תגית: שיער ארוך

פרשת נשא

1. "כל ימי נדר נזרו תער לא יעבור על ראשו… גדל פרע שער ראשו" (במדבר ו, ה)

 

שאלה לדיון: שיער ארוך לבנים

מה דעתכם על גידול שיער ארוך לבנים? כיצד ההורים ומערכת החינוך צריכים להתייחס למי שמגדל שיער?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

 

כיום, שיער ארוך אצל בני הנוער אינו דבר חריג. ובוודאי לא יוכל לשמש כאינדיקציה יחידאית לרמתו הרוחנית של בנך. כשילד מחפש דרכי התנהגות פחות מקובלות הוא מבקש איזה ייחודיות משל עצמו. חשוב שההורים תכבדו ייחודיות זו, יכבדו את בחירתו ואף יצביעו על דברים שבעיניהם הוא מיוחד בהם. יחס כזה עלול להפתיע אותו. הוא ירגיש שההורים נותנים בו אמון ואולי לא ירגיש צורך כה חזק להדגיש באופן חיצוני את המיוחד שבו.

שאלה: בני בן 16 התחיל לגדל שער. אני חוששת שזה סימן לבאות, לתחילתה של התדרדרות. האם לדרוש ממנו בתקיפות להסתפר? להכריח אותו?

ראשית חשוב להישאר רגועים. לא מדובר כאן באיסורי תורה ואפילו לא באיסורי דרבנן. גם אליהו הנביא הסתובב עם שיער ארוך (אמנם יש בספרים שונים ביטויים הקושרים שיער ארוך ל'דינים' שיכולים לבוא על האדם, אך יתכן וגם מה שאנו קורים 'קצר' הוא ארוך ביחס לדברים הנ"ל. ואין לנו אלא ד' אמות של הלכה).

לדעתי, הבעיה מתחלקת לשני צירים עיקריים. (כמובן בתנאי שלראש הישיבה זה לא מפריע…) למראה חיצוני יש אמירה, אפילו יותר נכון לומר 'הכרזה', מי אני, אי מזה באתי ולפעמים גם לאן מועדות פניי.  הנורמטיביות מאפשרת לנו להתנהל באופן בטוח בחברה ומאפשרת לנו למדוד את מידת ה'בסדר' ההתנהגותי שלנו. מאידך יש לזכור כי יש גם אנשים מיוחדים והם יהיו שונים מהנורמטיבי ומהמקובל כי באמת הם אנשים מיוחדים, הם יתלבשו אחרת, ירהטו את ביתם אחרת ויתעניינו בתחומי עניין לא שגרתיים.

הציר השני הוא 'מה יאמרו' השכנים, החברים וההורים. האם אנו נעמוד שווי נפש מול הביקורת והשיפוטיות של הסביבה? איך נרגיש כשיגיע לבית הכנסת בליל שבת באופן כזה ? ציר זה לכאורה נראה פחות חשוב אך ברוב המקרים הוא זה שיכתיב את סדר התגובות ועוצמת התגובות שלא יטיבו עם המצב.  לא כתבת בשאלתך שאת רואה את בנך מתדרדר אלא העלית את חששך שמא כך יקרה. כיום, שיער ארוך אצל בני הנוער אינו דבר חריג. ובוודאי לא יוכל לשמש כאינדיקציה יחידאית לרמתו הרוחנית של בנך. כשילד מחפש דרכי התנהגות פחות מקובלות הוא מבקש איזה ייחודיות משל עצמו. להיות שונה, להיות עצמו. לדעתי חשוב שאתם ההורים תכבדו ייחודיות זו, תכבדו את בחירתו ואף תצביעו על דברים שבעיניכם הוא מיוחד בהם, תעריכו זאת ותעודדו אותו למצוא את דרכו. יחס כזה שלכם עלול להפתיע אותו אך ישמח אותו, הוא ירגיש שאתם נותנים בו אמון ומעתה לא ירגיש צורך כה חזק להדגיש באופן חיצוני את המיוחד שבו. החיבור שלכם אליו יהיה המפתח שישאיר ביניכם מרחבים פתוחים של שיח וקירבה. אשריכם שיש לכם ילד מיוחד ושיודע לחוש בכך. כיוון וחיבוק מצדכם יבטיחו שהוא לא יאכזב אתכם  .

ולציר השני (ה'מה יאמרו'..). אם הצלחתם ל'אכול' את החלק הראשון, חלק זה יהיה הרבה יותר קל. פשוט שמחו בו, היו גאים שיש לכם ילד מיוחד, שיש בו יחוד ועד מהרה יראו כולם שהוא 'זרע ברך ה", הושיבו אותו על ידכם בבית הכנסת בגאווה והתכבדו בו.  אם תצליחו בכך, תוכלו גם לשוחח עימו באופן פתוח יותר על משמעות ההופעה החיצונית, ועל עניינים רוחניים וחינוכיים מתוך בירור אמיתי וכן.

 

ההורים, כמחנכים, יכולים וצריכים להביע את דעתם: על עצם התופעה (טשטוש אפשרי בין המינים), על ההליכה עם (או נגד) הזרם (תלוי בחברה הסובבת), על הנורמות המקובלות עליהן, על המשמעויות האפשריות (דימוי עצמי וסביבתי, קבוצת שייכות וכד'), אך הבעת דעתם של ההורים צריכה לבוא יחד עם שדר של אמון בבן: שהוא אינו מתכוון להידרדר או להרע, שהוא מסוגל לבחון את הדברים מנקודות מבט שונות, שיהיה בו את העוז לשנות כיוון גם אם לא מידית, וכי הם בוטחים בו שימצא את דרכו לטובה.

שאלה: בני בן 16 והתחיל לגדל שער ארוך. אני חוששת שזה סימן לבאות, לתחילתה של התדרדרות. האם לדרוש ממנו בתקיפות להסתפר? להכריח אותו?

תשובה: כשילדינו מגיעים לגיל 16 , לא מתאים לנו ולהם לנהל אתם קשר בדרכים של 'דרישה' או 'הכרח'. אם הם יאלצו להיכנע לדרישתנו, זה ישאיר אותם בתחושה של 'כנפיים שבורות' או 'קצוצות'. הבן ניסה לבצע מהלך של היפרדות לקראת עצמאות, ואנו הוכחנו לו שהוא הילד הקטן שלנו, שלא ניתן לסמוך עליו, ושאנחנו יכולים 'לכופף' אותו. עם זאת, ודאי תפקידנו כהורים להשתדל להתוות דרך, להצביע על מכשולים, ולנסות למנוע הידרדרות אפשרית.  מה לא טוב לעשות?  לומר או לשדר לבן, שאם הוא מגדל שער זה אומר ש: מחרתיים הוא יפסיק להניח תפילין/ שהוא מתנתק מתורה ומצוות/ שהוא כבר אינו בן של הקב"ה/ איזה בית הוא יקים אם כבר עכשיו …/ וכן הלאה. כל אותם חזיונות אימה שהורים עשויים לראות בדמיונם, לא כדאי לפתח אותם, לחשוב אותם או לומר אותם. בהקשר הספציפי של גידול שיער, יש לבחון האם זה חלק ממערכת של התמרדות נגד הבית והקהילה? האם זו נורמה חברתית או שהוא יוצא דופן? האם לבן ישנם תחומי הצטיינות שהוא בולט בהם, או שזו דרכו להתבלט מפני שאין הוא מוצא אפיקים אחרים ? ההורים, כמחנכים, יכולים וצריכים להביע את דעתם: על עצם התופעה (טשטוש אפשרי בין המינים), על ההליכה עם (או נגד) הזרם (תלוי בחברה הסובבת), על הנורמות המקובלות עליהן, על המשמעויות האפשריות (דימוי עצמי וסביבתי, קבוצת שייכות וכד'). הבעת דעתם של ההורים צריכה לבוא יחד עם שדר של אמון בבן: שהוא אינו מתכוון להידרדר או להרע, שהוא מסוגל לבחון את הדברים מנקודות מבט שונות, שיהיה בו את העוז לשנות כיוון – גם אם לא מיידית, שהם בוטחים בו שימצא את דרכו לטובה.  המחקרים מלמדים, שבדרך כלל טווח ההתמרדות של בני נעורים הוא במאפיינים החיצוניים: לבוש, מוסיקה, שפה וכד'. לעומת זאת, בנושאים ערכיים ועקרוניים, מזדהים בני הנעורים עם הוריהם, או לפחות חוזרים לאותן עמדות בהתבגרם. לכן, כדאי לנו כהורים להיאזר בסבלנות, להיות בשבילם מצפן ברור, ולהמתין בשעת הצורך עד אשר הם יגיעו למקומנו.

 

 

  • הרב אהרן ליכטנשטיין, שו"ת במראה הבזק, פרשת שמות, תשס"ד:

 

יש לשלול את התופעה מצד המסר התרבותי שהיא נושאת מאחוריה, וככלל – יש לעמוד על עצם הרצון וההתפתחות המניעים לבחור בגידול שיער ארוך, שכן הדבר מלמד על "ספיגה" תרבותית קודמת שהובילה לכך, ושצריכה להדאיג.

 

גם אם נגיע למסקנה, שמשום כיוון שהוא אין איסור – לא דאורייתא ולא דרבנן – בגידול שיער ארוך, הרי שבמישור הערכי והחינוכי יש להתנגד לתופעה, שכן סוף סוף, מקור התופעה של גידול שיער ארוך בקרב גברים הוא זרם תרבותי מסוים, שהתפתח בתחילת שנות ה-60 בעולם המערבי, כשעניין גידול השיער התלווה למספר ביטויים תרבותיים אחרים, שהינם פגומים ופסולים מבחינה הלכתית ומוסרית, והוא עצמו נשא מסר תרבותי מאוד ברור – שבירת מוסכמות חברתיות, התרת הרסן המוסרי, מתירנות וכו'. ועל כן גם אם התופעה התפשטה, וחדרה לארץ ישראל, ואף לתוככי הציבור הדתי, ועתה יש מעין זרם מסוים אף בתוך ציבור שומרי תורה ומצוות, שנוהג לגדל שיער ארוך, יש לשלול את התופעה מצד המסר התרבותי שהיא נושאת מאחוריה, וככלל – יש לעמוד על עצם הרצון וההתפתחות המניעים לבחור בגידול שיער ארוך, שכן הדבר מלמד על "ספיגה" תרבותית קודמת שהובילה לכך, ושצריכה להדאיג.

 

 

2. "ופרע את ראש האישה" (במדבר ה, יח)

רש"י כפשוטו: לא נאמר 'וגילה' את ראש האישה, שיהא משמעו רק הסרת הצעיף המכסה את הראש, אלא נאמר לשון 'ופרע', שמשמעו גילוי חמור, ומכאן שבנוסף על הסרת הצעיף הוא גם סותר את קליעת שערה והן מתפזרות ומתגלות, וכל זאת כדי לבזותה.

שאלה לדיון: כיסוי הראש לאישה נשואה

מפרשתנו (בעניין אישה סוטה) נלמד חיוב כיסוי הראש לאישה נשואה. מדוע לדעתכם אישה נשואה מחויבת לכסות את ראשה?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

 

  • הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ), "מעל ומעבר" עמ' 101-102

 

כיסוי הראש בישראל הוא בעצם הודעה. האישה הזו אינה פנויה והיא אשת איש, וממילא היא שייכת למציאות אחרת. זהו מעין סמל של מעמד הנישואין. אישה זו נכנסה למעמד חדש, שיש לו זכויות והתחייבויות אחרות. אישה שמופיעה בלבוש של נשואה, מגדירה את עצמה גם כלפי עצמה וגם לאחרים בתוך הגבולות הללו של הנישואין, עם כל מה שזה אומר.

 

יש לכאורה שתי אפשרויות להבין את טעמו של כיסוי הראש. האופן האחד הוא שכיסוי הראש לנשים נחשב לדרך של צניעות, שמקבילה ללבישת בגדים לצורך צניעות. יש רשימה ארוכה של דברים שנחשבים בלשון חז"ל לערווה, ומשום כך הם מחייבים כיסוי, ובין השאר גם "שיער באישה ערווה". אלא שלפי זה הלכה זו הייתה צריכה לחייב את כל הנשים כולן, רווקות כנשואות, לכסות את הראש, כשם שכולן צריכות להתלבש. ייתכן שיש יותר בעיה באישה נשואה אם איננה מכוסה כראוי, אבל מכל מקום מצד הערווה שבדבר אין הבדל בסיסי. אמנם, בקהילות מסוימות נהגו שגם בנות לא נשואות יכסו את הראש (נראה שמנהג זה היה נפוץ יותר בקהילות שבגבול מצרים ואולי גם בספרד בשלב מסוים). אולם ממקורות אחרים בחז"ל עולה שבנות לא נשואות לא כיסו את הראש… משום כך נראה לי שכיסוי הראש של האישה איננו קשור בדיני צניעות. יש לו אמנם שייכות לדיני צניעות אבל בדרך הפוכה, כיון שאישה נשואה צריכה לכסות את ראשה, כאשר היא מגלה אותו יש כאן חוסר צניעות שגם דורש הרחקה לעניין הסתכלות ובייחוד בזמן קריאת שמע וכיוצא בזה. אבל המקור הוא עצם העניין שאישה נשואה מכסה את הראש.

משום כך נראה לי שכיסוי הראש הוא בעצם ביטוי של מעמד, האישה מראה לכל שהיא נשואה. יש כאן עניין ליצור הדגשה שהיא איננה פנויה אלא אישה נשואה, על ידי דבר שנראה לעין כל. כמעט בכל חברה, בכל מקום בעולם, יש אופן שבו מנסים להדגיש את המעמד המיוחד של אישה נשואה, כמו טבעת נישואין. כיסוי הראש בישראל הוא בעצם הודעה! האישה הזו אינה פנויה והיא אשת איש, וממילא היא שייכת למציאות אחרת. זהו מעין סמל של מעמד הנישואין, אישה זו נכנסה למעמד חדש, שיש לו זכויות והתחייבויות אחרות.

כאשר שוטר או חייל לובשים מדים, הם מודיעים שהם שייכים למעמד ולמסגרת מסוימים. בכל צבא מסודר מועמד החייל לדין אם איננו חובש כובע, למשל, לא משום שחבישת הכובע באה להגן על ראשו, אלא משום שהיא חלק מהמדים, מן ההופעה החיילית. בכל מקום שיש מעמדות מוגדרים, יש גם צורת לבוש ששייכת לכל מעמד, והיא מבדילה אותו מן האחרים…

תלבושת המסמלת את השייכות למעמד מסוים, מגדירה את האדם לא רק כלפי הצופה, אלא גם כלפי האדם הלובש תלבושת זו…אישה שמופיעה בלבוש של נשואה, מגדירה את עצמה גם כלפי עצמה וגם לאחרים בתוך הגבולות הללו של הנישואין, עם כל מה שזה אומר.

 

  • הרבנית ציפורה הלר, "מעל ומעבר" עמ' 34-35

 

השיער של האישה, בין כל אברי הגוף, נברא כנראה ליופי בלבד. גם עיניים יכולות להיות יפות, אבל הן נבראו בעיקר בשביל הראיה. לעומת זאת אדם קרח יכול לתפקד בשלמות גם ללא שיער. היופי והחן האנושי נועדו להיות הדברים המקשרים בין האיש לאישה. כיסוי הראש גורם להכניס רוחניות בתוך הגשמיות, בתוך עולם החשק בין האיש לאישה, ומשפיע על יחסיהם ועל הבית שהם בונים.

 

 

במשנה ברורה מצוטט הזוהר, שבו נאמר כי כאשר אדם חי חיים שהרוחניות היא העיקר בהם, הדבר גורם להטבה עצומה לו ולמשפחתו. כתוב שם "אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך וכו'", הזוהר שואל: במה אשתך כגפן פוריה? ומשיב: בדיוק כפי שהגפן לא מתחברת לפרי אחר (אי אפשר לחבר, למשל, גפן ואשכולית),כך אישה מטבעה רוצה להידבק אך ורק בבעלה, ולא באחר. כאשר האישה מכסה את ראשה זה דבר שבינו לבינה. היא כמו הגפן בירכתי הבית, והדבקות ביניהם היא דבקות של אמת.

נראה לי שהשיער של האישה, בין כל אברי הגוף, נברא ליופי בלבד. גם עיניים יכולות להיות יפות, אבל הן נבראו בעיקר בשביל הראיה. לעומת זאת אדם קרח יכול לתפקד בשלמות גם ללא שיער. היופי והחן האנושי נועדו להיות הדברים המקשרים בין האיש לאישה.

המשך הפסוק הוא "בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך". כאשר האישה צנועה, היא לא מגלה את עצמה בחוץ, והדגש אצלה הוא על הרוחניות, הדבר משפיע על הילדים שנעשים רוחניים יותר, בזה שהם דומים לזיתים שאינם נובלים כמו שאר הפירות. כיסוי הראש גורם להכניס רוחניות בתוך הגשמיות, בתוך עולם החשק בין האיש לאישה, ומשפיע על יחסיהם ועל הבית שהם בונים.

כאשר הקשר בין בני הזוג אינו רוחני, הדבר מוביל בסופו של דבר לשנאה, כמו במעשה אמנון ותמר. גם בפרשת אשת יפת תואר מובא שמי שלוקח אותה סופו לשנוא אותו. הגבר שונא את החלק של עצמו שדבק באישה רק בגלל התאווה הגשמית…

יש הבדל מהותי בין כיסוי האישה בחברה פרימיטיבית לבין הכיסוי ביהדות. נשי הטאליבן, למשל, מכסות את כל הגוף, כולל הראש. מדוע? מפני שהגברים מרגישים שהתעוררות התאווה והחשק זו בעייתה של האישה בלבד. להם מותר הכול. באותן חברות האישה מתכסה כדי להינצל מתאוות הגבר. ואילו ביהדות אין הדבר כך כלל. יש הלכות ברורות מאד בקשר לשמירת עיניים אצל גברים. אסור להם לחיות חיים חיצוניים גרידא. כשם שאסור לאישה לצוד גבר, כך אסור לגבר לצוד אישה. הצניעות של האישה ביהדות קשורה לפנימיות העניין ולא להגנה עצמית. מבחוץ, הכיסוי של האישה היהודית נראה דומה לכיסוי בחברות אחרות, אבל הוא שונה לחלוטין.

אישה מודרנית שקשה לה לכסות את ראשה, צריכה להבין שלא מדובר בהגנה עצמית. אלא בבניין של חיי נישואין עם פנימיות ורוחניות. הכיסוי מעיד שמה שיש בינה לבין בעלה, אין בינה לבין אף אחד אחר בעולם.

 

  • הרבנית ד"ר גיתית רוזין, "מעל ומעבר" עמ' 39-40

 

בשביל דבר גדול כמו גילוי שכינה נדרש כיסוי. לכן במתן תורה הר סיני התכסה בעשן, ולכן כשמשה רבנו הגיע לסנה הוא הסתיר את פניו. כשאיש ואישה נישאים זה לזה ישנו גילוי מחודש של שכינה, כפי שנאמר "זכו, שכינה ביניהם". כיסוי הראש מבטא את אותו גילוי שכינה ואת תוספת הקדושה שיש בחיי הנישואין.

בכל מקום שיש גילוי שכינה, יש כיסוי. אי אפשר לזכות לגילוי שכינה מבלי לכסות. כשמשה הגיע לסנה, הוא הסתיר את פניו. הכוהנים מסתירים את ידיהם בברכת כוהנים. במתן תורה, הר סיני התכסה בעשן. בעת שבני ישראל הלכו במדבר, כאשר השכינה ירדה לדבר עם משה רבנו באוהל מועד, היא ירדה בעמוד ענן. מכל אלו אנו לומדים שבשביל דבר גדול כגילוי שכינה נדרש כיסוי. כאשר הכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים, הוא נכנס עם קטורת. כמו שכתוב "כי  בענן אראה אל הכפורת". הקב"ה מתגלה כביכול בענן הקטורת. אם ברצונך להיכנס אל הקודש פנימה עליך לכסות את הנגלה שלא להסיח את הדעת וכדי לזכות לראייה פנימית.

בית בישראל הרי הוא כעין מקדש מעט, שהרי השכינה שורה בין איש ואשתו, וכיסוי הראש מסמל את אותה שכינה…

מי ששומר שבת יכול להכיר את התחושה שפתאום הבית נראה אחרת. העולם כולו נראה אחרת, יש בו אור אחר, אור של שבת, האור של הקדושה. מי שלא שומר שבת לא יחוש בכך. מי שמבין שעכשיו הוא מקבל מתנה של קדושה, מתנה של נשמה יתירה, ינצל את השבת היטב כדי לחוש כמה שיותר את קדושת השבת… וכן הדבר בעניין כיסוי הראש. אישה שמתחתנת זוכה שחלה עליה קדושה נוספת. אפשר לנצל זאת ואפשר להחמיץ… זה הרובד הכי גבוה, ההכרה שיש כאן גילוי שכינה. כשהאישה מכסה את שערותיה, היא מכניסה לחייה משהו הרב יותר גבוה. הכיסוי מאפשר לה לקיימו.

 

 

שאלה פותחת: מתן תורה וקבלת תורה

בחג השבועות ישנו ממד של נתינה – יום בו ניתנה תורה לעם ישראל, וממד של קבלה – יום בו קיבלו בני ישראל לקיים את הנאמר בה.

מה אתם נותנים מעצמכם על מנת ללמוד ולקיים את התורה? (נסו לחשוב על דוגמאות ספציפיות)

ומה אתם מקבלים ומרוויחים מלימוד התורה וקיומה? (נסו לחשוב על דוגמאות ספציפיות)

 

 

 

מעוניינים ברעיונות נוספים לשולחן השבת?

פותחים שולחן – לפרשת נשא

עלון 'סוגרים שבוע' להדפסה – לפרשת נשא

עלון 'סוגרים שבוע' להדפסה – לשבועות

שיער ארוך

שאלה: בני בן 16 התחיל לגדל שער. אני חוששת שזה סימן לבאות, לתחילתה של התדרדרות. האם לדרוש ממנו בתקיפות להסתפר? להכריח אותו?

תשובה: ראשית חשוב להישאר רגועים. לא מדובר כאן באיסורי תורה ואפילו לא באיסורי דרבנן. גם אליהו הנביא הסתובב עם שיער ארוך (מלכים ב א).[1]

לדעתי, הבעיה מתחלקת לשני צירים עיקריים. (כמובן בתנאי שלראש הישיבה זה לא מפריע…)

למראה חיצוני יש אמירה, אפילו יותר נכון לומר 'הכרזה', מי אני, אי מזה באתי ולפעמים גם לאן מועדות פני. הנורמטיביות מאפשרת לנו להתנהל באופן בטוח בחברה ומאפשרת לנו למדוד את מידת ה'בסדר' ההתנהגותי שלנו. מאידך יש לזכור כי יש גם אנשים מיוחדים והם יהיו שונים מהנורמטיבי ומהמקובל כי באמת הם אנשים מיוחדים, הם יתלבשו אחרת, ירהטו את ביתם אחרת ויתעניינו בתחומי עניין לא שגרתיים.

הציר השני הוא 'מה יאמרו' השכנים, החברים וההורים. האם אנו נעמוד שווי נפש מול הביקורת והשיפוטיות של הסביבה? איך נרגיש כשיגיע לבית הכנסת בליל שבת באופן כזה? ציר זה לכאורה נראה פחות חשוב אך ברוב המקרים הוא זה שיכתיב את סדר התגובות ועוצמת התגובות שלא יטיבו עם המצב.

לא כתבת בשאלתך שאת רואה את בנך מתדרדר אלא העלית את חששך שמא כך יקרה. כיום, שיער ארוך אצל בני הנוער אינו דבר חריג. ובוודאי לא יוכל לשמש כאינדיקציה יחידאית לרמתו הרוחנית של בנך. כשילד מחפש דרכי התנהגות פחות מקובלות הוא מבקש איזה ייחודיות משל עצמו. להיות שונה, להיות עצמו. לדעתי חשוב שאתם ההורים תכבדו ייחודיות זו, תכבדו את בחירתו ואף תצביעו על דברים שבעיניכם הוא מיוחד בהם, תעריכו זאת ותעודדו אותו למצוא את דרכו. יחס כזה שלכם עלול להפתיע אותו אך ישמח אותו, הוא ירגיש שאתם נותנים בו אמון ומעתה לא ירגיש צורך כה חזק להדגיש באופן חיצוני את המיוחד שבו. החיבור שלכם אליו יהיה המפתח שישאיר ביניכם מרחבים פתוחים של שיח וקירבה. אשריכם שיש לכם ילד מיוחד ושיודע לחוש בכך. כיוון וחיבוק מצידכם יבטיחו שהוא לא יאכזב אתכם.

ולציר השני (ה'מה יאמרו'..). אם הצלחתם ל'אכול' את החלק הראשון, חלק זה יהיה הרבה יותר קל. פשוט שימחו בו, היו גאים שיש לכם ילד מיוחד, שיש בו יחוד ועד מהרה יראו כולם שהוא 'זרע ברך ה", הושיבו אותו על ידכם בבית הכנסת בגאווה והתכבדו בו.

אם תצליחו בכך, תוכלו גם לשוחח עימו באופן פתוח יותר על משמעות ההופעה החיצונית, ועל עניינים רוחניים וחינוכיים מתוך בירור אמיתי וכן.

בהצלחה.

הרב יאיר גנז, ראש אולפנת נווה דקלים, גבעת וושינגטון

 


1. אמנם יש בספרים שונים ביטויים הקושרים שיער ארוך ל'דינים' שיכולים לבוא על האדם, אך יתכן וגם מה שאנו קורים 'קצר' הוא ארוך ביחס לדברים הנ"ל. ואין לנו אלא ד' אמות של הלכה.

בני מגדל שער ארוך

בני מגדל שער ארוך

שאלה: בני בן 16 והתחיל לגדל שער ארוך. אני חוששת שזה סימן לבאות, לתחילתה של התדרדרות. האם לדרוש ממנו בתקיפות להסתפר? להכריח אותו?

תשובה: כשילדינו מגיעים לגיל 16, לא מתאים לנו ולהם לנהל אתם קשר בדרכים של 'דרישה' או 'הכרח'. אם הם יאלצו להיכנע לדרישתנו, זה ישאיר אותם בתחושה של 'כנפיים שבורות' או 'קצוצות'. הבן ניסה לבצע מהלך של היפרדות לקראת עצמאות, ואנו הוכחנו לו שהוא הילד הקטן שלנו, שלא ניתן לסמוך עליו, ושאנחנו יכולים 'לכופף' אותו. עם זאת, ודאי תפקידנו כהורים להשתדל להתוות דרך, להצביע על מכשולים, ולנסות למנוע הידרדרות אפשרית.

מה לא טוב לעשות?

לומר או לשדר לבן, שאם הוא מגדל שער זה אומר ש: מחרתיים הוא יפסיק להניח תפילין/ שהוא מתנתק מתורה ומצוות/ שהוא כבר אינו בן של הקב"ה/ איזה בית הוא יקים אם כבר עכשיו …/ וכן הלאה. כל אותם חזיונות אימה שהורים עשויים לראות בדמיונם, לא כדאי לפתח אותם, לחשוב אותם או לומר אותם.

בהקשר הספציפי של גידול שיער, יש לבחון האם זה חלק ממערכת של התמרדות נגד הבית והקהילה? האם זו נורמה חברתית או שהוא יוצא דופן? האם לבן ישנם תחומי הצטיינות שהוא בולט בהם, או שזו דרכו להתבלט מפני שאין הוא מוצא אפיקים אחרים?
ההורים, כמחנכים, יכולים וצריכים להביע את דעתם: על עצם התופעה (טשטוש אפשרי בין המינים), על ההליכה עם (או נגד) הזרם (תלוי בחברה הסובבת), על הנורמות המקובלות עליהן, על המשמעויות האפשריות ("סימן לבאות", דימוי עצמי וסביבתי, קבוצת שייכות וכד'). הבעת דעתם של ההורים צריכה לבוא יחד עם שדר של אמון בבן: שהוא אינו מתכוון להידרדר או להרע, שהוא מסוגל לבחון את הדברים מנקודות מבט שונות, שיהיה בו את העוז לשנות כיוון – גם אם לא מיידית, שהם בוטחים בו שימצא את דרכו לטובה.

המחקרים מלמדים, שבדרך כלל טווח ההתמרדות של בני נעורים הוא במאפיינים החיצוניים: לבוש, מוסיקה, שפה וכד'. לעומת זאת, בנושאים ערכיים ועקרוניים, מזדהים בני הנעורים עם הוריהם, או לפחות חוזרים לאותן עמדות בהתבגרם. לכן, כדאי לנו כהורים להיאזר בסבלנות, להיות בשבילם מצפן ברור, ולהמתין בשעת הצורך עד אשר הם יגיעו למקומנו.

חיה מאיר, יועצת ומאמנת אישית