תגית: תקשורת

בתי מתחמקת ממני

השאלה:

בתי בת ה-17 הייתה עד לא מזמן בתקשורת פתוחה אתי. בחודשים האחרונים אני מרגישה שחל שינוי גדול במערכת היחסים בינינו. היא כמעט ואינה יוזמת שיחה אתי, וכשאני מנסה ליצור שיח (ואני מנסה לא מעט) היא מתחמקת ממני ומנסה להיפטר מן השיחה כמה שיותר מהר. מצב הרוח שלה בבית ירוד והיא ממש עצבנית. לעומת זאת, כשהיא נמצאת עם חברות, או משוחחת איתן בטלפון אני שומעת אותה נחמדה מאד, ואפילו מתגלגלת מצחוק. אינני יודעת למה לייחס את ההתנהגות שלה כלפיי, והאמת שאני די פגועה. אינני מתערבת לה כמעט בחיים ובקושי מעירה לה הערות, אני משקיעה בהכנת ארוחות טעימות ובקניית בגדים עבורה, ומנסה ככל יכולתי לרומם את מצב רוחה בכל מיני דרכים, אך בסופו של דבר אני מרגישה מושפלת. היא אמנם אומרת תודה רבה, אך שום דבר מעבר לזה. נראה שאינני רלוונטית יותר עבורה. מה לעשות?

 

תשובות:

שושנה היימן, יועצת ומנהלת לייף סנטר ומכון ניופלד:

בתך זקוקה לקשר איתך בנוסף על הקשרים החברתיים שהיא מפתחת. עלייך מוטלת האחריות להעמיק את מערכת היחסים איתה, ואף פעם לא מאוחר.

הריחוק של בתך מסווה את הצורך החיוני שלה לקשר משמעותי איתך. מתבגרים צריכים את הוריהם לא פחות מילדים צעירים. קשר משמעותי ועמוק עם הורה הוא תנאי ליכולת של המתבגר לפתח את העצמיות שלו.  לפי מה שכתבת, בתך יותר מוכוונת לחבריה במקום להוריה.  "מוכוונות חברים" נפוצה היום עד כדי כך שחושבים שזה נורמלי.  אבל התכנית ההתפתחותית לא אומרת למתבגר להחליף את הוריו בחבריו, אלא אומרת למתבגר להיות מסוגל לשמור על מערכות יחסים עם הוריו וגם עם חבריו. כשלמתבגר יש יכולת להוסיף מערכות יחסים נוספות למערכת היחסים בינו לבין משפחתו, הוא באמת בוגר.  מערכת יחסים עמוקה עם הוריו גם מאפשרת מערכת יחסים עמוקה עם עצמו, וזה מאפשר לו לשמור על זהותו, גבולותיו, וערכיו כשהוא מתערבב עם אחרים.  זה המצב הרצוי שאליו אנחנו ההורים שואפים.  במקום "או ההורים שלי או החברים שלי," צריך להיות "גם ההורים שלי וגם החברים שלי."  כולם יכולים להיות באותו צד.

המטרה שלך היא להשיב את לבה של בתך אליך. לראות שבתך רוצה לערב אותך בחיים שלה, רוצה לשתף אותך במחשבות, דעות, רגשות ותכניות שלה. כשבתך מוסרת לך את לבה, תוכלי גם להעיר לה בעת הצורך, והיא תקבל את ההערות שלך ותתחשב בהן.  כשהורים חשים פחד שיעצבנו את המתבגרים ושהם צריכים להתייחס בזהירות, זה סימן של חוסר עומק במערכת היחסים. זה בעצם מאותת להורה שיש לו עבודה לעשות בהעמקת מערכת היחסים.

בתך לא מתכוונת לפגוע בך. יתכן והיא לא יודעת שאת נפגעת ממנה. המשימה שלך היא לטפח את מערכת היחסים מחדש ולהשיב את לבה אליך. אף פעם לא מאוחר מדי לטפח קשר עמוק יותר גם כשהמתבגרת בת 17.  חשוב לזכור שעבודה זו היא שלנו והיא לא האחריות של הילד או המתבגר. ההורה צריך להיכנס לתפקיד של המוביל, המשפיע, הספק של הצרכים ההיקשרותיים. זה סוג של חיזור אחר הילד כדי להמיס את לבו ולהשיב אותו.  טיפוח מערכת היחסים הוא עבודה אינטואיטיבית. יש סוג של מפה שנותנת את הדרך. מפה זו מפרטת את השורשים של מערכת היחסים – כיצד הילד או המתבגר אמור לאחוז בהוריו ולשמור על החיבור עם הוריו.  מכיוון שהתרבות שלנו לא מספקת להורים את התמיכה ואינה מאפשרת לתהליכים האלה לקרות באופן טבעי וספונטני, עלינו ההורים להיות מודעים לתהליכים ולהפעיל אותם. זה לא מה שאת עושה עבור בתך שהכי משמעותי, אלא מי את מהווה עבורה.

מומלץ לקרוא את הספר "איחזו בילדיכם" מאת דר' ג. ניופלד.  http://www.lifecenter.org.il/shop/index.php/spriit-liip-sntr/ahzv-bildikm.html

בברכה,

שושנה הימן
www.lifecenter.org.il
www.neufeldinstitute.co.il

 

צביקה מור, מאמן בכיר MCIL. מאמן הורים ילדים ונוער. מומחה באימון ADHD:

מכיוון שאין לדעת האם התנהגותה של הבת נובעת מתסמינים מאוחרים של גיל ההתבגרות או מסיבה אחרת, חשוב להיפגש ולשוחח על כך. מצאי הזדמנות ואווירה נעימה (בית קפה וכד') וספרי לה על הכאב שאת חווה כאם.

לאם הדואגת שלום וברכה,
להפסיק להיות רלוונטי עבור אדם כה קרוב זה באמת דבר קשה ביותר.
להיות במקום בו אדם כה יקר לך  "מנפנף" ומתחמק ממך זה כבר קשה שבעתיים.
הורי מתבגרים רבים חווים את החוויה הלא נעימה הזו במהלך התבגרות ילדיהם, שמעבירים את מרכז הכובד שלהם מההורים והמשפחה אל החברים – " קבוצת המורדים".
מהתיאורים שלך עולה שיש בהתנהגות של בתך מרכיבים של גיל ההתבגרות כגון: הסתגרות, מצבי רוח משתנים, התחמקות מתקשורת עם ההורים והשקעת משאבי זמן ואנרגיה בעולם החברתי.
לא ניתן לקבוע חד משמעית על פי הנתונים שמסרת, אם בתך עוברת כרגע את תקופת מרד הנעורים שלה, באיחור של 3 או 4 שנים, או שיש סיבה אחרת להתנהגותה. בכל אופן יש לקחת בחשבון את העובדה שאצל חלק קטן מהמתבגרים הצורך למרד והתרחקות לצורך בניית העצמי מתעכב גם לסוף תקופת התיכון ואין בזה כל עניין לדאגה מיוחדת. נהפוך הוא, טוב שזה קורה עכשיו, בגיל התיכון, ולא בגיל 23 וצפונה כשהם כבר בזוגיות עם עול הפרנסה וגידול הילדים, והיו דברים מעולם.
כאמור, זו רק אפשרות אחת להסביר את מה שקורה עם בתך בחודשים האחרונים. לבטח ישנם הסברים נוספים, פנימיים וחיצוניים, אך כדי ללכת על בטוח כמה שיותר, אני ממליץ לך לשים את הדברים על השולחן, לדבר על הכאב והאובדן שלך (בפרופורציות כמובן) ולשמוע אותה.
את יכולה להמשיך לנסות להאשים את עצמך ולמצוא בכוח את אותה הפעם שלא היית מספיק טובה בשבילה. אך כנראה שחבל על הזמן. ניסית את זה.
לכן, הזמיני את בתך לפגישה מחוץ לבית. קחי אותה לבית קפה חמים ונוח והכול באווירה אוהבת ומחבקת. יכול להיות שהזמנה לא פורמאלית באמצעות הוואטסאפ וכדומה היא הדרך הנכונה כאן. חשבי על זה. אולי צריך כאן הומור וקלילות. את מכירה אותה טוב, הלוא היא בתך. ייתכן שייקח לך זמן רב יותר להביא אותה למוכנות לפגישה איתך בארבע עיניים, באמת יש בזה משהו שעשוי להיות מלחיץ. היא צריכה את הזמן שלה להתכונן נפשית למפגש כזה אשר בכל זאת יש בו משהו מחייב גם אם הוא נעשה במקום נחמד ובאווירה נעימה.
המטרה של הדייט הזה צריכה להיות "עצירה". את אוהבת אותה, היא חלק מהחיים שלך ואת לא מוכנה שהמצב הנוכחי יימשך. שאלי אותה שאלות וזרקי אליה את הכדור. ייתכן שהיא "גוררת" אותך לרדוף אחריה כי משהו מציק לה וקשה לה להציף אותו.
התחילי בשיחת חולין על כל מה שעולה לך בראש וזרמי איתה בטבעיות. את אמא שלה וכבר הייתן בתקשורת מצוינת כפי שתיארת. לאט לאט תרגישי אותה ותמצאי את הפתח לדבר על הכאב שלך.
גם אם לא תשתף פעולה ולא תפתח את ליבה, עצם הביחד חשוב מאד בפני עצמו. פשוט לעשות חיים ביחד. כך את מראה לה ולעצמך שהחיים והביחד ממשיכים למרות הכול. "אנחנו אימא ובת ושום דבר לא יפריד בינינו. גם הקושי הגדול ביותר". בשום אופן אל תגיעי במטרה לחלץ ממנה את ההסברים "הנכונים". זה מתכון כמעט בטוח לפיצוץ הפגישה. אולי תצטרכו עוד פגישה או שתיים כדי להפשיר את שכבת הקרח שנוצרה. העיקר לא להרים ידיים. נסי. מקסימום תצליחי….

צביקה מור, מאמן בכיר MCIL. מאמן הורים ילדים ונוער. מומחה באימון ADHD.

0526070954 more-lanoar.co.il

 

יפעת גלבוע, עו"ס קלינית ופסיכוטרפיסטית, מטפלת בנוער ובמבוגרים, מנהלת מרכז הורים ילדים בגיל הרך:

התנהגותה של בתך אופיינית מאד לגיל ההתבגרות. מומלץ להצטייד בסבלנות ואורך רוח, להמשיך בניסיונות לשוחח עימה ולהגיב באופן עקבי לכל עניין הנראה חשוב בעיניכם.

אחד השינויים הבולטים בגיל ההתבגרות הוא שינוי בסגנון התקשורת של המתבגר מול עולם המבוגרים: הם מפתחים שפה, תרבות וקוד התקשרות הייחודיים לקבוצת השווים, שותקים,

שומעים באופן סלקטיבי, מתעלמים  או מתנתקים מהסביבה – מתחמשים באוזניות, מסתגרים בחדרם וכ"ו.

ובכך הם מבטאים את הצורך שלהם בעצמאות מובחנות והבדלות  בינם לבין ה" עולם החיצון".

בגיל הזה, פעמים רבות אין להם חשק וכוח להרבה מאוד דברים, באופן קפריזי ולא תמיד מובן, בעיקר כשאנו ההורים פונים אליהם בשאלות, בקשות וכ"ו, המסר הוא: " אנא השאירו הודעתכם ואחזור  אליכם בהקדם…" או " מיקומכם בתור הוא 50 …"

העניין הוא שלא תמיד הם מוטרדים ממה שזה עושה לנו – ההורים…

ובכן, מומלץ לקחת אויר ולהצטייד בהרבה סבלנות ואורך רוח, ובעיקר להבין שלא הכול מכוון נגדנו באופן אישי גם אם זה נדמה לנו פעמים רבות …

זוהי הזדמנות ללמוד לתקשר אתם למרות הכול ולמרות הקושי, חשוב ליזום את השיחות הללו ולהגיב באופן עקבי ובנחישות לכל עניין הנראה חשוב בעיניכם (אנחנו המבוגר האחראי בבית). נסו "לתפוס" אותה לשיחה, אולי להזמין אותה לקפה? לכתוב מכתב או כל דרך אחרת בה תוכלו לבטא את רגשותיכם, לבקש בקשות , להציב גבולות וכ"ו,

חשוב לתת גם לה מקום לומר את דבריה ולהתייחס אליהם בכבוד גם אם אינכם מסכימים עמה, להישאר ענייניים ולא להיגרר "לאירועים הסטורים " ולסגירת חשבונות.

ועוד דבר: שבו לדבר ברגע של רגיעה ולא בשעת רתיחה.

בהצלחה רבה

יפעת גלבוע

 טלפון 0508266258
אתר : samimlev.co.il

 

הרב יוני הולנדר, מנהל בית המדרש התיכוני אור תורה אריא"ל, רמות, ירושלים, ויועץ זוגי:

טוב שאת ממשיכה להשקיע בארוחות טעימות ובקניית בגדים. כך את מעבירה לה את המסר החשוב שאת תמיד שם בשבילה. נסי לפתח שיחה איתה מתוך שיתוף בחוויות האישיות שלך.

אכן הילדים שלנו משתנים במהלך גיל ההתבגרות ואחד הדברים הבולטים בשינוי הזה הוא מערכת היחסים בינם לבין ההורים. הפסיכולוגים מסבירים זאת באריכות והדברים הללו קשורים לאיך הם תופסים את עצמם וממילא גם איך שהם תופסים אותנו, ההורים. אחד המעברים שהמתבגרים עוברים הוא ממצב שבו הם 'שופכים'/מספרים הכול על עצמם למצב של חסכון בסיפורים הללו מול אנשים מסוימים (הורים, מורים וכו')

אני חושב שאת נוהגת נכון בכך שאת ממשיכה להשקיע בארוחות טעימות ובקניית בגדים כי ע"י כך את ממשיכה להעביר לה את המסר החשוב שאת תמיד שם בשבילה. והידיעה הזו חשובה עבורה מאד. מן הסתם, ברבות הימים היא תחפש מחדש את הקשר איתך על בסיס מבוגר יותר.

להיעלב, לא כדאי כמו שאת מבינה, הסיפור הוא שלה, לא שלך.

יחד עם זאת, אני ממליץ לנסות לפתח שיח עם המתבגרים שלנו מנקודת השיתוף ולא בהכרח מנקודת ההתעניינות. כלומר, אם ההורה משתף את הילד בסיפורים מחייו האישיים ייתכן שהילד ירצה לשתף גם הוא מחייו האישיים.

אם הילד רק יצטרך לענות על שאלות כי השיחה עוסקת רק בו אזי יש סיכוי שהוא יתחמק ממה שהוא מגדיר כ'חקירה'.

בהצלחה!

 

נעמה מוזס, מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת:

הריחוק מההורים הוא חלק מתהליך הנפרדות שעובר על המתבגר, אולם הנוכחות ההורית חשובה מאד גם אם לעיתים נדמה שהם לא זקוקים לנו. עלינו לבנות קשר של אמון ואהבה שאינם תלויים בדבר.

לא קל להיות מתבגרת.. ולעיתים אני חושבת שגם לא פשוט להיות הורה של מתבגרת..  את מתארת מצב מתסכל, ועם זאת את לא מוותרת על קשר משמעותי עם בתך. וזה המון!!  מחקרים רבים  מלמדים, כי נוכחות ההורה בחיי המתבגרים הינה משמעותית ביותר, ולמרות שלכאורה נדמה לעיתים ש"הם לא זקוקים לנו"- מתברר שבנושאים מהותיים – ההורים נחשבים  למקור בטחון, תמיכה ושייכות. ובעת משבר ופנייה לעזרה מרבית המתבגרים יפנו תחילה להוריהם.

גם אם נראה לך שבתך מעדיפה את חברותיה, ואולי אפילו דוחה את קרבתך- אל תתייאשי! לא תמיד מה שנראה כלפי חוץ מעיד על הפנים.  כחלק מתהליך הנפרדות – על המתבגר לחפש את זהותו הייחודית, ולכן באופן טבעי הוא מתרחק מההורים, לעיתים הוא מורד בגבולות המוכרים ומוצא הזדהות ותמיכה בקרב קבוצת השווים – קבוצת בני גילו שעוברת תהליכים דומים לשלו.  מה לעשות…בגיל ההתבגרות – קבוצת השווים אכן שווה יותר…

להיות הורים לדור של ילדינו זהו אתגר חשוב וזכות גדולה. עלינו לפתח עין טובה, אוזן שומעת –לקלוט מה קורה עם ילדינו וחבריהם מבלי לשפוט (שכן מדוע שהיא תרצה לשתף אם היא מקבלת על כך בקורת?), להקשיב, לבנות קשר של אמון ואהבה שאינה תלויה בדבר.

ולכן –

  • המשיכי לגלות התעניינות. זה לא מספיק לשאול :"איך היה בבי"ס?" ולהסתפק בתשובה: "סבבה."..  שאלי שאלות פתוחות ממקום מתעניין באמת בזמן ובמקום המתאימים, ולא כשהיא בדיוק קבעה עם חברה…שאלות לדוגמא שכדאי לנסות לשאול- איזה דבר חדש למדת על עצמך היום? מה הפתיע אותך היום? מה התחדש לך? מה גרם לך היום להרגשה טובה? מה אכזב אותך? מה היית רוצה יקרה היום ולא קרה? מה מתסכל אותך? איך התמודדת לאחרונה? מה ממש בא לך לעשות?
  • שתפי אותה גם בחוויות שעוברות עלייך, ושמשי עבורה מודל לשיח משתף ומכבד.
  • בגיל ההתבגרות הדימוי העצמי של הנערה המתבגרת מושפע מאד מתגובות הסביבה. כדי לפתח אצלה דימוי עצמי חיובי , חשוב להדגיש את התכונות הטובות  והחוזקות, ולטפח קשר קרוב ופתוח.
  • אל תוותרי על ערוצי תקשורת אחרים, כפי שעשית עד כה – ערוץ הבגדים, ערוץ האוכל…
  • האם יש מי שיכיל את כאבך והקושי שלך בתחום זה? גם אנו, ההורים, זקוקים לאוזן קשבת, לתמיכה, לנקודת מבט נוספת שתסייע להתבונן על המצב מזווית אחרת.
  • והעיקר- נסי ליהנות מרגעי החסד בהם היא בוחרת לשתף אותך, והתמקדי בהם – במה שיש ולא במה שאין..

 

יחד עם זאת ילדינו זקוקים לא רק למי שיכיל ויבין אותם, אלא גם לגבולות. ועם כל הכבוד- אנחנו לא "פח הזבל " שלהם – ולכן כאשר את מגלה מאמצים ומשתדלת עבורה, חשוב שתשקפי לה  (לא ממקום של האשמה או פגיעות) שחשובה לך ההדדיות, ושכן, גם את מצפה לחיבה והכרה.

לסיום:" כשילדינו מתנהגים בצורה הנוראה ביותר, זו העת בה הם זקוקים לאהבתנו יותר מכל". (וידאל-הול). קחי נשימה עמוקה, הרבה אהבה ואמונה.. בהצלחה!

נעמה מוזס – מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת, יועצת למיניות, CBT, מרצה ומנחת סדנאות. 054-4798064

 

ד"ר חנה קטן, רופאת נשים ופריון מומחית:

העובדה כי בתך שמחה עם חברותיה מעידה על בריאות נפשית. הידיעה כי בבית אוהבים אותה נוסכת בה ביטחון. עוד יגיע היום בו היא תיפתח אלייך ותחזיר לך אהבה.

התחושות שלך מאד מובנות. הילדה שלך הופכת לאישיות אחרת תחת עינייך. היא מתרחקת, מתעלמת, אולי אפילו כפוית טובה כלפי האם המסורה שלה. אך אין זה כי אם תעתוע. היא נשארה אותה בת אוהבת, מוקירה בכל הטוב שאת מרעיפה עליה, אך היא ממעטת לבטא זאת. היא עוטה שריון של המתבגרת הקלאסית שמשדר – אל תדברו אתי, אל תתקרבו אלי, תנו לי לחיות. זאת מסכה! את מציינת שהיא עליזה ושמחה בחברת החברות- וזה נפלא! היא משדרת בריאות נפשית וחברתית. בגיל ההתבגרות- החברה חשובה מכל. שם תבטא את אישיותה, שם תבנה את בטחונה העצמי. והיא יודעת – שהבית רצוף אהבה – מחכים לה, חושבים עליה, נוסכים בה בטחון שהיא אהובה ויקרה מכל. עוד לא ירחק היום- והיא תצא מהקליפה, מוארת כולה, תאפוף אותך באהבתה ובהערכתה. חכי עוד קצת…זה יגיע…בכל יום שיבוא…

 

אתר: http://www.katanchana.co.il
מרפאת רפאל      רחוב אהרונוביץ 17, בני ברק   טל'- 03-5605001, 
מרכז רפואי 'רְפָא נָא', בית הדפוס 12ג, גבעת שאול. 02-6526552, פקס 02-6510896  

 

תפקיד המחנך מול אתגרי החינוך שמציב הנוער

חנוך לנער על פי דרכו

 

הדרכתו של שלמה המלך: " חנוך לנער על פי דרכו "1, היא ההדרכה היסודית ביותר בחינוך. דרכו של כל ילד היא מיוחדת, נשמתו של כל אדם היא ייחודית, ולכן לכל אדם מישראל יש אות משלו בתורה2. מתוך כך אנו מבינים, שלכל אדם יש תפקיד שונה. כל אחד צריך להוציא אל הפועל "תיקון" מסויים בעולם, ומבריאת אדם הראשון עד הרגע שבו נולד אותו אדם לא היה מי שיעשה את העבודה והתיקון, שהוא ורק הוא יכול לעשות.

רעיון זה מבואר היטב ובהרחבה בדברי הרב קוק זצ"ל:

א-להי, עד שלא נוצרתי איני כדאי, ועכשיו שנוצרתי כאלו לא נוצרתי. לפני שנוצרתי, כל אותו הזמן הבלתי מוגבל שמעולם עד שנוצרתי, ודאי לא היה דבר בעולם שהי' צריך לי. כי אם הייתי חסר בשביל איזו תכלית והשלמה הייתי נוצר, וכיון שלא נוצרתי עד אותו הזמן הוא אות, שלא הייתי כדאי עד אז להבראות, ולא היה בי צורך כי אם לעת כזאת שנבראתי, מפני שהגיעה השעה שאני צריך למלא איזה דבר להשלמת המציאות. ואילו הייתי מיחד מעשי אל תכלית בריאתי הנני עכשיו כדאי, אבל כיון שאין מעשי מכוונים לטוב התכלית הרי לא הגעתי אל תכלית בריאתי ואיני עדיין כדאי כמו קודם לכן3.

כך צריך האדם לראות את עצמו ואת זולתו, את אשתו וילדיו, וכל אדם באשר הוא. אם נבין שכל אדם הוא גילוי נוסף של צלם הא-להים האין סופי, נוכל לגשת לכל אחד עם הרבה כבוד והערכה על חלקו המיוחד בתורה, על תפקידו בעולמו של הקב"ה.

רבי צדוק הכהן מלובלין זצ"ל מגדיר ייחודיות זו בצורה מעניינת:

אבל באמת כל אחד מישראל הוא מדוגל בדבר אחד על כל ישראל, ובדבר זה הוא בחי' מלך על כל ישראל … וכל אחד יש לו דבר אחד, שבזה הוא נכתר בכתר על כל ישראל4.

וכאן חוזרת השאלה ביחס אלינו כמחנכים: האם אנו מסוגלים להתבונן בבננו או בבתנו ולחשוב שהם בבחינה מסויימת "מלך על כל ישראל"? בנקודה זו עולה האחריות של ההורים והמחנכים בפיתוח האמונה והביטחון בקרב ילדיהם, שהם אכן משהו מיוחד5. תהליך זה צריך לבוא מתוך הרבה רגישות, הקשבה והתבוננות פנימית בנפשו של המתבגר. עלינו לראות, לחפש, ולמצוא תכונה או כשרון ייחודיים המצויים בנער, ומתוך כך להעניק לו בסיס לעבודה. בהמשך הדברים ננסה להציע כיוונים למציאת ייחודיות זו.

תפקידו של המחנך

 

המחנך צריך להיות מגלה ולא ממציא. ההבדל בין השנים פשוט: הממציא עוסק בתהליך של "יש מאין", הוא יוצר מאפס מציאות חדשה שיכולה להיות משוכללת. ה"מגלה", לעומתו, מחפש מציאות קיימת, שעדיין איננה ברורה וגלויה לעין.

עניין זה למדנו מתוך הקדמתו של האדמו"ר מפיאסצנה ל"חובת התלמידים", וזו לשונו:

אבל שלמה המלך לא את תכלית החינוך בלבד הודיענו, שתכליתו להביאו אל "גם כי יזקין לא יסור ממנה", רק גם את האופן והאמצעי איך לבוא אליו ביאר לנו במלים "חנוך לנער ע"פ דרכו", שזה הוא העיקר… 6.

אבל המחנך שרוצה לגלות את נשמת התלמיד הטמונה והגנוזה בו, לגדלה ולהבעירה שתבער באש של מעלה להמרום וקדוש, וכלו אף כחי גופו בקדושה יתגדלו ולתורת ד' ישתוקקו, מוכרח הוא להרכין את עצמו אל התלמיד המתחנך על-ידו, ולחדור אל תוך קטנותו ונמיכיותו, עד אשר יגיע אל ניצוץ נשמתו הגנוזה אף נעלמה ולהוציאה ולהצמיחה ולגדלה…7

ובכן, בראשית דרכנו צריכה לעמוד לפנינו ההכרה, בדבר הצורך שלנו להאמין ביכולת ובייחודיות של ילדינו. על בסיס זה נוכל להתחיל בעבודת הגילוי. לאחר מכן, עלינו לקרוא על עצמנו את הפסוק "כי האדם עץ השדה" 8, וכמו בטיפול בגידולים חקלאים, אנו רק נותנים לזרע את האמצעים שיהוו הבסיס להתפתחותו, דואגים לכך שיקבל את כמות השמש והמים שהוא צריך, והצמיחה נעשית מאליה, מתוך סבלנות ומתינות. אנו נמשיך לדאוג להסיר מכשולים העלולים למנוע התפתחות בריאה ואיתנה, אבל מתוך התבוננות מהצד.

ראיית המחנך כ"גנן", מחייבת את ההורים והמחנכים לפתח בנפשם אהבה וסבלנות, כדי להצליח להכיל את כל מה שעובר על הילדים בגיל ההתבגרות. מכאן נובעת החשיבות הרבה לנתינת האמון בילדים ובתהליך הגדילה שלהם. נתינת אמון יוצרת צמיחה טבעית, לפי קצב הגדילה של האדם העומד לפנינו. כשם שבמשל הצמח אנו מבינים היטב שזירוז הצמיחה שלו איננו תהליך טבעי, כשם שאנו מבינים שזירוז תהליך הגידול הגופני של הילד איננו בריא, כך גם ביחס לגידול נפשו – לא ניתן לזרז תהליכים ואין קיצורי דרך, "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים" 9.

הצמיחה הטבעית הזו באה לידי ביטוי בעבודה הדרגתית ועקבית מתוך סבלנות רבה. הסבלנות היא היכולת לקבל את הזולת ולהכיל את השונה. כאשר אנו רוצים ללמוד לקבל את ילדינו, עלינו לתת להם מקום אמיתי בתוכנו. נתינת מקום דורשת "התבטלות", מתוך הכרה בכך ש"אין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום" 10, וממילא יש לנו מה ללמוד ולקבל גם מילדינו, בכל מצב רוחני בו הם נמצאים.

עלינו להזכיר לעצמנו, שכל צורת התנהגות, כל שינוי בלבוש או סגנון דיבור חריג – זוהי צורת ביטוי, זוהי שפה לא מילולית של החניך. ייתכן שנער או נערה מתחילים לעשן מתוך לחץ חברתי, סקרנות, או רצון להיראות גדולים, אך מעבר לכל הסיבות הם רוצים בזה לומר לנו משהו, הם מבטאים מהלך בנפשם, מבלי יכולת לבטא זאת במילים. להורים יש צד מכריע באופן בו הם יתייחסו לתופעות הללו. מסתבר, שבדרך כלל הצעירים מרגישים שהוריהם לא מבינים אותם. בכך, במקום לפתוח ולפתח בחניך את הכוחות החבויים בנשמתו, אנו חוסמים וסוגרים אותו. נתינת אמון בילד עוזרת לו לגלות בתוכו את כוחותיו, לעומת זאת – גישה של דאגנות יתר וחוסר נתינת מקום מחלישה וחוסמת את ההתפתחות הטבעית של ילדינו.

חיזוק האהבה

 

בספר פאר לישרים11 מובא:

"שהיה אדם כשר אחד שיצא בנו לתרבות רעה ולכפירה ר"ל, וצווה הבעש"ט לאביו שיאהב אותו ביותר ומחמת זה יצא מהכפירה". דבר עמוק אמר הבעש"ט לאותו אדם: אם בנך יצא לתרבות רעה, הרי שיש כאן חסרון לא רק בילד, אלא גם במי שהיה אמור להעביר לו השפעה רוחנית איתנה ויציבה.

הפתרון אותו הציע הבעש"ט הוא: "תאהב אותו ביותר", תשפיע עליו כוחות של אהבה, "ומחמת זה יצא מהכפירה". הבעש"ט לא הציע לאבא ללמוד עם הבן כוזרי או מהר"ל, הוא איננו פונה לטפל בצד השכלי של הכפירה, אלא מצווה על האב לאהוב את הבן ביותר, לעורר בו את הקשר ברמה הרגשית, מתוך הנחה שכך יתעורר גם משהו בנפש הבן, וממילא הוא יצא מן הכפירה.

כיצד ניתן לחזק את האהבה?

שאלה ידועה שואלים המפרשים על הנאמר בתורה "ואהבת את ה' א-להיך" 12: כיצד ניתן לצוות על אהבה? או שהציווי מיותר כי ישנה אהבה, או שהציווי לא יועיל כי אין אהבה. הרמב"ם בספר המצוות 13. מגדיר את החיוב כך: "שנתבונן ונשכיל מצותיו ופעולותיו עד שנשיגהו ונתענג בהשגתו תכלית התענוג, וזאת היא האהבה המחוייבת". בספר "דרך מצוותיך" לאדמו"ר ה"צמח צדק", מוסברת המצוה בצורה ברורה יותר – הציווי הוא על ההתבוננות, ומתוך ההתבוננות נגיע בהכרח לאהבת ה' 14.

הדברים מתבססים על הבנה עמוקה בנפש האדם, לפיה המוח שליט על הלב בתולדתו. וכך מתאר בעל התניא את מבנה הנפש:

"… וכך בנפש האדם שנחלקת לשתים: שכל ומידות. השכל כולל חכמה, בינה ודעת. והמידות הן אהבת ה', ופחדו ויראתו, ולפארו וכו'. וחב"ד נקראו אמות ומקור למידות, כי המידות הן תולדות חב"ד…".15

יש בפסקה זו מעט המחזיק את המרובה, ואין כאן המקום לביאור העניין כולו. מכל מקום, התמצית היא, שבאמצעות השכל מתגלות המידות, וקיימת השפעה ברורה בין המערכת השכלית לזו הרגשית. לפיכך, אם אדם יתבונן בחבירו בעין טובה ויחשוב עליו מחשבות טובות16, תוכל להתפתח ביניהם מערכת יחסים של קרבה ואהבה, וכן אצל המשקיף לרעה תתפתח מערכת יחסים של שנאה וריחוק17.

בלשון אחרת מבטא הרב קוק את אותו הרעיון18:

"כשמסתכלים באמת בצד הטוב של כל אחד ואחד, מתאהב האדם על הבריות בחבה פנימית … התעניינות מצד הטוב, שהוא פוגש תמיד, מכסה ממנו באמת את כל הצדדים הרעים…".

וכאן מונח המפתח לתיקון מערכת היחסים בין ההורים וילדיהם – התבוננות בצדדים הטובים ופיתוח הצד הייחודי של הנער, תוביל לאהבה אמיתית, שתוכל להוציא את הילד מכל הסיבוכים19. מונח כאן עיקרון חשוב – פיתוח של עין טובה, ולימוד זכות על הזולת, מוליד בלבנו אהבה כלפיו. קשה יותר לעשות זאת כאשר אנו מצויים במתח סביב מערכת היחסים, אך זוהי צורת חשיבה שעלינו לאמץ לעצמנו בדרך כלל, כלפי כל אדם ועל אחת כמה וכמה כלפי הילדים שלנו: עין טובה, מחשבה טובה ומתוך כך אהבה גדולה.

מה מעכב?

 

ישנה בעייה מרכזית אחת, המעכבת את המחנך מלקבל את החניך כפי שהוא. בעייה זו קשורה לתחום המידות, ומי שנגוע בה יש לו קושי ביחס לכל הסובבים אותו, ובפרט ביחס לילדיו. אנו מדברים על מדת הגאוה. אדם הנגוע במדה מגונה זו איננו יכול להכיל את השונה, ומתוך שהוא לא מקבל את האחר מבחינה שכלית, קשה לו לקבל אותו גם מבחינה רגשית.

בכתבי החסידות מגדירים אדם שאינו יכול לקבל את האחר, כאדם בעל "מוחין דקטנות". לעומתו, ישנו אדם בעל "מוחין דגדלות", היכול להכיל בתוכו גם שני הפכים, ואף אם הוא רואה אדם שתפיסת עולמו שונה לחלוטין, יש לו מקום בשבילו. ובלשונו של בעל התניא:

"… הקטן שמוחו ושכלו קטן לא יכול לסבול שום אופן נגד רצונו ומוחו ומיד מתכעס ובוכה … אבל כל שדעתו יותר רחבה יוכל לשמוע ולקבל במוחו דבר שהוא תכלית ההיפוך ממנו, כי בהרחבת השכל יתפסו מקום אל שני דברים הפכיים ממש, כלומר אף שהדבר ההפכי מאוד נגד רצונו, לא יתפעל בלבו מחמת זה, שלא ישמע כלל לדבר הזה, אלא יסבול וישמע, ואדרבה יעמיק, כי אולי יהיה לרצון לפניו, מפני שלרוב הרחבת מוחו אין דבר ההיפוך תופס מקום אצלו כל כך…"20.

ל"מוחין דגדלות" ניתן להגיע רק לאחר עבודה על מדת הענווה. וכך הורונו חז"ל: "לעולם יהיה אדם ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי" 21. הבחנה זו בין שמאי והלל באה לידי ביטוי גם אצל תלמידיהם, וכפי שמוסרים חז"ל, זו גם הסיבה שנקבעה בדרך כלל הלכה כדברי בית הלל: "וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלוקים חיים, מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהם בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי ב"ש לדבריהם…"22.

נשיאת ההפכים, שבאה לידי ביטוי באמרה "אלו ואלו דברי א-להים חיים", הובילה את בית הלל להתנהג בענווה ובסבלנות גם כלפי החולקים עליהם, ומתוך שיכלו להכיל את דברי בית שמאי נקבעה הלכה כמותם. פיתוח בחינה של "מוחין דגדלות" ביחס לילדים, היא הדבר הנדרש מאתנו כמחנכים. וכך הורה לנו הלל הזקן עצמו: "הוי מתלמידיו של אהרן – אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"23. מקרבים את הבריות לתורה רק מתוך אהבה, שהיא היא אותה נתינת מקום לזולת בשכל וברגש.

שורש משותף לטוב ולמוטב

 

מתוך הכרה בייחודיות של כל אחד, מתוך נתינת אמון בכוח הגדילה שלו, מתוך אהבה וסבלנות, ומתוך ענווה והתבטלות, יכולים אנו לנסות גם לגשת לתיקון המעשים הרעים של החניך. התיקון יתמקד פעמים רבות בפיתוח נקודה טובה, שקשורה דווקא למקום בו נכשל החניך. הטעם לזה הוא, שישנו שורש משותף ליצר הטוב וליצר הרע, וכאשר אנו עומדים על הנקודה המרכזית בה היצר הרע פעיל, עלינו רק לנתב אותו לכיוונים טובים.

דבר זה למדנו מן המסופר במסכת יומא24: בתקופת עזרא הסופר בטלו חכמים את היצר של עבודה זרה, וכיוון שראו שהיא עת רצון היא, בקשו רחמים ונמסר בידם גם יצר עריות ורצו לבטלו, אמר להם זכריה בן עדו הנביא, שאם יהרגו אותו יכלה העולם, ואכן אסרו את יצר העריות לשלשה ימים ולא מצאו ביצה של תרנגולת בכל ארץ ישראל. לפיכך הם רק סימו את עיניו והחלישו את כוחו של היצר. משמעות הדברים היא, שאי אפשר לבטל לחלוטין את יצר העריות, כי הוא נצרך לקיום העולם.

בהקשר זה מופיע בזוהר סיפור מעניין:

רבי יצחק בר' יוסי היה בדרכו מקפוטקיא ללוד, ופגש אותו רבי יהודה. אמר לו רבי יצחק: תאמר, שחכמי המשנה התעוררו לאותו עניין, שיצר הרע ישתכח מן העולם מלבד בשעת הזיווג. אמר לו: חייך, כך נצרך יצר הרע לעולם, כגשם לעולם, שאלמלא יצר הרע לא היתה חדווה בלימוד25.

נראה מסיפורים אלו, כי היצר הרע והיצר הטוב המקביל לו, באים מאותו מקום בעולם ובנפש, והם אינם שני דברים נפרדים לחלוטין. וכך ביאר לנו הבעש"ט26:

"יש ז' מחשבות ולא יותר, וזהו ז' ימי הבניין. ובכל אחת יש ערב ובוקר – ערב לשון תערובת, שחשב מחשבה חיצונית, ובוקר לשון בקורת, שמבקר את השי"ת. ואלו הם: אהבת ה' ואהבת עברות, ויראת ה' ויראה רעה, כגון שנאה, והתפארות שמפאר השי"ת ורעה שמפאר את עצמו, וכן ניצוח והודיה ויסודות לשון התקשרות".

תלמידו, המגיד ממעזריטש27, ממשיך מהלך זה: "אם בא לאדם במחשבתו התפארות – הוא בעולם התפארת, ואם באה במחשבתו אהבה – הוא בעולם האהבה, וכן בשאר המידות". כלומר, שלפי ההתעוררות שיש בנפש האדם – גם אם היא התעוררות שלילית – יכול האדם לדעת על עצמו באיזה מצב רוחני הוא נמצא, וממילא מה עליו לתקן כעת.

ובדרך זו פירש הבעש"ט את הכתוב "ואיש אשר יקח את אחתו בת אביו או בת אמו … חסד הוא"28, ומאליה עולה השאלה מדוע נקרא מעשה זנות של אח עם אחותו "חסד", והתשובה: "הנה מי שהולך אל הערוה ר"ל, הלא היא מחמת אהבה שבו, האהבה ההיא חסד היא, המידה שבבורא ית"ש, ואתה עושה בזה רעה ומוריד את האהבה כביכול במקום מטונף"29.

זו גם כוונת הזהר בעניין "חדוות הלימוד". שהיתה נפגמת לולא היה לנו יצר הרע. שורש אהבת התורה הוא מן החסד הא-להי, ורק כאשר החסד איננו מופנה למקום הנכון, התוצאה היא אהבה פסולה, המובילה בסופו של דבר גם לגילוי עריות. אך אם יתבטל היצר הרע, פירוש הדבר שישנו פגם בהשפעה של החסד העליון, וממילא גם אהבת התורה והשמחה בה לא תתקיים.

וכאן מונח לנו פתח גדול להתמודדות ממשית עם הרע – עלינו לחשוף את שורשו, ולנתב אותו שם למקום הנכון.

סיכום

 

אסור לנו לזלזל בנפשם של ילדינו, בעומק הנשמה של כל אחת ואחד מעם ישראל טמון אוצר אדיר. אצל רבש"ע כולנו יקרים, כולנו חשובים. הילדים שהקב"ה הפקיד בידינו הם נפלאים, גם אם למראית עין הדברים נראים אחרת. הנשמה היא נקיה וטהורה, כפי שאנו אומרים בתפילה: "א-להי! נשמה שנתת בי טהורה היא, אתה בראתה, אתה יצרתה וכו'". כל יהודי הוא יהלום בכתר של המלך, וכך עלינו להתייחס גם לילדינו.

תפקידנו כמחנכים הוא גילוי הטוב הצפון בכל אחד, והכוונה לפיתוח הנקודה הייחודית של הילדים. עלינו לתת אמון בילדים ובכוחות הצמיחה שלהם, לא לדחוק את הקץ, אלא להמתין בסבלנות עד שהם יתפתחו בקצב שלהם. עלינו לחזק את אהבתנו לילדים, מתוך התבוננות בנקודות הטובות שבהם. פיתוח של עין טוב ולימוד זכות על הזולת, מוליד בלבנו אהבה כלפיו. המעכב הגדול לקבלת הזולת כפי שהוא, היא מדת הגאווה המגונה. לפיכך, עלינו לנסות לפתח בנפשנו "מוחין דגדלות" המאפשרים לנו להכיל גם סתירות והפכים, ובכך לקיים את הוראתו של הלל: אוהב את הבריות, ורק אחר כך מקרבן לתורה.

בתיקון המעשה יש לשים לב, שישנו שורש משותף לטוב ולרע, ומתוך עבודה ניתן לנתב ולכוון את כוחות הנפש לטוב במקום למוטב.

המאמר התפרסם באתר האינטרנט של בית המדרש להתחדשות 


הרב פנחס רובינשטיין, מלמד בישיבה התיכונית מקור חיים, מנהל חינוכי של "הזולה של חצרוני" בירושלים (מועדון נוער עבור בני נוער במצוקה)  ורב העמותה ואהבת


1. משלי כב, ו.

2. "יש שישים ריבוא אותיות לתורה" ראשי תיבות: ישראל (מגלה עמוקות אופן קפ"ו, רמ"ח), כמניין יוצאי מצרים, שהם שרשי הנשמות של עם ישראל.

3. עולת ראיה ח"ב עמ' שנ"ו.

4. פרי צדיק ח"ב עמ' 117. וכך פירש במקום אחר את מאמר חז"ל "אין לך אדם שאין לו שעה": "והיינו, שכל א' מישראל באותו שעה ובאותו עניין הוא הגדול מכל ישראל, וכן חבירו בשעה אחרת. והיינו, מפני שכל א' מישראל יש לו חלק בתורה, אות או חלק מאות, אשר בחוסר אותו האות או חלק ממנו הס"ת פסול" (פרי צדיק ח"ד עמ' 6).

5. כמובן, הדברים צריכים להישאר בפרופורציה, ואין להפריז ולהגיע למצב בו הילד יחוש שמצפים ממנו להגיע לאיזה דרגה עילאית, שבעצם אין לו שייכות אליה.

6. כאן מסביר האדמו"ר את החילוק בין חינוך לבין הרגל, וז"ל: "כי המצוה והמרגיל בלבד, אינו צריך ליתן לב אל הבן והתלמיד, לדעת את טבעם ושכלם וכו' עליו רק לצוות עשה כך וכך ודי לו, גם אינו מרגיש חוב בעצמו לטפל בכל תלמיד ותלמיד בפני עצמו, יוכל הוא לצוות להרבה תלמידים בני גיל אחד צווי אחד, עשו כך וכך, כי לא בהתלמיד ובהבן, רק בו, בהמצוה לבד הדבר תלוי, הוא יצוה וזאת היא הכל".

7. ומסיק האדמו"ר: "וכיון שכן, לא בכל הנערים שוה הוא החנוך, תלוי הוא בכל נער ונער כפי טבעו, דעתו, מדותיו וכו', ואותם על המחנך להכיר, ולא די להמחנך אם רק את עצמו ודעתו לבד יכיר, כי גם בהמתחנך הדבר תלוי, לא בדעתו וכחי עצמו בלבד ישמש ויפעל, יצוה ויורה, רק גם בדעת וכחי התלמיד יאחז, ישמש ויפעל, ולא מה שיצוה ויחנך לזה יצוה ויחנך לתלמיד אחר השונה ממנו בטבע, רצון, מדות וכו'. וזה רמז לנו שלמה המלך 'חנוך לנער ע"פ דרכו', על פי דרכו של כל אחד ואחד".

8. דברים כ, יט.

9. קהלת ג, א.

10. אבות פ"ד מ"ג.

11. אות מא.

12. דברים ו, ה.

13. מצות עשה ג'.

14. עיי"ש עמ' קצ"ט שמתאר באריכות את ההתבוננות הראויה.

15. תניא פרק ג'.

16. ומפורסמים דברי רבי נחמן מברסלב בלקוטי מוהר"ן (רפב): "דע, כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות, ואפילו מי שהוא רשע גמור, צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט אינו רשע, ועל ידי זה שמוצא בו מעט טוב, ודן אותו לכף זכות, על ידי זה מעלה אותו באמת לכף זכות וכו'", עיי"ש בהרחבה.

17. וכך כתב בעל התניא במקום אחר (ליקוטי תורה שיר השירים עמ' 94): "כשמתבונן באיזה דבר איך שהוא טוב ונחמד, אזי נתעורר אהבה בשכלו לאותו דבר…", עיי"ש.

18. אורות הקודש ח"ג עמ' שכ"ד.

19. וראה מש"כ בעל אור החיים בריש פרשת ויגש (מד, יח ד"ה ובדרך דרש): "ובדרך דרש יתבאר אומרו ויגש אליו על דרך אומרו כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם, ולזה נתחכם יהודה להטות לב יוסף עליו לרחמים, והקריב דעתו ורצונו אליו לאהבו ולחבבו כדי שתתקרב דעתו של יוסף אליו לקבל דבריו ופיוסו". והשווה גם למש"כ גם בפרשת כי-תשא (לג, יא): "ואומרו כאשר ידבר איש אל רעהו יתבאר לדרכינו על דרך אומרו כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם, פירוש, כי הלבבות ישכילו בנעלם אם לאהוב אם לשנוא, כי כפי אשר יכין האדם לבו לאהוב חבירו, כמו כן יתבונן לב חבירו לאהוב אותו…".

20. מאמרי אדה"ז אתהלך עמ' טו. וע"ע מאמרי אדמו"ר הזקן תקס"ב ע' ו'. דרך מצוותיך ע' קס"א.

21. שבת ל, ב.

22. עירובין יג, ב ועיין רש"י שם

23. אבות פ"א מי"ב.

24. סט, ב.

25. זוהר ח"א, מדרש הנעלם, דף קלח, א. וזו לשונו: "רבי יצחק בר' יוסי הוה אתי מקפוטקיא ללוד, פגע ביה רבי יהודה, א"ל רבי יצחק: תאמר דחבירנא חכימי מתניתא אתערו להאי עניינא דיצר הרע יתנשי מן עלמא בר ההיא שעתא לזיווגא, א"ל: חייך הכי אצטריך יצר הרע לעולם כמטרא לעולם, דאלמלא יצר הרע חדוותא דשמעתא לא ליהוי".

26. צוואת הריב"ש אות פז.

27. ליקוטי אמרים דף ג' ע"ג.

28. ויקרא כ, יז.

29. מאור עיניים בשם הבעש"ט פרשת מקץ ע' פב. וע"ע שם פרשת שמיני ע' קלג, פרשת שלח ע' קנח.

30. וראה בסידור עולת ראיה ח"א עמ' סז ד"ה אתה בראתה: "אין שום אפשרות של העדר טהרה בנשמה, והיא טהורה, מפני שאתה, מקור כל טהר, בראתה, מכח אור טהרתך היא נובעת ביסודה, מתוך השקיקה האדירה לאוצר כל החיים ומקור כל העדן, מעין כל השלמות ופאר כל היופי היא נחצבת, ביסודה הכללי ומהות עצמותה".

 


עוד עם הרב פנחס רובינשטיין בלב אבות:

התמודדות הורים עם המיוחדות והקושי שבגיל ההתבגרות

בני נוער ברחוב – עוזבים מסגרת לימודית או מבלים שעות רבות ברחוב  איך להתייחס לתופעת בני נוער ברחוב ונשירה מבית הספר? איך להתמודד עם הימצאות הילדים שלנו בפאבים? הרב פנחס רובינשטיין מדבר מנסיון אישי ביצירת קשר והגשת עזרה.

להחזיר את הדתל"ש הביתה

העיסוק הגובר והולך בבעיית הדתל"שים מוביל, לעתים קרובות, לשיחות "ליל שבת" ולאנחות. במאמר זה, ובקצירת האומר, ברצוני להצביע על כמה רעיונות חינוכיים שאותם אני מבקש להעלות לדיון הציבורי על-מנת לצמצם את התופעה, ואולי אף לסייע להשיב את הבנים "הביתה".
בחיבורים קודמים1 ניסיתי להצביע על הסיבות והמניעים לעזיבת אורח חיים דתי על-ידי מתבגרים ובוגרים צעירים. הסיבות שעליהן עמדתי היו:
א. אי מתן אפשרות להתלבטות, להעלאת ספקות ולבחינת האמונה.
ב. הקושי לחנך למחויבות התנהגותית-הלכתית תוך מתן אפשרות להתלבטות אמונית.
ג. חוסר או חולשה בתחושת אותנטיות במישור הדתי. להלן אנסה לעמוד על האפשרויות החינוכיות לענות על שלושה צרכים אלו.א. חינוך דתי להתלבטותרבים סבורים כי קיימת סתירה בין חינוך להתלבטות לבין חינוך לאמונה. חינוך לאמונה נתפס על-ידי רבים כחינוך לקבל את מה שנאמר לך (או שנכתב) ללא ערעור או העלאת ספקות. הספקות והספקנות נתפסות, לעתים, כשליליות, כך שאם הן מגיעות יש לדעת "לטפל" בהן בזהירות. בכל מקרה עדיף שלא יגיעו ובוודאי שאין לחנך להתלבטות. רבים מהוגי הדעות היהודים עסקו בשאלה זו ולהלן נציין מעטים מהם.
בראון (2005)2 מנתח במאמרו את דעתם של גדולי ישראל, חסידים ומתנגדים, במאה ה-19 על האמונה התמימה וכנגדה על "החקירה". בין שפע מקורותיו ניתן למצוא מקורות רבים מאוד המעלים את חשיבות לימוד האמונה ובכללם את חשיבות העלאת הספקות מתוך מטרה ללמוד ולהגיע לתשובות.
וייס (1974)3 מביא בשם ר' נחמן מברסלב כי חיי יצירה אפשריים רק תוך חיים של ספקות. לא בעל התשובה הוא האידיאל, אלא בעל הקושיה: "עיקר העבודה, הבחירה כי נשאר מסופק תמיד".
הרב סולוביצ'יק (1975)4 במסתו "איש האמונה" מתאר את חשיבות העלאת השאלות על-ידי איש האמונה: "הידיעה בדרך כלל, והכרת עצמנו בפרט, נרכשת לא רק ע"י מציאת תשובות הגיוניות אלא גם ע"י ניסוח שאלות הגיוניות, אפילו אין עליהן תשובה" (עמ' 12). בהמשך מתייחס הרב סולוביצ'יק  ומסביר מדוע יש חשיבות לעצם העלאת הספקות (גם אם לא נמצאו להן תשובות): "השכל האנושי יש לו עניין בחקירה כנה של סתירה שאינה ניתנת לפתרון והמובילה לייאוש אינטלקטואלי ולענווה, לא פחות מאשר הוא מעוניין בפתרון אמיתי ואובייקטיבי של בעיה סבוכה, המעורר שמחה והמגדיל את ההחלטיות והתעוזה האינטלקטואלית" (עמ' 12).
הרב קוק ב"אורות האמונה" שולל את התפיסה שטוב שהאמונה תהיה אמונה תמימה – ללא ספקות וערעורים. הרב קוק רואה בכך חולשה וכותב: "אמונה שאין השכל מסכים לה, מעוררת קצף ואכזריות, מפני שהצד היותר עליון שבאדם, שהוא השכל, נעשה עלוב מחמתה"  (אורות האמונה, עמ' 101-102).
ב"אורות התורה" מציין הרב קוק כי הערעור, הספק וההתלבטות מהווים כוח מניע ללימוד, לבירור ולהעמקת האמונה. הרב קוק מתמצת את דעתו במשפט אחד: "… מכל מקום הספק הוא התחלה לפתרונים" (עמ' ת"ש).
הנזיר ר' דוד הכהן חינך את תלמידיו להיחשף לפילוסופיה כללית, גם להוגי הדעות שתורתם נראית כסותרת את האמונה היהודית, מתוך מטרה לגרום להם להתלבט ומתוך כך להעמיק לימודם והבנתם את התורה ולגבש את זהותם האמונית. בשיעוריו הרבה הנזיר לצטט את הפילוסוף פרנסיס ביקון: "מעט מן הפילוסופיה מביאה את האדם לכפירה, הרבה מביאה אותו לאמונה". באופן דומה אף נהג הנזיר עם עצמו. שוורץ (1999) מצטט את הנזיר שכתב ביומנו: "מספרים על בדחן, שם אצבע בין שתי עיניו, באחת צוחק ובאחת בוכה. כמוני, באחת פונה לחקירה וספקות, ובאחת לאמונה" (עמ' 155).

להלן יוצגו חמש דרכים לחינוך לעידוד ההתלבטות ולחשיבה ביקורתית בחינוך הדתי. ברצוני להדגיש כי איני מציע דרכים לטיפול במתלבטים או  דרכים להציע תשובות לשאלות. כוונתי היא לדרכים להעלאת התלבטויות כאמצעי חינוכי לגיבוש זהות אמונית.


1. קיום סמינריונים בבית החינוך


מקובל כיום "לצאת" לסמינריונים. בסמינריון משתמשים במתודות לא פורמאליות לעידוד התלבטות, לשאול שאלות ולקיום דיונים במסגרות פחות מחייבות עד "השעות הקטנות של הלילה". את הסמינריון מדריכים בוגרים צעירים המסוגלים, בזמן קצר, ליצור קשר חיובי, מקבל ואמפתי והמצליחים "להתחבר" עם המתבגר. לאחר כמה ימים שבים המתבגרים לשגרת הלימודים הפחות מעניינת (לדעתם). אני מציע "להכניס" את הסמינריונים לבית החינוך ולמערכת הלימודים. לעתים יתאימו למשימה ימים מיוחדים כגון ראשי חודשים, ולעתים ניתן "לעלות קומה" ולהקדיש לכך שעות במערכת השעות הקבועה. בחירת סוגיה הנמצאת במרכז השיח של המתבגר, שימוש באמצעים לא פורמאליים, יצירת אקלים המאופיין בקבלה, בהכלה, באמפתיה ובפתיחות, קיומן של פעילויות במסגרות רחבות (שכבה) לצד מסגרות מצומצמות, קיום דיונים (בסגנון "הייד פארק" או תחרויות "דביי" או דיון בפורומים בית-ספריים), יצירת אווירה "מיוחדת" וקיום פעילות פתיחה ופעילות סיכום תעודד את המתבגרים לעסוק בנושאים אמוניים אלו מתוך הנעה פנימית.

2. שיעורי אמונה


שיעורי מחשבת ישראל מיועדים, בראש ובראשונה, לסייע למתבגר לגבש השקפת עולם אמונית. ברצוני לטעון כי יש להעדיף שיעורי אמונה על פני שיעורי מחשבת ישראל. לימוד אמונה נבדל מלימוד מחשבת ישראל במטרותיו, בתכניו, במתודות הלימוד ובהערכה.  את ההבדלים פירטתי במאמר מוקדם, ובמאמר זה אזכיר רק את הנקודות המרכזיות הנוגעות לחינוך לאמונה.
במוקד לימוד אמונה נמצא המתבגר כאשר הטקסט משמש בו כאמצעי וכמסייע לגיבוש זהותו האמונית.  הטקסט הוא תנאי הכרחי, אך אינו תנאי מספיק ללימוד אמונה.
כיוון שעל כל מתבגר לגבש את זהותו האמונית, וכיוון שזהות אמונית זו חייבת להיות ייחודית, על המחנך להביא מקורות מגוונים (מתוך מבחר המותר על-פי גבולות הלכתיים ברורים) המציגים בכנות את ההתלבטויות הקשורות לנושא הנלמד. עליו להציג את המקורות לפני חניכיו, לעודדם ולכוונם לנסות ולחפש את המקורות והעמדות עמם הם מזדהים.
רצוי שמתודת לימוד אמונה תהיה הדיון. בדיון עולות שאלות, התלבטויות וספקות, ואין צורך להציג בו תזה ברורה. המתבגר המתלבט מבין כי הוא אינו היחיד שמתלבט, רבים מחבריו מתלבטים, ולעתים גם מנחה הדיון עצמו מתלבט. בנוסף, מבין המתבגר כי לאי קביעת העמדה (בינתיים) תפקיד חינוכי חשוב. כאשר אינני יודע, כאשר טרם גיבשתי את עמדתי, או כאשר נותרו לי שאלות פתוחות אני מתוסכל, במובן החיובי. במילים אחרות, נושאים שאינם פתורים יהוו בעבור המתבגר המתלבט פתח ללימוד, לניסיון לשאול בוגרים ולליבון הנושא. לא פעם מסתיים הדיון, באופן זמני, בכך שהמנחה (או חבר אחר) יקבלו על עצמם להכין, לקראת הפגישה הבאה, מקורות לליבון הסוגיה. באופן זה משמש המנחה מודל לחיקוי למתבגר המתלבט המבין כעת כי תוצאת ההתלבטות היא לימוד מתמשך.
כאמור לעיל, מטרת שיעורי אמונה היא גיבוש המערך האמוני האינדיווידואלי ולכן על המשוב לבדוק את ההתקדמות של גיבוש זה. שאלות הבודקות זאת תתחלנה, לעתים קרובות, במילים "חווה דעתך ונמקה".
ברצוני להדגיש כי אינני מציע לוותר על שיעורי מחשבת ישראל. נהפוך הוא, בשיעורים אלו ילמדו המתבגרים טקסטים אשר ישמשו בסיס לדיונים בשיעורי אמונה. המתבגר הדתי חייב ללמוד, להבין ולדעת את דעותיהם של הוגי הדעות בנושאים אמוניים רבים. הצעתי היא להפריד, בשלב הראשון, בין שתי המטרות שהוזכרו לעיל וליצור שתי מסגרות לימוד מובחנות ואחר כך לשלבם לשיעורים שבהם מתחילים ללמוד טקסט ועוברים לדיון.


3. פתיחת פורומים באינטרנט וקו חם למתבגר הדתי


קיום דיונים מצריך תנאי-קדם ואקלים של פתיחות, אמון ושיתוף. ללא תנאים אלו יתקשו המתבגרים לחשוף את לבטיהם בפני מנחה הדיון ובפני הקבוצה. פתיחת פורום באינטרנט וקו חם עשויים לפתור בעיות אלו. בפורום לדיון באינטרנט יכול כל אחד לפנות, בעילום שם, ולהתדיין. דיון כגון זה יכול להיות מלווה בפנייה למומחים ובליווי מחנכים. דיון בפורום באינטרנט חסר, אמנם, את האווירה האינטימית והחשיפה הקיימת בקבוצת דיון שבה חבריה מכירים זה את זה. שימוש באינטרנט מוצע כאלטרנטיבה במקרה שאין אפשרות לקיום דיון  פתוח וכן. לעתים האנונימיות ואי האינטימיות מהוות יתרון, ויש מתבגרים שזו הדרך היעילה שלהם לבטא את התלבטויותיהם.
לקו טלפוני חם יתרונות דומים לפורום, אלא שהוא חסר את הקבוצה המתדיינת. יש מתבגרים החוששים לחשוף את התלבטויותיהם, אפילו באופן אנונימי. בנוסף, יש מקרים שבהם מצוקות קיומיות ואמוניות של מתבגר שונות מההתלבטויות הנפוצות, וקו חם עשוי לסייע. היתרון היחסי של הקו החם הוא במומחה המקשיב ומשוחח עם הפונים. אין מתפקידו של המומחה לספק תשובות, אלא להיות קשוב ואמפתי.

4. מפגשים מכוונים עם נוער "לא דתי" או דתל"שים


קיימת כיום מגמה של יצירת מפגשים עם נוער לא דתי מתוך מטרה של אחדות ישראל או לחשוף את הנוער לעמדותיהם של המתבגרים השונים. ניתן לנצל מפגשים אלו ולכוונם למטרת העלאת ההתלבטויות של המתבגר הדתי כאמצעי להגברת ההנעה לעסוק בנושאים האמוניים לצורך גיבוש הזהות האמונית.  מתבגר דתי סיפר לי על מפגש כגון זה, ותיאר שני ר"מים (רב מחנך) תוך הנגדה ביניהם. ר"מ אחד עמד בצד וחייך לעצמו, בעוד האחר התערב בדיונים תוך שהוא "מנפק" תשובות וטענות נגדיות לטענות המתבגרים הלא-דתיים. לאחר המפגש שאל המתבגר את הר"מ שחייך מדוע לא התערב ומדוע חייך. הר"מ ענה לו: "עכשיו אתם תרצו ללמוד". המתבגר כינה את הר"מ המחייך "ר"מ אמיתי" ואת המתערב "ר"מ מזויף". טענתו הייתה כי מטרתו של הראשון הייתה לחנך את חניכיו, בעוד האחר חשש ממה יחשבו המתבגרים שאינם דתיים ולא היה ממוקד בחניכיו.
יש להכין בקפידה את המפגשים בין המתבגרים הדתיים והלא-דתיים. יש לבחור  בתשומת לב את קבוצות הדיון, להכין מקורות שונים ומגוונים לדיון ולא להסתפק רק במקורות "דתיים מסורתיים". כמו כן יש להכין את המתדיינים ולחשוף אותם למטרות המפגש ולסכם את המפגש הן במליאה המשותפת והן בהמשך הדיונים בקבוצות הומוגניות.
מפגשים עם דתל"שים מאיימים על מחנכים רבים, שכן הדתל"שים מבטאים כשלון חינוכי של המחנכים, וחשיפת חניכיהם לסיפורם של הדתל"שים נראית להם מסוכנת. נראה לי כי מפגשים מכוונים ומתוכננים עם אנשים שבשלב כלשהו בהתבגרותם עזבו את החברה הדתית עשויים לסייע לגבש זהות אמונית. רבים מהדתל"שים אינם רואים בהחלטתם הישג. נהפוך הוא, רבים טוענים כי הם בעמדת המתנה וכי עליהם יהיה להחליט בקשר לזהותם האמונית. כאשר הם נשאלים על חינוך ילדיהם, רבים מהם אומרים כי טרם החליטו לגבי זהותם וכי לקראת בניית משפחתם והולדת ילדים יהיה עליהם לגבש אותה (פישרמן, 1998, 2000). שיחה פתוחה, כנה ומובנית  עשויה לחשוף את המתבגר הדתי לחשיבות ההתלבטות, ליתרונות שבהתלבטות בזמן השהייה במערכת החינוך ולאפשרויות השונות "לטפל" בהתלבטויות. המתבגר הדתי עשוי להזדהות עם השלבים המוקדמים בחיי הדתל"ש. הוא עשוי לנבא לאן הוא עלול להגיע אם לא "יטפל" כראוי בהתלבטויותיו, לדרוש מעצמו ומסביבתו ליצור אקלים תומך התלבטויות שיסייע לגיבוש הזהות ובכך להקל עליו את דרכו.   יהיו שיטענו כי הדבר מסוכן וכי עדיף לנקוט בגישה של "אל תעירו ואל תעוררו". אני מתנגד לעמדה זו משתי סיבות פרקטיות עיקריות: האחת  – אם לא נחשוף אותם בצורה מכוונת, קרוב לוודאי שהם יחשפו לתופעת הדתל"שים ללא הכוונה. אמצעי התקשורת מלאים בכתבות צבע על דתל"שים, בעוד שהמתלבטים והלא בטוחים בדרכם אינם מגיעים לכלל חשיפה. מדרך הטבע אמצעי התקשורת מבליטים את אלו התוקפים, ובחריפות יתירה, את מערכת החינוך. טענתי השנייה היא כי עדיף לחשוף את המתבגרים בצורה מכוונת לתופעה ולמניעיה כאשר ניתן לטפל בשורשיה – לחנך להתלבטות, וכאשר המתבגרים נמצאים עדיין במערכת החינוך. עדיף שלא לעצום עין ולקוות ש"לי זה לא יקרה".

5. פיתוח נרטיב


נרטיב, לצורך דיון זה, הוא סיפור חיים הנכתב על-ידי המתבגר או הבוגר הצעיר לצורך גיבוש זהותו. שטראוס (1959)5 הדגיש את סיפור חייו של הפרט כביטוי אוטנטי לזהותו. לדעתו, האדם מסדר את חייו ונותן להם משמעות ובכך הוא בוחן את תחושת זהות האני שבקרבו. גם שותר וגרגן (1989)6 דימו את זהות ה"אני" של האדם לסיפור אשר עובר שינויים מדי פעם במטרה לתת את ההצדקה האישית של האדם לעולמו ולתפקידו בעולם. סיפור חיים זה קושר עבר, הווה ועתיד ובכך הוא מוביל לתחושת המשכיות ומטרה בחיים.
המתבגר (או הבוגר הצעיר) מתבקש לכתוב את סיפור חייו בראי אמונתו. לעתים ההוראה המכוונת היא לראיין את עצמו. הוא מתבקש, בתחילה, לכתוב את קורות חייו ואת התפתחותו האמונית ללא סדר מיוחד. לעתים קרובות מתבקש המתבגר לכתוב, ללא ביקורת ובאופן ספונטאני, במשך שבוע עד עשרה ימים כל מה שעולה בדעתו שקשור, בצורה כלשהי, לאמונתו. הנושאים שעולים קשורים לעברו של המתבגר, לחבריו ולראייתו את עתידו. הנושאים הקשורים לעבר כוללים את משפחתו של המתבגר, את הדרך שבה הוא רואה את אמונתם ורמת התנהגותם הדתית של הוריו ובני המשפחה האחרים, את בתי הספר שבהם התחנך, שיעורי יהדות, שאלות וספקות שהיו לו, אנשים עמם יכל להתייעץ, תנועת הנוער, קבוצת השווים, חוויות מהעבר אשר יכולה להיות להם איזושהי נגיעה לאמונתו ועוד. לאחר הכתיבה מתבקש המתבגר לנסות לארגן את מה שכתב על-פי סדר כרונולוגי, או על-פי סדר נושאים שבהם הוא בוחר. בשלב זה מוסיף המתבגר ומשלים פרטים נוספים שבהם הוא נזכר או הנראים לו רלוונטיים. מנחה הנרטיב מקבל את החומר הכתוב ומגיב עליו. חשוב שהמנחה יגיב על הכתוב בכנות, בקבלה ובאמפתיה. אל לא להאשים, להטיף או לבקר. הוא עשוי לבקש מהמתבגר להשלים פרטים, להדגים, להרחיב ולכתוב מה הוא מרגיש כלפי הערות המנחה או כלפי אירועים שקרו לו. המתבגר מקבל את ההערות, מגיב עליהן ומרחיב. תהליך זה של כתיבה, הערות, תגובה והמשך עשוי להמשיך זמן מה. לעתים קל לנהל את הנרטיב באופן אנונימי מצד המתבגר. ניתן לבחור בכינוי או בשם עט אליו יתייחס המנחה. לעתים (כאשר מתקיימים תנאים של אמון, פתיחות ושיתוף פעולה) ניתן לקרוא בקבוצה נרטיב אנונימי והקבוצה יכולה להתייחס אליו על ידי הבהרות, הערות, הארות, שאלות למנחה ועוד. המנחה יכול להפנות שאלות לחברי הקבוצה כגון: מה ניתן היה לעשות במקרה…, או האם לדעתכם ההחלטה (או אי ההחלטה) הייתה מחויבת המציאות. תשובות החברים נקלטות על-ידי כותב הנרטיב ועשויות להשפיע עליו כפי שהן עשויות להשפיע על כל אחד מחברי הקבוצה. המנחה יכול להביא נרטיב של מישהו מקבוצה אחרת, להפסיד את השפעת הדיון על הכותב, אך לשמור ביתר הקפדה על האנונימיות.
מטרת הנרטיב אינה "לטפל" בשאלות, או לנסות לענות עליהן. נהפוך הוא, מטרת הנרטיב היא לעודד את התלבטות המתבגר הכותב ואת התלבטות חבריו על-ידי יחס חיובי, תומך ואמפתי להתלבטות כדרך לגיבוש הזהות האמונית.
המשותף לכל ההצעות הוא יצירת אקלים המעודד התלבטות ככלי אשר יעודד דיון (חיצוני ופנימי) בסוגיות אמוניות. המחנך כ"מנהל" הכיתה חייב ליצור מציאות חברתית המשלבת גיבוש חברתי עם מרחב מחיה . עליו לעודד ולסייע לחיים החברתיים, לפעילויות חוץ כיתתיות, להווי ייחודי של הכיתה, לחוויות משותפות ואפילו לדיאלקט ייחודי. בנוסף, וכהשלמה, עליו לחנך את המתבגרים לסובלנות לשונה (המתחילה ביחס החברתי לשונה בכיתה), לעודד הבעת דעות שונות ולא קונפורמיות, לקבל את החבר הלבוש או המסופר באופן שונה ועוד. על המחנך למצוא את נקודת ארכימדס בין מעורבות בחיי המתבגרים לבין אי מתן מרחב מחיה, בין "להיות מחובר אליהם" לבין "להיצמד לוורידים". איזון מושכל בין הקטבים הללו יצמיח מחנך קשוב ואמפתי שאינו "חונק" את חניכיו.


ב. הצורך באותנטיות דתית כאתגר חינוכי


המתבגר זקוק לתחושה חזקה של אותנטיות. הגילויים ההתנהגותיים של הצורך באותנטיות במישור הדתי מאתגרים לעתים את ההורים והמחנכים. ניתן לחלק את הצורך באותנטיות בהקשר הדתי לשלוש קבוצות:

1. תספורת ולבוש


לעתים נראה כי המתבגר הדתי נע כמטוטלת ממילוי קפדני אחר צווי האופנה ללבוש הופכי לה. כאשר אופנת התספורת לבנים הייתה שיער ארוך, נאבקו מחנכים רבים במתבגרים שביקשו לגדל שיער. כיום כאשר צוו האופנה הוא שיער קצר במיוחד, נאבקים מחנכים במתבגרים המסתפרים בתספורת קצרה מדי, לטעמם. בנוסף, התפתחה אופנה של מתבגרים בחלק מהמכינות הקדם-צבאיות לגדל שיער ארוך עד "לחג הגז" – ערב הגיוס לצבא. השיער הארוך והכיפה מעליו הפכה לסמל ההיכרות של בני מכינות מסוימות כשם שהשיער הארוך, הפאות המסתלסלות והכיפה הגדולה במיוחד הפכה לסמל ההיכרות של בני ישיבות אחרות.
גם הכיפה: צבעה, גודלה, צורתה (שטוחה, קעורה, עגולה, מרובעת וכד'), צבעוניותה, מקום חבישתה ולעתים אף הזווית שבה היא מונחת על הראש הפכו לסימן היכרות של קבוצות מתבגרים רבות. הכיפות בצבע אחיד ובגודל מסוים הפכו לסימן היכרות של בני ישיבה אחת, הכיפות בצבע אחיד הסרוגות בחוט עבה ובמסרגה עבה סימן לישיבות מסוימות, וכיפות נוסח "תואם ברסלב" סימן לאחרות.הכיפה, כמו התספורת, היא אחד הביטויים לצורך חיובי באותנטיות בחיים "הדתיים". המתבגר רוצה לחוש שהוא נאמן לדרכו הדתית ואי הבנה של צורך זה מתעל אנרגיות שאינן חיוביות למתחים שבין המתבגר להוריו או למחנכיו.

2. תפילה


בתפילה באים לידי ביטוי כל מאפייני זהות ה"אני", ובכללם זהות אמונית7. בתפילה משתקפת הזהות האמונית, והיא אחת הדרכים המשמעותיות ביותר לחינוך לגיבוש זהות אמונית. שני היבטים עיקריים לצורך באותנטיות בתפילה: לחני התפילה ותכני התפילה.
לחן – מאז ומתמיד לוותה התפילה בניגון. בימי קדם הלחנים היו מקוריים, אך מששהה העם בגלות הושפעו הלחנים מהסביבה החברתית שבה שהינו. במזרח אירופה הושפעו הלחנים משירי לכת של הצבא האוסטרו – הונגרי, הפרוסי והרוסי וכן משירי עם (כגון לחנים צוענים). אין תימה אפוא, שעם המהפכה הציונית חשו רבים שהלחנים אינם מבטאים כראוי את תחושותיהם ולכן פנו והלחינו פסוקים ותפילות בלחנים שהושפעו מהסביבה החברתית – ארץ-ישראל המתחדשת. כך קמו להם "מנייני צעירים" וכך הלחינו בעלי תפילות ורבנים חלקי תפילות אתם יכלו הצעירים להזדהות. זכור לטוב, גם בהקשר זה, הרב נריה זצ"ל שרבים מלחניו מושרים עד היום בישיבות רבות. ואולם כאשר המתבגרים בסוף המאה העשרים חשו שהם מתקשים להזדהות עם לחני התפילה משנות הארבעים והם מעוניינים בלחנים המבטאים את תחושותיהם, היו בתי כנסת וישיבות שהתנגדו לכך. הצעירים,  כרגיל, התקשו לקבל את הסירוב והקימו מנייני "קרליבך" ו"חבקוק" למיניהם. לעומת זאת, בוגרים שהבינו את הצורך באותנטיות והבינו את מקורותיו החיוביים של הצורך הזה נתנו מקום ללחנים בתוך הישיבות ובתי הכנסת, וכך נוצרה לה הפריה מעניינת בין צרכי הבוגרים ובין צרכי המתבגרים כאשר הנושא הוא לחני תפילה והשאיפה היא להביא לידי ביטוי בתפילה את הסגנונות והצרכים השונים. נראה כי פתרונות אלו תואמים את המתח הקיים לעתים ביחס לעדות השונות בבתי כנסת "מאוחדים". ואכן הבסיס דומה – ההבנה לצרכים של המתפללים, ההידברות וקבלת החלטות שיסודן אינו פשרה אלא הפריה בין הצרכים.
ההיבט השני שבו בא לידי ביטוי הצורך באותנטיות הוא תוכן התפילה. אינני מתכוון, חלילה, לתפילות המחליפות את הנוסח המסורתי, אלא להוספת קטעים של תפילה ספונטאנית לתפילה. מאז ומתמיד נהוג היה להוסיף לתפילה קטעים מסוגים שונים. בגמרא במסכת ברכות קיים דיון הלכתי היכן ניתן לשלב בקשות פרטיות בתפילת שמונה-עשרה: האם בברכה הדומה בתוכנה לבקשה? האם כקובץ בקשות בברכת "שומע תפילה" או לפני "יהיו לרצון"? האם מצאנו דעה שאין להכליל בקשות בתפילה שמונה-עשרה?!
בנוסף, קיימת כיום עדנה מחודשת לתחינות שונות. יש ובאירועים שונים מקבלים המוזמנים דפים ובהם תחינה לשלום בני הזוג, למדינה או לעם. קיימת עדנה לליקוטי תפילות כמו "השתפכות הנפש" של רבי נחמן מברסלב או תפילות נשים וכד'.
בעדות שונות נהוג היה שאבי המשפחה, או אחד מהאבות הקדומים של המשפחה, חיבר פיוט שלימים חדר להגדה של פסח, לזמירות שבת או לחלקים של התפילה.
חלק מהקינות הנאמרות בתשעה באב חוברו לזכר פרעות שונים כמו מסעי הצלב, קישינב וכד'. בבתי כנסת שונים נאמרת גם קינה (או קינות) לזכר השואה.
האם קיימת שאלה הלכתית בדבר האפשרות להוסיף לתפילה בקשות אישיות או קטעים עם נימה אישית?!
מתבגרים רבים (ובוגרים בכלל זה) מחברים יצירות רבות העוסקות בקשר שבינם ובין בוראם, בחלק מהפעמים הם מכנים יצירות אלו שירי תפילה. מדוע לא לעודד אותם לכך ואף להכניס אותם לסידור התפילה האישי שלהם?!
כללו של דבר, אם המניע הוא השאיפה לאותנטיות בתפילה ואם הכנסתם של קטעים כאלה ואחרים לצד התפילה עשויה לסייע למתבגר לחזק את אמונתו, רצוי לעודד אותו לכך, וכמובן על-פי גדרי ההלכה.
ההיבט השלישי של ביטויי הצורך באותנטיות שייך ללימוד תורה. נושא זה מצריך מאמר בפני עצמו שעוגן אחד שלו טמון בפילוסופיה ובהלכה, השני בפסיכולוגיה ובאנתרופולוגיה והשלישי בחינוך. בקציר האומר ארמוז כי קשה לחנך, את חלק מהמתבגרים, ללמוד תורה  לשם הלימוד – "לעסוק בדברי תורה". מטרות לימוד התורה המדגישות את המתבגר במרכז, המטרות העוסקות בגיבוש זהות אמונית, מדברות יותר לחלק מהמתבגרים.  ישיבות המדגישות את "בית המדרש הפעיל" או היוצר, ישיבות המדגישות את "פנימיות התורה" או את "הניאו חסידות" מתחזקות משום שהן עונות על צורך הקיים אצל מתבגרים רבים. אין הן מתאימות למתבגרים מסוימים, ולכן כה חשובה הרב-גוניות וכה חשוב לנסות ולהתאים לכל מתבגר את המסגרת המתאימה לו לגבש את זהותו האמונית.

ג. חינוך לשמירת מצוות ולהתלבטות


העיקרון שעליו מושתת המאמר הנוכחי הוא שעידוד ההתלבטות יסייע לגיבוש הזהות האמונית ויחזק את המחויבות להתנהגות על-פי ההלכה. לעיקרון זה בסיס רחב בתחום מדעי החברה שעליו עמדתי בחיבורים קודמים. חשיבות ההתלבטות אינה זרה לחז"ל, ועל אף שהיו שהתנגדו לכך, הבאתי מספר  מקורות לא מבוטל התומכים בעיקרון.
במילים אחרות, טענתי היא, שמורטוריום אמוני עשוי למנוע מורטוריום התנהגותי. לעיל אנסה לעמוד על הדרך לחנך למחויבות להלכה ובו זמנית לחנך להתלבטות, על אף שממבט ראשון הם נראים סותרים זה את זה.
לדעתי, האמונה "הבריאה" מתפתחת על-פי שלושה שלבים עיקריים. הראשון הוא הידיעה או התחושה העמוקה, הבסיסית והטבעית ש"יש שם א-לוה". כאמור, תחושה זו היא טבעית, ראשונית ודיפוזית. היא איננה מורכבת, נהפוך הוא – היא ידיעה פשוטה ולעתים קרובות פשטנית. לתחושה או לידיעה בראשיתית זו, שותפים רבים שאינם שומרי תורה ומצוות. שותפים לה אף "לא יהודים" רבים בני שתי הדתות המונותיאיסטיות האחרות, ואף כאלה שאינם שייכים להן. אינני יודע אם תחושה/ידיעה זו היא מולדת או נרכשת ואולי כיום היא בבחינת "ארכיטיפ", במונחיו של יונג. אם רק לא נפריע לתחושה/ידיעה זו, היא תישאר בלבו/מוחו של האדם. בהקשר זה ראוי לציין דברי חסידים על הקדמת "אין כא-לוהנו" לשאלה "מי כא-לוהנו", קודם ההכרה שאין כא-לוהינו ורק אח"כ השאלה מי כא-לוהינו. ניתן להביא לכך דוגמאות רבות כגון: רצון לתפילה בעת צרה או סכנה (לאו דווקא אצל "דתיים" בני דתות שונות), תחושה של "שיחה" עם כוח עליון ברגעי בדידות או שבר וכד'. יהיו שיאמרו שאלו מאוויים סמויים או תוצאה של פעילות פסיכולוגית כזאת או אחרת, אך דעתי היא שאלו תחושות טבעיות ועמוקות. ייתכן שזאת תחושה ראשונית של "קבלת עול מלכות שמים".
בשלב זה ניתן לחנך לכך שכוח זה משגיח ומצפה ממני להתנהגויות מסוימות ובכך להתחיל את החינוך להתנהגות על-פי נורמות הלכתיות.
בשלב השני, עם הכניסה לגיל ההתבגרות והתפתחות החשיבה הפורמאלית, מתחילים הספקות והבחינה מחדש של האמונות הילדותיות. בשלב זה ניתן (ולענ"ד צריך) לחנך לענווה גם בהקשר של הספקות. ענווה, בהקשר זה, משמעה – לא בטוח שאמצא תשובה אשר אזדהה איתה, לא בטוח שאבין את התשובה ולא בטוח שהתשובה שאמצא (אם אמצא) היא התשובה "הנכונה". ענווה זו עשויה לקדם גם ענווה במובן של קבלת דברי חכמים. בנוסף, חינוך לענווה, במובנה  הנוכחי, יסייע לחינוך שאסור שהתנהגות תהיה מותנית בהבנה ובקבלת תשובה מספקת. התניית ההתנהגות בהבנה יש בה מן הגאווה.
השלב השלישי הוא הניסיונות המתמשכים לגבש זהות אמונית דינאמית. שלב זה נמשך כל חיי האדם, אך תבניות שגובשו בגיל ההתבגרות עשויות להשפיע על חייו הבוגרים של האדם. במילים אחרות, אם המתבגר התחנך (והתרגל) להעלות ספקות, לא "לטייח", ללמוד, לבחון, לשוחח ולהקשיב, יש סיכוי שימשיך בדרך זו גם בעתיד. אם, חלילה, הוא התחנך להדחיק, להתכחש, להסתיר ולחשוש מפני הספק וההתלבטות, הוא יגדל ויהפוך לבוגר שינהג על-פי דפוס זה גם במהלך חייו הבוגרים.
לצד החינוך להתלבטות ולחיפוש האמת ניתן לחנך להתנהגות הנובעת בתחילה מהאמונה הראשונית הטבעית ובהמשך מזהות אמונית ההולכת ומתגבשת ככל שהמתבגר (ואחר-כך הבוגר) משיב לעצמו על ספקותיו ותהיותיו.
לסיכום יחידה זו, ניתן לומר כי התהליך החינוכי המוצע בזה הוא: לחשוף רגש טבעי של אמונה שיש שם א-לוה, חינוך לענווה וממנה לקיום מצוות, אחר-כך חשיבה ביקורתית והתלבטות וממנה זהות אמונית מגובשת.
לחינוך מסוג זה כמה תנאים, שמקוצר המקום אמנה אותם ללא העמקה.
אקלים של קשב, הידברות, כבוד הדדי, קבלה אמפתית ואהבה.
הצבת גבולות ברורים (רצוי לאחר דיון עם המתבגר).
מתן אפשרות של בחירה והדגשת הבחירה, חשיבותה והאחריות הנלוות אליה.
בחינה מתמדת ונוקבת של הגבולות, של יכולתנו לכפות את הגבולות ושל המחיר החינוכי על כפייתן.
ליווי התהליך החינוכי בחוויות חיוביות עמוקות.
הבנה וקבלה של תפקיד המחנך, המנחה ולא "המסביר לצרכן/לצרחן".
אמונה אמיתית של המחנך בצדקת דרכו.
מתן דוגמה אישית חיובית.
"והעיקר לא לפחד כלל"!
ליווי כל התהליך בתפילה ליושב במרומים שיצליח את דרכנו ויצרף כוונה טובה למעשים ישרים. 

ד"ר שרגא פישרמן, המשנה האקדמי וראש בית הספר ללימודי תואר שני בייעוץ חינוכי במכללת אורות ישראל באלקנה


התפרסם בעלון קוממיות


1.    ראה למשל: נוער הכיפות הזרוקות. אלקנה: מכללת אורות ישראל ואוניברסיטת UAB.
על מה אבדה, לזהותן של הדתלשיות. אלקנה : מכללת אורות ישראל.
2. בראון, ב' (2005). שובה של האמונה התמימה. תפיסת האמונה החרדית וצמיחתה במאה ה-19. בתוך: מ. הלברטל, ד. קוורצווייל וא. שגיא (עורכים). על האמונה. עיונים במושג האמונה ובתולדותיו במסורת היהודית. ירושלים: כתר.
3.    וייס, י. (1974). מחקרים בחסידות ברסלב. ירושלים: מוסד הרב קוק.
4.    סולוביצ'יק, י. ד' ה' (1975). איש האמונה. ירושלים: הוצאת מוסד הרב קוק.
5.    Strauss, A.L. (1959). Mirrors and Marks: The Search for Identity. New York: The Free press.
6.    Shotter, J. Gergen, K.J. (1989). Texts of Identity. Newbury Park, CA.: Sage.
7.  ראה: פישרמן, ש' (2005). תפילתן של הבנות. בתוך: י. קהת (עורך). ספר זכרון לזכר משפחת חטואל הי"ד.

 

עוד בנושא בלב אבות:

בננו/בתנו עזבו את אורח החיים הדתי / אבי רט. הרב אבי רט עונה לשאלות המרכזיות ששואלים הורים שבנם/בתם נטשו את דרך התורה: היחס אליהם, כיצד לארח אותם, ומה עם בן הזוג/בת הזוג שלהם? ההשפעה על האחים הצעירים?

העיקר שיהיה בן אדם / צביקה מור. מה מידת ההשפעה של הורים על עיסוקיהם של בניהם? אילו אמירות של הורים בנוגע לעתידם של בניהם מומלצות ואילו לא?

מכתב להורי דתל"ש – פרק א: היחס אל הבן/הבת / הרב אהרן איזנטל. שבר ובנין, אמון ואהבה, כבוד, יחס כללי – אלו מקצת מהתובנות החינוכיות שנידונות במאמר.

האם עומדת ומנהלת דיאולוג עם הבת המתבגרת שיושבת במטבח - סמכות הורית

שבירה ותיקון בסמכות ההורית

מנהלת דיאולוג עם הבת המתבגרת - סמכות הורית

 

סמכות הורית חשובה לבניית הבית ויכולותיהם של הילדים, אבל לעיתים אנחנו כהורים, במו ידינו שוברים את הסמכות הזו…

 

מחקרים מלמדים כי סמכות הורית לקויה עלולה לפגוע בילדים לא פחות מאשר הנוקשות והסמכותיות הקשות ביותר. ראינו שהסמכות ההורית בבית מכניסה את בני הבית לסדר תנועה נכון, ומסייעת לילדים להשיג יכולות חשובות ביותר כניהול עצמי, דחיית סיפוקים ויחס של כבוד למבוגרים. עוד ראינו, שיפה שעה אחת קודם, ולא כדאי לחכות עם שיקום הסמכות ההורית לימי החופש הגדול.

כיצד אנו שוברים את הסמכות ההורית שלנו במו ידינו וכיצד נוכל לתקנה?

בשורות הבאות תובאנה דוגמאות של שבירה ותיקון בסמכות ההורית:

א. סמכות הורית בשניים  סמכות הורית טובה מתחילה בזוגיות איתנה. אם לא תהיו חברים הכי טובים, כנראה שתתקשו מאד בהנהגת ובהנהלת הבית והילדים. אז אם התקשורת ביניכם לוקה בחסר, או  גם אם התקשורת טובה, אך אינכם מתואמים כנדרש ואינכם מציגים קו הורי אחיד – סמכו על ילדיכם שידעו מתי וכיצד לנצל את הפרצות. לכן, אם אתם מרגישים שהסמכות ההורית שלכם פגועה, שאלו את עצמכם מה חלקכם בבעיה כזוג, האם אתם מאוחדים ואחידים. לפעמים התקשורת ביניכם טובה ואתם זוג מה זה חמוד, אך אין לכם דייט שבועי בנושא חינוך הילדים, וכשיש בבית כמה ילדים קטנים ורצופים, כמעט ולא ניתן להגיע להישגים חינוכיים רצויים כשלא מתבצע תכנון ומעקב שבועי ע"י ההורים. ועוד משהו. החיים בשניים מחייבים גיבוי הדדי. שמירת הכבוד ביניכם היא אחת המתנות היפות והגדולות ביותר שתוכלו לתת לילדיכם בילדות ובבגרות לקראת הקמת בית משלהם. לאחר שלמדתם לתפקד כזוג, תוכלו להמשיך את תפקידכם כהורים בסימון גבולות הבית.

ב. סמכות הורית יוצרת ושומרת גבולות  סמכות הורית טובה ממשיכה בסימון קווים אדומים לבית ולמשפחה. מה מותר ומה אסור בבית כמה ומתי. ההגדרה של קו אדום: דבר שאינכם מוכנים לסבול בבית בשום פנים ואופן. נקודה. ללא שום פשרות. כדי שקו אדום יהיה קו אדום, על בני הבית לדעת ממנו ושום דבר לא ברור מאיליו. אל תניחו הנחות שילדיכם יודעים כל מה שבלבכם "כי זה הרי ברור". קיימו ישיבה משפחתית וסמנו את הקווים האדומים שלכם בדגש על בהירות וקיצור. היזהרו נא משטחים אפורים. ועצה נוספת: על המותר בבית להיות מספיק רחב ומשמעותי כדי לא ליצור בבית אווירה של הצבא האדום. יש אומרים ביחס של 1:5. לפעמים תאלצו לאסור דבר בבית למרות שהמתבגר שלכם יעשה את הדבר אצל חבריו. תוכלו לומר לו באסרטיביות אוהבת: "אנחנו אוהבים אותך, ותמיד תמיד תהיה הבן שלנו אך אצלנו בבית זה לא מקובל ואנו מבקשים ממך להימנע מהדבר גם אצל חברים". אולי הוא ימשיך בשלו, אך לפחות הוא שמע בבירור מה המדיניות בבית.

ג. סמכות הורית מגשימה ערכים  אם בחרתם לחיות כזוג, כדאי לכם לשבת ולחשוב מהם הערכים החשובים לכם ביותר, ומהם הדגלים של הבית שלכם. הערכים מסייעים לנו בבחירה בין חלופות בצמתים חשובים לאורך חיי המשפחה. כשהערכים לא ברורים לכם, או גם אם הם ברורים לכל אחד מכם בנפרד אך לא הגעתם כזוג להסכמה על ערכי המשפחה, כנראה שתמצאו את עצמכם בקונפליקטים מידי יום ביומו במינון ובעוצמה משתנים, שילמדו על חוסר האחידות שלכם. אז שבו נא והרכיבו את תעודת הזהות של הבית שלכם. לאחר שהסכמתם על 5 הערכים המרכזיים שינחו את משפחתכם, ערכו תיעדוף קפדני וכתבו לכם מה קודם למה. בדקו האם היום-יום המשפחתי שלכם מגשים את הערכים שלכם, ואם ישנם פערים, שאפו לצמצם ולסגור אותם. אין צורך לתלות את דף הערכים שלכם על המקרר. פשוט תחיו אותם. הקווים האדומים יצרו לנו מסגרת ועכשיו הגיע הזמן למלא אותה בתוכן חיובי. בדרך כלל מזכירים את המילה "מדיניות" בהקשר של גבולות וסנקציות. בואו ננסה לקבוע מדיניות בהקשר חיובי. ניקח את 5 הערכים המרכזיים של הבית כנ"ל, ונדאג שסדר היום בבית יגשים כל אחד מהם.

ד. סמכות הורית מנהלת מקומה של הסמכות ההורית אינו מסתכם רק בשמירת הגבולות ומה שבתוכם. בתוך הגבולות הללו פועלות נפשות – הילדים הצעירים והבוגרים יותר – הזקוקים לניהול ולהכוונה. מוכרת לכם הסיטואציה בה כולכם נמצאים בבית, ואתם ההורים יושבים עם עצמכם ומנסים לקרוא משהו ולתת לרגליים קצת מנוחה, ולפתע צצות להם מריבות ומתיחויות בין ילדיכם. פתאום צעקה, ומיד צביטה, בכי ואולי גם קללה? ואז תורכם: "אולי מספיק עם המריבות? אי אפשר לשבת פה 5 דקות ולקרוא משהו בשקט?…". ילדיכם ובמיוחד הקטנים זקוקים לניהול ולהכוונה בשעות הפנאי שלהם. הם זקוקים שילמדו אותם כיצד נראית שגרת אחר הצהריים הארוכים של שבת ושגרת הבוקר של יום חופש ללא קייטנה. אז אם אתם רוצים לקרוא משהו בשקט, למדו את ילדיכם כיצד למלא את זמנם בפעילות מועילה ומהנה ובמיוחד כיצד להסתדר זה עם זה. מרכיב נוסף בניהול הוא קביעת המדיניות. שבו לישיבה זוגית, ובנו מדיניות משפחתית בנושאים שונים קבועים ומזדמנים. שאפו להיות ערניים ביותר למתרחש בקרב בני הבית, כדי שלא תהיו מופתעים. ואם הגיעה בקשה מהילדים לעניין שדורש מדיניות, המתינו עם התשובה ואמרו שתדברו ביניכם על העניין. אם העניין דורש חשיבה, אל תשלפו מהמותן תשובה שתצטערו עליה. כך תישארו מנהלים ולא תהיו מנוהלים.

ה. סמכות הורית מתוזמנת אחד המרכיבים החשובים ביותר בחינוך הוא התזמון. תגובה חינוכית שלא באה בזמן יכולה לאבד את יעילותה ואף להזיק. אם אתם רוצים להפסיק אחת ולתמיד את המריבות המרות של ילדיכם אלו עם אלו, כנראה שלא נכון לתת להם שיחת מוסר דקה וחצי לאחר שהפרדתם בין הניצים כשהטורים עדיין גבוהים למדי. במצב זה אין להם אוזניים לשמוע ואין לב להקשיב. ואם בא לכם לשרוף קשרים עם המתבגר שלכם, פשוט העירו לו בפני חבריו ורפדו את דבריכם בדברי מוסר חוצבי להבות ואם אפשר שלבו גם כמה מקורות. ועוד משהו. מרכיב נוסף של התזמון הוא ההטרמה. הנחו את הילדים לפני האירוע ולא במהלכו. קבעו כללים, הבהירו ציפיות ובדקו הבנה לפני שהשבת נכנסת, לפני שהגעתם לביקור אצל הסבתא, לפני שנכנסתם לקניות וסידורים בקניון. התכוננו מראש לאותם זמנים ומקומות בהם הילדים מתקשים וזקוקים להכוונתכם. תזמון נוסף בסמכות ההורית קשור לסעיף הראשון. הפעילו את הסמכות ההורית כשאתם ביחד, בלב אחד. אז אם רבתם קצת או אפילו אם קיים רק חוסר הסכמה ביניכם, פתרו את הקונפליקט לפני שאתם עוסקים עם הילדים.

 

צביקה מור, מאמן הורים ונוער, התמחות באימון ADHD,

052-6070954 more-lanoar.co.il

על חשיבות הויכוח עם המתבגר

חשיבות הוויכוח עם המתבגר

אחד הדברים הקשים להורים של מתבגרים, בנים או בנות, הוא הויכוחים הרבים של המתבגרים עם הורים ומורים. לעיתים ההורה חש ש"נשבר" לו. מדוע צריך להתווכח על שעת חזרה הביתה? על לבוש? על הגעה בזמן לתפילות? על רחצה והיגיינה אישית ועל קבלת מרות ההורים עם פחות ויכוחים…

לעיתים ההורים מתקשים לקבל את החוצפה של הנער או הנערה. הרי בנים ובנות מחויבים לכבד את ההורים, אם נאפשר ויכוחים כאלה הרי שבכך הם לומדים שלא לשמוע ולא לכבד את הוריהם.

לפעמים הורים מותשים ואומרים שאין להם כבר כוח, "שהוא יבחר כבר מה שהוא רוצה ויעשה מה שבחר לבדו, הרי בין כה וכה אין הוא שומע לי, שילמד לבדו מה המחיר של טעויותיו".

זכורני, שאחת מבנותיי כעסה על כך שאימה אומרת לה איזה בגד לקנות ודרשה לבחור בעצמה ללא התערבות שלה. אימה הסכימה לכך ושתקה בעת שליוותה אותה לחנויות. לאחר זמן לא ארוך הנערה לפתע אמרה: "למה את לא אומרת כלום? את רואה שקשה לי להחליט…"

חשוב שאנו כהורים נבין שהויכוח בין הורה למתבגר הוא ביטוי עמוק מאד לקשר שלנו עם ילדינו. הויכוח הוא לעיתים קרובות ביטוי לקונפליקט הפנימי שלהם, שגם אותו אנו צריכים ללוות בתמיכה וסיוע, אף שיש בכך לא מעט תסכול.

המתבגר מבקש את עצמאותו, את אי תלותו בהוריו ואת יכולתו לנווט את חייו לפי אישיותו המיוחדת. יחד עם הצורך הגדול שלו בעצמאות מתעוררת בתוכו גם חרדה גדולה. הוא מרגיש צעיר, לא מנוסה וללא הכוחות והיכולות של הוריו. היציאה לעצמאות מעוררת התרגשות ותקווה גדולה אך גם חרדה. ברגע שהחרדה שלו מפני הפרידה והיציאה לעצמאות מתעוררת, הוא גם מתבייש בה ונבוך ממנה. את כעסו על כך שהוא מתקשה, הוא מפנה כלפי הוריו, כמובן. אין למתבגר כל קושי למצוא אצל הוריו טעויות וקשיים לתלות בהם את כעסו. ההורים המבקשים להמשיך וללוות את ילדיהם ולהגן עליהם עוד ועוד מתקשים לעיתים להעניק למתבגר את המרחב הדרוש לו לבחירה וללמידה.

לעיתים יש לנו כהורים גם מה לבדוק ולבחון מחדש בעקבות הערות של בנינו המתבגרים. אולם, פעמים רבות הויכוח ממלא צורך רגשי חיוני. הויכוח עם ההורים מאפשר לבטא את הכעס והתסכול והחרדה שהמתבגר חש בדרכו אל העצמאות אך מבלי להודות בה במודע ומבלי לחוש חלש ופגיע. הוא יכול לתלות בהוריו את חרדתו ואת קשייו בדרך לעצמאות.

יחד עם זאת יש לויכוח עם ההורים גם היבט נוסף חשוב ביותר. ההורה השורד את כעסו של המתבגר, המתווכח עימו, כועס לעיתים, אך נותר בקשר של דו-שיח, משדר גם ביטחון בכך שהוא ממשיך להיות קיים עבור המתבגר גם אם כאדם נפרד. גם אחרי הפגיעה בהורה וגם אחרי המחלוקת, ממשיך ההורה להיות שם ומבטיח לנער או לנערה שהם מסוגלים להתמודד עם הקושי ושהם אינם ננטשים בדרכם אל העצמאות.

הויכוח של ההורה עם ילדו משדר גם כבוד אל המתבגר על כך שדעתו חשובה ומשמעותית להורה. דבריו אינם דברים בטלים שאין צורך להתייחס אליהם. להיפך, ההורה מעריך ומכבד את הבעת הדעה גם אם הוא לא מסכים עימה וחולק עליה ומנסה לשכנע בדעתו.

לעיתים נדמה להורים שעמלם לריק, שדעתם אינה נשמעת והם חוזרים על הטיעונים שוב ושוב לחינם. חשוב מאד להבין שהויכוח עם המתבגר חשוב לא רק כדי לשים גבולות ולא רק כדי לשכנע. זוהי דרך המלך לשמירה על קשר מתמשך, להבטיח למתבגר שאינו לבדו וכל זאת מבלי להביך אותו ומבלי לאלץ אותו לחשוף את צרכיו בתמיכה ובהרגעה של ההורה. גם כאשר אנו משוכנעים שילדינו טועים, וגם כאשר דברינו אינם משפיעים מיד, רישומם נשאר ויבוא היום שבו הם יזכרו וישפיעו.

אני מודה שהרבה יותר קל לייעץ להורים את מה שאני מציע כאן מאשר לבצע. יחד עם זאת הבנה שלנו כהורים שהויכוח אינו רק מאבק כוח אלא גם דרך לשמור על הקשר עם ילדינו, יכולה לתת לנו כוח שלא לברוח מפני העימות ולא לסגת אל ההסתגרות והניתוק.

ד"ר טוביה פרי, פסיכולוג קליני, מנהל הקליניקה לייעוץ פסיכולוגי לקהילה באוניברסיטת בר-אילן

"והצנע לכת עם אלוקיך": על בעיית הצניעות בקרב מתבגרות

על בעיית הצניעות בקרב מתבגרות

נדמה שאחת התופעות הכואבות ביותר בדורינו היא פריצת גדרי הצניעות בלבוש, על ידי רבות וטובות מבנותינו.

מה גורם לתופעה?

 

כיצד ניתן להבין את התופעה? מה גורם לבנות של אמהות חסודות, המתחנכות לעתים במיטב מוסדות החינוך התורניים, להשיל מעליהן את דרישות ההלכה בנושא הלבוש?

נראה כי שורש הענין הינו עמוק בהרבה מן הנראה לעין: המראה החיצוני, אינו אלא תסמין שטחי למציאות פנימית כואבת. כי זאת יש לדעת: בת הבטוחה באהבת הוריה, המרגישה רצויה ומקובלת ללא תנאי בבית, לא תצטרך לחפש אהבה וריגושים קלים בחוץ. השלת גדרי הצניעות, כמוה כזעקה לאהבה. וכגודל נטישת ההלכה, כן עוצמת הזעקה וגודל הכאב שבבסיסה.

ברור, כולנו אוהבים את ילדינו. לעתים הבת המורדת היא בדיוק זו שבה ההורים מרגישים שהשקיעו מעל ומעבר ביחס לילדים האחרים. ובכל זאת, נטישת קוד הלבוש המקובל אינו קורה סתם, למרות שקל לנו כהורים, לשייך זאת לאווירת המתירנות שבדור ולפריצה הכללית והסוחפת של ענייני הצניעות בעידן האינטרנט…

אך נראה כי זהו אך תירוץ קלוש, שאין בכוחו לשפר באמת את המצב.

בבסיס התופעה ישנם מספר גורמים אפשריים, עליהם ננסה לעמוד:

  • ביקורת "בונה"?? אין דבר כזה!

בת הנתקלת בביקורת ובשיפוטיות מתמשכות מצד הוריה לא תחוש נאהבת גם אם היא הבת המושקעת ביותר על-ידיהם. כי זאת יש לדעת: לא די להשקיע כסף בילדים; הכי חשוב להשקיע בחינוך של עצמינו למען חינוך הילדים. כל עוד אנו כהורים, מתקשים לקבל ילדים שאינם עומדים בציפיותינו, אל לנו לבוא בטענות אליהם.

במהלך יום שלם של אינטראקציה עם הבת – כמה דברי חיזוק ועידוד היא שומעת מאיתנו ולעומת זאת, כמה ביקורת?

פעמים רבות להורה נדמה שזוהי חובתו להשמיע דברי ביקורת: על ציונים, על דיבורים, על לבוש וכו'. אך התנהלות זו הינה הרסנית וגורמת לנער/ה לחוש שנאה כלפי ההורה המבקר ומה שחמור יותר – כלפי עצמה! מכאן, הדרך לחיפוש אהבה בדרך קלה היא קצרה ומובילה ישירות לאופן הלבוש המדובר.

  • מראה לפנים

לעתים, בנות רגישות במיוחד חשות שהעיסוק בצניעות, מצד הבית ו/או המערכת שבה הן מתחנכות, הינו חיצוני ומזוייף. והשלת הצניעות היא דרכן למחות על כך. כמו בת לאם המתלבשת באופן שהינו "על קו התפר", צנוע-כאילו. כגון: בגד באורך המתאים אך צמוד מדי. או הורים "צנועים" הרואים תכניות טלוויזיה לא צנועות וכו'.

וכן אולפניסטית אחת שהרגישה שמורותיה מעדיפות להתעסק באורך שרווליה במקום לראות את המצוקה הנפשית שבה היתה נתונה. או אחרת שלא יכלה לסבול את העובדה שבבית ספרה המנהל היה מעיר לבנות על חוסר צניעותן(!).

בכלל, למען שלומן הנפשי של הנערות, דרושה רגישות יתר מצד דמויות חינוכיות גבריות (והאב בכלל זה) בנושא עדין זה. עדיף לתת לאם להתייחס לעניין או לשקול היטב כיצד ניתן לדבר על נושא כה טעון בצורה מכובדת.

כמו-כן, עצם ההערות בנושא עלולות לשדר שעיקר עיסוקם של ההורים הוא במעטפת החיצונית. הבת עלולה להרגיש כי מה שבאמת מעסיק את הוריה אינו מצבה האישי אלא כיצד היא נראית לשכנים ו"מה יגידו" אם לא תתלבש כראוי.

יתכן והבת במרידתה, מוחה נגד מה שהיא חווה כחוסר צניעות מצד הוריה: הן חוסר העקביות מצידם (כמו בדוגמה לעיל, שבה דוקא המנהל הגבר העיר לבנות, ולא אישה), והן העיסוק האובססיבי בנושא, העלול להתפרש כעובר את גבול הטעם הטוב. הורים שעסוקים בצניעות הבת בלבד – מראים לה שזהו נושא מרכזי בחייהם, על כל המשתמע מכך, ודי לחכימא…

ושוב חוזר הגורם הראשון: האם זהו המימד היחיד של הבת שלנו? האם אין בה צדדים אחרים הראויים להתייחסותנו, כגון נטייה לחסד/ אחריות/ אידיאלים וכו'? הורים חד-מימדיים ייצרו יחסים חד-מימדיים עם ילדיהם, וחבל! כי ילדינו הם כל כך עשירים ומלאים בעוצמות, שחבל לפספס אותם בגלל 'קטנות מוחין' מצידנו!

  • מחנק

הרבה פעמים הנערה חווה תחושות של מחנק, הבא לידי ביטוי סמלי בלבוש. כאשר אסור לה לפתח את עולמה האישי ולגלות אופקים חדשים; כאשר אסור לה לשאול שאלות או להביע עניין בתחומים שאינם מקובלים על הוריה, היא עלולה להתנער מהכל, כשהצניעות היא אך מעטה שטחי להתנערות כוללת ורחבה יותר.

לעתים, הבת חווה את אמה כמסוגפת ומנותקת מנשיותה, באופן המקשה עליה להזדהות איתה ואף גורם לה להתרחק ממנה במידת האפשר. כגון, נערה שאמה לא היתה מסוגלת ללמד אותה את 'עובדות החיים' מאחר וכל הנושא אינו פתור אצל האם. הקושי של האם גרם לריחוק בינה לבתה וכתוצאה, הבת מנסה בכל דרך אפשרית להיבדל מהאם הצנועה בצניעות עודפת, וממילא לפריצת הגדרים מצד הבת.

כי זאת יש לדעת: קשר טוב עם ילדי מתחיל מקשר טוב עם עצמי!

  • "בל תוסיף!"

בהלכה קיימות הנחיות ברורות לגבי צורת הלבוש של בת ישראל. ואולם, האם אנו כהורים אכן צמודים להלכה או שמא הוספנו הקפדות יתירות על בנותינו, הפועלות להיפך מכפי שהתכוונו?

והדוגמאות אינן חסרות, כגון: עגילים גדולים; מספר חורים באוזן; נזם ועוד.

ב"ה, ההגבלות ההלכתיות הינן ברורות ומדוייקות ונראה כי כל הוספה עליהן, כמוה כמשקולת מיותרת שסופה להשיג את ההיפך מן המטרה. מה שלא נאסר בהלכה – לא נאסר וממילא, אינו מצדיק התייחסות, שלא לומר מריבה.

ילדים אינם 'תכנית כבקשתך'; הם נולדו לדור אחר ואך טבעי הוא שהנורמות, הטעם והסגנון יהיו שונים ממה שהיו בדור ההורים. פעם, עגיל שני באוזן נחשב לפריצת גבול נוראית. היום, כמעט שאין מורה באולפנא ללא מינימום שני חורים באוזן אחת. אם אני רוצה לחנך ליראת שמיים – עלי לשים לב להגביל את עצמי לדיונים עם הבת, רק כשהיא סוטה מן ההלכה. כל דבר אחר – הוא שאלה של טעם, לא של יראת שמים.

מה אפשר לעשות?

 

  • 'באשר היא שם'

הדבר האחרון שצריך לעשות במקרה כזה – הוא ביקורת. שכן ויתור על גדרי צניעות, כמוהו כאמירה שאני זקוקה נואשות לתשומת לב ואהבה. דוקא במצב כזה חייבים לחבק את הבת בחום ולהראות לה קבלה ללא תנאי ואהבה כמות שהיא, ללא סיבה, רק כי היא הבת שלי!

  • מימדים נוספים

הכרחי לגלות תחומים אחרים בנערה – לא ייתכן שכל מהותה מרוכזת רק במראה החיצוני.
ומה עם אישיותה? כשרונותיה?

האם אנו כהורים זוכרים לתת לבת משוב חיובי על מאמצים שהיא עושה בעזרה בבית/ בהשקעה בסניף/ בלימודים וכו'? או שמא כל השיח בינינו מצטמצם לביקורת על הלבוש שלה?

  • 'תוצאות טבעיות'

אם זה לא עוזר – הבת צריכה לדעת שאיננו מממנים ביגוד שאינו על פי ההלכה. למען התפתחותה הבריאה, הבת צריכה לחוות את הוריה כחזקים וכשומרים על הגבולות בצורה ניאותה. לכן, במקרה שהיא שוברת את הכללים, עליה לדעת שיהיו תוצאות טבעיות למעשיה. במקרה דנן, בת שרוצה לקנות בגדים שאינם לרוח הוריה, צריכה לדעת שהרכישה לא תמומן על-ידם. עליה ללמוד כי לכל מעשה ישנן תוצאות טבעיות וממילא, גם לבחירות שלה בנושא הלבוש.

  • על טעם ועל ריח אין

גיל ההתבגרות הוא בדיוק השלב שבו הבת מתחילה לחפש את האמירה האישית שלה ואת הטעם הייחודי לה. אמא, תני לה להתנסות בסגנון שהיא בוחרת. אל תעירי לה על הטעם, כל עוד הדבר מקובל עלייך מבחינה הלכתית.

צריך לבחור מה שווה מריבה ומה לא. אם נריב על עניינים שבטעם, נאבד את כל המערכה. שכן הבת היקרה תבין שמה שחשוב לי באמת, הוא כיצד היא נראית כלפי חוץ ולא הפנימיות.

רניה סמואל, מטפלת באמנות (.M.A)

מצבי משבר

כשם שצריך שניים לטנגו כך צריך שני צדדים למצב משברי במשפחה, הקשור ליחסי הורים ילדים- הצד של ההורים והצד של הילדים. מאמר זה יעסוק הפעם בצד של ההורים.

לצורך העניין, אין זה משנה כרגע אם המצב המשברי הוא על רקע  דתי, חינוכי, לימודי או משפחתי. אין זה משנה האם מדובר על משבר גיל ההתבגרות על כל השלכותיו, או על מצב רוח חולף, אין זה משנה האם מדובר על ילד שהוריד את הכיפה או כזה שהחליט לגדל פאות ולנסוע לאומן, אין זה משנה האם מדובר על ילד שפלט את עצמו מסגרת הלימודים או כזה שהחליט להסתגר באיזו גבעה או ישיבה. אין זה משנה אם זה בן או בת, ואין זה משנה מי התחיל, וגם לא כל כך חשוב כרגע מי צודק.

הדבר היחידי שמשנה כרגע והוא זה שניצב לנגד עינינו – זה שנוצר מצב של משבר, קרע, נתק וניכור.

על הרקע הזה, כמה נקודות ותובנות למחשבה להורים:

א. אל תאשימו את עצמכם

 

– הורים רבים שמגלים לפתע מה קורה לילדיהם, מה הם עושים או לא עושים ובאיזה מצב פיזי או רוחני הם נמצאים- נוטים להאשים את עצמם, ולהתחיל במסכת של חיטוטים עצמיים וחפירות בנפש שכותרתם היא – איפה טעינו? אשמנו בגדנו טעינו תעתענו… הכיוון הזה של האשמה העצמית לא רק שאיננו לוקח את המשפחה לשום מקום חיובי ופרודוקטיבי, אלא גם עלול להוסיף שמן למדורה – על ידי יצירת מתח בין האבא לאימא, החלפת האשמות הדדיות, ויצירת אוירה לא נעימה בבית המשפיעה על שאר בני המשפחה, המוצאים עצמם מעורבים בעל כורחם בסחרחרת האשמות הללו. אין טעם בהאשמה עצמית, מכיוון שלא בהכרח יש קשר בין התנהגות והתנהלות ההורים והבית לבין מה שקרה לילד.  לאף אחד אין תעודת ביטוח. אנחנו רואים ילדים שיצאו מבתים שנתנו להם כל טוב ברוחניות ובגשמיות, אהבה ואמונה- ואף על פי כן קרה מה שקרה. לא תמיד יש את מי להאשים ולא צריך בכלל לחפש אשמים. האשמה איננה מובילה את האדם לאף מקום, אלא אם כן יש הבנה ברורה על התנהלות אישית או משפחתית מסוימת המצריכה תיקון, ואז בודאי שחייבים לתקן. אבל אם המשפחה התנהלה באופן טבעי ונורמטיבי, ולמרות זאת הנשמה של הילד סוחפת אותו לכל מיני מחוזות זרים לבית- לא האשמה עצמית תביא מזור לבעיה הזו.

ב. תמשיכו לחיות

– לא פעם ולא פעמיים נתקלתי בבתים שקרסו והפסיקו לחיות בגלל משבר עם ילד. שמחת החיים הסתלקה מהבית, ויושביו מסתובבים אבלים, מבוישים וחפויי ראש. הבית כולו נכנס לקדרות ועצבות. ואז לא רק שיש בעיה עם הילד- אלא שהבית כולו הופך להיות למוקד של אווירת נכאים. זה שהילד כרגע במקום שבו הוא נמצא- זה קשה וכואב, אבל אסור לתת למצב הזה להשתלט על הבית ועל כל החיים, ולהכניס את כל המציאות למצב של משבר ודיכאון. לא מגיע לילדים האחרים בבית לסבול בגלל שאחד האחים נמצא כרגע במקום שבו הוא נמצא. הם ודאי לא אשמים. עם כל הקושי המובן, יש להשתדל להמשיך את שגרת החיים בבית כפי שהייתה טרום המשבר. שולחן שבת וחג שיהיה כמו שצריך להיות. כך גם שגרת החולין. החום והאהבה צריכים להמשיך לשרור בבית, עם הידיעה שכרגע יש מצב של משבר שכולם מקווים שייפתר ובקרוב. שמחת חיים איננה טכניקה של התמודדות. שמחת חיים היא מהות של בית המשדר בריאות, חוסן, ויכולת התמודדות. אל בית כזה בסופו של יום ירצה המתבגר לחזור ולחסות תחת כנפיו, גם אם בדרך יעשה כמה סיבובים במחוזות זרים.

ג. פרגנו לעצמכם

– הורה שחוק, עייף, פגוע ועצבני, לא יכול לתת מעצמו לאחרים. גם לא לילדיו. הורים רבים עסוקים כל הזמן בלתת ולתת ולתת את הכול לילדים, ושוכחים בדרך גם להטעין את עצמם, גם לחזק את עצמם. לתת לילדים אין פירושו להפסיק לדאוג לעצמך- פיזית ורוחנית. כדי שתוכל לתת- אתה צריך להיות מלא בעצמך. זה לא אגואיזם לפרגן לעצמך. זו לא הורות לא טובה אם במקום לתת כל הזמן רק לילדים אתה נותן גם לעצמך. לצאת לחופש לבד עם האישה- זה לא מותרות. זה צורך חיוני כדי להינפש ולהתחזק. ללכת לחוגים כאלה ואחרים או לפעילויות שמהנות אותך – הרצאות, ספורט, מוזיאונים, ספריה, תחביבים, או כל מה שלא יהיה – כל זה איננו בגדר מותרות אלא בגדר צורך בסיסי של כל אדם לשעות איכות שלו עם עצמו, למען הכיף שלו ושמחת החיים והסיפוק שלו. הורים שלא מפרגנים לעצמם וכל הזמן עסוקים רק בדאגה ונתינה לילד- עלולים למצוא את עצמם במשך השנים כבויים ושחוקים.

לפני טיסה מוקרן במטוס סרט הוראות בטיחות. בסרט נאמר שבזמן חרום יפתחו מסכות חמצן מעל הראשים של הנוסעים. ואז אומר הקריין בסרט הבטיחות כך: "בזמן חירום, אם נמצא לידך ילד, עליך לחבוש קודם כל בעצמך את מסכת החמצן שלך ורק אחר כך תסייע לילד לחבוש את מסכת החמצן שלו". לכאורה זה נוגד את האינסטינקט הראשוני שדוחף אותך לדאוג קודם לילד ורק אחר כך לעצמך, אבל ההוראות וההיגיון אומרים הפוך – בזמן משבר קודם כל תדאג לעצמך שתחיה ותהיה בריא, רק כך תוכל לעזור לילד לצלוח בשלום את המשבר, ולחבר אותו לחמצן שלו – תרתי משמע.

הרב אבי רט, ראש מכון ש"י באונ' בר אילן, וראש מרכז 'קריאת כיוון' לייעוץ והכוונה אישית משפחתית וחינוכית ברמת אביב. 052-4270900

"כבר אמרנו לך אלף פעמים"

"כבר אמרנו לך אלף פעמים…" כך פתחו ההורים את דברי התוכחה אל בנם. אלף פעמים?! לעיתים זוהי הגזמה גמורה, לא אלף ולא מאה, אף לא פעם אחת. זו הפעם הראשונה!!! ההורים מבקשים להעצים את ביקורתם ונסחפים במליצות ובהגזמות. זוהי טעות. הביקורת היא כלי חינוכי חשוב, אבל הגזמות פוגעות בסיכוייה להתקבל. ביקורת מוגזמת ולא מדויקת נדחית על הסף וגורמת לערעור האמון של הנער בהוריו.

אבל לעיתים יש לאמירה "כבר אמרנו לך אלף פעמים…" כיסוי מלא. זוהי הפעם המי יודע מה שההורים חוזרים על אותה ביקורת. הם אינם מתייאשים ומשמיעים ללא הרף באוזני בנם את הסתייגותם מהתנהגותו, מתוך אמונה שסופה של הביקורת לחלחל בליבו ולחולל את המהפך החינוכי המיוחל.

גם זו טעות: ביקורת מיעוטה יפה ורובה קשה. בהתייחס לנאומי התוכחה של משה בספר דברים, סמוך להסתלקותו, כותב ה"ספרי" "מפני ארבעה דברים אין מוכיחים את האדם אלא סמוך למיתה: (א) כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו. (ב) ושלא יהא חבירו רואהו ומתבייש ממנו. (ג) ושלא יהא בלבו עליו. (ד) וכדי שיפרשו ממנו בשלום…". "שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו" – כשם שהגזמה בתוכן מזיקה כך גם הגזמה בכמות. מעט ביקורת מועילה, הרבה ביקורת מזיקה. מדוע? שני נימוקים מובאים במדרש: "שלא יהא חבירו רואהו ומתבייש ממנו". גם אם הביקורת נחוצה וצודקת, מאוזנת ולא מוגזמת, היא מביישת את הנער. נער מסוגל לספוג בושה, לעכל אותה ולהמשיך הלאה, אבל קשה לו לעכל כמות אדירה של בושה. עודף ביקורת מביא למצב ש"יהא בלבו עליו", שהנער כועס על הוריו ומתמרמר נגדם עד כדי נתק מהם. ואז הוא חסום לגמרי לביקורת!! המדרש מסיים שביקורת מאוזנת לא רק שלא גורמת נתק אלא גם מרבה שלום.

הרב אלישע אבינר, מייסד "לב אבות", ראש הכולל בישיבת ההסדר במעלה אדומים, ורב קהילה

להיות הורה של נער מתבגר

"חינוך הוא הדרך, האדם המטרה" – ביטוי זה תבע א.ד גורדון ואין לי אלא להסכים איתו ולנסות לבארו.

הקדמה

– קיים הבדל בין מה שחווינו בילדותנו לבין מה שילדנו חווים היום. גם ממבט של בוגר בעשר שנים מגיל ההתבגרות, אני מזהה פער משמעותי.

לכן, תחילה, עלינו להכיר בפער הזה, ולא לנסות להשוות את התבגרות ילדנו היום להתבגרותנו בזמנו.

יתרה מזאת, אנו צריכים להבין את השינוי שהנער עבר – כשהיה ילד, הוא הסתכל עליכם – ההורים – בהערצה: אתה היית "האבא הכי מבין עם הסולם הכי גדול". אך מאז הוא התבגר, והפרספקטיבה שלו השתנתה ואף קיבלה את הפרופורציה הנכונה (או היותר מדויקת), והסולם כבר לא כזה גדול. הנער שבינתיים בגר יודע להגיד "לא" ואף יש לו דעה משלו. אנחנו בתור הורים חייבים להבין את זה ולהתייחס אל הנער בהתאם (דווקא נער, לא ילד).

לאחר הקדמה זו, ננסה להתקדם.

סבלנות

– כדאי שנשכיל ונבין שהמשימה אליה אנו ניגשים, היא משימה ארוכת טווח. קסם לא יקרה. אם ניזכר כי האדם הוא המטרה, אזי עכשיו עלינו למצוא את הדרך החינוכית לכל נער ונער לפי צרכיו ופעולותיו.

דוגמא אישית

– אנו, הדמות ההורית, חייבים להכיר בכך שהאחריות לחינוך בננו מוטלת עלינו, כאשר אנחנו הראשונים לתת להם דוגמא אישית. עלינו לעשות זאת בכל דבר שנדרוש מהם לעשות בעתיד, על זה כבר אמרו חז"ל "נאה דורש ונאה מקיים".

גבולות

– הנער אולי לא שופע אוצר מילים בדיאלוגים הארוכים שאתם מנהלים איתו ("בסדר", "סבבה", "טוב", "יאללה", "ביי"), אבל הוא לא טיפש – הוא קולט טוב מאוד האם אתם עקביים או לא, איפה אתם מציבים גבולות, והאם הגבולות ברורים לכם, ואיפה אתם מזייפים (לפעמים אפילו לגבי עצמכם) בדברים שאתם מחייבים אותו לעשות.

לכן חשוב להיות עקבי לאורך כל הדרך, להגיב מיד ולא לחכות. כמובן שישנם מקרים שבהם צריך לוותר (חריגה מן המקובל) באופן חד פעמי, אבל צריך להיות תמיד "עם היד על הדופק" ולהסביר שכרגע הסכמנו לויתור זה.

חשוב להגדיר גבולות ברורים, ככל שהשטח אפור יותר, הוא מזמין מלחמות על קו הגבול.

חנוך לנער על פי דרכו

– בני הנוער אינם זהים אחד לשני בדרך בה הם מגיבים לכם ויונקים מכם (גם אם מדובר בתאומים…). ברור (אני מקווה…) שלא ניתן לחנך את כולם באותו אופן ובאותה שיטה – זהו לא פס יצור, אלא פסל אומנות הדורש מחשבה ויכולת אישית כלפי כל אחד ואחד בפני עצמו.

נער

– מלשון נערות, שובבות, אך גם מלשון "ניעור". ונער אכן זקוק מידי פעם ל"ניעור". לפעמים צריך לאזור אומץ ולנערו, ולפעמים שצריך להרפות מהניעור. לפעמים – הניעור הוא הכרחי, ולפעמים – דווקא חיבוק. אבל המשותף לכל זה הוא היחס שלנו כלפיו, הוא צריך את זה ומחכה לזה בכליון עיניים.

שיפוטיות וביקורתיות

– לרוב, בגלל שיפוטיות וביקורתיות יתרחק הנער מכם, יפסיק "לספור אותך" ויעשה ההיפך ממה שאת מצפה ממנו. וכל זה בשביל "להכעיס". ממש ככה (למרות שאתה גידלת וחיתלת אותו וכו' וכו').

בדרך כלל כאן מתחילות מלחמות הכוח שאנחנו יודעים לומר איפה הן התחילו, אך לא איפה הן תיגמרנה. עם הרבה צניעות וסבלנות נצליח לקרב חזרה את בנינו, ולא ניתן להם להרגיש מאוימים בסביבתנו. כך הוא גם יהיה מסוגל להבין שאתם צודקים וגם יחזור לכבד ולהעריך אתכם.

כמו בכביש המביא אותנו למחוז חפצנו, כך גם בחינוך – "אל תהיה צודק, תהיה חכם". נכון שהוא לא הכין שיעורים, נכון שהוא לא שטף כלים ונכון שהוא מבלה במחשב את רוב יומו, אבל עדיין עלינו לנהוג בחכמה על מנת שלא תפרוץ מלחמת אל-חזור.

אהבה – תמיכה – יחס

אהבה

– אתם ההורים שלו, אתם גידלתם אותו – תנו לו אהבה כביום היוולדו! לא הרבה השתנה בצרכים הבסיסים שלו, תשתמשו בחיבוק ובמילה הטובה שרק מכם הוא מצפה לקבל. היזהרו לבל תהפכו את האהבה שלכם לדבר שיגרתי וזול, ולא לזייף – תנו את מה שאתם מרגישים באמת. אל תעצרו את עצמכם מלפרגן! הקשר שלכם עם הנער יתעצם משמעותית אם תדעו לפרגן לפחות באותה המידה שבה אתם מוכיחים.

תמיכה

– בנכם/בתכם נמצאים בגילאים שחלים בהם הרבה שינויים – פיזיולוגים ונפשיים (לדוגמא: בבוקר בהיר פתאום, מופיעים להם אורחים לא רצויים על הפנים – ומאד קשה להתאים את כל הבגדים לצבע האדום על הפרצוף…), והם מגיבים בסגירוּת, חוסר חשק לעשות דברים, לצאת מהבית וכו'. כאן הם צריכים תמיכה! מי יכול לתת את התמיכה הזו, אם לא האמא שלהם, זאת שתאהב אותם בכל מצב ולא משנה איך הם נראים כרגע.

יחס

– תנסו להיזכר בשיחה האחרונה שלכם איתו, משהו בסגנון של:

"מה קורה?" – "בסדר"

"מה נשמע?" – "בסדר",

"איך היו הלימודים?" – "משעמם", או "לא עשינו כלום היום" (- לפטפטנים שביניהם),

"יש שיעורים?" – "אח"כ"  (או בגרסה של השקרנים: "לא").

על מנת לשפר את השיחות ביניכם, קחו את היכולת ההורית שלכם עם עוד קצת תושייה, ותחליטו למשל שאוכלים יחד ארוחת צהרים/ ארוחת ערב/ קפה. עדיף אם זה יהיה כל יום, אבל אם זה ממש לא אפשרי אז אפילו שלוש פעמים בשבוע, אבל באופן קבוע.

אפשר להגזים ואפילו להכין יחד את הארוחה… לא תאמינו אלו דלתות יפתחו בפניכם. דברו על נושאים שמעניינים אותם, לא לימודים, לא הכיור הבשרי ואפילו לא הכביסה. תנסו לגשש, יש הרבה דברים שמעניינים את הילדים שלכם.

אם תעשו כך, ייווצר מצב שאתם נמצאים יחד סביב אותו שולחן בין עשר דקות לחצי שעה ביום – האמינו לי שתיווצר שיחה קצת יותר עמוקה מהנזכר לעיל. תופתעו לגלות שהבן שלכם יודע להרכיב משפטים ואף להגיד אותם בקול רם.

הורים יקרים – המשימה איננה פשוטה, אבל כפי שאמר לי פעם אחד המחנכים שלי בישיבה התיכונית בשיעור אמונה "מישהו אמר שקל להיות דתי?!" – אני מאמץ את המשפט להורות ושואל "מישהו אמר שקל להיות הורה?!"

אלעזר שטרן, רכז מרכז שומרון, מחלקת נוער – מתנ"ס שומרון