד ויסביר לך מה הוא עושה במחשב ומה הן 'רשתות חברתיות'. באופן זה ניתן להיפגש עם עולמו, ובו זמנית להוסיף לו מחכמת חייך ומתורתך. דווקא נוכח חידושים בהם אין מסורת משפחית, הוא זקוק להכוונתך ולנוכחותך.

הרב יונה גודמן, המנהל החינוכי של מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא, וראש תחום חינוך אמוני במכללת אורות ישראל

ההשלכות של שיתוף תמונות קשות מזירות פיגועים

הרצח הנורא של הלל אריאל ז"ל, מעבר להשלכות הישירות שלו על המשפחה והסביבה הקרובה הדגיש שוב פעם את עוצמת הרשתות החברתיות שמתדלקות ומוסיפות בהלה ולחץ באמצעות הפצת התמונות הקשות מזירת הרצח שמתפשטות לכל עבר: החל מהאינסטגרם הפופולארי במיוחד אצל הנוער ועד לפייסבוק ולוואטסאפ שמתחיל לתפוס כבר מהגילאים המוקדמים במיוחד: כיתות ה – ו.

נראה שגם אם התרגלנו לריטואל חסר האחריות מצד האתרים הגדולים שמנסים למכור ולקדם את האייטמים שלהם באמצעות כותרות כמו:

"תמונות קשות במיוחד מזירת האירוע", כולל הבאת העדויות מזירת האירוע בHD וברזולוציה של מיקרוסקופ אלקטרוני, הרי שמהירות ועוצמת התפשטות התמונות דרך הרשת המסועפת של מנהרות הוואטסאפ מצריכה התמודדות שונה:

כאן, כבר לא מדובר באתר צהוב ומוכר שלמדנו מראש היכן נמתחים גבולות האתיקה המטושטשים עד לא קיימים שלו:

ילד בכיתה ה', שקיבל את התמונה מחברו שקיבל מאחיו הגדול שמעודכן דרך קבוצת הסניף השכונתית.

התוצאות של חשיפה לחומרים כאלו מצד נוער בטווחי גילאים מוקדמים מיסודי ועד לתיכון יכולות להיות חמורות:

מפיתוח חרדה ואובדן הביטחון האישי לנערים שגרים ביישובי ספר, שכן הפעם בניגוד ל'טרמפיאדת הגוש' או מקום מועד אחר, מדובר בנערה שנרצחה באזור האמור להיות מוגן ביותר עבורה: חדרה האישי.

ועד לפיתוח הפרעות שנגרמות כתוצאה מחשיפה מוקדמת למראות שיש בהם בכדי לערער על עולמם הפנימי של הנחשפים הצעירים.

לכן, כדאי ומומלץ לכל הורה, לבדוק ולהיות מודע לתנועה העמוסה והקודחת תמידית שמתרחשת בקבוצות הוואטסאפ ובמכשירי הסמרטפון של ילדיהם: לא מתוך מקום של 'הצצה' ופגיעה בפרטיות אלא מתוך מעורבות ואכפתיות.

במידה ורואים שאכן התמונות הקשות הללו נמצאות במכשירים, יש מקום להסביר שכל הפצה ושיתוף של תמונות אלו, יכולה לגרום לתוצאות שיפגעו במגוון הדרכים המוזכרות לעיל בשאר מקבלי התמונה.

דווקא כעת, עם תחילת החופש הגדול, בו מספר שעות החשיפה לסמרטפונים ולרשתות החברתיות עולה באופן ניכר, הדבר חשוב והכרחי מתמיד וערנותם ומודעותם הנוכחת של ההורים לתופעה, חייבת לתפוס שבעתיים.

 

אבינועם הרש, מחנך, וסמנכ"ל חברים מקשיבים

לתגובות ניתן לפנות למייל הבא:

GMG – גורנישט מיט גורנישט

בעולם הדיגיטלי שלנו פועלת דמותי הוירטואלית יותר מאשר אני עצמי. רוב הסיכויים שאת ואתה הקוראים את דברי, אינכם מכירים אותי, ודמותי כלל לא חשובה בעיניכם. ה"אני" נמצא במחשבי משרד הפנים, בכתבות בעיתון וב"ראש יהודי", בטוקבקים, ברשתות חברתיות, בתמונות ודימויים, הרבה יותר מאשר במציאות. העולם הוירטואלי ודימויו תופסים את מקומו של העולם האמיתי, והילדים חיים בשני עולמות, וזה הוירטואלי משמעותי יותר לרבים מהם. "מי אני?" שואל ילד את עצמו. זה שההורים מכירים? זה שהתחפש לבן 18 בפייסבוק? זה שכותב טוקבקים תחת השם "זה שיודע" או "גורנישט"? ריבוי הערוצים הביא לריבוי האישיות, וראוי להורים לתת את הדעת על חינוך הילדים לבניין אישיות מוצקה אחת, שגם בדימוייה הוירטואליים היא עדיין משקפת את האישיות האמיתית, המוסרית והברורה.

המפתח לכך הוא בבניין הבטחון העצמי של הילד, שאינו צריך להסתתר ולגבש זהות אלטרנטיבית. כדאי לשוחח עם הילדים על הנזקים של פיצול האישיות, על השקר שבדימוי הוירטואלי/טלויזיוני, על הזיוף בהפיכת המייצג לדבר עצמו, על שמירת העיניים ועל הטוב והישר הנשקף מן המראה שלהם כשהם לא מחופשים. חברו בין הילד לבין שמו, לבל ירצה להיות אנונימי ובכך לברוח מאחריות, הזכירו לו כי דעתו חשובה וראוי שיביע אותה בפורום הנכון. הזכירו לעצמכם ולהם כי חברים וירטואליים יכולים להיות חברים אמיתיים רק אם הם אמיתיים, הרי גם לרבש"ע אנו יכולים להתייחס רק מתוך הופעתו במציאות חיינו.

הרב שלמה וילק, רב קהילת "יעל" בשכונת בקעה בירושלים וראש התיכון התורני "דרך אבות" באפרת

נא להירגע: האיום הוא זבל סתמי ומהנה

במחקר תקשורת ההמונים ישנה תופעה מעניינת שמוגדרת על ידי החוקרים 'פאניקה מוסרית'. מדובר במצב שבו מזהה קבוצה מסוימת כניסה של מדיום חדש, או גל של תכנים חדשניים, הנתפסים כבעלי פוטנציאל להשפעה מוסרית בעייתית. נציגי הקבוצה – כגון הורים ומחנכים – החוששים מהשפעה זו יכוונו לכך שהמדיום או התכנים המאיימים יישארו בלתי נגישים לאוכלוסייה שעליה צריך לגונן: ילדים, בני נוער, ציבור דתי וכו'.

הופעתם של ז'אנרים מוזיקליים פרועים, סדרות טלוויזיוניות בעלות רמה מוסרית נמוכה ובעצם כמעט כל חידוש מהפכני במדיה גררו אחריהם תגובות מגוננות. מגננות אלו ליוו את הופעת הדפוס באירופה, את החשש מפני הטלוויזיה בארצות הברית, את הופעתו של האינטרנט בבתי הציבור הדתי, ואת חדירתו של הטלפון הסלולרי לציבור החרדי בישראל.

תיאוריית 'הפאניקה המוסרית' זקוקה בעצמה לביקורת: טענתה כי דאגה חינוכית – אשר במקרים רבים היא מבוססת היטב – אינה אלא פטרונות היסטרית הינה עמדה אשר בעצמה סובלת מפטרונות יתרה. ניתן להתווכח על יעילותן של העמדות החינוכיות ה'היסטריות', ולהוכיח כי הקריאה להוצאת האינטרנט מהבתים או הניסיון לכפות את 'הסלולר הכשר' על ציבור שלם אינם יעילים, אולם יחד עם זאת ל'מסעי הצלב' כנגד החידושים המדוברים יש בסיס מוסרי, הגיוני ומתקבל על הדעת.

אנטי-לייק

'תופעת הפייסבוק' מהווה דוגמה קלאסית ל'פאניקה מוסרית'. הרשת החברתית החדשה, שצברה לעצמה מיליוני חברים תוך זמן מינימלי (ובתוכם כ-90% מבני הנוער הגולשים ברשת, ע"פ סקר TMI לשנת 2010), לוותה כמעט בחזית אחידה של התנגדות מקרב מחנכי הציבור הדתי, החשוף לאינטרנט. מאמרים, שיעורים, מערכי פעילות של החמ"ד, חוברות הדרכה של תנועות הנוער, עלוני שבת ושו"תים – הזהירו רובם ככולם מפני הסכנה המקוננת בקרב ילדינו.

ניתוח בעיותיה של הרשת החברתית החדשה הקיף מגוון רחב של סכנות: אשליית הקשר שיש ברכישת החברים האינטרנטית ועיוות מושג החברות; הדגש הניתן בפייסבוק על הוויזואליות וההופעה, וממילא על הצדדים החיצוניים של החיים; הבניה של תקשורת רדודה ומלל לא משמעותי לעומת דיבור של אמת; החצנה של עולמו הפנימי של המשתמש, ומכירתו לגולשים תמורת 'לייק'; בריונות אינטרנטית, הצקות, התעללויות וחרמות; בעיות של קשר עם זרים, הטרדות מיניות וגנבות זהות; תופעת העדר, פריצת גבולות הצניעות, בעיית המציצנות ועוד ועוד. בחלק מהמקרים מגובה ההתנגדות במאמרים מחקריים או מחקריים-למחצה, ולרוב בסיוע מקרים קשים שאירעו ברשת הפייסבוק ובהם נפגעו ילדים, אירועים שפורסמו בהבלטה באמצעי התקשורת בישראל.

גם לאחר 'מהפכות הפייסבוק' – כיכר-תחריר המצרית, חרם הקוטג' הישראלי ומחאת רוטשילד – נראה שהשיח הדתי על הרשת החברתית נותר כשהיה. ההתמודדות החינוכית שהוצעה על ידי רוב הרבנים והמחנכים הייתה פחות או יותר זהה. אנסח אותה באופן פשטני כעמדה של 'לכתחילה ובדיעבד': מכיוון שהפייסבוק הינו כלי מזיק ולכל הפחות מיותר, לכתחילה עדיף למנוע מהתלמידים את השימוש בו. אלא שמכיוון שזוהי 'גזרה שאין הציבור יכול לעמוד בה' – יש לנקוט צעדים חינוכיים, כגון מעקב על ידי חברות של ההורים ברשת החברתית, הגבלת שעות הגלישה, סייגים שונים להעלאת תמונות, שיחות חינוכיות וכו'.

במקום מה

ניתן לדון ארוכות בכל אחד מהטיעונים הנ"ל. באופן כללי, יש להיזהר מלייחס השפעות מרחיקות לכת על גורם בודד, בלא בחינה מדוקדקת של ההקשר החברתי והתרבותי שבתוכו הוא פועל. אך החשיבות העיקרית נתונה לשורה האחרונה: לעניות דעתי, הקול הדומיננטי של המחנכים בציבור הדתי השולל (או מקבל 'בדיעבד') את הפייסבוק מהווה שגיאה חינוכית. אבסס את דבריי בשלוש נקודות. שתיים מהן יציגו את ההחמצה שבגישה זו, והשלישית את הסכנה שבה.

כאשר פורץ מדיום חדש או גל אופנתי עדכני, הבדיקה הראשונה הנדרשת היא שאלת החליפיות. את מה מחליפים משחקי המחשב: את הקריאה בספרים או את הצפייה בטלוויזיה? על חשבון מה באה הצפייה במשחקי הכדורסל: על חשבון שעות לימוד או במקום השיטוט המשמים בקניון ובמרכז העיר?

הפייסבוק לא נכנס בחלל ריק. מדובר ברשת חברתית שהחליפה את הרשתות הקיימות: את ה-ICQ, המסנג'ר וחדרי הצ'אט. מזווית זו מהווה הפייסבוק הצלה של ממש עבור בני הנוער. הצ'אטים המקוונים היו אחד ממוקדי הסכנה האיומים ביותר ברשת – הן מבחינת הסכנות הפיזיות (ע"ע סיפורו הנורא של אופיר רחום), הן מבחינת הסכנות המיניות (ע"ע סדרת התחקירים 'ילדות בסכנה' של העיתונאי דב גילהר) והן מבחינת הסכנות הרוחניות שבחשיפה לשיחות הרדודות והזולות ביותר שניתן להעלות על הדעת, והכל במסווה של אנונימיות מוחלטת.

במובן זה מהווה הפייסבוק שינוי יסודי של כללי המשחק: בהגדרת משתמש פשוטה החוסמת את הפרופיל לצפייה פומבית, ובדחייה קלילה של פניות מפרופילים לא מוכרים, נמנע הקשר עם אלה שאין ברצוננו לבוא איתם במגע. מחקרים מראים כיצד אלה שהוטרדו או נפגעו בעקבות שימוש בפייסבוק היו ברובם המוחלט 'משתמשים לא נבונים', היינו כאלה שהגדירו את הפרופיל שלהם כפומבי, ולעתים אף חשפו פרטים אישיים כגון טלפון, דוא"ל וכתובת מגורים.

גם מעבר להקשר של הרשתות החברתיות, מהווה הפייסבוק תחליף ראוי לתוכני הרשת. העיסוק בפייסבוק, סתמי ככל שיהיה, עדיף פי כמה על רוב התכנים האינטרנטיים שבהם משוטטים בני הנוער (ובעצם גם המבוגרים – שכן אין הבדל רב בין הרגלי הגלישה) – אתרי החדשות המרכזיים המכילים גם תוכן בידורי זול ובוטה, רובם של משחקי המחשב המקוונים ואינסוף סרטוני היו-טיוב למיניהם, ובוודאי עדיף על צפייה סתמית בטלוויזיה. הורים רבים האוסרים על ילדיהם את השימוש בפייסבוק אינם בהכרח עוקבים אחרי יומן הגלישה של הילד ואינם בוחנים את התכנים החליפיים. לרוב, ההד של 'סכנת הפייסבוק' הגיע לאוזניהם, ומתוך חשש הורי מובן הם הכריעו לשלילה, בלא שימת לב לאלטרנטיבות.

מציעים חברות

טיעון נפוץ בפי המתנגדים מאשים את הפייסבוק בעיוות מושג החברות, כאילו המרדף אחרי מאגר חברים גדול יוצר זילות ביחס לקשרים החברתיים, ופוגע במפגש היומיומי ובחברויות האמת.

זהו טיעון מרחיק לכת, שמעיד כיצד הרעיון המתוחכם של מייסד הרשת מארק צוקרברג לקרוא למצטרפים לרשת בשם 'חברים' הפיל בפח קודם כול את המחנכים עצמם. כל ילד קטן המשתמש בפייסבוק יודע באינטואיציה הבסיסית ביותר שצירופו של נער בן-גילו שהכיר במחנה הקיץ של בני עקיבא לרשימה בת 300 החברים שלו – אינו אלא גימיק נחמד ולא יותר. רוב תעבורת המידע בפייסבוק הינה קצרה, שטחית, שטותית ולעתים שנונה – אך לא יותר. שיחות הנפש וחברויות האמת לא נפגעות מהרשת, ומחקרים רבים שנעשו בנידון לא הוכיחו שמשתמשי הרשת מוותרים על קשרים חברתיים משמעותיים יותר.

במובן זה, תגובת הזלזול של "למה אתה צריך 400 חברים" איננה שונה מהערה לאספן בולים "למה אתה צריך כל כך הרבה אלבומים"…

המחקרים שמצטטים שוב ושוב מתנגדי הפייסבוק מראים מתאם בין נטייה לדיכאון ולבדידות לבין השימוש בפייסבוק, אולם רובם ככולם מסכימים שהסיבתיות הינה בדיוק הפוכה: הפייסבוק הוא זה שמאפשר למתבודדים-חברתית חוויה חברתית (או ליתר דיוק: חוויה חברתית מדומה). השינוי שאנו חשים בין ילדותנו עמוסת 'משחקי החצר' לבין 'דור המסכים' הספונים בבתיהם – החל כבר בכניסתם של משחקי המחשב, הטלוויזיה, הכבלים והאינטרנט, ובכך הפייסבוק כמעט לא שינה דבר.

תרבות 'רביצת המסך' דורשת עבודה הורית רציפה של הגבלת שעות הצפייה והגלישה, ובייחוד יצירת אלטרנטיבות לשעות הפנאי. דווקא בתרבות זו, מדגישים חוקרי המדיה את חשיבותה הגדולה של הפעילות בתנועת הנוער – הן לחניכים והן למדריכים – כאיזון חינוכי חשוב לתוכני המדיה, וכתשובת המשקל לפעילות הגלישה האינטרנטית הפאסיבית. יש לבחון כיצד מעודדים המחנכים את אותם 'מרחבים מאזנים', אולם מכאן ועד הגדרת הפייסבוק כמסמר האחרון בארון הקבורה של מושג ה'חברות' – הדרך רחוקה.

מי מרביץ למי?

אחת הסיבות לדמוניזציה של הפייסבוק נובעת מתופעת ה'סייבר-בולינג' (='בריונות מקוונת'). אירועים רבים של השפלות, התעללויות ו'קבוצות שנאה' מגיעים מדי פעם לעמודי החדשות, ומבעירים את חששם של ההורים המודאגים ממילא. ניתן להצטדק ולומר שתופעות אלו היו קיימות גם קודם לכן, ורבים מאיתנו מכירים סיפורי חרם, לעתים אכזריים, ובמקרים קיצוניים כאלה שהסתיימו בטרגדיות. אולם צודקים האומרים שההתעללות המקוונת חמורה יותר, שכן הפייסבוק מכניס את השנאה לתוך המרחב האישי של הילד – לביתו ולחדרו הפרטי. במובן זה הפייסבוק אכן מהווה כלי רב עוצמה בידי ילדים אשר אינם מבינים את ההשפעה ההרסנית של מעשי-קונדס אכזריים על נפשו של הקרבן.

אך גם כאן יש צורך בפרופורציה נכונה, וראוי לזכור שמדובר במעשים בודדים מתוך מאות-אלפי קשרים תמימים. מה-גם שבמקרים רבים הורים ומורים הנמצאים עם האצבע על הדופק מסוגלים לטפל בסטיות אלה בקלות-יחסית. דווקא שקיפותו של המדיום – בניגוד לאירועים בחצר בית הספר – מאפשרת למורה ולהורה לחוש את האקלים הכיתתי גם מעבר לשעות הלימודים, ובכך מסייעת לזהות מורכבויות ומצוקות חברתיות. אירועים שבעבר היו עוברים מתחת לרדאר של המורה או המדריך בתנועת הנוער – נחשפים היום לעיניהם, בייחוד אצל המורים המעורבים ברשת החברתית של תלמידיהם, למשל דרך פתיחת חשבון-פייסבוק כיתתי או שבטי.

גם  אם לא נקבל עמדה זו, הניסיון העקרוני לשלול את השימוש בפייסבוק בשל החשש מפגיעה חברתית איננו סביר. בניגוד לטלוויזיה, שם השלילה מבוססת על התכנים הבעייתיים המהווים את רוב השידורים, ושלא כמו חסימות 'רימון' למיניהן שבהן אנו מונעים את המפגש הוודאי עם תוכני אינטרנט – בפייסבוק אין זה כך. כאן אנו לא שוללים תוכן, אלא מתנגדים לעצם האפליקציה בשל חשש מהתנהגויות חריגות: חשש מבעיות חברתיות, חשש מפריצת מגבלות הצניעות וכו'. במובן זה האמירה החינוכית הינה בעייתית מאוד, ומשדרת חוסר אמון כלפי הילד.

החזית המיותרת

עם כל מה שנאמר עד עתה, הבעיה המרכזית של החזית המתנגדת איננה רק בשל בעיית 'חששות היתר' של המחנכים וההורים. לענ"ד, השגיאה טמונה בעצם פתיחת המערכה. הפייסבוק, עם כל מגבלותיו ואיומיו, איננו מצדיק פתיחת חזית חינוכית כה קשה, ובוודאי שלא ברמת ההיסטריה והקשיחות המלווה את השיח בנושא. אחד הקשיים העיקריים שבהם מתנסה המחנך הדתי הינו העמידה מול הנער המתבגר מלא כוחות החיים, החש כיצד הדת והמערכת החינוכית מגבילים את כוחותיו אלו, ומצרים את צעדיו פעם אחר פעם. המסר של "הדת איננה סותרת את החיים", כדברי הרב קוק, עומד למבחן פעם אחר פעם, ובקרב ההתשה על הפייסבוק הנזק רב מהתועלת.

אמנם השיח בדבר איומי הפייסבוק משותף גם להורים ולמחנכים חילונים, אבל בעיני התלמידים אין זה כך. עמדת השלילה או חריקת השיניים מחזקת את תחושתו של הילד – והפעם ללא כל צורך אמיתי – שהדת ביסודה מצמצמת ומצרה את החיים, את זרימת הטבעית, את רצונותיו ואת 'ההנאות הקטנות של החיים'. חמורה מכול היא האמירה ה'בדיעבדית' – "היינו מעדיפים שלא תתחבר, אבל אם אתה כבר בפנים – אז נעקם את האף ובלית ברירה נאפשר זאת…". הסתמיות ובזבוז הזמן שבשיטוטיהם של ילדים ומבוגרים סביב הלהג הרדוד בפייסבוק אינם חמורים יותר מההנאה שבצפייה בסרט אקשן סתמי אך כיפי. חוסר התועלת שבהן שווה, וכך גם הנזק המזערי.

מקומו הראוי של דיון הפייסבוק צריך להיות תחת הכותרת של 'הפנאי בעולמו של האדם הדתי'. במובן זה היחס הבריא לגלישה הוא כמו ליציאה לים או לבילוי: 'תיהנה, אבל תנהג באחריות', 'תבלי, אבל אל תפריזי', ולא כקרב מאסף מיותר וחסר סיכוי על עולמו התמים של הילד. כמי שגדל בבית טבעוני-אדוק, למדתי שיש הבדל בין 'אוכל טוב', 'זבל' ו'רעל': אוכל טוב צריך לאגור, מרעל צריך להימנע, ומזבל מותר ליהנות במינון ולהיזהר מהתמכרות. בעבור ילדינו, האוכל הטוב הוא ההתנדבות, הלימוד, הקריאה והפעילות בסניף. הרעלים הם חדרי הצ'אטים ורובם של תוכני הטלוויזיה. הפייסבוק אינו אלא זבל סתמי, טעים, מהנה, עם נטייה קלה להשמנה ולהתמכרות. רק זה, ולא יותר. על הרבנים, המחנכים וההורים לבחון את עצמם האם המאבק החינוכי הראוי בתוכני מדיה קלוקלים ובחידושים טכנולוגיים המכילים סכנות ממשיות לא הופך להתניה אינסטינקטיבית (ומעט טכנופובית…), השוללת כל תופעה שאיננה מוכרת להם, וכל אופנה הסוחפת את ילדיהם.

תגובה פחות היסטרית לתופעה מהפכנית זו תכלול אישור מלכתחילה וללא עיקומי-אף לפעילות ברשת, תוך 'מעטפת חינוכית' ראויה: פעילות בית ספרית על אודות סכנות הפייסבוק (כפי שאכן נוהגים ברוב בתי הספר); הגבלת זמן הגלישה כחלק ממכלול פעילויות הפנאי של הילדים, תוך מתן סייגים נוספים על פי האופי התורני של הבית (אישור חברויות בין בנים/בנות וכו'); מעורבות מורים דרך פרופיל כיתתי, ובנוסף (או לחלופין) עידוד מדריכי תנועות הנוער למעורבות ברשת החברתית של חניכיהם. דרך זו, המצמצמת את החזית למינימום ההכרחי, משדרת מסר של אמון, טבעיות ונורמליות, מהווה לעניות דעתי את האיזון הנדרש, ומפנה מקום לחזיתות החינוכיות החשובות באמת.

 חננאל רוזנברג, מורה ודוקטורנט לתקשורת באוניברסיטה העברית

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ג בתשרי תשע"ב.

ארץ האפשרויות

כמחנך הוזהרתי רבות מפני הפייסבוק – הבנתי שהוא יוצר אשליה של חברות ושיש בו הרבה סכנות: גנבת זהות, סטיות, ניצול, חרמות וגידופים, יצירת קשרים בעייתיים ועוד. הבנתי שחשוב להיות שם, כלומר לפתוח חשבון פייסבוק אישי, להתחבר לילדים או לתלמידים שלי ומדי פעם להפגין נוכחות. אך להתמודדות עם שורש הבעיה לא זכיתי. לא דיברו איתי על מהותו של הפייסבוק, על אותו צורך חזק שלו הוא נותן מענה. הרי הנוער הדתי נמצא בפייסבוק בממוצע 5.4 שעות ביום, וזה עוד בתקופת הלימודים (!). אם נצרף לכך את הזמן שהוא משקיע בצפייה בתוכניות הריאליטי, יתברר שבסך הכול ראשם ורובם של בני הנוער מונחים בעולם המדיה הווירטואלית. המציאות המדומה. מהיכן הדבר נובע? מדוע זה קורה?

עלינו להבין שהנוער כאן זועק זעקה. לא רק זעקה לעזרה והצלה מהחושך ומתחתית התרבות אלא זעקה אחרת, זעקה של צימאון אדיר אך לא מסופק שמוצא את מקומו בפייסבוק ובאינטרנט וגם ב'אח הגדול'. להלן ננסה להצביע על כמה נקודות שעומדות בבסיס זעקה זו של הנוער.

חברים

בפייסבוק אתה נמדד במספר החברים שמחוברים אליך. מהיכן נובע הצורך בכל כך הרבה חברים? פעם היו מספיקים לנו שלושה ארבעה, אולי חמישה חברים קרובים שאיתם היינו מבלים, יוצאים לטיולים, משוחחים ונפגשים. אך מה עושים עם 600 או 1,000 חברים?

אנו מצויים בעיצומה של תקופת ההעצמה האישית. פיתוח האינדיבידואל, הפרט, בא על חשבון הקבוצה, החברה והעם, שנעלמו יחד עם האידיאולוגיה. אלא שהאינדיבידואל צריך קבוצה כדי להתפתח בה. הוא לא יכול לעשות זאת לבד. ביטוי לכך ניתן למצוא בעוצמת הרייטינג של 'האח הגדול'. אדם אחד בתוך בית סגור למשך שלשה חודשים לא היה מעורר עניין רב כמו הקבוצה. הדינמיקה שנוצרת בין האנשים היא שיוצרת עניין.

זו הסיבה לכך שהנוער מתמכר לפייסבוק. בקישור לכמות חברים כה גדולה הילד או הילדה מרגישים את עצמם, את ממשותם. הם מוגנים ומועצמים, ואת מקומם איש לא יוכל לקחת מהם.

לכן, אם ברצוננו לספק מענה לצורך זה איננו יכולים להשאיר את המסגרות החברתיות כפי שהן כיום. הכיתה איננה יכול להיות רק מקום הוראה ומפגש חברתי. הפרט צריך יותר מזה. הכיתה צריכה להיות מקום שבו הנער או הנערה ירגישו מוגנים, מקובלים ומועצמים באופן אישי.

חשיפה

מאפיין נוסף של הפייסבוק הוא החשיפה. בפייסבוק נחשפות תמונות אישיות, פרטים אישיים. ממה הדבר נובע? בעומק הדברים, נראה שיש כאן בקשה לאינטימיות מסוג אחר, שדור המבוגרים אינו מכיר. יש כאן צורך עצום במקום התומך, הקשוב, המקבל לגמרי, האמפתי לחלוטין, לאו דווקא המסכים.

הבה נתבונן על עצמנו ונשאל – האם אנו כהורים יודעים ליצור זמן אינטימי עם ילדינו? האם כמורים או כבני זוג אנו יודעים ליצור אינטימיות עם תלמידינו או עם בנות זוגנו? אינטימיות שכזו לא תיווצר אלא מבנייה משותפת, מזמן איכות, מתוכן משמעותי, ושוב – קבלה. אי אפשר ליצור אינטימיות עם בן זוג תוך כדי שמעירים לו הערות. זה לא הזמן. גם עם תלמיד אי אפשר ליצור אינטימיות על בסיס ביקורת בונה או הורסת. אינטימיות יכולה להיווצר רק על בסיס זמן איכות שבו אנו נמצאים עם ילדינו או תלמידינו ללא ביקורת. פשוט כך, בגובה העיניים – מדבר, מקשיב, משתף. זוהי חשיפה עמוקה, טובה ואמיתית.

מגע

יש משהו מאוד ממכר בגלישה בפייסבוק. מה גורם לו למשוך את לב ילדינו כל כך הרבה שעות? התשובה היא מגע, חיבור. באותו צ'אט שנענה על ידי חבר, הנוער משתוקק למגע מלטף, לפרגון, ל'מה נשמע', גם אם הוא חוזר על עצמו אלף פעם ולא מתקדם, שכן הוא בא ממקור שבאמת שואל 'מה נשמע'. ועל כך מאוד כיף לענות בסתם 'בסדר' או בשאלה זהה או להתחיל להשתפך.

האם אנחנו יודעים לספק לנוער את אותו מגע? כמה קרירות חווה תלמיד במשך היום בבית הספר, ואולי גם בבית כאשר אף אחד לא מדבר איתו בגובה העיניים, כאשר אף אחד לא נוגע בו? האם איתנו – המבוגרים, המורים וההורים – הנוער מרגיש נוח באותה המידה כמו עם המחשב? האם אנו נוגעים, מלטפים, יוצרים קשר בלתי אמצעי?

מגע פיזי אוצר בקרבו אינסוף של רגשות ומחשבות. טמונה בו היכולת להתחבר באמת, להגיע לאינטימיות. נסו לדמיין תרחיש שבו ילדינו ותלמידינו יתחילו את סדר יומם בבית הספר בישיבה במעגל במרכז הכיתה, ייתנו ידיים ופשוט ישתקו למשך חמש דקות. זה מדהים ועוצמתי. אגב, באחד מבתי הספר המצליחים ביותר בארה"ב עושים כך פעמיים ביום למשך עשרים דקות, והדבר מוכיח את עצמו אפילו ברמת הציונים.

פריצת גבולות

האינטרנט, הפייסבוק והצ'אטים מאפשרים פריצה של הגבולות הממשיים המוכרים לנו. אנשים רוכשים לעצמם בקלות רבה חברים מעבר לים ומעיר אחרת. אינני מדבר כאן על חיבורים שיש בהם סכנה אלא על חיבורים חיוביים. חשבו כמה חיובי מצב שבו נער בן שש-עשרה משוחח בפורום עם נער באיראן ומדבר איתו אידיאולוגיה וציונות. פעם זה לא היה אפשרי.

נכון, בפריצת הגבולות יש משהו שמרתיע את עולם המבוגרים. משהו שמזכיר לנו תוהו ובוהו, חוסר איזון, חוסר שקט ואף חשש מפגיעה קשה בדת ובמסורת. אולם מה עומד בעומק של פריצת הגבולות? הנוער מבקש רוחניות לא מוגבלת. ארבע אמותיה של ההלכה אינן מספיקות לו וגם לא חוויות רוחניות פה ושם. הוא מבקש את המעבר, עולם שכולו טוב, עולם ללא גבולות. וכאן המשימה של המבוגרים לא קלה ואף מאתגרת ביותר. מה זה אומר לתת לילדינו עולם ללא גבולות? הרי מלמדים אנו חסידות, קבלה, מחשבה, אמונה, תנ"ך, תלמוד, חז"ל, מדרשים, הלכה ומחשבת ההלכה. אנו מנסים לחיות את עולם המצוות עם המשמעות הרוחנית שלו והעומק שלו, אז מה אפשר עוד?

כאן ניצב אתגר קשה בפני עולם הרוח היהודי. ניתן להתחיל מדברי נבואה, מרעיונות רוחניים. להביא לכך שכמיהה לא-ל חי במובן של חיים לא תהיה עוד נחלתם של יחידי סגולה אלא של ההמון. נכון, לעתים להמון אין היכולת לעשות את הדברים נכון והוא צריך הכוונה, אך הכמיהה קיימת והצורך בפריצת הגבולות ובשאיפה אל ה'מעבר' קיים. וצריך לכוון.

וכאן ברצוני להעיר שתי הערות. בעבר, רבים בעם ישראל מצאו מענה לצימאון האדיר הקיים בתוכם בתנועות מגזריות שונות, מתוך הבנה כי השתייכות מגזרית מאפשרת אורח חיים שלם ומלא. אלא שלעניות דעתי בא האינטרנט ומעיד כי הדבר כבר איננו מספק. אנשים מחפשים משהו גדול יותר, שלא מתקבל מהשתייכות מגזרית מסוימת. חיבור בין אנשים שונים בדרכם, במהותם ואף באמונתם הוא שמשלים את העולם בעבור אותם אנשים המחפשים שלמות גדולה יותר. בכוחות אלו ממש ניחן הדור הזה, שמסוגל לנהל דיאלוג כן, עירני ומשמעותי עם אנשים שונים בקצה העולם, בעלי דעות, אמונות ותפיסות שונות ואף הפוכות.

ההערה השנייה נוגעת בכלי נוסף שבאמצעותו ביכולתנו לספק את צימאון ילדינו – הדמיון. תארו לעצמכם שיום ראשון בבית הספר נפתח בתהליך של דמיון ויום שישי מסתיים בתהליך דומה, מסכם. למי שהתנסה בתהליכים אלו הדברים ברורים יותר. אפשר להגיע רחוק מאוד עם התלמידים ועם שלוות הנפש הנגזרת מפעולה זו. יתרה מזו, הדמיון הוא היכולת הכביכול הלא ממשית שלנו לראות דברים לא שכליים, לא הגיוניים, ובעצם להרחיב את הגבולות שלנו. האם לא זה מה שמבקשים מאיתנו ילדינו – להרחיב את הגבולות, להאמין שהרבה יותר דברים אפשריים ממה שאנו חושבים על עצמנו? ברור שסוגיה זו ואחרות נוספות מצריכות למידה; אין זה דבר שנעשה כלאחר יד, אך לכך אנו נדרשים.

מיידיות

האינטרנט מאפשר סיפוק מיידי של כאן ועכשיו: תקשורת מיידית, מסחר והזמנות מיידיים, חדשות מעודכנות בכל עת, ועוד ועוד. כל מחנך מתחיל יאמר כי סיפוק מיידי הוא בעייתי ביותר, שהרי על זה עובדים עם ילדים מגיל צעיר ביותר, דחיית סיפוקים. ובכל אופן, אי אפשר להתעלם מהשינוי הרווח בעולם של תעשייה שלמה שמעודדת זאת. על מה הדבר מלמד?

לטעמי המקור שממנו הדבר נובע הוא האפשרות והצורך לשינויים בחיים. ככלל, עצת הזקנים היא שמרנות ועצת הצעירים היא התחדשות. המילה שינוי מעוררת אצל רבים פחד וקושי, והנוחות שבהרגל נעימה יותר. אולם ברור שהצורך היום בשינויים גדול מבעבר. אנשים משנים מקומות עבודה לפחות פעם או פעמיים במחזור חיים של עבודה ואף יותר. כחברה, הן בהיבטים הכלכליים והן בהיבטים של תפיסת עולם, השינוי בעיצומו. כנראה שצריך לתת מקום שמאפשר יותר לעשות שינויים, שלא בהכרח מצריכים תהליך ארוך טווח. האם אין בכך קירוב של התהליך אל התכלית? לחיות כאן ועכשיו.

אתגר

ברקע דברינו מהדהדים דברי חז"ל על הימים של עקבתא דמשיחא, 'ייתי ולא אחמיניה'. חז"ל כבר הבטיחו לנו שלא יהיה קל, אבל יחד עם זאת היו גם אלו שהיו מוכנים לשבת בצל גלליו של החמור, ומה יותר 'גללים של חמור' ממה שיכול האינטרנט לספק בצד הרע שלו?

אלא שבאינטרנט משמשים חושך ואור בערבוביה. אם נבין את העוצמה האדירה שיש בו, את ההיבטים החיוביים שניסינו להציע בדברים שלעיל, ונהיה קשובים לבקשת הדור, סבורני כי נוכל לתת להם עולם טוב יותר, עמוק יותר, נוגע יותר ומשמעותי יותר.

אהרל'ה פוגל, מנהל תכנית לבנים, 'מסע אל גיל ההתבגרות והכנה לחיי זוגיות ומשפחה',מכון ליברמן שבמדרשת רמות שפירא

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ג בתשרי תשע"ב

פייסבוק

מה זה פייסבוק ?

פייסבוק זוהי רשת חברתית. כלומר, אתר שבו נפגשים יחד אנשים רבים ומחליפים חוויות, תמונות, סרטונים. לא לשם עסקים ולא לשם רווח אלא להנאה בלבד. כך התחילה פייסבוק את דרכה, כרשת חברתית. אני זוכרת חברה שהמליצה לי להצטרף כדי להחליף תמונות… "שימי את התמונות של הילדים ואני אכתוב לך כמה הם חמודים" אמרה ההיא ואני גיחכתי ביני לבין עצמי. באופן עקרוני אני בחיים לא אפתח חשבון בפייסבוק. "הפייסבוק כולו שחץ והחצנה" כך חשבתי "ואילו אני, אני אדם איכותי עם עקרונות!…".

והנה שנתיים אחרי אותה שיחה אני חברה נאמנה בפייסבוק מגיבה ומשתפת כמו כולם.

פייסבוק – זהות מקבילה בעולם וירטואלי

במובנים מסוימים הפייסבוק נותן לכל גולש זהות אישית בעולם הווירטואלי, והעולם הווירטואלי הוא עולם שקיים תמיד במקביל לעולם המציאותי ופעמים רבות מתערבב איתו. הציבור הדתי נוטה פעמים רבות למדר את עצמו מאזורים מסוכנים. אך לצערנו ילדנו אינם עושים זאת והעולם אינו הולך בעקבותינו. אם לא נהיה שם נמצא את עצמינו מחוץ למשחק, נבוכים וכועסים.

שימו לב איך כל אתר פשוט יוצר לעצמו "תוסף חברתי" – נקודת ממשק עם הפייסבוק. התוסף הזה הינו מעין תוסף שבו כתוב מספר האנשים שאוהבים את האתר וחברים שלו בפייסבוק. היכנסו לאתר חדשות וראו איך אפשר לשתף כל כתבה בפייסבוק. כלומר לכל אתר יש זהות בפייסבוק. ואם אין לו עדיין, תהיה לו בקרוב.

אתר הפייסבוק מצא את עצמו יוצר מהפכה תקשורתית שקשה לעמוד בקצב שלה. ונדמה שגם לאתר עצמו קשה לעמוד בקצב של המהפכה הזו. מי שמכיר את האתר מבפנים רואה כיצד בכל יום משהו משתנה בו, מתעצב מחדש ומשתכלל כדי להתאים את עצמו לצרכים של הגולש הממוצע.

כפי הנראה הפייסבוק רק יתעצם ויתרחב, ויכיל יותר פונקציות בזהות האישית שהוא יוצר עבור גולשיו. לא ירחק היום ואני אוכל דרך הפייסבוק להיכנס לחשבון הבנק שלי, לקופת חולים, לציונים של הילדים בבית הספר ועוד…

הטעות שעשינו עם הטלוויזיה (וגם לי אין טלוויזיה בבית)

כשאני אומרת "עשינו" אני מתכוונת לציבור הדתי. מידרנו את הטלוויזיה מעולמנו ואפשרנו לתרבות החומרית לנצל את הבמה החשובה הזו אך ורק בשביל עצמה. תארו לכם לו היינו נכונים למאבק על הטלוויזיה כבר בראשית דרכה, לו היינו מחכימים ליצור מסנני ערוצים לטלוויזיה בכבלים? היינו יוצרים ערוצים תורניים, פרסומות סולידיות ומסרים חינוכיים וערכיים… היינו מאפשרים הגבלה של שעות הטלוויזיה לפי התאמה אישית, היינו מאפשרים שליטה לציבור כולו במה שנכנס לסלון ביתו בכל רגע ורגע…

אך הדברים לא כך, והטלוויזיה והתקשורת הם פיל בחנות החרסינה של נפשנו. רבים  מבכים היום את ההשפעה של הטלוויזיה והתקשורת. רבים עוד יותר חוששים לחשוף את ילדיהם לעולם המפתה שמציעה הטלוויזיה מחשש לאיבוד השליטה שם… והכול בצדק. גם בעולם הטלוויזיה עוד יש איך להשפיע ולשנות אך המוכנות להיכנס לתוך עובי הקורה אינה גדולה.

האינטרנט, כולו ציניות ועוקצנות

ובעוד אנחנו נזהרים כל כך עם הטלוויזיה, הולך האינטרנט ופורח בכל בית ובית בחדרי חדרים ועם רמת חסימה נמוכה. לעומת הטלוויזיה, לאינטרנט אנחנו מפרגנים יותר מכיוון שהוא לא נועד רק לבידור אלא בעיקר להעברת מידע. גם אנחנו גם זקנינו גם טפנו גולשים באינטרנט, מי יותר ומי פחות.

אז נכון, רבים מאיתנו מסננים אתרים דרך תוכנות סינון ואנחנו מצליחים להרחיק את האתרים הממש מסוכנים. אבל זה ממש לא הכול.

לדוגמה: כולנו מכירים את תופעת הטוקבקים (או בעברית, המגיבים) אשר לא חוסכים אלו מאלו ציניות ועוקצנות ולעיתים אף יותר מכך: דיבור אנוכי, מתנשא, הטחות האשמה, קללות, פגיעה בזולת ועוד. שלא לדבר על האפשרות לאיים ואף ממש לפגוע דרך דפי האנטרנט. לו היינו נפגשים עם שפה כזו במציאות היינו מתרחקים ומרחיקים את ילדינו, אך באינטרנט אנחנו קוראים את זה, נאנחים וממשיכים הלאה בתקווה שהילד לא יגלוש שם. השפה היא שפת רחוב ונושאי השיחה הם פעמים לא מעטות יצרים שפלים, אלכוהול, וסמים, או לכל הפחות עולמם האישי של סלבריטאים ומערכות היחסים המורכבות שהם נמצאים בהם.

אין באינטרנט משטרה ואין אף אחד שאוסר על אתרים להיפתח. להיפך, התרבות הגלובלית מעודדת מבחר ושפע של אתרים לכל עניין ובכל נושא. וכולנו שם. המון. (חשוב לציין שלאחרונה אתרים גדולים – למשל יוטיוב ופייסבוק – מאפשרים לדווח על תכנים לא ראויים ובחלק מהמקרים הם יוסתרו  חלקית או ימחקו על ידי מנהלי האתר. אפשרות זו נוצרה בעקבות צורך של גולשים לאפשר מוגנות באינטרנט).

דוגמה נוספת: בהקלקה קלה בגוגל קיבלתי אתר שמסביר לגולשים הנוהגים להשתמש בגראס (= סם) כיצד לטשטש את בדיקת הסמים שעלולה לערוך המשטרה או הפנימייה ובית הספר, ובכך להוציא בדיקה נקייה המעידה על חפותו המדומה של המשתמש. האם יש מי שיקבול על אתר כזה? האם יש משטרה שתאסור על פרסום חומר כזה? לא. ואם האתר חסום על ידי רימון, האם זה אומר שלא ניתן להגיע אליו במחשבים של בית הספר? או בבית הקפה במרכז העיר?

איך תורם הפייסבוק להפצת מידע? (ולמה זה מעניין אותי?)

נמשיך עם הדוגמה של האתר הנותן מידע על בדיקת סמים. בתחתית אותה ידיעה ישנו מלבן קטן וכחול שבתוכו רשום "אהבתי" (או "like"). בלחיצה על המלבן הזה אני משתפת את כל חבריי  בפייסבוק בידיעה הזו. אם יש לי 200 חברים, הרי שמיד יכולים אותם 200 איש לקרוא את הכתבה ולהעביר אותה הלאה לחבריהם. וכך מופץ מידע במהירות. איזה מידע היינו רוצים שיעבור בפייסבוק? מידע איכותי, סרטונים איכותיים, עם מסרים ערכיים. האם אנחנו שם כדי לדאוג להעביר מידע כזה?

דמיינו לעצמכם בניין שמסתובבים בו המון נערים ונערות ואין אף מבוגר משמעותי באזור… נורא ואיום. ותארו לכם שיש שם מבוגרים רק שהם מתנהלים לפי החוקים של הנערים או במקרה הטוב מתעלמים מהם… לא הייתם מאפשרים לילדים שלכם להסתובב שם. כך נראה עולם האינטרנט היום, והתפקיד שלנו זה להתחיל להסתובב שם גם במקומות המסוכנים, לראות, לחוש, ולפי מידת הצורך גם להביע דעה. להיות הורים מעורבים באינטרנט כמו שאנחנו בגן המשחקים, כמו שאנחנו בבית הספר וכמו שאנחנו בבית.

מכירים את התחושה כאשר אתם יודעים יותר טוב מההורים שלכם כיצד להפעיל את הפלאפון החדש? מכירים את המבוכה כאשר הבן שלכם יודע יותר טוב מכם להפעיל את הפלאפון שלכם? אם נאפשר לילדים שלנו להכיר את העולם הווירטואלי יותר טוב מאיתנו אנחנו נאפשר לשטח ההפקר הזה לגדול וכך תגדל המבוכה.

איך הפייסבוק יעזור לי להכיר יותר טוב את הבן שלי?

הפייסבוק הוא מקום שבו ניתן לראות חלק נכבד מאוד מעולמם של המתבגרים. הפומביות בפייסבוק היא היתרון של הפייסבוק. הוא גם החיסרון שלו אך אנו צריכים להשכיל ולנצל זאת לטובה. בשימוש נכון נוכל לשוחח עם הילדים שלנו ועם החברים שלהם, לראות תמונות. ניתן לקרוא את התגובות, ואם עושים את הדברים נכון אפשר גם להגיב ולהביע דעה ואז שטח ההפקר כבר לא כל כך מופקר. אין כוונתי לומר שנתחיל להשתמש בפייסבוק כאמצעי בילוש אלא שנתערה בו ונהיה שותפים בו, כך שהמתבגרים יחושו שגם שם יש מבוגר משמעותי שרואה, שאכפת לו ושלא מפחד לראות את השינויים המהירים של העולם ולקחת חלק בהם, שגם שם יש מי שישמור על המוגנות שלהם.

איך לא מתערבים יותר מדי?

נניח והבן שלכם אישר את בקשת החברות שלכם, ואתם כעת יכולים לקרוא את מה שהוא כותב על ה"קיר" בפייסבוק – חשוב מאוד שאתם, ההורים, תחושו את מקומכם ותדעו מתי להגיב ומתי לא להגיב. ניתן לומר שאיכות הקשר עם המתבגר בפייסבוק צריכה להלום את איכות הקשר במציאות. אין להשתמש בפייסבוק כבמה לביקורת כלפי המתבגר (הנער פשוט יפסיק את החברות איתכם וחבל…). עדיף להשתמש כמה שיותר בפייסבוק כצוהר לעולמו של המתבגר, ואם הנער ירגיש מספיק בנוח הרי שהוא גם ישתף אתכם שם.

מילון מתומצת לשימוש פשוט בפייסבוק:

חברים – שלא כמו במציאות בפייסבוק חברים אינם אהוביך אלא כל אדם שאתה מכיר יכול להיות חבר שלך. אתה יכול להציע חברות לאנשים שלמדת איתם לפני שנים בבית הספר היסודי או אלו שגרים איתך בשכנות. ידוע שכל המרבה בחברים הרי הוא משובח. גולש שיש לו 26 חברים הוא גולש מאוד לא פופולארי. לעומת זאת מי שיש לו 260 הוא כבר בהחלט בעניינים…

להציע חברות – לבקש מגולשים בפייסבוק להיות חברים שלך. הם יכולים לאשר את החברות ויכולים להתעלם מבקשתך.

סטאטוס – משפט או שניים שמתארים את מצבך ברגע זה. את הסטאטוס כותבים בתוך מלבן ריק שנמצא בראש הדף. כל החברים יכולים לראות את הסטאטוס שלך.

קיר – מעין לוח מודעות ובו מתרכזות ה"חדשות" כלומר כל דבר שכתבו החברים שלך.

שיתוף – משמעות המושג שיתוף היא חשיפה של תכנים שלך לכל החברים שלך בפייסבוק. למשל, שיתוף של סרטון יעלה את הסרטון בקיר שלך ובכך יאפשר לכל החברים שלך לצפות בו ולהגיב אליו.

"אהבתי" – הגרסה העברית ל"לייק" (ראו בהמשך)

"לייק" – אני יודעת שזה צורם באוזניכם, חובבי העברית, אבל כרגע זה מה שיש לנו… פונקציה חשובה בעולם הווירטואלי היום: לייק או אהבתי. הפופולאריות נמדדת בכמות הלייקים. כמעט לכל דבר שכתוב על הקיר שלי אני יכולה ללחוץ לייק. ככל שהפייסבוק נהיה יותר שימושי הלייקים הוסיפו והופיעו בכל אתר ואתר, למשל תחת כתבה ב ynet יופיע מלבן קטן וכחול ובתוכו המילה לייק באנגלית (או אהבתי בעברית). ברגע שאני לוחצת עליו מופיעה בקיר שלי הודעה חגיגית שאני אוהבת את הכתבה. וכך כל חברי יכולים לקרוא את הכתבה אחרי.

קבוצה – כל חבר בפייסבוק רשאי לפתוח קבוצה ולהזמין לשם חברים. בקבוצה מתעסקים בעניין משותף כלשהו.

דיווח – העברת מידע לאתר על קישור פוגע. תחת כל קישור או תגובה מופיעה האפשרות לדווח להנהלת האתר אשר תחליט אם להסיר את הקישור או התגובה.

לסיכום

הפייסבוק הולך ותופס תאוצה בעולם האינטרנט. הוא הופך ונהיה פופולארי יותר ויותר בקרב צעירים ומבוגרים כאחד. עלינו לדאוג ככל האפשר להפוך את עולם האינטרנט למקום מוגן יותר ונוכל לעשות זאת בעיקר על ידי מעורבות הורית, כלומר: על ידי שנהיה מעורבים באתרים אלו ונרכוש זהות וירטואלית יחד עם התפתחות הרשתות החברתיות.

הפייסבוק הוא אתר מרכזי ביותר היום והוא עוד ימשיך ויתפוס מקום בעולם האינטרנט. ככל שנקדים ונהיה מעורבים בו נוכל להפוך אותו למקום בטוח יותר עבור ילדינו.

הורים ואנשי חינוך שזקוקים לעזרה בנושא יכולים לפנות אליי דרך הפייסבוק.

חופית חוסטקה, מנהלת פנימיה, "איילת השחר" יונתן

המאמר נכתב בסיוע  קבוצת אסטרטג – בניית אתרים.

פייסבוק כמגדל בבל מודרני

לנגד עינינו העולם הולך ונהפך ל"משפחה אחת" המדברת "שפה אחת". הבעיה היא שהמשפחה נראית יותר ויותר אמריקאית. שפתה העיקרית היא אנגלית ותוכני הפנאי שלה מבטאים לעתים קרובות את החלק הרדוד של התרבות המערבית. אין זה מקרה שבכל רחבי העולם נוצרות ריאקציות קרתניות למשפחתיות זו, החל מתרבות הניו-אייג' וכלה בהתעצמות הפונדמנטליזם העולמי המוכנה – בשם "ערכי המשפחה המסורתית" – לפרק את המשפחה הגלובלית (האמריקאית…) גם באמצעי טרור רצחניים.

משפחתיות גלובאלית זו עשויה להביא בכנפיה ברכה רבה, אך היא גם גובה מחירים רבים מכולנו. המחיר היותר מפורסם הוא שחיקת הלאומיות, עת כל גילוי של לאומיות בריאה מוצג אוטומטית כלאומנות פסולה הנתפסת כמי שרומסת את ערכי ההומניזם הקדושים.

ברם, בשורות אלו איני מבקש להצביע על המחירים שגובה המשפחתיות הקוסמופוליטית מהלאום, אלא דווקא מהפרט. השדה שבו נדגים בע"ה את דברינו הוא הפייסבוק, אשר במבט ראשון מאפשר דווקא לכל אחד לטפח את ייחודו ולעצב "דף בית" כרוחו, אך במבט שני הוא מטפח משהו אחר לגמרי, כפי שננסה לבאר.

כשהאינטרנט החל להתאזרח בחיינו, הכלל הראשון שלימדנו את ילדינו היה לא לחשוף פרטים אישיים ולא להשתתף בפורומים או לכתוב תגוביות תוך שימוש בשמם האמתי. לבטח לא לתת פרטים חסויים כמו כתובת, טלפון ושם מוסד הלימודים. המניע להדרכה זו הייתה בטיחותית, והיא שימשה אמצעי הגנה מפני סוטים וגנבים כאחד. אך תוצאת הלוואי שלה הייתה גם שמירה על הפרטיות באשר היא.

והנה, הגיע הפייסבוק וטרף את הקלפים. כדי לפגוש חברים ו"להיות מקובל ואהוב" – חייבים לחשוף כמה שיותר פרטים אישיים. "חייבים" לכתוב בנוסף לשמי האמתי גם את מקום המגורים, את שם בית הספר וכו'. זאת שמא מי ממכריי יחפש "חברים" על ידי הרצת שם בית הספר במנוע החיפוש. הפייסבוק יצר מהפך תפיסתי שכתוצאה ממנו כל המידע האישי שלי, כולל תמונתי, חשוף לעיני העולם כולו. אך זו רק ההתחלה. תרבות הפייסבוק מתבטאת בכתיבה אין-סופית של דברים אישיים המוצגים תדיר לעיני כול: כיצד רבתי עם אימא שלי ש"נורא מעצבנת", מדוע רינת ברוגז עם מיכל, את דעתי על המורה רחל ומשקלה וכן שלל "תובנות" על חיי החברה של חבריי. זאת ועוד, הדבר המרכזי שאני מעלה לעמוד שלי בפייסבוק הן תמונותיי. תמונות שלי מהטיול השנתי, כולל מהשחייה במעיין (עם בגדי ים), תמונות ממסיבת הפיג'מות של כל החברות שלי (לבושות פיג'מה) ועוד. כל זה חשוף (תרתי משמע) כל הזמן לעיני כולם: הבנים, הבנות, סתם נוער משוטט ברשת ועוד. כולם יכולים לקרוא את רגשותיי ואת מחשבותיי, כולל האישיים ביותר, ולצפות בתמונותיי, חלקן לאו דווקא צנועות.

אמנם, אם מתאמצים מאוד ובקיאים ברזי התוכנה, ניתן לבקש ממנה להסתיר את תמונותיי ואת הגיגיי מעיני אלו שלא הוגדרו כחבריי. ברם, רוב מוחלט של צעירינו לא טורחים לעשות כן, ואף אלו שעושים זאת עדיין חושפים את מחשבותיהם ואת רגשותיהם בפני מאות צעירים וצעירות, שחלקם בקושי מוכרים ושאותם אישרו כ"חברים" שלהם. מה שמדהים הוא כי בתחילה, עת שאלתי צעירים מדוע הם תולים לעיני כל העולם את המידע האישי שלהם, הם השיבו ש"אין ברירה", כי אחרת חבריהם לא ימצאו אותם ברשת. אך לאחרונה אני פוגש תשובה אחרת שהולכת בערך כך: "מה יש? זה מה שאני מרגיש או חושב, ואיני מתבייש בכך. מי שרוצה מוזמן לקרוא ולהסתכל". החשיפה האישית שנחשבה בתחילה למציאות של "בדיעבד" נהפכת ל"לכתחילה" ונחשבת נורמטיבית.

במילים אחרות, המשפחתיות הגלובלית החובקת כול באה לביטוי בין השאר באיבוד הפרטיות. אין ערך לטיפוח עולם פנימי ומוצנע של מחשבה ומודעות והכול צריך להיות חשוף קבל עם ועדה. כשהכול מוצג ברשות הרבים, עצם תהליך עיצוב מעשיי והגיגיי מושפע מהאופן שבו הם ייראו בעיני חבריי. נגד עינינו מתפתחת תרבות המשטיחה את האישיות ומחצינה את עולמה הפנימי. בל נתבלבל – הפייסבוק הוא רק דוגמה לתרבות שבה השאיפה של "ונעשה לנו שם" מושגת על ידי חשיפת מחשבותיי ורגשותיי בפרהסיה. מסר זה מוקרן גם דרך מרבית תכניות הריאליטי שבהן המתמודדים מספרים למיליוני צופים את מחשבותיהם הפנימיות ואת דעתם על אישיות חבריהם ומניעיהם הכמוסים. לנו נותר רק לדמיין כיצד צעירים שגדלו בתרבות המטפחת השטחה והחצנה של רגשות ייכנסו בעתיד למערכת זוגית משמעותית האמורה להיות המסד למשפחה האמתית.

לסיכום, התהליך העכשווי של הפיכת העולם כולו ל"משפחה אחת ודברים אחדים" גובה מחיר לא רק מהלאומיות תוך שחיקת ההכרה בזכותה להתקיים, אלא גם מהפרטיות ומהעולם הפנימי שבו אמורה להתבצע עיקר עבודתו האישיותית של האדם. הפיתוחים הטכנולוגיים היוצאים לשוק בימים אלו, כגון יכולתך להציץ בצג הטלפון הנייד ולראות על מפה היכן פיזית נמצא כל אחד מחבריך (מהפייסבוק), ויכולתם לדעת היכן אתה נמצא פיזית, מהווים האצה נוספת של התהליך שעליו דיברנו. ובראי הפרשה: הפייסבוק עצמו לא דומה למגדל בבל ברצון למרוד בה', אך הוא בהחלט דומה לו בטיפוח האשליה של "כולנו משפחה אחת" בה כּוווולם "חברים".

היות שבתהליכים הגלובליים יש גם חיוב, והיות שלא ניתן לבחור את הדור שבו ניוולד, לא כדאי לכלות כוחות בניסיון לשנות את המציאות הטכנולוגית. כדאי וחיוני להשקיע כוחות בהסברת המציאות ומשמעותה לילדינו, ובהכשרתם לחיות חיים פנימיים, מלאי משמעות, עומק ועדינות, בתוך עולם רווי החצנה; לסייע להם להבין כי מימוש הרצון של "ונעשה לנו שם" על ידי חשיפת עולמם הפנימי בכיכר השוק נידון לכישלון, וסופו של דבר יגלה האדם שהוא רק עזב את קדמונו של עולם ושקע בבקעה: "ויהי בנסעם מקדם – וימצאו בקעה…".

הרב יונה גודמן, המנהל החינוכי של מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא, וראש תחום חינוך אמוני במכללת אורות ישראל

השפעת פייסבוק על בני הנוער

א. הכרזת מנכ"ל פייסבוק

לאחרונה הכריז מנכ"ל הפייסבוק ש"מתה הפרטיוּת". כוונתו, שפייסבוק ודומיה שחקו כמעט לחלוטין את הפרטיוּת. כל מי שפותח חשבון בפייסבוק נדרש למסור פרטים אישיים על מנת להירשם. חלק מהמידע האישי הזה חולקת "פייסבוק" עם אתרים אחרים לצורך התאמת הפרסומות המסחריות לפרופיל המשתמש. אין למשתמשים אפשרות להגביל את השימוש שפייסבוק עושה במידע האישי. גם ביחס לחלק של המידע האישי, שפייסבוק מאפשרת למשתמשים לשלוט עליו ולמנוע את חשיפתו ברבים, אין פייסבוק מקילה על המשתמש. ברירת המחדל היא חשיפת פרטים אישיים רבים לעיני המשתמשים האחרים. הסתרתם דורשת מהמשתמש מיומנות רבה, שלרוב איננה מצוייה בידו. רק אשפי אינטרנט מכירים את רזי הטכניקה הזאת. התוצאה היא שפייסבוק שוחקת את פרטיותם של מאות מיליונים אזרחים ברחבי העולם אשר פתחו חשבון בפייסבוק. ועל כך גאה מנכ"ל פייסבוק!!!

ב. מהפיכת הפייסבוק

הפייסבוק ודומיה היא תופעה שראוי לתת עליה את הדעת. כיצד רעיון של בחור צעיר הפך תוך שנים בודדות ללהיט שמאות מיליונים של בני אדם משתמשים בו, וחלקם אף מתמכרים אליו. זהו אחד ממאפייני עידן האינטרנט, המאפשר העברת רעיונות ופטנטים במהירות הבזק. חידושי הטכנולוגיה – ובמיוחד אלו שקשורים לפיתוחים חדשים באינטרנט – מתפשטים כמו אש בשדה קוצים. בעבר, ארכה קליטתם של שינויים ותמורות בקנה מידה עולמי עשרות רבות של שנים. היום, בזכות האינטרנט, התקצר משך הזמן לשנים בודדות. הטכנולוגיה איננה שוקטת על שמריה, והיא משנה את תמונת סביבתנו החומרית בקצב מסחרר. שינויים אלו מחדירים תזזית מתמדת בחברה האנושית. למרות שהתמורות הן ב"חומר", יש להן השפעה גם על הרוח.

חלוקות הדיעות בין החוקרים האם רשת הפייסבוק שייכת לעידן הישן של האינטרנט או פותחת תקופה חדשה. יש הסבורים שהפייסבוק חוללה מהפיכה של ממש. בזכות פייסבוק ויתר הרשתות החברתיות הפך האינטרנט ממאגר מידע ענק שיש בו הכל – מטוב ועד רע – למגרש חברתי אדיר. כולם מתקשרים עם כולם, עם קרובים או רחוקים, עם מכרים או זרים. זוהי מהפיכה חברתית שהשלכותיה יתבררו בהמשך. בין כה וכה, אין כל פלא שפייסבוק קוסמת כל כך לבני הנוער שצמאים לקשרים חברתיים.

ג. "סכנות" הפייסבוק

לאחרונה, כבר החלו להתפרסם מאמרים על ה"סכנות" של הפייסבוק:

  1. חשיפת הפרטים האישיים ברשות הרבים (שם, כתובת, גיל, העדפות) מקילה על "פושעי האינטרנט" להגיע לקורבן שלהם ולצוד אותו.
  2. ילדים קטנים (בני 9-10) פותחים חשבון בפייסבוק. אין זה מקומם.
  3. בנות צעירות "מדגמנות" בפייסבוק (מעלות תמונות חושפניות של עצמן), על מנת "למכור" את עצמן ולרכוש פופולאריות. כך, הן מקוות, יצליחו לרכוש "חברים" רבים.
  4. יש אפילו כאלו שמוסרים/ות את התמונה שלהם לריטוש בפוטושופ (= שינוי התמונה באמצעים טכנולוגיים על מנת לשפר את המראה שלהם), על מנת להיראות נאים/נאות יותר. פייסבוק מעודדת התחזוּת.
  5. ועל כולם: בזבוז הזמן. מקובל לטעון שבני נוער רבים מבלים בפייסבוק כ-5 שעות ביום, אפילו במהלך שנת הלימודים. סקר קצר שערכתי בקרב בני נוער העלה תוצאה זהה. יוצרי הפייסבוק מציעים אין סוף אפליקציות על מנת להשאיר את המשתמש כמה שיותר זמן בפייסבוק. במונחי השימוש בפייסבוק, 5 שעות זה עדיין איננו מוגדר כהתמכרות אלא כשימוש "סביר" ונורמאלי. כמובן, יש הסבורים שזה אינו בזבוז זמן אלא ניצול לגיטימי של הזמן למטרות חברתיות. מה לי שיחה בנייד מה לי תקשורת באמצעות פייסבוק. אבל קיימות גם תופעות קשות יותר, של התמכרות למשחקים שהפייסבוק מציע למשתמשים שלה.

ד. אובדן הפרטיוּת

למרות חומרתן של הסכנות שמנינו לעיל, הן אינן העיקריות. הסכנה העיקרית היא שחיקת ערך הפרטיוּת. ליתר דיוק, אובדן הפרטיות לטובת החברתיות.

פייסבוק מעודדת את המשתמשים הצעירים לחשוף את עצמם בפני כולם, לדווח על כל מה שעובר עליהם, לספר על חוויותיהם האישיות, להעלות את אלבום התמונות שלהם. אין פרטיוּת, אין אינטימיוּת.

בעיני התורה, הפרטיות היא ערך. הרב ד"ר איתמר ורהפטיג בספרו "צנעת אדם" מעלה הבחנה חשובה בין הגישה של מערכת המשפט לפרטיוּת לגישה של התורה. בעיניים משפטיות, הפרטיוּת היא זכות קנין. לכן, מערכת המשפט מגינה על הפרטיוּת של האדם לבל תיפגע על ידי זולתו. אבל, ככל זכות קנין, יכול האדם לוותר עליה ולהפקיר אותה. כשם שרשאי אדם להעלות מזוודה מלאה שטרות לראש מגדל גבוה ולפזר את כל תכולתה ברוח, כך רשאי אדם לוותר על פרטיותו ולהפקיר אותה. אבל בעיני התורה, הפרטיוּת איננה זכות קנין בלבד אלא גם ערך: ערך הפרטיוּת.

מנין שהפרטיות היא ערך על פי התורה? גדרי הצניעות בתורת ישראל – הצניעות במשמעותה המצומצמת (צניעות בינו לבינה) והצניעות במשמעותה הרחבה (אורח חיים צנוע ולא ראוותני) – מלמדים על היות הצניעות ערך ולא רק זכות. חובת הנשים להתלבש בצניעות איננה נובעת רק מהחשש להכשיל גברים או מהפגיעה ב"רגשות הציבור" אלא גם מהערך העצמי של הצניעות, הקשורה לערך הפרטיוּת. לגבי הלכות צניעות אחדות, חז"ל קבעו שאיסורן הוא גם בחדרי חדרים. כך גם ביחס לצניעות במשמעותה הרחבה (= קיום אורח חיים צנוע). מובא בחז"ל (מכות כד א): "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך. עשות משפט – זה הדין. אהבת חסד – זה גמילות חסדים. והצנע לכת – זה הוצאת המת והכנסת כלה. והלוא דברים קל וחומר: ומה דברים שאין דרכן לעשותן בצנעא – אמרה תורה: 'והצנע לכת', דברים שדרכן לעשותן בצנעא – על אחת כמה וכמה". פירוש: אפילו ביחס להוצאת המת ולהכנסת כלה, שהן מצוות בעלות אופי פומבי, נדרש האדם לקיימן ב"הצנע לכת", בלי להתבלט ובלי להתפרסם, על אחת כמה וכמה יתר מצוות התורה. התורה מתנגדת להחצנת העשייה האנושית, גם כאשר היא חיובית.

אם הפרטיות היא ערך, אין היתר לאדם לוותר עליה, למעט במקרה של צורך גדול. בהתנהגות שבשגרה אסור לאדם לחשוף את עצמו בפני רבים, למסור להם את פרטיו האישיים ולשתף אותם בחוויותיו האינטימיות.

ה. פרטיוּת מול חברתיוּת

שמא תאמר, הוויתור על ערך הפרטיות בפייסבוק מוצדק מפני ששכרו בצידו: רווח גדול בתחום החברתי, שגם הוא ערך: ערך החברתיוּת. אכן, בני נוער רבים מוכנים להקריב ערכים טובים וחשובים עבור ערך החברתיות. אבל הראי"ה קוק לימדנו (מידות הראיה, צניעות) שבגלל חשיבותה של הצניעות, נדחים מפניה "דברים שהיו טובים מצד עצמם" (= ערכים), כמו תקשורת חברתית פתוחה בין המינים. הוי אומר: בהתנגשות בין הצניעות לחברתיות, גוברת הצניעות. אפשר לשער שגם הענף המקביל: "הצנע לכת" במשמעותו הרחבה גובר על החברתיוּת.

לאמיתו של דבר, ביחס לפייסבוק איננו צריכים להזדקק לסוגיה החשובה של התנגשות בין ערכים, מפני שהחברתיוּת שפייסבוק מציעה היא חברתיוּת מדומה. הספורט של צבירת כמה שיותר חברים, וחברים של חברים, יוצר רשימה ארוכה של שמות חברים שמעניקה אשלייה של קשרים חברתיים אינטנסיביים, אבל אין מאחוריה כלום. יש הסבורים שזהו פיתרון אידיאלי עבור בני נוער שמתקשים ביצירת קשרים חברתיים רגילים. פייסבוק מאפשרת להם לחוש השתלבות בחברה של בני גילם. אולי. אבל, זוהי בועה שסופה להתפוצץ. יום אחד יגלה הנער שהוא בודד לחלוטין. רשימת מאות ה"חברים" היא וירטואלית, ואין לה אחיזה במציאות.

החברתיות שמציעה פייסבוק היא שטחית. אין יותר שטחי ורדוד ממנה. מרבית התקשורת המילולית בנוייה ממשפטים סתמיים (= חסרי עומק) וקצרים (בני מילים בודדות. בממוצע 3-5 מילים). זה קיים במידה זו או אחרת במרבית דרכי התקשורת החברתית באינטרנט, אבל זה הולך ומתעצם ברשתות החברתיות.

בפרקי אבות נאמר: "קְנה לך חבר". המונח "קְנה" מלמד שדרושה השקעה על מנת לרכוש חברים. ולא די בפתיחת חשבון בפייסבוק, העלאת כמה תמונות אינטימיות והזמנת חברים. ובדרך רמז נוסיף שהמשנה אומרת "קנה לך חבר" ולא חבר של חבר של חבר.

סיכום: פייסבוק דוחפת לוותר על ערך הפרטיות לטובת חברתיות מזוייפת או מדומה. הנזק הוא כפול: פגיעה בפרטיוּת ופגיעה בחברתיוּת.

ו. "רחוב ללא מבוגרים"

על תופעה מענינת הצביעו כמה מחנכים שנחשפו לפייסבוק של תלמידיהם: תלמידים העלו תמונות שבה הם נראים במצבים לא צנועים עם חברותיהם (לא מדובר באי הקפדה על מידת חסידות אלא בזלזול מופגן בהלכות צניעות בסיסיות). והשאלה נשאלת: לרוב נוהגים בני נוער להסתיר התנהגות מעין זו, אף נער לא יצהיר בגלוי שהוא איננו שומר על קלה כבחמורה. אם כן, מדוע בני הנוער לא חששו להיחשף בצורה כזו, היכן נעלמה הבושה שלהם?

התשובה היא שפייסבוק ודומיה הן "רחוב ללא מבוגרים" (תודה לרב אלי שיינפלד על המונח הקולע). בדרך כלל במקום שנמצאים מבוגרים, מקפידים בני הנוער על נורמות סבירות של התנהגות. באופן מודע ובלתי מודע הם נענים לציפיות הרוחניות והמוסריות של המבוגרים. גם אם נכנה את התגובה הזו "בושה" (הם מתביישים מהמבוגרים), אין לפסול אותה. הבושה היא אחד המנגנונים החשובים המסייעים לאדם להתגבר על יצריו. ללא בושה, עלול האדם להתדרדר מטה-מטה עד לתהומות של טומאה ועוון. "אמר עולא: לא חרבה ירושלים אלא מפני שלא היה להם בושת פנים זה מזה, שנאמר: הובישו כי תועבה עשו, גם בוש לא יבושו" (שבת קיט ב). הם עשו תועבה, אבל חמור מזה – הם לא התביישו. לכן לא היה מעצור להתדרדרותם. לעומת זאת, "כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו – מוחלים לו על כל עוונותיו" (ברכות יב ב). יש מי שמתבייש מריבונו של עולם ויש מי שמתבייש מעינם הפקוחה של המבוגרים. בהעדר בושה – אין מעצור, לא לפני הכישלון ולא לאחריו.

המרחב האינטרנטי בפייסבוק, שבו מבלים בני הנוער שעות רבות ביום, הוא כעין "רחוב ללא מבוגרים". פייסבוק מאפשרת להם להימלט מעינם הפקוחה של המבוגרים. הם חשים שם "בטוחים", לכן הם מרשים לעצמם להתחכך עם ה"גבולות" ואף לפרוץ אותם ללא בושה.

קיימים מרחבים חברתיים נוספים שהם רשות פרטית של בני הנוער. כגון: תנועות הנוער, שחברים בהן בני נוער בלבד והן מנוהלות על ידי בני נוער. אבל לתנועות הנוער יש מעלה גדולה מאוד: הן מציעות לבני הנוער חברתיוּת עשירה שהאפיק המרכזי שלה הוא אידיאליסטי. בתנועת נוער מחנכים לאידיאלים, מדברים אידיאלים ומגשימים אידיאלים. לעומת זאת, פייסבוק היא פלטפורמה לתקשורת חברתית בלבד, והיא משמשת עבור בני הנוער רבים כמפלט חברתי מהמבוגרים.

ז. מעוּרבוּת מבוגרים בפייסבוק של בני הנוער

לכן, יש הרבה מן ההיגיון בקריאת מחנכים אחדים להורים ולעמיתיהם המחנכים שלא להפקיר את השטח (= הפייסבוק) אלא לגלות נוכחות גם בפייסבוק. עצם נוכחות המבוגרים עשוייה להשפיע לברכה על איכות התקשורת של בני הנוער בפייסבוק, גם מבלי שיזדקקו המבוגרים לפיקוח צמוד ולהתערבות פעילה.

האין חשש שנוכחות המבוגרים תיתן לגיטימציה לפייסבוק? זוהי שאלה עקרונית שנשאלת מחדש בכל פעם שנפתח מוקד בילוי "בעייתי" המיועד לבני נוער: האם לפסול אותו, להחרים אותו ולהפקיר את השטח, או לגלות נוכחוּת למרות החשש שזה יעניק לו לגיטימציה כלשהי? התשובה תלוייה בהיקף התופעה ובחומרתה. ברור שהיה עדיף לוּ בני הנוער היו מדירים את רגלם מפייסבוק או מצמצמים את השימוש בה בצורה משמעותית, ומשקיעים במקום זאת את זמנם באפיקים יותר יצירתיים. אבל, מאחר שרבים-רבים מבני הנוער "שורצים" בפייסבוק, נכון להמליץ למבוגרים לגלות בה נוכחוּת על מנת להשפיע על האווירה השוררת בה.

ח. הטכנולוגיה – כלי או תוכן?

הערה לסיום. מקובל לומר שהטכנולוגיה היא בסך הכל כלי, מכשיר ניטראלי, שאופן השימוש בו קובע את ערכו. אם נשתמש בו בצורה חיובית – הוא חיובי, ואם נשתמש בו בצורה שלילית הוא שלילי. נדמה שקביעה זו איננה מוסכמת. יש הסבורים שהמדיה משפיעה במידה ניכרת על התוכן. לדוגמה, האינטרנט עיצב שפת התקשרוּת קצרה ודלה, ופייסבוק דוחפת לשחיקת הפרטיוּת ולרדידוּת חברתית. ימים יגידו מה יהיו עומק והיקף השפעתם על החברה האנושית. שאלה בסיסית יותר היא, האם הנטייה לגלובליזציה של החברה המערבית היא זו שיצרה את האינטרנט, או להיפך: האינטרנט יצר את "הכפר הגלובלי".

לכל הדיעות, האינטרנט מאיץ תהליכים תרבותיים רחבים. לכן, אין להתייחס אליו ככלי בלבד אלא גם כ"תוכן" המשפיע על התרבות האנושית. מסקנה זו מחייבת אותנו שלא להיסחף אחרי כל חידוש טכנולוגי – למלא אותו בתוכן חיובי ולדהור אחריו – אלא לגלות זהירות. תחילה, ומה עלינו לנתח מה עשוייה להיות השפעתו (ארוכת הטווח) על התרבות האנושית. לא תמיד יש לנו אפשרות לדחות חידושים טכנולוגיים או לחסום אותם, ואנו נאלצים להשתלב בהם, אבל הזהירות והמתינות יהיו אז נר לרגלנו.

הרב אלישע אבינר, ראש הכולל בישיבת ההסדר במעלה אדומים, ורב קהילה

פייסבוק – הפנים שלא הכרתם

"הי יוסי, מה הענינים? מה עשית בחופש הגדול?". "הייתי בפייסבוק". אם אתם לא רוצים להיקלע לשיחה הזויה כמו זו אצל ילדיכם, חשוב שתכירו מעט במה מדובר.

הרשת החברתית כבשה את העולם. היכולת לאסוף מעגל חברים ולתקשר איתם בצורה מילולית וויזואלית, כולל פתיחת מְעֵין אתר אישי שאפשר להעלות אליו תמונות וסרטונים, הפכה לגורם משיכה אטרקטיבי, הממגנט אליו מאות מיליונים בעולם לשעות אינספור. הפייסבוק, למשל, מדורג כגורם התמכרות דרגה 5, בעוד שהאינטרנט רק 3. אך מעבר להיותו בולען זמן אדיר, הוא גרם לצעירים רבים 'להעתיק' את החיים מהמציאות אל הרשת, לְמַקוֹם שרוב התוכן שלו סתמי ושטחי, במקרה הטוב, ושלילי ולא צנוע, במקרה הרע.

מה צריכה להיות עמדתנו כהורים אל הפייסבוק?

אם בידכם למנוע מראש מילדיכם להיכנס לזה – עדיף. עודדו אותם לצאת ולפגוש חברים פנים אל פנים ולא ל'קשקש' בלי סוף עם אנשים שמעולם לא פגשו ולכנות אותם 'חברים'. אם הילדים כבר עמוק בפנים – מומלץ להגביל את זמן הגלישה בפייסבוק, וגם להתנות את כניסת הילדים לפייסבוק בסיום מטלות בסיסיות (בבית ובלימודים).

כדאי לדבר איתם גלויות על היתרונות והחסרונות שקיימים בפייסבוק. להתעניין מה מושך אותם בו ולשאול מה הם מפיקים ממנו. לדבר איתם על מושג ה'חברוּת', על המשמעות שלו בחיים, ועל מה שעשה לו הפייסבוק, ולחשוב ביחד על דרכים להשיג מה שהפייסבוק נותן גם באמצעים אחרים.

ולסיום – לתשומת ליבם של ההורים לילדי כיתות ד,ה,ו – ילד מתחת לגיל 13 אינו יכול להירשם לפייסבוק, אלא אם ייתן הצהרה שקרית על גילו. ומה לגבי הילד שלכם?

הרב יוני לביא, רב אולפנת אמי"ת להבה בקדומים ואולפנית ישורון בפ"ת, מנהל מוקד חברים מקשיבים לנוער והאתר למחנכים מילה טובה, וחבר ותיק בצוות לב אבות.