תגית: תעסוקה

התמודדות עם החופש הגדול

לשמיעת/הורדת האודיו בלבד:


 

 

 

 

הרב דעואל (דולי) בסוק, מנהל מחוז מרכז בישיבות בנ"ע ולשעבר ראש אולפנת צביה ירושלים

סרטונים נוספים של הרב בסוק:
חינוך לעצמאות – ברוך שפטרני מעונשו של זה
מצוות החינוך, חינוך ע"י צפייה והזדהות עם ההורה
חינוך לאמת – הבסיס לתקשורת
חינוך של חוויה או חינוך של מאמץ?
סמכות וצמיחה אישית

הנוער העובד

לא פשוט לעבור חודשיים וחצי של חופש גדול. ילדים ובני נוער רבים מחפשים מה לעשות עם עצמם, מעבירים את הזמן מול הטלוויזיה או המחשב, ובשאר הזמן משתעממים ולעיתים אף נגררים לדברים לא טובים. אחד הדברים שיכולים לעזור להם למלא את החופש זו עבודה. כהורים, כדאי לסייע, לְפַחוֹת לגדולים מביניהם, למצוא עבודה לחלק מזמן החופש. יש בכך כמה יתרונות: ראשית, זה יעזור להם למלא את הזמן הארוך העומד לרשותם. שנית, יוציא את הכוחות שלהם על משהו חיובי ופרודוקטיבי ולא על שטויות. שלישית, זו הזדמנות להתחנך לעמל כפיים ששכרו בצידו (מי יודע, אולי  יתחילו להעריך קצת יותר, את מה שאבא ואמא עושים בשבילם כל השנה…).

הבעיה היא שצעירים רבים מעונינים בעבודה אך פשוט לא מוצאים. בתחום הזה הביקוש עולה באופן משמעותי על ההיצע. לצורך העניין הורים יכולים להתאגד יחד כדי לחשוב בצורה יצירתית, ואף לרתום גורמי עזר מתוך הישוב, כדי לספק לילדים עבודה. יש המצליחים לארגן משהו במקום העבודה שלהם, לא פעם מוצאים דברים במסגרת היישוב (לצבוע את המועדון, גינון וכדו'), ויש גם כאלו (בעיקר בנות) שעושים קייטנות לילדים צעירים יותר. המשכורת שירוויחו כך אינה גבוהה, אך גורם מדרבן יכול להיות הבטחה של ההורים שעל כל שקל שירוויחו בעצמם לטובת מטרה חיובית (הוצאות רישיון, מסע לפולין) אנחנו נוסיף עוד שקל משלנו.

הרב יוני לביא, מנהל מוקד חברים מקשיבים לנוער והאתר למחנכים מילה טובה וחבר ותיק בצוות "לב אבות"

מידע אודות זכויות עובדים וחובות מעסיקים

מלצרית במסעדה רושמת הזמנה

"תעסוקטף" – הצעה לסדר

צביקה מור על עבודת נוער בחופש

רבים מבני הנוער שלנו מחפשים עבודה לחופשת הקיץ הארוכה והמייגעת. עם התבגרותם גם הם כבר מבינים  שכדאי להם לעשות משהו טוב עם עצמם בחופש, כדי שלא ימצאו את עצמם מטיילים רוב היום בין המחשב והטלוויזיה למקרר.

הזריזים המקדימים לחפש עבודה יכולים לבחור בין המקומות השונים כשההיצע עדיין רחב. חלק גדול של בני הנוער שלנו עדיין מתאמצים למצוא משהו לפחות כברירת מחדל – "העיקר שיהיה משהו". אלו ואלו מגיעים למקומות עבודה שלא תמיד מיישרים קו עם החינוך בבית ובישיבה התיכונית או האולפנה, ולא תמיד שומרים על זכויות העובד ובטיחותו.

גם לכם לא מתאים שהבת שלכם תמלצר בבית קפה שעובדי המטבח שלו ישמעאלים עם כישורים חברתיים חזקים? גם לכם לא מתאים שהבן שלכם יעבוד במשמרת ערב-לילה שתגמור לו את כל הבוקר וגם את תפילת הבוקר? מתאים לכם שביתכם וחברותיה תארוזנה מצרכי מזון לנזקקים במחסן ענק באזור התעשייה באשדוד עם מלגזות רצות הלוך ושוב, כשאין לכם מושג על אמצעי הבטיחות הנשמרים שם אם בכלל?

חשוב להזכיר כאן שרבים מאד מבנינו ובנותינו לא מוצאים כלל עבודה למרות מאמציהם הרבים. במיוחד אלו שגרים ביישובי יהודה ושומרון ובמקומות שהביקוש רב על ההיצע. מתבגרים אלו נשאבים לשמונה שבועות של חוסר מסגרת ומתקשים לעזור לעצמם למצוא תעסוקה הולמת. המשמעות היא לקום בוקר אחר בוקר כשאין באמת למה לקום. זה ודאי נכון, שגם מי שלא מצא עבודה ואכפת לו מעצמו, צריך למלא את סדר יומו בעשייה חיובית, אך השטח מדבר בעד עצמו. החבר'ה הופכים לריאקטיבים ועסוקים בהמתנה לטלפון או לסטטוס הבא בפייסבוק. העיקר שמישהו יפעיל אותם.

במאמרים הקודמים עסקנו בערך החינוכי העצום שיש בעבודה בגיל ההתבגרות. עסקנו גם בסיכונים והצבנו כמה תמרורי אזהרה ופתרונות, אך אין ספק שהקניית האחריות והעצמאות, האישית והכלכלית באופן יחסי עושה לילדינו אך טוב, כשאנו המבוגרים הסובבים אותם – הורים ומחנכים – מנחים אותם לפני ובמהלך ימי העבודה.

המתבגרים שלנו מחפשים עבודה ומתקשים מאד למצוא, ואנו ההורים שמשתוקקים לראות אותם עסוקים ומלאי עניין, מוצאים את עצמנו חסרי אונים כשהבן או הבת מצאו סוף כל סוף משהו, שאינו הולם את הכיוון החינוכי והרוחני שלנו. יהיו תמיד הורים ומתבגרים שיקדימו רפואה למכה וישריינו לעצמם מקום טוב כבר בפסח, אך מרבית ההורים אינם ערוכים לזה, ומתקשים למצוא מקומות הולמים. עלינו לזכור שנושא התעסוקה מטריד את מרבית בני הנוער שלנו, כמענה לשעמום הרב וכמענה להוצאותיהם הכספיות כמתבגרים ובמיוחד שיעורי הנהיגה. אין להם כבר קייטנות קיץ, והפעילות בסניפי תנועות הנוער, אם בכלל, אינה מכסה את השבועות הארוכים של חופשת הקיץ.

אם כך הם פני הדברים, יש צורך אמיתי למסד את העבודה של הנוער הדתי ולהכניס אותה כחלק מהרגולציה של החינוך הממלכתי-דתי, כלומר לתוך התוכנית בת השנתיים פלוס המכונה "חמ"ד של חופש". ב"ה קורים דברים טובים מאד בשנתיים האחרונות בחמ"ד הכוללים אפשרויות לילדים ונוער בחופשת הקיץ. ועם כל זאת, טרם הוקם גוף בחמ"ד שירכז את נושא התעסוקה של בני הנוער בקיץ.

מרכז התעסוקה לנוער של החמ"ד – ה"תעסוקטף" – יהווה חברת השמה בקנה מידה ארצי לנוער הדתי לאומי. להבדיל מיתר חברות ההשמה, ה"תעסוקטף" תהיה חברת השמה חינוכית, מתוך ראייה כוללת של חופשת הקיץ כחלק משנת הלימודים ומאחריותנו החינוכית על ילדינו. כביכול, החמ"ד יכלול שתי מסגרות או שתי מערכות עבודה תחתיו – זו המוכרת של שנת הלימודים בבתי הספר, וזו החדשה של חופשת הקיץ ואולי גם יתר החופשות.

המרכז יקשר בין בעלי העסקים ובין בני הנוער הצמאים כל כך לעזרה והכוונה בנושא זה. ועדה חינוכית של החמ"ד תקבע את ערכי הליבה של מקומות העבודה שיוכלו להירשם במרכז, באופן שתהיה הלימה בין ערכי החמ"ד לאפשרויות התעסוקה שיוצעו לנוער. המרכז ינטר את העבודות הרלוונטיות לבני הנוער ע"פ קריטריונים של מין, גיל, סוג העבודה וקושיה, וישאף להיות אבן שואבת לבעלי עסקים רלוונטיים. המרכז יוכל לכלול גם מקומות להתנדבות, ואולי אף להתנות מראש את הזכייה במקום עבודה בהתחייבות להתנדבות כל שהיא בחישוב שעות לפי מפתח מסוים.

עם חשיבה מוקדמת ושיווק טוב ואינטנסיבי ניתן יהיה להפנות את בני הנוער למקומות החשובים לנו כהורים ומחנכים. למשל, למקומות בעלי עדיפות לאומית. אלו יכולים להיות מקומות עבודה בהתיישבות, בערי הפיתוח, בבניין (כמה רצפים יהודיים אתם מכירים?…) ועוד.

לאחר שתיים שלוש חופשות קיץ בהן המרכז עובד, ניתן יהיה למפות את מקומות העבודה המועדפים על בני הנוער ולגייס בעלי עסקים נוספים למרכז. ובכלל, ניתן יהיה ללמוד הרבה מאד על הנוער שלנו במיוחד אם נדע מראש מה חשוב לנו ללמוד עליהם כדי שנוכל לעזור להם ולנו להיות יותר טובים.

המרכז יבחר בקפידה את העסקים שייכנסו לרשימה הלבנה שלו, לאחר שיעמדו בקריטריונים מחמירים של דאגה לזכויות הנוער העובד, לבריאותו הפיזית והנפשית ולא פחות מזה הרוחנית. המרכז יפרסם את העסקים שנבחרו על ידו, וידאג למענק מיוחד ולתו תקן חברתי לאלו שעמדו בהתחייבויותיהם כלפיו. המרכז ישאף ליצור מצב בו בעלי עסקים "נלחמים" על מקומם ב"תעסוקטף", ויוצאים מגדרם על מנת לסייע לנוער, ומאידך יהווה ברירת המחדל של הנוער הדתי לאומי בחיפוש עבודה לקראת חופשת הקיץ.

צביקה מור, מאמן הורים ונוער, התמחות באימון ADHD,

052-6070954 more-lanoar.co.il

 

עוד על תעסוקת נוער:

אודיו:"הורות והתבגרות" בנושא: לימודים, עבודה, כסף . בתי בת ה-17 רוצה לעבוד במלצרות כמו חבריה, אבל העבודה בשעות מאוחרות ופוגעת בלימודיה. מה לעשות? על יתרונות התעסוקה בתקופת הלימודים, וכמה הצעות פרקטיות.

כל זכות – תעסוקת נוער – הפורטל מרכז את הזכויות המגיעות באופן ייחודי לבני נוער העובדים באופן קבוע או בזמן החופשות מבית הספר.

חוברת מידע לבני נוער על תעסוקה בחופש / משרד הכלכלה והתעשייה –  מעודכן אפריל 2016. תקציר על זכויות בני נוער: גיל העסקה, מסמכים ואישורים, שעות עבודה, הפסקות, עבודת לילה, רישום שעות העבודה, שכר המינימום לבני הנוער העובדים, נסיעות לעבודה ועוד.

עוד על החופש הגדול:

אודיו:הורות והתבגרות: ארגונים המפעילים פעילויות לנוער במהלך החופש . על פעילויות מיוחדות לימות החופש, מעבר לפעילויות המופעלות ע"י תנועות הנוער: ארגון 'לאורו נלך' – מרכז חינוכי להתנדבות, מחנה תורני בישיבות כרם ביבנה וברכת משה (מעלה אדומים)

החופש הגדול בפתח – תקופה של בחירה . חינוך לבחירה בתקופת החופש הגדול

נער יושב בחדר מחשבים במשרד - עבודה בחופש

עבודה בחופש – שלב הזהירות

עבודה בחופש

בפינתנו הקודמת סקרנו את היתרונות הרבים של עבודת בני הנוער בחופשת הקיץ, כשבין הבולטים שבהם המחויבות והעצמאות. למרות שבשוק דורשי העבודה נוכל למצוא גם ילדים בני 13 שתאוות העצמאות החלה לקנן בהם, הרי שרוב השוק מתרכז סביב הגילאים הבוגרים והעצמאיים יותר או בקיצור אלו שרוצים להתחיל ללמוד נהיגה ולא רוצים או שלא נעים להם לבקש מההורים.

בפינתנו הנוכחית נסקור שורה של התמודדויות אפשריות לבנינו ובנותינו סביב מקומות התעסוקה השונים.

זהירות –

כפשוטה. המתבגר שרגיל להיות בין כותלי בית הספר והכיתה, מוצא עצמו פתאום בין תנורים וכיריים לוהטות באולם השמחות או במסעדה, מתרוצץ בין הכביש למדרכה בעבודתו במשלוחים, חשוף לחוטי חשמל חשופים בשיפוצים או להחלקה בשטיפת חדרי מדרגות. פשוט לשים לב שיש את הציוד הבטיחותי המתאים ולא פחות מזה את ההדרכה הנכונה.

גיבוש תפיסה רכושנית –

הנוער העובד בחופשת הקיץ ובמשך השנה כולה מנסה להשיג לפחות שתי מטרות בעבודתו: מילוי הזמן ורווח כספי. העניין האחרון מעלה התמודדות ברמת תפיסת העולם והחיים. ללא הכנה מוקדמת, המזומנים הרבים המתפרצים בפתאומיות לחיי המתבגר עלולים לסנוור אותו ולהשכיח את הצניעות וההסתפקות שספג בביתו במקרה הטוב. ללא חשיבה מוקדמת העמל הגדול ירד לטמיון בגלל בזבוז בבילויים וקניות, וההוצאות החשובות תידחקנה לצד. התחושה שאני יכול לקנות הכל עלולה לגרום למצב בו הכסף יענה את הכל. נער שיודע שהוריו לא ישלמו לו את רישיון הנהיגה יצטרך לדחות סיפוקים, לתכנן היטב את הוצאותיו ולחסוך את מרב הכסף שהרוויח.

ניצול –

מרבית בני הנוער אינם בקיאים בדיני העבודה. באיזה שהוא מקום, הם חיים בתחושת נחיתות כלפי מעסיקיהם שהואילו להעסיק אותם ועוד לשלם להם. במעמד נפשי כזה הם מתביישים לתבוע את המגיע להם ע"פ חוק ואפילו מוותרים מראש על ידיעת החוק. גם בנושא זה נדרשת מעורבות הורית, ואם יש חשש לניצול כדאי לפנות לאגף לאכיפת חוקי העבודה במנהל ההסדרה והאכיפה במשרד התמ"ת בטלפון 03-7347164  03-7347164 ללא תשלום.

מתבגרים במסגרת של מבוגרים –

בבית הספר הילדים והמתבגרים הם העיקר. בשבילם בנו את בית הספר. הצוות החינוכי כולו נמצא שם בשבילם, ויש להניח שכל אחד מהם מגיע כדי לעשות את עבודתו החינוכית על הצד הטוב ביותר. לעומת זאת, מקום העבודה הרווי במבוגרים אינו מקום של מתבגרים מטבעו וייעודו. כאן, האווירה, השפה והלך הרוח הוא של מבוגרים ביסודו ולא תמיד כל אלו מתאימים לחיי המתבגרים ולנפשם העדינה והמתפתחת. זה לא עניין של ניבולי פה דווקא, אלא מורכבות החיים של המבוגרים שהמתבגרים לא תמיד צריכים להיחשף אליה. דוגמא: המתבגרים עלולים לפגוש מתחים ואינטריגות שעלולים לפגוע להם בתפיסה הבריאה שהעולם טוב ביסודו. ילד שפוגש הרבה רוע מאבד את האמון שלו בעולם. הוא חושד בכולם, כולל הוריו ואחיו. בשבילו הכל רע עד שיוכח אחרת.

דו קיום א' –

העבודה בחופשת הקיץ מזמינה הרבה פעמים מפגש בין המינים כל יום למשך שעות ארוכות. זה לא הסניף של תנועת הנוער שבאים אליו פעמיים בשבוע לשלוש ארבע שעות. כאן יש צוות ולכל צוות הווי ושפה משלו. ללא הכנה מוקדמת וללא יד מכוונת במהלך ימי העבודה עלולים לקרות סיטואציות שלא חלמתם עליהם והיו דברים מעולם. בעבודה יש מבוגר אחראי על העבודה אך אין מבוגר אחראי מבחינה חינוכית. ההיעדר הזה מגביר את תחושת השחרור והעצמאות ויכול לקחת אותם לכיוון לא רצוי בכלל.

דו קיום ב' –

במקומות עבודה רבים, ובעיקר במסעדות, אולמות ורשתות מזון מועסקים עובדים ישמעאלים רבים. באופן טבעי, ובמיוחד במצבנו הביטחוני המתמשך, יש לכל נערה יהודיה בריאה, רתיעה בסיסית מערבי באשר הוא. אך כשנמצאים יחד זה לצד זה ימים ושבועות, פתאום מתגלה לה שהשד לא כזה נורא ומוחמד הוא בכלל "מודי" והוא די חמוד, וסאלח הוא "סלי" והוא בכלל בעד השלום. לא מזמן ביקרתי בצומת גוש עציון באחד מבתי הקפה כשלעיני ערבי ובת אחד היישובים מצחקקים להנאתם ואף משתעשעים בהשפרצת מים הדדית. רק אל תגידו לי שזה ייגמר בזה.

תזונה ומנוחה –

לא כל אחד זוכה לעבוד במזון מהיר או באולם אירועים שהמזון בהם זמין למדי עבורו. ישנם מקומות שהמתבגר תלוי בכריך שלו בלבד. לפעמים העבודה מאמצת מאד וההפסקות קצרות מידי עבור המתבגר והמתבגרת. אלו שעובדים בחופשת הקיץ חוזרים לביתם בשעות אחה"צ לפנות ערב עם עייפות רבה כשחיי החברה והלילה לפניהם – מה שעלול להביא אותם בקלות לחסכי שינה. מחקרים מוכיחים חד משמעית את הקשר שבין חסכי שינה לתחלואה גדולה יותר. כשאתה מחבר את כל אלו עלולה להתקבל פגיעה משמעותית בבריאותם של ילדינו שניתן בהחלט למנוע אותה בתכנון מוקדם ונכון של הזמן ומקום העבודה.

מפגש בין תרבותי –

המטרייה הרוחנית-תרבותית של הבית ובית הספר מספקת מערכת הגנה טובה למדי עבור אלו שרוצים להיזהר וזקוקים לתמיכה חיצונית כל שהיא. בחופשת הקיץ, נשארים בני הנוער לרוב עם מטרייה אחת בלבד. המפגש היום יומי עם המחנך והמחנכת לא קיים ואין את תוכני הלימוד שמחזיקים אותם אתנו. קבוצת השווים הסובבת אותם במקום העבודה, השונה מהם תרבותית עלולה לסחוף אותם לכיוונה בהעדר כיוון תרבותי ברור מצדם.

זוהי רשימה חלקית של התמודדויות אפשריות של הנוער במקומות העבודה, וניתן בהחלט להקדים תרופה למכה עם חשיבה ותכנון מוקדמים. פשוט לקחת דף ועט ולהתחיל לגלגל בראש את העבודה וסדר היום הצפוי והדברים יעלו מאליהם. בהצלחה!.

צביקה מור, מאמן הורים ונוער, התמחות באימון ADHD,

052-6070954 more-lanoar.co.il

בת העוזבת את מקום השירות הלאומי במהלך השנה

שאלה: בתי התחילה שירות לאומי ואחרי חודשיים עזבה כי המקום לא התאים לה. מאז היא בבית ומסתובבת עם תחושת כישלון. היא מפחדת מהחלטה על המשך הדרך. ללחוץ? להניח? הזמן יעשה את שלו או להיפך?

תשובה: פעמים רבות מתחילות בנות השרות את שרותן עם ציפיות גבוהות ונוחלות אכזבה. לפעמים הן מוצאות אוזן קשבת בתוך מקום השרות ומצליחות להביא לשינויים בסביבה או אצלן שמאפשר להן להישאר. ולפעמים אכן יש צורך בשינוי. בתך בחרה לעזוב, יתכן והתאכזבה או נפגעה רגשית. עצם העזיבה מביאה איתה את תחושת "הכישלון".

טבעי שמי ש"נכוותה ברותחין תיזהר בפושרין", עם זאת יש לזכור שאי החלטה תחזק את הפחדים והחששות, ותפגע בביטחון העצמי ובראיית הדרך שבה כדאי ללכת.

 בשעת "משבר" כדאי מאד לברר ולנהוג ב-3 דרכים: א א א.

א' ראשונה: אינפורמציה. לדעת מה הן העובדות אתן אני מתמודדת; התאכזבתי במקום השרות – ממה? מה התאים לי? מה לא התאים לי? מה בסביבה לא אפשר לי להמשיך, מה בהרגשתי לא אפשר לי להמשיך. ברמת עובדות.

רק אח"כ לעבור לא' שניה -"אורור רגשי". כמה זה מאכזב אותי שלא הצלחתי להתמיד או כמה אכזבתי אחדים או … לשמוע מה הן התחושות שבתך מרגישה. מומלץ לה לברר זאת עם עצמה, עם חברה או אתך אם מתאים לה. הרבה בנות בגיל זה מעדיפות לעשות זאת עם החברות ולא עם ההורים. גם אם היא לא תשתף אותך בתוכן הדברים, עדיין תוכלי לעזור לה ע"י כך שתביעי הבנה עם קשייה (כמו שהראית בעצם פנייתך), תתני לה קצת "להתאבל" על החלום שנגדע, המקום שעזבה שכנראה הפתיע אותה ולא עמד בציפיותיה…

תביני אם יש לה "מצבי רוח משתנים/ לא מוסברים… תני לה לבטא בדרך שלה (תפילה, משחק, בכי הסברים חוזרים,…)

עם זאת אסור להישאר רק בהבנת הקושי וה"מסכנוּת" ויש לעבור לא' שלישית שהיא ה"ארגון המחודש". המחקרים והמציאות מוכיחים חד משמעית שחזרה לפעילות מבריאה ומאפשרת החלמה מההתנסות השלילית ומאפשרת המשך צמיחה בעוד שאי חזרה לשגרת פעילות מחריפה את הקשיים (תחושת הכישלון, פחד מטעויות נוספות בעתיד…).

לכן בתשובה לשאלותייך הזמן לבד לא יעשה את שלו. צריכה להיות גם עשיה חיובית בונה, חיפוש מקום חדש לשרות או לפחות בחירת עיסוק והתחלה בכיוון. עם זאת אין צורך לברוח למקומות הקיצון כבשאלתך – ללחוץ או להניח. יש לאפשר מקום לצער על מה שאבד ולאכזבה, להקשיב לכאב לחששות ולהתלבטויות תוך הקשבה ללא צליל או כוונת ביקורת. (אם יש ביקורת כדאי שתאמר באופן אמיתי – כנה, אך בזהירות. עם זאת יש להעביר מסר ברור שחייבים להמשיך עם הפנים קדימה.

נקודה נוספת חשובה. אנו יודעים שמה שמחזק ביותר ומביא להתמודדות טובה היא הידיעה שיש תמיכה מסביב, שאפשר לדבר, שמקשיבים לי, שמבינים אותי, שאוהבים אותי, שיש לי מקום – וזה לא סותר שכהורים יש מקום לצפות לפעילות בריאה ומתקדמת.

בהצלחה והמשך שרות או פעילות מוצלחת.

דורית שילוח, פסיכולוגית חינוכית בכירה

כיצד לעזור לבן עשרים ומעלה

שאלה:
יש לנו ילד באמצע שנות העשרים שלאחרונה עזב את המסגרת שבה היה מתוך מחשבה לצאת לעבוד ואז משהו השתבש בתוכניות שלו ומזה כמה שבועות הוא פשוט לא עושה כולם. הוא ער בלילה עד מאוחר וישן עד אמצע היום, הוא לא מחפש עבודה אלא פשוט "מעביר" יום ועוד יום.

אנחנו מנסים שוב ושוב לעודד אותו לעשות משהו משמעותי, אבל הוא לא משתף פעולה ובעיקר מתרחק מאיתנו אחרי כל ניסיון שכזה.

זה מתסכל אותנו, מעורר בנו רגשות קשים. ואנחנו שואלים מה לעשות? איך לעשות. כמה זמן אפשר לתת לו ככה לא לעשות כלום?

תשובה:

בפתח דברי, חשוב לומר שהכאב שלכם מאד מובן. קשה לנו לראות את ילדינו (גדולים כקטנים) כשהחיים שלהם מבולבלים, כשאין להם מטרה או סדר, כשיום רודף יום ולא נראה אור באופק. הרצון ההורי הפשוט שיהיה לילדינו טוב, תחושת האחריות להוביל אותם לחיים מסודרים, בטוחים, ויצירתיים, דוחפים אותנו במצבים כאלה לעשות כל דבר כדי להחזיר אותם למסלול. כאשר הם דוחים את הרצון הטוב שלנו, את המאמצים שלנו, כשהם מבקשים שנעזוב אותם ודי – זה מתסכל. כשאנחנו רק מבקשים לשוחח איתם על המצב, גם מתוך אמירה ברורה שאנחנו לא יודעים את הפתרון, והם בדיבורים או במעשים שמים לנו שלט: "שטח פרטי – אין כניסה". טבעי שזה יעורר בנו רגשות קשים.

השאלות הראשונה שעולות הן: מה לעשות איתם? מה לומר להם? אבל אני רוצה לפתוח דווקא בשאלה מה לעשות עם עצמנו? מה לומר לעצמנו? ורק אחר כך להתייחס גם לשאלות מה לעשות ומה לומר לו?

מצבים כאלה מבלבלים גם אותנו. לעיתים הם מעוררים בנו תחושות מוגזמות של פחד, כעס, דאגה, כשלון, אשמה וכדו'. ראשית חשוב שנדע שלהרבה ילדים יש תקופות כאלה, שזה נורמטיבי (אולי גם לנו הייתה תקופה כזו בעבר). יש תקופות שבהן ילדינו מתכנסים בתוך עצמם, מתנתקים קצת מהעולם ומהסדרים המקובלים בו, כדי לברר משהו עם עצמם. לפעמים זה במודע ולפעמים לא. לפעמים זה כדי לברר, ולפעמים הבירור נעשה בעקבות הניתוק הזה. הרבה פעמים אחרי תקופות כאלו יש צמיחה גדולה. ובכל מקרה זה לא אומר שככה הם יישארו לנצח, גם אם לנו לא ברור כמה זמן זה ימשיך. ולכן אין מקום לכל התחושות הקשות, הרבה טוב יכול לצמוח מתוך תקופות כאלה. חשוב שנהיה עם לב פתוח ותשומת לב, שנדאג להם אבל שלא נהיה מודאגים, שלא נהיה בלחץ, ובוודאי שלא נרגיש כישלון, שנאמין במה שהשקענו בהם עד היום, שנאמין בנו! וגם בהם! שלא נתפתה לחשוב שכדאי ואפשר לקחת אחריות על החיים שלהם. הוא כבר מבוגר, וחושב שניתן לו עצמאות מתוך אימון ולא מחוסר ברירה.

ככל שילד מבוגר יותר, באופן טבעי הוא רוצה יותר עצמאות. חשוב שהוא ידע שאנחנו תמיד נהיה לצידו, תמיד שמחים לסייע. אבל גם חשוב שאנחנו נזכור ושהוא יידע שהאחריות אצלו! וזה צריך להיות אמיתי, בפנים, לא רק טכני חיצוני. ילדים מרגישים היטב את העולם הפנימי של הוריהם, ומגיבים לא רק למעשים של ההורים אלא גם לעולמם הפנימי.

"ילד" באמצע שנות העשרים הוא כבר לא ילד, הוא מבוגר. יש סבירות גבוה שהוא בעצמו מודע למצבו, ושיש לו באופן טבעי רצון שחייו יהיו טובים ומסודרים. אין צורך לשנן לו שהוא חי באופן לא פרודוקטיבי. גם אם בתגובה לכל מיני אמירות וניתוחים שלנו הוא מצדיק את ההתנהלות שלו, זה לא אומר שזה מה שהוא אומר לעצמו. רוב הסיכויים שהוא מודע למצבו, שהוא בעצמו מוטרד ממנו, ומסיבות שונות הוא בוחר לא לשתף אותנו.

במצב כזה הטוב ביותר הוא לשאול אותו האם ואיך אפשר לעזור לו. אם הוא עונה – זה מעולה, וחשוב לתת לו את מה שהוא מבקש. אם הוא לא עונה, צריך פשוט להאמין בו, למרות שזה לא תמיד כל כך פשוט. בכל מקרה אל נתפלא אם ההתעקשות שלנו לנהל איתו שיחה, רק תרחיק אותו. חשוב לזכור שיתכן ובמצב כזה הוא דווקא רוצה וצריך עידוד, קבלה וסבלנות ולא לחץ לעשות משהו. יתכן והוא צריך מרחב מקבל שיאפשר לו לברר משהו עם עצמו.

כדאי לנסות לראות את הטוב שיש בו ולפרגן לו, ניתן בזהירות מידי פעם להעלות איזה רעיון או אפשרות, אפשר לנסות למצוא מישהו אחר בסביבה שיזום אתו שיחה, אבל הכל צריך להיות על בסיס של נתינת עצמאות ואימון.

לעיתים במצבים כאלה, הבן מאבד קצת את האימון שלו בעצמו. האימון שלנו בו יכול לחזק אותו, ואולי גם יקרב אותו אלינו. יתכן וזה מה שיביא אותו ליזום פניה אלינו. לכן כל כך חשוב לא להילחץ, לא להיחלש אלא להמשיך להאמין, לתת עצמאות מתוך אימון.

הרב צחי להמן, ראש בית מדרש מרץ וחבר הנהלת צהר.

 

לעבור את החופש ובגדול – עצות וטיפים שימושיים להורים

יש הורים שרק למשמע צמד המילים 'החופש הגדול' – מקבלים חום גבוה. 'למה צריך כל-כך הרבה זמן?!', 'מה הילדים יעשו עם עצמם חודשיים?!', 'בסדר, אני מבינה שהמורים צריכים קצת חופש, אבל מה אנחנו אשמים?!'.

נכון, החופש הגדול באמת גדול מידי, והזיכרונות מהפעם אחרונה בה הילדים יצאו לחופשה, לא תמיד חיוביים במיוחד. אך יחד עם זה צריך לזכור שהחופש הוא הזדמנות פז חינוכית להגיע לדברים שקשה הרבה יותר להשיג במהלך השנה.

הראשון מביניהם הוא פשוט – לחנך! לחזור למצב הטבעי והבריא בו אנחנו, ההורים, מגדלים וּמְעַצְבִים את ילדינו, ולא שולחים אותם למוסד חינוכי שיעשה את העבודה במקומנו. אין כמו ההשפעה של אבא ואמא, ואין תחליף לְמַה שההורים יכולים לתת לילדיהם. שנית, החופש הוא גם הזדמנות לחזק את התא המשפחתי. במהלך שנת הלימודים כל אחד מבני המשפחה עסוק בענייניו ולומד במקום אחר. השבועות הללו בהם כולם בבית לזמן ממושך הם הזדמנות לחוויות משפחתיות מגבשות, השלמת חסכים ופערים בביחד המשפחתי, וכמובן לא לשכוח את המשפחה המורחבת – לבקר את סבא וסבתא, דודים וכו'.

כגודל הציפייה – גודל האכזבה

ילדים רבים מגיעים אל החופש עם ציפיות עצומות. כבר חודשים שהם מקפידים באדיקות על 'ספירת הגומר' (ובניגוד לספירת העומר, כאן אין חשש שישכחו יום…), ותוכניות עשירות גודשות את חלומותיהם. אלא שכעבור חודשיים הם מגלים לחרדתם שהזמן חלף ביעף, ובפה נשאר טעם מר של החמצה. החופש פשוט התבזבז והתמסמס מבין האצבעות – "רצינו כל כך הרבה והספקנו כל כך מעט". למה זה קורה?

אחת התשובות לשאלה הזו היא שכל דבר בעל תוכן וערך דורש מאמץ והשקעה. לעומת זאת אנחנו מוצפים באינספור אלטרנטיבות שמספקות לנו אמצעים להעביר את הזמן בקלות מבלי שנצטרך לעשות כלום. טלוויזיה, DVD, אינטרנט, פייסבוק… (מחק את המיותר אם יש כזה). וכך אנו מוצאים בסוף החופש צעירים רבים שהשרירים של האצבע השניה בידם הימנית מפותחים באופן בלתי פרופורציונאלי, אבל את השמים או את הים הם לא זכו לראות שלא מבעד לפלזמה. כדי שזה לא יקרה והחופש יהיה מוצלח, איכותי ומהנה, חייבים לקחת אותו ברצינות ולהיערך לקראתו. אספנו בשבילכם כמה עצות וטיפים שימושיים לצורך העניין.

גבולות וכללים

חופש אינו זמן של הפקרות. גם בו חייבים להיות כללים, גם אם שונים מאשר בזמן הלימודים. ההורים צריכים לשבת יחד מראש ולגבש עמדה ברורה לגבי נושאים כמו שעת שינה, שעת חזרה הביתה, כמה זמן מוקצב לכל ילד מול המחשב, הטלוויזיה וכדו'. ניתן להעניק לילד 'בנק זמן' שבועי במחשב, ולתת לו לנהל בעצמו את ה'הוצאות'. יש ערך חינוכי בכך שאחריות חלוקת הזמן רובצת על כתפיו ולעיתים זה אפילו מצליח יותר. אותו הדבר לגבי כסף לבזבוזים. ההוצאות בחופש מאמירות לשחקים וכמעט וצריך לקחת משכנתא רק כדי לממן את הוצאות הקייטנות, הטיולים והנשנושים. גם כאן כדאי להציב גבולות או להקציב סך כולל ולאפשר לילד לבחור כיצד לחלק אותו.

סוף מעשה במחשבה תחילה

כדי שחופש יהיה מוצלח הוא חייב להיות מתוכנן. לילדים יש המון תוכניות ורצונות, אך הם זקוקים לנו, ההורים, שנעזור להם לבנות תוכנית שתגשים אותם. כדאי לעשות "ישיבת עבודה" עם כל ילד בנפרד שבועיים לפני החופש. להאזין בקשב רב לתוכניותיו לחופש, להציע עוד כמה רעיונות משלנו, לרשום את הכול על דף, ואז לטקס עצה יחד מהי הדרך הנכונה לממש אותן בצורה מיטבית. הילדים לא צריכים ש"נשב להם על הוריד", אבל הם בהחלט זקוקים לסביבה תומכת. מומלץ שכל ילד יכיןלעצמו 'לוח חופש' ובו ישבץ את כל התוכניות, זאת בנוסף ללוח החופש המשפחתי התלוי על המקרר ובו רשומים כל האירועים המשפחתיים, כשכל אחד מעדכן את הלוח האישי שלו בהתאם.

המבדיל בין יום ובין לילה

עשו כל מאמץ למנוע התפרקות טוטאלית של מסגרת היום והלילה. את שיירי הסמכות ההורים שעוד נותרו לנו כדאי לשים במקום הזה. הסיבה העיקרית לכך אינה שמי שקם מאוחר מפספס זמן תפילה ומפסיד מנין. העניין המרכזי זו השוטטות הלילית עם חֶבְרָה שעלולה להיות בעייתית, ללא השגחה של מבוגרים. החבר'ה משועממים, מחפשים תעסוקה ומגיעים לשטויות. והתהליך מוכר: הולכים לישון מאוחר, קמים מאוחר, כל היום מתחיל ברגל שמאל, בערב כבר לא עייפים ושוב הולכים לישון מאוחר, וחוזר חלילה…

תפילות

עודדו וצ'פרו אותם על שמירת מסגרת התפילות היומית, לבנים – במניין, אך גם לבנות. זה נותן מסגרת משמעותית ליום כולו, ומעלה את כל ההתנהלות על פסים חיוביים יותר. אינו דומה יום שהתחיל עם הנחת תפילין ותפילה במניין, ליום שהתחיל בפקיחת עין ראשונה בשעה שתים עשרה בצהריים.

בית ולא בית מלון

חלק מילדינו לומדים במסגרת פנימייתית וחוזרים הביתה רק בסופי שבוע. לא נעים לנו 'להפיל' עליהם אז כל מיני מטלות ביתיות כמו כלים או כביסה. 'עד שהם כאן שינוחו ויתפנקו קצת'. גם אלו שגרים בבית נוטים להיות נורא 'עסוקים' בלימודים ובמבחנים, בעיקר כשהאלטרנטיבה היא לשטוף את הבית או להוריד זבל. זהו! מעכשיו נגמרו התירוצים. כעת הזמן להתחנך ללקיחת אחריות ושותפות בתפקוד השוטף של הבית. לא צריך להפיל עליהם בבת אחת יותר מידי, אך חשוב להרגיל את הילדים לנשיאה בעול. אנחנו גרים יחד בבית משפחתי. לא בבית מלון.

העבודה היא חיינו

ישנם בני נוער שכדאי מאוד לעזור להם למצוא עבודה לחלק מהיום. זה ימלא להם את הזמן, יגרום להם לעשות משהו פרודוקטיבי, ויוציא את האנרגיות שלהם על דבר חיובי. חוץ מזה, כשהם ירוויחו קצת כסף בעצמם הם גם ילמדו להעריך קצת יותר את מה שאבא ואמא עושים בשבילם כל השנה…יש הורים המתארגנים בקבוצה כדי "לייצר" לילדים תעסוקה, במקומות העבודה שלהם, או בדרכים אחרות.

מה אהבתי תורתך

שיהיה אפילו רבע שעה ביום, אבל קבוע. עיתים לתורה. זה לא הזמן אלא היחס. זו אמירה עקרונית שהתורה היא חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. גם בחופש. גם בקיץ. לא רק כשהמסגרת כופה עלי, אלא גם כשאני עומד ברשות עצמי. הערה: הסעיף האחרון מיועד לבנים ולבנות כאחד.

דוגמא אישית

שנים חלפו מאז שזה קרה ופתאום זה מופיע. בהפתעה גמורה. אתה נדהם לשמוע אותו אומר: "אבל אבא, אז למה כשהיינו בחתונה של מיכל לפני כמה שנים אתה דיברת על… ואמרת…". אין ספק שלילדים יש כשרון מיוחד לזכור דברים, בעיקר כאלו שהיינו מעדיפים שישכחו. זו הסיבה שהכוח של הדוגמא האישית רב כל כך. תמיד הם בוחנים את ההתנהגות והאמירות שלנו בשבע עיניים, ועל אחת כמה וכמה בחופש כשאנחנו שוהים זמן רב יותר יחד. אב שדוחק בילדיו להקפיד על תפילות במניין אבל הוא מרשה לעצמו 'לחפף' בעניין פה ושם, או אמא שחוצבת להבות בנאומים על טוב וחסד אך האוזניים הרגישות של הילדים קולטות איך היא 'מלכלכת' בטלפון בלי חשבון על איזו מכרה, קולטים היטב את המסר. החופש זו הזדמנות פז לחנך לאו דווקא בדיבורים גבוהים, אלא בעיקר באיך שאנחנו חיים.

נפש בריאה בגוף בריא

כל דבר שירחיק אותם מהטלוויזיה והפייסבוק לכמה שעות יהיה מבורך. בוודאי כשיש לו תרומה חיובית לבריאות הגוף ולפיתוח האינטראקציה החברתית.כדורגל, שחיה, ריקודים, טיולים… מחפשים דרך לפרגן לילד על תעודה מוצלחת? קנו לו כדורגל/סל, אופניים (וקסדה!), שולחן פינג-פונג וכדו'.

רק אתה ואני

מצאו זמן איכות קבוע לעשות בו משהו עם הילד לפי בחירתו. עם כל ילד, בכל גיל. אבא או אמא. משחק, יצירה, פעילות ספורטיבית, לימוד משותף של משהו שמעניין אותו וכדו'.

לקראת שנה הבאה

למרות הנטייה להשאיר את כל העבודות שנתנה המורה לשבוע האחרון של החופש(אם לא לאחר מכן…) עודדו אותם לסיים הכול כבר בהתחלה. מי שזקוק לתגבור לימודי במקצועות הקודש או החול – זה הזמן.

"ונשמרתם"

לקבוע "כללי ברזל" לגבי: טרמפים, מקומות מסוכנים, היכרות עם זרים דרך הרשת, נהיגה בלי רישיון וכדו'. החיים יקרים מכדי שנגמור אותם על שטויות.חבל שזה יהיה החופש האחרון בחיים בגלל קלות דעת מיותרת.

לא פחות מזה חשוב לשמור על הנפש. האמונה והערכים שלנו לא יוצאים לחופשה ומתבטלים רק בגלל שעכשיו קיץ והניסיונות מתרבים. יש מקומות שלא מתאים לנער/ה דתי להסתובב בו (דרך אגב, האם האינטרנט בבית שלכם מוגן?).

לפקוח עיניים

שימו לב להתנהגות חריגה, ניסיונות להסתיר דברים (שיחות טלפון, מסך מחשב, יציאות מהבית) או שינוי פתאומי במצב הרוח והגיבו אליהם. אל תחכו שדברים יסתדרו מעצמם. דברו איתם עליהם.

ולסיום

רוב האנשים רואים את החופש כאמצעי להתפרקות ואגירת כוחות לצורך שנת הלימודים שהיא העיקר. אך ייתכן שהמבט צריך להיות בדיוק הפוך. כל שנת הלימודים היא הכנה שבונה בנער/ה את היכולת לעבור את החופש כמו שצריך. ללמוד לעמוד ברשות עצמו, לבנות מסגרת עם תוכן ולעשות בחירות בונות ומקדמות ולא להפך. אם יש משהו שדומה יותר לחיים האמיתיים זה דווקא החופש בו האדם עצמו אחראי על חייו, ולא המסגרת הלימודית המוכתבת על כל צעד ושעל. כולם מכירים את המבחנים שיש לאורך שנת הלימודים, אך המבחן האמיתי הוא בעצם בחופש. אם נתייחס אליו בצורה נכונה ומושכלת, נעבור אותו בעז"ה בהצלחה.

* תודה לרבנים יונה גודמן, רפי פוירשטיין ובני פרל.

הרב יוני לביא, מנהל מוקד חברים מקשיבים לנוער והאתר למחנכים מילה טובה וחבר ותיק בצוות "לב אבות"

לתגובות:

 

פותחים שולחן – לפרשת ויגש

ילד במשפחה – "יֶשׁ לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן" (מד,כ) – האם לדעתכם יש משמעות מיוחדת למיקום של הילד בתוך המשפחה? (בכור/הצעיר ביותר/ילד 'סנדוויץ'/בת בין חמישה בנים, או להפך/תאומים/ילד שנולד לזוג בגיל מבוגר מאוד או אחרי שנות ציפייה ארוכות). לְמַה צריכים ההורים לשים לב כדי שהמעמד המיוחד לא ישפיע לרעה על הילד?

סיכונים – "וּלְקַחְתֶּם גַּם אֶת זֶה מֵעִם פָּנַי וְקָרָהוּ אָסוֹן" (מד,כט). רש"י: "שהשטן מקטרג בשעת הסכנה".

איפה עובר הגבול בין לקיחה של סיכון סביר כחלק מהחיים לבין הסתכנות מוגזמת ולא אחראית – נסיעה בטרמפים (באילו נסיבות?), נהיגה בעייפות, פגישה עם מישהו שהכרתם באינטרנט, קפיצה ליהודייה, טרק לדרום אמריקה?

טוב הצומח מהרע –  "וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹקִים לִפְנֵיכֶם" (מה,ה) – יצא לכם לפגוש בחיים סיטואציות שנראו שליליות ובסוף התברר שצמח מזה דבר טוב? נסו לתת דוגמאות מחייכם הפרטיים ומההיסטוריה של עם ישראל. האם הדבר בידי שמים בלבד או שגם לנו יש חלק והשפעה על הדבר?

ארץ ישראל – "מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל אָבִי וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף… רְדָה אֵלַי אַל תַּעֲמֹד" (מה,ט) – האם יש משהו שיכול לגרום לכם לעזוב את הארץ, ואפילו למשך זמן מוגבל? (טיול, אופציה לקידום בעבודה והעלאה במשכורת בחו"ל, מצוקה כלכלית חריפה, סכנה ביטחונית גדולה, בעיות חברתיות, אי-מציאת בן/ת זוג).

לחצים מבחוץ – "וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ גּשֶׁן וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי…וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ שָׁם…פֶּן תִּוָּרֵשׁ אַתָּה וּבֵיתְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ" (מה,יא) – האם כדאי להימנע מקבלה של כספים וסיוע אחר (דוגמאות מתחומים שונים: תקציבים ממשלתיים, הסיוע האמריקני למדינת ישראל, עזרה מההורים) מחשש שזה יגרור השפעות ולחצים נלווים ותלות שתפגע בהתנהלות העצמאית ובנאמנות לדרך ולערכים שלכם?

בחירת מקצוע – "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל אֶחָיו מַה מַּעֲשֵׂיכֶם וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה רֹעֵה צֹאן עֲבָדֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבוֹתֵינוּ" (מו,ג) – מה השיקולים שצריכים להנחות אותנו בבחירה של מקצוע לחיים – משהו שמעניין אותי/ שמרוויחים בו הרבה כסף/ שקל למצוא בו עבודה / מקצוע המתאפיין בשעות עבודה נוחות שיאפשרו להקדיש זמן למשפחה / שעם ישראל זקוק לו במיוחד? באיזה סדר חשיבות אתם מדרגים את הרשימה הנ"ל?

אנשי רוח – "וְאֶת הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים מִקְצֵה גְבוּל מִצְרַיִם וְעַד קָצֵהוּ. רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לֹא קָנָה כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה וְאָכְלוּ אֶת חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם" (מז, כא-כב) – האם לדעתכם מדינה כיום צריכה לתת יחס מיוחד לאנשי הרוח שלה? (להעניק להם הטבות והקלות / תמיכה כלכלית / פטור משירות צבאי).

 

הרב יוני לביא, רב אולפנת אמי"ת להבה בקדומים ואולפנית ישורון בפ"ת, מנהל מוקד חברים מקשיבים לנוער והאתר למחנכים מילה טובה, וחבר ותיק בצוות לב אבות.

  054-6702313

חלק מן השאלות פורסמו בשנת תש"ע בעלון הצעירים "עולם קטן" במדור "הביעו עמדתכם"

 

עלון 'סוגרים שבוע' להדפסה – לפרשת ויגש

פ"ש חינוך לפרשת ויגש

שלוש ארבע ולעבודה

צביקה מור על עבודת נוער בחופש

החופש הגדול מתקרב. בני הנוער כבר מתחילים לגשש ולחפש עבודה לתקופת החופשה. איך נכון להתייחס לעבודה הצעירה הזו?

ישנם דברים שלא אומרים ליהודים בגלל ההקשר הלא נעים שלהם לעבר הטראגי שלנו. אבל מה לעשות, בכל הנוגע לעבודה של בני הנוער שלנו בחופשת הקיץ אין ספק שאכן העבודה משחררת. אז, באותם ימים אפלים, תחת השמים הפולנים האפורים העבודה של המוני הנערים היהודיים הייתה נוראה ואיומה, אך היום אין ספק שתכנון מוקדם של חופשת הקיץ ובתוכו מציאת מקום עבודה הוא אחד מהדברים המשחררים והמשמחים ביותר למתבגר ולסביבתו.

אנחנו חודש לפני חופשת הקיץ ויש לנו מספיק זמן להיערך לחופשת קיץ טובה יותר במעגל המשפחתי, ההורי והאישי. אם נשב לעשרים דקות ונסקור מה עשינו ומה לא בקיץ הקודם נוכל בהחלט למנוע קונפליקטים, להפיג מתחים  ואפילו לאפשר צמיחה והתקדמות בחודשיים הקרבים ובאים.

למסגרת באשר היא יתרונות רבים הכוללים הטמעת רוטינות של עשייה והרגלים ומילוי הזמן בערך מתוך מחויבות. אך מסתבר שהיתרון הגדול מכולם הוא במה שהאדם שבנו יוצא לפועל. המסגרת שבחרנו בה מתוך מחשבה ושיקול דעת חושפת בתוכנו כוחות ומחזקת את שרירי הנפש שלנו. וכאן מגיע המפץ של החופש הגדול חסר המסגרת. פתאום נראה שהכל מתפרק, אך במחשבה שניה, דווקא חופשת הקיץ יכולה להפוך למפץ גדול שיגרור אחריו ים של אדוות חיוביות לכולנו, כי לעומת המסגרת החינוכית שנבנתה עבורנו בידי אחרים, בחופשת הקיץ אנו בונים לעצמנו. אנו יכולים לבנות מסגרת שתגשים בדיוק את מאוויינו שחלקם לא יכול להתממש במסגרת הלימודית.

למשל, עבודה. גם בתקופת הלימודים ניתן בהחלט לעבוד באופן שלא יפגע בשגרת הלימודים. אנו מוצאים נערים ונערות, חרוצים וחרוצות, שעובדים אחת לשבוע בעבודות מזדמנות. אך כאן אנו עוסקים בעבודה יומיומית מחייבת במשך שבועות ויותר מזה.

בואו נסקור את יתרונותיה של התעסוקה למתבגרים שלנו, ואף שהדברים מובאים בלשון זכר הם בהחלט מיועדים לשני המינים גם יחד:

נער עובד הוא נער שיש לו למה לקום בבוקר ואפילו די מוקדם יחסית לזמן הקימה הממוצע בחופשת הקיץ. כולנו מכירים את הדפוס החולני של נערים ונערות משועממים שהופכים לילה ליום ויום ללילה. אצל נער עובד זה כמעט לא יכול לקרות.

נער עובד הוא נער שיכול ללמוד טוב יותר את ערכו של הכסף, ולהבין היטב את המשפט ששמע מהוריו עשרות פעמים: "כסף לא גדל על העצים". כשהוא מפרגן לעצמו עם מנה שווארמה ופחית קולה ונפרד מ – 30 ₪  הוא מיד חושב על שעת העבודה שלו (פלוס) המגולמת במנתו הבשרנית והריחנית.

נער עובד הוא נער שיכול לפתח היטב את שרירי העצמאות שלו. עצוב לראות נערים בכיתות י"א וי"ב שעדיין חולבים מהוריהם כספים ליציאות עם חברים. פשוט לא מתאים. נער עובד, שנולד להורים עמלים ומחנכים לעצמאות (כלכלית), יכול ללמוד דרך הרגליים שיהיה לו רק אם יעבוד ויחסוך.

נער עובד הוא נער שבונה בתוכו מחויבות ואחריות. הוא חייב להוכיח את עצמו כי הוא לא בן יחיד ואם לא ישקיע – ישקע, ולרוב שערי רחמים ודמעה ננעלו. זהו נער שמוכיח לעצמו שהוא רוצה ולא רק שהוא רוצה אלא הוא גם יכול.

נער עובד לומד לדאוג לאינטרסים שלו בעצמו. הוא לא יכניס את הוריו לוויכוח שיש לו עם הבוס בפיצה כמו שהוא עושה עם המורים בבית הספר. זה לא לעניין. הוא יצטרך לעמוד מולו בעצמו. הוא ילמד לסדר את דבריו ולהוכיח את טיעוניו. אין בפיצה ערב הורים.

נער עובד הוא נער שמתנסה בעבודתו מידי יום בעשרות אינטראקציות בין אישיות השונות בתכלית מאלו שבבית הספר. בזמן הלימודים הוא יכול לעבור ימים ושבועות ללא מגע עם שכבות הגיל השונות, במיוחד במוסדות גדולים. בנוסף, בית הספר מציג לו אינטראקציות לרוב עם קבוצת השווים התרבותית שלו. לעומת זאת, במקום העבודה, הוא צריך ללמוד להסתדר עם בני גילאים שונים ובמיוחד עם בעלי רקע שונה לחלוטין משלו.

נער עובד מחזק את יכולותיו בתחום הניהול העצמי, החל מההשכמה בבוקר ועד לשעת כיבוי האורות בחדרו בלילה. גם אם ייעזר בשירותי היקיצה של הוריו, הרי הוא זה שהזמין אותם והזכיר להם כמה פעמים שלא ישכחו להעיר אותו כי אסור לו לאחר בשום אופן. הוא חייב ללמוד כיצד לעמוד בלוחות זמנים. הוא חייב לתת לעצמו משוב כדי לתקן ולהשתפר. כל אלו מחייבים אותו בתכנון ובבקרה. אם לא יבין בעצמו שעליו לישון בזמן, הוא ילמד זאת דרך הרגליים הכואבות לאחר כמה שעות עבודה וחסך בשעות שינה. גם בבית הספר יש המון מהניהול העצמי אך בעבודה אין הנחות ומועד ב' בדרך כלל.

נער עובד הוא נער שיכול לשחרר עצמו מהתלות המופרזת בהוריו, משעות נוספות מיותרות ומזיקות מול המסכים, מעודף משקל, מהסתכלות דמיונית על העולם והחיים שאומרת שהכל נברא רק בשביל לשרת אותו ומהחשיבה הילדותית שיהיה בסדר גם אם לא יעשה את שלו על הצד הטוב ביותר.

בפינתנו הבאה נסקור את ההתמודדויות האפשריות לבני הנוער שלנו במקום עבודתם בחופשת הקיץ ונציע פתרונות כמובן.

צביקה מור, מאמן הורים ונוער, התמחות באימון ADHD,

052-6070954 more-lanoar.co.il

 

מידע על העסקת בני מוער:

כל זכות – תעסוקת נוער – הפורטל מרכז את הזכויות המגיעות באופן ייחודי לבני נוער העובדים באופן קבוע או בזמן החופשות מבית הספר.

מידע לבני נוער על תעסוקה בחופש / שירות התעסוקה הישראלי –  תקציר על זכויות בני נוער: גיל העסקה, מסמכים ואישורים, שעות עבודה, הפסקות, עבודת לילה, רישום שעות העבודה, שכר המינימום לבני הנוער העובדים, נסיעות לעבודה ועוד.

חינוך בגיל ההתבגרות

סיכום שיעור, תשס"ח

אחד הדברים המדוברים ביותר בחינוך, הוא "משבר גיל ההתבגרות", גם אצל הבנים וגם אצל הבנות. כמו בבריאות הגוף, כך גם בעניין זה, ה"טיפול מונע" חשוב לאין ערוך מנסיון לתקן נזקים, לאחר שהחלב כבר נשפך. כדאי לעמוד על כמה הגדרות, תובנות ועקרונות חשובים, שהמודעות אליהם יכולה לעזור מאוד, בעזה"י, למנוע מראש את גלישת הנוער למקומות שמחוץ לגבול הקדושה. כפי שנראה, המשימה הזו מטילה אחריות לא קטנה על ההורים, וכבר ידוע שראשית החינוך של הילדים, היא החינוך העצמי של ההורים.

תפילה

צריך להתפלל על החינוך, כמה שיותר, ובפרט בגיל ה"עשרה". בגיל זה החינוך הרבה פחות בידי ההורה, כי הילד נמצא כבר בגיל שבו הוא מפעיל את הבחירה של עצמו, ובסופו של דבר ההורה לא יכול לשלוט בזה. צריך המון סיעתא דשמיא.

אהבה

נדרשת אהבה אמיתית ומופלגת בחינוך, בכל גיל. ניתן אפילו להקצין ולומר שהאהבה היא החמצן של החינוך. הדבר נכון במשנה תוקף כלפי נערים ונערות. לפעמים דווקא כלפי ילדים קטנים וחמודים, אין לך בעיה להרעיף אהבה, כי אין להם בעיה להראות לך שהם רוצים את האהבה הזאת. קל לאהוב אותם בצורה פשוטה. לעומת זאת, נער ונערה בגיל התבגרות, נראים הרבה יותר עצמאיים וממילא פחות זקוקים לאהבה. פעמים רבות הם גם משתדלים לשדר שהם לא צריכים אותך, הם ברשות עצמם. אבל האמת היא, שדווקא בגיל הזה הם ממש רעבים לאהבה ולחום מצד ההורים. דווקא משום שהם עוברים הרבה קשיים, לבטים וייסורי-התבגרות, הם צריכים הרבה חום והרבה אהבה, וגם גילויי אהבה פיזיים, של חיבוקים, טפיחות ונשיקות.

חשוב להדגיש שהאהבה היא לא "פטנט" לתפוס את הילד, אלא זהו התדר שבו הקב"ה משפיע עלינו את תורתו. "אהבת עולם בית ישראל עמך אהבת", ולכן "תורה ומצוות חוקים ומשפטים אותנו למדת"; "אהבת אותנו ורצית בנו", ולכן "וקרבתנו מלכנו לעבודתך". וכמו הקב"ה, כן גם אנו: מה הוא מנחיל את דרכו ותורתו באהבה, אף אנחנו – באהבה.

הקשבה ואמון

זאת נקודה מרכזית וחשובה. חשוב מאוד מאוד שהנער והנערה ירגישו שמכבדים אותם, את המאוויים שלהם ואת הדברים שחשובים להם. נער מרגיש מצוין אם אתה באמת מקשיב לו או שההקשבה היא בעירבון מוגבל מאוד, שאתה נראה כמקשיב, אבל בעצם אתה מחכה עד שהוא יגמור בשביל שתגיד לו את "האמת הגדולה שלך". לא מדובר פה על גינוני כבוד והצגות. מדובר פה על נקודה אמיתית, שההורים והמחנכים צריכים להתחנך אליה בעצמם: צריך לתת אמון אמיתי בנקודה המיוחדת שיש לילד שלך. להאמין שיש לו נקודה אמיתית, והוא לא יוצר סתם כל מיני בעיות. בהחלט, אם ההורים לא מקשיבים כראוי, אז הנער עלול ליצור כל מיני בעיות.

אתן דוגמה או שתיים, כדי לסבר את האוזן, מהמציאות בדורינו:

יש נטייה אצל הנוער שלנו להתחבר לברסלב. יכול להיות שאתה, האבא, בכלל לא "בקטע" של ברסלב. אבל העובדה שהבן שלך הגיע עם הרצון לזה, צריכה לחנך אותך לתת אמון גם בדרך הזאת. לא, אתה לא צריך לנסוע לאומן בשביל להראות לו שאתה מכבד אותו, אתה גם לא צריך ללמוד ליקוטי מוהר"ן בשביל זה. אבל אתה חייב להבין באמת, שיש כאן נקודה אמיתית שהבן שלך מצא. לבן שלך היה חסר משהו. משהו מסוים, שכל האמת הגדולה והחשובה שלך, לא הצליחה לתת לו. יש איזו שהיא נקודה שהוא לא מוצא בדרך שלך.

וכן לגבי הנערים שנמשכים לדרך "הגבעות", וכן לגבי סוג מוזיקה שלא היה רגיל בתקופת ההורים, סוג ריקודים וכדומה (בוודאי שיש דברים שהם מחוץ לתחום, אבל אליהם הנער מגיע בדרך כלל, רק אחרי שהוא לא מצא את מה שחיפש, בתוך התחום. רק אחרי שההורה הספיק לעשות את כל הטעויות האפשריות, אז הנער משתכנע שפה אין מה לחפש, ולכן הוא הולך לחפש במקומות אחרים).

אתה צריך להקשיב ולנסות להבין, עד לרמה שאתה יכול להרגיש את הצורך שלו. לא לנסות "לקטלג" אותו. אם לא ניסית להבין אותו באמת, אין סיכוי שתצליח באמת לעזור לו. אתה לא יכול להניח מראש שאתה יודע מה התשובה לבעיה שלו. גם אם אתה אומר דברים אמיתיים, הם לא נוגעים בנקודה שאותה הבן שלך מרגיש.

רבים הנערים והנערות שאומרים וחושבים ש"עם ההורים שלי אין לי בכלל מה לדבר". הם מרגישים שההורים לא מקשיבים ולכן גם לא מבינים. וזה הדבר הגרוע ביותר: שהנער כבר "שם איקס" על ההורים, כי ברור לו שאבא ואמא הם לא הכתובת בשבילו.

נכון שאם ההורים לא נמצאים בעצמם באותה נקודה של הבן שלהם, לא תמיד הם יוכלו לעזור לו באופן שידבר אליו, אבל אם יש הקשבה והשתתפות אמיתית, הם יוכלו לתת לו הרגשת ביטחון והם גם יוכלו לעזור לו להחליט עם מי להתייעץ. להורים יש ניסיון הרבה יותר גדול בשאלה איך לפתור בעיות.

יש נקודה נוספת שקשורה לעניין, וגם היא עלולה להוות מחסום מצד ההורים להבין ולהקשיב באמת לבנם: שההורים לא נותנים אמון בזה שהתורה נותנת פתרון לכל הבעיות, וגם לאלו שהם לא מכירים ולא יודעים איך להתמודד אתם. פעמים רבות ההורים מעדיפים להתעלם מהבעיות שהנער מציג, ולחשוב שהוא סתם ממציא בעיות ושאלות בלי צורך, וכל זה, משום שהם עצמם לא מכירים פתרונות לבעיות הללו. לכן הם מעדיפים "למשוך" את הנער לגישה המוכרת שלהם, שם הם מרגישים "בבית", שם הם יודעים את התשובות לכל השאלות. ואז מתחילים כל מיני לחצים, סמויים וגלויים, כל מיני משפטים ושדרים, שייאלצו אותו להיכנס לתוך הקוֹטר של ההורה, ושם הנער יוכל לקבל את כל התשובות. במצב כזה הנער מרגיש שהוא שאל וההורים לא עונים לעניין, ואז הוא מאבד את האמון.

לכן צריך אמונה גדולה בזה שהתורה היא תורת חיים, שאין בעיה שהתורה לא יכולה לתת לה פתרון. לפעמים הפתרון הוא לא מובן מאליו, צריך לחפש אותו, אבל אם מחפשים, אפשר למצוא. לכן אין סיבה לפחד משמיעת הנער וניסיון להבין אותו בכנות. נכון, לא בטוח שמייד תהיה לך תשובה. אפשר לומר את האמת: "זו בעיה. צריך לחשוב מה עושים, אבל בעזרת ה' נמצא פתרון". רק כך יש אפשרות שייווצר דיאלוג אמיתי.

ואולם הגישה הזאת יכולה להתממש, רק בתנאי שההורים מאמינים בה. לשם כך צריך להפנים את העיקרון החשוב של "שבעים פנים לתורה": האמת היא לא רק של הרב קוק, לא רק של החזון איש, לא רק של חב"ד ולא רק של ר' נחמן. האמת לא "בכיס" של אף אחד. היא שייכת לכל עם ישראל. ברור שיש גבולות. הגבולות הן: א. ההלכה. ב. י"ג העיקרים. אבל בתוך הגבולות הללו יש מרחב גדול מאוד. ולא צריך לפחד מלהתבלבל. טוב מאוד שיש הרבה דרכים בעבודת ה'. אדעתא דהכי ניתנה התורה. אין שום סיבה שבעולם שהבן שלך יהיה בדיוק כמוך. כל אחד לפי הדרך המתאימה לו, לפי שורש נשמתו.

זהו המבחן האמיתי של "חנוך לנער על פי דרכו".

לגיטימציה לשאלות

חשוב לאפשר לנער לשאול שאלות, וגם שאלות בסיסיות באמונה. לאפשר לו להגיד מה לא טוב לו, מה קשה לו, מה מפריע לו. להעביר לו שדר שזה לגיטימי לומר את זה. אבא לא נעלב.

אם השאלה לא נאמרת בכבוד הראוי, על זה אפשר להגיב בעדינות, בצורה עניינית: "אם אתה רוצה לברר, אתה גם מבין שזאת לא צורה נכונה לברר דברים. זה מצוין שאתה רוצה לברר, אבל גם חשוב איך מבררים ואיך מדברים". הערה כזאת הילד בהחלט יכול לקבל.

 קבלת ביקורת

נקודה נוספת שלא פשוט ליישם, היא לאפשר לנער להביע ביקורת על ההורים ועל דרכם. יש לשדר לו שזה בהחלט לגיטימי, במידה שהביקורת נאמרת בצורה נכונה ועניינית. אם הנער יודע שההורה מוכן לשמוע, שהוא לא מחשיב את עצמו למושלם – לא רק שלא נוצר אצל הנער משבר אמון, אלא להפך: הוא רואה את ההורה כמחפש שלמות ואמת, ולכן מוכן לשמוע, לדון ואף לשקול לשנות מה שצריך.

נערים ונערות הם ביקורתיים מאוד. זהו גיל של ביקורתיות (גם כלפי עצמם), גיל שבו הם עומדים על דעתם, מכירים את העולם והחסרונות שבו, ולכן רוצים להגיע למציאות הרבה יותר מושלמת מזו של ההורים. לפעמים זאת נאיביות, אבל זאת המציאות שהקב"ה יצר. הרצון הזה ליותר שלמות הוא רצון חיובי. הקב"ה נותן לדור הבא להתקדם, לחשוף עוד יותר את האמת, להיות מסוגל להגיע למקומות גבוהים יותר. ולכן באמת, אין פה נתק מהדור הקודם, אלא יש פה שיתוף פעולה. הרוח הצעירה שבהם גורמת שהם עדיין לא התייאשו מלהעלות את המציאות ולתקן אותה. הם עוד לא "התברגנו".

אם אתה מבין את העניין הזה, אתה לא הולך נגד הנער, אלא נותן לו ללכת קדימה ואף מוכן ללכת ביחד אתו. כאשר זאת הגישה, זה משחרר הרבה לחץ ומונע המון חיכוכים ו"אנטי" מצד ההורים, ואף מאפשר לנוער להתקדם בלי רצון לסתור, אלא מתוך רצון להמשיך. אין קריאת תיגר, אלא התחדשות ובניין.

כאשר זאת הגישה, מתאפשר גם בקלות הרבה יותר גדולה, לאזן את הנוער, כשצריך, לעזור לו לראות את הצד השני של המטבע. רוח הנעורים והרוח הבוגרת יכולים לדור בכפיפה אחת ואף לחיות בהרמוניה זו עם זו.

ענווה

בשביל להקשיב באמת, לתת לגיטימציה לשאלות ולקבל גם ביקורת, צריך הרבה ענווה. אדם שחושב שהוא יודע את כל האמת, לא יכול להקשיב, ובפרט לילד ה"קטנצ'יק" הזה. אני הרי למדתי ואני הרי יודע… אחת הסיבות לכך שבנים של תלמידי חכמים יכולים לפעמים לצאת גרוע במיוחד, היא בגלל הנקודה הזאת, שההורים משדרים שהילד חייב לקבל את הגישה שלהם, שהרי הם עמלו וביררו ולמדו אותה בעצמם. "איידי דטריד למפלט לא בלע". ככל שאדם עסוק יותר ויותר לפלוט, להוציא תורה וללמד, אז הוא עלול לא לבלוע, לא להקשיב. לכן צריך להפנים, שעם כל הידע שלך, אתה לא יכול לדעת מה בלבו של הנער, עם כל הכבוד לזה שהוא הבן שלך. יש לו נשמה אחרת משלך. מה שמשכנע אותך לא בהכרח ישכנע גם אותו. מה ש"מורך ורבך" אמר לך, גם בלי נימוק מספיק משכנע, אולי "מדליק אור בעיניים" שלך, אבל הנער רוצה להבין "למה" ו"איך" ומה ההגיון שבזה. הוא חייב הסברים אחרים וחיבורים יותר עמוקים לדברים. זה לא ש"הנורה שלו שרופה", הוא לא מתעקש או סתם מחציף פניו, הוא לא מתריס כדי לעצבן אותך. הוא פשוט לא משתכנע ממה שאתה השתכנעת, ואתה צריך לקבל את זה, ולהסביר לו לפי הכלים שלו.

לדבר על בסיסי האמונה

בשיחות עם הנער, עוד לפני גיל בר המצווה (הגיל משתנה בין הנערים, על-פי הבשלות הנפשית שלהם), צריך לדבר אתם על יסודות האמונה: מאיפה יודעים שיש בורא לעולם? איך אנחנו יודעים שהיה מעמד הר סיני? מה ההוכחות לכך שיש תורה שבעל-פה ושהיא אוטנטית? מי אמר שההלכה לא יכולה להשתנות אחרי הגמרא? למה צריך ללמוד דווקא גמרא? מה מקומם של הצדיקים? מה מקורה וקדושתה ותפקידה של פנימיות התורה? סתירות בין מדע לתורה, וכיו"ב.

לשם כך, ברור שההורים עצמם צריכים להיות מבוררים באמונתם. לא מספיק שהם היו "ילדים טובים" שלא שאלו שאלות, לא מספיק שיש להם "אמונה סוציולוגית", מחמת החברה. הם צריכים לחיות את האמונה. אחרת, יהיה קשה מאוד להעביר אותה הלאה.

אם ההורים לא למדו תשובות לשאלות הללו, עליהם להתחיל ללמוד. בשום אופן אי-אפשר לומר לילד: "ככה זה וזהו!". תשובה כזאת יוצרת מייד נתק בין ההורים לבין הילדים. הנער קולט שבעצם אבא שלו זייפן, חיצוני, עושה דברים סתם, בלי מחשבה למה. הוא לא מוכן להתחבר לאבא שקרן, ובעצם הוא צודק, כי בפנימיותו הוא דורש אמת.

הורה שלא ניחן ביכולת הסברה, שאין לו המילים המתאימות, יכול להפנות את בנו למישהו אחר שימלא את התפקיד הזה. אפשר גם להפנות לספרים. ב"ה בזמננו יש ספרים טובים מאוד, בשפה פשוטה ושווה לכל נפש.

שייכות לעם ישראל לדורותיו

דבר נוסף שמאוד חשוב לפתח: את תחושת השייכות לעם ישראל, לכל מה שאירע לנו בדורות הקודמים. זה חלק מבניין האמונה האמיתי: אנחנו בני עם ישראל! אנחנו ממשיכים את השלשלת הקדושה והמפוארת הזו! אנחנו ממשיכים את אלו שיצאו ממצרים, שקיבלו תורה בסיני, שחיו בתוכם נביאים רבים, שהשכינה שרתה בתוכם, שהיו אור לגויים! אנחנו המשך ישיר של אלו אשר מסרו נפשם על קידוש ה', ונרדפו בפרעות וגירושים ועלילות ושואות וגזירות, בשל אמונתם המוצקה! לא היתה אומה ולשון כאומה שלנו, בכל ימות עולם!

כשיהודי חי בגלות (בתקופה שיהודים נבדלו לגמרי מהגויים), הוא רק היה רואה את הגויים, והיה מבין מייד מה ההבדל בינו לבין הגוי. מבחינה מסוימת, בגלות ניתן היה להרגיש יותר בקלות שאתה יהודי. גם חילונים כיום, מספרים שדווקא בגלות הם קולטים שהם חלק מעם ישראל. בימינו, התחושה הזאת עלולה להתעמעם, פחות מרגישים את תחושת הייחודיות והשליחות, שכל העולם כולו מעבר אחד ואנחנו מן העבר האחר.

לכן כיום צריך להדגיש הרבה יותר את המסרים הללו. כי אם אני יהודי, ממילא יש לי משמעות בחיים, יש לי מה לעשות בעולם הזה, אני לא יכול לחיות סתם בעולם.

גם קישור לצדיקים לדורותיהם, הוא חשוב ביותר, מאותה סיבה. לכן כדאי מאוד להרבות בסיפורים בשולחן השבת, על גדולי ישראל, מכל הדורות והזרמים. בין אם אלו סיפורי מופת על עמל התורה והמידות, ובין אם אלו סיפורי "מופתים". שהילדים יגדלו כל הזמן על ההכרה: "אשרי העם שככה לו"! אשרי העם שהעמיד מקרבו דמויות מופת כאלו! שיגדלו לאהוב את הצדיקים, לדעת כמה שהם היו באמת ענקים ועצומים. המשקל החינוכי שיש לסיפורים הללו, לא יסולא בפז: הם מחזקים באמונה, מחזקים את ההכרה ששרתה שכינה בישראל בכל הדורות, מהווים מושא חיובי להערצה (במקום כל מושאי ההערצה של התרבות היום), מושא לשאיפות ולקריאת כיוון בחיים, ושייכות נפלאה לעם ישראל.

לאפשר מיוחדות בתוך הקדושה

פעמים רבות יש לנער רצון להיות "מיוחד". הוא שואל את עצמו "למה זה אנוכי", ומרגיש שהוא צריך את ה"חידוש" המיוחד שלו. אז לאחד יש קוקו, לשני עגיל, ולשלישי פיאות. מאחרי כל דבר יש לו "תורות" שלמות…

על ההורים להבין את הצורך של הנער במיוחדות, ולעזור לו למצוא תחומים כאלה, בתוך הקדושה: תכלת בציצית, פיאות, הקפדה מיוחדת על "מלווה מלכה", טבילות במקווה, קונטרסים של ברסלב או של חב"ד, לימוד מיוחד, מוזיקה של סיני תור, נוער ארץ-ישראל, התנדבויות, קירוב רחוקים, וכדומה.

כאשר הנער מגיע עם דבר כזה, אסור שההורים יזלזלו וישדרו: מה הגאווה הזאת. להפך: עליהם לפרגן ולשמוח שהבן שלהם מצא את המיוחדות שלו בקדושה, ולא בצד השני. אחר כך, במשך הזמן, הנער יגדל וילמד להכיר את הכוחות שיש לו, הוא ילמד שיש מספיק מיוחדות שאפשר למצוא בעולמה של תורה, בתוך המסגרת הרגילה. אבל בנערות קשה לקלוט את זה. הנער רוצה מיוחדות יותר חיצונית. על ההורים מוטל לתת לו לפחות את הלגיטימציה לבחירה שלו.

וכן לגבי התמודדות בדיעבד – כאשר ילד שגדל במשפחה תורנית, מתחיל להיות אוהד "שרוף" של בית"ר ירושלים וכדומה. ברוב הפעמים זה מגיע משום שיש לו איזה חסך, בגלל שהוא לא מוצא את העניין שלו בדברים הרגילים. אם בונים את החיים של הילד באופן מלא, נותנים לו מטרות שממלאות אותו, יש לו סיפוקים רוחניים, יש לו חברה שטוב לו בתוכה ויש לו את הנקודה המיוחדת שלו, אז אין סיבה שהוא ירצה דברים מבחוץ. לכן, גם בדיעבד, הדרך להתמודד עם פזילות של הילד החוצה, היא לא להלחם נגדו ולאסור את מה שהוא רוצה, אלא פשוט לתת לו תחומי עניין אחרים, חיוביים. במקום שהוא ילך עם חולצה של בית"ר – שילך עם חולצה של "נוער פולארד". וכן על זה הדרך.

התניות חיוביות

ילד קולט דברים בצורה של התניות. כאשר למצוות מתלווה דבר חיובי, המצוות נתפסות כחיוביות. לכן ילד קטן שמקבל ממתקים בשבת, תופס את שבת כדבר משמח, שהוא מחכה לו, למרות שיש ביום הזה הרבה איסורים. הדבר נכון גם לגבי הנוער: צריך להשקיע בכך שתהיה נעימות בחיים על-פי התורה. שהשבתות יהיו נעימות, לתת לנער להתבטא בשולחן השבת, לדבר דיבורים נעימים ולא רוויי מתיחות, לתת לו מתנות על כל מיני דברים שקשורים לתורה ולקדושה. לא לשכוח לחגוג לו יום הולדת, נסיעות משפחתיות למקומות משמחים, וכדומה.

זה דבר ששווה המון. כל הנימוקים והשכנועים השכליים, הם קטנים לעומת ההרגשה הפשוטה והקיומית של הנער, שטוב לו בבית. הוא מרגיש שהוא רוצה להיות שייך לזה. ברור שבחיים יש נקודות קושי, אבל יש לעשות השתדלות גדולה שהאווירה הכללית בבית תהיה כמה שיותר נעימה ושמחה.

עולם הרגש

כחלק מהנעימות שמשודרת בבית, חשוב גם שעולם הרגש יהיה מפותח. כאשר הבית מבוסס על שכל, ללא רגש, קשה לנער ולנערה להתחבר לבית ולמסר שלו. עיקר השינויים שהנוער עובר, אלו שינויים רגשיים. פתאום נערים ונערות נכנסים לתחושה של עצבות. הם לא יודעים להסביר אפילו לעצמם למה זה קורה. פתאום הוא מתכנס בתוך עצמו. אין לו חשק לשתף פעולה או להגיב למה שקורה. הוא לא מבין וגם ההורים לא מבינים. אבל אם הוא יודע שהוא יכול להגיד את זה, לבטא את מה שהוא מרגיש, וזה לא יתקבל כחולשה, אלא באהבה ובכבוד, זה דבר שמפיל הרבה מחיצות ופותר המון בעיות. חלק גדול מהקשיים נוצרים, בגלל שההורים אינם יודעים מה עובר על הנער ומה הוא מרגיש בתוכו. אם היתה פתיחות רגשית והוא היה מספר – הכול היה נראה אחרת.

איך יוצרים פתיחות רגשית כזו? קודם כל על-ידי אהבה וחיבה, כמו שכבר הזכרנו. אבל מלבד זאת חשוב שהאב והאם יספרו בעצמם על מה שהם מרגישים. שגם ההורה ידבר על מה שקשה לו, ויעשה מאמץ לצאת מתוך ה"קונכיה" של עצמו. שגם ההורה לא יתפוס את הפתיחות הרגשית כחולשה. בבית כזה הילד גם ירגיש פתוח ומשוחרר לספר מה עובר עליו.

התמודדות עם המתירנות

לרבים מבני הנוער, הבעיה הכי קשה שהם מתמודדים מולה, היא בעיית המתירנות שיש היום. באופן כללי בגיל הנעורים מתמודדים יותר עם הקושי הזה, אבל בימינו הקושי הוא גדול הרבה יותר, בגלל הפריצות הגדולה, שנתקלים עמה בכל פעם שיוצאים לרחוב העיר. הניסיון הוא קשה מאוד מאוד. לא רק בשעת ההתמודדות עצמה, אלא חמור מכך – שהכישלון גורם לאיבוד מוטיבציה כללי, מחמת התסכול והרגשת הצביעות שהנוער חש. חלק גדול מבני הנוער ישר עם עצמו, והוא לא מסוגל להכיל בקרבו את הסתירה שהוא חש, שמצד אחד הוא ב"נפילות", ומצד שני הוא ממשיך להיות שייך לתורה ולמצוות וכו'. הפער בחייו הוא כל כך משמעותי, שהוא מרגיש שלא שייך שהוא ילמד גמרא, יתפלל ויקפיד במצוות, כשבעצם הוא יודע איפה הוא נמצא.

לבנים הבעיה קשה יותר מאשר לבנות. הן מצד פגם הברית, שגורם להתמודדות חזיתית, קשה ומתסכלת, לעיתים מדי יום. והן מצד זה שהבן נדרש ללמוד גמרא, ואל הגמרא אי-אפשר להתחבר ולרצות ללמוד אותה, בלי רגשי קודש וחיבור לתורה. כאשר הנער מרגיש שהוא לא שייך לתחום הזה, ממילא הגמרא הופכת למשהו משעמם והוא מגיע לשנאה כלפיה. במצב הזה זה לא עוזר שמוציאים חוברות צבעוניות עם שרטוטים להקלה על הלימוד. בגלל המתירנות ופגם הברית, לנער יש נוגדנים, אשר מונעים ממנו להתחבר ללימוד שכל מהותו הוא עצם החיבור לדבר ה' ולחכמי ישראל מדורי דורות.

דרכי התמודדות

"אל תביאנו לידי ניסיון"

התשובה לבעיה הזאת, שכל כך מקיפה אותנו, לא יכולה להיות על-ידי "תרופות קסם". אם הקב"ה מעמיד את הדור שלנו בניסיון, זה אומר שיש איזו שהיא דרך שיכולה לאפשר לנו לעמוד בניסיון, באיזו שהיא רמה. ולכן אין מנוס מהדרכה כללית, שהנער יהיה כמה שפחות חשוף לגירויים.

כמובן, לא צריך לומר שאסור להחזיק טלוויזיה בבית, וגם אינטרנט – מותר רק "אינטרנט רימון". ברור שיש להקפיד שלא יגיעו הביתה ספרים לא צנועים, וברור שאין להכניס עיתונים (כולל כולם, חוץ מהעיתונים החרדים לדבר ה'. כל שאר העיתונים מוחזקים כלא צנועים. זה מה שמקדם את המכירות שלהם, בהגדרה).

אבל יותר מכך: אם הרמב"ם אמר בזמנו שצריך לברוח למדבריות, אני חושב שזה נכון בדור הזה בכפלי-כפליים. היום קשה עד מאוד לחנך נער ברחוב עירוני סואן. "ליוצא ולבא אין שלום". בכל פעם הוא נפגש בטומאה. לכן אני גם סבור שהתפקיד החשוב "להאיר את העיר" שייך רק במשפחות צעירות, אבל כאשר הילדים מתבגרים, זה מאוד מאוד לא פשוט לגדול בכזה מקום, אלא אם כן שולחים אותו לישיבה מבודדת מייד כאשר הוא מגיע לגיל הנערות, או כשגרים בשכונה שנשמרים בה גדרי הצניעות בדרך כלל. אני יודע את המשמעות הגדולה של הקביעה הזו מבחינה מעשית, אבל מה נעשה? זהו מחיר יקר מדי, שאנחנו לא יכולים לשלם אותו. "אין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חברך".

גם אי-אפשר לצפות שהנער יראה את כל הפריצות, אבל יפתח נוגדנים. יכול להיות שהוא מאוד יתנגד, הוא גם יכול לדעת שחוסר הצניעות זה שקר ואפילו להסביר לכולם למה זה שקר. אבל מדובר פה בהתמודדות של דמיון וחושניות, ויצר הרע לא עובד פה על-פי אמת ושקר, אלא על-פי "נחמד העץ… ותאווה הוא לעיניים". הוא יודע שזה שקר, אבל הוא נמשך לזה. הנפילה היא כמעט בלתי נמנעת, ואסור לנו להביא את הילדים שלנו למצבים שהם לא יכולים לעמוד בהם.

לא אמרנו שאסור לגור בעיר בשום אופן. לפעמים יש הכרחים, ואז צריך להתמודד בחכמה. אבל לענ"ד צריך לדעת שהמציאות הזו היא בהחלט שיקול מרכזי בבחירת מקום המגורים, לדאבוננו הרב.

תעסוקה חיובית

יש למשוך את הנער לתעסוקה חיובית. כאשר מים זורמים, הם לא הופכים להיות ביצה ולא מושכים יתושים. הנער צריך להיות בזרימה, תנועה, פעילות. "שוחרי המקדש", "נוער פולארד", "חומש תחילה" "נוער למען ארץ-ישראל". מדריך, מתנדב, כל מיני עשיות. יש כאלה שהפעילות שלהם היא לסיים את הש"ס: עוד דף ועוד דף. כל הזמן הוא עסוק בלימוד. מצוין! אפשר לעודד אותו עם פרסים. אבל גם אם הנער לא בנוי כרגע לשבת וללמוד, חשוב מאוד ליצור וליזום. גם זה בחינת "דדיה ירוויך בכל עת", שיש משהו חיובי שמרווה ונותן חשק וחיות.

לא להתייאש

לא להתייאש אם יש נפילה. "שבע יפול צדיק וקם". צריך לדבר על זה וממש לשכנע את הנער: הרי עשית כל כך הרבה דברים טובים, הרי השתדלת כל כך להיזהר כדי לא ליפול, ובכלל – "אין יאוש בעולם כלל": אתה יכול לשוב בתשובה ולתקן מכאן והלאה. יצר הרע ניצח ניצחון קטן, אבל תמשיך הלאה. "אין עבירה מכבה מצווה". זה מתקשר מאוד לנקודה הקודמת: אם אדם נמצא בתנועה, בפעילות והתקדמות, אז קל לו הרבה יותר לקום ולהמשיך הלאה, גם אחרי שהוא נפל, כי הוא רואה את המסלול הכללי והנפילה לא הופכת להיות חזות הכל.

לדבר על זה, כשצריך

הדיבור עם הנער בנושא זה, חשוב גם מצד הביטחון העצמי והמשפחתי שלו. עצם התשדורת שהבן מקבל, שאביו מודע לקושי הגדול שלו, מחזק אותו, שותף ב"צרתו" ומכבד אותו על עצם ההתמודדות שלו, הוא דבר חשוב ביותר.

הבן של ה"חפץ חיים" סיפר שאבא שלהם דיבר אתם על כך שכל פרק זמן של כמה שבועות אדם עשוי לראות קרי באופן טבעי, מבחינה פיזיולוגית, ובלי שיש בו אשמה כלשהיא. גם הרב שלמה וולבה מביא את זה ב"עלי שור". צריך לדבר גם על כך עם הנער, כבר בגיל שבו הדבר עשוי לקרות, כדי שידע שאם זה קורה, ללא הרהורים וללא חלומות בעניין, זה דבר טבעי לחלוטין, ואין להתרגש מזה כלל. יש נערים שנופלים ברוחם מאוד, על לא עוול בכפם, משום שאינם יודעים זאת.

נישואין מוקדמים

בהלכה מוגדר שאדם אשר "יצרו טורדו", אסור לו לדחות את גיל הנישואין מעל לגיל 18. גיל הנישואין הוא מאוד אינדיבידואלי, אבל השיקול הזה גם הוא שיקול מרכזי. מבחינה זו, אפילו נער בן 15 יכול להיעזר בידיעה זו, משום שהוא יודע כבר עכשיו, שהטווח שבו הוא צריך לשמור על עצמו ולהלחם עם יצרו, הוא לא כל כך גדול. יכול להיות שכשהוא יגיע לגיל 18 הוא יגלה שיצרו כבר לא טורדו, אבל עצם הידיעה שזו אפשרות ריאלית, יכולה לעזור לו בהתמודדות עכשיו.

 גבולות רחבים אבל ברורים

הגבולות שמציבים לילדים, צריכים להיות רחבים וברורים.

רחבים – לא לאסור את מה שלא צריך ולא נאסר בהלכה.

וברורים – שיהיה ברור מה כן ומה לא, מה מותר ומה אסור. לא בערך. אילו ספרים מותר לקרוא, אילו שירים מותר, אילו שירים אסור. מה ההגדרות ההלכתיות. הרבה נערות בציבור שלנו, לא יודעות בדיוק מה גבולות הצניעות: עד המרפק? "שואף" מרפק?… ברגע שלא ברור, זה בדיוק המקום שבו יצר הרע מוצא את הפירצה להיכנס. זה "טרף קל" בשבילו. לכן ההגדרות חשובות ביותר. ומה שלא ברור להורה – שיברר ויחליט כמה שיותר מהר.

עבודת ה' של ההורים

גם ילדים, אבל בעיקר נערים, צריכים לראות שאבא ואמא שלהם עובדים את ה' יתברך באמת, ולא רק באופן חיצוני. כשאבא מתפלל – הוא מתפלל! ואלול אצלו – זה אלול! הימים הנוראים – הם אכן "נוראים"! ושבת היא שבת, ולימוד תורה חשוב לו מאוד.

אדם שעדיין לא התעורר לעבוד את ה', הגיל של הילדים שלו צריך לעורר אותו. כי בבית שיש רק מאפיינים דתיים, בלי לב אמיתי – אז הילד שואל "מה העבודה הזאת לכם", כי העיקר חסר מן הספר.

כאשר נער רואה שהמחנך שלו רחוק מעבודת המידות, שהוא מתעצבן בקלות, שהוא אינו מודה על טעותו, או שאבא מתקוטט עם אמא – הוא לא יכול לקבל שהתורה היא באמת "תורת חיים". זה לא אומר שההורים צריכים להיות מושלמים, אבל זה כן אומר שצריך לעבוד כל הזמן בכיוון של השתלמות. כאשר נער רואה שיש עבודה – זה כבר לא משנה להיכן הגעת בעבודתך.

מדהים עד כמה בעיה במידות לא ישרות ובחוסר אמיתיות, עלולות לגרום שנאבד את הנוער שלנו. היום אי-אפשר להיות זייפנים ואי-אפשר להיות שקרנים. השקר פשוט נופל לצדדים. כיום יש "מסננת של אמת". לקראת הגאולה המסננת הזו עובדת חזק. הקב"ה לא מאפשר לחסות בצל כל מיני בניינים שאינם אמיתיים, גם אם כלפי חוץ הם משדרים המון עוצמה. זה דבר שמוכיח את עצמו בצורה חזקה ואפילו אכזרית. המציאות טופחת על הפנים. מחנך שלא אמון על עבודה חינוכית עם עצמו, על האמת שלו, על עבודת ה' אותנטית, לא מסגרתית- חיצונית, לא מצליח להעביר את היהדות הלאה.

יש בדורנו תביעה מאוד חזקה למחנכים, להיות עבדי ה' באמת.

נתחזק כולנו לעבוד את ה' יתברך ונזכה לבנים ובנות עוסקים בתורה ובמצוות!

הרב שמואל טל, ראש ישיבת תורת החיים

התפרסם בעלון קוממיות