תגית: תשובה מישיבה תיכונית / אולפנה

נער חושב, קצת עצוב

על דחייה וחוסר התאמה בישיבה תיכונית

א. בתקופה זו מתחילות בחינות הכניסה לישיבות תיכוניות. בפעם הראשונה בחייו נער בכתה ח' עומד למבחן בעצמו, ומביא איתו למבחן זה את כישוריו, ידיעותיו ואישיותו הוא, ולא רק את קשריהם וכישוריהם של הוריו. חלק מהילדים כבר עברו זאת בכתה ו', עם המעבר לחטיבת הביניים, אולם רובם ככולם יפגשו במבחן זה בכתה ח'.

זו גם הפעם הראשונה, אולי, שהנער יתקל בדחייה, במכתב שיבשר לו כי "לצערנו, לא תוכל ללמוד בישיבה בשנה"ל הבאה, אנו מאחלים לך הצלחה בהמשך דרכך". מכתב "לצערנו", קוראים לו הילדים. חשוב שההורים ידעו כיצד להכין את הילד לשלב זה, וחשוב לא פחות – שההורים יכינו את עצמם למצב בו בנם לא התקבל למקום בו הוא – או הם – רצו.

ב. רבים חשים בכך פגיעה אישית. משל המשפחה כולה עמדה למבחן ונמצאה לא מתאימה. כיצד יתכן שאנו לא ראויים, לא מתאימים, לא מספיק טובים, וכן הלאה. נתקלתי בתחושות אלו כילד, כמחנך וכאב. ואם בכל זאת רוצים להתקבל למקום מסוים, השלב הבא יהיה מן הסתם ערעור, או, כנהוג במחוזותינו, לחשוב את מי יכולים "להפעיל" כדי שהילד בכל זאת יתקבל לישיבה. הגיס מכיר את ראש הישיבה מהמילואים, האמא היתה עם היועצת בדירת שירות, נמצא משהו.

כאן, בדרך כלל, מתחילה שרשרת של טעויות. העובדה כי הילד יתחיל בצורה כזו את לימודיו בישיבה בשנה הבאה, כלל לא הופכת אותו למתאים ללמוד בה. ילד כזה יכול להיות אומלל במשך ארבע שנים, כי הוא בעצם נמצא במקום לא מתאים. הוא יכול היה, לחילופין, לפרוח במקום אחר; ללמוד בשמחה, להרגיש כי הוא ממצה את כישוריו ולא נסרך מאחור (באם סיבת הדחיה לימודית) או להרגיש שייך, להתקדם מבחינה רוחנית ולא לנהל במשך ארבע שנים מאבקים על דרכה של הישיבה מול דרכו הוא (באם סיבת הדחיה חוסר התאמה).

ג. לפעמים קורה שילד התקבל בכוחותיו הוא לישיבה, אבל לאחר זמן מתברר כי הוא אינו מתאים לה (או היא מתאימה לו). וכאן צריך להדגיש: אין (כמעט) ישיבה לא טובה. יש ישיבה לא מתאימה. אין ילד לא טוב, אולם יש ילד שאינו מתאים. הישיבה אינה יכולה ואינה צריכה "להכיל" כל אחד ואחד. מותר לה, לישיבה, לשמור על דרכה; חובתה שיהיו לה קוים אדומים מבחינה משמעתית וחינוכית. אם ילד נמצא לא מתאים בגלל בעיות התנהגות (שבחלקן ודאי נובעות מכך שאינו מתאים מלכתחילה, ולאו דוקא מחמת אופיו הסורר) והוחלט, לאחר שיקול דעת רב, כי מוטב יהיה אם ילמד במקום אחר, טוב יהיה אם ההורים יקבלו את שיקול הדעת של הישיבה. נכון, גם הצוות החינוכי בישיבה אינו חסין מטעויות, אולם על פי רוב – כאנשי מקצוע – הוא צודק. מה גם שישנו אבסורד בעובדה שהורים סומכים על הישיבה בדבר החשוב ביותר – חינוכו של בנם, אבל אינם סומכים על שיקול הדעת שלה לגבי מי מתאים ומי אינו מתאים לבוא בשעריה.

באחד מהמצבים הללו, בין אם הילד לא התקבל לישיבה, ובין אם בשלב מאוחר יותר הוחלט כי אינו מתאים לה, לפני כניסה למאבק ול"הפעלת קשרים", על ההורים לחשוב האם באמת טובת הילד עומדת לנגד עיניהם, או שמא שיקולים אחרים. פעמים רבות הורים גוזרים על ילדיהם מיטת סדום שאינה מתאימה להם ומאמללת אותם. לא כל ילד מתאים ליום לימודים שמתחיל לפני שבע בבוקר ונגמר מאוחר בלילה; אין זה הופך אותו לפחות טוב או לפחות מוכשר, ודאי לא לפחות ירא שמים, אבל לימוד במקום כזה בהחלט עלול להפוך אותו לעצוב וממורמר. לחילופין, לא כל אחד מתאים לישיבה חסרת מסגרת; יתכן כי דווקא התעקשות על לימוד במקום כזה תכשיל אותו בעתיד, דווקא כי הוא צריך יותר השגחה, הנחיה ושמירה. פעמים שהורים מתעקשים שילד ילמד במקום מסוים כי אחיו הגדול הצליח שם, או כי האב למד שם, או דווקא כי האב בעצמו לא התקבל לאותה הישיבה, לפני שנים רבות, וכעת הוא רוצה שבנו ילמד בה, בבחינת "תיקון" למשאלותיו הסמויות; כי הישיבה נחשבת יוקרתית, או "טובה", או שייכת לתת-הזרם "שלנו", ועוד ועוד. כל אלו אינם שיקולים חינוכיים, ולרוב הם רק מזיקים.

ד. טוב יהיה אם הילד ילמד במקום שליבו חפץ, ושחפצים בו; במקום שיש קורלציה – אפילו כללית – בין דרכה של הישיבה לדרכו של הבית (או לכל הפחות הערכה ואמון של הבית בדרכה של הישיבה, גם אם הבית עצמו שונה), שאם לא כן נגזר עליו לחיות בסתירה פנימית, או להרגיש "שחקן"; במקום בו יוכל להתקדם, ולהשקיע את כוחותיו ומרצו בלימוד ובנין אישיותו, ולא בסיבוכים מיותרים. גם אם מתגלה חוסר התאמה במהלך שנות התיכון והדבר מצריך מעבר, מוטב אם הנער יסיים את לימודיו בטוב ומתוך חוויה חיובית במקום אחר, ולא ישאר עם טעם מר וחוויה שלילית מתקופת לימודיו בישיבה.

ברור לי כי כל מי שקורא דברים אלו מכיר גם דוגמאות אחרות; בהן דווקא ההתעקשות כן השתלמה, והילד התקבל, שרד, ואולי אף סיים בהצלחה ובטוב. אני מדבר על הכלל, ולא על יוצאים מן הכלל.

אם כל האמור לעיל נלקח בחשבון, ואנו בטוחים כי הילד מתאים ומסוגל, וכי שיקולינו כהורים הם באמת לטובתו, אז נכון וצריך לערער, לבקש הזדמנות נוספת, וכן הלאה.

ה. ונקודה אמונית לסיום – תמיד כדאי להשאיר מקום להשגחה. פעמים רבש"ע מכוון אותנו לכיוון אחר, אבל אנו מתעקשים ומסרבים להפנות את מבטינו. כך בכל מהלך חיינו, וכך גם במצבים כאלו. כדאי להקדיש לכך מחשבה; יתכן כי דווקא מתוך חסימה בכיוון אחד, יבוא פתרון מוצלח ומתאים הרבה יותר מכיוון אחר.

הרב רפי קדוש, ר"מ בנתיב מאיר

יושבים על הגדר – התמודדות עם חודשי הלימוד בכיתה ח' אחרי ההרשמה לישיבות התיכוניות

צביקה מור על קושי בריכוז בלימודים בכיתה ח'

איך מעבירים את שארית השנה לאחר שתלמידי ח' הבטיחו את מקומם בישיבות התיכוניות והאולפנות? תקופה של רגל פה רגל שם…

 

החינוך המכוון לעשות את האדם טוב וישר, בנוי בין השאר על שני יסודות הופכיים המשלימים זה את זה. המטרה היא להגיע למצב בו האדם נמשך מרצונו העצמי אל הטוב. זהו השלב הסופי של תהליך הבניין שלנו בליל הסדר – "נרצה" – לשון נפעל. מי שמגיע למקום זה אינו זקוק עוד למלחמות תמידיות ותחבולות כנגד הפיתויים השונים משום שהוא נמשך אל הטוב מטבעו שהפך בעצמו לטוב. אלא שקריאת הכיוון של ליל הסדר זקוקה לאימון רב במשך השנה כולה ועד שיגיע האדם למדרגת החירות הזו הוא עלול ליפול פעמים רבות ברשת יצרו. משום כך, אין החינוך שלם ללא שיש בו גם את המימד של היראה והעונש. למדנו מהרמח"ל במסילת הישרים שלו, שכל ישראל ראויים לחסידות הבאה לאחר הצדיקות שמשמעותה להיות בקו הצדק, לא ימינה ולא שמאלה, לא יותר ולא פחות. לקיים שולחן ערוך כפשוטו. החסידות של הרמח"ל היא לעשות מעבר לנדרש. בתורה כתוב על אהבת אח ואחות שיצאה מכלל שליטה "חסד עשו שניהם יומתו". מכאן שחסד בלשון התורה פירושו הגזמה. הרמח"ל מדבר על הגזמה בכיוון החיובי כמובן. מכל מקום, לא תמיד האדם יכול או מצליח לחיות בגובה של החסידות ולכן תמיד יש לו את "חגורת הבטיחות" של הצדיקות שהיא קיום ה"שולחן ערוך" ככתבו, וכך גם אם הוא נופל, איננו נופל מתחת לשולחן….

תלמידי כיתות ח' מחכים בימים אלו לתשובה חיובית מהישיבות התיכוניות שנבחנו בהן כמו שהמבוגרים מחכים לטלפון מאראלה ממפעל הפיס. ההמתנה מורטת העצבים מסתיימת בימים אלו כשהתשובות נשלחות לבתיהם של המועמדים לישיבות התיכוניות. רבים כבר קיבלו תשובות, ובמאמרנו הקודם התמקדנו באלו המקבלים תשובה שלילית. הפעם נעסוק דווקא באלו המקבלים תשובה חיובית וכפי שנראה גם הם זקוקים לא פחות ואולי אף יותר לסדרת חינוך.

אינני מכיר מורה שיבנה את הלמידה בכיתתו רק על בסיס הרצון הטוב של תלמידיו. מידי פעם מגיע אחד כזה, "חדש במערכת", שמנסה להמציא את הגלגל ומהר מאד נוכח לדעת שיש אמת גדולה בחיבור של האהבה עם היראה. הוא נזכר פתאום שגם בליל כלולותיו, בשיא ההתרגשות והשמחה, הקריאו תחת החופה את הכתובה המגדירה את חובותיו כלפי כלתו הטריה. הוא מבין שכך היא דרכו של עולם וזה ממש לכתחילה.

אבל מה קורה כשמחצית מתלמידי הכיתה חוזרים מחופשת הפסח עם תשובה חיובית מהישיבות התיכוניות שנבחנו אליהן, ומקומם כבר מובטח לשנת הלימודים הבאה? במצב הקיים, איזה אינטרס יש להם להשקיע בלימודיהם בחודשי הלימוד הבאים? מה יחייב אותם לשמור על כללי בית הספר והכיתה כשכמעט ואין שום איום רציני על עתידם הקרוב? בזכות מה יתקיים האיזון העדין שבין האהבה והיראה בתקופת הדמדומים הזו בחטיבת הביניים?

בעניין זה ישנו מכנה משותף רחב בין השמיניסטים בישיבות התיכוניות ובין פרחי הישיבות התיכוניות שבכיתות ח'. אלו ואלו חיים במצב של "יושב על הגדר רגל פה רגל שם" ללא מחויבות עמוקה למסגרת כל שהיא. מין בין השמשות כזה שאינו יום ואינו לילה המייצר טעויות וספקות לרוב. אנו מכניסים את הבנים לתקופה של כמה חודשים שכולה "לשמה" ורבים מהם אינם מסוגלים לעמוד בניסיון קשה זה ולמלא את חובותיהם כתלמידים ואפילו כבני אדם.

כשמדובר בתלמידי ח', יש לזכור שבשלב זה ההשפעה החברתית בשיאה בעוד שהבנים טרם בנו לעצמם עמוד שדרה אישיותי בסיסי שאמור להגן עליהם מפני רוחות לא מצויות מכיוון הרחוב, החברה והמדיה. דבר נוסף שיש לקחת בחשבון הוא שבין קבלת התעודה בסיום ח' ובין התחלת כיתה ט' ישנם חודשיים של חופש גדול וארוך מידי. במילים אחרות, עלינו למנוע מצב של חופש גדול המתחיל כבר בחופשת הפסח.

אין ספק שגם בעניין זה עלינו לעשות את שיעורי הבית שלנו כהורים, כמחנכים, כמוסדות חינוך ואפילו כתנועות נוער המפסידות חלק גדול מהחניכים במעבר שבין ח' לט'.

שלושת הגופים הפורמאליים המעורבים כעת בחיי תלמידי ח' הינם ההורים, המחנכים הנוכחיים והישיבות התיכוניות. בשילוב ידיים ובעבודת צוות נצליח להעביר את התלמידים בשלום לישיבה התיכונית ולא פחות מזה לסיים את חטיבת הביניים בראש מורם מתוך שמירה על הקיים ואפילו התקדמות במישור הרוחני, הלימודי והחברתי. אנו מדברים על תקופה של כארבעה חודשים (אייר – אב) שדורשת מכולנו חשיבה, תכנון והרבה תפילה.

נוסחת הפיתרון הנכונה תתחשב בין היתר גם במרכיבים הבאים:

א. עבודה פנימית של חטיבות הביניים בינן לבין עצמן הכוללת הכשרה של מחנכי ח' והמורים המקצועיים לקראת הירידה הצפויה במשמעת הלימודית וההתנהגותית. במה שנוגע למחנכים, זה הזמן לתגבור הקשר האישי. אחד הגורמים המשמעותיים ביותר בחייו של התלמיד הוא הקשר האישי שלו עם הר"מ. ישנם תלמידים, שאהבת הר"מ היא גלגל ההצלה היחיד שנותר להם אל מול הרוחות המסוכנות מבית ומחוץ. זה הזמן לבניית מערכת קבועה של שיחות אישיות עם התלמידים. יש לשאוף למצב בו הר"מ משוחח עם כל תלמיד לפחות אחת לשבועיים מעבר לשיחת מסדרון. זה אפשרי אם ההנהלה תקצה לכך שעות ייעודיות.

ב. יש לשקול שינוי תוכנית הלימודים בכיתות ח' לאחר חופשת הפסח ועד לסיום שנת הלימודים. במה שנוגע לליבת לימודי התיכון – מתמטיקה ואנגלית – כולם יודעים שבכיתה ט' עושים יישור קו בישיבה התיכונית ולמעשה חוזרים על פרקי היסוד של כיתה ח' (זה הזמן לתגבר את הזקוקים לכך בכיתה ט'). יש לייצר עניין בקרב התלמידים הזקוקים באמת לשינוי שגרה לימודית.

ג. כמוסדות חינוך, כהורים וכקומונרים בסניפי תנועות הנוער, עלינו לתת את הדעת בעיקר על ה"עשה טוב", ולשאול את עצמנו כיצד אנו יכולים לתגבר את העשייה החיובית בבחינת "תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה ואל ישעו בדברי שקר". זה הזמן להתנדבויות שונות בחטיבת הביניים, בקהילה ומחוצה לה. ישנם גופים רבים, המפרסמים ברשת את שוועתם למתנדבים. ניתן לשלב את התלמידים בהכנת פעילויות לחגי אייר – יום העצמאות ויום ירושלים – כמו גם בניית מסגרת לימוד לחג השבועות ועד הכנת פעילות בית ספרית לחופשת הקיץ שתהווה חותם ופרידה של תלמידי ח' מבית הספר ומחטיבות הביניים.

ד. ההורים וחטיבות הביניים הינם בעלי ברית טבעיים בעלי אינטרס משותף. לכן, יפה יהיה אם חטיבות הביניים תזמנה את בעלי בריתם לסדנה להורים ומורים בה יינתן דגש גם על חופשת הקיץ.

ה. במה שקשור לבניית ה"יראה" יש לקיים שיתוף פעולה בין חטה"ב לישיבות התיכוניות. גם הן בעלות ברית טבעיות ולו בשביל שמן הטוב. על התלמיד לדעת שהעובדה שקיבל תשובה חיובית ושילם דמי הרשמה אינה ערובה לכך שבאמת יתחיל את הלימודים באותה ישיבה תיכונית. יש לגבש תוכנית מעקב ומנגנון דיווח הדדי בין המוסדות שיסייעו בשלהם לבנים לבחור נכון בשעה שהם מתפתים לכיוונים שליליים.

ו. הכנה מנטאלית של תלמידי ח' לקראת התקופה החדשה והבהרת ציפיות בפן הלימודי ובפן המשמעתי. על כל תלמיד לדעת את מה תהיה ההשלכה של כל עשייה או אי עשייה מצידו. נפשו הילדותית משהו, בנויה לדעת שיש "אח גדול" הצופה מלמעלה וכל מעשיו בספר נכתבים. זה חסד אדיר וטובה גדולה שאנו יכולים לעשות בשבילו ולא פחות מזה למעננו. גם כאן יש לעודד את העשייה החיובית למשל, ע"י מתן אחריות חדשה לכלל התלמידים. במידת האפשר יש לדאוג לכך שרוב מוחלט של התלמידים שותף בעשייה ובאחריות.

ואחרי ולפני הכל יש להרבות בתפילה, הורים ומורים, ולא רק כשמתעוררת בעיה….

"וזכני לגדל בנים ובני בנים חכמים ונבונים אוהבי ה' יראי אלוקים אנשי אמת זרע קודש בה' דבקים ומאירים את העולם בתורה ומעשים טובים ובכל מלאכת עבודת הבורא".

 

צביקה מור, מאמן הורים ונוער, התמחות באימון ADHD,

052-6070954 more-lanoar.co.il

 

עוד בנושא בלב אבות:

המתנה מורטת עצבים / הרב אלישע אבינר. על התמודדות עם הלחץ בהמתנה לתשובות לגבי קבלה למוסדות חינוך

קבלה לתיכון בגיל האמצע

בגיל האמצע, ילדינו נבחנים וממוינים.

מבט בעיתוני השבת, בתקופה זו של השנה,  מציף את הקוראים בפרסומים ססגוניים אודות מסגרות תיכוניות.  אלו מלוּוים במילות חזון גדולות המבטיחות שילוב מנצח בין תורה לעבודה, בין מימוש הפרט לתרומה לחברה ובין הישגיות לחדוות היצירה.

קהל היעד אליו פונות המודעות מלהטט בין  ההורים לילדיהם ומציע שפע וגם תחרות.

בתחרות לכשעצמה איני מוצאת פסול (יש לה גם לא מעט מעלות) ואי קבלתו של תלמיד למוסד זה או אחר אינה בהכרח משום עדות לקושי או לפגם בתפקודו או בכישוריו, אלא ביטוי לפער אמתי בין ביקוש להיצע.

ובאשר לדחיה – מדובר בהתנסות מחשלת, אשר מחקרים מצביעים כי פעמים רבות היא מהווה בסיס מוצק להצלחה עתידית.

כל זה טוב ונכון, ועם זאת, כאשר ילדינו נמצאים במצב של תחרות, רבים מאתנו, ההורים (לעיתים יותר מהילדים), נכנסים ללחץ, מתקשים להישאר ברובד הרציונאלי ומגיבים בפגיעה רגשית במצב בו הם מתקשים, נחסמים או נכשלים.

מדוע זה קורה?

בין אם נרצה בכך ובין אם לא, ילדינו מהווים עבורנו מעין "שלוחה" פסיכולוגית שלנו ולעיתים אף "מהדורה משודרגת". כיוון שכך, הצלחתם בעולם נחווית על ידנו, במובנים רבים, גם כהצלחה שלנו וכאביהם וכישלונם – כאבינו.

קבלתה של תשובה שלילית ממסגרת לימודית אליה נבחן הבן/הבת וביקש להתקבל, או אפילו כניסתו של הצאצא לרשימת המתנה, מעוררת לעיתים פגיעה בדימוי העצמי שלנו, הוריו,  וכרוכה בשחזור לא נעים של חוויות כישלון מוקדמות שהתנסינו בהן בעצמנו, בעבר.

ולא זו בלבד. בהביטנו בילדים המוכשרים והמיוחדים שלנו ובפוטנציאל הטמון בהם, נשאף לספק להם חיים טובים (זו הגדרה סובייקטיבית) ובעלי משמעות ותחושת הצלחה, סיפוק והישג.  לעיתים גם נקווה (מבלי להיות מודעים לכך) לחוות באמצעותם  "חוויה מתקנת" –  בכך שנסייע להם להגשים יעדים שאנו לא הגשמנו ולהתנהל בדרך בריאה / "נכונה" יותר מזו שבה אנו הלכנו.  יש ונצפה מהם להגיע להישגים גבוהים מאלו שאנו השגנו (בשדה האישי, הזוגי, התורני, המקצועי) וגם להיפך – לאור קשיים שחווינו ומסקנות שגיבשנו אודות העולם, נפנק אותם ונגונן עליהם מפני אכזבות ו"סטירות לחי" במפגש עם אתגרי החיים.  הקשר הפסיכולוגי המתואר בינינו ובין ילדינו, מעמיס על כולנו עומס רגשי, שעל פי רוב אין אנו או הם מודעים לו ובוודאי שהוא אינו מדובר בגלוי בבית.

מה לעשות?

מודעוּת – תחילה:

חשיבות גדולה ישנה להכרה שלנו ב"סימביוזה" הטבעית אך הבעייתית עם ילדנו. ככל שנטיב לייצר הפרדה בין חוויותינו שלנו לאלה של הילדים, בין אישיותם לאישיותנו ובין האופי והתנאים שעצבו את ההתנסות שלנו לתנאים המעצבים את שלהם, כך נטיב עמם ועמנו ונתפנה לתפקידנו ההורי שעיקרו לתפישתי: העצמה, הכוונה והכלה.

חיבוק ה"כשלון":

עולם התקשורת והפייסבוק בפרט, מאלץ אותנו להציג תדמית של מצליחנים חסרי מנוח. עם פתיחת עונת המיונים, מזדמן לפתחינו אתגר משפחתי – של שיתוף בתקלות, סירובים, כישלונות ודחיות שחווינו (ולא הוכרענו על ידם).  כולנו בני אדם, והמציאות אינה נוסחא חד ערכית של תעשה ותצליח.

הכלה של אי הוודאות:

הורות לחיילים ובכלל, מלמדת אותנו שיעור או שנים של חיים תחת "ענן" רובץ ותמידי של דאגה ואי וודאות. מיומנות זו הנה פרי של תרגול, של השלמה עם מציאות מורכבת ושל הבנה עמוקה, שככלות הכל, אין אנו שולטים במהלכים כולם.

אמונה בשותף השלישי:

שלושה שותפים באדם. זה הזמן לסמוך על הפרטנר השלישי, שכל החלטה שתיעשה ומציאות שתתגבש – תוביל למשהו טוב וראוי וגם תתאים לבעליה (בל נשכח שלרוב התחרות והבחירה הן בין מוסד טוב אחד למוסד טוב אחר).   אנחנו גִדלנו ונמשיך לגדל, אהבנו ונמשיך לאהוב. עכשיו נִלמד ונלַמֵד פרק בהלכות תפילה, צניעות ואמונה.

 

נעמי עיני, פסיכולוגית חינוכית מומחית, בוגרת בית ספר מנדל למנהיגות חינוכית ולשעבר מנהלת השרות הפסיכולוגי חינוכי של גוש עציון

 

עוד בנושא בלב אבות:

בוחרים בית ספר  / הרב שלמה וילק. חמשת הדברות למניעת לחץ בתקופה של בחירת בית ספר

המתנה מורטת עצבים / הרב אלישע אבינר. על התמודדות עם הלחץ בהמתנה לתשובות לגבי קבלה למוסדות חינוך

 

עוד מאת נעמי עיני:

וידאו: נכשלת? לא נורא – חלק ב. נעמי עיני בסרטון המשך לסרט 'נכשלת – לא נורא': התייחסות לצעירים שחווים משבר. מאפייני גיל ההתבגרות סביב משבר, תגובות של הורים והחוויות המוקדמות שלהם, ודרכי התמודדות

שיעורי עזר. הבת שלנו, תלמידת כיתה י', שאובחנה לפני כשנתיים כסובלת מלקות למידה, הודיעה לנו השבוע כי בשנה הקרובה היא אינה מעוניינת לקבל שעות סיוע (הוראה מתקנת) והיא מתכוונת לעבוד למחייתה וללמוד…

נער מצוורח יושב עם ברכיים מקופלות לבטן, על הספא ליד ספרייה בסלון

המתנה מורטת עצבים

המתנה לתשובה מבתי הספר

הבן עבר את בחינת הרישום האיזורית על פי השיטה החדשה, נרשם ל-5 ישיבות תיכוניות ("אם לא יועיל, לכל הפחות לא יזיק"). בינתיים, כבר הגיעו מספר תשובות שליליות, מאכזבות ומתסכלות. מהישיבות הנוספות – אין עדיין תשובה. הן טרם הכריעו, פירסמו. המזכירה האדיבה של הישיבה עונה כצפוי "אל דאגה. כאשר תתקבל ההחלטה הסופית, תקבלו הודעה".

ועכשיו – מריטת עצבים!! לא רק הבן לחוץ אלא גם אנו, ההורים. אולי יותר מהבן. ומתקיים בנו: "תוחלת ממושכה מחלה לב" (במשלי יג יב), המתנה ארוכה גורמת לדיכאון וייאוש. אבל, אסור לנו בשום פנים ואופן לשדר לחץ וייאוש. זה לא יוסיף "בריאות" לבן שכבר צריך להתמודד עם האכזבה האישית בגלל התשובות השליליות שקיבל. תפקידנו כהורים הוא לשדר רוגע וביטחון ש"יהיה בסדר" וש"לעת עתה אין מה לדאוג. נמתין לתשובות הנוספות. אם יהיה צורך, נטכס עצה ונחפש ישיבות אחרות מתאימות".

את הדאגה ואת הלחץ נשמור בלבנו. אסור להקרין אותם החוצה ולהפיל את רוחו של הבן. גם את תלונותינו (הצודקות או הבלתי צודקות) כלפי המוסדות שסירבו לקבל את הבן, ננצור בלבנו. כל מה שמרבה תסכול – נחסוך מהבן.

כיצד נחזק את רוחו? נגיד לו, שבסופו של דבר הוא עתיד ללמוד רק בישיבה תיכונית אחת, ולא ב-5 ואפילו לא ב-2. בעז"ה, תימצא הישיבה האחת שמתאימה לו, שבה ילמד ויפרח. לכן, התשובות השליליות אינן מעלות ואינן מורידות.

הרב אלישע אבינר, מייסד "לב אבות", ראש הכולל בישיבת ההסדר במעלה אדומים, ורב קהילה

לא קיבלו את האחות לאולפנה

שאלה:

בתנו הבכורה לומדת באולפנה בכיתה י"א, ורצינו מאד כי בתנו השנייה שבכיתה ח' תתקבל גם היא לאותה אולפנה. לצערנו משום מה היא לא התקבלה. כמובן שעודדנו את הבת השנייה, וניחמנו אותה ככל יכולנו, וב"ה ההכנה שעשינו לה מראש (שלא מובטח לה שתתקבל) יחד עם השיחות שערכנו אתה לאחר מכן, נשאו פרי, ונראה כי היא מתמודדת יפה עם התשובה השלילית. אולם, המשבר הגיע דווקא מכיוון הבת הבכורה. שכחנו לגמרי כי יש כאן נפגעת "מן המעגל השני". העובדה כי לא קיבלו את אחותה לאולפנה בה היא לומדת פגעה בה מאד. עד היום החשיבה את עצמה כנערה טובה ואהובה, והסירוב לקבל את אחותה (שגם היא ילדה טובה ומתוקה) התפרש אצלה כעדות לכך שסתם השלתה את עצמה ובעצם לא מעריכים ואוהבים אותה. היא כעוסה ופגועה עד מאד ולא רוצה להמשיך ללכת לאולפנה. מה לעשות?

תשובות:

:

טוב שהדברים עולים וצפים עכשיו ולא בגיל מאוחר יותר. המקרה הזה מזמין את בתכם הבכורה ללמוד לחשוב על כל דבר בעולם וכל אירוע והחלטה בחייה מכמה זוויות. לעיתים המוח לא מספיק "גמיש" אך עם תרגול עקבי אפשר בהחלט להגמיש אותו. 

להורים היקרים שלום וברכה,

על הפגיעה של "המעגל השני" ניתן להסתכל לפחות משני כיוונים.

כיוון אחד יצביע על הקושי ועגמת הנפש שנגרמה לבתכם הגדולה בעקבות הסירוב לקבל את אחותה הצעירה לאולפנה. כיוון זה ישתתף באבלה וינסה לנחם אותה בניחומים ממינים שונים. במרכזו של הכיוון הזה יכולות לעמוד מחשבות כמו " למה זה קרה לנו?"  "מה זה קשור אליה?" "לא מספיק שאנחנו צריכים לחפש אולפנה לצעירה ועכשיו יש לנו גם את הבעיה של הגדולה".
כיוון שני יראה בקושי של בתכם הגדולה לא פחות ממתנת שמים. כיצד? הנה התברר לכם שבתכם (ככל הנראה) מרכיבה משקפיים מאד לא בריאות בהסתכלותה על העולם ועל מה שקורה איתה. למשל, היא מבלבלת בין דעה לעובדה ורפרטואר הפרשנויות שלה, לפחות במקרה הזה, דל מאד. כמה טוב שהדברים עולים וצפים עכשיו ולא בגיל מאוחר יותר. כמה טוב שעכשיו נוצרה הזדמנות לשיחה עמוקה בעניין – שיחה שיכולה למנוע ממנה הרבה מאד עוגמות נפש בהווה הקרוב ובעתיד הרחוק.
בתכם הגדולה רואה, כנראה, בסירוב לקבל את אחותה לאולפנה אחריות שלה. אולי היא חשה כישלון אישי בכך שלא "ייצגה" היטב את המשפחה. אולי היא מאוכזבת מהאולפנה שלא מוקירה את מאמציה הלימודיים, החברתיים והרוחניים. היא בעצם מקשרת ישירות בינה ובין ההחלטה של האולפנה לא לקבל את אחותה.
כאן כדאי להיכנס לשיחה רצינית עם הבת ולברר איתה מה בין עובדה לדעה. למשל, האם ידוע לנו לחלוטין מדוע סירבו לקבל את אחותה? מה יכולות להיות הסיבות? אם היא מתקשה לחשוב על סיבות אחרות, התחילו אתם במתן סיבה ועשו איתה סיעור מוחות. היא תגלה שתיתכנה כמה סיבות שלכל אחת היתכנות אפשרית מאד.
המקרה הזה מזמין אותה ללמוד לחשוב על כל דבר בעולם וכל אירוע והחלטה בחייה מכמה זוויות. לעיתים המוח לא מספיק "גמיש" אך עם תרגול עקבי אפשר בהחלט להגמיש אותו.
כדאי לשאול אותה שאלה בסגנון כזה: איך מתייחסים אלייך באולפנה באופן כללי? איך היה היחס אלייך לפני שאחותך קיבלה סירוב? מי מהצוות נמצא במעגל התמיכה שלך? (אנשי צוות שעוזרים לך להצליח באולפנה)
שאלות אלו מכוונות לשים את הדברים בפרופורציה הנכונה. נראה שהרגשות השתלטו כאן על הראייה הברורה שאותה אנחנו רוצים להחזיר לבתכם.
עם חשיבה והיגיון היא עשויה לגלות שאחרי הכול אוהבים אותה ודואגים לה ומעגל התמיכה שלה באולפנה מורכב מלא מעט מחנכות, מורות ומדריכות.
מאחל לכם שיחה מועילה, מצמיחה ומקרבת עם בתכם והרבה נחת מכולם!


אתר: http://www.more-lanoar.co.il/

 

נעמה מוזס, מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת:

כהורים היינו רוצים לחסוך מילדינו חוויות לא נעימות, אולם החוסן הפנימי שלנו נבנה בעיקר מחוויות מעין אלו. הדבר מתאפשר כאשר יש סביבנו רשת חברתית תומכת היודעת להעצים את החוזקות, לעודד ולסייע לנו בפרשנות יעילה יותר של האירוע. חשוב להבהיר לבנותיכן את המסר, שלמעשה, אין באפשרותנו לשנות את האירוע, אולם באפשרותנו להשפיע על האופן בו נתבונן על המצב וכיצד נבחר לפרש אותו.

 

אכן לא פשוט להתמודד כבר מגיל צעיר עם חוויה של אי קבלה למסגרת כלשהי. נראה, כי למרות הקושי, השכלתם להתמודד ולקחת את העניין בפרופורציות, ואי"ה נקווה שעם הזמן תיווכחו ש"הכל לטובה"..

כהורים היינו רוצים לחסוך מילדינו חוויות לא נעימות, אולם אני מאמינה כי החוסן הפנימי שלנו נבנה בעיקר מחוויות מעין אלו. הדבר מתאפשר כאשר יש סביבנו רשת חברתית תומכת היודעת להעצים את החוזקות, לעודד ולסייע לנו בפרשנות יעילה יותר של האירוע.

לפי מודל אפר"ת ( אירוע-פרשנות-רגש- תגובה ) הרגש והתגובה המתעוררים בעקבות אירוע מסוים הינם תוצר של פרשנות סובייקטיבית של כל אחד. ולכן לא מפתיע שאנשים מגיבים בדרכים שונות למצבים דומים.  במקרה שתיארתם עבור בתכם הבכורה- האירוע הוא-  אי קבלה לאולפנה של אחותה הצעירה. בעקבות הפרשנות לאירוע ( אחותי לא התקבלה כי לא מספיק מעריכים ואוהבים אותי) מתעורר הרגש ( כעס ופגיעות) ולאחריו התגובה של בתכם הבכורה שהיא שאינה רוצה להמשיך ללמוד במקום זה.

חשוב להבהיר לבנותיכן את המסר ,שלמעשה, אין באפשרותנו לשנות את האירוע אולם באפשרותנו להשפיע על האופן בו נתבונן על המצב וכיצד נבחר לפרש אותו.

מעניין לברר מה הביא את בתכם הבכורה לחוש תחושה כה קשה של פגיעות? האם היא חשה כך כבר תקופה מסוימת וכעת זהו ה"קש ששבר את גב הגמל"? האם זו הדאגה לאחותה הצעירה וכעס על העובדה שלא קיבלו אותה? האם היא נוטה גם באירועים אחרים לקחת אחריות על המצב ולפרשם כקשורים בה ולהעבירם לפסים אישיים ?

כדאי להציע לה להתבונן על האירוע מזוויות נוספות, ובמקביל מומלץ לתקף את תחושת האכזבה שהיא חשה ("את צודקת, זה באמת מאכזב, אבל אנחנו לא יודעים את מכלול השיקולים, ובוודאי שאין זה מעיד עליך ועל היחס כלפיך"). נסו להעלות ביחד עם בתכם אפשרויות נוספות לעובדה שאחותה לא התקבלה (" במידה וחברה היתה מספרת לך על מקרה דומה שקרה לאחותה – מה היית אומרת לה?). וכך שינוי הפרשנות עשוי להביא לתגובות רגשיות מתונות ויעילות יותר.

ראו במצב הנוכחי הזדמנות לעבוד על התחושה הבסיסית החיונית שמלווה אותנו ומשפיעה על התנהלותנו בעולם – תחושת הערך העצמי. וירג'יניה סאטיר מדמה את הערך העצמי לקדירה המתבשלת על אש שיש להשגיח עליה כל העת, לערבב מדי פעם את מרכיביה, להוסיף תבלינים ולהמתין בסבלנות. הערך העצמי הינו תחושה בסיסית שאינה אמורה להיות מושפעת במידה קיצונית מאירועים חיצוניים. אני שווה בזכות מי שאני גם אם לא הצלחתי הפעם בבחינה, גם אם לא קיבלו אותי לשירות שרציתי או שלא קיבלו את אחותי לאולפנה. כדי להצליח לשמור על הערך העצמי עלינו לחזק את עצמינו על בסיס יומיומי.

כהורים הנכם מהווים עבור בנותיכן מודלינג משמעותי להתמודדות במצב שלא בחרנו בו ועלינו ללמוד לקבלו, ולבחור האם לראותו כאיום או כאתגר. זו העת להדגיש את האופטימיות, האמונה, והמסר שאנו ממשיכים הלאה ולא לוקחים זאת למקום מאשים או קורבני. אני בטוחה שגם לכם לא קל, ולכן חשובה התמיכה ההדדית , ההכלה והשיתוף הזוגי. 

לסיום, עם כל ההבנה, ההכלה, הדוגמא אישית, היכולת לנסות להתבונן על המצב מזוויות ראיה שונות, החיזוק, העידוד והעצמת הערך העצמי – אל תשכחו את תפקידכם כהורים גם להציב גבולות. בתכם יכולה להביע את מחאתה במגוון דרכים יצירתיות , אך התגובה של בתכם לא לחזור לאולפנה מהווה סוג של בריחה והימנעות ואינה לגיטימית כדרך התמודדות יעילה.

נעמה מוזס- מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת, מתמחה ב CBT ,מרצה ומנחת סדנאות. 054-4798064 http://www.mosesnaama-tipulzugi.co.il/

 

שרית יורב, מנחת נישואין:

מהיכרות אישית עם המערכת לעיתים השיקולים לקבלה או לאי-קבלה נובעים מראיה כללית יותר של הכיתה ההולכת ומתגבשת. יתכן שאם הבת היתה מנסה להתקבל לאולפנא בשנה הבאה או בשנה שעברה – היא היתה מתקבלת בזרועות פתוחות. חבל לקחת זאת באופן אישי.

שלום,

אי-קבלה לאולפנא אינה פסילה של הבת אלא אמירה שהאולפנא לא מתאימה לפיתוח כוחות הנפש של הבת.

כל בת היא מיוחדת בכישרונות ובנטיות שלה. חוסר התאמה אינו אומר שהיא בת פחות טובה אלא שלטובתה כדאי שתפנה לאולפנא אחרת.

מהיכרות אישית עם המערכת לעיתים השיקולים לקבלה או לאי-קבלה נובעים מראיה כללית יותר של הכיתה ההולכת ומתגבשת, כלומר: כיצד תשתלב הבת בכיתה ההולכת ומתגבשת, למשל: אם יש הרבה בנות ביישניות באותה כיתה והבת ביישנית (שכמובן אין בכך פסול), ישקלו היטב אם כדאי שהרכב הכיתה היה כך שרוב הבנות יהיו ביישניות – כיצד ירימו פרוייקטים חברתיים? וכדו'.

יתכן שאם הבת היתה מנסה להתקבל לאולפנא בשנה הבאה או בשנה שעברה – היא היתה מתקבלת בזרועות פתוחות. זו רק דוגמא , כמובן שיש עוד מגוון רחב של שיקולים שאינם פוסלים את הבת או אומרים עליה משהו רע.

כך שחבל לקחת זאת באופן אישי – לא לה ולא לאחותה.

בשורות טובות

ושבעז"ה תמצא את האולפנא המתאימה לה.

שרית יורב – מנחת נישואין, מרכז י.נ.ר-יועצי נישואין רבניים

 

 

אבינועם הרש, מחנך, וסמנכ"ל חברים מקשיבים:

שיקוף פשוט של מפת השיקולים יבהיר לבתכם שאין לה מצד האמת יד או רגל בעניין ולכן אין שום קשר בין הערכה הרבה לה היא ראויה לבין הקבלה. זה פשוט לא עובד כך.

מעבר לכך הייתי מנצל את כאבה בכדי להצמיח את דימויה העצמי בקומה נוספת.

 שלום לכם

הייתי מחלק את הפגיעה של בתכם לשני רבדים:

המשפחתי. והדימויי

ברובד המשפחתי:  זה שכואב לה על אחותה, מקסים ונהדר בעיניי. הייתי במקומכם דואג מאוד אילו אי קבלתה של אחותה למוסד בו היא לומדת היה עובר לה ליד האוזן. כאבה בוודאי מלמד על אכפתיות שכל הורה היה מאחל לילדיו.

ברובד הדימויי:  העצמי שלה: הייתי קודם כל מסביר לה קצת על עובדות החיים ומערכת החינוך, על שיקוליה ועל מכלול הגומרים העיקריים כמו גם הקריטריונים שמוסד מתחשב ומשקלל את כולו עד שהוא מגיע לכדי החלטה האם לקבל אליו תלמיד או לסרב לקבלתו.

מהידוע לי, אף לו אחד מבין הגורמים המרכזיים הללו קשור לקשר משפחתי:

התאמה, נסיבות, הניסיון לחזות את אופן ההשתלבות דווקא כן.

לכן שיקוף פשוט של מפת השיקולים יבהיר לבתכם שאין לה מצד האמת יד או רגל בעניין ולכן אין שום קשר בין הערכה הרבה לה היא ראויה לבין הקבלה. זה פשוט לא עובד כך.

אולם מעבר לכך הייתי מנצל את כאבה בכדי להצמיח את דימויה העצמי בעוד קומה תוך כדי הבאת המשפט האלמותי של הסוציולוג האמריקאי המפורסם:

צ'ארלס הורטון קולי שאמר: " האדם הוא לא מה שהוא חושב שהוא. והוא לא מה שאחרים חושבים שהוא. האדם הוא מה שהוא חושב שאחרים חושבים שהוא".

בתכם כבר הסיקה שאם אחותה לא התקבלה זה בגלל שלא מעריכים אותה. מדובר על לוגיקה פנימית שלה שלא מבוססת מציאות רוצה לומר: היא לא באמת שאלה מה חושבים עליה.

אם היא מחזיקה מעצמה כתלמידה טובה. אם היא יודעת שהיא שווה הרבה, אל לה להטריד את עצמה בניסיון להיכנס לראש של אנשים אחרים ולהתחיל לחשוב מה הם חושבים עליה. מדובר במיומנויות הקשורות באופן ישר לבניית הדימוי העצמי שלה.

תסבירו לה שדימויו של אדם אמור לנבוע מתוך משאבים פנימיים. חזקים. לא מהערות או מניסיונות להעריך היאך אנשים אחרים תופסים אותו.

אני בטוח שמהכאב שלה, היא תצא עם דימוי עצמי חזק ומובנה יותר

בברכה

 אבינועם הרש. מחנך, סמנכ"ל 'חברים מקשיבים'. מעביר שיחות וסדנאות לנוער

 

ד"ר חנה קטן, רופאת נשים ופריון מומחית:

כדאי ליידע את המורה ואת המנהלת על רגשותיה של הבת הגדולה, כדי לאפשר להן להרגיע אותה. ואתם, עם אותן עוצמות שגייסתם לטובת הבת הקטנה, תוכלו לסייע לבכורה, כדי שההתבוננות שלה על המצב תהיה חיובית יותר.

הסיטואציה הזאת כואבת ומביכה. זה מובן.  טוב עשיתם שנרמלתם את הנושא, ועשיתם הכנה מוקמת לאופציה זו. הבכורה, כדרכן של בכורות, לוקחת את עולו של עולם על כתפיה, וזה כולל את אחותה הקטנה. היא כואבת את כאבה, ורואה בכך פגיעה אישית. לדעתי, היה נכון ליידע את המורה ואת המנהלת על רגשותיה של הבת הגדולה, כדי לאפשר להן להרגיע אותה.  אני מניחה שהיא מרגישה דחויה על ידי המערכת, והרגשה זו פוגעת בביטחון העצמי שלה. אם המערכת תשדר הערכה וקבלה של האחות הבכורה, היא לא תיקח את התשובה השלילית של אחותה כפגיעה אישית, וזה יקל עליה לחזור למסלול ולהניח לזה.

גם עבורכם, זו הזדמנות להעביר את אור הזרקורים, לזמן מה, לבכורה. עם אותן עוצמות שגייסתם לטובת הבת הקטנה, תוכלו לסייע לבכורה, כדי שההתבוננות שלה על המצב תהיה חיובית יותר. מה דעתכם?

אתרhttp://www.katanchana.co.il
מרפאת רפאל      רחוב אהרונוביץ 17, בני ברק   טל'- 03-5605001, 
מרכז רפואי 'רְפָא נָא', בית הדפוס 12ג, גבעת שאול. 02-6526552, פקס 02-6510896  

 

שושנה הימן, מנהלת מכון ניופלד ישראל ומנהלת לייף סנטר:

יש לשוחח עם הבנות יחד ולפנות מקום לרגשות של אכזבה, עצב, עלבון, השפלה, בושה, דאגה, פחד, רצונות, ושאיפות;  שיחה עם דמעות, "צחוקים" והשראה.  זו הזדמנות לקרב עוד יותר את הבנות אחת לשנייה וגם לקרב אותן אליכם.

בתכם הבכורה מאוד רגישה ונאמנה לאחותה הצעירה.  הקשר ביניהן גורם לצעירה לרצות להיות כמו אחותה הגדולה ובכך לשמור על הקרבה אתה. קשה לבכורה להמשיך כרגיל באולפנה כאשר היא יודעת שגם אחותה הצעירה רצתה ללכת בדרכיה ולהשתייך לאותה אולפנה.

אפשר להבין את הדילמה של בתכם הבכורה – מצד אחד היא רוצה לסיים את מסלול הלימודים באולפנה, אבל מצד שני, היא אוהבת מאד את אחותה וקשה לה שהיא לא תוכל ללמוד באותו מקום.  היא מפגינה נאמנות לאחותה וזה לא מובן מאליו. כנראה הן מעריצות ואוהבות אחת את השנייה – סוג של קשר שכל הורה חולם שיתקיים בין ילדיו.

רק שיחה עם הבנות על הדילמה הזו יכולה לגלות את הדרך לפתור אותה.  כמו כל שיחה כזאת, הדגש הוא על הרגשות הפגועים – לא הכעס על מנהלת האולפנה או על כל מי שהיה אחראי על ההחלטה או על המדיניות של המקום למרות שזה חלק מהעניין ומהשיחה, אלא להקדיש את הזמן ולפנות מקום לרגשות של אכזבה, עצב, עלבון, השפלה, בושה, דאגה, פחד, רצונות, ושאיפות;  שיחה עם דמעות וגם צחוקים וגם השראה.  זו הזדמנות לקרב עוד יותר את הבנות אחת לשנייה וגם לקרב אותן אליכם.  להיות בצד של שתיהן ולא רק בצד של אחת מהן.  שיחה בה אתם לא דואגים מה תהיה התוצאה אלא להאמין שהפתרון יופיע בזמן המתאים לו להופיע.  הפתרון יבוא מהבנות עצמן כאשר אתם אוחזים בהן בחום ובאווירה שלווה ורכה כך שהתנועה הרגשית הפנימית תניע אותן לנוע קדימה.

בהצלחה!

שושנה הימן, מנהלת מכון ניופלד ישראל, ממונה על פיתוח הקורסים של ניופלד בעברית, ועל ההכשרה והפיקוח במודל.  שושנה היא מנהלת לייף סנטר-המרכז להורות מקושרת, יועצת להורים ומורים ומנחת קבוצות בעלת ניסיון של 35 שנה בתחום.

מהו כישלון?…

בטח שמעתם על מייקל ג'ורדן, כוכב הכדורסל האמריקאי. אך האם ידעתם שהוא שיאן ההחטאות בNBA . בראיון טלוויזיוני הוא סיפר שבמהלך הקריירה שלו החטיא מעל 9000 זריקות והפסיד מעל 300 משחקים, ביניהם 26 משחקים בהם החטיא את הכדור האחרון שזרק בשנייה האחרונה למשחק.

אם היו מציגים בפניכם את הנתונים הללו ללא הכותרת מייקל ג'ורדן, קרוב לוודאי שהייתם מייחסים את הכישלונות הללו לאחד השחקנים הפחות מוכשרים ב NBA, אז איך אפשר להסביר את העובדה שהוא נחשב לשחקן הטוב ביותר בכל הזמנים?

הכל מתחיל בצורה בה אנו תופסים כישלון. אנו רגילים לחשוב על כל תוצאה גרועה ככישלון. תכננו משהו והוא לא הגיע – סימן שנכשלנו. אך האם באמת כך הם פני הדברים? שימו לב שהחשיבה הזו בנויה על הנחת יסוד שיש לנו השפעה מלאה על התוצאה, ואם קיבלנו תוצאה לא רצויה ברור שנכשלנו. ואולי בעצם אנחנו כישלון מהלך אחד גדול, אם נכשלנו כל כך הרבה פעמים.

סיפור קטן נוסף. מייסד קונצרן הרכב "הונדה" – סוויצ'רו הונדה – הקים את החברה הקטנה שלו דאז בשנת 1948, לאחר כמה ניסיונות לא מוצלחים. לראשונה, כשהציג למהנדסי טויוטה את הבוכנה החדשה שהמציא, הללו דחו אותו בשתי ידיים בטענה שזה לא ילך או יותר נכון לא ייסע. במלחמת העולם השניה הממשלה הלאימה את הבטון שהיה ברשותו שהיה מיועד לבניית המפעל שלו. אחר כך הייתה רעידת אדמה שהרסה את המפעל שלו לחלוטין. אך מר הונדה הצעיר לא התייאש ופתח סדנה משלו בחצר הבית, בה תכנן אופניים עם מנוע עזר. בתחילת שנות ה-40 הוא שלח 18000 (!) מכתבים אישיים לבעלי חנויות האופניים ביפן, בניסיון להציע להם שיתוף פעולה לשם מימון הרעיון שלו. מעל 5000 נענו לאתגר. כיום הונדה מס' 2 במכירות הרכב בארה"ב.

המשותף לאמריקאי והיפני הוא ההבנה שככל שננסה יותר כך נגדיל את סיכויינו להצליח. על רצף ההצלחה יש המון תוצאות לא רצויות וזה טבעי ובסדר. כך מנהגו של עולם. מייקל ג'ורדן הוא שיאן הקליעות וההחטאות משום שהוא השחקן שהעז לנסות הכי הרבה פעמים. בסרטוני המשחק המוקלטים ניתן לראות בבירור איך הוא מנסה בכל כוחו לקבל את הכדור האחרון – זה שנזרק מן החוץ – 2 שניות לפני סיום המשחק, בעוד שחבריו לקבוצה "נעלמים" בהגנה ובשמירת הקבוצה היריבה. העיקר לא לקבל את ההכרעה לידיים. הנחת היסוד שלהם פשוטה מאד. איננו אחראים על התוצאות ואין לנו כל השפעה עליהן. האחריות וההשפעה שלנו היא רק על המאמץ והעשייה ובהם אנו מתרכזים. במילים אחרות, הכישלון הוא בחוסר העשייה דווקא, אך מי שמנסה בכל מאודו איננו נכשל גם אם הגיע לתוצאה לא רצויה.

היפני והאמריקאי עסקו ללא הרף בחשיבה על העשייה שתביא אותם לתוצאות הרצויות ביותר. הם ניתחו את העשייה שלהם ובדקו מה עוד ניתן לעשות. הם לא בזבזו אפילו רגע אחד על המרכיבים שאין להם השפעה עליהם. למרות הפיתוי וההרגל הטבעי, הם לא נכנעו לתחושת הקרבנות ושאלו תמיד "מה הצעד הבא שלי?".

תלמידי כיתות ח' מקבלים בימים האחרונים תשובות מהישיבות התיכוניות בהן נבחנו. חלק גדול מהם יקבלו תשובה שלילית המנוסחת בטוב טעם ומאחלת "הצלחה רבה וברכת ה' בכל אשר תפנה". עבור הילד הרך בכיתה ח' שהתקבל עד עכשיו לכל מקום שרצה: לחוג הקפוארה, לחטיבת הביניים, לתנועת הנוער ולמדורה בל"ג בעומר זו יכולה להיות טראומה לא פשוטה בכלל, כל זמן שלא יגיד לעצמו: "בסדר. עשיתי מה שיכולתי. בוא נראה באיזו ישיבה יש לי עתיד".

ואתם ההורים, אינכם יכולים לדעת בדרך כלל מדוע בנכם לא התקבל, כיוון שהישיבות לא חושפות אותנו לשיקולים שלהן. אך מעבר לזה, מה זה באמת משנה? האם העיסוק ב"למה" יקדם אתכם להרגיש טוב יותר עם עצמכם? האם התשובה השלילית הזו אומרת משהו על בנכם מעבר לכך שלא התקבל לשם?

לפני שאתם מספרים לו על התשובה השלילית שקיבל, הכינו אותו למצב הזה. דברו על כך שהעולם עובד בצורה כזו שאנו מנסים ככל יכולתנו אך התוצאה אינה תלויה בנו, והחיים מזמנים לנו תוצאות לא רצויות רבות. ספרו לו על תוצאות לא רצויות וכואבות שלכם שחוויתם במשך חייכם, כיצד התגברתם עליהן ואיך הקב"ה כיוון הכל לטובה.

דברו איתו על כך שהתוצאות הלא רצויות הן הזדמנויות נהדרות ללמידה, ודווקא מהן ניתן הכי הרבה לצמוח. יש לו 2 אפשרויות בלבד: להיות קרבן של הישיבה שלא קיבלה אותו וקרבן של עצמו, ולעסוק בבכי ומספד על מה שאין בו, או לאסוף את עצמו ולבדוק כיצד הוא בוחר לחיות באושר את מה שיש בו ולמקסם את ההצלחה שלו בישיבה ששלחה לו תשובה חיובית.

צביקה מור, מאמן בכיר MCIL. מאמן הורים ילדים ונוער. מומחה באימון ADHD.

0526070954 more-lanoar.co.il