תגית: תפילה

בתי לא מתפללת

שאלה:

החופש הגדול בעיצומו, וכל הסדרים השתבשו. בתי הבכורה בת החמש עשרה ישנה כל בוקר עד שתים עשרה-אחת, מתארגנת בנחת, אוכלת ארוחת בוקר (או יותר נכון, צהריים), וכשאני מזכירה לה בעדינות להתפלל, היא שולפת את הטיעון המנצח: עבר זמן תפילה. ניסיתי לדבר על ליבה מספר פעמים שתקום מוקדם יותר או שלפחות תתפלל מנחה, אבל אין שום התקדמות בעניין. אילו הייתה בן, היה לי ברור יותר שצריך להעיר אותו למניין, אך איכשהו, בגלל שהיא אינה חייבת במניין, נושא התפילה נופל בין הכיסאות. אני חוששת שהיא תתרגל למצב, שהיא תראה שהשמיים לא נופלים אם לא מתפללים, והתפילה תהפוך לעניין ששייך רק למסגרת בית הספר. אני רוצה לציין שאמנם אני מטופלת בקטנטנים, אך משתדלת למצוא כמה דקות להתפלל בנחת ובכוונה. העניין הוא, שאת הדוגמה האישית הזו, לצערי היא לא רואה. היא פשוט ישנה… מה לעשות?

 

תשובות:

 

ענת סטרז', יועצת זוגית:

התפילה היא בעצם שיח בין אוהבים. בין המתפלל לבין בוראו. לשם שיח זה צריך בנוסף שמערכת היחסים בין בתך ובין מי שהיא אמורה לפנות אליו בתפילה, יהיה מבורר דיו כדי שיהיה לה חשק לדבר עם ה' יתברך.

אמא יקרה …
בתשובה לשאלתך מקופלים מספר עניינים חשובים .

  1. התפילה שלך, גם אם היא לא נראית לעינה של ביתך, היא נוכחת בבית . החיבור העדין הזה למי ש"ממנו יש לך הכל" וכל מה שאת עושה "הכל לכבודו",  אינו תלוי בכמות ובניראות. הוא משפיע על האטמוספירה של הבית גם אם נעשה בינך לבינך בלא רואים. התפילה התמידית שלך גם אם את מצליחה להקדיש לה זמן מועט בלבד, היא זו שנותנת לך את הגושפנקא לזרז את ביתך לעשות כמוך. על אף שמעמדכן (את-נשואה ואם לילדים צעירים והיא -רווקה ופנויה מדאגות היום יום)- שונה, סביר להניח שלא היה לך נח לדרוש זאת ממנה לולא היית אוחזת בתפילה.
  2. השינה המרובה והמאוחרת הינה אחד המאפיינים של גילאי ביניים אלו. גם הצמיחה הגופנית שלהם תובעת מהם הרבה שינה לשם הגדילה הפיזית ובנוסף על כך, ההימצאות "בין העולמות" -בין "עולם הילדים" שאך זה לא מכבר היא הולכת ויוצאת ממנו ו"עולם המבוגרים" שהיא עוד לא ממש נכנסה אליו , משאיר את בני הנוער במבוכה ואף בחוסר מעש לעיתים. הם מלאי מרץ ומסוגלים להרים פרויקטים רציניים, לפעמים יותר מאשר המבוגרים עצמם, אך יחד עם זאת בשום מקום עבודה עוד לא יעסיקו אותם. התסכול סביב עניין הכוחות המבוזבזים וחוסר ההערכה העצמית בשל כך לפעמים "מפילה" את בני הגיל הזה לשינה חזקה וממושכת ולבילוי לילי רחוק מעין המבוגרים. ראיה לכך אלו הימים (ימי הטיולים, מחנות, התנדבויות וכו') בהם הם קמים בשמחה ומוקדם ומתפקדים במרץ רב לאורך ימים ולילות רבים.
    השינה הממושכת של ביתך אינה אות מחאה נגדך או נגד הקב"ה …זהו צורך גופני ונפשי ומצב של חוסר אונים (שעמום ותסכול ) גם יחד . בימים שיהיה לה בשביל מה  לקום ייתכן ותתמלא מרץ וגם אולי ..להפתעתך…תתפלל.
  3. התפילה הסדורה, כפי שאנו מתפללים אותה היום, אינה טבעית. עיגון התפילה בסדרי זמנים מוכתבים מראש בנוסף על המלל החוזר על עצמו והלא ממש מובן לעיתים, מקשה גם על מבוגרים רבים לפתוח את הסידור. התפילה היא בעצם שיח בין אוהבים. בין המתפלל לבין בוראו . לשם שיח זה צריך בנוסף שמערכת היחסים בין בתך ובין מי שהיא אמורה לפנות אליו בתפילה , יהיה מבורר דיו כדי שיהיה לה חשק לדבר עם ה' יתברך. לעיתים מה שנדרש מאתנו, ההורים , זה לאו דווקא להכתיב (או לחילופין בנוסף לתכתיבים שאנו מכתיבים לילדינו) לשוחח איתם שיח גלוי אודות הדבר אותו אנו דורשים מהם לקיים. "מהי התפילה ?", " מה מהותה ?", "מהי בשבילך ?",  "מה הקשיים שלך בנוגע לתפילה? " הרבה הורים יתחמקו בלפתוח עם ילדיהם שאלות אלו כי גם הם עצמם לא ביררו לעצמם מה התשובות שלהם בנוגע לכל אלו. מטרת החינוך היא לגדל ילדים חושבים, שואלים, מתעניינים, סקרנים …זה מפחיד . "ואם הם יגיעו למסקנות אחרות מהמצופה מהם?" "אולי עדיף לא לפתוח…שתתפלל וזהו"? זו החלטה שלך כאמא …ושלה כבת.
  4. הדבר הכי חשוב זה לשמור על אוירה נעימה ביניכם. עבודת ה' בכפיה ובכח כבר לא תצלח בדורנו …דור האפשרויות הבלתי מוגבלות, דור החופש לחשוב לשאול ולהחליט החלטות כבר מגיל מאד מאד צעיר .

בהצלחה וחופש נעים

ענת סטרז' , ייעוץ זוגי והורי 0526675364

 

 

צביקה מור, מאמן בכיר MCIL. מאמן הורים ילדים ונוער. מומחה באימון ADHD:

אפשר לעשות עם הילדים דיונים ושיחות עומק על חשיבות הקימה בבוקר, על כך ש"אדם לעמל יולד" וכו' אך מבלי לשאול בסוף את השאלה "מה אני יכולה לעשות מחר בבוקר?" כנראה שלא יצא מזה הרבה.
אחד הדברים הכי חשובים לעשות עם המתבגרים לפני חופשת הקיץ הוא סיוע במציאת תעסוקה
וסיבה לקום בבוקר. בנוסף, אם התפילה באמת חשובה לך ואת מתאמצת מאד כדי לעמוד בתפילה לפני ריבונו של עולם, אין מצב שחייך אינם משדרים זאת כי הרי את אישה ואימא של תפילה וקרבת אלוקים. 

לאם היקרה שלום וברכה,
הורים רבים מוצאים את עצמם מאוכזבים מחוסר התפקוד של ילדיהם ובמיוחד המתבגרים, בחופשת הקיץ. חלק מהאכזבה אינו אלא תוצאה ישירה של חוסר הכנה ותיאום ציפיות מוקדמים, שהיו יכולים למנוע או לפחות לצמצם את הנזקים האפשריים של החופשה הארוכה.
הבשורה הטובה היא שחציו של החופש כבר מאחורינו, ועם תחילת שנת הלימודים החיים יחזרו למסלולם על ידי סדר היום המוכתב ממערכות החינוך. אם תשימי לב כך קרה גם בשנה שעברה….
ובכל זאת הקושי בהווה מציק ומטריד אותך מספיק כדי לעצור רגע ולשאול את עצמך שאלות, לבדוק שוב את הדרך החינוכית בבית ולחשוב קדימה מה לעשות.
האם שאלת את עצמך, למה בתך חייבת לקום בשעה מוקדמת או סבירה כשאין לה באמת בשביל מה לקום?
אפשר לעשות עם הילדים דיונים ושיחות עומק על חשיבות הקימה בבוקר, על כך ש"אדם לעמל יולד" וכו' אך בלי לשאול בסוף את השאלה "מה אני יכולה לעשות מחר בבוקר?" כנראה שלא יצא מזה הרבה.
אחד הדברים הכי חשובים לעשות עם המתבגרים לפני חופשת הקיץ הוא סיוע במציאת תעסוקה, למשל: עבודה, התנדבות, פעילות בתנועת הנוער, עזרה לסבא וסבתא, ביקורים מתואמים עם בני הדודים, למידה וצמצום פערים לימודיים ועוד.
במשך השנה הם קמים לסדר יום מוכתב וקבוע. בחופשה אין את זה ומאידך אין את האחריות הכוללת על הבית ואת התרגול במתמטיקה אפשר להספיק בהחלט גם אם קמים ב3.
אז קודם כל לחשוב יחד עם הבת על תעסוקה לחודש הקרוב. מומלץ לעשות סיעור מוחות שלכם ההורים יחד איתה באופן שכל אחד זורק רעיון בתורו. למרות שבגילה לא ניתן עדיין לעבוד בצורה מסודרת, תמיד ניתן למצוא עבודה בשמרטפות או בניקיון. מי שרוצה באמת – מוצא, ומי שרוצה באמת לוקח כל עבודה שתוציא אותו מהמיטה בזמן וגם תיתן לו קצת כסף.
נראה שמה שמטריד אותך יותר מכל זה סוגיית התפילה משני כיוונים: התפילה שלה שלא כל כך מתקיימת והדוגמה האישית שלך שלדעתך לא עושה את העבודה.
לא הצלחתי להתרשם שיש לבת שלך משהו נגד התפילה או נגד ריבונו של עולם חלילה. זה נראה לי קשור מאד לבוקר שלא מתחיל בזמן כי אין בשביל מה לקום. לדעתך, אם הייתה קמה בזמן למטרה חשובה, האם הייתה מקדישה זמן לתפילה?
השמים לא נופלים כשלא מתפללים – סביר להניח שזה לא חידוש עבורה כי ניתן לראות ברחוב אנשים רבים שלא יודעים מהי תפילה ולא נראה מבחינה חיצונית שחייהם לא זורמים או לא מוצלחים ברמה ממוצעת, כי התפילה ככל עניין רוחני לא נמדדת בכאן ובעכשיו.
האם בתך לא עוסקת כלל בתפילה? בהמשך היום, בשבתות? האם אינה מתפללת על חולה בקהילה שביקשו להתפלל עבורו? האם במשך השנה בלימודיה באולפנה לא התפללה?
בואי נזכור שבתך נמצאת בדיוק בצומת בו היא בוחנת את הדמות שיצרתם עבורה כיוון שהיא רוצה דמות אותנטית משלה. בין השאר היא עשויה לבחון גם את יחסה לתפילה. במצב זה יש לפעמים נתק מההרגל כי הוא שייך לדמות הילדותית ממנה היא רוצה להתנתק.
ועוד שאלה: האם העובדה שבתך מתעוררת לאחר שאת עצמך התפללת בסלון אומרת שאין לה דוגמה אישית ממך כיוון שאינה רואה אותך בשעת תפילה?
מסתבר שדוגמה אישית זה לא מה שהראנו לילד אלא מה שהילד ראה או ליתר דיוק קלט כי לא מדובר רק על ראייה. הילד קולט קליטה של 360 מעלות ממה שקורה בבית. עוד מסתבר, שהדוגמה האישית לא מסתכמת בעשיית המעשה הרצוי כשלעצמו, אלא מהאווירה הכללית בבית.
לדוגמה, אם יש לילד דוגמה ומופת מאביו על 3 תפילות ביום במניין בכוונה עצומה אך נושאי השיחה בבית עוסקים בעיקר בעניינים חומריים – נוצר אצל הילד חינוך נוגד תפילה, כי הוא מבין שהעיקר בחיים אינו הצד הרוחני. בבית כזה סביר להניח שהתפילה תיכנס ל"פינת התפילה" אך החיים הם חיים של קניות ושדרוגים – כי הילד קולט מההמחשות של החיים עצמם הרבה יותר ממה שקולט מהטקסים.
ונחזור אלייך. אם התפילה באמת חשובה לך ואת מתאמצת מאד כדי לעמוד בתפילה לפני ריבונו של עולם, אין מצב שחייך אינם משדרים זאת כי הרי את אישה ואימא של תפילה וקרבת אלוקים.
אם תסתכלי סביבך, ברוב המקרים הערכים האמתיים של הבית – אלו שבאמת היו כל הזמן ברקע ובחיים עצמם – ממשיכים הלאה בחייהם של הילדים הבוגרים. הדוגמה האישית הטובה ביותר היא ההמחשה בחיים עצמם.
דבר נוסף. לפעמים אנו רוצים לחנך לערך מסוים ומשקיעים המון מאמצים, ודווקא ערך זה נשאר הכי רחוק מהילדים. אחת הסיבות היא הביקורת שנתנו לילד כשלא עשה את המעשה הרצוי. אז במקום לבקר, פשוט לתפוס את הבת כשהיא כן מתפללת ולהראות לה בכל דרך כמה את שמחה ואיזו זכות יש לך שבתך מתפללת.
המשיכי לחיות את חייך בעבודת השם שבלב ובמעשה, ואולי תוסיפי גם תפילה קטנה על תפילת בתך. זה בטח לא יזיק. זה רק יכול להועיל לבתך וגם לך. בהצלחה!

 

צביקה מור, מאמן בכיר MCIL. מאמן הורים ילדים ונוער. מומחה באימון ADHD

0526070954 more-lanoar.co.il

 

אבינועם הרש, מחנך, וסמנכ"ל חברים מקשיבים:

אחת הקומות בחינוך לתפילה היא ההבנה כי אנו זקוקים לתפילה כמו חמצן. הבנה זו, משום מה, לא מקבלת את הכבוד הראוי לה, אך כשהיא בנויה היטב, היא חוסכת משאבים ועמל רב בביאור שאר הקומות.

 

שלום לך

את חטאיי אני מזכיר היום: גם אני עדיין עובד על המשפט: "והיא תראה שהשמיים לא נופלים אם לא מתפללים" רק בתיקון אחד:

"אם לא מכוונים". למרבה אכזבתי התברר לי שיותר מידי פעמים, התפילה שלי משולה לחסיד ההוא, שהרב'ה שלו בירך אותו בברכת: "שלום עליכם" לבבית ישר כשסיים החסיד את תפילת השמונה עשרה.

שאל אותו החסיד על מה ולמה הרב'ה מצא לנכון לברך אותו משל חזר הרגע ממרחקים והרי הוא היה כאן כל הזמן.

השיב לו הרב'ה: "אתה אמנם היית כאן, אבל ניכר עליך שמחשבותיך היו בארץ רחוקה".

אחת מהסוגיות שמעסיקות אותי המון בתור מחנך היא התפילה. איך אנחנו מצליחים להעלות את התלמידים קומה מרמת הטכנוקרטים שמתפללים רק כי בית הספר מכריח אותם (נסי לראות כמה זמן לוקחת תפילה של תלמידים כשיש להם שיעור ספורט – קצרה מאוד. לבין תפילה של התלמידים כשיש להם שיעור שהם לא רוצים ללמוד – ארוכה מאוד), לרמה שבה תהיה להם איזו שהיא נגיעה בהבנת התפילה אם ברמת החוויה ואם ברמת ההמשגה.

מדובר בעבודה חינוכית תמידית המצריכה עמל רב, מחשבה ועומק ועדיין כל אלו אינם כמובן ערובה להצלחה ולתוצאות.

ובעוד אנחנו מלינים על הצעירים, מה בדבר המבוגרים? האם לדעתך תפילת המבוגרים הגיעה לאידאליזציה שלה?

את אמנם דיברת על עצם התפילה והנך דואגת כי "התפילה תהפוך עבורה לעניין ששייך רק למסגרת בית הספר" אולם מה על תפילה שהופכת לריטואל קבוע החף מכוונה שהיטיב להגדיר אותה כבר החבר בספר הכוזרי כשהביא את חוסר הנחת שיש לקב"ה מתפילה זו:

"וְאֵין דִּבּוּרֵנוּ "הִשְׁתַּחֲווּ לְהַר קָדְשׁוֹ", וְ"הִשְׁתַּחֲווּ לַהֲדוֹם רַגְלָיו", וְ"הַמַּחֲזִיר שְׁכִינָתוֹ לְצִיּוֹן", וְזוּלַת זֶה, אֶלָּא כְּצִפְצוּף הַזַּרְזִיר וְהַתֻּכִּי, אֵינֶנּוּ יוֹדְעִים מַה שֶּׁאָנוּ אוֹמְרִים בָּזֶה וּבְזוּלָתוֹ"

כלומר, אנחנו רואים שלא פחות חשוב מעצם עניין קביעת התפילה כאקט טכני, יש לנו גם את עניין המשמעות והנשמה שאנחנו אמורים להעניק לה. מכל זה עולה, שעניין התפילה הוא בהחלט אתגר מורכב משני רבדים:

  1. קביעת התפילה והעמידה בזמינה. 2. נפיחת חיים בתפילה בהתאם למשפט הידוע: "תפילה ללא כוונה, הינה כגוף ללא נשמה".

לכן, דווקא בגלל שבתך בגיל ההתבגרות, הייתי לוקח את האתגר וממקד אותו במקביל לזמנים ולעצם ביצוע התפילה גם לעניין הבנת התפילה והנחת מושגים בסיסיים בתפילה: בתך לא מתפללת מהסיבה הפשוטה:

כרגע התפילה לא מספיק חשובה לה. תאמיני לי שלפעולה של חבריה בסניף היא מן הסתם הייתה הולכת…

כלומר מה שקשור בנפשה וחשוב לה, היא תעשה גם אם לא תבקשי ממנה לעשות. ומה שלא. לא.

קומה ראשונה: מהי בכלל תפילה ולמה היא מצפה?

מאחר שהתפילה דומה לבניין מפואר, יש לעבוד בהתאם לקומות ורצוי מאוד לא לדלג על אף אחת מהן בדרך:

קומה שנייה: שהבת שלך תבין למה היא באמת צריכה את התפילה לא בעניין המחויבות אלא כמו שאנחנו צריכים חמצן:

הקומה הזו, משום מה לא מקבלת את הכבוד הראוי לה וכשהיא בנויה היטב, היא חוסכת משאבים ועמל רב בביאור שאר הקומות.

קומה שלישית : איך לדעתה אמורה להיראות תפילה?

כמובן שכל קומה כזו אמורה להיות מלווה בדוגמאות ומשלים, סיפורים והסברים. אבל לשם את צריכה לחתור.

גם בתפילה ובעיקר בתפילה אין לנו קיצורי דרך או מחלפים עוקפים, כפתורים אדומים או נוסחאות קסמים.

מדובר בעבודה שיטתית ולאורך זמן.

רק בצורה הזו תהיי בטוחה לא בדבר הצלחת העבודה, כי בחינוך הרי אין הבטחות לכלום, אלא בכך שהכיוון הכללי והמיקוד שאת רוצה לתת לבת שלך אודות התפילה נמצא בכיוון הנכון.

בהצלחה!

לקבלת חומרים בעניין התפילה ולהרחבה את מוזמנת לפנות למייל: 

 

יפעת גלבוע, עו"ס קלינית ופסיכוטרפיסטית, מטפלת בנוער ובמבוגרים, מנהלת מרכז הורים ילדים בגיל הרך:

ברור שעניין התפילה מציק לך מאוד, אך חשוב בתור הורה לערוך לעצמך סדר עדיפויות – על מה את כאימא מתעקשת מול הבת… האם על תפילה ? האם על סדר יום לא משובש ? על עזרה בבית? על חזרה הביתה בלילה בשעות סבירות ? במידה ואכן נושא זה הינו בראש סדר העדיפויות שלך – עלייך לעשות ככל יכולתך בעניין על מנת לנסות ולהשפיע על בתך.

 

שלום לך אמא

 

אכן ידוע כי בחופש הגדול כל הסדרים משתבשים, יום הופך ללילה ולילה ליום…בד"כ מי שמפריעים לו הסדרים המשובשים האלה, הם ההורים – שמתקשים מאוד להכיל  את הבלאגן הזה…לעומת זאת נראה שלמתבגרים זה כיף גדול …

ברור שעניין התפילה מציק לך מאוד, אך חשוב בתור הורה לערוך לעצמך סדר עדיפויות – על מה את כאימא מתעקשת מול הבת…האם על תפילה ? האם על סדר יום לא משובש ? על עזרה בבית? על חזרה הביתה בלילה בשעות סבירות ? וכ"ו… יש לנו , כהורים, הרבה מה לומר להם ….

במידה ואכן נושא זה הינו בראש סדר העדיפויות שלך – עלייך לעשות ככל יכולתך בעניין על מנת לנסות ולהשפיע על ביתך…אבל יש לקחת בחשבון :

1- שלא תמיד אנחנו מצליחים להשיג את המטרה…ואז יש להרפות ….

2- שיש להשאיר את האחריות בעניין זה בידי ביתך …

3- שמערכת היחסים בין הורה למתבגר היא חשובה ביותר ויש לדאוג ולשמר אותה גם במחירי ויתור, לעיתים …

4- הדוגמה האישית שלך עדיין חשובה מאוד, ובעלת השפעה גם אם אינה נראית לעין כרגע…אני מניחה שביתך יודעת על כך שאת מתפללת בנחת ובכוונה…

 

בהצלחה

יפעת גלבוע, טלפון 0508266258
אתר : samimlev.co.il

 

ד"ר חנה קטן, רופאת נשים ופריון מומחית:

תפילה נכנסת לכותרת של חובת הלבבות, ולכן הייתי מניחה לה. גם לא הייתי מטילה על הכתפיים שלך את החובה להתפלל בכדי להראות לה דוגמה. אם את עסוקה עם הקטנים, אז ברור שזו המשימה העילאית.

מאד מרגש שכל כך חשובה לך התפילה של בתך, שבעינייך היא מהותית במכלול יראת השמיים שלה. יתכן והיא משדרת שהאחריות על התפילות היא שלה. 'רחמנא ליבה  ….' ריבונו של עולם רוצה את הלב שלה. הייתי ותפילה נכנסת לכותרת של חובת הלבבות. מניחה לה. גם לא הייתי מטילה על הכתפיים שלך את החובה להתפלל, בין השאר כדי להראות לה דוגמה. אם את עסוקה עם הקטנים, אז ברור שזו המשימה העילאית.

 

את עוסקת בבניינו של עולם.  את זה היא דווקא סופגת. מה דעתך?

 

אתרhttp://www.katanchana.co.il
מרפאת רפאל      רחוב אהרונוביץ 17, בני ברק   טל'- 03-5605001, 
מרכז רפואי 'רְפָא נָא', בית הדפוס 12ג, גבעת שאול. 02-6526552, פקס 02-6510896  

 

לעבור את החופש ובגדול – עצות וטיפים שימושיים להורים

יש הורים שרק למשמע צמד המילים 'החופש הגדול' – מקבלים חום גבוה. 'למה צריך כל-כך הרבה זמן?!', 'מה הילדים יעשו עם עצמם חודשיים?!', 'בסדר, אני מבינה שהמורים צריכים קצת חופש, אבל מה אנחנו אשמים?!'.

נכון, החופש הגדול באמת גדול מידי, והזיכרונות מהפעם אחרונה בה הילדים יצאו לחופשה, לא תמיד חיוביים במיוחד. אך יחד עם זה צריך לזכור שהחופש הוא הזדמנות פז חינוכית להגיע לדברים שקשה הרבה יותר להשיג במהלך השנה.

הראשון מביניהם הוא פשוט – לחנך! לחזור למצב הטבעי והבריא בו אנחנו, ההורים, מגדלים וּמְעַצְבִים את ילדינו, ולא שולחים אותם למוסד חינוכי שיעשה את העבודה במקומנו. אין כמו ההשפעה של אבא ואמא, ואין תחליף לְמַה שההורים יכולים לתת לילדיהם. שנית, החופש הוא גם הזדמנות לחזק את התא המשפחתי. במהלך שנת הלימודים כל אחד מבני המשפחה עסוק בענייניו ולומד במקום אחר. השבועות הללו בהם כולם בבית לזמן ממושך הם הזדמנות לחוויות משפחתיות מגבשות, השלמת חסכים ופערים בביחד המשפחתי, וכמובן לא לשכוח את המשפחה המורחבת – לבקר את סבא וסבתא, דודים וכו'.

כגודל הציפייה – גודל האכזבה

ילדים רבים מגיעים אל החופש עם ציפיות עצומות. כבר חודשים שהם מקפידים באדיקות על 'ספירת הגומר' (ובניגוד לספירת העומר, כאן אין חשש שישכחו יום…), ותוכניות עשירות גודשות את חלומותיהם. אלא שכעבור חודשיים הם מגלים לחרדתם שהזמן חלף ביעף, ובפה נשאר טעם מר של החמצה. החופש פשוט התבזבז והתמסמס מבין האצבעות – "רצינו כל כך הרבה והספקנו כל כך מעט". למה זה קורה?

אחת התשובות לשאלה הזו היא שכל דבר בעל תוכן וערך דורש מאמץ והשקעה. לעומת זאת אנחנו מוצפים באינספור אלטרנטיבות שמספקות לנו אמצעים להעביר את הזמן בקלות מבלי שנצטרך לעשות כלום. טלוויזיה, DVD, אינטרנט, פייסבוק… (מחק את המיותר אם יש כזה). וכך אנו מוצאים בסוף החופש צעירים רבים שהשרירים של האצבע השניה בידם הימנית מפותחים באופן בלתי פרופורציונאלי, אבל את השמים או את הים הם לא זכו לראות שלא מבעד לפלזמה. כדי שזה לא יקרה והחופש יהיה מוצלח, איכותי ומהנה, חייבים לקחת אותו ברצינות ולהיערך לקראתו. אספנו בשבילכם כמה עצות וטיפים שימושיים לצורך העניין.

גבולות וכללים

חופש אינו זמן של הפקרות. גם בו חייבים להיות כללים, גם אם שונים מאשר בזמן הלימודים. ההורים צריכים לשבת יחד מראש ולגבש עמדה ברורה לגבי נושאים כמו שעת שינה, שעת חזרה הביתה, כמה זמן מוקצב לכל ילד מול המחשב, הטלוויזיה וכדו'. ניתן להעניק לילד 'בנק זמן' שבועי במחשב, ולתת לו לנהל בעצמו את ה'הוצאות'. יש ערך חינוכי בכך שאחריות חלוקת הזמן רובצת על כתפיו ולעיתים זה אפילו מצליח יותר. אותו הדבר לגבי כסף לבזבוזים. ההוצאות בחופש מאמירות לשחקים וכמעט וצריך לקחת משכנתא רק כדי לממן את הוצאות הקייטנות, הטיולים והנשנושים. גם כאן כדאי להציב גבולות או להקציב סך כולל ולאפשר לילד לבחור כיצד לחלק אותו.

סוף מעשה במחשבה תחילה

כדי שחופש יהיה מוצלח הוא חייב להיות מתוכנן. לילדים יש המון תוכניות ורצונות, אך הם זקוקים לנו, ההורים, שנעזור להם לבנות תוכנית שתגשים אותם. כדאי לעשות "ישיבת עבודה" עם כל ילד בנפרד שבועיים לפני החופש. להאזין בקשב רב לתוכניותיו לחופש, להציע עוד כמה רעיונות משלנו, לרשום את הכול על דף, ואז לטקס עצה יחד מהי הדרך הנכונה לממש אותן בצורה מיטבית. הילדים לא צריכים ש"נשב להם על הוריד", אבל הם בהחלט זקוקים לסביבה תומכת. מומלץ שכל ילד יכיןלעצמו 'לוח חופש' ובו ישבץ את כל התוכניות, זאת בנוסף ללוח החופש המשפחתי התלוי על המקרר ובו רשומים כל האירועים המשפחתיים, כשכל אחד מעדכן את הלוח האישי שלו בהתאם.

המבדיל בין יום ובין לילה

עשו כל מאמץ למנוע התפרקות טוטאלית של מסגרת היום והלילה. את שיירי הסמכות ההורים שעוד נותרו לנו כדאי לשים במקום הזה. הסיבה העיקרית לכך אינה שמי שקם מאוחר מפספס זמן תפילה ומפסיד מנין. העניין המרכזי זו השוטטות הלילית עם חֶבְרָה שעלולה להיות בעייתית, ללא השגחה של מבוגרים. החבר'ה משועממים, מחפשים תעסוקה ומגיעים לשטויות. והתהליך מוכר: הולכים לישון מאוחר, קמים מאוחר, כל היום מתחיל ברגל שמאל, בערב כבר לא עייפים ושוב הולכים לישון מאוחר, וחוזר חלילה…

תפילות

עודדו וצ'פרו אותם על שמירת מסגרת התפילות היומית, לבנים – במניין, אך גם לבנות. זה נותן מסגרת משמעותית ליום כולו, ומעלה את כל ההתנהלות על פסים חיוביים יותר. אינו דומה יום שהתחיל עם הנחת תפילין ותפילה במניין, ליום שהתחיל בפקיחת עין ראשונה בשעה שתים עשרה בצהריים.

בית ולא בית מלון

חלק מילדינו לומדים במסגרת פנימייתית וחוזרים הביתה רק בסופי שבוע. לא נעים לנו 'להפיל' עליהם אז כל מיני מטלות ביתיות כמו כלים או כביסה. 'עד שהם כאן שינוחו ויתפנקו קצת'. גם אלו שגרים בבית נוטים להיות נורא 'עסוקים' בלימודים ובמבחנים, בעיקר כשהאלטרנטיבה היא לשטוף את הבית או להוריד זבל. זהו! מעכשיו נגמרו התירוצים. כעת הזמן להתחנך ללקיחת אחריות ושותפות בתפקוד השוטף של הבית. לא צריך להפיל עליהם בבת אחת יותר מידי, אך חשוב להרגיל את הילדים לנשיאה בעול. אנחנו גרים יחד בבית משפחתי. לא בבית מלון.

העבודה היא חיינו

ישנם בני נוער שכדאי מאוד לעזור להם למצוא עבודה לחלק מהיום. זה ימלא להם את הזמן, יגרום להם לעשות משהו פרודוקטיבי, ויוציא את האנרגיות שלהם על דבר חיובי. חוץ מזה, כשהם ירוויחו קצת כסף בעצמם הם גם ילמדו להעריך קצת יותר את מה שאבא ואמא עושים בשבילם כל השנה…יש הורים המתארגנים בקבוצה כדי "לייצר" לילדים תעסוקה, במקומות העבודה שלהם, או בדרכים אחרות.

מה אהבתי תורתך

שיהיה אפילו רבע שעה ביום, אבל קבוע. עיתים לתורה. זה לא הזמן אלא היחס. זו אמירה עקרונית שהתורה היא חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. גם בחופש. גם בקיץ. לא רק כשהמסגרת כופה עלי, אלא גם כשאני עומד ברשות עצמי. הערה: הסעיף האחרון מיועד לבנים ולבנות כאחד.

דוגמא אישית

שנים חלפו מאז שזה קרה ופתאום זה מופיע. בהפתעה גמורה. אתה נדהם לשמוע אותו אומר: "אבל אבא, אז למה כשהיינו בחתונה של מיכל לפני כמה שנים אתה דיברת על… ואמרת…". אין ספק שלילדים יש כשרון מיוחד לזכור דברים, בעיקר כאלו שהיינו מעדיפים שישכחו. זו הסיבה שהכוח של הדוגמא האישית רב כל כך. תמיד הם בוחנים את ההתנהגות והאמירות שלנו בשבע עיניים, ועל אחת כמה וכמה בחופש כשאנחנו שוהים זמן רב יותר יחד. אב שדוחק בילדיו להקפיד על תפילות במניין אבל הוא מרשה לעצמו 'לחפף' בעניין פה ושם, או אמא שחוצבת להבות בנאומים על טוב וחסד אך האוזניים הרגישות של הילדים קולטות איך היא 'מלכלכת' בטלפון בלי חשבון על איזו מכרה, קולטים היטב את המסר. החופש זו הזדמנות פז לחנך לאו דווקא בדיבורים גבוהים, אלא בעיקר באיך שאנחנו חיים.

נפש בריאה בגוף בריא

כל דבר שירחיק אותם מהטלוויזיה והפייסבוק לכמה שעות יהיה מבורך. בוודאי כשיש לו תרומה חיובית לבריאות הגוף ולפיתוח האינטראקציה החברתית.כדורגל, שחיה, ריקודים, טיולים… מחפשים דרך לפרגן לילד על תעודה מוצלחת? קנו לו כדורגל/סל, אופניים (וקסדה!), שולחן פינג-פונג וכדו'.

רק אתה ואני

מצאו זמן איכות קבוע לעשות בו משהו עם הילד לפי בחירתו. עם כל ילד, בכל גיל. אבא או אמא. משחק, יצירה, פעילות ספורטיבית, לימוד משותף של משהו שמעניין אותו וכדו'.

לקראת שנה הבאה

למרות הנטייה להשאיר את כל העבודות שנתנה המורה לשבוע האחרון של החופש(אם לא לאחר מכן…) עודדו אותם לסיים הכול כבר בהתחלה. מי שזקוק לתגבור לימודי במקצועות הקודש או החול – זה הזמן.

"ונשמרתם"

לקבוע "כללי ברזל" לגבי: טרמפים, מקומות מסוכנים, היכרות עם זרים דרך הרשת, נהיגה בלי רישיון וכדו'. החיים יקרים מכדי שנגמור אותם על שטויות.חבל שזה יהיה החופש האחרון בחיים בגלל קלות דעת מיותרת.

לא פחות מזה חשוב לשמור על הנפש. האמונה והערכים שלנו לא יוצאים לחופשה ומתבטלים רק בגלל שעכשיו קיץ והניסיונות מתרבים. יש מקומות שלא מתאים לנער/ה דתי להסתובב בו (דרך אגב, האם האינטרנט בבית שלכם מוגן?).

לפקוח עיניים

שימו לב להתנהגות חריגה, ניסיונות להסתיר דברים (שיחות טלפון, מסך מחשב, יציאות מהבית) או שינוי פתאומי במצב הרוח והגיבו אליהם. אל תחכו שדברים יסתדרו מעצמם. דברו איתם עליהם.

ולסיום

רוב האנשים רואים את החופש כאמצעי להתפרקות ואגירת כוחות לצורך שנת הלימודים שהיא העיקר. אך ייתכן שהמבט צריך להיות בדיוק הפוך. כל שנת הלימודים היא הכנה שבונה בנער/ה את היכולת לעבור את החופש כמו שצריך. ללמוד לעמוד ברשות עצמו, לבנות מסגרת עם תוכן ולעשות בחירות בונות ומקדמות ולא להפך. אם יש משהו שדומה יותר לחיים האמיתיים זה דווקא החופש בו האדם עצמו אחראי על חייו, ולא המסגרת הלימודית המוכתבת על כל צעד ושעל. כולם מכירים את המבחנים שיש לאורך שנת הלימודים, אך המבחן האמיתי הוא בעצם בחופש. אם נתייחס אליו בצורה נכונה ומושכלת, נעבור אותו בעז"ה בהצלחה.

* תודה לרבנים יונה גודמן, רפי פוירשטיין ובני פרל.

הרב יוני לביא, מנהל מוקד חברים מקשיבים לנוער והאתר למחנכים מילה טובה וחבר ותיק בצוות "לב אבות"

לתגובות:

 

הורות והתבגרות: משברים דתיים בגיל ההתבגרות

גיל ההתבגרות,עם היציאה מהילדות ההתנהגותית והערכית אל בגרות ואל הרציניות, הוא תקופה של התקדמות ופריחה בכל התחומים. לבני נוער רבים, זו תקופה גם של העמקת הקשר עם הדת, בליווי לימודים בישיבות ובמדרשות. אלא שחלק מבני הנוער עוזבים את אורח החיים הדתי – או בסגנון של מרד אנטי-דתי, או בגילוי חולשה עמוקה בקיום המצוות, וירידה רוחנית. זו תקופה של גיבוש הזהות – הזהות האישית, הזהות המקצועית, הזהות המינית – וגם הזהות הדתית. הדבר לא קל כי בגיל הזה הנער והנערה גם מגבשים את העצמאות שלהם – עצמאות מהוריהם, עצמאות מהסביבה שלהם, ודווקא בתחום הדתי הם נדרשים לשמר ולהמשיך… ולכן אצל רבים זה לא כל כך פשוט – ואצל אחדים גם מתגלה בצורה של משבר. בראיון זה אנשי המקצוע מנסים להבין מה גורם למשברים הדתיים ולירידה הרוחנית אצל בני הנוער? האם ביכולתינו למנוע את הנשירה?

להאזנה להקלטת התוכנית:


 

 

 

.
.

קטעים מתוך התוכנית:

 

 

 

 

..
הרב זאב שרון, ראש מכינת 'ארזי הלבנון' בשילה, 
הרב יונה גודמן, המנהל החינוכי של מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא,
ומרים שפירא, פסיכולוגית

פותחים שולחן – לפרשת תרומה

"כבר תרמנו…" – "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה" (כה,ב) – מה עובר לכם בראש ומה אתם מרגישים כשנשמעת דפיקה בדלת ו(עוד) מישהו מבקש צדקה? האם אתם נוהגים לתרום לאנשים פרטיים מזדמנים (הביתה, בבית הכנסת, בעת עצירה ברמזור), לעמותות רשמיות, לאף אחד מהם? מדוע? האם יצא לכם פעם לבקש צדקה לצורך עצמכם או כהתרמה עבור גוף כלשהו? איך הייתה ההיענות? איך הרגשתם לעשות את זה? מה היית מוכן לעשות עבור אדם שאינך מכיר היטב והוא מבקש את עזרתך? להלוות לו כסף (כמה?), להשאיל לו ספר/ בגד/מכונית/דירה לשבת? איפה עובר הגבול בין הרצון לעזור ולסייע לכל מי שנמצא במצוקה לבין חובת הזהירות מאנשים לא הגונים? מבין כל הפונים אלינו בבקשת צדקה האם יש דרך לזהות מי רמאי ומי נזקק באמת?

משכן אלוקים "וַהֲקֵמֹתָ אֶת הַמִּשְׁכָּן" (כו,ל) – הרי אלוקים הוא אינסופי ונמצא בכל מקום, מדוע צריך לייחד מקום פיזי, מסויים שבו הוא "ישכון", כביכול?

איזה יופי – "וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחשֶׁת"(כה,ג) – משאבים ומאמצים רבים הושקעו כדי שהמשכן וכל כליו ייראו יפים ומרשימים. למה זה חשוב? מה הקשר בין החזות החיצונית אל השכינה ששרתה שם? עד כמה אתם רואים בתרומה לבנין בית כנסת מטרה ראויה? עד כמה צריך להשקיע בצורתו החיצונית?

בית כנסת – "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם"(כה,ח) – האם אתם מרגישים הבדל בין תפילה בבית כנסת לבין תפילה במקום אחר? מה תגידו למי שטוען שקשה לו להתפלל במניין בבית הכנסת והוא מצליח להתכוון יותר בתפילה פרטית בבית? בתי כנסת רבים הפכו להיות הרבה מעבר למקום תפילה ונעשו למוקד מפגש חברתי יומי/שבועי. האם לדעתכם זהו דבר חיובי או שלילי? מה אפשר לעשות כנגד מכת הדיבורים בתפילה? בחלק מבתי הכנסת מחלקים את עלוני השבת לפני התפילה, בחלק רק לאחריה, ויש שלא מחלקים בכלל. נניח שאתם הגבאים והבחירה בידכם – מה תעשו?

יבנה המקדש – "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ"(כה,ח) – איזה מקום תופס המשכן/המקדש והחיסרון שלו היום בחיים שלנו? מה אפשר לעשות כדי לשנות את זה?

 

הרב יוני לביא, רב אולפנת אמי"ת להבה בקדומים ואולפנית ישורון בפ"ת, מנהל מוקד חברים מקשיבים לנוער והאתר למחנכים מילה טובה, וחבר ותיק בצוות לב אבות.

  054-6702313

חלק מן השאלות פורסמו בשנת תש"ע בעלון הצעירים "עולם קטן" במדור "הביעו עמדתכם"

 

עלון 'סוגרים שבוע' להדפסה – לפרשת תרומה

לנפץ כמה סטיגמות על נוער הישיבות התיכוניות

תמונה צביקה מור

מעט אחרי חג מתן תורה התכנס "פורום סדרת חינוך" לנפץ כמה סטיגמות נפוצות בנוגע ללימוד תורה, קיום מצוות ותפילה בישיבות התיכוניות.

 

"התורה לא באמת מעניינת את תלמידי הישיבות התיכוניות"

 

שקר וכזב! התורה מאד מעניינת אותם כמו שגם ריבונו של עולם מאד חשוב להם. הם מתעניינים ושואלים מצד עצמם וכל שכן כשפותחים להם פתח. לפעמים הם כועסים עליו ולפעמים הם "ברוגז" אך הוא תמיד במרכז הבמה או לכל הפחות ברקע. לא כל נער מבין את ההכרח של לימוד תורה בבניית החיבור אל ריבונו של עולם, אך עם הגיל מגיעה ההבנה וישיבות הגבוהות וההסדר יוכיחו. הרבה מכל זה תלוי מאד בר"מ שעבורם הוא נציגו של הקב"ה ונציג התורה עלי אדמות בשלב זה. הקשר האישי עם הר"מ, שיחו ואיכויותיו כמו גם איכות שיעוריו קובעים הרבה בחיבור של בני הנעורים אל התורה. רבים מבני הנוער מגיעים לאהבת תורה דרך אהבת הר"מ.

 

"בישיבות התיכוניות לא לומדים תורה לשמה. לומדים רק בשביל מבחן הבגרות"

 

לא נכון! בכיתות ט' וי' אין מבחני בגרות בגמרא והתלמידים לומדים למופת. בישיבות תיכוניות רבות ישנם שיעורי דף יומי תמידים כסדרם (בישיבה התיכונית "חורב" משתתפים כ – 80 בחורים מידי יום!) ללא כל מבחן בגרות ובנוסף ללימודי הגמרא שבתוכנית הלימודים. ומה עם לימוד הרמב"ם היומי – פרי המחשבה של ראשי החמ"ד? ומה עם שניים מקרא ואחד תרגום ולימוד ספרי אמונה ותנ"ך, חוברות "בשביל הנשמה" המיועדות לנוער – מעשה ידי תלמידי "מרכז הרב"? ומה עם הפתיחה היומית של הר"מ בכיתתו בענייני אמונה, פרשת השבוע ומועדים שעליה אין כלל מבחן?

 

"אי אפשר לצאת תלמיד חכם מישיבה תיכונית"

 

אפשר גם אפשר. הרמב"ם, השו"ע וגם ההיסטוריה של עם ישראל מוכיחים שלימוד התורה היה הלימוד היחידי עליו גדלו ילדי ישראל במשך הדורות. כמובן שלמדו גם השכלה כללית בדברים הנצרכים להבנת דברי התורה. לא ניכנס כאן לוויכוח הנוקב האם יש מקום לישיבה תיכונית בדור של גאולה ובניין הארץ. אנו מתייחסים כאן לישיבה התיכונית בהווה.

לפני הכל יש לברר כמה מוקדמות. למשל, למה מתכוונים כשאומרים "תלמיד חכם", ומה אנו מצפים בתורה ויראת שמים ממתבגר ממוצע. נכון שלא כל אחד זוכה ואולי הרוב לא, אך לא ניתן להגיד שזה לא אפשרי. גם לאחר כל הביקורת, לא ניתן להגיד שהישיבות התיכוניות לא שמות במרכז את בית המדרש והלימוד בו. מי שמנצל היטב את מסגרת הזמנים בלימודי הקודש, יכול בהחלט לקנות תורה ויראת שמים והרבה. בישיבות ההסדר והגבוהות הבחורים כבר בוגרים ובעלי ביקורת והחלטה עצמית, אך בישיבות התיכוניות במיוחד בכיתות ט' וי' הדבר תלוי מאד גם בשדר מהבית. האם לימוד התורה הוא העניין המרכזי של הבית, האם יש דוגמא אישית של ההורים ובמיוחד האב. בכיתות הגבוהות זה כבר תלוי יותר בבחירה של כל אחד ואחד כמו ברוב הדברים בחיים, ומי שבאמת רוצה מוצא את הכוחות, הזמן, הספרים, החברותות, המסגרת, ההסדר עם מנהל התיכון וכו'. רבות מהישיבות התיכוניות מקדישות משאבים וכוח אדם במסגרות שונות על מנת לאפשר לכל מי שחשקה נפשו לקבל את המזון התורני המתאים לו.

 

"אי אפשר להשקיע בלימוד התורה עם הדרישות הגבוהות של לימודי התיכון"

 

לא מדויק! זה ודאי נכון שכשאתה פנוי רק לעניין אחד יש סיכוי גבוה יותר שתהיה מומחה בו. לכן קיימת ההתמחות ברפואה ובמשפטים וקל וחומר שבתורה נדרש מיקוד כמותי ובמיוחד איכותי. כלומר, שלימוד התורה יהיה מרכז היום והחיים גם אם רוב השעות אינן מוקדשות ללימוד דווקא. אך גם במצב הנוכחי ניתן להגיע רחוק וגבוה מאד בלימוד התורה. הישיבה התיכונית ודאי מכוונת לשם מצד סדר היום והתכנים ומצד איוש תפקידי המפתח בישיבה בידי רמי"ם תלמידי חכמים בוגרי ישיבות. תלמידים רבים מתקשים בשילוב בין השניים בגלל חוסר תכנון, ניהול זמן כושל או חוסר ניהול זמן. בעניין זה כמו בעניינים רבים אחרים הם זקוקים עדיין לתיווך ולהכוונה של הר"מ. ניתן בהחלט להתאים תוכנית לימוד אישית לכל תלמיד שלא יודע מה לעשות בסדר בוקר או צהריים. כמו כן, המבנה הנוכחי של הישיבה הנוכחית מזמין בהכרח תקופות של ימים ושבועות בהם המיקוד הוא בלימודי התיכון. כך בתקופת המבחנים ואירועי חודש אדר למשל. ושוב, זו רק תקופה וצריך לתפוס פרספקטיבה ולהתבונן תמיד בתמונה המלאה.

 

"תלמידי הישיבות התיכוניות לומדים רק משוטנשטיין ומשטיינזלץ"

 

יש לך תוצאות מחקר להציג? אשמח ללמוד אותן. וחוץ מזה, אז מה? מה כל כך נורא שיתרגלו בתחילה ללמוד כך בחלק מהזמן, יקבלו תחושת הבנה והצלחה וימשיכו בגמרא המסורתית? זה ודאי עדיף מכלום. וחוץ מזה, האם חומרי העזר הללו סוגרים את כל הפינות? האם אין שום עבודת לימוד לאחר הקריאה בהם? ישנן ישיבות רבות שבסדר בוקר לומדים מגמרא רגילה בהנחיית הר"מ, ובסדר צהריים/ערב בלימוד הבקיאות לומדים עם חומרי העזר. העיקר שלומדים.

 

"תלמידי הישיבות התיכוניות שונאים את התפילה"

 

זו ממש הוצאת שם רע! הקושי של תלמידי הישיבות התיכוניות להתמיד בשלוש תפילות ביום במניין, לשמור על שקט ללא דיבורים בתפילה ולהתרכז בתפילה אינו נחלתם בלבד. צאו וראו מה קורה אצל הוריהם. כבר חז"ל אמרו שהתפילה היא אחד מהדברים שדורשים חיזוק תמידי. גם יש לברר ממה נובע הקושי. הקושי שבקיום לא מעיד בהכרח על שנאת הדבר. אפילו הוויתור והעזיבה לא מעידים על ניכור ושטנה. החיבור לתפילה קשור מאד לחיבור לתורה ועם ההתקדמות בתורה קונים יכולת של התמדה בתפילה.

 

"אם אלמד תורה חזק מידי בישיבה התיכונית חבריי יתרחקו ממני"

 

אם אתם חברים אז אתם חברים ושום דבר לא אמור להפריד ביניכם, ואם אתם חברים בפייסבוק אז ממילא אינכם חברים של ממש אז אין ממי להיפרד באמת. אם אתם חברים בלב ובנפש וממש "אחים", תדעו להסתדר כמו שאתם מתוך כבוד הדדי, הקשבה והבנה. זו נקודת מבחן מצוינת לחברות שלכם. דעו לנצל אותה ולצאת ממנה מחוזקים.

 

"חבל לי שאיני ר"מ בישיבת הסדר או גבוהה. להיות ר"מ בישיבה התיכונית זה ממש בדיעבד בשבילי. זה לא ללמד תורה באמת"

 

אם זה כך, מוטב שתעזוב את מקום עבודתך ומהר או שפשוט תשנה גישה. כי אם אתה נכנס לכיתתך יום אחר יום בדיעבד, אולי אתה עושה מלאכת ה' רמיה. ואם זה מה שאתה חושב, כנראה שגם השיעורים שלך נראים כך. בדיעבד. כנראה שגם המסירות שלך לתלמידים לא שלמה. אם זה כך, מוטב שתתחיל לחפש לך מקום עבודה אחר ואיני בטוח שישיבת הסדר או גבוהה היא המקום המתאים, משום שחסר לך משהו בסיסי בהבנת ערכה של תורה. דע לך שללא מסירות הנפש של הרמי"ם בישיבות התיכוניות לא היה קיום לישיבות ההסדר והגבוהות. מי מכין את שיעור א' אם לא הרמי"ם של הישיבות התיכוניות החל מכיתה ט'? מי מכוון אותם לישיבות ההסדר והגבוהות אם לא הרמי"ם של י"ב? זה נכון שבשוטף אין כל כך קשר ביניהן וחבל מאד, אך באמת הן תלויות זו בזו ומפרות זו את זו. מהיכן באים הרמי"ם של הישיבות התיכוניות אם לא מאותן ישיבות הסדר וגבוהות?

זה נכון שלא תמיד אתה רואה את פירות ההשקעה שלך בישיבה התיכונית ודווקא ישיבות ההסדר והגבוהות נהנות מהם, אך ברגעי משבר וקושי, לך לך לאחת מהישיבות הגבוהות להן שלחת את בוגריך. עמוד והתבונן בהם וראה את הרצינות וההתמדה שלא הכרת מעולם ושאב מהן כוח לעבודה נוספת עם תלמידיך בהווה.

 

צביקה מור, מאמן הורים ונוער, התמחות באימון ADHD,

052-6070954 more-lanoar.co.il

חינוך בגיל ההתבגרות

סיכום שיעור, תשס"ח

אחד הדברים המדוברים ביותר בחינוך, הוא "משבר גיל ההתבגרות", גם אצל הבנים וגם אצל הבנות. כמו בבריאות הגוף, כך גם בעניין זה, ה"טיפול מונע" חשוב לאין ערוך מנסיון לתקן נזקים, לאחר שהחלב כבר נשפך. כדאי לעמוד על כמה הגדרות, תובנות ועקרונות חשובים, שהמודעות אליהם יכולה לעזור מאוד, בעזה"י, למנוע מראש את גלישת הנוער למקומות שמחוץ לגבול הקדושה. כפי שנראה, המשימה הזו מטילה אחריות לא קטנה על ההורים, וכבר ידוע שראשית החינוך של הילדים, היא החינוך העצמי של ההורים.

תפילה

צריך להתפלל על החינוך, כמה שיותר, ובפרט בגיל ה"עשרה". בגיל זה החינוך הרבה פחות בידי ההורה, כי הילד נמצא כבר בגיל שבו הוא מפעיל את הבחירה של עצמו, ובסופו של דבר ההורה לא יכול לשלוט בזה. צריך המון סיעתא דשמיא.

אהבה

נדרשת אהבה אמיתית ומופלגת בחינוך, בכל גיל. ניתן אפילו להקצין ולומר שהאהבה היא החמצן של החינוך. הדבר נכון במשנה תוקף כלפי נערים ונערות. לפעמים דווקא כלפי ילדים קטנים וחמודים, אין לך בעיה להרעיף אהבה, כי אין להם בעיה להראות לך שהם רוצים את האהבה הזאת. קל לאהוב אותם בצורה פשוטה. לעומת זאת, נער ונערה בגיל התבגרות, נראים הרבה יותר עצמאיים וממילא פחות זקוקים לאהבה. פעמים רבות הם גם משתדלים לשדר שהם לא צריכים אותך, הם ברשות עצמם. אבל האמת היא, שדווקא בגיל הזה הם ממש רעבים לאהבה ולחום מצד ההורים. דווקא משום שהם עוברים הרבה קשיים, לבטים וייסורי-התבגרות, הם צריכים הרבה חום והרבה אהבה, וגם גילויי אהבה פיזיים, של חיבוקים, טפיחות ונשיקות.

חשוב להדגיש שהאהבה היא לא "פטנט" לתפוס את הילד, אלא זהו התדר שבו הקב"ה משפיע עלינו את תורתו. "אהבת עולם בית ישראל עמך אהבת", ולכן "תורה ומצוות חוקים ומשפטים אותנו למדת"; "אהבת אותנו ורצית בנו", ולכן "וקרבתנו מלכנו לעבודתך". וכמו הקב"ה, כן גם אנו: מה הוא מנחיל את דרכו ותורתו באהבה, אף אנחנו – באהבה.

הקשבה ואמון

זאת נקודה מרכזית וחשובה. חשוב מאוד מאוד שהנער והנערה ירגישו שמכבדים אותם, את המאוויים שלהם ואת הדברים שחשובים להם. נער מרגיש מצוין אם אתה באמת מקשיב לו או שההקשבה היא בעירבון מוגבל מאוד, שאתה נראה כמקשיב, אבל בעצם אתה מחכה עד שהוא יגמור בשביל שתגיד לו את "האמת הגדולה שלך". לא מדובר פה על גינוני כבוד והצגות. מדובר פה על נקודה אמיתית, שההורים והמחנכים צריכים להתחנך אליה בעצמם: צריך לתת אמון אמיתי בנקודה המיוחדת שיש לילד שלך. להאמין שיש לו נקודה אמיתית, והוא לא יוצר סתם כל מיני בעיות. בהחלט, אם ההורים לא מקשיבים כראוי, אז הנער עלול ליצור כל מיני בעיות.

אתן דוגמה או שתיים, כדי לסבר את האוזן, מהמציאות בדורינו:

יש נטייה אצל הנוער שלנו להתחבר לברסלב. יכול להיות שאתה, האבא, בכלל לא "בקטע" של ברסלב. אבל העובדה שהבן שלך הגיע עם הרצון לזה, צריכה לחנך אותך לתת אמון גם בדרך הזאת. לא, אתה לא צריך לנסוע לאומן בשביל להראות לו שאתה מכבד אותו, אתה גם לא צריך ללמוד ליקוטי מוהר"ן בשביל זה. אבל אתה חייב להבין באמת, שיש כאן נקודה אמיתית שהבן שלך מצא. לבן שלך היה חסר משהו. משהו מסוים, שכל האמת הגדולה והחשובה שלך, לא הצליחה לתת לו. יש איזו שהיא נקודה שהוא לא מוצא בדרך שלך.

וכן לגבי הנערים שנמשכים לדרך "הגבעות", וכן לגבי סוג מוזיקה שלא היה רגיל בתקופת ההורים, סוג ריקודים וכדומה (בוודאי שיש דברים שהם מחוץ לתחום, אבל אליהם הנער מגיע בדרך כלל, רק אחרי שהוא לא מצא את מה שחיפש, בתוך התחום. רק אחרי שההורה הספיק לעשות את כל הטעויות האפשריות, אז הנער משתכנע שפה אין מה לחפש, ולכן הוא הולך לחפש במקומות אחרים).

אתה צריך להקשיב ולנסות להבין, עד לרמה שאתה יכול להרגיש את הצורך שלו. לא לנסות "לקטלג" אותו. אם לא ניסית להבין אותו באמת, אין סיכוי שתצליח באמת לעזור לו. אתה לא יכול להניח מראש שאתה יודע מה התשובה לבעיה שלו. גם אם אתה אומר דברים אמיתיים, הם לא נוגעים בנקודה שאותה הבן שלך מרגיש.

רבים הנערים והנערות שאומרים וחושבים ש"עם ההורים שלי אין לי בכלל מה לדבר". הם מרגישים שההורים לא מקשיבים ולכן גם לא מבינים. וזה הדבר הגרוע ביותר: שהנער כבר "שם איקס" על ההורים, כי ברור לו שאבא ואמא הם לא הכתובת בשבילו.

נכון שאם ההורים לא נמצאים בעצמם באותה נקודה של הבן שלהם, לא תמיד הם יוכלו לעזור לו באופן שידבר אליו, אבל אם יש הקשבה והשתתפות אמיתית, הם יוכלו לתת לו הרגשת ביטחון והם גם יוכלו לעזור לו להחליט עם מי להתייעץ. להורים יש ניסיון הרבה יותר גדול בשאלה איך לפתור בעיות.

יש נקודה נוספת שקשורה לעניין, וגם היא עלולה להוות מחסום מצד ההורים להבין ולהקשיב באמת לבנם: שההורים לא נותנים אמון בזה שהתורה נותנת פתרון לכל הבעיות, וגם לאלו שהם לא מכירים ולא יודעים איך להתמודד אתם. פעמים רבות ההורים מעדיפים להתעלם מהבעיות שהנער מציג, ולחשוב שהוא סתם ממציא בעיות ושאלות בלי צורך, וכל זה, משום שהם עצמם לא מכירים פתרונות לבעיות הללו. לכן הם מעדיפים "למשוך" את הנער לגישה המוכרת שלהם, שם הם מרגישים "בבית", שם הם יודעים את התשובות לכל השאלות. ואז מתחילים כל מיני לחצים, סמויים וגלויים, כל מיני משפטים ושדרים, שייאלצו אותו להיכנס לתוך הקוֹטר של ההורה, ושם הנער יוכל לקבל את כל התשובות. במצב כזה הנער מרגיש שהוא שאל וההורים לא עונים לעניין, ואז הוא מאבד את האמון.

לכן צריך אמונה גדולה בזה שהתורה היא תורת חיים, שאין בעיה שהתורה לא יכולה לתת לה פתרון. לפעמים הפתרון הוא לא מובן מאליו, צריך לחפש אותו, אבל אם מחפשים, אפשר למצוא. לכן אין סיבה לפחד משמיעת הנער וניסיון להבין אותו בכנות. נכון, לא בטוח שמייד תהיה לך תשובה. אפשר לומר את האמת: "זו בעיה. צריך לחשוב מה עושים, אבל בעזרת ה' נמצא פתרון". רק כך יש אפשרות שייווצר דיאלוג אמיתי.

ואולם הגישה הזאת יכולה להתממש, רק בתנאי שההורים מאמינים בה. לשם כך צריך להפנים את העיקרון החשוב של "שבעים פנים לתורה": האמת היא לא רק של הרב קוק, לא רק של החזון איש, לא רק של חב"ד ולא רק של ר' נחמן. האמת לא "בכיס" של אף אחד. היא שייכת לכל עם ישראל. ברור שיש גבולות. הגבולות הן: א. ההלכה. ב. י"ג העיקרים. אבל בתוך הגבולות הללו יש מרחב גדול מאוד. ולא צריך לפחד מלהתבלבל. טוב מאוד שיש הרבה דרכים בעבודת ה'. אדעתא דהכי ניתנה התורה. אין שום סיבה שבעולם שהבן שלך יהיה בדיוק כמוך. כל אחד לפי הדרך המתאימה לו, לפי שורש נשמתו.

זהו המבחן האמיתי של "חנוך לנער על פי דרכו".

לגיטימציה לשאלות

חשוב לאפשר לנער לשאול שאלות, וגם שאלות בסיסיות באמונה. לאפשר לו להגיד מה לא טוב לו, מה קשה לו, מה מפריע לו. להעביר לו שדר שזה לגיטימי לומר את זה. אבא לא נעלב.

אם השאלה לא נאמרת בכבוד הראוי, על זה אפשר להגיב בעדינות, בצורה עניינית: "אם אתה רוצה לברר, אתה גם מבין שזאת לא צורה נכונה לברר דברים. זה מצוין שאתה רוצה לברר, אבל גם חשוב איך מבררים ואיך מדברים". הערה כזאת הילד בהחלט יכול לקבל.

 קבלת ביקורת

נקודה נוספת שלא פשוט ליישם, היא לאפשר לנער להביע ביקורת על ההורים ועל דרכם. יש לשדר לו שזה בהחלט לגיטימי, במידה שהביקורת נאמרת בצורה נכונה ועניינית. אם הנער יודע שההורה מוכן לשמוע, שהוא לא מחשיב את עצמו למושלם – לא רק שלא נוצר אצל הנער משבר אמון, אלא להפך: הוא רואה את ההורה כמחפש שלמות ואמת, ולכן מוכן לשמוע, לדון ואף לשקול לשנות מה שצריך.

נערים ונערות הם ביקורתיים מאוד. זהו גיל של ביקורתיות (גם כלפי עצמם), גיל שבו הם עומדים על דעתם, מכירים את העולם והחסרונות שבו, ולכן רוצים להגיע למציאות הרבה יותר מושלמת מזו של ההורים. לפעמים זאת נאיביות, אבל זאת המציאות שהקב"ה יצר. הרצון הזה ליותר שלמות הוא רצון חיובי. הקב"ה נותן לדור הבא להתקדם, לחשוף עוד יותר את האמת, להיות מסוגל להגיע למקומות גבוהים יותר. ולכן באמת, אין פה נתק מהדור הקודם, אלא יש פה שיתוף פעולה. הרוח הצעירה שבהם גורמת שהם עדיין לא התייאשו מלהעלות את המציאות ולתקן אותה. הם עוד לא "התברגנו".

אם אתה מבין את העניין הזה, אתה לא הולך נגד הנער, אלא נותן לו ללכת קדימה ואף מוכן ללכת ביחד אתו. כאשר זאת הגישה, זה משחרר הרבה לחץ ומונע המון חיכוכים ו"אנטי" מצד ההורים, ואף מאפשר לנוער להתקדם בלי רצון לסתור, אלא מתוך רצון להמשיך. אין קריאת תיגר, אלא התחדשות ובניין.

כאשר זאת הגישה, מתאפשר גם בקלות הרבה יותר גדולה, לאזן את הנוער, כשצריך, לעזור לו לראות את הצד השני של המטבע. רוח הנעורים והרוח הבוגרת יכולים לדור בכפיפה אחת ואף לחיות בהרמוניה זו עם זו.

ענווה

בשביל להקשיב באמת, לתת לגיטימציה לשאלות ולקבל גם ביקורת, צריך הרבה ענווה. אדם שחושב שהוא יודע את כל האמת, לא יכול להקשיב, ובפרט לילד ה"קטנצ'יק" הזה. אני הרי למדתי ואני הרי יודע… אחת הסיבות לכך שבנים של תלמידי חכמים יכולים לפעמים לצאת גרוע במיוחד, היא בגלל הנקודה הזאת, שההורים משדרים שהילד חייב לקבל את הגישה שלהם, שהרי הם עמלו וביררו ולמדו אותה בעצמם. "איידי דטריד למפלט לא בלע". ככל שאדם עסוק יותר ויותר לפלוט, להוציא תורה וללמד, אז הוא עלול לא לבלוע, לא להקשיב. לכן צריך להפנים, שעם כל הידע שלך, אתה לא יכול לדעת מה בלבו של הנער, עם כל הכבוד לזה שהוא הבן שלך. יש לו נשמה אחרת משלך. מה שמשכנע אותך לא בהכרח ישכנע גם אותו. מה ש"מורך ורבך" אמר לך, גם בלי נימוק מספיק משכנע, אולי "מדליק אור בעיניים" שלך, אבל הנער רוצה להבין "למה" ו"איך" ומה ההגיון שבזה. הוא חייב הסברים אחרים וחיבורים יותר עמוקים לדברים. זה לא ש"הנורה שלו שרופה", הוא לא מתעקש או סתם מחציף פניו, הוא לא מתריס כדי לעצבן אותך. הוא פשוט לא משתכנע ממה שאתה השתכנעת, ואתה צריך לקבל את זה, ולהסביר לו לפי הכלים שלו.

לדבר על בסיסי האמונה

בשיחות עם הנער, עוד לפני גיל בר המצווה (הגיל משתנה בין הנערים, על-פי הבשלות הנפשית שלהם), צריך לדבר אתם על יסודות האמונה: מאיפה יודעים שיש בורא לעולם? איך אנחנו יודעים שהיה מעמד הר סיני? מה ההוכחות לכך שיש תורה שבעל-פה ושהיא אוטנטית? מי אמר שההלכה לא יכולה להשתנות אחרי הגמרא? למה צריך ללמוד דווקא גמרא? מה מקומם של הצדיקים? מה מקורה וקדושתה ותפקידה של פנימיות התורה? סתירות בין מדע לתורה, וכיו"ב.

לשם כך, ברור שההורים עצמם צריכים להיות מבוררים באמונתם. לא מספיק שהם היו "ילדים טובים" שלא שאלו שאלות, לא מספיק שיש להם "אמונה סוציולוגית", מחמת החברה. הם צריכים לחיות את האמונה. אחרת, יהיה קשה מאוד להעביר אותה הלאה.

אם ההורים לא למדו תשובות לשאלות הללו, עליהם להתחיל ללמוד. בשום אופן אי-אפשר לומר לילד: "ככה זה וזהו!". תשובה כזאת יוצרת מייד נתק בין ההורים לבין הילדים. הנער קולט שבעצם אבא שלו זייפן, חיצוני, עושה דברים סתם, בלי מחשבה למה. הוא לא מוכן להתחבר לאבא שקרן, ובעצם הוא צודק, כי בפנימיותו הוא דורש אמת.

הורה שלא ניחן ביכולת הסברה, שאין לו המילים המתאימות, יכול להפנות את בנו למישהו אחר שימלא את התפקיד הזה. אפשר גם להפנות לספרים. ב"ה בזמננו יש ספרים טובים מאוד, בשפה פשוטה ושווה לכל נפש.

שייכות לעם ישראל לדורותיו

דבר נוסף שמאוד חשוב לפתח: את תחושת השייכות לעם ישראל, לכל מה שאירע לנו בדורות הקודמים. זה חלק מבניין האמונה האמיתי: אנחנו בני עם ישראל! אנחנו ממשיכים את השלשלת הקדושה והמפוארת הזו! אנחנו ממשיכים את אלו שיצאו ממצרים, שקיבלו תורה בסיני, שחיו בתוכם נביאים רבים, שהשכינה שרתה בתוכם, שהיו אור לגויים! אנחנו המשך ישיר של אלו אשר מסרו נפשם על קידוש ה', ונרדפו בפרעות וגירושים ועלילות ושואות וגזירות, בשל אמונתם המוצקה! לא היתה אומה ולשון כאומה שלנו, בכל ימות עולם!

כשיהודי חי בגלות (בתקופה שיהודים נבדלו לגמרי מהגויים), הוא רק היה רואה את הגויים, והיה מבין מייד מה ההבדל בינו לבין הגוי. מבחינה מסוימת, בגלות ניתן היה להרגיש יותר בקלות שאתה יהודי. גם חילונים כיום, מספרים שדווקא בגלות הם קולטים שהם חלק מעם ישראל. בימינו, התחושה הזאת עלולה להתעמעם, פחות מרגישים את תחושת הייחודיות והשליחות, שכל העולם כולו מעבר אחד ואנחנו מן העבר האחר.

לכן כיום צריך להדגיש הרבה יותר את המסרים הללו. כי אם אני יהודי, ממילא יש לי משמעות בחיים, יש לי מה לעשות בעולם הזה, אני לא יכול לחיות סתם בעולם.

גם קישור לצדיקים לדורותיהם, הוא חשוב ביותר, מאותה סיבה. לכן כדאי מאוד להרבות בסיפורים בשולחן השבת, על גדולי ישראל, מכל הדורות והזרמים. בין אם אלו סיפורי מופת על עמל התורה והמידות, ובין אם אלו סיפורי "מופתים". שהילדים יגדלו כל הזמן על ההכרה: "אשרי העם שככה לו"! אשרי העם שהעמיד מקרבו דמויות מופת כאלו! שיגדלו לאהוב את הצדיקים, לדעת כמה שהם היו באמת ענקים ועצומים. המשקל החינוכי שיש לסיפורים הללו, לא יסולא בפז: הם מחזקים באמונה, מחזקים את ההכרה ששרתה שכינה בישראל בכל הדורות, מהווים מושא חיובי להערצה (במקום כל מושאי ההערצה של התרבות היום), מושא לשאיפות ולקריאת כיוון בחיים, ושייכות נפלאה לעם ישראל.

לאפשר מיוחדות בתוך הקדושה

פעמים רבות יש לנער רצון להיות "מיוחד". הוא שואל את עצמו "למה זה אנוכי", ומרגיש שהוא צריך את ה"חידוש" המיוחד שלו. אז לאחד יש קוקו, לשני עגיל, ולשלישי פיאות. מאחרי כל דבר יש לו "תורות" שלמות…

על ההורים להבין את הצורך של הנער במיוחדות, ולעזור לו למצוא תחומים כאלה, בתוך הקדושה: תכלת בציצית, פיאות, הקפדה מיוחדת על "מלווה מלכה", טבילות במקווה, קונטרסים של ברסלב או של חב"ד, לימוד מיוחד, מוזיקה של סיני תור, נוער ארץ-ישראל, התנדבויות, קירוב רחוקים, וכדומה.

כאשר הנער מגיע עם דבר כזה, אסור שההורים יזלזלו וישדרו: מה הגאווה הזאת. להפך: עליהם לפרגן ולשמוח שהבן שלהם מצא את המיוחדות שלו בקדושה, ולא בצד השני. אחר כך, במשך הזמן, הנער יגדל וילמד להכיר את הכוחות שיש לו, הוא ילמד שיש מספיק מיוחדות שאפשר למצוא בעולמה של תורה, בתוך המסגרת הרגילה. אבל בנערות קשה לקלוט את זה. הנער רוצה מיוחדות יותר חיצונית. על ההורים מוטל לתת לו לפחות את הלגיטימציה לבחירה שלו.

וכן לגבי התמודדות בדיעבד – כאשר ילד שגדל במשפחה תורנית, מתחיל להיות אוהד "שרוף" של בית"ר ירושלים וכדומה. ברוב הפעמים זה מגיע משום שיש לו איזה חסך, בגלל שהוא לא מוצא את העניין שלו בדברים הרגילים. אם בונים את החיים של הילד באופן מלא, נותנים לו מטרות שממלאות אותו, יש לו סיפוקים רוחניים, יש לו חברה שטוב לו בתוכה ויש לו את הנקודה המיוחדת שלו, אז אין סיבה שהוא ירצה דברים מבחוץ. לכן, גם בדיעבד, הדרך להתמודד עם פזילות של הילד החוצה, היא לא להלחם נגדו ולאסור את מה שהוא רוצה, אלא פשוט לתת לו תחומי עניין אחרים, חיוביים. במקום שהוא ילך עם חולצה של בית"ר – שילך עם חולצה של "נוער פולארד". וכן על זה הדרך.

התניות חיוביות

ילד קולט דברים בצורה של התניות. כאשר למצוות מתלווה דבר חיובי, המצוות נתפסות כחיוביות. לכן ילד קטן שמקבל ממתקים בשבת, תופס את שבת כדבר משמח, שהוא מחכה לו, למרות שיש ביום הזה הרבה איסורים. הדבר נכון גם לגבי הנוער: צריך להשקיע בכך שתהיה נעימות בחיים על-פי התורה. שהשבתות יהיו נעימות, לתת לנער להתבטא בשולחן השבת, לדבר דיבורים נעימים ולא רוויי מתיחות, לתת לו מתנות על כל מיני דברים שקשורים לתורה ולקדושה. לא לשכוח לחגוג לו יום הולדת, נסיעות משפחתיות למקומות משמחים, וכדומה.

זה דבר ששווה המון. כל הנימוקים והשכנועים השכליים, הם קטנים לעומת ההרגשה הפשוטה והקיומית של הנער, שטוב לו בבית. הוא מרגיש שהוא רוצה להיות שייך לזה. ברור שבחיים יש נקודות קושי, אבל יש לעשות השתדלות גדולה שהאווירה הכללית בבית תהיה כמה שיותר נעימה ושמחה.

עולם הרגש

כחלק מהנעימות שמשודרת בבית, חשוב גם שעולם הרגש יהיה מפותח. כאשר הבית מבוסס על שכל, ללא רגש, קשה לנער ולנערה להתחבר לבית ולמסר שלו. עיקר השינויים שהנוער עובר, אלו שינויים רגשיים. פתאום נערים ונערות נכנסים לתחושה של עצבות. הם לא יודעים להסביר אפילו לעצמם למה זה קורה. פתאום הוא מתכנס בתוך עצמו. אין לו חשק לשתף פעולה או להגיב למה שקורה. הוא לא מבין וגם ההורים לא מבינים. אבל אם הוא יודע שהוא יכול להגיד את זה, לבטא את מה שהוא מרגיש, וזה לא יתקבל כחולשה, אלא באהבה ובכבוד, זה דבר שמפיל הרבה מחיצות ופותר המון בעיות. חלק גדול מהקשיים נוצרים, בגלל שההורים אינם יודעים מה עובר על הנער ומה הוא מרגיש בתוכו. אם היתה פתיחות רגשית והוא היה מספר – הכול היה נראה אחרת.

איך יוצרים פתיחות רגשית כזו? קודם כל על-ידי אהבה וחיבה, כמו שכבר הזכרנו. אבל מלבד זאת חשוב שהאב והאם יספרו בעצמם על מה שהם מרגישים. שגם ההורה ידבר על מה שקשה לו, ויעשה מאמץ לצאת מתוך ה"קונכיה" של עצמו. שגם ההורה לא יתפוס את הפתיחות הרגשית כחולשה. בבית כזה הילד גם ירגיש פתוח ומשוחרר לספר מה עובר עליו.

התמודדות עם המתירנות

לרבים מבני הנוער, הבעיה הכי קשה שהם מתמודדים מולה, היא בעיית המתירנות שיש היום. באופן כללי בגיל הנעורים מתמודדים יותר עם הקושי הזה, אבל בימינו הקושי הוא גדול הרבה יותר, בגלל הפריצות הגדולה, שנתקלים עמה בכל פעם שיוצאים לרחוב העיר. הניסיון הוא קשה מאוד מאוד. לא רק בשעת ההתמודדות עצמה, אלא חמור מכך – שהכישלון גורם לאיבוד מוטיבציה כללי, מחמת התסכול והרגשת הצביעות שהנוער חש. חלק גדול מבני הנוער ישר עם עצמו, והוא לא מסוגל להכיל בקרבו את הסתירה שהוא חש, שמצד אחד הוא ב"נפילות", ומצד שני הוא ממשיך להיות שייך לתורה ולמצוות וכו'. הפער בחייו הוא כל כך משמעותי, שהוא מרגיש שלא שייך שהוא ילמד גמרא, יתפלל ויקפיד במצוות, כשבעצם הוא יודע איפה הוא נמצא.

לבנים הבעיה קשה יותר מאשר לבנות. הן מצד פגם הברית, שגורם להתמודדות חזיתית, קשה ומתסכלת, לעיתים מדי יום. והן מצד זה שהבן נדרש ללמוד גמרא, ואל הגמרא אי-אפשר להתחבר ולרצות ללמוד אותה, בלי רגשי קודש וחיבור לתורה. כאשר הנער מרגיש שהוא לא שייך לתחום הזה, ממילא הגמרא הופכת למשהו משעמם והוא מגיע לשנאה כלפיה. במצב הזה זה לא עוזר שמוציאים חוברות צבעוניות עם שרטוטים להקלה על הלימוד. בגלל המתירנות ופגם הברית, לנער יש נוגדנים, אשר מונעים ממנו להתחבר ללימוד שכל מהותו הוא עצם החיבור לדבר ה' ולחכמי ישראל מדורי דורות.

דרכי התמודדות

"אל תביאנו לידי ניסיון"

התשובה לבעיה הזאת, שכל כך מקיפה אותנו, לא יכולה להיות על-ידי "תרופות קסם". אם הקב"ה מעמיד את הדור שלנו בניסיון, זה אומר שיש איזו שהיא דרך שיכולה לאפשר לנו לעמוד בניסיון, באיזו שהיא רמה. ולכן אין מנוס מהדרכה כללית, שהנער יהיה כמה שפחות חשוף לגירויים.

כמובן, לא צריך לומר שאסור להחזיק טלוויזיה בבית, וגם אינטרנט – מותר רק "אינטרנט רימון". ברור שיש להקפיד שלא יגיעו הביתה ספרים לא צנועים, וברור שאין להכניס עיתונים (כולל כולם, חוץ מהעיתונים החרדים לדבר ה'. כל שאר העיתונים מוחזקים כלא צנועים. זה מה שמקדם את המכירות שלהם, בהגדרה).

אבל יותר מכך: אם הרמב"ם אמר בזמנו שצריך לברוח למדבריות, אני חושב שזה נכון בדור הזה בכפלי-כפליים. היום קשה עד מאוד לחנך נער ברחוב עירוני סואן. "ליוצא ולבא אין שלום". בכל פעם הוא נפגש בטומאה. לכן אני גם סבור שהתפקיד החשוב "להאיר את העיר" שייך רק במשפחות צעירות, אבל כאשר הילדים מתבגרים, זה מאוד מאוד לא פשוט לגדול בכזה מקום, אלא אם כן שולחים אותו לישיבה מבודדת מייד כאשר הוא מגיע לגיל הנערות, או כשגרים בשכונה שנשמרים בה גדרי הצניעות בדרך כלל. אני יודע את המשמעות הגדולה של הקביעה הזו מבחינה מעשית, אבל מה נעשה? זהו מחיר יקר מדי, שאנחנו לא יכולים לשלם אותו. "אין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חברך".

גם אי-אפשר לצפות שהנער יראה את כל הפריצות, אבל יפתח נוגדנים. יכול להיות שהוא מאוד יתנגד, הוא גם יכול לדעת שחוסר הצניעות זה שקר ואפילו להסביר לכולם למה זה שקר. אבל מדובר פה בהתמודדות של דמיון וחושניות, ויצר הרע לא עובד פה על-פי אמת ושקר, אלא על-פי "נחמד העץ… ותאווה הוא לעיניים". הוא יודע שזה שקר, אבל הוא נמשך לזה. הנפילה היא כמעט בלתי נמנעת, ואסור לנו להביא את הילדים שלנו למצבים שהם לא יכולים לעמוד בהם.

לא אמרנו שאסור לגור בעיר בשום אופן. לפעמים יש הכרחים, ואז צריך להתמודד בחכמה. אבל לענ"ד צריך לדעת שהמציאות הזו היא בהחלט שיקול מרכזי בבחירת מקום המגורים, לדאבוננו הרב.

תעסוקה חיובית

יש למשוך את הנער לתעסוקה חיובית. כאשר מים זורמים, הם לא הופכים להיות ביצה ולא מושכים יתושים. הנער צריך להיות בזרימה, תנועה, פעילות. "שוחרי המקדש", "נוער פולארד", "חומש תחילה" "נוער למען ארץ-ישראל". מדריך, מתנדב, כל מיני עשיות. יש כאלה שהפעילות שלהם היא לסיים את הש"ס: עוד דף ועוד דף. כל הזמן הוא עסוק בלימוד. מצוין! אפשר לעודד אותו עם פרסים. אבל גם אם הנער לא בנוי כרגע לשבת וללמוד, חשוב מאוד ליצור וליזום. גם זה בחינת "דדיה ירוויך בכל עת", שיש משהו חיובי שמרווה ונותן חשק וחיות.

לא להתייאש

לא להתייאש אם יש נפילה. "שבע יפול צדיק וקם". צריך לדבר על זה וממש לשכנע את הנער: הרי עשית כל כך הרבה דברים טובים, הרי השתדלת כל כך להיזהר כדי לא ליפול, ובכלל – "אין יאוש בעולם כלל": אתה יכול לשוב בתשובה ולתקן מכאן והלאה. יצר הרע ניצח ניצחון קטן, אבל תמשיך הלאה. "אין עבירה מכבה מצווה". זה מתקשר מאוד לנקודה הקודמת: אם אדם נמצא בתנועה, בפעילות והתקדמות, אז קל לו הרבה יותר לקום ולהמשיך הלאה, גם אחרי שהוא נפל, כי הוא רואה את המסלול הכללי והנפילה לא הופכת להיות חזות הכל.

לדבר על זה, כשצריך

הדיבור עם הנער בנושא זה, חשוב גם מצד הביטחון העצמי והמשפחתי שלו. עצם התשדורת שהבן מקבל, שאביו מודע לקושי הגדול שלו, מחזק אותו, שותף ב"צרתו" ומכבד אותו על עצם ההתמודדות שלו, הוא דבר חשוב ביותר.

הבן של ה"חפץ חיים" סיפר שאבא שלהם דיבר אתם על כך שכל פרק זמן של כמה שבועות אדם עשוי לראות קרי באופן טבעי, מבחינה פיזיולוגית, ובלי שיש בו אשמה כלשהיא. גם הרב שלמה וולבה מביא את זה ב"עלי שור". צריך לדבר גם על כך עם הנער, כבר בגיל שבו הדבר עשוי לקרות, כדי שידע שאם זה קורה, ללא הרהורים וללא חלומות בעניין, זה דבר טבעי לחלוטין, ואין להתרגש מזה כלל. יש נערים שנופלים ברוחם מאוד, על לא עוול בכפם, משום שאינם יודעים זאת.

נישואין מוקדמים

בהלכה מוגדר שאדם אשר "יצרו טורדו", אסור לו לדחות את גיל הנישואין מעל לגיל 18. גיל הנישואין הוא מאוד אינדיבידואלי, אבל השיקול הזה גם הוא שיקול מרכזי. מבחינה זו, אפילו נער בן 15 יכול להיעזר בידיעה זו, משום שהוא יודע כבר עכשיו, שהטווח שבו הוא צריך לשמור על עצמו ולהלחם עם יצרו, הוא לא כל כך גדול. יכול להיות שכשהוא יגיע לגיל 18 הוא יגלה שיצרו כבר לא טורדו, אבל עצם הידיעה שזו אפשרות ריאלית, יכולה לעזור לו בהתמודדות עכשיו.

 גבולות רחבים אבל ברורים

הגבולות שמציבים לילדים, צריכים להיות רחבים וברורים.

רחבים – לא לאסור את מה שלא צריך ולא נאסר בהלכה.

וברורים – שיהיה ברור מה כן ומה לא, מה מותר ומה אסור. לא בערך. אילו ספרים מותר לקרוא, אילו שירים מותר, אילו שירים אסור. מה ההגדרות ההלכתיות. הרבה נערות בציבור שלנו, לא יודעות בדיוק מה גבולות הצניעות: עד המרפק? "שואף" מרפק?… ברגע שלא ברור, זה בדיוק המקום שבו יצר הרע מוצא את הפירצה להיכנס. זה "טרף קל" בשבילו. לכן ההגדרות חשובות ביותר. ומה שלא ברור להורה – שיברר ויחליט כמה שיותר מהר.

עבודת ה' של ההורים

גם ילדים, אבל בעיקר נערים, צריכים לראות שאבא ואמא שלהם עובדים את ה' יתברך באמת, ולא רק באופן חיצוני. כשאבא מתפלל – הוא מתפלל! ואלול אצלו – זה אלול! הימים הנוראים – הם אכן "נוראים"! ושבת היא שבת, ולימוד תורה חשוב לו מאוד.

אדם שעדיין לא התעורר לעבוד את ה', הגיל של הילדים שלו צריך לעורר אותו. כי בבית שיש רק מאפיינים דתיים, בלי לב אמיתי – אז הילד שואל "מה העבודה הזאת לכם", כי העיקר חסר מן הספר.

כאשר נער רואה שהמחנך שלו רחוק מעבודת המידות, שהוא מתעצבן בקלות, שהוא אינו מודה על טעותו, או שאבא מתקוטט עם אמא – הוא לא יכול לקבל שהתורה היא באמת "תורת חיים". זה לא אומר שההורים צריכים להיות מושלמים, אבל זה כן אומר שצריך לעבוד כל הזמן בכיוון של השתלמות. כאשר נער רואה שיש עבודה – זה כבר לא משנה להיכן הגעת בעבודתך.

מדהים עד כמה בעיה במידות לא ישרות ובחוסר אמיתיות, עלולות לגרום שנאבד את הנוער שלנו. היום אי-אפשר להיות זייפנים ואי-אפשר להיות שקרנים. השקר פשוט נופל לצדדים. כיום יש "מסננת של אמת". לקראת הגאולה המסננת הזו עובדת חזק. הקב"ה לא מאפשר לחסות בצל כל מיני בניינים שאינם אמיתיים, גם אם כלפי חוץ הם משדרים המון עוצמה. זה דבר שמוכיח את עצמו בצורה חזקה ואפילו אכזרית. המציאות טופחת על הפנים. מחנך שלא אמון על עבודה חינוכית עם עצמו, על האמת שלו, על עבודת ה' אותנטית, לא מסגרתית- חיצונית, לא מצליח להעביר את היהדות הלאה.

יש בדורנו תביעה מאוד חזקה למחנכים, להיות עבדי ה' באמת.

נתחזק כולנו לעבוד את ה' יתברך ונזכה לבנים ובנות עוסקים בתורה ובמצוות!

הרב שמואל טל, ראש ישיבת תורת החיים

התפרסם בעלון קוממיות

בני לא קם בבוקר

בני לא קם בבוקר

שאלה: בני (בן 17) לא קם בבוקר, לפעמים הוא קם ב-11 ולפעמים ב-12 בצהריים. אני מותשת מהמלחמה היומיומית להעיר אותו ולנסות להקים אותו. האם זוהי אחריותי כהורה לדאוג שיקום בבוקר?

תשובה:

א. כלל גדול בגידול ילדים הוא ההבנה של ההורים, שיש לתת בילד אמון מלא ולהטיל עליו אחריות. ללא אמון זה, הסיכוי שלנו להשפיע על ילדנו יורד פלאים.

בגיל 17, ילדנו כבר ארבע שנים אחרי שהתורה קבעה שהוא גדול לכל דבר ועניין. כשאביו עלה איתו לתורה בשבת הבר-מצווה ואמר: "ברוך שפטרנו מעונשו של זה", המשמעות היתה, שהאחריות על חייו של הילד עוברת אליו. את הפרט הזה הילד צריך להבין. ויותר מזה, גם ההורים שלו צריכים להבין.

בפועל, אחרי מלחמת ההתשה שאת מתארת, נקודת המפגש בינך ובין הבן מזמן אינה התפילה, אלא מי שולט במי, מי מנהל את חייו של מי. בנקודה הזו, הבן צודק בהחלט. חייו שייכים לו, והוא המחליט הבלעדי עליהם. הוא גם לא יוותר על הזכות הזו שניתנה לו, והוא צודק.

אנחנו הרי יודעים שהתפילה היא פעולה אמיתית בנפש האדם, היא מתנה וחסד גדול לנשמת האדם שריבונו של עולם העניק לנו. אם התפילה היא נקודה אמיתית ואנחנו מאמינים באמונה שלמה שלילדנו יש נשמה גדולה, אז אין ספק שהוא יגיע לנקודה האמיתית הזו באישיותו בעצמו.

אם הוא מבין שעליו להתפלל ורק קשה לו לקום (כי הוא עצלן, כי הוא הלך לישון מאוחר בלילה וכדו'), אז הוא הבין את מה שאת אומרת לו כבר בפעם הראשונה. לא צריך כל בוקר להזכיר לו את הדבר.

אם הוא לא מחובר לעולם התפילה בשלב זה של חייו, הקימה נגד רצונו לא תעורר את עולמו הרוחני להתחבר לתפילה, אלא תעשה את הפעולה ההפוכה.

בשלב הזה של חיי הילד שלנו, בו הוא מתחיל לקחת אחריות על חייו, וגם נופל וקם, נופל וקם יותר משבע פעמים, אחד הדברים החשובים שפועלים נפלאות ונצורות, הוא תפילתה של אמא. (ולא לשכוח לא לומר לו מלה על זה שאת מתפללת עליו, זה עלול להרגיז אותו יותר מכל).

ב. לגבי עצם העובדה שהילד לא קם וישן עד שעה מאוחרת. בעיה זו אינה רק שלו, אלא של נערים ונערות רבים בגיל ההתבגרות, ולכך קיימות מספר סיבות. מצד שני, יש לעמוד על הסיבות הגורמות לתופעה זו אצל כל ילד לגופו, למרות שזו תופעה אופיינית בדור הזה.

הסיבה הטבעית הראשונה שאינה תלויה בילד (למרות שהבעיות עם הילד לא מתחילות בנקודה הזו), היא העובדה שתהליך הגדילה והצמיחה מתרחש בעיקר בשעות השינה בלילה. והדבר גורם לעייפות.

הסיבה הטבעית השנייה היא, שאם הוא הולך לישון בשעות הקטנות של הלילה, מכיוון שהיה עם חברים, או שצפה בטלוויזיה, או שגלש באינטרנט, לא סביר שמי שהולך לישון באופן קבוע בין 02:00 ל 04:00 יהיה מסוגל לקום בבוקר למחרת כאחד האדם. לכן הבעיה איננה מתי הוא קם, אלא מתי הוא הולך לישון. לכן המאבק להעיר אותו בבוקר מתרחש במקום ובזמן הלא מתאימים בעליל.

הסיבה המעשית – אם יש טיול, או עבודה או כל משימה שהבחור או הבחורה התחייבו אליה או חפצים ביקרם, אנו רואים שברגע אחד הם הופכים להיות קלים כנשרים ועזים כנמרים, והם מזנקים ממיטותיהם לעשות רצון עצמם במהירויות מפליאות.

מכאן אנו למדים, שאם אין להם מטרה שלשמה הם צריכים לקום, הם מעדיפים לישון. לכן במקרים כאלה אין סיבה להעיר אותם רק מכיוון שאנו ההורים חושבים שזו הפקרות לישון עד שעות כל כך מאוחרות. חשוב להשאיר את המאבקים לדברים העקרוניים באמת.

הסיבה המשפחתית. כאן באמת ישנה נקודה עקרונית. כאשר מוטל על הבחור או הבחורה לבצע מטלה בבית (למשל, לשטוף חלק מהבית לקראת שבת), כאן כבר יש מקום לדו-שיח מעמיק יותר. זה דבר שקשור לעולם המידות של הילד ולאחריות שהוא מחויב בה כלפי האנשים שהוא חי איתם. צריך להיות ברור גם לנו וגם לילד, שבמקום הזה, בו הוא לא לוקח חלק במחויבות המשפחתית, הוא לא בסדר. אין ילד שאינו מבין את הנקודה הזאת. יש ילדים שהיצר הרע שלהם מסיט אותם מן האמת. לכן צריך לדבר איתם על הדבר, ונדרשת סבלנות לפרק הזמן בו הילד יעכל את הדברים וגם יבצע אותם הלכה למעשה.

אנחנו ההורים צריכים להבין שתהליך רכישת העצמאות האישית של ילדנו, בזמן שהוא מתחיל לעצב בעצמו את מגמת חייו, הוא תהליך שיוצר חיכוך בלתי נמנע בין הסמכות שלנו כהורים לבין העצמאות של ילדנו. להצלחתו של התהליך הזה צריך סבלנות וסובלנות, עצבים של ברזל, עין טובה ואמון מלא שילדנו, בסופו של תהליך, יהיה טוב וישר עם אלוקים ואדם.

הרב זאב שרון, ראש המכינה הקדם צבאית 'ארזי הלבנון'  בשילה

אם לא עכשיו – אז מחר

בתוך "עולם העכשיו" שאנו חיים בו, יש גם "עולם הלא עכשיו". את הכל אפשר לדחות למחר או לשנה הבאה, את הגיוס לצבא (ישיבה/מכינה/מדרשה), את מבחני הבגרות (מועד ב'/אחרי הצבא), את הפגישה הקרובה (SMS אחד ודי), את גמר גביע האלופות (אפשר להקליט/לראות באינטרנט), את הבוקר (לטוס לארה"ב למשל). זהו עולם פרדוכסלי, בו את הכל רוצים עכשיו, ואת הכל אפשר לדחות. הזמן הופך להיות אישי, אין יותר זמן ציבורי ומשפחות צריכות לפתוח יומן כדי להתראות, שהרי הלו"ז של כל אחד שונה. אצלנו במשפחה המורחבת פותחים יומן גוגל, כדי שימצא זמן מתאים לכולם לפגישה משפחתית, בכל שעה של היום והלילה.

ואם אפשר לדחות את הבוקר ואת הלילה, את הצבא ואת הבגרויות, מדוע אי אפשר לדחות את זמן התפילה ולהניח תפילין במנחה (אפילו בישיבות גבוהות)? ומדוע אי אפשר לחזור הביתה בשעות הבוקר המוקדמות (ערב שבת בבני עקיבא)? איך זה שאנחנו ההורים מתעקשים שתעשו שיעורי בית או תתכוננו למבחן עכשיו, הרי גם המורים ידחו אותם בסוף כי לא היה לכם זמן להתכונן?! ומדוע שהיקיצה לא תהיה "יקיצה טבעית" (ביטוי נורא ששמעתי לאחרונה)?

"דחיינות" קרויה התופעה הזו, בה הופך האדם לעבד הזמן. מי שמדייק ולא דוחה הוא זה ששולט בזמן, מחליט מה לעשות בכל רגע ומנצל את ימיו ולילותיו. ומי שאין לו שעה, לא תגיע שעתו.

הרב שלמה וילק, רב קהילת "יעל" בשכונת בקעה בירושלים וראש התיכון התורני "דרך אבות" באפרת