תגית: תפילה

פרשת וארא

1. "ויאמר אליו משה, כצאתי מן העיר אפרוש את כפי אל ה'" (שמות ט, כט)

 

שאלה לדיון: להתנדנד בתפילה

האם לדעתכם טוב להתנדנד ולפרוש כפיים או לקרוא בקול רם בעת התפילה, או שעדיף להתפלל ללא תנועה כלל? מדוע?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

 

א. אורחות צדיקים, שער האמת:

צריכה להיות התאמה בין התנהגותו החיצונית של האדם לבין הרגשותיו וכוונותיו הפנימיות. אדם המתנועע כלפי חוץ בזמן התפילה וליבו ומחשבותיו נתונים לעניינים אחרים, אין עבודתו אמיתית.

…אבל אם התפלל בהנעת שפתיו אל הכותל ומחשב בענייני העולם, ויקרא בלשונו וליבו בעניין אחר, או שיחשוב להתכבד איך קולו ערב כדי למצוא חן העיני בני אדם לקבל מהם שבח – אז אין עבודתו אמת, והוא מאותם שנאמר עליהם:  " קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם" (ירמיה יב, ב). לכך אנו מתפללים: "וטהר ליבנו לעבדך באמת" – שנעשה כל עבודתנו באמיתות ולהאמין בלב ונפש חפצה, ולא מפני אנשים ולא בשביל ממון או רעות רוח.

 

ב. רמח"ל מסילת ישרים, בביאור מידת הזריזות:

התנועה החיצונית יכולה להוליד באדם התלהבות פנימית.

כמו שהזריזות הוא תולדת ההתלהטות הפנימי, כן מן הזריזות יוולד ההתלהטות. והיינו, כי מי שמרגיש עצמו במעשה המצווה כמו שהוא ממהר תנועתו החיצונה, כן הוא גורם שתבער בו תנועתו הפנימית  והחשק והחפץ יתגבר בו וילך. אך אם יתנהג בכבדות בתנועת אבריו, גם תנועת רוחו תשקע ותכבה. וזה דבר שהניסיון יעידהו. ואמנם כבר ידעת שהנרצה יותר בעבודת הבורא יתברך שמו הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה…"צמאה לך נפשי", ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שיימשך מזה שתיוולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית.

 

ג. הרב יהושע שפירא, קרוב אליך, גיליון 106:

מצד אחד, אדם צריך לנהוג בדרך שתרומם אותו ותקרב אותו יותר לקדוש ברוך הוא, אולם מצד שני, כיוון שתנועות חיצוניות בזמן התפילה אינן חובה הלכתית אלא מידת חסידות, אין לנהוג כך כאשר הדבר פוגע בסביבה או כאשר מגנים אותו על כך.

החת"ם סופר אמר שהשולחן ערוך מחייב את כל ישראל בשווה, אבל בעניינים של חסידות צריך כל אחד ללכת בדרך שמרוממת אותו ומקרבת אותו לה' יתברך, ובה לדבוק.

כך גם בעניין התפילה. אדם צריך לבחור בדרך שמקרבת אותו לה', דרך שמעוררת בו יותר דבקות אלוקית.

יחד עם זאת, במקביל לבדיקה הפנימית מה מרומם אותנו, יש לבדוק את ההתאמה של מעשינו לסביבה בה אנו פועלים. הרמח"ל מסביר בספר מסילת ישרים כי דווקא בענייני חסידות צריך לשקול היטב את התוצאות, שלא יבוא על ידי חסידותו לידי תקלה או פגיעה בסובבים אותו. ואפילו אם יגרום להם לגנות אותו שלא בצדק, גם זו סיבה שלא לנהוג במידת חסידות.

 

 

 

2. ויאמר ה' אל משה, אמור אל אהרן נטה את מטך והך את עפר הארץ וכו' (שמות ח, יב)

שמות רבה י, ז: אמר רבי תנחום, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, עפר שהגן עליך כשהרגת את המצרי, אינו דין שילקה על ידך. לפיכך לקו ג' מכות אלו על ידי אהרן.

 

שאלה לדיון: הכרת טובה

מדוע לדעתכם קשה לנו לפעמים להכיר טובה אחד לשני? אילו תירוצים אנחנו נותנים לעצמנו על מנת להתחמק מהכרת הטובה? והאם לדעתכם כאשר עושים טובה למישהו צריך לדאוג שידע על כך?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

 

א. הרב אביגדר נבנצל, שיחות לספר שמות, שיחה א':

קשה לנו לפעמים להכיר טובה לזולת, משום שזה נתפס כהודאה על חולשה. לא נעים לנו להודות שלא הסתדרנו בעצמנו והיינו זקוקים לעזרתו. כתוצאה מכך, אנו מסבירים לעצמנו כי הטובה  שעשה עימנו אינה גדולה כל כך, וכי אין צורך שנודה לו. התורה רוצה כמובן שננהג אחרת.

הבעת תודה כרוכה בבושה מסוימת. לא נעים להודות שלא הצלחתי להסתדר בכוחות עצמי. על כן פועל בלב הרדם מנגנון משוכלל, שמנסה בדרכים שונות להניא את האדם מלהודות. מערכת זו פועלת, להפחית בעיני האדם מערך הטובה שנעשתה עבורו, לשכנע את עצמו שהוא אכן לא היה זקוק לאחרים. ובעקבות השפעה זו על ההכרה – כשהוא מתחיל להאמין (לעצמו..) שבעצם לא הטיבו עימו – באה התחמקות מהכרת טובה מילולית או מעשית.

כדי שנבין במה בדיוק הדברים אמורים, נביא מדגם קטן של תירוצים עצמיים כאלה העולים בליבנו מדי פעם. תירוצים בהם מרגיע האדם את מצפונו מלהכיר טובה למי שהיטיב עימו:

א. "הוא אמנם עשה לי טובה – אבל שילמתי לו, ואולי אפילו יותר מדי. נדמה לי שהוא כבר חייב לי".

ב. "מה הוא כבר עשה? זה בכלל לא עלה לו במאמץ!".

ג. "זאת נקראת טובה?! הרי זה בקושי הועיל לי במשהו, הייתי מסתדר גם בלעדיו".

ד. "הוא באמת עשה משהו – אבל אם אני לא הייתי מתאמץ בעצמי, זה לא היה שווה מאומה".

ה. "הוא בכלל לא התכוון לטובתי! הוא עשה זאת לעצמו. במקרה זה הועיל גם לי".

ו. "כל מה שהוא יעשה בשבילי, לא יוכל להשתוות לטובה שפעם עשיתי עבורו".

כל אחד מכיר עוד ועוד דוגמאות לתירוצים כגון אלה, שמקורם הוא כאמור, בקושי הנפשי של המקבל, להכיר ולהודות שהוא אכן נזקק לעזרת הזולת. אבל התורה רוצה שננהג אחרת. התורה מחנכת אותנו, פעם אחר פעם, להכיר טובה ולא להתחמק בתירוצי סרק… האדם נקרא להכיר טובה לא רק למין האנושי, אלא גם לבעלי החיים, ואפילו לדומם חסר התנועה.

 

ב. הראי"ה קוק, עין איה שבת דף י, יד "הנותן מתנה לחברו צריך להודיעו, שנאמר לדעת כי אני ה' מקדשכם":

הכרת הטובה היא העמוד המוסרי הגדול ביותר, אשר יוביל את האנושות כולה להכיר בטובותיו של הקדוש ברוך ולהאמין בו. לכן, כשאדם עושה טובה לחברו, אף על פי שאינו עושה זאת על מנת שיכיר לו טובה, ראוי שיודיע לחברו על הטובה שעשה לו. כי בעקבות כך יודה לו חברו, ועמוד הכרת הטובה יתחזק בעולם. 

הכרת טובה היא העמוד המוסרי היותר גדול ונשגב, שכשיתפתח כל צרכו בליבות בני אדם יהיה עוזר מאד אל התיקון הכללי…

לכשתתגדל האנושיות והכוחות המוסריים יתפתחו יפה, עד שיהיה ראוי להכניס בלב, באורח ישר וטבעי, גם רעיונות יותר גדולים ואדירים, יופיע כוח ההכרה הזאת באור גדול, עד שתשפיע רב כוחה על כל העלילות האנושיות הכוללות והפרטיות, וכל כך תהיה פועלת בחזקת ידה עד שתעורר בחיל את הלבבות לדעת את ה', להכיר כי הוא הוא המטיב באמת, ולהכיר גם כן את הדרכים שבהם נוכל להביע רחשי הכרתנו את טובותיו הנישאות…

על כן, כל מה שיבוא לידינו להשריש בלב בני אדם וליתן מקום לכוח הנעלה של הכרת טובה שיגדיל ויצא אל הפועל, היא עלינו חובה גדולה, למען תת דרך ליסוד הנעלה שעתיד לקחת חלק גדול בתיקון העולם הכללי, להיות מתחזק ומתרחב.

על כן, הנותן מתנה לחברו, שכפי הנימוס האנושי בהיוודע למקבל יימלא לבבו רגשי הכרת הטובה, לימדונו חז"ל שלא ימנע הטוב הזה להיות יוצא מן הכוח אל הפועל, אם שהנותן איננו חפץ לא בהכרת טובה ולא בתשלומי תודה. אבל היסוד המוסרי שעתיד להיות נוטל חלק גדול בהטבת המציאות ראוי לטפחו וליתן לו מקום להתרחב, וכל רגש קטן מצטרף אל התיקון הכללי כשיוכר בכל כוחו.

 

 

שאלה פותחת: לכל איש יש שם

"וארא אל אברהם וכו' ושמי ה' לא נודעתי להם" (שמות ו, ג)

 

כיצד אתם מרגישים עם השם שלכם?

באילו מצבים, אם בכלל, אתם מעדיפים שלא ידעו את שמכם?

איזה שם אתם אוהבים במיוחד?

 

 

 

 מעוניינים ברעיונות נוספים לשולחן השבת?

פותחים שולחן – לפרשת וארא

עלון 'סוגרים שבוע' להדפסה – לפרשת וארא

 

לא קם בבוקר

לא קם בבוקר

שאלה: בני בן ה-17 הוא תלמיד כיתה י"ב. המשמעת הלימודית התרופפה, ובני מנצל זאת לרעה. הוא מזלזל בלימודים, נעדר מהם לעיתים תכופות. הוא קם בבוקר מאוחר. זה מאוד מדאיג אותי. בתחילה, ניסיתי להעיר אותו, אבל זה הגביר את המתח בינינו. עכשיו, אני מניחה לו לישון, אבל אינני יודעת האם אני נוהגת נכון. אני חוששת שהמצב ילך ויחמיר.

תשובה: דבר ראשון צריך לזכור שיש לנערים מתבגרים צורך גדול בשינה. מסתבר שהם צריכים את זה גם בשביל הצמיחה הפיזית וגם בשביל ההתפתחות הרגשית והרוחנית שלהם. המשמעות היא שה'מום'  הזה הוא 'מום עובר'. אני מעריך שרוב מוחלט של בני הנוער הישנוניים גדלים להיות מבוגרים עירניים וחרוצים.

השאלה היא, אם כך, כיצד להפחית את הנזקים העכשוויים הנגרמים מההתעוררות המאוחרת על חשבון התפילה והלימודים. חשוב לציין, שלפני שמתייחסים לבעיה כבעיה חינוכית חשוב לשלול קיומה של  בעיה רפואית. לעיתים הבעיה היא אמיתית וזקוקה לטיפול רפואי. אם יש חשד כזה אזי קודם כל חשוב להתייעץ עם רופא. יצויין שקיימת היום מוּדעוּת גבוהה לבעיות שינה וישנן מעבדות שינה שבהן דברים אלו נבדקים.

בהנחה שאין בעיה רפואית, נפנה לתגובתנו החינוכית:

אפשר לשאול מושגים מעולם התעסוקה והעבודה. מסתבר שכשיש לנער מחוייבות להגיע לעבודה (הטוב ביותר הוא שהבן יתנסה בעבודה בחופש) או למטלה אחרת שלו (כגון יציאה לטיול) הוא מצליח לקום ולתפקד עצמאית. התפקוד במסגרת הלימודים אמור להתדמות למחוייבות המסגרתית לעבודה.

זה המקום לזכור ולהזכיר לבן שהזכות להיות במסגרת לימודית עד גיל 18 (ומעבר לכך) הוא זכות ומתנה שהחברה מעניקה לצעיריה. האופציה האחרת במדינות אחרות היא הצטרפות למעגל העבודה בגילאי 16-17. כל נער ונערה נהנים בכל שנת לימודים מהשקעה של החברה וההורים בסכומים של עשרות אלפי שקלים. ה'תמורה' להשקעה זו אמורה להיות צמיחה, למידה והתפתחות. תפקוד ראוי במסגרת הלימודית הוא חלק מה'תמורה' המצופה.

בנוסף לזה, חשוב לזכור שהעימוּת עם מתבגר עייף וישנוני בשעות הבוקר היא קשה מאד. צריך לשמור את הדרישות ללילה שלפני, עם דרישה ללכת לישון בזמן סביר. צריך לתכנן יחד את תהליך ההתעוררות וכיצד הנער רוצה לעמוד במשימת ההתעוררות. האם הוא רוצה להתעורר לבד? האם הוא מבקש את עזרתנו?

חשוב לדבר בגלוי עם ביה"ס על מערכת הציפיות מהתלמיד. האם ביה"ס נוקט בסנקציות? אם כן, אפשר להגיע לחשיבה משותפת כיצד 'לקנוס' את הבחור המסרב להתעורר.

כל האמור לעיל הוא נכון גם למחוייבות שלנו כלפי קיום מצוות ק"ש ותפילה בזמנה ובמנין.

התרופפות המסגרת בביה"ס אינה הרשאה לזלזל בק"ש ובתפילה. מאידך, בגיל 17 – מדובר בחובה של הנער ולא של הוריו.

שיקוף של ההתנהלות הבעייתית ('אתה הולך לישון מאוחר ולכן לא ממלא את חובותיך כלפי הקב"ה וכלפי המסגרת שלה אתה מחוייב') תעזור. גם אם היא לא תשיג תוצאות מיידיות – המסר הנכון והאמיתי יחלחל.

בהצלחה.

הרב יוני הולנדר, מנהל בית המדרש התיכוני אור תורה אריא"ל, רמות, ירושלים, ויועץ זוגי

עוד מאמרים מהרב הולנדר בלב אבות:

לבן שלנו יש חברהשמענו שלבננו יש חברה… אנחנו מתנגדים עקרונית לחברות בגיל הזה…

מבחני קבלה לישיבות תיכוניותמבחני הקבלה לישיבות התיכוניות באופק. הבן נבוך. אתם נבוכים. קבלו מורה דרך קצר.

מסע לפוליןעל מסע לפולין – דילמות חינוכיות, ליווי ותמיכה הורית

´קצרים בתקשורת´ – התמודדות עם בת ´מרדנית´: בגיל 16 מנסה המתבגרת להגדיר את זהותה האישית. הדבר כרוך לעיתים בהתנהגות חצופה, בבדיקת גבולות ובעימותים חוזרים ונשנים. הרב יוני הולנדר נותן כלים לאב הנמצא במערכת תקשורת בעייתית עם בתו.

הדרכה מול לימודיםלאיים על הפסקת ההדרכה כשהיא כנראה פוגעת בלימודים? על איבחון הסיבה האמתית

חברים בעייתייםהבן שלי התחבר עם חבר´ה בעיתיים ביותר…

חינוך לצניעותכיצד מחנכים לצניעות? עקרונות וטיפים

ילד מושעה בביתהשעו את בננו מהלימודים. מאז הוא מתבטל ולא עושה שום דבר כדי לנסות לחזור ללימודים…

"הורות והתבגרות" בנושא: חינוך למצוות בשמחה בגיל ההתבגרות

להאזנה להקלטת התוכנית:



 

הרב זאב קרוב,
מרצה בנושא חינוך ילדים, לשעבר ראש הישיבה התיכונית קרני שומרון

הפסיכולוגית יעל שפר

לרשימת הקלטות השידורים של התוכנית "הורות והתבגרות"

.

עוד עם הרב זאב קרוב בלב אבות:

התמודדות עם משברים בגיל ההתבגרות – איך מתמודדים עם משברים דתיים בגיל ההתבגרות? האם בעיות גיל ההתבגרות הן תופעה של העדן החדש? איך נבין את מה שהנערים עוברים? ומה אפשר לעשות?

מבחן התוצאה או מבחן הדרך? – על חשיבות החינוך לדרך נכונה ולא לתוצאה

החינוך החיובי – מהות החינוך- "אל תעשה" או "עשה"?

עין טובה על ילדינו  – על החשיבות לדון לכף זכות את ילדינו למרות הקושי שבכך..

גיל חינוך-עד מתי? – עד איזה גיל מותר להורים לחנך את ילדיהם? ומדוע?

בני קנה אייפוד ללא אישור – על אייפוד, אמון וחינוך לעצמאות

 

 

 

 

 

פרשת קורח

1. "ויפלו על פניהם ויאמרו א-ל אלוקי הרוחות לכל בשר וכו' " (במדבר טז, כב)

 

 

שאלה לדיון: לרצות להתפלל

כיצד לדעתכם ניתן להפוך את התפילה ממעמסה לרצון? איך נצליח להתייחס לתפילה כמתנה – עניין שאנו חושקים בו, ולא כעוד משימה שיש לסמן עליה וי?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

 

  • הראי"ה קוק, עולת ראיה, ענייני תפילה, הדרכת התפילה וחלקיה:

לפני התפילה עלינו לצייר לעצמנו כמה נפשנו חלושה ורחוקה מהקדוש ברוך הוא, וכמה כבד לנו בלעדיו. כך יתעורר בנו הרצון והצורך לשפוך את שיחנו לפני אבינו שבשמים. באופן זה התפילה תהיה עבורנו הזדמנות להתחזק ולהוסיף כוח, במקום לחוש כי היא מכבידה עלינו. 

"רבי אליעזר אומר העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים, מאי קבע, אמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי אושעיא, כל שתפילתו דומה עליו כמשאוי." לפני התפילה צריך להיות ציור הנפש כאילו היא נחלשת ממשא קדרות הרעיונות, הרחוקים ממושגי השלמות ואור פני מלך חיים, ורק בזאת תיגול מעל  ליבה המשא אשר יכבד עליה, בשופכה שיחה לפני יוצרה ואביה שבשמים. ובזה תוסיף אומץ ותחת רוח כהה תעטה מעטה ששון ורוח חדשה בעוז וחדוות ה' תהיה עומדה. אבל כשחסר הציור האמתי הזה, ותחת אשר מתכונת התפילה הראויה היא להוסיף אומץ ולהחליף כוח בנפש ורגשותיה, עוד תוסיף ליגעה, אין זאת צורת התפילה השלמה. שהיא צריכה לבוא מצד הרגש הפנימי, ולא מצד קביעות חובה חיצונית, שאז בהכרח תהיה דומה כמשאוי.

 

  • ריה"ל, ספר הכוזרי, מאמר ג, ה:

החסיד אינו מתייחס אל התפילה כאל עניין שבשגרה. הוא מצרף אל מילות התפילה מחשבה וכוונה. בדרך זו, הופכת שעת התפילה עבורו לגרעין הזמן ופריו, לחלק התמציתי ביותר של יומו. הוא מצפה לרגע בה יוכל לעמוד בתפילה ולהידבק בקדוש ברוך הוא, וככל שהוא מתרחק מן התפילה הוא מרגיש כבדות בנפשו.

אין תפילת החסיד דבר שבמנהג או שבהרגל, כשירת הזרזיר והתוכי, אלא כל מילה מחשבה עמה וכוונה בה. בדרך זו תהיה שעת התפילה לחסיד כגרעין הזמן ופריו, ושאר השעות תהיינה לו כדרכים המוליכות אל שעה זו, שלבואה הוא מצפה, כי על ידה הוא מדמה אל העצמים הרוחניים ומתרחק מן הבהמיים. וכשם שהיו לו שלוש עיתות התפילה שבכל יום – פרי יומו ולילו, כך יהיה לו יום השבת לפרי השבוע, כי יום זה מזומן להידבקות בעניין האלוקי. וכל עבודת החסיד היא ב'שמחה' ולא בכניעה – כמו שבארנו למעלה.

והנה ערך כל אלה לנפש הוא כערך המזון לגוף, שכן תפילת אדם טובה לנפשו, כשם שהמזון תועלת לגופו. וכן ברכת כל תפילה שורה על האדם עד שעת תפילה שאחריה, כשם שכוח הסעודה שסעד מתקיים בו עד שיסעד סעודת לילה. אולם ככל אשר תתרחק שעת התפילה תלך הנפש הלוך וקדור מטרדות העולם הבאות עליה… אך בשעת התפילה מטהר האדם את נפשו מכל מה שעבר עליה בינתיים, ומכין אותה לקראת העתיד.

 

  • שיחות נבחרות מליקוטי מוהר"ן תניינא, צז, צח:

בתפילות המסודרות עם הנוסח הקבוע ישנה התגברות של מניעים שונים המעכבים אותנו ומנסים לפגוע בהתעוררות הלב, אולם בשיחה שאדם עורך בינו לבין קונו מעבר לנוסח הקבוע, אין מניעים אלו קיימים וניתן להגיע דרכה להתעוררות הלב. כמובן שהשיחה אינה באה להחליף את התפילה הקבועה, אלא להוסיף עליה. כמו כן, הדיבורים עצמם, יש להם כוח לעורר את הלב אף אם נדמה לנו שליבנו אינו משתוקק כעת לקדוש ברוך הוא.

עוד שמעתי בשמו לעניין מעלת השיחה בינו לבין קונו, שאמר שעל תחינות ותחינות ובקשות הסדורות מכבר, כבר יודעים מהם כל המחבלים והמקטרגים, והם אורבים על הדרכים של אלו התפילות, מחמת שהם יודעים מהם מכבר. כמו, למשל, על הדרך הכבושה, הידוע ומפורסם לכול, שם אורבים רוצחים וגזלנים תמיד, מחמת שיודעים מדרך זה כבר. אבל כשהולכים בנתיב ודרך חדש, שאינו נודע עדיין, שם אינם יודעים לארוב שם כלל. כמו כן לעניין הנ"ל, כי השיחה שמדבר האדם עצמו בינו לבין קונו, הוא דרך חדש ותפילה חדשה, שהאדם אומרה מליבו מחדש, על כן אין המקטרגים מצויים כל כך לארוב. ואף על פי כן הזהיר מאד גם על אמירת שאר תחינות ובקשות, כמבואר בדברינו כמה פעמים.

עוד אמר לעניין התחזקות בהתבודדות ותחינות ובקשות, כי הדיבור יש לו כוח גדול לעורר את האדם, אף על פי שנדמה להאדם שאין לו לב, אף על פי כן כשידבר הרבה דברי התעוררות ותחינות ובקשות וכיוצא, זהו בעצמו שמדבר, הוא בחינת התגלות התעוררות ליבו ונפשו לה' יתברך, בבחינת (שיר השירים ה): "נפשי יצאה בדברו", שהדיבור בעצמו הוא התגלות הנפש והלב. ולפעמים על ידי שידבר הרבה, אף על פי שיהיה בלא לב כלל, אף על פי כן יבוא אחר כך על ידי זה להתעוררות גדול בלב ובנפש. והכלל, כי הדיבור בעצמו יש לו כוח גדול.

 

 

 

 

2. "כי כל העדה כולם קדושים… ומדוע תתנשאו?" (במדבר טז, ג)

 

שאלה לדיון: הבדלי מעמדות

האם לדעתכם התורה דוגלת בשוויון מעמדות או בהעמדת דרגות שונות בעם ישראל?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

  • הרב שלמה ריסקין:

בדתות אחרות ישנו הבדל ברור בין המעמדות השונים, בין כוהני הדת לבין אלו שאינם כאלה. אצלנו היטשטשו הגבולות הללו. כולנו חלק מהתפילה, ולא משנה מהו המקצוע בו אנו עוסקים. כולנו עטופים בטליתות ונראים ככוהנים.

היכנסו לבית כנסת בשבת רגילה: האדם המוביל את התפילות עשוי להיות הקצב המקומי. אדם אחר, רוקח במקצועו, פותח את ארון הקודש. השלישי אדריכל, קורא לאנשים לעלות לתורה, ומי שקורא את פרשת השבוע הוא אולי נער מתבגר. בתי כנסת רבים אף אין רב רשמי. בדתות אחרות יש הבחנה ברורה בין כוהני הדת לבין אלו שאינם כאלה. אבל אצלנו היטשטשו ההבחנות האלה. כולנו חלק מהתפילה. עם של כוהנים אנו. נסו לבקש מאדם שאינו יהודי, הנכנס לבית הכנסת כאשר כל הגברים עטופים בטליתותיהם והם מתנועעים בתפילה בעיניים עצומות, להבחין בין האנשים הרגילים לבין כוהני הדת. הוא לא יהיה מסוגל לעשות זאת, משום שכולנו נראים ככוהנים.

 

  • שפת אמת, פרשת קורח תרס"א:

הקדוש ברוך הוא נתן לישראל שתי קדושות. הקדושה הבסיסית יותר שייכת לכל ישראל ואין בה הבדלי מעמדות. הקדושה העליונה יותר לא ניתנה לכולם באופן שווה (כדוגמת קדושת הכוהנים), ואליה עלינו לנסות להעפיל כפי יכולנו. קורח ביקש להישאר בדרגה הבסיסית של הקדושה מבלי שתהיה לו נגיעה בקדושה העליונה יותר.

בפסוק כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו. בוודאי גם דברי קורח אלו אמת כי כל העדה כולם קדושים. אבל איתא שנתן הקב"ה לישראל שתי קדושות… וקדושה זו של כלל ישראל היא קדושה אחת. אבל בקדושה שלמעלה לא היה חלק לקורח ועדתו, ובזה כתיב ויבדל אהרן להקדישו קודש קודשים, אם כן הן שתי קדושות. וכמו כן תרומת מעשר, מעשר מן המעשר. העשירי קודש, ממילא מעשר מן המעשר הוא קודש קודשים. וקדושה זו היא מתנה מן השמים…

וקורח ועדתו בוודאי ידעו כי קדושת משה רבנו עליו השלום למעלה, אבל אמרו לא נעלה, ורצו להידבק במדרגה שלמטה. וזהו שנאמר ומדוע תתנשאו. מאחר שראו שהעדה אין יכולים להתמשך אחר מדרגות משה רבנו עליו השלום. אבל באמת הכול היה על פי הדיבור וכך רצונו יתברך שמו, שיהיה לבני ישראל חלק והתקשרות גם בקדושה שלמעלה, הגם שאינו בשלמות לפי מעשה התחתונים. ועל זה נאמר הווי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים…

 

  • הראי"ה קוק, אורות התחיה ד:

כשם שאדם פרטי, המתקרב לקדוש ברוך הוא, עושה זאת באמצעות כוחותיו הנעלים יותר ולא באמצעות נטיותיו השפלות, כך בגוף האומה, זקוקים אנו לחלק עליון יותר, לכוהנים היודעים את ה' באמת, על מנת לקרב את האומה כולה לקדוש ברוך הוא.

כשהאדם הפרטי מתקרב לאלוקים איננו מתקרב על ידי כוחותיו הפחותים, על ידי נטיותיו השפלות, כי אם על ידי העליונות שבקרבו. והצד העליון שבו ממשיך את הכול לצד החיים הבהירים האלוקיים. כן גם האורגן הלאומי, וגם האנושי, איננו ראוי ואיננו יכול להתקרב אל האלוקים בקוטנו, בכוחותיו הדלים, בהרגשותיו המהוממות ומטורפות בין גלי חיי החושים הטורפים אותו. אור האלוקים של  הקטנים מתקטן, ועל ידי השפעתו החוזרת מתקטן העולם כולו ומתדלדל.

לכן מאציל האדם חלק עליון מקרבו, מקרב קבוציו, לשם התקרבותו כולו לאלוקים. הכהן החסיד העליוני, המלא חסד ודעה עליונה, הוא יודע את האלוקים באמת, ועל סמך דעתו והרגשתו העליונה נסמך הוא העם כולו…

לעשות את האומה כולה כוהנת, בלא הדרגה, כולה חכמה, נזירה ויודעת אלוקים… זה אי אפשר כעת…

 

 

 

שאלה פותחת – דיון בסגנון קצת אחר

"ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים" (במדבר יז, כג)

אנו עומדים בסיומה של שנת הלימודים בה עמלתם בתחומים שונים.

אילו פירות קצרתם בסיומה של שנה זו? על מה עמלתם במיוחד במהלך השנה ושמחתם עתה לראות את הפירות?

איזה פרח גיליתם בעצמכם שלא שמתם לב לקיומו קודם לכן?

 

 

 

 

מעוניינים ברעיונות נוספים לשולחן השבת?

פותחים שולחן – לפרשת קורח

 עלון 'סוגרים שבוע' להדפסה – לפרשת קורח

להחזיר את הדתל"ש הביתה

העיסוק הגובר והולך בבעיית הדתל"שים מוביל, לעתים קרובות, לשיחות "ליל שבת" ולאנחות. במאמר זה, ובקצירת האומר, ברצוני להצביע על כמה רעיונות חינוכיים שאותם אני מבקש להעלות לדיון הציבורי על-מנת לצמצם את התופעה, ואולי אף לסייע להשיב את הבנים "הביתה".
בחיבורים קודמים1 ניסיתי להצביע על הסיבות והמניעים לעזיבת אורח חיים דתי על-ידי מתבגרים ובוגרים צעירים. הסיבות שעליהן עמדתי היו:
א. אי מתן אפשרות להתלבטות, להעלאת ספקות ולבחינת האמונה.
ב. הקושי לחנך למחויבות התנהגותית-הלכתית תוך מתן אפשרות להתלבטות אמונית.
ג. חוסר או חולשה בתחושת אותנטיות במישור הדתי. להלן אנסה לעמוד על האפשרויות החינוכיות לענות על שלושה צרכים אלו.א. חינוך דתי להתלבטותרבים סבורים כי קיימת סתירה בין חינוך להתלבטות לבין חינוך לאמונה. חינוך לאמונה נתפס על-ידי רבים כחינוך לקבל את מה שנאמר לך (או שנכתב) ללא ערעור או העלאת ספקות. הספקות והספקנות נתפסות, לעתים, כשליליות, כך שאם הן מגיעות יש לדעת "לטפל" בהן בזהירות. בכל מקרה עדיף שלא יגיעו ובוודאי שאין לחנך להתלבטות. רבים מהוגי הדעות היהודים עסקו בשאלה זו ולהלן נציין מעטים מהם.
בראון (2005)2 מנתח במאמרו את דעתם של גדולי ישראל, חסידים ומתנגדים, במאה ה-19 על האמונה התמימה וכנגדה על "החקירה". בין שפע מקורותיו ניתן למצוא מקורות רבים מאוד המעלים את חשיבות לימוד האמונה ובכללם את חשיבות העלאת הספקות מתוך מטרה ללמוד ולהגיע לתשובות.
וייס (1974)3 מביא בשם ר' נחמן מברסלב כי חיי יצירה אפשריים רק תוך חיים של ספקות. לא בעל התשובה הוא האידיאל, אלא בעל הקושיה: "עיקר העבודה, הבחירה כי נשאר מסופק תמיד".
הרב סולוביצ'יק (1975)4 במסתו "איש האמונה" מתאר את חשיבות העלאת השאלות על-ידי איש האמונה: "הידיעה בדרך כלל, והכרת עצמנו בפרט, נרכשת לא רק ע"י מציאת תשובות הגיוניות אלא גם ע"י ניסוח שאלות הגיוניות, אפילו אין עליהן תשובה" (עמ' 12). בהמשך מתייחס הרב סולוביצ'יק  ומסביר מדוע יש חשיבות לעצם העלאת הספקות (גם אם לא נמצאו להן תשובות): "השכל האנושי יש לו עניין בחקירה כנה של סתירה שאינה ניתנת לפתרון והמובילה לייאוש אינטלקטואלי ולענווה, לא פחות מאשר הוא מעוניין בפתרון אמיתי ואובייקטיבי של בעיה סבוכה, המעורר שמחה והמגדיל את ההחלטיות והתעוזה האינטלקטואלית" (עמ' 12).
הרב קוק ב"אורות האמונה" שולל את התפיסה שטוב שהאמונה תהיה אמונה תמימה – ללא ספקות וערעורים. הרב קוק רואה בכך חולשה וכותב: "אמונה שאין השכל מסכים לה, מעוררת קצף ואכזריות, מפני שהצד היותר עליון שבאדם, שהוא השכל, נעשה עלוב מחמתה"  (אורות האמונה, עמ' 101-102).
ב"אורות התורה" מציין הרב קוק כי הערעור, הספק וההתלבטות מהווים כוח מניע ללימוד, לבירור ולהעמקת האמונה. הרב קוק מתמצת את דעתו במשפט אחד: "… מכל מקום הספק הוא התחלה לפתרונים" (עמ' ת"ש).
הנזיר ר' דוד הכהן חינך את תלמידיו להיחשף לפילוסופיה כללית, גם להוגי הדעות שתורתם נראית כסותרת את האמונה היהודית, מתוך מטרה לגרום להם להתלבט ומתוך כך להעמיק לימודם והבנתם את התורה ולגבש את זהותם האמונית. בשיעוריו הרבה הנזיר לצטט את הפילוסוף פרנסיס ביקון: "מעט מן הפילוסופיה מביאה את האדם לכפירה, הרבה מביאה אותו לאמונה". באופן דומה אף נהג הנזיר עם עצמו. שוורץ (1999) מצטט את הנזיר שכתב ביומנו: "מספרים על בדחן, שם אצבע בין שתי עיניו, באחת צוחק ובאחת בוכה. כמוני, באחת פונה לחקירה וספקות, ובאחת לאמונה" (עמ' 155).

להלן יוצגו חמש דרכים לחינוך לעידוד ההתלבטות ולחשיבה ביקורתית בחינוך הדתי. ברצוני להדגיש כי איני מציע דרכים לטיפול במתלבטים או  דרכים להציע תשובות לשאלות. כוונתי היא לדרכים להעלאת התלבטויות כאמצעי חינוכי לגיבוש זהות אמונית.


1. קיום סמינריונים בבית החינוך


מקובל כיום "לצאת" לסמינריונים. בסמינריון משתמשים במתודות לא פורמאליות לעידוד התלבטות, לשאול שאלות ולקיום דיונים במסגרות פחות מחייבות עד "השעות הקטנות של הלילה". את הסמינריון מדריכים בוגרים צעירים המסוגלים, בזמן קצר, ליצור קשר חיובי, מקבל ואמפתי והמצליחים "להתחבר" עם המתבגר. לאחר כמה ימים שבים המתבגרים לשגרת הלימודים הפחות מעניינת (לדעתם). אני מציע "להכניס" את הסמינריונים לבית החינוך ולמערכת הלימודים. לעתים יתאימו למשימה ימים מיוחדים כגון ראשי חודשים, ולעתים ניתן "לעלות קומה" ולהקדיש לכך שעות במערכת השעות הקבועה. בחירת סוגיה הנמצאת במרכז השיח של המתבגר, שימוש באמצעים לא פורמאליים, יצירת אקלים המאופיין בקבלה, בהכלה, באמפתיה ובפתיחות, קיומן של פעילויות במסגרות רחבות (שכבה) לצד מסגרות מצומצמות, קיום דיונים (בסגנון "הייד פארק" או תחרויות "דביי" או דיון בפורומים בית-ספריים), יצירת אווירה "מיוחדת" וקיום פעילות פתיחה ופעילות סיכום תעודד את המתבגרים לעסוק בנושאים אמוניים אלו מתוך הנעה פנימית.

2. שיעורי אמונה


שיעורי מחשבת ישראל מיועדים, בראש ובראשונה, לסייע למתבגר לגבש השקפת עולם אמונית. ברצוני לטעון כי יש להעדיף שיעורי אמונה על פני שיעורי מחשבת ישראל. לימוד אמונה נבדל מלימוד מחשבת ישראל במטרותיו, בתכניו, במתודות הלימוד ובהערכה.  את ההבדלים פירטתי במאמר מוקדם, ובמאמר זה אזכיר רק את הנקודות המרכזיות הנוגעות לחינוך לאמונה.
במוקד לימוד אמונה נמצא המתבגר כאשר הטקסט משמש בו כאמצעי וכמסייע לגיבוש זהותו האמונית.  הטקסט הוא תנאי הכרחי, אך אינו תנאי מספיק ללימוד אמונה.
כיוון שעל כל מתבגר לגבש את זהותו האמונית, וכיוון שזהות אמונית זו חייבת להיות ייחודית, על המחנך להביא מקורות מגוונים (מתוך מבחר המותר על-פי גבולות הלכתיים ברורים) המציגים בכנות את ההתלבטויות הקשורות לנושא הנלמד. עליו להציג את המקורות לפני חניכיו, לעודדם ולכוונם לנסות ולחפש את המקורות והעמדות עמם הם מזדהים.
רצוי שמתודת לימוד אמונה תהיה הדיון. בדיון עולות שאלות, התלבטויות וספקות, ואין צורך להציג בו תזה ברורה. המתבגר המתלבט מבין כי הוא אינו היחיד שמתלבט, רבים מחבריו מתלבטים, ולעתים גם מנחה הדיון עצמו מתלבט. בנוסף, מבין המתבגר כי לאי קביעת העמדה (בינתיים) תפקיד חינוכי חשוב. כאשר אינני יודע, כאשר טרם גיבשתי את עמדתי, או כאשר נותרו לי שאלות פתוחות אני מתוסכל, במובן החיובי. במילים אחרות, נושאים שאינם פתורים יהוו בעבור המתבגר המתלבט פתח ללימוד, לניסיון לשאול בוגרים ולליבון הנושא. לא פעם מסתיים הדיון, באופן זמני, בכך שהמנחה (או חבר אחר) יקבלו על עצמם להכין, לקראת הפגישה הבאה, מקורות לליבון הסוגיה. באופן זה משמש המנחה מודל לחיקוי למתבגר המתלבט המבין כעת כי תוצאת ההתלבטות היא לימוד מתמשך.
כאמור לעיל, מטרת שיעורי אמונה היא גיבוש המערך האמוני האינדיווידואלי ולכן על המשוב לבדוק את ההתקדמות של גיבוש זה. שאלות הבודקות זאת תתחלנה, לעתים קרובות, במילים "חווה דעתך ונמקה".
ברצוני להדגיש כי אינני מציע לוותר על שיעורי מחשבת ישראל. נהפוך הוא, בשיעורים אלו ילמדו המתבגרים טקסטים אשר ישמשו בסיס לדיונים בשיעורי אמונה. המתבגר הדתי חייב ללמוד, להבין ולדעת את דעותיהם של הוגי הדעות בנושאים אמוניים רבים. הצעתי היא להפריד, בשלב הראשון, בין שתי המטרות שהוזכרו לעיל וליצור שתי מסגרות לימוד מובחנות ואחר כך לשלבם לשיעורים שבהם מתחילים ללמוד טקסט ועוברים לדיון.


3. פתיחת פורומים באינטרנט וקו חם למתבגר הדתי


קיום דיונים מצריך תנאי-קדם ואקלים של פתיחות, אמון ושיתוף. ללא תנאים אלו יתקשו המתבגרים לחשוף את לבטיהם בפני מנחה הדיון ובפני הקבוצה. פתיחת פורום באינטרנט וקו חם עשויים לפתור בעיות אלו. בפורום לדיון באינטרנט יכול כל אחד לפנות, בעילום שם, ולהתדיין. דיון כגון זה יכול להיות מלווה בפנייה למומחים ובליווי מחנכים. דיון בפורום באינטרנט חסר, אמנם, את האווירה האינטימית והחשיפה הקיימת בקבוצת דיון שבה חבריה מכירים זה את זה. שימוש באינטרנט מוצע כאלטרנטיבה במקרה שאין אפשרות לקיום דיון  פתוח וכן. לעתים האנונימיות ואי האינטימיות מהוות יתרון, ויש מתבגרים שזו הדרך היעילה שלהם לבטא את התלבטויותיהם.
לקו טלפוני חם יתרונות דומים לפורום, אלא שהוא חסר את הקבוצה המתדיינת. יש מתבגרים החוששים לחשוף את התלבטויותיהם, אפילו באופן אנונימי. בנוסף, יש מקרים שבהם מצוקות קיומיות ואמוניות של מתבגר שונות מההתלבטויות הנפוצות, וקו חם עשוי לסייע. היתרון היחסי של הקו החם הוא במומחה המקשיב ומשוחח עם הפונים. אין מתפקידו של המומחה לספק תשובות, אלא להיות קשוב ואמפתי.

4. מפגשים מכוונים עם נוער "לא דתי" או דתל"שים


קיימת כיום מגמה של יצירת מפגשים עם נוער לא דתי מתוך מטרה של אחדות ישראל או לחשוף את הנוער לעמדותיהם של המתבגרים השונים. ניתן לנצל מפגשים אלו ולכוונם למטרת העלאת ההתלבטויות של המתבגר הדתי כאמצעי להגברת ההנעה לעסוק בנושאים האמוניים לצורך גיבוש הזהות האמונית.  מתבגר דתי סיפר לי על מפגש כגון זה, ותיאר שני ר"מים (רב מחנך) תוך הנגדה ביניהם. ר"מ אחד עמד בצד וחייך לעצמו, בעוד האחר התערב בדיונים תוך שהוא "מנפק" תשובות וטענות נגדיות לטענות המתבגרים הלא-דתיים. לאחר המפגש שאל המתבגר את הר"מ שחייך מדוע לא התערב ומדוע חייך. הר"מ ענה לו: "עכשיו אתם תרצו ללמוד". המתבגר כינה את הר"מ המחייך "ר"מ אמיתי" ואת המתערב "ר"מ מזויף". טענתו הייתה כי מטרתו של הראשון הייתה לחנך את חניכיו, בעוד האחר חשש ממה יחשבו המתבגרים שאינם דתיים ולא היה ממוקד בחניכיו.
יש להכין בקפידה את המפגשים בין המתבגרים הדתיים והלא-דתיים. יש לבחור  בתשומת לב את קבוצות הדיון, להכין מקורות שונים ומגוונים לדיון ולא להסתפק רק במקורות "דתיים מסורתיים". כמו כן יש להכין את המתדיינים ולחשוף אותם למטרות המפגש ולסכם את המפגש הן במליאה המשותפת והן בהמשך הדיונים בקבוצות הומוגניות.
מפגשים עם דתל"שים מאיימים על מחנכים רבים, שכן הדתל"שים מבטאים כשלון חינוכי של המחנכים, וחשיפת חניכיהם לסיפורם של הדתל"שים נראית להם מסוכנת. נראה לי כי מפגשים מכוונים ומתוכננים עם אנשים שבשלב כלשהו בהתבגרותם עזבו את החברה הדתית עשויים לסייע לגבש זהות אמונית. רבים מהדתל"שים אינם רואים בהחלטתם הישג. נהפוך הוא, רבים טוענים כי הם בעמדת המתנה וכי עליהם יהיה להחליט בקשר לזהותם האמונית. כאשר הם נשאלים על חינוך ילדיהם, רבים מהם אומרים כי טרם החליטו לגבי זהותם וכי לקראת בניית משפחתם והולדת ילדים יהיה עליהם לגבש אותה (פישרמן, 1998, 2000). שיחה פתוחה, כנה ומובנית  עשויה לחשוף את המתבגר הדתי לחשיבות ההתלבטות, ליתרונות שבהתלבטות בזמן השהייה במערכת החינוך ולאפשרויות השונות "לטפל" בהתלבטויות. המתבגר הדתי עשוי להזדהות עם השלבים המוקדמים בחיי הדתל"ש. הוא עשוי לנבא לאן הוא עלול להגיע אם לא "יטפל" כראוי בהתלבטויותיו, לדרוש מעצמו ומסביבתו ליצור אקלים תומך התלבטויות שיסייע לגיבוש הזהות ובכך להקל עליו את דרכו.   יהיו שיטענו כי הדבר מסוכן וכי עדיף לנקוט בגישה של "אל תעירו ואל תעוררו". אני מתנגד לעמדה זו משתי סיבות פרקטיות עיקריות: האחת  – אם לא נחשוף אותם בצורה מכוונת, קרוב לוודאי שהם יחשפו לתופעת הדתל"שים ללא הכוונה. אמצעי התקשורת מלאים בכתבות צבע על דתל"שים, בעוד שהמתלבטים והלא בטוחים בדרכם אינם מגיעים לכלל חשיפה. מדרך הטבע אמצעי התקשורת מבליטים את אלו התוקפים, ובחריפות יתירה, את מערכת החינוך. טענתי השנייה היא כי עדיף לחשוף את המתבגרים בצורה מכוונת לתופעה ולמניעיה כאשר ניתן לטפל בשורשיה – לחנך להתלבטות, וכאשר המתבגרים נמצאים עדיין במערכת החינוך. עדיף שלא לעצום עין ולקוות ש"לי זה לא יקרה".

5. פיתוח נרטיב


נרטיב, לצורך דיון זה, הוא סיפור חיים הנכתב על-ידי המתבגר או הבוגר הצעיר לצורך גיבוש זהותו. שטראוס (1959)5 הדגיש את סיפור חייו של הפרט כביטוי אוטנטי לזהותו. לדעתו, האדם מסדר את חייו ונותן להם משמעות ובכך הוא בוחן את תחושת זהות האני שבקרבו. גם שותר וגרגן (1989)6 דימו את זהות ה"אני" של האדם לסיפור אשר עובר שינויים מדי פעם במטרה לתת את ההצדקה האישית של האדם לעולמו ולתפקידו בעולם. סיפור חיים זה קושר עבר, הווה ועתיד ובכך הוא מוביל לתחושת המשכיות ומטרה בחיים.
המתבגר (או הבוגר הצעיר) מתבקש לכתוב את סיפור חייו בראי אמונתו. לעתים ההוראה המכוונת היא לראיין את עצמו. הוא מתבקש, בתחילה, לכתוב את קורות חייו ואת התפתחותו האמונית ללא סדר מיוחד. לעתים קרובות מתבקש המתבגר לכתוב, ללא ביקורת ובאופן ספונטאני, במשך שבוע עד עשרה ימים כל מה שעולה בדעתו שקשור, בצורה כלשהי, לאמונתו. הנושאים שעולים קשורים לעברו של המתבגר, לחבריו ולראייתו את עתידו. הנושאים הקשורים לעבר כוללים את משפחתו של המתבגר, את הדרך שבה הוא רואה את אמונתם ורמת התנהגותם הדתית של הוריו ובני המשפחה האחרים, את בתי הספר שבהם התחנך, שיעורי יהדות, שאלות וספקות שהיו לו, אנשים עמם יכל להתייעץ, תנועת הנוער, קבוצת השווים, חוויות מהעבר אשר יכולה להיות להם איזושהי נגיעה לאמונתו ועוד. לאחר הכתיבה מתבקש המתבגר לנסות לארגן את מה שכתב על-פי סדר כרונולוגי, או על-פי סדר נושאים שבהם הוא בוחר. בשלב זה מוסיף המתבגר ומשלים פרטים נוספים שבהם הוא נזכר או הנראים לו רלוונטיים. מנחה הנרטיב מקבל את החומר הכתוב ומגיב עליו. חשוב שהמנחה יגיב על הכתוב בכנות, בקבלה ובאמפתיה. אל לא להאשים, להטיף או לבקר. הוא עשוי לבקש מהמתבגר להשלים פרטים, להדגים, להרחיב ולכתוב מה הוא מרגיש כלפי הערות המנחה או כלפי אירועים שקרו לו. המתבגר מקבל את ההערות, מגיב עליהן ומרחיב. תהליך זה של כתיבה, הערות, תגובה והמשך עשוי להמשיך זמן מה. לעתים קל לנהל את הנרטיב באופן אנונימי מצד המתבגר. ניתן לבחור בכינוי או בשם עט אליו יתייחס המנחה. לעתים (כאשר מתקיימים תנאים של אמון, פתיחות ושיתוף פעולה) ניתן לקרוא בקבוצה נרטיב אנונימי והקבוצה יכולה להתייחס אליו על ידי הבהרות, הערות, הארות, שאלות למנחה ועוד. המנחה יכול להפנות שאלות לחברי הקבוצה כגון: מה ניתן היה לעשות במקרה…, או האם לדעתכם ההחלטה (או אי ההחלטה) הייתה מחויבת המציאות. תשובות החברים נקלטות על-ידי כותב הנרטיב ועשויות להשפיע עליו כפי שהן עשויות להשפיע על כל אחד מחברי הקבוצה. המנחה יכול להביא נרטיב של מישהו מקבוצה אחרת, להפסיד את השפעת הדיון על הכותב, אך לשמור ביתר הקפדה על האנונימיות.
מטרת הנרטיב אינה "לטפל" בשאלות, או לנסות לענות עליהן. נהפוך הוא, מטרת הנרטיב היא לעודד את התלבטות המתבגר הכותב ואת התלבטות חבריו על-ידי יחס חיובי, תומך ואמפתי להתלבטות כדרך לגיבוש הזהות האמונית.
המשותף לכל ההצעות הוא יצירת אקלים המעודד התלבטות ככלי אשר יעודד דיון (חיצוני ופנימי) בסוגיות אמוניות. המחנך כ"מנהל" הכיתה חייב ליצור מציאות חברתית המשלבת גיבוש חברתי עם מרחב מחיה . עליו לעודד ולסייע לחיים החברתיים, לפעילויות חוץ כיתתיות, להווי ייחודי של הכיתה, לחוויות משותפות ואפילו לדיאלקט ייחודי. בנוסף, וכהשלמה, עליו לחנך את המתבגרים לסובלנות לשונה (המתחילה ביחס החברתי לשונה בכיתה), לעודד הבעת דעות שונות ולא קונפורמיות, לקבל את החבר הלבוש או המסופר באופן שונה ועוד. על המחנך למצוא את נקודת ארכימדס בין מעורבות בחיי המתבגרים לבין אי מתן מרחב מחיה, בין "להיות מחובר אליהם" לבין "להיצמד לוורידים". איזון מושכל בין הקטבים הללו יצמיח מחנך קשוב ואמפתי שאינו "חונק" את חניכיו.


ב. הצורך באותנטיות דתית כאתגר חינוכי


המתבגר זקוק לתחושה חזקה של אותנטיות. הגילויים ההתנהגותיים של הצורך באותנטיות במישור הדתי מאתגרים לעתים את ההורים והמחנכים. ניתן לחלק את הצורך באותנטיות בהקשר הדתי לשלוש קבוצות:

1. תספורת ולבוש


לעתים נראה כי המתבגר הדתי נע כמטוטלת ממילוי קפדני אחר צווי האופנה ללבוש הופכי לה. כאשר אופנת התספורת לבנים הייתה שיער ארוך, נאבקו מחנכים רבים במתבגרים שביקשו לגדל שיער. כיום כאשר צוו האופנה הוא שיער קצר במיוחד, נאבקים מחנכים במתבגרים המסתפרים בתספורת קצרה מדי, לטעמם. בנוסף, התפתחה אופנה של מתבגרים בחלק מהמכינות הקדם-צבאיות לגדל שיער ארוך עד "לחג הגז" – ערב הגיוס לצבא. השיער הארוך והכיפה מעליו הפכה לסמל ההיכרות של בני מכינות מסוימות כשם שהשיער הארוך, הפאות המסתלסלות והכיפה הגדולה במיוחד הפכה לסמל ההיכרות של בני ישיבות אחרות.
גם הכיפה: צבעה, גודלה, צורתה (שטוחה, קעורה, עגולה, מרובעת וכד'), צבעוניותה, מקום חבישתה ולעתים אף הזווית שבה היא מונחת על הראש הפכו לסימן היכרות של קבוצות מתבגרים רבות. הכיפות בצבע אחיד ובגודל מסוים הפכו לסימן היכרות של בני ישיבה אחת, הכיפות בצבע אחיד הסרוגות בחוט עבה ובמסרגה עבה סימן לישיבות מסוימות, וכיפות נוסח "תואם ברסלב" סימן לאחרות.הכיפה, כמו התספורת, היא אחד הביטויים לצורך חיובי באותנטיות בחיים "הדתיים". המתבגר רוצה לחוש שהוא נאמן לדרכו הדתית ואי הבנה של צורך זה מתעל אנרגיות שאינן חיוביות למתחים שבין המתבגר להוריו או למחנכיו.

2. תפילה


בתפילה באים לידי ביטוי כל מאפייני זהות ה"אני", ובכללם זהות אמונית7. בתפילה משתקפת הזהות האמונית, והיא אחת הדרכים המשמעותיות ביותר לחינוך לגיבוש זהות אמונית. שני היבטים עיקריים לצורך באותנטיות בתפילה: לחני התפילה ותכני התפילה.
לחן – מאז ומתמיד לוותה התפילה בניגון. בימי קדם הלחנים היו מקוריים, אך מששהה העם בגלות הושפעו הלחנים מהסביבה החברתית שבה שהינו. במזרח אירופה הושפעו הלחנים משירי לכת של הצבא האוסטרו – הונגרי, הפרוסי והרוסי וכן משירי עם (כגון לחנים צוענים). אין תימה אפוא, שעם המהפכה הציונית חשו רבים שהלחנים אינם מבטאים כראוי את תחושותיהם ולכן פנו והלחינו פסוקים ותפילות בלחנים שהושפעו מהסביבה החברתית – ארץ-ישראל המתחדשת. כך קמו להם "מנייני צעירים" וכך הלחינו בעלי תפילות ורבנים חלקי תפילות אתם יכלו הצעירים להזדהות. זכור לטוב, גם בהקשר זה, הרב נריה זצ"ל שרבים מלחניו מושרים עד היום בישיבות רבות. ואולם כאשר המתבגרים בסוף המאה העשרים חשו שהם מתקשים להזדהות עם לחני התפילה משנות הארבעים והם מעוניינים בלחנים המבטאים את תחושותיהם, היו בתי כנסת וישיבות שהתנגדו לכך. הצעירים,  כרגיל, התקשו לקבל את הסירוב והקימו מנייני "קרליבך" ו"חבקוק" למיניהם. לעומת זאת, בוגרים שהבינו את הצורך באותנטיות והבינו את מקורותיו החיוביים של הצורך הזה נתנו מקום ללחנים בתוך הישיבות ובתי הכנסת, וכך נוצרה לה הפריה מעניינת בין צרכי הבוגרים ובין צרכי המתבגרים כאשר הנושא הוא לחני תפילה והשאיפה היא להביא לידי ביטוי בתפילה את הסגנונות והצרכים השונים. נראה כי פתרונות אלו תואמים את המתח הקיים לעתים ביחס לעדות השונות בבתי כנסת "מאוחדים". ואכן הבסיס דומה – ההבנה לצרכים של המתפללים, ההידברות וקבלת החלטות שיסודן אינו פשרה אלא הפריה בין הצרכים.
ההיבט השני שבו בא לידי ביטוי הצורך באותנטיות הוא תוכן התפילה. אינני מתכוון, חלילה, לתפילות המחליפות את הנוסח המסורתי, אלא להוספת קטעים של תפילה ספונטאנית לתפילה. מאז ומתמיד נהוג היה להוסיף לתפילה קטעים מסוגים שונים. בגמרא במסכת ברכות קיים דיון הלכתי היכן ניתן לשלב בקשות פרטיות בתפילת שמונה-עשרה: האם בברכה הדומה בתוכנה לבקשה? האם כקובץ בקשות בברכת "שומע תפילה" או לפני "יהיו לרצון"? האם מצאנו דעה שאין להכליל בקשות בתפילה שמונה-עשרה?!
בנוסף, קיימת כיום עדנה מחודשת לתחינות שונות. יש ובאירועים שונים מקבלים המוזמנים דפים ובהם תחינה לשלום בני הזוג, למדינה או לעם. קיימת עדנה לליקוטי תפילות כמו "השתפכות הנפש" של רבי נחמן מברסלב או תפילות נשים וכד'.
בעדות שונות נהוג היה שאבי המשפחה, או אחד מהאבות הקדומים של המשפחה, חיבר פיוט שלימים חדר להגדה של פסח, לזמירות שבת או לחלקים של התפילה.
חלק מהקינות הנאמרות בתשעה באב חוברו לזכר פרעות שונים כמו מסעי הצלב, קישינב וכד'. בבתי כנסת שונים נאמרת גם קינה (או קינות) לזכר השואה.
האם קיימת שאלה הלכתית בדבר האפשרות להוסיף לתפילה בקשות אישיות או קטעים עם נימה אישית?!
מתבגרים רבים (ובוגרים בכלל זה) מחברים יצירות רבות העוסקות בקשר שבינם ובין בוראם, בחלק מהפעמים הם מכנים יצירות אלו שירי תפילה. מדוע לא לעודד אותם לכך ואף להכניס אותם לסידור התפילה האישי שלהם?!
כללו של דבר, אם המניע הוא השאיפה לאותנטיות בתפילה ואם הכנסתם של קטעים כאלה ואחרים לצד התפילה עשויה לסייע למתבגר לחזק את אמונתו, רצוי לעודד אותו לכך, וכמובן על-פי גדרי ההלכה.
ההיבט השלישי של ביטויי הצורך באותנטיות שייך ללימוד תורה. נושא זה מצריך מאמר בפני עצמו שעוגן אחד שלו טמון בפילוסופיה ובהלכה, השני בפסיכולוגיה ובאנתרופולוגיה והשלישי בחינוך. בקציר האומר ארמוז כי קשה לחנך, את חלק מהמתבגרים, ללמוד תורה  לשם הלימוד – "לעסוק בדברי תורה". מטרות לימוד התורה המדגישות את המתבגר במרכז, המטרות העוסקות בגיבוש זהות אמונית, מדברות יותר לחלק מהמתבגרים.  ישיבות המדגישות את "בית המדרש הפעיל" או היוצר, ישיבות המדגישות את "פנימיות התורה" או את "הניאו חסידות" מתחזקות משום שהן עונות על צורך הקיים אצל מתבגרים רבים. אין הן מתאימות למתבגרים מסוימים, ולכן כה חשובה הרב-גוניות וכה חשוב לנסות ולהתאים לכל מתבגר את המסגרת המתאימה לו לגבש את זהותו האמונית.

ג. חינוך לשמירת מצוות ולהתלבטות


העיקרון שעליו מושתת המאמר הנוכחי הוא שעידוד ההתלבטות יסייע לגיבוש הזהות האמונית ויחזק את המחויבות להתנהגות על-פי ההלכה. לעיקרון זה בסיס רחב בתחום מדעי החברה שעליו עמדתי בחיבורים קודמים. חשיבות ההתלבטות אינה זרה לחז"ל, ועל אף שהיו שהתנגדו לכך, הבאתי מספר  מקורות לא מבוטל התומכים בעיקרון.
במילים אחרות, טענתי היא, שמורטוריום אמוני עשוי למנוע מורטוריום התנהגותי. לעיל אנסה לעמוד על הדרך לחנך למחויבות להלכה ובו זמנית לחנך להתלבטות, על אף שממבט ראשון הם נראים סותרים זה את זה.
לדעתי, האמונה "הבריאה" מתפתחת על-פי שלושה שלבים עיקריים. הראשון הוא הידיעה או התחושה העמוקה, הבסיסית והטבעית ש"יש שם א-לוה". כאמור, תחושה זו היא טבעית, ראשונית ודיפוזית. היא איננה מורכבת, נהפוך הוא – היא ידיעה פשוטה ולעתים קרובות פשטנית. לתחושה או לידיעה בראשיתית זו, שותפים רבים שאינם שומרי תורה ומצוות. שותפים לה אף "לא יהודים" רבים בני שתי הדתות המונותיאיסטיות האחרות, ואף כאלה שאינם שייכים להן. אינני יודע אם תחושה/ידיעה זו היא מולדת או נרכשת ואולי כיום היא בבחינת "ארכיטיפ", במונחיו של יונג. אם רק לא נפריע לתחושה/ידיעה זו, היא תישאר בלבו/מוחו של האדם. בהקשר זה ראוי לציין דברי חסידים על הקדמת "אין כא-לוהנו" לשאלה "מי כא-לוהנו", קודם ההכרה שאין כא-לוהינו ורק אח"כ השאלה מי כא-לוהינו. ניתן להביא לכך דוגמאות רבות כגון: רצון לתפילה בעת צרה או סכנה (לאו דווקא אצל "דתיים" בני דתות שונות), תחושה של "שיחה" עם כוח עליון ברגעי בדידות או שבר וכד'. יהיו שיאמרו שאלו מאוויים סמויים או תוצאה של פעילות פסיכולוגית כזאת או אחרת, אך דעתי היא שאלו תחושות טבעיות ועמוקות. ייתכן שזאת תחושה ראשונית של "קבלת עול מלכות שמים".
בשלב זה ניתן לחנך לכך שכוח זה משגיח ומצפה ממני להתנהגויות מסוימות ובכך להתחיל את החינוך להתנהגות על-פי נורמות הלכתיות.
בשלב השני, עם הכניסה לגיל ההתבגרות והתפתחות החשיבה הפורמאלית, מתחילים הספקות והבחינה מחדש של האמונות הילדותיות. בשלב זה ניתן (ולענ"ד צריך) לחנך לענווה גם בהקשר של הספקות. ענווה, בהקשר זה, משמעה – לא בטוח שאמצא תשובה אשר אזדהה איתה, לא בטוח שאבין את התשובה ולא בטוח שהתשובה שאמצא (אם אמצא) היא התשובה "הנכונה". ענווה זו עשויה לקדם גם ענווה במובן של קבלת דברי חכמים. בנוסף, חינוך לענווה, במובנה  הנוכחי, יסייע לחינוך שאסור שהתנהגות תהיה מותנית בהבנה ובקבלת תשובה מספקת. התניית ההתנהגות בהבנה יש בה מן הגאווה.
השלב השלישי הוא הניסיונות המתמשכים לגבש זהות אמונית דינאמית. שלב זה נמשך כל חיי האדם, אך תבניות שגובשו בגיל ההתבגרות עשויות להשפיע על חייו הבוגרים של האדם. במילים אחרות, אם המתבגר התחנך (והתרגל) להעלות ספקות, לא "לטייח", ללמוד, לבחון, לשוחח ולהקשיב, יש סיכוי שימשיך בדרך זו גם בעתיד. אם, חלילה, הוא התחנך להדחיק, להתכחש, להסתיר ולחשוש מפני הספק וההתלבטות, הוא יגדל ויהפוך לבוגר שינהג על-פי דפוס זה גם במהלך חייו הבוגרים.
לצד החינוך להתלבטות ולחיפוש האמת ניתן לחנך להתנהגות הנובעת בתחילה מהאמונה הראשונית הטבעית ובהמשך מזהות אמונית ההולכת ומתגבשת ככל שהמתבגר (ואחר-כך הבוגר) משיב לעצמו על ספקותיו ותהיותיו.
לסיכום יחידה זו, ניתן לומר כי התהליך החינוכי המוצע בזה הוא: לחשוף רגש טבעי של אמונה שיש שם א-לוה, חינוך לענווה וממנה לקיום מצוות, אחר-כך חשיבה ביקורתית והתלבטות וממנה זהות אמונית מגובשת.
לחינוך מסוג זה כמה תנאים, שמקוצר המקום אמנה אותם ללא העמקה.
אקלים של קשב, הידברות, כבוד הדדי, קבלה אמפתית ואהבה.
הצבת גבולות ברורים (רצוי לאחר דיון עם המתבגר).
מתן אפשרות של בחירה והדגשת הבחירה, חשיבותה והאחריות הנלוות אליה.
בחינה מתמדת ונוקבת של הגבולות, של יכולתנו לכפות את הגבולות ושל המחיר החינוכי על כפייתן.
ליווי התהליך החינוכי בחוויות חיוביות עמוקות.
הבנה וקבלה של תפקיד המחנך, המנחה ולא "המסביר לצרכן/לצרחן".
אמונה אמיתית של המחנך בצדקת דרכו.
מתן דוגמה אישית חיובית.
"והעיקר לא לפחד כלל"!
ליווי כל התהליך בתפילה ליושב במרומים שיצליח את דרכנו ויצרף כוונה טובה למעשים ישרים. 

ד"ר שרגא פישרמן, המשנה האקדמי וראש בית הספר ללימודי תואר שני בייעוץ חינוכי במכללת אורות ישראל באלקנה


התפרסם בעלון קוממיות


1.    ראה למשל: נוער הכיפות הזרוקות. אלקנה: מכללת אורות ישראל ואוניברסיטת UAB.
על מה אבדה, לזהותן של הדתלשיות. אלקנה : מכללת אורות ישראל.
2. בראון, ב' (2005). שובה של האמונה התמימה. תפיסת האמונה החרדית וצמיחתה במאה ה-19. בתוך: מ. הלברטל, ד. קוורצווייל וא. שגיא (עורכים). על האמונה. עיונים במושג האמונה ובתולדותיו במסורת היהודית. ירושלים: כתר.
3.    וייס, י. (1974). מחקרים בחסידות ברסלב. ירושלים: מוסד הרב קוק.
4.    סולוביצ'יק, י. ד' ה' (1975). איש האמונה. ירושלים: הוצאת מוסד הרב קוק.
5.    Strauss, A.L. (1959). Mirrors and Marks: The Search for Identity. New York: The Free press.
6.    Shotter, J. Gergen, K.J. (1989). Texts of Identity. Newbury Park, CA.: Sage.
7.  ראה: פישרמן, ש' (2005). תפילתן של הבנות. בתוך: י. קהת (עורך). ספר זכרון לזכר משפחת חטואל הי"ד.

 

עוד בנושא בלב אבות:

בננו/בתנו עזבו את אורח החיים הדתי / אבי רט. הרב אבי רט עונה לשאלות המרכזיות ששואלים הורים שבנם/בתם נטשו את דרך התורה: היחס אליהם, כיצד לארח אותם, ומה עם בן הזוג/בת הזוג שלהם? ההשפעה על האחים הצעירים?

העיקר שיהיה בן אדם / צביקה מור. מה מידת ההשפעה של הורים על עיסוקיהם של בניהם? אילו אמירות של הורים בנוגע לעתידם של בניהם מומלצות ואילו לא?

מכתב להורי דתל"ש – פרק א: היחס אל הבן/הבת / הרב אהרן איזנטל. שבר ובנין, אמון ואהבה, כבוד, יחס כללי – אלו מקצת מהתובנות החינוכיות שנידונות במאמר.

"הורות והתבגרות": ממשמעת דתית למשמעות דתית

להאזנה להקלטת התוכנית:



 

הרב דב זינגר,

ראש ישיבת מקור חיים, מייסד מערך להכשרת מורים "לפני ולפנים" ומייסד בית המדרש להתחדשות

הרב דב זינגר

סרטונים עם הרב דב זינגר בלב אבות:

article icon חינוך לדתיות
article icon חינוך עקיף

 

 

הילד לא קם לתפילה – מה עושים?

אתם מספרים ש"הילד לא קם לתפילה כבר כמה שבועות", ואי אפשר שלא לשמוע את הצער האמיתי שמציף אתכם. זה באמת קשה מאד לראות שהילד שלך, בשר מבשרך, לא הולך בתלם ולא מיישר קו עם הבית.

אתם מרגישים שעולמכם חרב, והחלום והתקווה שלכם מתנפצים על סלע המציאות. זה הבן הבכור שלכם ואף פעם לא התמודדתם עם המצב הזה. שמעתם פה ושם מחברים ומכרים על בניהם שלא הקפידו על תפילה וקיום מצוות, ולא עשיתם את ההשלכה אליכם. לא אמרתם לעצמכם "גם לנו זה יכול לקרות". השותפות שלכם בצערם התפוגגה כשחזרתם הביתה.

באותם ימים, בנכם היה בן 8 ממש "ילד טוב רעננה" ויד ימינו של הגבאי. בגיל 8 לא הייתה לו כל כך ברירה כי בתמימותו הילדותית נכנסה התפילה בסדר היום שלו. יש ארוחת בוקר, בית ספר, שיעורי בית, צחצוח שיניים וגם תפילה בבית הכנסת ובלי שאלות. בגיל 9 כבר אמר "אנעים זמירות" ובגיל 10 "פסוקי דזמרה" וקבלת שבת. לא חלמתם שיום יבוא ובנכם יבקר בבית הכנסת רק לפעמים או כשסבא וסבתא מגיעים וממש לא נעים.

אתם מספרים שאחרי בר-המצוה עוד היה קם למניינים מאוחרים לפעמים אפילו ב-10 בבוקר, וגם את זה בקושי בלעתם, אך התנחמתם בזה שבכל זאת הוא הולך לתפילה. לאחר שנה כבר התחיל לדלג על חלק מהתפילות ועל התפילין שנשארו יתומות בארון. גם כאן אתם מוצפים ברגשות כי אלו תפילין שקנה לו סבא חיים ז"ל חודשיים לפני שהלך לעולמו.

נסו לצאת רגע מהמערבולות הרגשיות שמציפות אתכם ולהתבונן על כל התמונה מבחוץ. קחו 2 נשימות עמוקות וחבשו לכמה דקות כובע של אנשים זרים, שלא מכירים כלל את בנכם ומביטים עליו בפעם הראשונה. אם זה ממש קשה לכם, נסו לחשוב עליו כעל סתם אדם מהרחוב שראוי ליחס הוגן ולתעודת יושר.

איך הוא נראה עכשיו? האם הכל שחור? האם אין משהו טוב בנער הזה? האם הוא רק סביב עצמו ולא אכפת לו כלל מהסביבה, מהוריו אחיו וחבריו? האם אתם מסוגלים לראות איזה נטיף של אידיאליזם מאחורי ערמת השער שמכבידה על ראשו? ומה עם ה"בין אדם למקום"? האם הוא זנח הכל? מה הוא בכל זאת מקיים? האם יש משהו כזה ולו הקטן ביותר? ומה עם ה"בין אדם לחברו"? האם הוא כל כך מושחת או שמא חבריו רואים בו הרבה טוב? האם הוא שותף במטלות הבית? האם נותן מעצמו?

סקירה קצרה תאפשר לכם לראות צדדים חיוביים בבנכם ש"נעלמו" בינתיים מעיניכם בגלל הנושא של התפילה, כאילו שהאדם נבחן רק ע"פ תפילתו.

אמרתם "הבן שלנו לא קם לתפילה". ואם הוא יקום לתפילה, אז מה? מי אמר שיגיע לבית הכנסת? ומי אמר שכשיגיע באמת יתפלל? ומי אמר שיתפלל מקירות ליבו?

אז הבעיה היא לא במה שהוא לא קם לתפילה. הבעיה היא שהוא לא מתפלל. אבל מי אמר שהוא לא מתפלל? ואתם עונים נחרצות "ברור שהוא לא מתפלל, הרי הוא לא עומד להתפלל אפילו בבית!", אבל מי אמר? אולי יש לו את התפילה שלו? אולי הוא מתקשר עם ריבונו של עולם בדרך שלו? נכון שיש לנו את התפילה שתקנו אנשי כנסת הגדולה, ובעזרת ה' ועם הרבה תפילה הוא גם יחזור אליה, אבל התפילה ביסודה היא דבר אישי ואינטימי ורק הגלויות גרמו לפורמט זהה לכולנו (רמב"ם הלכות תפילה פ"א הלכה ב-ד).

ויש בבן שלכם משהו נפלא שאולי לא שמתם לב אליו. הוא נער חרוץ מאד שעמל להגשים את מטרותיו. ראו את ההדרכה שלו בתנועת הנוער, כמה הוא משקיע בה ואיך כל חניך שלו מקבל יחס כאילו היה בן יחיד. מה שבנכם רואה בו ערך ומתחבר אליו הוא עושה אותו עם כל הלב. ועוד משהו, שימו לב שהוא לא מוכן ללכת לתפילה בבית הכנסת בשבילכם או בגלל המוסכמה החברתית. יש בזה משהו עצום. הייתם רוצים שיחיה בשקר עם עצמו רק כדי לרצות אתכם? על אחי יוסף ש"לא יכלו דברו לשלום" כתוב "מגיד שבחם, שלא היו אחד בפה ואחד בלב". אז, יש לבן שלכם את מידת האמת לפחות במובן הבסיסי שלה.

ואתה אבא יקר, נסה לדון את בנך לכף זכות, הרי אחרי הכל הוא בנך. גם אם נתת לו דוגמא של 3 תפילות במניין וללא דיבורים, האם הוא קיבל דוגמא מופתית בבית הכנסת שלך? מה עם כל הדיבורים, העלונים והעיתונים? וגם בבית, האם יש תפילה בבית שלך? האם היא מקיפה את חייכם? וחוץ מזה האם התפילה היא מצוה שכל כך קל לקיימה? הרי צריך בגרות ויראת שמים גדולה להתפלל כל יום 3 פעמים אותה תפילה ובכוונה?

צריך סבלנות. הנושא עכשיו הוא לא התפילה של הבן אלא האישיות שלו והקשר הטבעי והבריא שלכם איתו שנשחק מאד מאז שהצבתם זרקור על התפילה וקיום המצוות שלו ועשיתם אותם חזות הכל. במו ידכם לימדתם אותו שהאהבה כן תלויה בדבר. בסוף תאבדו לגמרי את הבן ולא רק את התפילה שלו. דווקא הקשר הבלתי מותנה והאמון יכולים להצית בו מחדש את אש התפילה.

ובקשר לתפילה, התפילה עומדת "ברומו של עולם", ולא כדאי שתכניסו אותה לטבלאות המשמעת הבנליות שלכם. עכשיו הוא נער והוא בודק מה מתאים לו ולמה הוא יכול להתחבר. זה תהליך טבעי ונכון, הרי הוא צריך לבחור בתורה ובמצוות כדי לקיים "בכל לבבך ובכל נפשך". הלב נחוץ פה, וללב יש קצב בניה משלו.

למאמר המשך

צביקה מור, מאמן בכיר MCIL. מאמן הורים ילדים ונוער. מומחה באימון ADHD.

0526070954 more-lanoar.co.il

העולם הדתי של מתבגרים עם ADHD

רק לפני עשור, אם היית מזכיר בפרהסיה את הביטוי ADHD, היו חושבים שאתה מנבל את הפה. כיום, הביטוי נפוץ ומוכר כמו מחלת השפעת בחורף. ובכל זאת, רובם מכירים את ההפרעה בשמה ולא בתוכנה. רובם לא יודעים באמת את המשמעויות של ההפרעה וצורות הביטוי השונות שלה. אך כשיש לך ילד כזה בבית או חמישה בכיתה, ואינך מבין עם מה הם מתמודדים, החיים שלך ושלהם יכולים להיות גיהנום של ממש.

במה שנוגע לעולם המחקר, השדה של הפרעת הקשב רווי במחקרים קליניים, פסיכולוגיים וסוציולוגיים, אך נראה שבעולם הדתי של אנשי הADHD ובמיוחד בקרב המתבגרים הדתיים טרם נאמרה המילה האחרונה.

בשביל ליישר קו בין הקוראים וכדי שההמשך יהיה רלוונטי, נוכל לומר באופן פשוט שהפרעת הקשב היא ההפרעה הנוירולוגית השכיחה ביותר בקרב ילדים (ד"ר בועז רפפורט, מנהל מרפאת "קשר"), ואחד מכל 20 ילדים בעולם המערבי סובל ממנה (ד"ר איריס מנור, מנהלת מרפאת קשב בביה"ח גהה). ההפרעה מורכבת מבעיות בתחום השליטה העצמית: בטווח הקשב, בשליטה בדחפים וברמת הפעילות (ד"ר ראסל בארקלי, מחבר רב המכר "לשלוט בADHD"). בעברית פשוטה, אדם עם הפרעת קשב, ובמיוחד ילדים ומתבגרים, מתקשים להתרכז בדבר החשוב כשמשהו מגרה יותר נמצא ברקע, ומתקשים לחשוב לפני תגובה מילולית או גופנית. ילדים שנמצאים אצלי בתהליך אימון מכירים היטב את המשל של ד"ר האלוול ("הורות יוצאת מן הכלל לADHD") האומר שהמוח של ADHD הוא כמו מכונית מרוץ עם מנוע טורבו אך עם בלמים של אופניים.

האדם הדתי עם ADHD

 

בשורות הבאות ננסה להציג את הקשיים וההתמודדויות היומיומיות של האדם הדתי עם ADHD. זה ודאי נכון שכל אדם באשר הוא מתמודד ומתנסה בניסיונות הללו, אך הכל עניין של מינון ועוצמה. אין ספק שבקרב אנשי הADHD המינונים והעוצמות גבוהים הרבה יותר. אין בדברים הללו כדי לפטור מישהו מקיום מצוות ומדקדוק בהן. אדרבה, דווקא המודעות והצפת הקושי יאפשרו התמודדות והעלאת חלופות לפתרונות אפשריים בדרך העולה בית אל.

כשאנו בוחנים את עולם התורה והמצוות שלנו, הרי שככל מערכת חוקים (ולהבדיל בין הקודש ובין החול), הוא בנוי על דחיית סיפוקים שהיא הדבר הקשה ביותר עבור אדם עם הפרעת קשב ובמיוחד עבור המתבגר שנמצא בשיא תסיסת החיים. בעודנו ילדים למדנו על נטילת ידיים של שחרית לפני שניגשים לארון הצעצועים, לעצור לפני הנגיסה בתפוח או הבמבה ולברך, לדחות את השינה ב3 דקות ולקרוא קריאת שמע על המיטה, לחכות עם הסוכרייה שקיבלנו בליל שבת בבית הכנסת עד אחרי הקידוש, נטילת ידיים לפני הסעודה, לא לקום לפני ברכת המזון ודוגמאות רבות.

כללו של דבר, ברמת קיום המצוות, היהדות דורשת מאתנו לעצור, לחשוב ורק אז לעשות או להימנע מעשייה. גם בעניין כוונת המצוות נפסק ש"מצוות צריכות כוונה", ולמרות שכוונת טעמי המצוות אינה מעכבת, הרי שהכוונה הפשוטה של קיום מצות ה' היא ודאי חובה לכתחילה. אדם שאצלו קיים המודל של "למקומות, רוץ היכון" יתקשה ביותר לקיים זאת.

התבנית הזו קיימת לא רק ברמת הפרקטיקה של המצוות, אלא גם ברמת התודעה והרגש של שומר המצוות. לזכור בכל מצב את "שיוויתי ה' לנגדי תמיד"; "כל מעשיך יהיו לשם שמים"; "בכל דרכיך דעהו" – כמעט בלתי אפשרי כשאתה מוסח וחסר יכולת להפעיל עכבות.

אם נצעד לרגע במסילתו של הרמח"ל הרי שבתחילת פרק ב' כתב: "הנה ענין הזהירות הוא שיהיה האדם נזהר במעשיו ובענייניו, כלומר, מתבונן ומפקח על מעשיו ודרכיו, הטובים הם אם לא…".

המידה הראשונה בספר המוסר הפופולארי ביותר בעולם הישיבות היא מידת הזהירות.  היכולת הזו כל כך בסיסית באדם עד שהרמח"ל רואה בחוסר שימוש בה מטמורפוזה ממדרגת אדם לפחות מבהמה – "והעושה כן (= שאינו נזהר) הנה הוא פחות מהבהמות ומהחיות אשר בטבעם לשמור את עצמם…".  עניינה של המידה הזו הוא לעצור, לחשוב, להתבונן, להיזהר ולתכנן – בדיוק אותם הדברים שהפרעת הקשב מפריעה להם מלקרות בחיים.

ומה עם עולם התשובה? גם אם נוותר לו על ה"אור החדש של התשובה העליונה שמתנוצץ בכל רגע" (אורות התשובה פרק ד, יא), הרי שהתשובה דורשת יכולת גבוהה של משוב עצמי (רפלקציה) וכשהאונה המצחית האחראית על התפקודים הניהוליים מתפקדת בצורה לקויה, כיצד יתרחש תהליך של תשובה?

ומה עם עולמה של התפילה?

 

גם אם נוותר לו על "ולוואי שיתפלל אדם כל היום כולו" (ברכות כא, א), עדיין יש לו כמה שעות לשהות בבית הכנסת במשך השבוע, ולעשות בו את אותם הדברים שללא עבודה רוחנית גדולה הם משעממים ביותר, וכשמשעמם זה ממש כואב לו להישאר באותו המקום. ואם מכריחים אותו בישיבה התיכונית, ללא כל הבנה והדרכה, לעשות דבר כל כך מתסכל מידי יום שלוש פעמים ביום, לא פלא שהאנטגוניזם לתפילה ולמצוות בכלל הולך ומתעצם.

"ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה"

 

– הפרעת הקשב מתעצמת בגיל ההתבגרות ביחד עם תסיסת החיים הטבעית והבריאה. אדם עם הפרעת קשב מצוי כמעט כל הזמן בהקשבה לעצמו, ואינו פתוח וערני לצרכים השונים של הסובבים אותו. הדיבור הפנימי המינימאלי שלו הוא "נעים לי עכשיו או לא?" גם אם אינו סובל מאימפולסיביות והתפרצויות אלימות, פיזיות ומילוליות, הרי שיקשה עליו מאד לאהוב את רעו כשמטבע הדברים ההקשבה שכל כך נצרכת ביחסים בין אישיים סובלת מקצרים רבים ודחופים.

סקרנו את עולם התורה והמצוות מנקודת מבטו של המתבגר עם הפרעת הקשב. ראינו שמתבגר כזה מתקשה במיוחד בשתי החזיתות שמציג לו העולם הדתי: עולם הרגש ועולם המעשה, או במילים אחרות: בחובות הלב ובחובות הגוף. המכנה המשותף של תסמיני הפרעת הקשב הוא חוסר היכולת להפעיל עכבות – לעצור, לחשוב, לדחות סיפוקים, להתבונן, לעשות רפלקציה, לנבא תוצאות ולתכנן – דבר המקשה מאד על הדריכות הנדרשת מאדם השומר תורה ומצוות.

רק במקרים נדירים מתפתחים תסמינים אלו בעקבות תאונה ופגיעות ראש, אך הפרעת הקשב הקלאסית היא מולדת ואורגנית. פירושו של דבר הוא, שהמתבגר אינו מכיר חיים אחרים מעבר לחייו שלו בתוך הפרעת הקשב משום שנולד לתוכה, ומאז זוהי תמונת העולם שלו.

יש כאן "הרמה להנחתה". הנקודות הללו מציפות את הקושי וההתמודדות, ומאפשרות לנו להבין טוב יותר את ההתנהגות של המתבגר החי במחיצתנו. בשורות הבאות, נציע עקרונות מנחים וטיפים מעשיים להורים ומחנכים של מתבגרים עם ADHD. נסקור רשימה של קווים מנחים להורים ומחנכים העוסקים עם מתבגרים שיש להם הפרעת קשב. הרכבת "המשקפיים" הללו תאפשר הבנה וליווי נכונים יותר של המתבגר הבונה את עולמו הרוחני.

א. פער התפתחותי

– מחקרים רבים מצביעים על כך שילדים ומתבגרים עם הפרעת קשב עלולים להימצא בתחתית הנורמה ההכרתית והשיפוטית ואף למטה ממנה. הדבר מתבטא הן בתפיסת המציאות והן בהתנהגות ובקריאת הסימנים החברתיים. למשל, נוכל למצוא אצלם חוסר לקיחת אחריות על עשייה או אי-עשייה והאשמות בלתי פוסקות כלפי הסביבה. הם בדרך כלל הקרבן של החבר שהתחיל, המורה שהגזים והאוטובוס שהקדים. מה שכבר ברור, מה שמוסכם ומצופה מבני גילם בכלל לא ברור להם. לא פלא שילדים ומתבגרים אלו נחשבים בעיני הסובבים אותם לילדותיים מידי. אנו מכירים זאת גם מהעולם של המבוגרים עם הפרעת הקשב, שלעיתים נראה שנשארו תקועים אי שם בגילאי העשרה ברמה ההתנהגותית.

ללא סבלנות ועצבים של ברזל תתקשו מאד להצעיד את המתבגר הזה קדימה. לכן, אם עליכם לגלות כלפיו הבנה, סבלנות וסלחנות ביחס לעניינים שביום יום, קל וחומר שביחס לעולם הדתי עליכם להיות רכים במיוחד. קודם לכל עליכם לחשוב על מערכת ציפיות להתנהגות דתית המותאמת למצבו. כשהקושי גדול, יש להתייעץ עם תלמיד חכם ומורה הוראה על "התאמות" בכל תחום בעולם המצוות. למשל, אם קשה לו מאד בתפילה, יש לדון על אפשרות שיצא להתרענן באמצעה, במיוחד בתפילות ארוכות. לפעמים כדאי גם לבחור בית כנסת מתאים יותר למצבו וליכולותיו. במיוחד בנושא החינוך לתפילה, האיכות חשובה מן הכמות, ודווקא מלחמה על קוצו של יוד תרחיק אותו מהתפילה וגרוע מזה מריבונו של עולם. הבעיה מתחילה כשמוותרים לו מראש ומורידים לו סטנדרטים ללא חשיבה ותכנון, וכך מקבעים את הנכות שלו לדורות. כדי להימנע ממצב זה יש לבנות ביחד איתו מדרג איטי ועקבי לפי יכולת הקיבול שלו, תוך ליווי ומעקב תמידיים כשברקע חיזוקים מוחשיים ומילוליים.

ב. חסך תמידי בתחושת השכר הפנימי (Reward Deficiency Syndrome: RDS)

 

– הוא מרכיב שמלווה באופן קבוע את בעלי הפרעת הקשב. בעקבות מחסור בפיזור הדופמין במוח, יש להם אובססיה לדברים שנותנים להם תחושה טובה, הנאה וסיפוק מידיים. הדופמין מאפשר את הריכוז ובהיעדרו קיימת סריקה מתמדת אחר גירויים היוצרים עניין ומעלים את רמת הדופמין. ילדים ונערים אלו אינם יכולים לסבול שעמום, חזרתיות ופרונטאליות יבשה. הם מתקשים ביותר להחזיק ראש בתהליך ששכרו המוחשי רחוק מן העין ומן הלב.

חשבו בהקשר הזה על תפילה ועל לימוד גמרא עבורם. רבי עקיבא היה מחלק לילדים קליות ואגוזים בתמורה ללימוד התורה שלהם כי אין לילד נורמטיבי אפשרות ללמוד תורה לשמה, וזה נורמאלי לחלוטין. במילים אחרות, אם החיבור והחוויה חשובים בחינוך הדתי שלנו, הרי שבשביל ילדים אלו רק החיבור של הלב אל הדברים יוכל להבטיח את קיומם בהתמדה. יסוד זה דורש מאתנו, הורים ומחנכים, להיות מעין "מרכז קהילתי" במה שנוגע לחוויה שבקיום המצוות ולימוד התורה – מה שדורש מאתנו חשיבה ותכנון תמידיים והרבה חשק וכוח גם בליל שבת כשאנו בבחינת צדיקים "גמורים" לאחר שכה טרחנו לכבודה של שבת.

סיבה נוספת לחסך בשכר הפנימי נעוצה בדימוי העצמי הנמוך של ילדים אלו. כבר כתבנו פעם, שהנזק העיקרי של הפרעת הקשב הוא בחוללות העצמית. ילדים אלו לא מאמינים בעצמם לאחר שנכשלים מידי יום בדברים הפשוטים של החיים. תפקידינו כהורים ומחנכים הוא להרים להם בכל מחיר את הדימוי העצמי ולמנוע כל אפשרות של תחושת כישלון בחיי התורה והמצוות שלהם. נביע שמחה על כל דבר טוב שעשו ולו הקטן ביותר. אם הילד הגיע לבית הכנסת, לקח סידור, ישב במקומו ופתח אותו והתחיל לרחף – נפרגן לו על מה שכן עשה ונעודד אותו להתפלל כפי כוחו, אך בשום אופן לא נשמיע משפטים סרקסטיים כמו "נו, מה יהיה איתך?" או "אתה מחכה לחבדני"ק שיניח לך את התפילין?".

ג. צורך אמיתי בפעילות

 

– מוחם של ילדים עם הפרעת קשב נחשב לרדום מבחינת הפעילות שלו. מחקרים משנות ה-90 הדגימו שריפת גלוקוז מופחתת במוחות אלו. זוהי ההיפראקטיביות שעניינה ליצור עניין ותנועה. גם ילדים עם הפרעת קשב ללא המרכיב התזזיתי – אלו החולמניים – סורקים כל הזמן את הסביבה בחיפוש אחר עניין בים השעמום שמציף אותם. זו הסיבה שהטיפול התרופתי להפרעת הקשב נשען בדרך כלל על תרופות מעוררות. הפרדוקס הוא שלילד היפראקטיבי יש מוח רדום!

במה שנוגע לנושא שלנו, יש להרבות בפעילות היכן שניתן. למשל, למנות את הילד ל"עוזר גבאי" בבית הכנסת. כך ניתן לו פעילות ותזוזה יחד עם תחושת ערך, אחריות וחוויה בבית התפילה. ניתן לחבר את הילד והנער למפעלי חסד בקרבת הבית שיספקו לו פעילות ערכית ושוב תחושת ערך עצמי. אם מדובר בלימוד תורה, יש לאפשר לילד ללמוד בעמידה עם סטנדר בקצה החדר, כך שיוכל לנוע ללא הפרעה לכיתה. ובכלל, כדאי מאד לשאול את הילד מה יוכל לעזור לו ללמוד ולהתפלל טוב יותר. תופתעו לדעת עד כמה הוא מכיר את עצמו!

ד. רגישות יתר

 

– הוא יכול להיות אימפולסיבי והיפראקטיבי בעל מראה מרושל ופרוע עם דיבור בוטה וגס במיוחד, וזו תהיה רק הקליפה החיצונית שלו. עם קצת מאמץ תוכלו לגלות ילד חביב וטוב לב עם רגישות רבה מאד לסביבתו. יש לו כוונות טובות מאד אך לא תמיד מעשיו רצויים. קיים אצלו פער גדול בין המחשבה לביצוע. הראש חושב מהר מאד והתרגום בשטח לוקה בחסר. הוא יעשה הכל עבורך בתנאי שירגיש שאתה אוהב אותו באמת. זהירות! הסנסורים שלו חזקים במיוחד והוא קולט מיד אם אתה אוהב אותו או שאתה אוהב אותו כדי לקרבו לתורה. עם הילדים והנערים שבאים אליי לאימון אני מחפש תמיד את הדמויות האהובות עליהם בבית הספר כדי להעמיק את הקשר ביניהם. המבוגר שיאהב את הילד באמת, יראה את חוזקותיו ויתמיד לצייר לו תמונת עתיד אופטימית – הוא זה שיזכה להיות שותף בהצלחתו.

פן אחר של הרגישות שלו יכול להתבטא בליקוי בוויסות החושי. חשבו רגע על אנשים שמרגישים כל הזמן את התווית והצווארון של החולצה, את הגומי של הגרביים, ריח מסוים ואת תקתוק השעון בחדר. בדקו האם הבריחה המתמדת שלו מהציצית קשורה לעניין זה, וחפשו איתו את סוג הציצית שלא תורגש על גופו. מסיבה זו, גם שינה בסוכה עלולה להיות מאתגרת בשבילו בגלל הריחות מבחוץ, רעש הרוח הנושבת וקולות השכנים בסוכה שממול. נדרשת כאן חשיבה רבה, תכנון מוקדם והטרמה באותם עניינים שמתקשה בהם.

לסיכום,

 

"חנוך לנער על פי דרכו". לכל נער דרך משלו, ועלינו להתאים ולהטעים את משנתנו החינוכית באופן שיוכל לקלוט אותה והכי חשוב לאהוב אותה. ואז כשהיא תהיה דרכו שלו -"גם כי יזקין לא יסור ממנה".

צביקה מור, מאמן הורים ונוער, התמחות באימון ADHD

052-6070954 more-lanoar.co.il