תגית: שינה מאוחרת

לא קם בבוקר

לא קם בבוקר

שאלה: בני בן ה-17 הוא תלמיד כיתה י"ב. המשמעת הלימודית התרופפה, ובני מנצל זאת לרעה. הוא מזלזל בלימודים, נעדר מהם לעיתים תכופות. הוא קם בבוקר מאוחר. זה מאוד מדאיג אותי. בתחילה, ניסיתי להעיר אותו, אבל זה הגביר את המתח בינינו. עכשיו, אני מניחה לו לישון, אבל אינני יודעת האם אני נוהגת נכון. אני חוששת שהמצב ילך ויחמיר.

תשובה: דבר ראשון צריך לזכור שיש לנערים מתבגרים צורך גדול בשינה. מסתבר שהם צריכים את זה גם בשביל הצמיחה הפיזית וגם בשביל ההתפתחות הרגשית והרוחנית שלהם. המשמעות היא שה'מום'  הזה הוא 'מום עובר'. אני מעריך שרוב מוחלט של בני הנוער הישנוניים גדלים להיות מבוגרים עירניים וחרוצים.

השאלה היא, אם כך, כיצד להפחית את הנזקים העכשוויים הנגרמים מההתעוררות המאוחרת על חשבון התפילה והלימודים. חשוב לציין, שלפני שמתייחסים לבעיה כבעיה חינוכית חשוב לשלול קיומה של  בעיה רפואית. לעיתים הבעיה היא אמיתית וזקוקה לטיפול רפואי. אם יש חשד כזה אזי קודם כל חשוב להתייעץ עם רופא. יצויין שקיימת היום מוּדעוּת גבוהה לבעיות שינה וישנן מעבדות שינה שבהן דברים אלו נבדקים.

בהנחה שאין בעיה רפואית, נפנה לתגובתנו החינוכית:

אפשר לשאול מושגים מעולם התעסוקה והעבודה. מסתבר שכשיש לנער מחוייבות להגיע לעבודה (הטוב ביותר הוא שהבן יתנסה בעבודה בחופש) או למטלה אחרת שלו (כגון יציאה לטיול) הוא מצליח לקום ולתפקד עצמאית. התפקוד במסגרת הלימודים אמור להתדמות למחוייבות המסגרתית לעבודה.

זה המקום לזכור ולהזכיר לבן שהזכות להיות במסגרת לימודית עד גיל 18 (ומעבר לכך) הוא זכות ומתנה שהחברה מעניקה לצעיריה. האופציה האחרת במדינות אחרות היא הצטרפות למעגל העבודה בגילאי 16-17. כל נער ונערה נהנים בכל שנת לימודים מהשקעה של החברה וההורים בסכומים של עשרות אלפי שקלים. ה'תמורה' להשקעה זו אמורה להיות צמיחה, למידה והתפתחות. תפקוד ראוי במסגרת הלימודית הוא חלק מה'תמורה' המצופה.

בנוסף לזה, חשוב לזכור שהעימוּת עם מתבגר עייף וישנוני בשעות הבוקר היא קשה מאד. צריך לשמור את הדרישות ללילה שלפני, עם דרישה ללכת לישון בזמן סביר. צריך לתכנן יחד את תהליך ההתעוררות וכיצד הנער רוצה לעמוד במשימת ההתעוררות. האם הוא רוצה להתעורר לבד? האם הוא מבקש את עזרתנו?

חשוב לדבר בגלוי עם ביה"ס על מערכת הציפיות מהתלמיד. האם ביה"ס נוקט בסנקציות? אם כן, אפשר להגיע לחשיבה משותפת כיצד 'לקנוס' את הבחור המסרב להתעורר.

כל האמור לעיל הוא נכון גם למחוייבות שלנו כלפי קיום מצוות ק"ש ותפילה בזמנה ובמנין.

התרופפות המסגרת בביה"ס אינה הרשאה לזלזל בק"ש ובתפילה. מאידך, בגיל 17 – מדובר בחובה של הנער ולא של הוריו.

שיקוף של ההתנהלות הבעייתית ('אתה הולך לישון מאוחר ולכן לא ממלא את חובותיך כלפי הקב"ה וכלפי המסגרת שלה אתה מחוייב') תעזור. גם אם היא לא תשיג תוצאות מיידיות – המסר הנכון והאמיתי יחלחל.

בהצלחה.

הרב יוני הולנדר, מנהל בית המדרש התיכוני אור תורה אריא"ל, רמות, ירושלים, ויועץ זוגי

עוד מאמרים מהרב הולנדר בלב אבות:

לבן שלנו יש חברהשמענו שלבננו יש חברה… אנחנו מתנגדים עקרונית לחברות בגיל הזה…

מבחני קבלה לישיבות תיכוניותמבחני הקבלה לישיבות התיכוניות באופק. הבן נבוך. אתם נבוכים. קבלו מורה דרך קצר.

מסע לפוליןעל מסע לפולין – דילמות חינוכיות, ליווי ותמיכה הורית

´קצרים בתקשורת´ – התמודדות עם בת ´מרדנית´: בגיל 16 מנסה המתבגרת להגדיר את זהותה האישית. הדבר כרוך לעיתים בהתנהגות חצופה, בבדיקת גבולות ובעימותים חוזרים ונשנים. הרב יוני הולנדר נותן כלים לאב הנמצא במערכת תקשורת בעייתית עם בתו.

הדרכה מול לימודיםלאיים על הפסקת ההדרכה כשהיא כנראה פוגעת בלימודים? על איבחון הסיבה האמתית

חברים בעייתייםהבן שלי התחבר עם חבר´ה בעיתיים ביותר…

חינוך לצניעותכיצד מחנכים לצניעות? עקרונות וטיפים

ילד מושעה בביתהשעו את בננו מהלימודים. מאז הוא מתבטל ולא עושה שום דבר כדי לנסות לחזור ללימודים…

בתי לא מתפללת

שאלה:

החופש הגדול בעיצומו, וכל הסדרים השתבשו. בתי הבכורה בת החמש עשרה ישנה כל בוקר עד שתים עשרה-אחת, מתארגנת בנחת, אוכלת ארוחת בוקר (או יותר נכון, צהריים), וכשאני מזכירה לה בעדינות להתפלל, היא שולפת את הטיעון המנצח: עבר זמן תפילה. ניסיתי לדבר על ליבה מספר פעמים שתקום מוקדם יותר או שלפחות תתפלל מנחה, אבל אין שום התקדמות בעניין. אילו הייתה בן, היה לי ברור יותר שצריך להעיר אותו למניין, אך איכשהו, בגלל שהיא אינה חייבת במניין, נושא התפילה נופל בין הכיסאות. אני חוששת שהיא תתרגל למצב, שהיא תראה שהשמיים לא נופלים אם לא מתפללים, והתפילה תהפוך לעניין ששייך רק למסגרת בית הספר. אני רוצה לציין שאמנם אני מטופלת בקטנטנים, אך משתדלת למצוא כמה דקות להתפלל בנחת ובכוונה. העניין הוא, שאת הדוגמה האישית הזו, לצערי היא לא רואה. היא פשוט ישנה… מה לעשות?

 

תשובות:

 

ענת סטרז', יועצת זוגית:

התפילה היא בעצם שיח בין אוהבים. בין המתפלל לבין בוראו. לשם שיח זה צריך בנוסף שמערכת היחסים בין בתך ובין מי שהיא אמורה לפנות אליו בתפילה, יהיה מבורר דיו כדי שיהיה לה חשק לדבר עם ה' יתברך.

אמא יקרה …
בתשובה לשאלתך מקופלים מספר עניינים חשובים .

  1. התפילה שלך, גם אם היא לא נראית לעינה של ביתך, היא נוכחת בבית . החיבור העדין הזה למי ש"ממנו יש לך הכל" וכל מה שאת עושה "הכל לכבודו",  אינו תלוי בכמות ובניראות. הוא משפיע על האטמוספירה של הבית גם אם נעשה בינך לבינך בלא רואים. התפילה התמידית שלך גם אם את מצליחה להקדיש לה זמן מועט בלבד, היא זו שנותנת לך את הגושפנקא לזרז את ביתך לעשות כמוך. על אף שמעמדכן (את-נשואה ואם לילדים צעירים והיא -רווקה ופנויה מדאגות היום יום)- שונה, סביר להניח שלא היה לך נח לדרוש זאת ממנה לולא היית אוחזת בתפילה.
  2. השינה המרובה והמאוחרת הינה אחד המאפיינים של גילאי ביניים אלו. גם הצמיחה הגופנית שלהם תובעת מהם הרבה שינה לשם הגדילה הפיזית ובנוסף על כך, ההימצאות "בין העולמות" -בין "עולם הילדים" שאך זה לא מכבר היא הולכת ויוצאת ממנו ו"עולם המבוגרים" שהיא עוד לא ממש נכנסה אליו , משאיר את בני הנוער במבוכה ואף בחוסר מעש לעיתים. הם מלאי מרץ ומסוגלים להרים פרויקטים רציניים, לפעמים יותר מאשר המבוגרים עצמם, אך יחד עם זאת בשום מקום עבודה עוד לא יעסיקו אותם. התסכול סביב עניין הכוחות המבוזבזים וחוסר ההערכה העצמית בשל כך לפעמים "מפילה" את בני הגיל הזה לשינה חזקה וממושכת ולבילוי לילי רחוק מעין המבוגרים. ראיה לכך אלו הימים (ימי הטיולים, מחנות, התנדבויות וכו') בהם הם קמים בשמחה ומוקדם ומתפקדים במרץ רב לאורך ימים ולילות רבים.
    השינה הממושכת של ביתך אינה אות מחאה נגדך או נגד הקב"ה …זהו צורך גופני ונפשי ומצב של חוסר אונים (שעמום ותסכול ) גם יחד . בימים שיהיה לה בשביל מה  לקום ייתכן ותתמלא מרץ וגם אולי ..להפתעתך…תתפלל.
  3. התפילה הסדורה, כפי שאנו מתפללים אותה היום, אינה טבעית. עיגון התפילה בסדרי זמנים מוכתבים מראש בנוסף על המלל החוזר על עצמו והלא ממש מובן לעיתים, מקשה גם על מבוגרים רבים לפתוח את הסידור. התפילה היא בעצם שיח בין אוהבים. בין המתפלל לבין בוראו . לשם שיח זה צריך בנוסף שמערכת היחסים בין בתך ובין מי שהיא אמורה לפנות אליו בתפילה , יהיה מבורר דיו כדי שיהיה לה חשק לדבר עם ה' יתברך. לעיתים מה שנדרש מאתנו, ההורים , זה לאו דווקא להכתיב (או לחילופין בנוסף לתכתיבים שאנו מכתיבים לילדינו) לשוחח איתם שיח גלוי אודות הדבר אותו אנו דורשים מהם לקיים. "מהי התפילה ?", " מה מהותה ?", "מהי בשבילך ?",  "מה הקשיים שלך בנוגע לתפילה? " הרבה הורים יתחמקו בלפתוח עם ילדיהם שאלות אלו כי גם הם עצמם לא ביררו לעצמם מה התשובות שלהם בנוגע לכל אלו. מטרת החינוך היא לגדל ילדים חושבים, שואלים, מתעניינים, סקרנים …זה מפחיד . "ואם הם יגיעו למסקנות אחרות מהמצופה מהם?" "אולי עדיף לא לפתוח…שתתפלל וזהו"? זו החלטה שלך כאמא …ושלה כבת.
  4. הדבר הכי חשוב זה לשמור על אוירה נעימה ביניכם. עבודת ה' בכפיה ובכח כבר לא תצלח בדורנו …דור האפשרויות הבלתי מוגבלות, דור החופש לחשוב לשאול ולהחליט החלטות כבר מגיל מאד מאד צעיר .

בהצלחה וחופש נעים

ענת סטרז' , ייעוץ זוגי והורי 0526675364

 

 

צביקה מור, מאמן בכיר MCIL. מאמן הורים ילדים ונוער. מומחה באימון ADHD:

אפשר לעשות עם הילדים דיונים ושיחות עומק על חשיבות הקימה בבוקר, על כך ש"אדם לעמל יולד" וכו' אך מבלי לשאול בסוף את השאלה "מה אני יכולה לעשות מחר בבוקר?" כנראה שלא יצא מזה הרבה.
אחד הדברים הכי חשובים לעשות עם המתבגרים לפני חופשת הקיץ הוא סיוע במציאת תעסוקה
וסיבה לקום בבוקר. בנוסף, אם התפילה באמת חשובה לך ואת מתאמצת מאד כדי לעמוד בתפילה לפני ריבונו של עולם, אין מצב שחייך אינם משדרים זאת כי הרי את אישה ואימא של תפילה וקרבת אלוקים. 

לאם היקרה שלום וברכה,
הורים רבים מוצאים את עצמם מאוכזבים מחוסר התפקוד של ילדיהם ובמיוחד המתבגרים, בחופשת הקיץ. חלק מהאכזבה אינו אלא תוצאה ישירה של חוסר הכנה ותיאום ציפיות מוקדמים, שהיו יכולים למנוע או לפחות לצמצם את הנזקים האפשריים של החופשה הארוכה.
הבשורה הטובה היא שחציו של החופש כבר מאחורינו, ועם תחילת שנת הלימודים החיים יחזרו למסלולם על ידי סדר היום המוכתב ממערכות החינוך. אם תשימי לב כך קרה גם בשנה שעברה….
ובכל זאת הקושי בהווה מציק ומטריד אותך מספיק כדי לעצור רגע ולשאול את עצמך שאלות, לבדוק שוב את הדרך החינוכית בבית ולחשוב קדימה מה לעשות.
האם שאלת את עצמך, למה בתך חייבת לקום בשעה מוקדמת או סבירה כשאין לה באמת בשביל מה לקום?
אפשר לעשות עם הילדים דיונים ושיחות עומק על חשיבות הקימה בבוקר, על כך ש"אדם לעמל יולד" וכו' אך בלי לשאול בסוף את השאלה "מה אני יכולה לעשות מחר בבוקר?" כנראה שלא יצא מזה הרבה.
אחד הדברים הכי חשובים לעשות עם המתבגרים לפני חופשת הקיץ הוא סיוע במציאת תעסוקה, למשל: עבודה, התנדבות, פעילות בתנועת הנוער, עזרה לסבא וסבתא, ביקורים מתואמים עם בני הדודים, למידה וצמצום פערים לימודיים ועוד.
במשך השנה הם קמים לסדר יום מוכתב וקבוע. בחופשה אין את זה ומאידך אין את האחריות הכוללת על הבית ואת התרגול במתמטיקה אפשר להספיק בהחלט גם אם קמים ב3.
אז קודם כל לחשוב יחד עם הבת על תעסוקה לחודש הקרוב. מומלץ לעשות סיעור מוחות שלכם ההורים יחד איתה באופן שכל אחד זורק רעיון בתורו. למרות שבגילה לא ניתן עדיין לעבוד בצורה מסודרת, תמיד ניתן למצוא עבודה בשמרטפות או בניקיון. מי שרוצה באמת – מוצא, ומי שרוצה באמת לוקח כל עבודה שתוציא אותו מהמיטה בזמן וגם תיתן לו קצת כסף.
נראה שמה שמטריד אותך יותר מכל זה סוגיית התפילה משני כיוונים: התפילה שלה שלא כל כך מתקיימת והדוגמה האישית שלך שלדעתך לא עושה את העבודה.
לא הצלחתי להתרשם שיש לבת שלך משהו נגד התפילה או נגד ריבונו של עולם חלילה. זה נראה לי קשור מאד לבוקר שלא מתחיל בזמן כי אין בשביל מה לקום. לדעתך, אם הייתה קמה בזמן למטרה חשובה, האם הייתה מקדישה זמן לתפילה?
השמים לא נופלים כשלא מתפללים – סביר להניח שזה לא חידוש עבורה כי ניתן לראות ברחוב אנשים רבים שלא יודעים מהי תפילה ולא נראה מבחינה חיצונית שחייהם לא זורמים או לא מוצלחים ברמה ממוצעת, כי התפילה ככל עניין רוחני לא נמדדת בכאן ובעכשיו.
האם בתך לא עוסקת כלל בתפילה? בהמשך היום, בשבתות? האם אינה מתפללת על חולה בקהילה שביקשו להתפלל עבורו? האם במשך השנה בלימודיה באולפנה לא התפללה?
בואי נזכור שבתך נמצאת בדיוק בצומת בו היא בוחנת את הדמות שיצרתם עבורה כיוון שהיא רוצה דמות אותנטית משלה. בין השאר היא עשויה לבחון גם את יחסה לתפילה. במצב זה יש לפעמים נתק מההרגל כי הוא שייך לדמות הילדותית ממנה היא רוצה להתנתק.
ועוד שאלה: האם העובדה שבתך מתעוררת לאחר שאת עצמך התפללת בסלון אומרת שאין לה דוגמה אישית ממך כיוון שאינה רואה אותך בשעת תפילה?
מסתבר שדוגמה אישית זה לא מה שהראנו לילד אלא מה שהילד ראה או ליתר דיוק קלט כי לא מדובר רק על ראייה. הילד קולט קליטה של 360 מעלות ממה שקורה בבית. עוד מסתבר, שהדוגמה האישית לא מסתכמת בעשיית המעשה הרצוי כשלעצמו, אלא מהאווירה הכללית בבית.
לדוגמה, אם יש לילד דוגמה ומופת מאביו על 3 תפילות ביום במניין בכוונה עצומה אך נושאי השיחה בבית עוסקים בעיקר בעניינים חומריים – נוצר אצל הילד חינוך נוגד תפילה, כי הוא מבין שהעיקר בחיים אינו הצד הרוחני. בבית כזה סביר להניח שהתפילה תיכנס ל"פינת התפילה" אך החיים הם חיים של קניות ושדרוגים – כי הילד קולט מההמחשות של החיים עצמם הרבה יותר ממה שקולט מהטקסים.
ונחזור אלייך. אם התפילה באמת חשובה לך ואת מתאמצת מאד כדי לעמוד בתפילה לפני ריבונו של עולם, אין מצב שחייך אינם משדרים זאת כי הרי את אישה ואימא של תפילה וקרבת אלוקים.
אם תסתכלי סביבך, ברוב המקרים הערכים האמתיים של הבית – אלו שבאמת היו כל הזמן ברקע ובחיים עצמם – ממשיכים הלאה בחייהם של הילדים הבוגרים. הדוגמה האישית הטובה ביותר היא ההמחשה בחיים עצמם.
דבר נוסף. לפעמים אנו רוצים לחנך לערך מסוים ומשקיעים המון מאמצים, ודווקא ערך זה נשאר הכי רחוק מהילדים. אחת הסיבות היא הביקורת שנתנו לילד כשלא עשה את המעשה הרצוי. אז במקום לבקר, פשוט לתפוס את הבת כשהיא כן מתפללת ולהראות לה בכל דרך כמה את שמחה ואיזו זכות יש לך שבתך מתפללת.
המשיכי לחיות את חייך בעבודת השם שבלב ובמעשה, ואולי תוסיפי גם תפילה קטנה על תפילת בתך. זה בטח לא יזיק. זה רק יכול להועיל לבתך וגם לך. בהצלחה!

 

צביקה מור, מאמן בכיר MCIL. מאמן הורים ילדים ונוער. מומחה באימון ADHD

0526070954 more-lanoar.co.il

 

אבינועם הרש, מחנך, וסמנכ"ל חברים מקשיבים:

אחת הקומות בחינוך לתפילה היא ההבנה כי אנו זקוקים לתפילה כמו חמצן. הבנה זו, משום מה, לא מקבלת את הכבוד הראוי לה, אך כשהיא בנויה היטב, היא חוסכת משאבים ועמל רב בביאור שאר הקומות.

 

שלום לך

את חטאיי אני מזכיר היום: גם אני עדיין עובד על המשפט: "והיא תראה שהשמיים לא נופלים אם לא מתפללים" רק בתיקון אחד:

"אם לא מכוונים". למרבה אכזבתי התברר לי שיותר מידי פעמים, התפילה שלי משולה לחסיד ההוא, שהרב'ה שלו בירך אותו בברכת: "שלום עליכם" לבבית ישר כשסיים החסיד את תפילת השמונה עשרה.

שאל אותו החסיד על מה ולמה הרב'ה מצא לנכון לברך אותו משל חזר הרגע ממרחקים והרי הוא היה כאן כל הזמן.

השיב לו הרב'ה: "אתה אמנם היית כאן, אבל ניכר עליך שמחשבותיך היו בארץ רחוקה".

אחת מהסוגיות שמעסיקות אותי המון בתור מחנך היא התפילה. איך אנחנו מצליחים להעלות את התלמידים קומה מרמת הטכנוקרטים שמתפללים רק כי בית הספר מכריח אותם (נסי לראות כמה זמן לוקחת תפילה של תלמידים כשיש להם שיעור ספורט – קצרה מאוד. לבין תפילה של התלמידים כשיש להם שיעור שהם לא רוצים ללמוד – ארוכה מאוד), לרמה שבה תהיה להם איזו שהיא נגיעה בהבנת התפילה אם ברמת החוויה ואם ברמת ההמשגה.

מדובר בעבודה חינוכית תמידית המצריכה עמל רב, מחשבה ועומק ועדיין כל אלו אינם כמובן ערובה להצלחה ולתוצאות.

ובעוד אנחנו מלינים על הצעירים, מה בדבר המבוגרים? האם לדעתך תפילת המבוגרים הגיעה לאידאליזציה שלה?

את אמנם דיברת על עצם התפילה והנך דואגת כי "התפילה תהפוך עבורה לעניין ששייך רק למסגרת בית הספר" אולם מה על תפילה שהופכת לריטואל קבוע החף מכוונה שהיטיב להגדיר אותה כבר החבר בספר הכוזרי כשהביא את חוסר הנחת שיש לקב"ה מתפילה זו:

"וְאֵין דִּבּוּרֵנוּ "הִשְׁתַּחֲווּ לְהַר קָדְשׁוֹ", וְ"הִשְׁתַּחֲווּ לַהֲדוֹם רַגְלָיו", וְ"הַמַּחֲזִיר שְׁכִינָתוֹ לְצִיּוֹן", וְזוּלַת זֶה, אֶלָּא כְּצִפְצוּף הַזַּרְזִיר וְהַתֻּכִּי, אֵינֶנּוּ יוֹדְעִים מַה שֶּׁאָנוּ אוֹמְרִים בָּזֶה וּבְזוּלָתוֹ"

כלומר, אנחנו רואים שלא פחות חשוב מעצם עניין קביעת התפילה כאקט טכני, יש לנו גם את עניין המשמעות והנשמה שאנחנו אמורים להעניק לה. מכל זה עולה, שעניין התפילה הוא בהחלט אתגר מורכב משני רבדים:

  1. קביעת התפילה והעמידה בזמינה. 2. נפיחת חיים בתפילה בהתאם למשפט הידוע: "תפילה ללא כוונה, הינה כגוף ללא נשמה".

לכן, דווקא בגלל שבתך בגיל ההתבגרות, הייתי לוקח את האתגר וממקד אותו במקביל לזמנים ולעצם ביצוע התפילה גם לעניין הבנת התפילה והנחת מושגים בסיסיים בתפילה: בתך לא מתפללת מהסיבה הפשוטה:

כרגע התפילה לא מספיק חשובה לה. תאמיני לי שלפעולה של חבריה בסניף היא מן הסתם הייתה הולכת…

כלומר מה שקשור בנפשה וחשוב לה, היא תעשה גם אם לא תבקשי ממנה לעשות. ומה שלא. לא.

קומה ראשונה: מהי בכלל תפילה ולמה היא מצפה?

מאחר שהתפילה דומה לבניין מפואר, יש לעבוד בהתאם לקומות ורצוי מאוד לא לדלג על אף אחת מהן בדרך:

קומה שנייה: שהבת שלך תבין למה היא באמת צריכה את התפילה לא בעניין המחויבות אלא כמו שאנחנו צריכים חמצן:

הקומה הזו, משום מה לא מקבלת את הכבוד הראוי לה וכשהיא בנויה היטב, היא חוסכת משאבים ועמל רב בביאור שאר הקומות.

קומה שלישית : איך לדעתה אמורה להיראות תפילה?

כמובן שכל קומה כזו אמורה להיות מלווה בדוגמאות ומשלים, סיפורים והסברים. אבל לשם את צריכה לחתור.

גם בתפילה ובעיקר בתפילה אין לנו קיצורי דרך או מחלפים עוקפים, כפתורים אדומים או נוסחאות קסמים.

מדובר בעבודה שיטתית ולאורך זמן.

רק בצורה הזו תהיי בטוחה לא בדבר הצלחת העבודה, כי בחינוך הרי אין הבטחות לכלום, אלא בכך שהכיוון הכללי והמיקוד שאת רוצה לתת לבת שלך אודות התפילה נמצא בכיוון הנכון.

בהצלחה!

לקבלת חומרים בעניין התפילה ולהרחבה את מוזמנת לפנות למייל: 

 

יפעת גלבוע, עו"ס קלינית ופסיכוטרפיסטית, מטפלת בנוער ובמבוגרים, מנהלת מרכז הורים ילדים בגיל הרך:

ברור שעניין התפילה מציק לך מאוד, אך חשוב בתור הורה לערוך לעצמך סדר עדיפויות – על מה את כאימא מתעקשת מול הבת… האם על תפילה ? האם על סדר יום לא משובש ? על עזרה בבית? על חזרה הביתה בלילה בשעות סבירות ? במידה ואכן נושא זה הינו בראש סדר העדיפויות שלך – עלייך לעשות ככל יכולתך בעניין על מנת לנסות ולהשפיע על בתך.

 

שלום לך אמא

 

אכן ידוע כי בחופש הגדול כל הסדרים משתבשים, יום הופך ללילה ולילה ליום…בד"כ מי שמפריעים לו הסדרים המשובשים האלה, הם ההורים – שמתקשים מאוד להכיל  את הבלאגן הזה…לעומת זאת נראה שלמתבגרים זה כיף גדול …

ברור שעניין התפילה מציק לך מאוד, אך חשוב בתור הורה לערוך לעצמך סדר עדיפויות – על מה את כאימא מתעקשת מול הבת…האם על תפילה ? האם על סדר יום לא משובש ? על עזרה בבית? על חזרה הביתה בלילה בשעות סבירות ? וכ"ו… יש לנו , כהורים, הרבה מה לומר להם ….

במידה ואכן נושא זה הינו בראש סדר העדיפויות שלך – עלייך לעשות ככל יכולתך בעניין על מנת לנסות ולהשפיע על ביתך…אבל יש לקחת בחשבון :

1- שלא תמיד אנחנו מצליחים להשיג את המטרה…ואז יש להרפות ….

2- שיש להשאיר את האחריות בעניין זה בידי ביתך …

3- שמערכת היחסים בין הורה למתבגר היא חשובה ביותר ויש לדאוג ולשמר אותה גם במחירי ויתור, לעיתים …

4- הדוגמה האישית שלך עדיין חשובה מאוד, ובעלת השפעה גם אם אינה נראית לעין כרגע…אני מניחה שביתך יודעת על כך שאת מתפללת בנחת ובכוונה…

 

בהצלחה

יפעת גלבוע, טלפון 0508266258
אתר : samimlev.co.il

 

ד"ר חנה קטן, רופאת נשים ופריון מומחית:

תפילה נכנסת לכותרת של חובת הלבבות, ולכן הייתי מניחה לה. גם לא הייתי מטילה על הכתפיים שלך את החובה להתפלל בכדי להראות לה דוגמה. אם את עסוקה עם הקטנים, אז ברור שזו המשימה העילאית.

מאד מרגש שכל כך חשובה לך התפילה של בתך, שבעינייך היא מהותית במכלול יראת השמיים שלה. יתכן והיא משדרת שהאחריות על התפילות היא שלה. 'רחמנא ליבה  ….' ריבונו של עולם רוצה את הלב שלה. הייתי ותפילה נכנסת לכותרת של חובת הלבבות. מניחה לה. גם לא הייתי מטילה על הכתפיים שלך את החובה להתפלל, בין השאר כדי להראות לה דוגמה. אם את עסוקה עם הקטנים, אז ברור שזו המשימה העילאית.

 

את עוסקת בבניינו של עולם.  את זה היא דווקא סופגת. מה דעתך?

 

אתרhttp://www.katanchana.co.il
מרפאת רפאל      רחוב אהרונוביץ 17, בני ברק   טל'- 03-5605001, 
מרכז רפואי 'רְפָא נָא', בית הדפוס 12ג, גבעת שאול. 02-6526552, פקס 02-6510896  

 

שוטטות בליל שבת

שאלה:

בננו בן ה-13 יוצא בכל ליל שבת להיפגש עם חברים וחוזר בשעה מאד מאוחרת. ניסינו למנוע אותו מכך, אולם הוא טוען כי כל החברים יוצאים והוא איננו רוצה להרגיש יוצא דופן. אנחנו מתגוררים ביישוב דתי, אולם רבים מבני הנוער המסתובבים בשכונה אינם שומרים על קלה כבחמורה (בלשון המעטה) ואנו חוששים כי השוטטות בליל שבת עלולה להשפיע על בננו לרעה. פנינו להורים נוספים וניסינו לארגן סבב של "בית מארח", אולם נתקלנו בעייפות רבה מצדם וחוסר מוטיבציה. בשבתות האחרונות התחלנו לראות אצלו התרופפות מסוימת. קשה לו לקום לתפילה בשבת בבוקר (מה הפלא, כשהולכים לישון כל כך מאוחר), ונראה לנו כי הוא מרחף יותר מתמיד ולא ממש "איתנו". מה לעשות?

 

תשובות:

 

ד"ר חנה קטן, רופאת נשים ופריון מומחית:

זכותכם לחוס הן על נפשו של הילד והן על ניהולו התקין של שולחן השבת, ולהציב גבולות. אך הטוב יהיה אם תוכלו אתם להתגייס ולהזמין את החברים של בנכם מדי פעם לפעילות בביתכם.

הדילמה שלכם מוכרת. האם להיכנע לתכתיבי החברה, או להעמיד גבולות. אכן, טיול לילי בליל שבת, מעבר לכך שהוא עלול לפגום בשולחן השבת כי הילד פורש באמצע ארוחה או בסופה, כורך בתוכו סיכון משמעותי לשוטטות חסרת תוחלת. אם מדובר בשהייה בפעילות חברתית מאורגנת ומושגחת עם תכנים ראויים בתוך מבנה סגור זה בוודאי שונה משוטטות בחוצות הישוב עד שעות מאוחרות. זכותכם לחוס הן על נפשו של הילד והן על ניהולו התקין של שולחן השבת, ולהציב גבולות. אך הטוב יהיה אם תוכלו אתם להתגייס ולהזמין את החברים של בנכם מדי פעם לפעילות בביתכם. כך תצאו מורווחים כפליים – הילד יקבל 'שדרוג חברתי' ואתם תציעו אלטרנטיבה למתרחש מחוץ לבית. מה דעתכם?

אתרhttp://www.katanchana.co.il
מרפאת רפאל      רחוב אהרונוביץ 17, בני ברק   טל'- 03-5605001, 
מרכז רפואי 'רְפָא נָא', בית הדפוס 12ג, גבעת שאול. 02-6526552, פקס 02-6510896  

 

 

שושנה היימן, יועצת ומנהלת לייף סנטר ומכון ניופלד:

בנכם צריך להישאר אתכם בליל שבת כי הוא מעדיף להיות אתכם. יותר טוב לו להיות אתכם מאשר להיות עם חברים. אבל בלי שתשקיעו בבניית הקשר החזק והעמוק, זה לא יבוא לידי ביטוי.

אתם מתארים בעיה מוכרת.  הורים רבים נתקלים בבעיה זו של מפגש החברים בליל שבת.  הילדים עוזבים את שולחן השבת והמשפחה באמצע סעודת השבת; חוזרים בשעות מאוחרות ולא קמים לתפילה; יותר ויותר מוכוונים לחברים במקום להיות מוכוונים להורים ולמשפחה;  מתרחקים באופן רגשי מההורים ולכן פחות מקשיבים להוריהם.  הרעיון לארגן סבב של "בית מארח" לא מוצלח מכיוון שקשה לעמוד בצרכים של ארגון כזה, וזה לא פותר את הבעיה העיקרית – מוכוונות חברים.  (כדאי לקרוא את הספר "איחזו בילדיכם:  מדוע הורים חשובים יותר מחברים" מאת דר' ג. ניופלד בהוצאת לייף סנטר).  

למרות שבחברה בת ימינו מאמינים שרצוי שלילדים יהיו חברים ופעילות חברתית עשירה, אין הדבר באמת תורם להתפתחות הבריאה של הילדים.  כשהורים באים להתייעץ אתי על בעיותיהם עם ילדיהם, אחד הדברים הראשונים שהם מספרים לי הוא שהילד פופולרי ומאוד חברותי.  הם חושבים שזה דבר רצוי וחיובי.  אבל אני רואה זאת כנורה אדומה שתורמת לבעיות שהם באו לפתור.  

כשהילד מתקרב לגיל ההתבגרות, ההורים חושבים שהוא כבר עצמאי יותר והם רואים זאת כהזדמנות לשחרר אותו, לטפל בילדיהם הצעירים יותר, ואולי לחזור לעבודה במשרה מלאה או לטפל בעניינים אחרים בחיים.  יש סוג של ריחוק מהילדים הגדולים ויחד עם זה, ציפייה שהילד המתבגר ייקח יותר אחריות.  ההורים אינם שמים לב שהילד המתבגר עדיין זקוק לקשר משמעותי עם הוריו, קשר של אינטימיות פסיכולוגית.  הילד המתבגר זקוק לחום, קרבה, ואהבה לא פחות מילד צעיר.  הוא צריך להרגיש שהוא חשוב ומיוחד להוריו.  הקשר צריך להיות עמוק כך שלילד תהיה נטייה לשתף את הוריו במה שקורה לו בחיים, ולחשוף להוריו את מחשבותיו ורגשותיו. בקשר כזה אתם צריכים להשקיע לפני שתוכלו להתקדם בכל עניין אחר.

אני סבורה כי בנכם צריך להישאר אתכם בליל שבת כי הוא מעדיף להיות אתכם. יותר טוב לו להיות אתכם מאשר להיות עם חברים.  הוא חושב שכייף יותר לדבר אתכם מלדבר עם חברים.  הוא יודע שרק אתם יכולים להעניק לו את הערכים המשמעותיים לו.  כל זה נכון.  אבל בלי שתשקיעו בבניית הקשר החזק והעמוק, זה לא יבוא לידי ביטוי. רצוי שתצליחו להפוך את עצמכם לסוג של הורים שימשכו את לבו של בנכם אליכם באופן טבעי כדי שיהיה מובן מאליו שהמקום הטוב ביותר להיות בו בשבת הוא בבית עם ההורים והמשפחה.    

בברכה,

שושנה הימן, מנהלת מכון ניופלד ישראל, ממונה על פיתוח הקורסים של ניופלד בעברית, ועל ההכשרה והפיקוח במודל.  שושנה היא מנהלת לייף סנטר-המרכז להורות מקושרת, יועצת להורים ומורים ומנחת קבוצות בעלת ניסיון של 35 שנה בתחום.

 

 

 

אבינועם הרש, מחנך, וסמנכ"ל חברים מקשיבים:

בנכם למעשה נכנס באופן רשמי לגיל ההתבגרות. אם הוא לא מתכוון לבצע פעולה מסכנת חיים או כזו בעלת נזק בלתי הפיך, אין עניין להראות לו שעברתם באופן רשמי לגדה השנייה של ממלכת הביקורת. לפעמים תגובה מתונה שלכם יכולה ליצור התחלה של דיאלוג אמתי. 

 

בתור מחנך שמייעץ רבות לטווח הגילאים הנזכר, האתגר החינוכי[1] שהעליתם מוכר לי היטב:

בנכם למעשה נכנס באופן רשמי לגיל ההתבגרות. אנו תמיד מושפעים מהסביבה וחשוב לנו לדעת מה חברנו חושבים עלינו. אבל בטווח הגילאים הזה, החשיבות שנערים מייחסים לחבריהם מתעצמת שבעתיים. אני לא יודע מה אמרתם לו כשניסיתם למנוע ממנו ללכת. מן הסתם בחרתם בממד השכלי. ניסיתם לשכנע אותו בטענות לוגיות. "לא כדאי לך כי…" או "לא ראוי בגלל…". כך או כך סביר להניח שהוא לא ממש הקשיב לכם מסיבה פשוטה:

התדר שלו עכשיו מכוון לניגון של הלב. מאוד סביר שגם הוא יודע שחלק מהדברים שחבריו עושים לא עולים בקנה אחד עם החינוך שקיבל. אבל זו לא הנקודה בכלל: הנקודה היא שבנכם, כמו יתר חבריו, נאבק קודם כל על מקומו החברתי. זה עכשיו כל עולמו. ואם להיות יותר מקובל אומר ללכת עם החבר'ה אחרי שבת, אז זה מה שהוא יעשה. אז מה עושים?

קודם כל לא מתנגחים ישר. אם הוא לא מתכוון לבצע פעולה מסכנת חיים או כזו בעלת נזק בלתי הפיך, אין עניין להראות לו שעברתם באופן רשמי לגדה השנייה של ממלכת הביקורת. לפעמים התגובה המתונה שלכם מראה לו שגם אם אתם לא שלמים עם החלטתו, אתם מוכנים לדבר איתו ולשוחח, והדבר יכול ליצור התחלה של דיאלוג אמתי.

מעבר לכך, אין לכם עניין להפוך את השוטטות הזו לאיזה 'פרי אסור'. דבר שרק יעצים את עצם העניין.

מה כן עושים? מדברים. מסבירים. עם כל הסבלנות שיש בעולם. לאט. עוד שיחה. עוד נקודה. בלי להוריד עליו פטישים וגרזנים. רק מילים

נסו להוציא את העוקץ מהמהלך. כשתלמידים שלי מספרים לי בהתלהבות על איזה מעשה שובבות בלתי חינוכי בעליל אני קודם כל מסביר להם שהם לא המציאו מחדש את הגלגל ואין חדש תחת השמש. עכשיו, אחרי שהם מבינים שהעוקץ של המעשה התפוגג והאדמה לא הולכת לרעוד, אנחנו מתחילים לפרק את המורכבות לחתיכות קטנות ולעיסות והם לאט לעט מעכלים את השקר שיש בעניין שנראה במבט ראשון כל כך מפתה ומושך.

קשה לבנכם לקום לתפילה? אחלה. אני מניח שאם נפתח את זה אז יהיה לו גם קשה לוותר על הליכה משותפת לסרט כשכל החברים שלו מהסניף ילכו. הוא לא יבין למה יש שעות הגבלה בגלישה באינטרנט. וממש בעוד כמה שנים, מן הסתם הוא גם לא יבין למה ומדוע לא כדאי כבר בגיל 16 שתהיה לו חברה.

הנוער הנפלא שלנו רוצה הסברים. תשובות. מעצם היותו דור שההתחברות למעשים ולמצוות הנה חלק חשוב ביותר בהטמעה ובהפנמה של אורח חייו הדתי, יותר מומלץ לשבת ולפתוח איתו הכול:

תפילה בבוקר קשה לו ומה על תפילה בכלל?

האם הוא מבין את החשיבות שלו?

ומה לגבי שאר הדברים. האם בנכם מודע לגודל מעלת הציצית? ולכיפה

עכשיו זה הזמן לדבר על הכול. להקשיב. להיות שם בשבילו וביחד לצאת מהמורכבות שדיברתם עליה בקומה גבוהה יותר, מדויקת ונכונה שבנכם יגיע אליה דווקא מתוך הקשיים והמורכבויות האלו.

כל אבן, כל בור הנם מקפצות לבירור גבוה ואמתי יותר.

 

[1] חלק ראשון בעיניי בפתרון הבעיה טמון בסמנטיקה של המילים: בעיות הם קשות. לא נעימות. לעיתים מלחיצות ומפחידות. 'אתגרים' לעומת זאת נשמעים הרבה יותר רכים ומעודדים צמיחה. למילים כידוע יש כוח.

 

אבינועם הרש, מחנך, סמנכ"ל 'חברים מקשיבים'. 

 

 

:

כל ילד וכל מתבגר מזמינים אותנו ללמידה חדשה עליו ובמיוחד עלינו. לפני שנכנסים לרובד המעשי, ישנם כמה עקרונות שצריכים לעמוד מול עינינו.

להורי המתבגר שלום וברוכים הבאים לגיל ההתבגרות!
אולי זה המתבגר העשירי שלכם ובכל זאת כל ילד וכל מתבגר מזמינים אותנו ללמידה חדשה עליו ובמיוחד עלינו…
אולי לא נדרשתם עד עכשיו לסוגיה החברתית ולגבולות בקשר לחזרה הביתה מטיול ליל שישי. אולי לא התעמתתם עד עכשיו עם אמירה כמו "אבל כולם יוצאים" ואולי הכרתם פתאום צדדים חדשים אצל הורים בשכונה שגורמים לכם להרים גבה. בקיצור הרבה דברים חדשים. הזדמנויות רבות לחשיבה, להבהרת ערכים, חיזוק והעמדת גבולות ובמיוחד הזדמנות גדולה לשיח חינוכי.
לפני שניכנס לרובד המעשי, כמה עקרונות שלדעתי צריכים לעמוד מול עיניכם בטיפול בסוגיה הזו:
1. הילד גדל וצרכיו משתנים. עליכם להתאים את הגבולות ואופי השיח לצרכיו במסגרת ערכי הבית.
2. הטיפול בסוגיה הזו יכול להיות אב טיפוס לסוגיות נוספות שתידרשו להם בהמשך לטוב ולמוטב. הצלחה בעניין הקונקרטי יכולה לבנות תשתית חיובית לסוגיות הבאות.
3. היו מוכנים לדרך ארוכה. אין פתרונות קסם. חושבים ומתכננים, מבצעים ומפיקים לקחים עד שמגיעים לתוצאה הרצויה.
4. צרו מבט חיובי על בנכם. עסקו בסוגיה מתוך עין טובה ולימוד זכות על בנכם שנכנס למלחמת ההתבגרות.
5. האמינו בעצמכם. קיבלתם את הנשמה הזו אז אתם ראויים לגדלה. זה לא אומר שתמיד יהיו לכם פתרונות ורעיונות, אך יש בכוחכם להגיע אליהם ממקורות שונים.
6. הקפידו על הפרדה בין אישיות להתנהגות. אל תתייגו את בנכם בגלל מעידות חוזרות. שמרו על החיובי שבו.
7. יחד עם הצורך בתמונה הכוללת, דעו להפריד בין הסוגיות השונות תוך הדגשת חצי הכוס המלאה. טפלו בכל סוגיה בנפרד.
8. בנכם הגיע לגיל שיש לבנות איתו את צורת החיים הרצויה ולא להנחית עליו הוראות. לפעמים צריך גם להנחית אך כדאי לבנות הרגלי תקשורת חיוביים.
9. זכרו שלא לנצח תוכלו להחזיק את בנכם תחת הסינר החמים והדואג שלכם. התקשורת הטובה, האמון והגבולות יוצרים יחד את היחסים הטובים והנעימים.
10. בחינוך אפשר להגיע בקלות לניצחון על הילד בבחינת " הניתוח הצליח. החולה נפטר." אם ניצחתם את בנכם דעו שהפסדתם. אין בדברים אלו כדי לסתור את זכות הווטו שלכם. השאלה היא איך להיות אסרטיבי באופן שמכבד את הצד השני ומבין את צרכיו.
ועכשיו לרובד המעשי יותר.
דרך אחת, שמונעת חיכוכים מיותרים היא דרך שדורשת מההורים להתאגד. לא התאגדות של אירוח החבורה – ניסיון שלצערכם נכשל בינתיים, אלא התאגדות של החלטה משותפת על שעת החזרה של הבנים הביתה.
אני מניח – וזה לא רחוק מהאמת – שרוב ההורים של בני ה13 לא נוחה דעתם משוטטות ממושכת בלילות השבת. התאגדות והסכמה של שעה ריאלית שלכם עם הורי 3 החברים הטובים ביותר שלו עשויה לתרום לעניין. כי מה קורה בדרך כלל? לאחד אמרו לחזור ב10 לשני ב11 ולשלישי עד 12 ולרביעי לא אמרו כלל מתי לחזור. במצב זה הראשון יוצא "ילד כאפות" בלשון החבר'ה.
אם החבורה הקרובה הזו צריכה לחזור באותה שעה המצב נוח ומתקבל אצל כולם.
שווה להתאמץ ולהסביר להורים הנוספים את התועלת שבדבר.
הדרך השנייה שאציע כאן מכוונת למצב שלא הצלחתם או אינכם רוצים להתאגד עם יתר ההורים, ונשארתם מאונס או מרצון עם בנכם בודדים במערכה. עכשיו יש לכם הזדמנות לבנות משוואה עם הילד תוך הקשבה לצרכיו והבנה של חשיבות העולם החברתי בשלב זה.
קשה ביותר לקרוע ילד ובטח בגיל הזה מחבריו השליליים (לפי דעתכם). הטוב ביותר הוא לנסות לחבר אותו לחברה חיובית יותר או לספק לו עשייה מעניינת יותר ללילות שבת. זה עשוי לדרוש מכם תשומת לב רבה בשעות שבדרך כלל העייפות מכריעה.
במקרים קיצוניים, יש הורים שבוחרים לעבור לשכונה מרוחקת עם היצע חברתי חיובי יותר, אבל זו סוגיה בפני עצמה ובעלת השלכות רבות ומרחיקות לכת שאין כאן מקומה.

בעניין הקימה בבוקר לתפילת שבת, לא בטוח שהסיבה היא השפעה שלילית של אותם חברים. ייתכן בהחלט שזו העייפות שמכריעה כשהתפילה לא הכי חשובה לו כי כשחשוב יודעים לקום. גם כאן, החינוך לתפילה כחלק מעבודת ה' צריך להיות מותאם לרמת המתבגר שלכם. ייתכן שהמטען הטוב שנתתם לו כבר לא מפרנס את יכולות ההבנה שלו ואז העייפות היא סיבה טובה לעוד שעה או שעתיים של שינה.
גם כאן צריך להיכנס לשיחה ולראות מה הבן חושב על התפילה וכמה היא חשובה עבורו. לא הייתי מציע בגיל זה אפשרות למניין מאוחר ללא אבא. ילד צריך להתפלל עם אביו ובטח בגיל הזה – "בנערינו ובזקנינו נלך". אם ממש קשה אז מומלץ להחליף מניין לפחות לבוקר כשהאבא הולך עם בנו. יש כאן מסר חשוב וברור של אכפתיות והבנה.
והעיקר זו הדוגמה האישית שלכם ההורים, והיכולת שלכם להתמיד בתקשורת חיובית בונה ומקדמת של שיח חינוכי ואוהב.

 


אתר: http://www.more-lanoar.co.il/

 

עוד בנושא בלב אבות:

בִּתי מבלה בליל שבת מחוץ לבית עם חברות…

בני לא קם בבוקר

בני לא קם בבוקר

שאלה: בני (בן 17) לא קם בבוקר, לפעמים הוא קם ב-11 ולפעמים ב-12 בצהריים. אני מותשת מהמלחמה היומיומית להעיר אותו ולנסות להקים אותו. האם זוהי אחריותי כהורה לדאוג שיקום בבוקר?

תשובה:

א. כלל גדול בגידול ילדים הוא ההבנה של ההורים, שיש לתת בילד אמון מלא ולהטיל עליו אחריות. ללא אמון זה, הסיכוי שלנו להשפיע על ילדנו יורד פלאים.

בגיל 17, ילדנו כבר ארבע שנים אחרי שהתורה קבעה שהוא גדול לכל דבר ועניין. כשאביו עלה איתו לתורה בשבת הבר-מצווה ואמר: "ברוך שפטרנו מעונשו של זה", המשמעות היתה, שהאחריות על חייו של הילד עוברת אליו. את הפרט הזה הילד צריך להבין. ויותר מזה, גם ההורים שלו צריכים להבין.

בפועל, אחרי מלחמת ההתשה שאת מתארת, נקודת המפגש בינך ובין הבן מזמן אינה התפילה, אלא מי שולט במי, מי מנהל את חייו של מי. בנקודה הזו, הבן צודק בהחלט. חייו שייכים לו, והוא המחליט הבלעדי עליהם. הוא גם לא יוותר על הזכות הזו שניתנה לו, והוא צודק.

אנחנו הרי יודעים שהתפילה היא פעולה אמיתית בנפש האדם, היא מתנה וחסד גדול לנשמת האדם שריבונו של עולם העניק לנו. אם התפילה היא נקודה אמיתית ואנחנו מאמינים באמונה שלמה שלילדנו יש נשמה גדולה, אז אין ספק שהוא יגיע לנקודה האמיתית הזו באישיותו בעצמו.

אם הוא מבין שעליו להתפלל ורק קשה לו לקום (כי הוא עצלן, כי הוא הלך לישון מאוחר בלילה וכדו'), אז הוא הבין את מה שאת אומרת לו כבר בפעם הראשונה. לא צריך כל בוקר להזכיר לו את הדבר.

אם הוא לא מחובר לעולם התפילה בשלב זה של חייו, הקימה נגד רצונו לא תעורר את עולמו הרוחני להתחבר לתפילה, אלא תעשה את הפעולה ההפוכה.

בשלב הזה של חיי הילד שלנו, בו הוא מתחיל לקחת אחריות על חייו, וגם נופל וקם, נופל וקם יותר משבע פעמים, אחד הדברים החשובים שפועלים נפלאות ונצורות, הוא תפילתה של אמא. (ולא לשכוח לא לומר לו מלה על זה שאת מתפללת עליו, זה עלול להרגיז אותו יותר מכל).

ב. לגבי עצם העובדה שהילד לא קם וישן עד שעה מאוחרת. בעיה זו אינה רק שלו, אלא של נערים ונערות רבים בגיל ההתבגרות, ולכך קיימות מספר סיבות. מצד שני, יש לעמוד על הסיבות הגורמות לתופעה זו אצל כל ילד לגופו, למרות שזו תופעה אופיינית בדור הזה.

הסיבה הטבעית הראשונה שאינה תלויה בילד (למרות שהבעיות עם הילד לא מתחילות בנקודה הזו), היא העובדה שתהליך הגדילה והצמיחה מתרחש בעיקר בשעות השינה בלילה. והדבר גורם לעייפות.

הסיבה הטבעית השנייה היא, שאם הוא הולך לישון בשעות הקטנות של הלילה, מכיוון שהיה עם חברים, או שצפה בטלוויזיה, או שגלש באינטרנט, לא סביר שמי שהולך לישון באופן קבוע בין 02:00 ל 04:00 יהיה מסוגל לקום בבוקר למחרת כאחד האדם. לכן הבעיה איננה מתי הוא קם, אלא מתי הוא הולך לישון. לכן המאבק להעיר אותו בבוקר מתרחש במקום ובזמן הלא מתאימים בעליל.

הסיבה המעשית – אם יש טיול, או עבודה או כל משימה שהבחור או הבחורה התחייבו אליה או חפצים ביקרם, אנו רואים שברגע אחד הם הופכים להיות קלים כנשרים ועזים כנמרים, והם מזנקים ממיטותיהם לעשות רצון עצמם במהירויות מפליאות.

מכאן אנו למדים, שאם אין להם מטרה שלשמה הם צריכים לקום, הם מעדיפים לישון. לכן במקרים כאלה אין סיבה להעיר אותם רק מכיוון שאנו ההורים חושבים שזו הפקרות לישון עד שעות כל כך מאוחרות. חשוב להשאיר את המאבקים לדברים העקרוניים באמת.

הסיבה המשפחתית. כאן באמת ישנה נקודה עקרונית. כאשר מוטל על הבחור או הבחורה לבצע מטלה בבית (למשל, לשטוף חלק מהבית לקראת שבת), כאן כבר יש מקום לדו-שיח מעמיק יותר. זה דבר שקשור לעולם המידות של הילד ולאחריות שהוא מחויב בה כלפי האנשים שהוא חי איתם. צריך להיות ברור גם לנו וגם לילד, שבמקום הזה, בו הוא לא לוקח חלק במחויבות המשפחתית, הוא לא בסדר. אין ילד שאינו מבין את הנקודה הזאת. יש ילדים שהיצר הרע שלהם מסיט אותם מן האמת. לכן צריך לדבר איתם על הדבר, ונדרשת סבלנות לפרק הזמן בו הילד יעכל את הדברים וגם יבצע אותם הלכה למעשה.

אנחנו ההורים צריכים להבין שתהליך רכישת העצמאות האישית של ילדנו, בזמן שהוא מתחיל לעצב בעצמו את מגמת חייו, הוא תהליך שיוצר חיכוך בלתי נמנע בין הסמכות שלנו כהורים לבין העצמאות של ילדנו. להצלחתו של התהליך הזה צריך סבלנות וסובלנות, עצבים של ברזל, עין טובה ואמון מלא שילדנו, בסופו של תהליך, יהיה טוב וישר עם אלוקים ואדם.

הרב זאב שרון, ראש המכינה הקדם צבאית 'ארזי הלבנון'  בשילה

בית (כמעט) ריק

איך שבת בבית בלי ההורים?

כשהיינו צעירים, הורינו מיעטו לנסוע לשבת. גדלנו במשפחות יותר קטנות, בהן התקיימו פחות שבתות בר-מצווה או 'שבתות שבע ברכות' לדודים. במקביל, גם המצב הכלכלי לא אִפשר ריבוי שבתות בבתי מלון. דא עקא, בימינו נוסעים ההורים לשבתות רבות. מטבע העולם, הילדים מצטרפים לשבת עם הוריהם. אך לעתים קרובות, מתבגרים מעדיפים להישאר בבית. הם פשוט מעדיפים להישאר ולהיפגש בשבת עם החברים, מבלי להיצמד לנסיעת ההורים.

במהלך השנים התפתחה אצלנו תופעה ייחודית המכונה "בית ריק". הכוונה למצב בו המתבגרים נשארים לבד בבית עת הוריהם נסעו לשבת, והם מזמינים כמה (וכמה…) חברים להצטרף אליהם כדי לחגוג את השבת יחדיו בבית הריק. הניסיון מלמד כי כמעט תמיד, שבתות אלו אינן רוויות באווירה חינוכית חיובית. במקרים קיצוניים, הנער מזמין חברים שמזמינים חברים אחרים, ונעשים בתוך הבית דברים הפוכים לאופי הבית ולרצון ההורים. אך גם במקרים פשוטים, בהם מתכנסים חברים מוכרים, האווירה כמעט תמיד רחוקה מלהיות 'שבתית'. הצעירים מתקשים לארגן זמירות או דברי תורה, והאווירה שונה מאווירה חינוכית שהיינו רוצים. רוב ההורים יודעים שמדובר בשבתות לא בריאות, אך הם נכנעים ללחץ ילדיהם ולטענה הניצחת ש-"לכולם מותר".

הגיע הזמן לא להתבייש להציב גבולות. צריך לקבוע כי שבת עושים בנוכחות הורים. עדיף עם הוריך, אך אם לא, ניקח אותך בשמחה לסבים או לדודים. אם גם זה לא מעשי, אזי תתארח אצל חבר אחר, שהוריו נמצאים. אווירת שבת בריאה מתרחשת בנוכחות הורים, והורוּת בריאה יודעת להציב בעדינות אך בנחישות גבולות משפחתיים ברורים.

הרב יונה גודמן, המנהל החינוכי של מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא, וראש תחום חינוך אמוני במכללת אורות ישראל

שינויים גופניים בגיל ההתבגרות : בנים

גיל ההתבגרות מאופיין בשינויים גופניים, רגשיים וחברתיים רבים. ההתפתחות מתרחשת בתחומים אלה במקביל, כך שהבנים בגיל ההתבגרות מנסים להסתגל בד בבד למראה החדש של גופם ולתחושות החדשות הפוקדות אותם. השינויים האלה מופיעים בתקופה שמהווה קו התפר שבין תלות לעצמאות, בין ילדות לבגרות, והם משפיעים על היחסים עם ההורים והקשרים עם החברים. בשלבים שונים של ההתפתחות חשופים המתבגרים לגירויים רבים ומטרידים, פנימיים וחיצוניים, והם גורמים לעיתים לחיפוש אחר תשובות לשאלות פרקטיות ואף קיומיות.

אין אדם המתבגר ביום אחד. החיים בנויים מתהליכים. השינויים המשמעותיים, החיצוניים והפנימיים, המתרחשים בגוף ובנפש של הנער המתבגר מוגדרים כתופעות של גיל ההתבגרות, והם מהווים יחד חלק מתהליך של מעבר מילדות לבגרות הנמשך כמה שנים. השינויים החלים בתקופת ההתבגרות מתרחשים כאשר המוח מגיע לבשלות מספקת. בעקבות בשלות זו מתחיל המוח לשחרר הורמונים מסוימים, שמופרשים לדם ומשפיעים על פקודות לפעילות של אזורים אחרים בגוף. הפעילות ההורמונאלית המואצת הזו היא שמתניעה את תהליך ההתבגרות, ואת השינויים המהותיים בגוף ובנפש הכרוכים בו.

נהוג לחלק את גיל ההתבגרות לשלושה שלבים, שבהם מתרחשים גם שינויים פסיכולוגיים וחברתיים. המעבר ביניהם הוא הדרגתי, וקצב המעבר משלב לשלב שונה מאוד בין נער אחד למשנהו.

בשלב הראשון (גיל 10-14) מתחילים השינויים הגופניים, וקיימת עליה במודעות העצמית של הנער ובהתייחסות שלו למה שקורה בגופו. לעיתים קרובות תקופה זו מאופיינת בהתחלה של יצירת זהות עצמית ייחודית, הקשורה להתרחקות מסוימת מההורים. בשלב השני (14-16) מתחזק הקשר עם החברים על חשבון הקשר עם ההורים, ולעיתים אף נוצרים מתחים מסוימים בין הבן המתבגר להוריו. בשלב השלישי (16-21) תושלם ההתבגרות הנפשית והפרידה מההורים ועיצוב אישיות עצמאית, המתח בין המתבגר להוריו ירד, ויתבררו לעצמו תובנות אישיות.

חלק בולט מההתבגרות הגופנית הוא הצמיחה לגובה. בתהליך הצמיחה לגובה משחק תפקיד ראשי הורמון הגדילה המשפיע על צמיחת העצמות, ובסוף התהליך הורמוני המין גורמים לסגירת העצמות ולסיום הגדילה. לעומת תקופת בית הספר היסודי שבה קצב הצמיחה הממוצע הוא כחמישה עד שישה סנטימטרים בכל שנה – בתקופת ההתבגרות קצב הגדילה מתגבר, ומגיע לשיאו בתקופת הצמיחה המהירה הנמשכת כשנתיים-שלוש; בתקופה זו גובהים הבנים כשלושים סנטימטר, כמובן שיש שונות בין המתבגרים.. דרך אגב, ניתן לחשב את הגובה הסופי המשוער של מתבגר על פי גובה הוריו, באמצעות הנוסחה הבאה (בסנטימטרים): {גובה האב + גובה האם + 13} לחלק ל-2 = גובה ממוצע של הבן. כמובן שעשויה להיות סטייה של כמה ס"מ למעלה או למטה מחישוב זה, ולכן קיימת שונות בין גובה אחים. במקרים מיוחדים מבצעים צילום כף יד לבדיקת גיל עצמות, בדיקה שמתבצעת רק במקרים מיוחדים שבהם מתעורר חשד לבעיה כלשהי בתהליך הצמיחה או ההתפתחות המינית. היום קיימים ב"ה טיפולים תרופתיים ואחרים למקרים המעטים שבהם נמצאה בעיה התפתחותית אמיתית.

במקביל לצמיחה לגובה מתרחשת בגיל ההתבגרות עלייה ניכרת במשקל; עלייה זו חשובה כדי לאפשר תהליך צמיחה תקין, ולעתים היא אף מקדימה אותו. אחוזי השומן עולים בקרב מתבגרים בהשוואה לילדים, וגם מסת השרירים מתפתחת בגיל ההתבגרות, ומגיעה לשיאה לקראת סוף התהליך. גם נפח הדם, כמות הכדוריות האדומות ורמת ההמוגלובין עולים במהלך תקופת ההתבגרות. שינויים משמעותיים חלים גם במערכת הלב-ריאה: משקל שריר הלב מוכפל, לחץ הדם עולה ונפח הריאות גדל. שאר האיברים הפנימיים, כמו המוח, הכבד והכליות, גדלים אף הם.

 

ההתפתחות המינית

 

התפתחות מינית היא אחד התהליכים הבולטים והמשמעותיים בגיל ההתבגרות, כאשר גוף של ילד הופך לגוף של נער ובהמשך לגוף של גבר. שינוי זה יכול להיות מלווה בתחושות שונות ואף סותרות: בושה, גאווה, דאגה, שביעות רצון, הנאה, בלבול ועוד. תחושות כאלו ואחרות בעוצמות משתנות שכיחות מאוד, והן חלק מובנה מהתהליך. חשוב להדגיש שבדומה לתהליכי הצמיחה לגובה והעלייה במשקל, גם מועד תחילת ההתפתחות המינית וקצב התפתחותה שונים ממתבגר אחד לאחר.

כדי להבין את השינויים המתרחשים בגוף הנער, חשוב תחילה להכיר את איברי המין הגבריים החיצוניים והפנימיים.

הפין, אבר המין של הזכר, נחלק לגוף ולראש (עטרה). בתוך האבר עובר צינור השופכה. לצינור זה שני תפקידים  הובלת השתן, ובזמן פעילות מינית הובלת  נוזל הזרע, אל הפתח שנמצא בקצה ראש האבר, וממנו החוצה (אין אפשרות  ליציאה בו זמנית של שני הנוזלים). האבר עשוי רקמות רכות, ספוגיות, המכילות כלי דם רבים. במצבים מסוימים, בדרך כלל בעת עוררות מינית (לעיתים בעת קור, או בעת קרי הלילה עליו ידובר בהמשך), מוגברת זרימת הדם לתוכם. תהליך זה גורם להתקשות הפין, לעיבויו ולהתארכותו ובהמשך להזדקפותו, ולכן הוא קרוי  זיקפה.

תינוק זכר נולד כאשר סביב לקצה האבר (העטרה) נמצא כפל עור הנקרא עורלה. את כפל העור הזה מסירים בברית המילה (בברית המילה אין פוגעים כלל בפין עצמו!).

שני האשכים נמצאים בתוך שק האשכים. בכל אשך נמצאים מאז הלידה תאי זרע ראשוניים, ובו גם מיוצרים מגיל ההתבגרות תאי זרע חדשים. תאי הזרע עוברים תהליך הבשלה בתוך מערכת של צינורות דקים וארוכים, המקופלים בתוך האשך. האשכים גם מייצרים את הורמון המין הגברי טסטוסטרון (TESTOSTERON) בהשפעת ההורמונים המופרשים מהמוח. מיקום האשכים מחוץ לגוף חושף אותם מצד אחד לפגיעה (מכה באשכים כואבת כידוע ביותר), אך מצד שני מאפשר להם להתקיים בסביבה פחות חמה מחום הגוף (כ-35 מעלות במקום כ-37), עניין חיוני למניעת הרס תאי הזרע.

בחלק העליון של כל אשך נמצאת בלוטה הנקראת יותרת האשך, שבה מאוכסנים תאי הזרע שיוצרו באשכים, ובה הם ממשיכים להבשיל. ממנה יוצא צינור הזרע, המעביר את תאי הזרע מהאשך אל צינור השופכה. צינור הזרע עובר בקשת רחבה בתוך חלל הבטן, ואורכו כארבעים ס"מ. לפני החיבור לשופכה עובר צינור הזרע סמוך לבלוטת הערמונית ובלוטות זרע נוספות קטנות יותר; בלוטות אלו יוצרות את נוזל הזרע, שהוא נוזל בצבע שקוף-לבן המופרש יחד עם תאי הזרע בעת התעוררות מינית ופליטת הזרע מהגוף.

במקביל לתהליך הצמיחה המואץ של הגוף מתחילה גם 'התבגרות' אבר המין. בין גיל 9 ל-14 חל שינוי הורמונלי בגוף הגורם לאשכים לייצר את ההורמון טסטוסטרון, וזה גורם להתחלת תהליך ההתבגרות המינית-הגופנית. השינוי הראשון שאפשר לשים אליו לב הוא גדילת האשכים ושק האשכים; בדרך כלל צבע שק האשכים הופך למעט יותר כהה, ועורו נעשה מעט מקומט ולא חלק כפי שהיה קודם. קצב הצמיחה של שני האשכים אינו חייב להיות זהה – בדרך כלל במשך הזמן גודלם ישתווה אך אין זה הכרחי כלל. פעמים רבות אחד האשכים, בדרך כלל השמאלי, נמוך מעט יותר מהשני. בהמשך גדל גם הפין עצמו. יש לזכור שקיימים הבדלים גדולים מאוד בין גודל האבר של גברים שונים, ואין שום קשר בין גודל האבר לבין תקינותו ופוריותו בעתיד; רק אם בתום גיל ההתבגרות אורך האבר בשעת זיקפה קטן מעשרה סנטימטר יתכן שקיימת בעיה, וכדאי לפנות לרופא. כמו כן לעיתים בשעת זיקפה נראה לבחור שהאבר שלו אינו ישר לגמרי – גם זו תופעה נפוצה, ואין בה שום בעיה. במקרה שמדובר על עיקום משמעותי, או שקיים חשש לבעיה אחרת, כדאי לברר את העניין אצל רופא אורולוג.

במקביל לתהליך גדילת האשכים ונפחם מתחילים בגיל ההתבגרות תאי הזרע שבתוך האשכים להבשיל, ומתחיל ייצור של תאי זרע חדשים. כל יום, במשך כל היום, עד גיל זיקנה, מיוצרים באשכים עשרות מיליוני תאי זרע. תאי הזרע נדחפים תוך כדי הבשלתם לבלוטת יותרת האשך. מתחילת הייצור של תא זרע ועד הבשלתו המלאה עוברים כתשעים יום. בסוף התהליך מקבל תא הזרע את צורתו המוכרת, הדומה לראשן של צפרדע – גוף מעוגל-מאורך וזנב דק וארוך, המאפשר לתא הזרע לנוע בתוך הנוזל. תאי הזרע הינם זעירים ביותר, ורק באמצעות מיקרוסקופ ניתן לראותם.

זיקפה, הכוללת התעבות והתארכות והתקשות של האבר, מתרחשת בדרך כלל, אך לא תמיד, בעקבות ריגוש מיני כלשהו. באופן מזדמן היא עשויה לקרות גם בגיל הילדות, אך שכיחותה גוברת עם תחילת תהליך ההתבגרות. פעמים רבות מתרחשת זיקפה – שאינה קשורה לריגוש מיני – בסוף השינה, לקראת הבוקר, ותופעה זו מכונה 'זיקפת בוקר'.

תופעת קֶרי לילה היא פליטת זרע בלתי רצונית ובלתי נשלטת המתרחשת בשעת השינה. זוהי תופעה נורמלית לחלוטין – בדרך כלל היא אינה קשורה לחלומות שיש בהם ריגוש מיני, ונובעת אך ורק מהצורך של הגוף להיפטר מעודפי זרע שהצטברו בצינור הזרע. התרחשות  הקרי מתגלית במציאת כתם שקוף-לבנבן על הבגד הצמוד לגוף או על הסדין (נוזל הזרע נוטה להיות שקוף כשהוא לח, ולבן כאשר הוא מתייבש; כתמי הזרע יורדים מהבגד בכביסה רגילה). מחשבות עם רקע מיני ביום, לעיתים בעקבות ראיית מראות לא צנועים, עלולות לגרום לחלומות בעלי רקע מיני בלילה, ובעקבותיהם לפליטת זרע בשעת השינה; אך כאמור פעמים רבות אין קשר בין קרי הלילה לבין הרהורים וחלומות לא-צנועים, ואין לשכוח שעל חלומותינו אין לנו שליטה במהלך הלילה. לכן מצד אחד ראוי לחיות כל היום תוך שמירת צניעות העיניים, הראש והלב, אך מצד שני אין שום סיבה לחוש רגשות אשם כאשר מגלים שאירע קרי לילה – 'אונס רחמנא פטריה'.

שינוי נוסף בהשפעת הטסטוסטרון הוא חילוף הקול, בעקבות התארכות והתעבות מיתרי הקול שנמצאים בקצה קנה הנשימה. במהלך כשנה יתחלף הקול ויהפך לנמוך יותר. לעיתים במשך התהליך משתנה גובה הקול ובאמצע הדיבור, אך תופעה זו תיעלם כאשר יושלם התהליך של חילוף הקול.

שינוי בולט נוסף הוא השינוי בשׂיעור של הגוף. השיעור נוסף בבטן התחתונה מעל וסביב הפין (שיעור זה נקרא שער הערווה), בבתי השחי, ובפָנים – זקן ושפם. גם תהליך זה, זמן תחילתו והימשכותו, שונה מאוד מאיש לרעהו, וטווחו הנורמלי נע בין הגילים 11-16. גם בעניין זה – אין שום קשר בין כמות השיעור בגוף לבין רמת הבגרות וכושר הפוריות העתידי.

לסיכום: "מבשרי אחזה"… בגיל ההתבגרות חווה הנער שינויים גופניים רבים לקראת הפיכתו לגבר.

קיימת שונות רבה בין המתבגרים באשר למבנה איבריהם השונים וקצב גדילתם. בכל תהייה ושאלה ניתן לפנות לגורמים מקצועיים מתחום הרפואה – רופא המשפחה, אנדוקרינולוג, אורולוג וכד', ולהימנע מחששות ומדאגות מיותרים.

 

ד"ר חנה קטן, רופאת נשים ופריון מומחית, http://www.katanchana.co.il

.

קריאה נוספת בנושא:

כיצד לשוחח עם הבן על התפתחותו הפיזית ? / הרב אלי שיינפלד. ראשי פרקים לשיחה עמוקה על שינויים פיזיולוגיים בגיל ההתבגרות

אודיו: "הורות והתבגרות" בנושא: הפיזיולוגיה של המתבגר / הרב אלישע אבינר והרב אלי שיינפלד. איך לפתוח שיחה – בתור מורה או בתור הורה – עם מתבגרים על השינויים הפיזיולוגיים שעוברים עליהם? אם לאבא קשה לדבר עם בנו על הנושא, האם האמא יכולה לדבר איתו?

אודיו: "הורות והתבגרות": התמודדות עם יצרים ומיניות וחשיבות השיחה עם המתבגר / הרב אלישע אבינר ואליהו אקרמן. על מה צריך לדבר עם המתבגר? איך לדבר אתו? התרבות שסובבת אותנו מתירנית, לא מכירה במושג "איזהו גיבור הכובש את יצרו". הרבה בני נוער מסתובבים עם סודות, עם חיים כפולים,…

 

עוד עם ד"ר חנה קטן בלב אבות:

התבגרות נשית גופנית – התפתחות מינית מוקדמת של נערות

גמילה מאמא – גמילה ממוצץ, מהגננת או מילדות היא שינוי מבורך, אבל נדיר שהתהליך עובר בקלות. גם מתבגרים עוברים תהליך של גמילה – מהילדות, והיא תהליך לא פשוט גם להורה וגם למתבגר.

גיל ההתבגרות- תחילת המחזור הנשי – שינויים גופניים ורגשיים עם תחילת ההתבגרות הנשית ותמיכת ההורים בתהליך

סרט: הפרעות במחזור במהלך ההתבגרות – הפרעות במחזור בגיל ההתבגרות עלולות להפריע לדימוי העצמי ולבטחון העצמי של הנערה. התופעה ניכרת במיוחד במהלך שנת השירות. מה גורם להפרעות בוסת? איך אפשר להרגע?

סרט: קשר אמא בת במהלך הההתבגרות – על הכנת האמא לגדילה של הילדה – קשר רגשי, פיתוח דימוי גוף נשי חיובי אצל הנערה, התייחסות להתפתחות הפיזית של הילדה בשמחה. על תופעות פיזיות מלחיצות כמו שיעור יתר, פצעי בגרות / אקנה, משקל יתר. התייחסות להפרעות אכילה – אכילת יתר ולעומתו אנורקסיה עד כדי הפסקת המחזור. על מה שיכול לעזור בקשר האמא-בת לפתח תחושה נשית נעימה – על חווית קניית בגדים ביחד.

 סרט: התפתחות המתבגרת – על תחילת המחזור החודשי – על תחילת המחזור החודשי – טווח הגילאים להתחלת הווסת, ומה עושים אם ההתפתחות מוקדמת או מאוחרת מדי. איך ומתי מתחילים לדבר עם הילדה על קבלת הווסת.

חינוך ילדים בגיל ההתבגרות

תוכן

 1. חושך ואור בעירבוביה                      5. בן עשר למשנה

 2. התבגרות האנושות כולה                  6. כבוד הילד

 3. מטי ולא מטי                                7. חינוך לעצמאות

 4. חינוך ותוכחה

1. חושך ואור בעירבוביה

נושא רחב זה של חינוך ילדים בגיל ההתבגרות נחלק לשלושה חלקים:

א. קווים שמאפיינים גיל זה.

ב. ניתוח המרכיבים הפנימיים של תהליך התפתחות הילד המסבירים את הסימפטומים האופייניים לגיל.

ג. כיוונים בחינוך.

ישנן התנהגויות משותפות ואופייניות בגיל ההתבגרות כשם שיש התנהגויות אופייניות משותפות לכל הילדים בגיל הרך, כסרבנות וכדומה. בגיל ההתבגרות הנושא מסובך ומורכב ביותר, ולכן מצריך ניתוח והבנה מעמיקים. גיל ההתבגרות, המכונה בשפה העממית "גיל העֶשרה", מאופיין גם ב'פרקי אבות' כחטיבה חינוכית בפני עצמה: "בן עשר למשנה ובן חמש עשרה לתלמוד" (אבות ה כה). ילד בן עשר מסוגל ללמוד משנה ששונה בתכלית מלימוד חומש. הוא נכנס בגיל זה לעולם שונה לחלוטין, שכן גם אישיותו עוברת מעולם אחד למשנהו. בליבו של גיל ההתבגרות מגיע הילד לבר-מצווה או בת-מצווה. כמובן שיש לסייג את הדברים מראש ולומר, שכל הנאמר כאן שייך גם לגילים נוספים. הגבולות בין הגילים אינם חדים, ובכל זאת יש איפיון לכל קבוצת גיל.

לפני הצעת פתרונות ועצות כיצד יש להתנהג, עלינו להקדים ולברר את המתחולל בגיל זה, כדרכו של רבנו הגדול הרמב"ם שהקדים לספר המוסר 'שמונה פרקים', שכל עניינו תורת המידות – פרקים ראשונים שעניינם תורת הנפש. ראשית יש לברר מה יש באדם לפני שמדריכים אותו כיצד עליו להיות. כבסיס למדע הנורמטיבי, הקובע כיצד יש להיות, קיים המדע הדסקריפטיבי-התאורי, המתאר את הקיים.

לא רוצה לקום בבוקר - על קשיים ב חינוך ילדים בגיל ההתבגרות

ילד בן עשר, במידה רבה, כבר אינו ילד. הוא מתנהג בבית כמו "מומר להכעיס"; מתמחה בלהרגיז, כל דבר אומר הפוך. חצוף, מתגרה, מעליב ושוחר מריבות. מצב רוחו משתנה, מלא תלונות כרימון ועושה צרות בלימודים. אחד הוויכוחים האופייניים בכל בית עם ילד בגיל זה הוא סביב שעת השינה. דו-שיח אופייני נשמע בערך כך:

– לך לישון, לא תצליח לקום בבוקר.

– אצליח לקום, אינני עייף.

ובבוקר:

– קום, כבר מאוחר.

– אני עייף.

– אמרתי לך…

– עזבו אותי…

כאשר מסבירים לו בדרך יפה, הוא מתפלפל, גם אם אינו עקבי בטענותיו. לצורך התגוננות הוא מחליף קווי הגנה מהר מאוד. כל התנהגותו הפכפכה. לעיתים הוא נדיב לב, מתחלק בשלו, ולפעמים אנוכי ולא מתחשב. התנודות בהתנהגותו גורמות להורים חוסר אונים, וגם הם משנים טקטיקות במהירות רבה. לעיתים מתייחסים בתקיפות, באיומים ועונשים, ללא הועיל. מנסים בנועם, חיבה וטוב – גם זה לא מועיל. עוברים לדרך ההיגיון, ההנמקה, ההסבר והשכנוע, גם זה עוזר רק לפרק זמן קצר. לעג ונזיפות, גם הם מביאים לכישלון. התוצאה היא תסכול הדדי מובהק של ההורים והילדים במקביל. על ההורים לקבל מצב זה כמציאות נורמלית. כשהורים נתקלים בתגובות מסוג זה לראשונה, הם נבהלים ומתייעצים לרוב. אחר-כך מודעים לכך שמדובר בתופעה נורמלית. בדומה לזה מורה ותיק נשאל לדעתו לגבי ילד שלא ישב בשקט בכיתה אפילו רגע אחד. שאל: בן כמה הילד? – בן שש. "אם כן", ענה, "ודאי שאינו מסוגל לשבת במנוחה. אם היה יושב במנוחה, הייתי דואג לו ומייעץ לשלוח אותו לפסיכולוג. אם הוא קופץ, זורק ומפריע, יתכן שהמורה זקוק לפסיכולוג, כי קשה לעמוד בכך, אבל הילד בסדר גמור…". כך לענייננו, אמנם המצב שתיארנו הוא קשה מאוד, אך אין להיות מתוסכלים. עם זה ודאי שיש לעשות הכל לתיקונו. בגיל זה חושך ואור משמשים בעירבוביה בילד. יש רגעים שהוא מתנהג בילדותיות ותינוקיות מתוך הילד שבו, ויש שמתנהג בבגרות, מתוך המבוגר המבצבץ מתוכו. הילד "בונה עולמות ומחריבן" (בראשית רבה ג ט). בונה לו עולם ומבטלו, שוב בונה וסותר, וכך הלאה.

הסיבה הגורמת להתנהגות קשה זו של הילד המתבגר היא חיפוש העצמאות. גם ילד כבן שנתיים עובר שלב של סרבנות מתוך חיפוש עצמאות, אבל בגיל הרך זו עצמאות חלקית: הוא ודאי אינו יכול להיות עצמאי, אלא הוא משתחרר מהשלב של התלות המובהקת של תינוק.

בגיל ההתבגרות צועדים לקראת עצמאות אמיתית. לפי ההלכה, בגיל שלוש-עשרה האדם הוא עצמאי, והנערה עצמאית כבר בגיל שתים-עשרה. הם נידונים בבית-דין במלקות ומיתה ככל אדם מבוגר. אין מציאות של "קצין מבחן" בהלכה. בימינו ההתבגרות מתעכבת בגלל לימודים, שמטבעם מאריכים את תקופת התלות הן בגלל הפסיביות של הקבלה וההקשבה של בית-הספר, והן מבחינה כלכלית. הארכת התקופה גורמת לקשיים רבים, אך יש לזכור שככל שהיא ארוכה יותר, המוצר המוגמר שלם יותר. כלומר, מסתבר שמבחינת כוחות הנפש והחינוך, ילד בגיל בר-מצווה מסוגל להיות עצמאי לחלוטין באופן תאורטי, אך במציאות שלנו אין זה כך. על-כל-פנים, הילד צועד לקראת עצמאות, הוא רוצה לבנות את אישיותו, לשחררה משעבוד ההורים, בין שהוא מודע לכך בין שאינו מודע למתחולל בתוכו. השחרור האישי הזה נעשה גם בדרך של חורבן. כל ההתנהגויות שתיארנו, מריבות, סרבנות, התפלפלות וקשיים בלימודים, הן רק סימפטומים של המהפכה הפנימית המתחוללת בקרבו, לכן כל טיפול סימפטומטי-נקודתי, מקורו בטעות, ונידון לכישלון. העזרה לבן או לבת צריכה להיות מכוונת לסיבוך הפנימי הגדול, שהוא חיפוש עצמאות דרך חורבן ומרד נגד הסמכות הסובבת אותו. בנתיב ייסורים זה הוא רוכש אומץ ואחריות החיוניים לבניית אישיותו לקראת עמידה עצמאית בפני קשיי החיים ולחציהם, כשהוריו כבר לא יהיו במחיצתו ויעטפוהו בהגנה וייעוץ. בשביל עצמאות, הילד מוכן לשלם כל מחיר, ואכן זו תכונה חשובה ביותר. הרמב"ם אומר שאומץ הוא תכונה שחייבת להיות לכל נביא (מורה נבוכים ב מו). בספר 'פלא יועץ' כתוב שאבירות לב היא צורך גדול בעבודת ד', "כי כמה דברים אדם עובר על דעת קונו מחמת רכות לבב" (ערך אבירות לב). כשלאדם אין אומץ, אין בו הכוח לעמוד איתן נגד מצבים הנכפים עליו. מלחמתו של הילד להשגת אומץ ואחריות מתבטאת באופן בוסרי על-ידי שלילה, נגטיביזם. מסיבה זו ממליצים מחנכים לעיתים לשלוח בנים בגיל ארבע-עשרה למסגרת פנימייתית, המאפשרת לילד להתמודד לבד עם בעיות. בנות, בדרך כלל, מקומן יותר בבית. על האדם ללמוד להיות חזק דיו לעמוד בלחצים במציאות ולא להישבר. לא להיות כשבשבת ברוח מתוך לחץ חברתי. עליו ללמוד להיות הוא עצמו, לעבוד את ד', ואיש לא יזיזו מדרכו. הוא לומד להיות אחראי, אמיץ וגיבור כדי לעמוד במצבים קשים. הילד מחפש זאת במודע או שלא במודע.

כאשר אנו רוצים לעזור לכל אדם להיחלץ ממבוך, עלינו להבין בדיוק כיצד נקלע אליו. אין פתרון לכל סיבוך נפשי, אבל עצם הגדרת הבעיה היא חלק מן הפתרון. לכן, חשוב לדבר עם הילד ולברר יחד את המתחולל בקרבו. בדרך כלל אין עניין להטיח בפני אדם את הסיבוך שממנו הוא סובל, הרי זה כפתיחת פצעים בלי לדעת כיצד לסוגרם. לאדם יש מנגנוני הגנה המסייעים לו להתעלם מבעיות פנימיות שאין הוא מסוגל לפתור, כך סידר ריבונו-של-עולם. במקרה שלנו אין מדובר בתופעה חריגה, אלא בסיבוכים השייכים למהלך הטבעי של החיים ולכן הגדרתם עם הילד יכולה לסייע. אם מבהירים לילד את המתחולל בו, לאט ובהדרגה, ובלי שימוש מיותר במושגים מופשטים, עוזרים לו להבין את עצמו ומה שמציק לו. אלו יכולים להיות צעדים ראשונים בדרך לתשובה.

חז"ל מגדירים את גיל בן סורר ומורה בין שלוש-עשרה לשלוש-עשרה ושלושה חודשים. אחרי גיל זה כבר אינו בן סורר ומורה; הוא כבר בוגר. גיל זה הוא גיל מעבר. חז"ל לומדים זאת מהפסוק: "כי יהיה לאיש בן" – מצב מעבר בין בן לאיש (דברים כא יח. סנהדרין סח ב). מתוך הבנה זו אנו יכולים להבין מדוע הילד דוחה כל עזרה. העצות הן לו לזרא. אין הן מועילות כלל. כולן מוכרות לו היטב לאחר ששמע אותן מאות פעמים; הוא מבין אותן עוד לפני שנאמרו. הוריו חוזרים ומשננים אותן שוב ושוב, הוא מקשיב שוב ושוב, ובונה לו מעין מטרייה נפשית של מנגנוני אטימות, כדי שלא יזעזעוהו כל פעם, כדי שלא יתרגז. במקרה הטוב הוא מקשיב בנימוס, אך תמיד הן מאוסות, מעיקות עליו וגורמות לו לחוש "לא יוצלח". תחושה זו היא שמתסכלת אותו כל-כך. מחד, יש לו תביעה פנימית להיות עצמאי, לכן אינו מוכן לשמוע דבר, אבל תביעה פנימית זו אינה נותנת את הכישרון להיות עצמאי. הוא דוחה את האפשרות לקבל עזרה, אך אין זה נותן לו את הכישרון להסתדר לבד. מצבו הוא מעין עצמאות בפועל, שלמעשה נקנית לאט דרך משברים רבים. מסיבה זו אי-אפשר לעזוב את הילד. אבל מאידך גיסא, אם לא נניח לו לנפשו, לעולם לא יגיע לעצמאות. זהו מצב ביניים; הוא יצא ממצב אחד, ועדיין לא הגיע לשני. מצב המתבטא באי-יציבות נפשית, מסוכן ועדין, חשוף לסכנות. עדיין לא נער, כבר לא ילד. רגליו נתקו מן הארץ, אך אל השמים לא הגיע. יש להבין שדחיית העזרה מצידו אינה נובעת מכפיות טובה, חוסר רגישות ועקשנות, אלא קשורה למהות הסיבוך שבו הוא נתון. העצות מעמיקות את התסכול ואת תחושת חוסר האונים, ונתפסות בעיני הילד ככפייה, גם אם הן נאמרות בעדינות היותר גדולה. הוא פגיע מאוד, כאדם בעל עור רגיש הנפצע מכל שפשוף קל. הוא מפחד מעצמאות, אבל היא חשובה לו מכל. לכן העזרה, הדאגות והדמעות גורמות לו מחנק. לפעמים הורים מתייפחים לפני בנם: "שוב עשית שטות, שוב ביישת אותנו". טענות אלה חונקות אותו. "המכה לבנו הגדול עובר משום לפני עיוור לא תתן מכשול" (מועד קטן יז), והוא חייב נידוי. הוא עובר על איסור מן התורה, כי הבן יכול להחזיר תגובה נזעמת, הוא מסוגל אפילו להכות, ובכך האב גורם לו לעבור על איסור מן התורה של "מכה אביו ואמו" (שמות כא טו). האב עובר על איסור מן התורה, בכך שמכשיל את הבן באיסור מן התורה, לכן מנדים אותו. רבי אלעזר פאפו בעל 'פלא יועץ' מתייחס לאיסור זה וקובע שההגדרה של בן גדול היא לפי הנושא המדובר, ולאו דווקא גיל ביולוגי (ערך הכאת בנים). כאשר בן יכול להגיב בתגובה נזעמת יש איסור להכותו, ואין מדובר בהכאה דווקא, אלא גם בדברים. לעיתים מדברים אליו, והוא עונה בסגנון מחוצף, אז יש להימנע מלדבר כדי לא לגרור אותו לענות בחוצפה. לפעמים, אומר בעל 'פלא יועץ', אי-אפשר לדבר כלל עם הילד, ובמקרה זה יש לשלוח אותו מחוץ לבית [בזמנו לא היו פנימיות], כי המגע הרצוף איתו גורם רק נזק. מרן הרב קוק אומר שאסור לומר לאדם אפילו דברים טובים, נכונים ואמיתיים, אם הם גורמים אצלו חולשה נפשית (מדות הראיה, ערך תוכחה).

 2. התבגרות האנושות כולה

בספר 'אורות הקודש' מתאר מרן הרב את גיל ההתבגרות של האנושות שהחל לפני כמאתיים שנה. בשלב זה מאנה האנושות לקבל השפעות ועזרה מהעבר ה"מבוגר", ורצתה להחליט בכוחות עצמה בלבד. לא אבתה להקשיב למורי הוראה, פילוסופים, הוגים ומחנכים, ולהבדיל, אצלנו רבנים. כשם שהיחיד עובר גיל ינקות, ילדות, התבגרות, גיל עמידה וזיקנה, תהליך דומה עוברת כל אומה וכן האנושות כולה, העולם והעולמים כולם. אומר מרן הרב: "כל מה שנכנס בנשמה אחת מהשפעת חברתה, אע"פ שמועיל לה הדבר מאיזה צד, שסוף כל סוף הוא מקנה לה איזה ידיעה, או איזה הרגשה טובה ומועילה לפעמים, הוא עם זה מזיק לה גם כן, במה שהוא מערב יסוד זר במהותה" (אורות הקודש א, עמ' צה). כלומר, גם כשאדם משפיע על חברו דברים חיוביים, מחשבות טובות, רגשות טובים, בסופו של דבר זו השפעה זרה. הרי אין להשוות איש לאיש, ואין חברו זהה לו. משל לשתל שמשתילים באדם לצורך הבראתו. הגוף מגיב לשתל כאל אויב זר לו, כאל חיידק, ומנסה לדחותו. אמנם אדם מלמד את השני דברים טובים, אך מאידך זה שלילי, כי הוא מכניס בשני תכנים זרים לו. אמנם, שתל מבן משפחה כמו הורה מתקבל יותר בקלות על-ידי גוף הילד, ובכל זאת הקליטה קשה, כך גם לגבי רעיונות. הורים וילדים נמצאים בקירבה הגדולה ביותר, אך אין זו זהות מוחלטת. הילד אינו סיכום אריתמטי של שני הוריו; הוא מכיל גם כרומוזומים רצסיבים שלא היו פעילים אצל הוריו.

ממשיך מרן הרב: "ואין העולם משתלם כי אם במעמד של שלילת ההשפעה הזרה. ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ד', כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם". העולם יגיע לשלמות רק לאחר שלב זה של שלילת כל השפעה זרה, ממש כמו הילד שאינו מוכן לשמוע וללמוד מאיש. "המהלך השולל את ההשפעות הזרות, לגבי כל פרט, אע"פ שנראהו בצורה הורסת, היא הסתירה, המביאה לידי בניין היותר קיים ויותר משוכלל". כך מתאר מרן הרב את המהלכים של הדורות האחרונים, ותיאור זה תואם להפליא לילד בגיל ההתבגרות. הוא כבר אינו רוצה להיות ילד, אבל עדיין אינו עומד ברשות עצמו. זו סתירה המביאה לידי בניין. לפעמים אדם הורס את ביתו לצורך שיפוצים, ואז אין הוא יכול לישון בביתו זמן מה. חז"ל מספרים על אספסינוס שהודיעו לו שהתמנה לקיסר כאשר נעל את נעליו. רגל אחת לא נכנסה לנעל, ומהרגל השנייה לא הצליח לחלוץ את הנעל (גיטין נו ב). מסביר המהר"ל שאותו אספסינוס שהיה שר הצבא כבר אינו משמש כשר צבא, אין הוא חש עצמו בטוב בנעליים אלה, אבל עדיין אינו קיסר; גם לנעלי הקיסר עדיין אינו מתאים (נצח ישראל פרק ה).

 3. מטי ולא מטי

יש למצוא דרך לעזור לילד במצב הביניים שהוא שרוי בו. אין ספק שזו משימה קשה, שהרי אין הוא מעוניין בעזרה. מצד אחד, אם לא נעזור לו, הרי זו הפקרות, אין זה חינוך. מצד שני, קשה מאוד לעזור, כי הוא מסרב. אפשר להמשיל את העזרה בגיל זה לאופן שבו מלמדים רכיבה על אופניים. אם מחזיקים חזק מדי באופניים, המחזיק ישבור את גבו, ואילו הילד לעולם לא ילמד לרכוב. אם ירפה מהאופניים, הילד יפול אפיים ארצה. מה לעשות? יש להחזיק ולא להחזיק כאחד, כשם שמחזיקים כלים בזמן טבילה, לא חלש מדי כדי שלא יפלו, ולא חזק מדי כדי שלא תהיה חציצה; צריך נגיעה רופפת וקלה. בלשון חז"ל: "מטי ולא מטי" –  נוגע ולא נוגע (ספר הזוהר). עזרה רגישה, זהירה. רצוא ושוב. נגיעה ונסיגה. זו עבודה קשה עד מאוד, עד שאומרים חז"ל שקל יותר לגדל לגיון של זיתים בגליל מלגדל ילד אחד בארץ-ישראל (בראשית רבה כ), למרות שהגליל אינו מתאים לגידול זיתים, וארץ-ישראל נוחה לגידול ילדים, כי "אוירא דארץ ישראל מחכים" (בבא בתרא קנח ב).

עבודה זו דורשת סבלנות. סבלנות אינה ויתור ואינה בטלנות. סבלנות מתחשבת בקצב העצמי של הילד, ובמצבים המשתנים מרגע לרגע. זו מהות החינוך, כי חינוך אינו רק מדע, וגם אינו רק אינטואיציה, אלא הוא אוּמנות ואוֹמנות גם יחד. לאוּמנות יש כללים קבועים. בבית חרושת לרהיטים, העבודה נעשית בפס ייצור. אוֹמן, לעומתו, כל יצירה ייחודית לפי נטיית ליבו. חינוך הילד אינו רק אומנות, כי אז היינו עובדים רק לפי אינטואיציות ותחושות, ואין צורך בלימוד וניתוח. המדע הניתוחי שואף להכליל, וזה כוחו. הוא מתעלם מן הנתונים הספציפיים וחותר לגלות את המשותף לכולם. איש המדע אינו רק תצפיתן האוסף נתונים. הוא צופה על כל הנתונים, ועושה פעולת הפשטה, ומתוך כך רואה חוק כולל. מדע טוב לעניינים החומריים של המציאות. אבל האדם הוא עולם ומלואו, לכן היחס אליו חייב להיות משולב הן בהכללה והן בהתייחסות לכל פרט בפני עצמו. היחס החינוכי לאהבת הבריות הוא מצד הכלל של ראיית המשותף, אבל החינוך כולל תשומת לב ייחודית לילד, למצב העכשווי שבו הוא נמצא, של "חנוך לנער על פי דרכו" (משלי כב ו). זו דרך המחייבת אינטואיציה. אינטואיציה אינה מדע ניתוחי, היא תפיסת מצב גלובלית, התייחסות לכל הילד, בכוליותו ובייחודו. לנשים יש אינטליגנציה אינטואיטיבית יותר מלגברים. על-פי רוב כשאדם לומד מדעים מדויקים, הוא מחליש את הכוחות האינטואיטיביים שבו. אינטואיציה תופסת את המצב הנתון ולא את הכללים. כדי להיות מורה טוב, לא מספיק להיות תלמיד מבריק בסמינר למורים, צריך גם כישרון אינטואיטיבי לתפוס את מצב הכיתה או התלמיד בכוליותו, ולהגיב בהתאם. אין תאוריה מושלמת בחינוך. אם מחנך עקבי וקפדן לפי שיטה אחת, ואינו מוכן לוותר על התאוריה שלו, בבחינת "יקוב הדין את ההר", כישרונותיו החינוכיים מוטלים בספק גדול.

אישה אחת התגאתה לפני מחנך דגול אחד, שכתב ספר על חינוך ילדים (רוסו), שחינכה את בנה בדיוק על-פי הנחיותיו. אמר לה: עשית טעות חמורה. כל מגמת הספר היתה להסביר למה לא להיות כפוף לכללים קפואים, אלא להסתכל על הילד. אם יש סתירה בין התאוריה והילד, יש לזרוק את התאוריה ולא את הילד. אי-הצלחה אינה סותרת תאוריה כל שהיא, מפני שהמצבים המציאותיים הם מורכבים מאוד, ולכן התגובות וההצלחות משתנות לחלוטין בגלל פרטים צדדיים לכאורה. הדבר נכון אפילו לגבי התנהגות של מתכות. בגלל תוספת מזערית של אלמנט כל שהוא למתכת, תכונותיה הפיסיקליות עלולות להשתנות. ובוודאי מחנך והורה חייבים להיות גם בעלי כישרונות אינטואיטיביים. מורה מוכשר, הנוחל הצלחה בכל שיעוריו ואהוב על תלמידיו, יכול להיכשל לפעמים בשיעור בגלל שינוי מזערי בצורת לבוש או תסרוקת המסיחה דעתם של הילדים. וכן, גם אם התאוריות על נפש הילד נכונות בתשעים אחוזים מן המקרים, ילד מסוים תמיד יכול להיכלל בעשרת האחוזים הנותרים. חינוך אינו יכול לעולם להיות כפוף רק לתאוריות; הוא חייב להיות ער למצבים מציאותיים. אין זה אומר שלא צריך להכיר את התאוריות – יש כללים חשובים ונכונים שאפשר ורצוי ללכת לאורם – אלא צריך לדעת להשתמש בהם במקום הנכון ובזמן הנכון.

כיוון שהילד רגיש ואינו רוצה עזרה, יש לעזור לו בנגיעות קלות. ברגע שרואים שאינו רוצה עזרה – אין ללחוץ; לחץ לא יועיל מאומה. לעולם, כל דבר שאפשר להוציא מהילד בכוחות עצמו, עדיף על הלעטה מבחוץ, אפילו בגיל הרך. למשל, יש כיום ספרי ילדים דתיים רבים שלוחצים מאוד. תוכן הספרים וסגנונם לוחץ, ואינו נותן לילד מקום לדמיון ועצמאות בחשיבה. הכוונה לספרים נוסח הצדיק הקטן שמצא אבדה, וכולם התגאו בו ושיבחו אותו ובירכו אותו וכדומה. גם ריבונו-של-עולם, מחנך כל העולם, פועל בשיטה של נוגע ואינו נוגע. יש בעולם בחירה חופשית. כל העולם היה תוהו ובוהו "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" (בראשית א א), בריחוף עדין שמתאים עצמו לכל המצבים המשתנים. כי כל דבר שבא בכפייה, אפילו אם הוא טוב, סופו רע. לעיתים אין בררה ויש צורך לכפות עזרה על אדם, אבל אי-אפשר לעזור לו להיות עצמאי בכפייה; זו סתירה פנימית. לכן צריך סבלנות ותשומת לב למצבים המשתנים ולנתיבות המתחלפות. עלינו ללכת בקצב שלו. אופיינית כל-כך תגובתו של ילד שלבית ספרו הוכנסה שיטת הכיתה הפעילה: "שוב המורה מכריחה אותנו לעשות מה שאנחנו רוצים"…

 4. חינוך ותוכחה

בגיל שלוש-עשרה לבן ושתים-עשרה לבת בטל דין חינוך מבחינת ההגדרות ההלכתיות הצרות וחל דין תוכחה. מצוות חינוך במובנה ההלכתי הצר משמעותה יצירת הרגלים טובים. הפסיכולוגים ההתנהגותיים [ביהביוריסטים] דוגלים בשיטה מעין זו. פסיכולוג התנהגותי אינו מחפש את הסיבות העמוקות להתנהגות חריגה אצל אדם, אלא מנסה בתרגול הדרגתי לשחררו ממנה. טיפול כזה לפעמים שטחי למדי, כי אם לא מצליחים לטפל בשורש התופעה, הרי יתכן שהסימפטום יחלוף בעזרת טיפול, אבל יופיע באופן אחר, כי הבעייה הנפשית הפנימית לא נפתרה. יחד עם זה, ילד נורמלי שאינו חריג, ודאי שיש ללמדו הרגלים טובים, כמו שכתוב: "ותרגילנו בתורתך" (ברכות השחר). אמנם הפנמת הרגלים טובים אינה חינוך במובנו העילאי. חינוך הוא הערת הרצון הפנימי של האדם, ואילו הרגלים הם חיצוניים ונלמדים. הם מעין התניה. אך הרגלים טובים חוסכים לילד, בשלב מאוחר יותר, אנרגיה נפשית רבה הדרושה לעשיית דברים מתוך הבנה והכרה. אם ילד מתרגל לקפל את הפיג'מה כשהוא קם בבוקר ולהוריד כלים מהשולחן בסוף הארוחה באופן אוטומטי, אין הוא צריך לחשוב על כך ואינו מבזבז אנרגיה נפשית האם עשה את המוטל עליו או לא. ודאי שיש בהרגלים מידה מסוימת של כפייה, כאשר אין הם מעוררים את הרצון הפנימי, אך באופן נעים ועדין אפשר להרגיל את הילד לעשייה חיובית. על-אף שמדובר בעשייה חיצונית לו, כיוון שהיא מוצגת לו באופן חיובי, הוא פועל ברצון ובאהבה. ילד קטן מאוד ניחן גם בנטייה לחיקוי שאפשר לנצל להקניית הרגלים טובים, אף-על-פי שזה פחות מחינוך.

בגיל שלוש-עשרה חלה מצוות תוכחה. תוכחה היא מצווה מסובכת מאוד. "כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע" (יבמות סה ב). אין תועלת לומר דברים שאינם נשמעים. אין תועלת לומר דברים שאינם מוצאים מסילות לליבו. אדרבה, הם יכולים להמרידו (משלי ט ח). במצוות תוכחה יש התייחסות לתוכן הדברים וכן לסגנון ולטון שבו הם נאמרים. גם העיתוי של הדברים קובע וכן הנסיבות, כמאמר חז"ל: "אל תרצה אדם בשעת כעסו" (אבות ד יז). כל מי שאומר לאדם כועס: "הרגע", רק מרגיז אותו יותר. יש לדעת מתי לומר, מה לומר ובאיזה ניגון. לא רק הניגון החיצוני קובע, גם הניגון הפנימי. ילד מוכשר להאזין לניגון הפנימי שבלב. לעיתים הורה שולט בעצמו ומדבר בצורה מאופקת, אבל לילד יש מעין כישרונות פאראפסיכולוגיים, והוא חש היטב מה מתרחש בליבו של ההורה. הניגון הפנימי שבלב מתגלה, כמובן, גם באופן הדיבור החיצוני, גם אם הוא מאופק. אפשר לחוש אם נאמר מתוך אהבה או זעם פנימי. לכן מצוות תוכחה קשה, ויש לקיימה בשיקול דעת. הורים מתלוננים שאי-אפשר לשקול כל מילה, הרי מרוב מחשבות לא יגיבו אף פעם. יתכן. ברפואה קיים כלל בסיסי: PRIMUM NON NOCERE. "ראשית, אל תזיק!". התופעה מוכרת בעיקר במתן עזרה ראשונה. אנשים בורים מנסים לעזור, ובהתערבותם רק מזיקים. עדיף לא לגעת ולהזעיק רופא. כשאין יודעים, שב ואל תעשה עדיף. אין מדובר בישיבה בחיבוק ידיים, יש לחשוב, לשקול ולדון. לאחר שאדם מברר לעצמו כיצד עליו להגיב ומתי, הרי כשמזדמן לו מקרה, הוא מגיב במהירות. עד שלא בירר לעצמו וחשב ברצינות כיצד להגיב, עדיף שלא יגיב. ברור שאם ההורים ידעו ממה נובעות ההתנהגויות של הילד, חוסר ההתייחסות שלהם ינבע מההבנה שבגיל זה ההתנהגות אינה חריגה, גם אם היא מפריעה ואפילו פוגעת, אבל חבל לכלות את הכוחות בפתרונות מקומיים. אלא יש לנסות לעזור לו לפתור את הבעיה שלו שממנה נובעת התנהגות זו. כמובן אין להיכנס למאבקי כוח עם הילד. הילד יהיה תמיד חזק יותר, עיקש יותר, והוא ינצח. יש לו זירות קרב אחרות שלהורים אין כל שליטה עליהן, כמו בית-הספר. בנוסף לכך יש לזכור שאי-אפשר לדרוש מהילדים שלמות שאין בהורים. על ההורים לשאול תמיד את עצמם אם הם דורשים מעצמם את הדברים והאם הם מקיימים בעצמם את כל מה שהם דורשים מהילד.

שיטה נוספת שהורים רבים דוגלים בה היא שיטת ההטפה. גם שיטה זו אינה מועילה כלל מפני שכל הדברים הנאמרים לילד ידועים לו מכבר, ובזה שחוזרים על דברים ידועים, אין יוצרים בילד את הכלים ואת הרצון להיחלץ מהסיבוך שבו הוא נתון. יש סגנונות שונים של הטפה. ישנו סגנון של "כשהייתי בגילך" – משפט לא משכנע, כי גם ההורה יודע שאינו נכון. לפעמים ההורה נואם הרצאות ארוכות המשעממות את הילד, אולי גם את ההורה עצמו, כי לשניהם הדברים מוכרים זה מכבר. לעיתים ההטפה היא בנוסח: "אתה אשם". אם המורה מעניש את הילד על אי-הכנת שיעורים לדוגמא, ההורים מצדיקים את המורה: "הרי הוא צודק, לא הכנת שיעורים!". הילד יודע היטב שלא הכין שיעורים, ואין שום צורך להוסיף ולזרות מלח על פצעיו, ולהוסיף ביקורת כהנה וכהנה. ילד רץ ונופל: "אמרתי לך לא לרוץ". לא די שנפל ונחבל, מה הטעם לדחות את האבן אחר הנופל? סגנון עדין יותר הוא מעין רמיזה: "בפעם זאת העלמנו עין, אבל בפעם הבאה הואל להיזהר". גם סגנון זה פוגע ומטריד את הילד. חז"ל אומרים: "לעולם אל יטיל אדם אימה יתרה בתוך ביתו" (גיטין ו). הכוונה להאשים תדיר, ללחוץ ללא הפוגה. אין זו דרך טובה לחלץ את הילד מהמילכוד; הלחץ רק מגביר את התסכול וחונק את הילד. כלל זה נכון גם לגבי גילים אחרים. וכי מבוגר שיודע שעשה מעשה שלילי מיד חדל להתנהג כך? אמנם כך ראוי להיות, אבל לא תמיד זה קורה. ילד שמעירים לו ללא הרף יכול להגיב בכמה אופנים: או שמתעוררת בו תגובת נגד, או שהוא אוטם את עצמו מלשמוע את הנאמר, כדי להגן על עצמו מפגיעה ועלבון. אפילו אם הוא מקבל את הדברים, יתכן שהזקתי לו, כי ייאשתי אותו. הוא חשב שהוא בסדר, ולפתע מתברר לו שאינו בסדר. בכך הרסתי את האמון שלו בעצמו. מותר לומר תוכחה רק אם היא מתקבלת. אם היא גורמת לייאוש ומשביתה את הרצון לחיים, אסור לאמרה. בספר עזרא מסופר שהעם צם בראש השנה והסתגף. אמר להם עזרא להפסיק: "אכלו משמנים… כי שמחת ד' היא מעוזכם" (נחמיה ח י). השמחה היא הכרח. גם כאשר אדם חולה, לא מתעסקים כל הזמן בסימפטומים, אלא יוצרים תנאים כלליים המחזקים אותו ומאפשרים לו להתגבר על מחלתו. כך בחינוך. לא צריך להתייחס לכל הפרטים המופיעים בגיל זה ולכלות את הכוחות בהערות וכיבוי שריפות, אלא ליצור אווירת אמון ותמיכה, שעוזרת לו להיחלץ ממצבו.

יש להימנע מלקבוע לאדם קווי אופי. אם הוא עשה מעשה שלילי, יש לדון אותו על כך. אין לומר עליו: "טיפש", אלא: "עשית מעשה שטות". במשפט בנוסח: "שוב עשית", המילה "שוב" מיותרת. היא מדגישה לילד שאפסה כל תקווה, ואין לו סיכוי להשתנות. הוא מאבד כל רצון לנסות להשתנות, כי כל ניסיון נידון לכישלון, ועדיף לא לנסות ולחסוך כישלונות. הכלל לא להטביע קווי אופי על אדם – הוא עקרוני, ונכון גם לגבי מבוגרים.

כלל חשוב נוסף הוא לא לדון את הילד בנוכחותו. הניתוחים בין ההורים על הילד בנוכחותו מכאיבים לו. גם מאמירת שבח בנוכחות הילד יש להיזהר. מצד מסוים שבח הוא טוב. הילד שעשה מעשה טוב ומקבל יישר-כוח, שכר פסיכולוגי, מתעודד ומתחזק, שואב ביטחון ואומץ. אבל, גם משבח יש להיזהר שלא לעבור את המידה. אם אדם משבח את בנו ומוסיף: "אתה רואה, כשאתה רוצה…", בתוספת זו קלקל הכל. זה שבח הורס. גם אם יפליג בשבחו מעל המידה, זה שלילי, מכיוון שהילד יודע שזה מוגזם ושיקרי. שבח מוגזם יכול גם ליצור אצלו חרדה. מעתה אסור לו להיכשל, הרי קיבל תארים מחייבים כל-כך כמו: חכם, טוב, נחמד. הוא חושש מהתחייבות. הרי הוא רוצה לשמור לעצמו את האופציה להיכשל. הוא חושש שמדובר במעין נדר, כמו שאומרים חז"ל על מי שעושה דבר טוב שלוש פעמים כאילו נדר (שו"ע, יו"ד ריד א). הורים מופתעים תכופות, שדווקא כשילד מתנהג יפה, וזוכה למבול של שבחים וחיזוקים, מיד אחר-כך הוא נכשל. נראה שמדובר במנגנון הגנה בלתי-מודע שלו להימנע מהתחייבות להיות ילד טוב.

חז"ל אומרים: "לא עליך המלאכה לגמור" (אבות ב טז). אין כוונת מאמר זה שלא לסיים מלאכה שעוסקים בה, אלא, אם אדם מודע באורח תמידי להיקף הגדול של המשימה המוטלת עליו, הוא יירתע. תושבת ממנו כל שמחת היצירה והשלווה בזמן שהוא עסוק בפרט כל שהוא ממנה. אם יזכיר לעצמו תוך כדי עשייה את כל מה שעוד עליו לעשות ולגמור, לא יהיה לו הכוח להמשיך בפרטים (אורות התורה ט ג. אורות הראיה עמ' יט). לכן, כשמשבחים ילד, אין לעשות זאת באופן לוחץ עד שירגיש מחויבות גדולה מכפי יכולתו למלא. אדם אינו יכול לעבוד תחת לחץ. הוא חייב להרגיש חופשי. ודאי שאין לתת לו מחמאות מרופדות באבק לשון הרע: "הפעם היה טוב, לא כמו…".

שאלה: שמא אין להרבות בשבח כדי לא ליצור בילד תלות בהערכה?

תשובה: הצורך בהערכה גדול מאוד גם אצל אנשים מבוגרים. עם זאת, בהחלט יש ללמדו להשתחרר מהתלות בהערכה. המצב הוא מסובך. אנו משתמשים בהערכה כדי לחזק אותו, אבל זה יוצר בו גם תלות להערכה. הוא מצפה לתגובה על כל מעשה שהוא עושה. זו שאלה עקרונית בתחום החינוך, עד כמה יש להשתמש בשכר ועונש פסיכולוגי. אנו משתמשים בכלי זה כי הוא הכלי היותר עדין שאפשר להשתמש בו. המילכוד קיים. כלומר, מצד אחד חיזוקים חיוביים מעודדים אותו לעשות טוב, ומאידך, זה חינוך לא לעשות דברים לשם שמים, אלא להיות מופעל באמצעות הערכה. בכל זאת הרמב"ם מדגיש שזה חיוני בחינוך (הקדמה לפרק חלק, הוצאת מוסד הרב קוק, עמ' קיג-קטז). אנו מעוררים אותו אל הטוב, אל החיוב לשם שמים, אבל עושים זאת יחד עם הלא לשם שמים, כמאמר חז"ל: "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אף שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה" (פסחים נ ב. נפש החיים ג). אדם העושה דברים לשמה, ועם זה יש לא לשמה, למשל אם עוסק בצורכי ציבור ומקבל משכורת, אין זה פוסל את העשייה (שו"ע, או"ח ע, ביה"ל ד"ה היה עוסק). יש להביע את ההערכה והשבח, ויחד עם זה לעורר לעשייה לשם שמים. בנושא זה לא נסכים עם הזרמים הפסיכולוגיים שכל כיוונם בחינוך הילד מבוסס על הצורך בהערכה החברתית. לפי תיאוריה אחת, כל מה שאדם עושה בחייו מודרך על-ידי נטיות לא מודעות להשגת מעמד חברתי וכבוד, ובלשונו: תסביך הנחיתות (אדלר). לעומת התאוריה ששמה את יצר הקיום והתענוג ובייחוד יצרא דעריות כמניע לכל עשייה (פרויד), הרי לדעתם, הצורך לזכות במעמד בחברה, בשייכות, בעדיפות, הוא המניע את האדם, בין במודע, בין שלא במודע. אין זה מוטעה לגמרי, אבל יש גורמים עליונים לאין-ערוך הפועלים בתת-מודע: "נשמה שנתת בי טהורה היא" (ברכות השחר), וצלם אלוהים שבאדם. הכבוד אינו מרכז האישיות. כל הפתרונות החינוכיים של שיטה פסיכולוגית זו מבוססים על בניית המערך החברתי סביב הילד באופן שהוא ישתלב במערכת. כינוי שיטתו: פסיכולוגיה של הסוציולוגיה, הצורך לערוך בתבונה את המערך החברתי כדי לפתור כל בעיה נפשית. כבכל השיטות הפסיכולוגיות, גם בזו חסרה הבחירה החופשית. זהו דטרמיניזם, שליטת החוקים באדם. הוא אמר דברים נכונים, אבל לא כל האמת נמצאת אצלו. אנו מודעים לכך שעל-ידי נתינת שבח יש סיכון של יצירת תלות בהערכה חברתית, ואילו עיקר החינוך הוא לעורר את הרצון. לעורר את הרצון, כלומר, לא לכפות ולא לשבור, אלא לעורר דברים מתוך הילד.

 5. בן עשר למשנה

עסקנו בסילוק המכשולים, מה לא לעשות: לא לכפות, לא להטיף, לא לשבח בהגזמה. עתה נברר מה יש לעשות עם הילד המתבגר, כיצד כן לעזור לו. על כך עונה המשנה: "בן עשר למשנה" (אבות ה כה). יש ללמד את הילד משנה, כלומר, הדרכה מדויקת כיצד מתנהגים טוב. הדרכה מעשית מה טוב ומה לא טוב. הדרכה זו מיועדת גם לבנות. הן לומדות משניות שקשורות לצדדים הלכתיים הקשורים בחייהן כמו שבת, משניות הנוגעות בעניינים מוסריים כפרקי אבות, ומשניות המתייחסות למושגי צדק וישרות אנושית כמו סנהדרין. אין הכוונה לפרטי פרטים של צדק, אלא מושגים כלליים של צדק.

לימוד משנה הוא כלימוד הלכה, ללא פלפולים. המשנה היא היושר של המעשים הפרטיים. זהו שינוי מהותי מן הילד בן החמש שעליו נאמר: "בן חמש למקרא" (אבות ה כה). המקרא אינו כולל הדרכות מפורטות, אלא סיפורים יפים, עילאיים, מוסריים, כלליים. היופי והזיו הנפלא של סיפורי התורה, פשט הפסוקים, מרוממים את נפש הילד. הסיפורים וההלכות הישרות והמכוונות בונים אצל הילד מידות טובות (עולת ראיה ב, עמ' קפא-קפב). אבל מידות אינן מספיקות. יש צורך גם במדע וחכמה מה לעשות. המדע של הטוב והרע הוא המשנה. גמרא, לעומת משנה, היא חקירה מתוך המפורש אל הנעלם, הבנת טעמים, סיבות, הסתעפויות. ילד בגיל עשר יש ללמד מה טוב ומה רע. ללא הבסיס של המקרא, הישרות הפנימית והמתיקות הילדותית שנספגה בלימוד המקרא, לא יצליח לימוד המשנה. הבסיס ללימוד המפורט של המשנה הוא התודעה של הטוב וההפך מן הטוב, ורצון של טוב שלמד מהמקרא. הלימוד הזה אינו צריך להיעשות אגב מעשה מסוים. אם "תופסים" אותו בשעת מעשה אין הוא מסוגל לשמוע, גם לא לשאול. אוזניו נאטמות. ילד קטן אפשר ללמד בדרך זו, לספר לו לדוגמא על ילד שעשה מעשה קונדס, ובסוף הסיפור לפתע הוא מחייך. הוא מבין שמדובר בו. אבל ילד בגיל ההתבגרות אינו מתרשם ממשלים. ברגע שהוא מגלה שמדברים על שאלה שנוגעת בו אישית, אוזניו נסתמות. יש לו מנגנוני הגנה המונעים אותו מלשמוע. לכן יש ללמדו מה טוב ומה רע ללא התייחסות לדברים שאירעו. אמנם מורים רבים טוענים שהדרך הטובה ביותר היא דווקא בעקבות מעשה שקרה. כל הדיבורים המופשטים אינם טובים כמו דיון בכיתה בעקבות אירוע שקרה, כדי שדברים לא יישארו בגדר תאוריה אלא הדרכה לחיים. אך אין זה דומה לענייננו. ילד רגיש במיוחד כלפי הוריו, ואינו רוצה שיתערבו בענייניו, לכן עדיף לא להטיף מוסר בשעת מעשה, כהדרכת חז"ל "אל תרצה חברך בשעת כעסו", כי אינו מסוגל לשמוע, "ואל תנחמהו בשעה שמתו מוטל לפניו ואל תשאל לו בשעת נִדרו" (אבות ד כג). כשאדם רוצה להתיר נדרו, החכמים שואלים אותו האם כשנדר חשב על דברים מסוימים, ואילו היה חושב, האם היה נודר. אם הוא אומר שלא היה נודר, מתירים את כל הקשר הנפשי המסובך שגרם לנדר, וממילא הנדר מותר (רמב"ם, הלכות נדרים ד). אבל ברגע שאדם נודר הוא נמצא במצב של ריתחה, ואם יישאל, מיד יענה שהוא חשב על הכל ובכל זאת נדר, וכך מאוחר יותר אי-אפשר יהיה להתיר את הנדר. לכן בזמן הנדר יש לעזבו. גם את הילד יש לעזוב בשעת מעשה, אם לא מדובר בסיכון עצמי או סיכון הסביבה. במקרה סיכון, יש למנוע את המעשה ביד תקיפה, שאינה חינוך אלא הכרח, אבל באופן כללי אין לעצור אותו בשעת מעשה.

אנו יודעים שיש בעיות שהוא מתחבט בהן. את הבעיות האלה יש ללמוד ביחד, ללא רמיזות גלויות או סמויות, פשוט ללמוד. מסופר בגמרא שאנשים היו באים לבית-המדרש אל דוד המלך כדי להקניטו ושואלים אותו כאילו שאלה בלימוד, בתמימות: "מי שבא אל אשת איש מה דינו?". לבסוף ענה להם דוד המלך, שבשעה שהם שואלים זאת, אם היו חותכים את בשרו לא היה יוצא דם, כי הלבינו פניו, והוסיף שדין הבא על אשת איש הוא חנק, אבל יש לו חלק לעולם-הבא, ואילו המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא (בבא מציעא נט א). אין לרמוז רמזים. יש לברר ולדבר עם הילד בפתיחות ובגילוי-לב על העניינים שהילד נאלץ להתמודד איתם, וכן בלימוד. כמובן, לימוד זה, ככל לימוד, אינו צריך להישאר ברובד האינטלקטואלי היבש, שידע מה זה חסד ומה זאת ישרות, אלא לימוד המזעזע את הרצון אל כיוון הטוב. ההבדל בין לימוד הנקלט בספֵרה השכלית ללימוד המזעזע את הרצון אל הטוב אינו תלוי בתוכן הדברים אלא בסגנון. מסיבה זו כל דור ודור של גדולי ישראל ראו צורך לנסח בצורה אחרת את כל הדברים שכבר נאמרו בדורות הקודמים. הסגנונות השונים, הלבושים השונים של ההכרות, הם שקובעים אם הדברים יופנמו, אם ייהפכו לקניין פנימי של האדם או יישארו ידיעות תאורטיות משעממות ומכבידות (אורות הקודש ג, עמ' פח-פט). עיקר החינוך בכל גיל הוא לעורר את הרצון אל הטוב. אין מדובר בידיעה בלבד. אדם יודע דברים רבים ועושה את ההפך. אדם יודע שהוא עושה רע, ובכל זאת עושה במזיד. הוא אינו רוצה לחטוא, אבל יש לו יצר רע חזק, והוא מתקשה לגבור עליו. הרצון שלו חלש ואינו נוטה מספיק אל הטוב. לכן הלימוד שאנו מדברים עליו, השיחה עמו צריכה להיערך באופן המעורר את הרצון. זה יסוד החינוך ועיקרו. גם קיצוניות הפוכה, של זעזוע הרצון בפנייה ישירה לעולם הרגש, אינה רצויה. תת-זרמים מסוימים של שיטת המוסר, מיסודו של רבי ישראל סלנטר עשו זאת (רבי שמחה זיסל מקלם. רבי אליהו דסלר). נכון שהרגש קרוב יותר לצד המעשי, אבל הרגש חמקמק וחולף. לעומתו, דברים שלומדים ומבינים הם נצחיים (אורות הקודש א, עמ' רמט-רנו). מאידך, נצח אינו נוגע באורח ישיר בעשייה, ואילו הלימוד צריך להביא לתמורה ברצון לעשות. כיצד משדכים בין עולמו הפנימי של הילד ובין מה שרוצים ללמדו?

התורה עצמה מתייחסת בדרכים שונות לילדים שונים. ב'הגדה של פסח' כתוב שכנגד ארבעה בנים דיברה תורה. לכל אחד יש לדבר בסגנון אחר. באותו מקום בהגדה כתוב: "ברוך שנתן תורה לעמו ישראל ברוך הוא". קשה להבין את ההקשר, שהרי התורה ניתנה בשבועות ולא בפסח. אלא בזה שהתורה הסבירה עניין אחד באופנים שונים, לפי האופי של הילדים, זוהי נתינת התורה (רבי יצחק אברבנאל בפירושו על ההגדה). נתינה פירושה הסבר המתאים לכל אחד לפי דרכו ואופיו.

שאלה: מיהו הבן הרשע?

תשובה: יתכן שיש מרכיבים מסוימים באישיותו של הילד שבהם הוא רשע. יש בו לפעמים מהלכים של רשעות. בכל ילד יש צדדים חיוביים, והם משמשים מנוף לעזור לו לצאת מהסבך. יש גישה פסיכואנליסטית שמדברת על מניעים שליליים תת-מודעיים. יתכן, אך איננו מתעסקים איתם, אנו מביטים על הילד, ונשענים על הנקודות הטובות והמאירות שבו כדי להוציאו מן המצר. אם-כן, כיצד באופן מעשי נצליח לעורר בילד את הרצון, כיצד נדע להתאים לו את הדברים הנלמדים? יש מספר דרכים:

ישנם יחידים בעלי כישרון טבעי לכוון לעולמו של הזולת.

ניסיון מצטבר. עם השנים פועלים נכון יותר.

"אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים" (על-פי שיר השירים א ח). אם אינך יודע מה הסגנון המוצא מסילות אל הלב, ומה יגרום לתוצאה הפוכה, יש להביט, להסתכל. יש לבחון כל הזמן את התגובה של הילד, האם הדברים שנאמרו פעלו עליו או לא פעלו. הדרך היחידה היא ההיזון החוזר. על ההיזון החוזר גם מבוסס המדע של קבלת החלטות. לאחר כל פעולה מנתחים את מה שקרה, בין אם מדובר בהצלחה או כישלון, ומסיקים מסקנות לעתיד, ממש כמו בצבא. האם הדרך שבה נאמרו הדברים חיזקו את רצונו, או שמא החלישוהו. יש להסיק מסקנות, לשנות סגנונות, וללמוד את הדרך. דרך זו מצריכה סבלנות רבה. לומר דברים ללא מחשבה קל הרבה יותר, אך אנשים רבים שואלים ומתלבטים מה לעשות. לא פעם העצה הטובה ביותר היא: "שב ואל תעשה". לפעמים עדיף אפילו לא להתלבט. עשייה יכולה לקלקל, אמירה גם היא עלולה להיות הרסנית. אם אין יודעים, עדיף לא לעשות ולא לדבר, כך יש פחות סיכויים לקלקל. כשתדע מה לומר, דבר! גם אם זה ייקח זמן. עלינו לעורר בילד את הרצון, כלומר, להביא לכך שירצה מתוך הכרה עצמית, ולא מתוך הדרכה מעשית, מיידית, אופרטיבית. אין דבר שהוא סולד ממנו יותר מקבלת פקודות. יש לדבר איתו על בעיות באופן כללי, ולא לצפות לתוצאות מיידיות. "אל תעירו ואל תעוררו את האהבה עד שתחפץ" (שיר השירים ב ז).

כתוב במשנה: "שלושה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשכה: עשרתם? ערבתם? הדליקו את הנר!" (שבת לד א). אומרת שם הגמרא: "צריך למימרינהו בניחותא כי היכי דליקבלינהו". יש לומר זאת בנינוחות, בעדינות, כדי שיתקבלו הדברים. אמנם השבת חשובה מאוד, אבל אין היא מצדיקה עצבנות. מוכר לכולם המתח של ערב שבת בין השמשות. בין אם מדובר בשבת חורפית או קייצית מאוחרת מאוד, תמיד יש מתח ברגע האחרון. אומרת הגמרא: הרגע! אמנם עליך להשגיח שהכל יהיה מוכן, אין איסור שגם אתה תעזור בעירוב או בהפרשת מעשר, ואפילו בהדלקת הנר. אם צריך להעיר, אפשר לעשות זאת בניחותא. צעקות אינן מועילות במצבי לחץ, הן רק מגבירות את חוסר היעילות והמהומה. לפעמים נדמה לאנשים שצעקות עוזרות כי הן מחייבות לשמוע ולהתנהג במשמעת, אך זו טעות. לטווח קצר יתכן שזה עוזר, אך מזיק לטווח ארוך (עולת ראיה ב, עמ' כו-כז). כך בין איש לאשתו, וקל וחומר בין הורים לילדים, במיוחד בגיל ההתבגרות. אפשר לדבר בתקיפות. אין טעם לצעוק, כי לצעקה מתרגלים, והטונים עולים ללא סוף. כדי להצביע על אי-השלמה או דאגה די לומר: "דע לך שגרמת לנו צער", או: "דאגנו לך". הוא מבין, וכל תוספת מקלקלת. אם הורה מרוגז, זהו מצב פנימי קשה, אבל אין לצעוק מתוך כעס. הילד צריך לדעת שמתייחסים בחומרה לדברים חמורים ואין עוברים לסדר היום על מעשה שעשה, אבל אין טעם לשפוך זעם. אפשר לדבר בתקיפות בשקט מוחלט. אפשר לומר: "הרעש מפריע לנו", או במריבה בין אחים: "פה לא מתנקמים" – עובדה, בקיצור, זו משנה, דינים קצרים ללא פלפולים.

שאלה: האם יש מקום לענישה בגיל זה?

תשובה: לענישה יש לפעמים מקום, אך אין זו דרך המלך. זה יכול לבוא כתוספת. כאשר יש קו חינוכי, יש צורך לפעמים בסיוע של עונש כדי להדגישו. הוא רק סיוע ועזר, אך אין הוא דרך חינוכית.

בגיל ההתבגרות מופיעים אצל הילד סממני בגרות בוסריים, אבל הם מכבידים עליו עוד יותר לקבל ביקורת או הערות. אדם מבוגר מסוגל לקבל עצות יותר מילד חסר ביטחון עצמי. אדם בעל ביטחון עצמי אמיתי וחזק מסוגל לשאת ביקורת. אדם חסר ביטחון הינו רגיש, וכל ביקורת מערערת אותו. הוא ממאן לקבלה, וחושש ממנה. אנו מלמדים את הילד משנה, הדרכות מפורטות ומדויקות מה טוב ומה רע. הלימוד נעשה באורח מרוחק וכו', לא בשעת מעשה, שאז אין האוזן כרויה לשמוע. מלמדים באופן כללי וגם כהקדמת רפואה למכה, אם צופים מציאות שהילד ייתקל בה. הכל מתוך היזון חוזר, ושינוי סגנונות לפי הצורך, בסבלנות רבה.

ידוע סיפור על אדם שמכר תרנגולים והזמין אצל הצייר הטוב ביותר בעיר ציור של תרנגול לפתח חנותו, כדי לקדם את המכירות. הצייר השתהה זמן רב ותבע ממנו כספים רבים לצורך העבודה. לאחר זמן רב הודיע הצייר שהציור מוכן. הלך אותו איש שבע רצון לצייר. הסיר הלה את הלוט, והנה הוא ריק. לקח הצייר את הצבעים, עבד חמש דקות, וצייר תרנגול נפלא. אותו אדם צעק חמס והרגיש מרומה לחלוטין, בשביל מה כל הזמן שחיכה וכל הכסף ששילם? אמר לו הצייר: "לא רימיתיך, כל החודשים הארוכים האלה באמת הייתי עסוק והתכוננתי לציור הזה. כל הזמן ישבתי בלול והסתכלתי על התרנגולים, למדתי להכיר אותם. הציור הוא תוצאה של כל ההכנה הזו". להבדיל, על האדם להתבונן ארוכות בילד, להכיר ולהבין אותו זמן רב עד ש"הציור" יהיה ראוי ומושלם.

 6. כבוד הילד

דיברנו על הממד האימפרסונלי שבחינוך, כל הילדים כאחד, כדי לא לגרום לילד תחושה שחודרים לעולמו הפנימי. כמובן, במקביל יש לתת תשומת לב למצבים המיוחדים של כל ילד. חינוך במהותו, בהגדרתו הוא אינדיבידואלי. חינוך הוא שימת לב כיצד ליישם את כל הדברים הכלליים האמיתיים בילד מסוים במצב מסוים. כפי שהזכרנו, גם בהגדת פסח יש התייחסות לארבעה בנים שעליהם דיברה התורה, שהם ארבעה טיפוסים שזקוקים ליחס שונה זה מזה. אחד הכללים הראשונים ביחס לילד הוא התייחסות לרגשותיו. אם ילד מרגיש שהמתנה שקיבל אינה יפה, מותר לו להודיע זאת. הורים נוטים להתפלמס: "מדוע אתה אומר שזה לא יפה? טרחתי וקניתי, וכך אתה מגיב?!". חוק הרלטיביזם אינו חדש. השיפוט האסתטי שונה מאדם לאדם. כולנו מכירים את הכלל שעל טעם וריח אין להתווכח. איננו יכולים להתכחש להרגשותיו. אם האוכל אינו טעים לו, לא יעזור שהאבא יטעם ויאמר: "האוכל בסדר גמור". בעיניו האוכל אינו טעים. אי-אפשר להתווכח על כך. אין לדון על כך או להגיב בביקורת. אפשר,לעומת זאת, לומר לו: "אכן המרק מלוח או לא טעים, אך עתה אי-אפשר לשנות זאת, וזה חבל", ומשאירים בידו את הבחירה לעשות כהבנתו. אז בדרך כלל הוא ינסה לאכול את המזון ויצליח להתגבר ולסיים את כולו. אם ההורה יחייך בתחושת ניצחון לאחר שהוא יגמור את האוכל, הילד ירגיש מרומה וייפגע. זכותו לעשות את חשבונו, הוא האחראי.

דוגמה שכיחה היא ילד שמרגיש מקופח ביחס לאחיו. אביו ואימו יוכלו לטעון שאין זה נכון, וקרוב לוודאי שהם צודקים, אך לא יוכלו להתכחש לכך שהוא מרגיש מקופח. זו מציאות. אמנם זו מציאות פסיכולוגית סובייקטיבית, אבל כך הוא מרגיש. תמיד יהיה בטוח שקיבל פחות, גם אם יוכיחו לו באותות ובמופתים שקיבל כמו כולם. גם אם ישכנעוהו בהוכחות שכליות שאינו מקופח, דעתו לא תשתנה. אם הוא חש כך, אי-אפשר לומר: "שטויות", ולמעט בערך המקרה. גם נאומים הגיוניים בנוסח: "ככה זה בחיים, לא מקבלים כל מה שרוצים", אינם מועילים. בראש וראשונה יש לקבל שכך הוא מרגיש, ולהתייחס ברצינות. למשל, כשילד לא קם בבוקר מהמיטה, יש לדבר בסגנון של קבלת המציאות, מתוך התייחסות לעולם שלו כמו שהוא, ללא שלילה, ביקורת או שיפוט. "נכון, קשה לקום מהמיטה החמה. זו באמת בעיה! קשה לעשות הכל מהר כי שכחנו לכוון שעון וכבר מאוחר". משפטים בנוסח: "אמרתי לך לכוון שעון! עכשיו אתה קם ברגע האחרון!", לא יועילו.

בוודאי אין להתייחס בזלזול לבעיות של הילד, ולבטלן כשטות והבל. כבר בגיל הרך, כאשר ילד בוכה כי איבד נייר מקופל, אין לזלזל בבכי שלו. הוא אהב את הנייר, לו הוא חשוב מאוד. לא מעט מבוגרים מתייחסים ברצינות כזאת ל"ניירות מקופלים" שונים. עלינו להתייחס ברצינות לעולמו של הילד, כי בעניינים כאלה הסובייקטיבי אמיתי יותר מהאובייקטיבי. איננו עוסקים במתמטיקה, וכל הידיעות שלנו בסופו של דבר סובייקטיביות (אגרות הראיה א, עמ' מז-מח). מי שטוען שהוא אובייקטיבי, הכרזתו מפוקפקת למדי. כל אדם סובייקטיבי, ויש להודות בכך, כי כל אחד רואה את הדברים אחרת. לכן עלינו לקבל את עולמו של הילד כמו שהוא ולא לזלזל בו. זלזול מביא לשבירת כל יחס וכל אפשרות למתן אמון. אם מתייחסים לבעיותיו בחומרה שהוא מתייחס אליהם, הוא מרגיש שיש עם מי לדבר בבית. ההתייחסות לעולמו של הילד אינה טכניקה או טקטיקה, אין זה תרגיל שעושים לו, אלא יש להתייחס ולהשתתף בצערו, לכאוב כאבו באמת, כאמרת חז"ל: "לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות" (כתובות יז א).

יחס זהה יש לתת לדעותיו של הילד. בראשית שנות ההתבגרות אין כל-כך הרבה דיונים והבעת דעה, אבל בגיל מאוחר יותר הנער נוטה להביע דעתו יותר ויותר, ובדרך כלל בתקיפות רבה. עם השנים התופעה הולכת וגוברת. אי-אפשר לומר לו שהוא מדבר שטויות, ושאין לו להביע דעה ליד הוריו שוודאי מבינים טוב ממנו. אין לבזות את דעתו. יש להקשיב ולהתייחס לדבריו בכבוד. יחס של כבוד מתבטא בהקשבה וסיכום דעותיו בתמציתיות. בדרך זו הוא עד לכך שהקשיבו לו, ואפילו ניסחו את דבריו טוב ובהיר ממנו. הוא מרגיש סימפטיה. לאחר שמסכמים את דעתו אפשר לומר לו דעה נגדית, או לחזק את דעתו בבירורים נוספים. גם אם רוצים לבטל את דבריו, חזרה על הדברים שאמר היא מעין הצבת ראי מולו, כך הוא יכול לבחון את דברי עצמו. דרך זו טובה יותר מוויכוח, שגורם רק להתבצרות כל אחד בדעותיו. פוסק גדול אחד כותב בתשובותיו, שאדם אינו חייב לשכנע אחרים בדעתו. עליו לומר אותה פעם אחת. אין צורך לחזור על המילים ללא הרף, ההורה והילד כאחד. גם לילד אין לתת לחזור על דבריו. לאחר שהקשיבו לו, ניתחו וביררו את דבריו ברצינות, אפשר לחלוק עליהם או לקבלם, אבל ודאי שלא לבטלם כשטויות. מרן הרב קוק אומר שדרכם של רבותינו הראשונים, כנגד אפיקורסים או פילוסופים יוונים, לא היתה בדרך קללה וגידוף. הרמב"ם, למשל, מצטט את אריסטו, ואחר-כך מקשה עליו כהנה וכהנה (מרן הרב קוק, עצות מרחוק). מעשה בתלמיד אחד ששאל תמיד שאלות מטופשות ולא לעניין, אך רבו ידע להפוך כל שאלה שלא לעניין לשאלה לעניין. בתחילה חשבו שאר התלמידים שזו טכניקה בעלמא של מחנך. מאוחר יותר למדו, שבתוך כל שאלה שאינה לעניין יש תמיד מרכיבים מכובדים (מדות הראיה, כבוד ח). כדרכם של רבותינו, כאשר נשאלים שאלה חלשה משיבים: עד שאתה שואל דבר זה, תשאל דבר אחר. הם מתקנים את השאלה ומנתבים אותה, ולא מבטלים אותה כדבר שטות.

 7. חינוך לעצמאות

הזכרנו, שבעייתו העיקרית של הילד היא העצמאות. לכן, יש לתת לו חופש. כמובן שהגבול בין חופש להפקרות הוא עדין מאוד. ודאי שההורים הם המחליטים. מנהיג דמוקרטי ומנהיג אוטוקרטי כאחד עושים כראות עיניהם. אלא, המנהיג הדמוקרטי דואג לכך שאחרים ירצו כרצונו. כאשר ד' התגלה ליעקב אבינו, ואומר לו לעזוב את בית לבן, יעקב אינו מצווה את נשותיו לעזוב מיד את בית אביהן. אלא, הוא קורא להן ומשיח לפניהן: "רואה אנוכי את פני אביכן כי איננו אלי כתמול שלשום". הוא מאריך לתאר את העבודה שעבד לאביהן, ועל שאביהן התל בו והחליף משכורתו. "ולא נתנו אלהים להרע עמדי". עונות רחל ולאה: "העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו… כל אשר יאמר אלהים אליך עשה…" (בראשית לא ד-יז). יעקב אבינו לא כופה עליהן, אלא מביא אותן לקבל את האמת שהיתה פשוטה לו יותר מאשר להן (של"ה פ' וישב). מה טוב לתת לילד חופשיות לנהוג כרצונו, כהחלטתו, ולהשאיר את הבררה בידו. כמובן, אין למסור לידיו החלטות שאין בו את הכוח להחליט בכוחות עצמו. אדם נעשה בעל כוח וגבורה לעצמאות בהדרגה. יש לשבת ולנתח איתו ויחד לברר את הבעיה שהוא מתמודד איתה, ועם זה לתת לו את האפשרות להחליט כהבנתו. זו תורה גדולה מאוד. רבנו הרב צבי יהודה לימד תמיד, שאנשים צריכים להחליט בכוחות עצמם, ולעולם לא להחליט בשביל מישהו אחר. הוא היה מוכן לעזור ולברר שעות, לנתח את כל צדדי הבעיה, אבל בסופו של דבר האדם היה צריך להחליט בעצמו. פעם לחצו עליו שיחליט בעניין ציבורי מסוים. הוא קם בזעם כמעט, ואמר: "אתם לא תכריחו אותי להחליט בשבילכם".

מעשה בתלמיד שעמד בפרשת דרכים ובא להתייעץ עם רבנו, ושאל אותו מה עליו לעשות. ענה לו רבנו:

– מה אתה חושב?

– אינני חושב דבר, אני שואל מה הרב אומר.

– ומה דעתך?

– לי אין דעה. דעתי היא לעשות את הטוב.

– מה אתה חושב, מה זה טוב?

– שהרב יאמר מה זה טוב.

– מה אתה מרגיש?

– כך אני מרגיש.

– עשה כך.

כלומר, אין לחמוק מן האחריות להכריע בעצמו. אין להתחבא מאחורי גבו של אדם אחר, יהיה גדול ככל שיהיה. כך גם כלפי ילד. יש לתת לו חופש ולהתייחס אליו בכבוד. יעקב אבינו קרא לילדיו "אחיו" מרגע שגבהו עד גובה כתפיו (בראשית לא מו, רש"י. קהלת רבה ז).

שאלה: אם הילד תובע מהוריו לקנות לו דברים רבים, או כספים להוצאות, האם גם בכך לתת לו עצמאות? וכן, אם הוא רב עם אחיו, עד כמה לתת לו עצמאות ומתי להתערב?

תשובה: כמובן, יש לשקול כל מקרה לגופו. בקשר להוצאות וקניות, צריך לשתף את הילד בשיקולים של ההוצאות. להראות לו את ההכנסות, התקציב החודשי, ועל-פי זה לתת לו כמה שאפשר לתת לפי השיקול המשותף. הוא ישקול למה הוא ישתמש בכסף, לפי סדר העדיפות שלו. גם אם טעה בשיקול, עליו לשאת בתוצאות. באשר למריבות, ודאי שהטוב ביותר שיסתדרו הילדים ביניהם. להיות שופט ובורר צדק זה כמעט בלתי-אפשרי ומעייף. לפעמים הטוב הוא להפסיק מריבה באופן טכני, כמו שאמרנו, ולדלג על העומק החינוכי. יש לדעת שלא כל פעולה שעושים ההורים היא לשם חינוך הילדים. לעיתים, כדי שיהיה שקט להורים, הם מפסיקים מריבה: "פה לא רבים!". אין זו דרך אידאלית. הילד יכול להיפגע שבביתו לא עושים משפט צדק, אבל גם להורים מגיע לחיות בביתם. אלא, חשוב לא לעשות אידאולוגיה מהדרך הזאת.

כבוד לילד מתבטא בדרכים שונות, כמו למשל הקשבה. לפעמים הורים מגלים הבנה מהירה מדי לדברי הילד, והוא מקבל זאת כפגיעה. הוא מאריך בהסבר, וקוטעים אותו: "כן, הרי זה מובן מאליו". זלזול גם יכול להתבטא בכך שמזכירים לילד דברים שעשה בקטנותו. הוא לא מעוניין בזכרונות כאלה, במיוחד כשמועלים לפני אנשים זרים, ממש כשם שאסור להזכיר לבעלי תשובה את מעשיהם הראשונים (בבא מציעא נח ב). התייחסות מתנשאת כמו צביטות בלחי, שמבוגרים כל-כך אוהבים לעשות, גם היא אינה מוסיפה לילד כבוד עוד בגיל צעיר יותר. יש לכבד אותו, לכבד את פרטיותו. לילד יש מגרה מלאה אוספים: ניירות, אבנים ומכל הבא ליד. לא צריך להציץ. המגרה היא שלו, פרטית לו, ואין להסתכל בה ללא רשותו. יש לבחון בהקפדה את הקו המכריע בין החופש המופרז וההתערבות המופרזת. ההפך של לחץ, הקפדה והטפה, אינו הפקרות אלא אמון. אמון אינו התערבות, וגם לא הסתלקות. אמון הוא קישור של שייכות. כמובן שאמון הוא הימור. ההורים מאמינים בילד באמת, והם יודעים שהם מאמינים בו. יחד עם זה אין אמון לוחץ שהכל יהיה מיידי. מרן הרב קוק כותב שיש דרכים רבות לתשובה, אבל היסוד לכולן הוא שהאדם נותן אמון בעצמו ומאמין שבתוכו הוא טוב וישר (אורות התורה יא ב). ודאי הוא מודע לכל מעשיו, אינו מתחמק מאחריות, ואינו מרמה את עצמו, ובכל זאת מתוך הכרות פנימית עם עצמו הוא יודע שבתוכו הוא טוב וישר. כיוון שכך, לא אבדה תקווה, ויש כוח להוסיף ולהתאמץ. כך גם כלפי הילד, יש לתת בו אמון.

מעשה באב אחד שהתלונן בפני רב על מעלליו של בנו. כל מה שאומרים לו, הוא עושה ההיפך. בין אם פונים אליו בטובות או ברעות, שום דרך לא עוזרת. ענה לו הרב: אתה מאמין בתשובה? אם אתה יכול לעשות תשובה, גם ילד בן עשר יכול לעשות תשובה. הכיצד? שאל שוב. יש לתת בו אמון בעצמו. את האמון שיש לך בו, עליך להקרין לו. ענה האב: אבל אין לי אמון בו. אם-כן, אמר הרב, אין לך מה לעשות. כל הניסיונות והעצות לא יועילו. אם אינך מאמין בו, אם אין לך אמון בילד, שום תכסיס לא יעזור.

יש לתת אמון בילד, גם אם זה הימור. ודאי שהדרך הנוקשה של הנחתת פקודות אינה משאירה מקום להימורים וסיכונים, פרט לסיכון הגדול ביותר – להפסיד הכל. לכן, על ההורים לסמוך על הילד. אין הכוונה לומר לו: "אנו סומכים עליך, נראה אם תזכה באמון", ואחרי מעשה השטות הראשון להתייחס אליו כעל מועל באמון. אמון הוא שיא הסבלנות. אנו מאמינים שהילד הוא טוב וישר, ולכן למרות כל הנפילות והכשלונות אנו מאמינים בכוחו ויושרו, שיכוון אותו אל הטוב והישר.

הרב שלמה אבינר, מתוך "חינוך באהבה" ח"ב , עמ' 153

חלומות של אתמול

למה אנחנו עייפים בלילה, ומדוע השינה כה חשובה? וודאי יש סיבות פיסיולוגיות, אולם יש גם רוחניות. כשאדם קם בבוקר הוא מלא בחלומות על יום נהדר המתרקם והולך, יש בו תקוות כי היום יקרה הדבר והוא מצפה לקראת היום, מלא באנרגיות. בערבו של יום תמים החלומות, היום כבר יצא לאור לטוב ולמוטב ואין בו עוד תקווה. השינה מחדשת את החלומות, מנתקת את הנפש מן הגוף ומאפשרת לחלום וגם השמים אינם הגבול. בבוקר אנו קמים שוב, ומאגר החלומות התחדש.

והנה, רבים מאיתנו מתקשים להיפרד מן היום, מסרבים ללכת לישון, מנסים להחיות את היום ולהמשיך לנסות למצותו, מסרבים להניח ליום שעבר. וכך איננו חולמים יותר, שוקעים בשינה טרופה וקצרה, ובבוקר קמים ללא ציפייה, עייפים מחוסר חלומות. ובני הנוער יותר מכולם, נשארים ערים, מחפשים מה עוד אפשר לעשות, גונבים רגעים ושעות מהיום שעבר, מסרבים להניח לו ופשוט ללכת לישון. והחלומות אינם מתחדשים והעייפות מתגברת והלימודים אינם חשובים יותר, וכל מה שרוצים אלו סיפוקים מיידיים, כאן ועכשיו. בדרשת ערב שבת בבית הכנסת אפשר להירדם, אך לא בתפילת שחרית. מי שאין לו על מה לחלום, אין לו למען מה להתפלל. מי שלא ישן, לא יהיה ער באמת. (עפ"י אורות הקודש א', ר"ל)

חנכו את הילדים לישון, הורידו את הקצב עם שקיעה, התעקשו לכבות אורות באשמורת ראשונה, לעצמכם קודם ואז לילדים.

הרב שלמה וילק, רב קהילת "יעל" בשכונת בקעה בירושלים וראש התיכון התורני "דרך אבות" באפרת

אם לא עכשיו – אז מחר

בתוך "עולם העכשיו" שאנו חיים בו, יש גם "עולם הלא עכשיו". את הכל אפשר לדחות למחר או לשנה הבאה, את הגיוס לצבא (ישיבה/מכינה/מדרשה), את מבחני הבגרות (מועד ב'/אחרי הצבא), את הפגישה הקרובה (SMS אחד ודי), את גמר גביע האלופות (אפשר להקליט/לראות באינטרנט), את הבוקר (לטוס לארה"ב למשל). זהו עולם פרדוכסלי, בו את הכל רוצים עכשיו, ואת הכל אפשר לדחות. הזמן הופך להיות אישי, אין יותר זמן ציבורי ומשפחות צריכות לפתוח יומן כדי להתראות, שהרי הלו"ז של כל אחד שונה. אצלנו במשפחה המורחבת פותחים יומן גוגל, כדי שימצא זמן מתאים לכולם לפגישה משפחתית, בכל שעה של היום והלילה.

ואם אפשר לדחות את הבוקר ואת הלילה, את הצבא ואת הבגרויות, מדוע אי אפשר לדחות את זמן התפילה ולהניח תפילין במנחה (אפילו בישיבות גבוהות)? ומדוע אי אפשר לחזור הביתה בשעות הבוקר המוקדמות (ערב שבת בבני עקיבא)? איך זה שאנחנו ההורים מתעקשים שתעשו שיעורי בית או תתכוננו למבחן עכשיו, הרי גם המורים ידחו אותם בסוף כי לא היה לכם זמן להתכונן?! ומדוע שהיקיצה לא תהיה "יקיצה טבעית" (ביטוי נורא ששמעתי לאחרונה)?

"דחיינות" קרויה התופעה הזו, בה הופך האדם לעבד הזמן. מי שמדייק ולא דוחה הוא זה ששולט בזמן, מחליט מה לעשות בכל רגע ומנצל את ימיו ולילותיו. ומי שאין לו שעה, לא תגיע שעתו.

הרב שלמה וילק, רב קהילת "יעל" בשכונת בקעה בירושלים וראש התיכון התורני "דרך אבות" באפרת

הבן עייף

הוא עייף, הוא מתקשה לקום בבוקר, מידי יום מתחדשת המלחמה הכל-כך מאוסה סביב ההשכמה, הוא איננו מרוכז בבית הספר, הוא עצבני ומתקוטט עם המורים או לחלופין ישנוני. אל דאגה, אין צורך בייעוץ פסיכולוגי או נירולוגי. הסיבה לכל התופעות הנ"ל היא פשוטה – הבן צמוד לאינטרנט עד לשעות הקטנות של הלילה. הוא מתכתב דרך הפייסבוק, צופה בסדרות וסתם גולש עד לאמצע הלילה. בלילה הוא ער, וביום הוא ישן. ומתקיים בו "הניעור בלילה… הרי זה מתחייב בנפשו" (פרקי אבות). "מתחייב בנפשו" איננו אִיוּם אלא תיאור מציאות: הוא הורס לעצמו את החיים.

אז מה עושים? נשפכו נהרי דיו על סוגיית הסמכוּת ההורית בימינו. היא נחלשה מאוד אבל משהו ממנה עדיין נותר, וחייבים ההורים להשתמש בו. מרוב הספדים על אובדן הסמכות ההורית, נוטים ההורים להאמין שאין להם כלים להטיל את מרותם ולחנך, אלא רק להרים את ידיהם לשמים ולהתפלל שיהיה טוב. זוהי טעות. נותרה להם סמכות, לא כדאי לבזבז אותה על נושאים חינוכיים שוליים אלא לנצל אותה כשזה נוגע בציפור הנפש של בנינו ובנותינו, כגון: "הניעור בלילה… מתחייב בנפשו".

לעולם פותחים בשכנוע, נשכנע את הבן ללכת לישון בשעה סבירה. אבל במקביל נתקין במחשב מנגנון הקובע שעת סיום לגלישה, אחריה האינטרנט נסגר אוטומטית. יש תוכנית חינמיות פשוטות, ויש תוכנות משוכללות שספקי האינטרנט מציעים בעלוּת של כ-10 ₪ בחודש.

הרב אלישע אבינר, מייסד "לב אבות", ראש הכולל בישיבת ההסדר במעלה אדומים, ורב קהילה