מתבגרים חסרי מנוח
ד"ר אלידה מגור
מהן הסיבות להתנהגות קיצונית של בני נוער, וכיצד ההורים יכולים להתמודד עם התנהגות זו? מדריך להורה

 

בשנים האחרונות הפכו האלימות והתוקפנות בקרב בני נוער לתופעות נפוצות בחיינו, והורים רבים ניצבים מולן חסרי אונים. מרפאת המתבגרים הוקמה על מנת לתת מענה למתבגר ולהוריו בשאלות והתנהגויות מטרידות. המרפאה מסייעת בין השאר בקביעת הגבול בין הנורמלי לפתולוגי בגיל רגיש זה, ובמתן כלים להתמודדות במצבים שונים. במפגש עם המתבגר נתייחס לשלבי התפתחותו המוקדמים, למשפחתו ומקומו בה, קשריו הבין-אישיים, תפקודו ופגיעותו התורשתית.

טלטלות גיל ההתבגרות הן שלב הכרחי בחיים בדרך להתפתחות נפשית תקינה. זהו שלב בו המתבגר נמצא על פרשת דרכים ברצף שבין ילד לבוגר, כאשר בחיי היומיום הוא נע בין שני הקצוות של הרצף: אפשר לשבת עם המתבגר ולשוחח איתו כמו עם מבוגר, ומייד לאחר מכן הוא עלול להסתבך בקטטה עם אחיו בן החמש. ואכן, הוא עדיין לא מבוגר. גופו אמנם גדול וטעון בהורמונים, אך התנהגותו לעתים קרובות עדיין ילדותית.

תקופת ההתבגרות היא תקופה של הגדרת הזהות העצמית וגיבוש הזהות המינית. על מנת שהתהליך יעבור בשלום יש צורך בקבלת נורמות, בשליטה עצמית, בהשתייכות חברתית ובמעבר לחשיבה בוגרת, אחראית ועצמאית. כל המטען הערכי והרגשי שרכש המתבגר מהוריו בשנות חייו הראשונות, עומד בגיל זה למבחן המציאות והחברה. אין פלא כי לעתים הוא משדר מצוקה בצורת התנהגות פרועה וחסרת רסן. הוא צועק, מכה, בועט וטורק דלת, כי הוא נמצא בעיצומו של תהליך הבשלה שכלי, פיזי ורגשי. האישיות מתפתחת בהדרגה, ומתקדמת לקראת גיבוש סופי בסיום גיל ההתבגרות (כאשר סיום זה מתארך ולא תמיד מוגדר בבירור).

מהן הסיבות להתנהגות קיצונית של בני נוער?

אנשי המקצוע מונים שלוש סיבות עיקריות להתנהגות חריגה בגיל ההתבגרות:

א. שינויים פיזיולוגים בגוף ו"השתוללות" של הורמונים.

ב. מעבר לשלב ביניים בהתפתחות המוח, המלווה בתהליכים פסיכולוגיים שונים.

ג. גמילה רגשית מהתלות בהורים ופיתוח צורך בייחודיות, עצמאות ותפקוד חברתי נורמטיבי.

סיבה ראשונה: השינויים בגוף

הגוף תופס מקום חשוב ומרכזי בחיי המתבגר והוא מעסיק אותו שעות רבות ביום. הוא מהווה בסיס לדימוי העצמי, מקור לדחפים ולהתרחשותם של שינויים רבים, שלמתבגר אין שליטה עליהם. השתוללות ההורמונים משפיעה על הגובה, המשקל, הקול, הופעת שיער גוף, פצעי בגרות, צמיחת איברים, מחזור חודשי אצל הנערה וקרי לילה אצל הנער. אלה הן תופעות ביולוגיות המסמלות את תחילת גיל ההתבגרות, שמתחילות כיום בגיל תשע עד עשר שנים, מוקדם הרבה יותר מבעבר.

דימוי גוף חיובי מביא לתחושת ערך עצמי טובה ולשליטה בגוף ובתנועותיו. המתבגר בודק את גופו וגבולותיו, עמידותו וחוזקו, ומבלה שעות רבות מול המראה. לעתים הוא אף פוגע בעצמו ולוקח סיכונים, כדי להרגיש תחושת כוח ושליטה: הוא לא ישן מספיק, לא אוכל כראוי, מגזים בפעילות ספורטיבית, או תוקף את עצמו ומתנסה בסיגריות, סמים, אלכוהול. הוא מקעקע, מחורר ופוצע את גופו.

תחושות אלו מובילות אותו לעיתים גם למצבים קיצוניים ופליליים הכוללים שבירת החוקים ותקיפת אנשים אחרים, והוא פורץ, גונב, תוקף, לוקח דברים בכוח, או נוהג במהירות או בלי רישיון. במקרים כגון אלה חשוב וצריך לפנות לאיש מקצוע מוסמך, פסיכולוג או פסיכיאטר ילדים לצורך אבחנה מבדלת וטיפול מתאים בהקדם. לעתים מדובר באבחנה של הפרעת התנהגות, אישיות בעייתית, דיכאון או בעיה רגשית או תורשתית אחרת.

סיבה שנייה: התפתחות המוח ותהליכים פסיכולוגיים

המוח מתחיל להתפתח כבר ברחם, ועד גיל חמש בערך הוא מגיע ל- 95 אחוז מנפחו הסופי. בין גיל חמש לגיל שתים-עשרה עדיין ממשיכות להתפתח האונות הפרונטליות שבמוח האחראיות על הרגשות, השליטה העצמית, כושר השיפוט, התכנון והארגון.

בגיל ההתבגרות, בין גיל שתים עשרה לגיל שש-עשרה בערך, עדיין מתפתחת האונה הפריאטלית (הקודקודית), שאחראית על עיבוד המידע שמתקבל מהסביבה באמצעות החושים. כמו כן מתפתחת האונה הטמפורלית (הרקתית), שאחראית על השפה ועל השליטה הרגשית. התפתחות המוח שטרם הושלמה בגיל זה, מהווה גורם נוסף לחוסר בגרות ולהתנהגות חריגה שמאפיינת בני נוער.
בין גיל שש-עשרה לגיל עשרים ואילך ממשיך להתפתח במוח הקורפוס קלוסום (הרשת העצבית המחברת בין שני חצאי המוח ומעבירה מידע ביניהם) שאחראי לאינטליגנציה, להכרה, למודעות עצמית ולגיבוש מרכיבי האישיות.

מחקרים שנערכו בשנים האחרונות הראו שהמוח ממשיך להתפתח גם בשנות העשרים לחיינו, ובמיוחד באזורים שאחראים על כושר השיפוט, ההיגיון, השליטה הרגשית והמיומנות החברתית. אלה הם בדיוק אותם האזורים במוח שאחראים על הבעיות המאפיינות את גיל ההתבגרות, כגון חוסר שליטה ושיפוט חברתי מוטעה לעתים. המתבגר חש שהוא חזק וגדול, כאשר למעשה שיקול הדעת שלו לקוי, סף התסכול שלו נמוך והוא לא מתחשב בסביבתו. הוא מתקשה להתמודד עם התסכולים, מגיב תגובת יתר לכל כישלון, המלווה בתחושה שהוא "לא שווה כלום" ו"אין לו בשביל מה לחיות". כל אכזבה או ביקורת מובילים לייאוש ולתגובות קיצוניות, לעתים עד כדי ניסיונות אובדניים.

המתבגר מנסה להבין את העולם הסובב אותו ולהתאים את עצמו למצבים חדשים, אך מתקשה לעשות זאת, הן מאחר שמוחו עדיין לא סיים את התפתחותו, ואישיותו עדיין לא מגובשת, והן מחמת השפעות סביבתיות שאחריהן הוא נגרר. אין פלא, לכן, כי לעתים מתקשים ההורים והמורים להבין אותו, והגבול הדק שבין נורמה לפתולוגיה נסדק.

סיבה שלישית: גמילה רגשית מההורים

הגמילה הרגשית מהתלות בהורים היא תהליך התנתקות פסיכולוגי שעובר כל מתבגר, והוא הכרחי להתפתחות אישית ונפשית תקינה. כדי ליצור לעצמו זהות פנימית בוגרת ועצמאית, המתבגר חייב לעבור שלב של היפרדות מההורים. ההורים מצידם לעתים מבולבלים, מופתעים, כואבים וחסרי אונים מול התנהגותו הקיצונית של ילדם. המתבגר כועס עליהם, מתחצף, מסתגר בחדרו ונוהג בהם בריחוק וזרות. הוא בודק גבולות ועלול לקחת סיכונים, להסתבך עם החוק או להגיב בהתנהגות קיצונית. המסר שלו הוא "עזבו אותי לנפשי", "תרדו ממני" ו"אל תגידו לי מה לעשות".
גם להורים קשה. הקשר עם המתבגר עלול להיות קשה וסוער ומלווה מאבקים ועימותים. את מקומם של ההורים, שהיו עד כה מרכז עולמו - ולמתבגר קשה למעשה להינתק מהם - תופסים כעת החברים, ואילו ההורים מהווים עתה עבור המתבגר שק איגרוף, עליו הוא פורק את תסכוליו. החברים הופכים להיות גורם מרכזי בחייו של המתבגר, והוא נגרר אחריהם ושואף להשתייך לקבוצה ו"להיות כמו כולם".

מצד אחד - המתבגר מרוכז בעצמו, אינו מתחשב באחרים ואינו מסוגל לראות דברים מנקודת מבטו של מישהו אחר. מצד שני - הוא צובר ידע, מפתח תחומי התעניינות ומתחבט בשאלות הנוגעות למהות החיים. הוא מבלה שעות רבות עם מכשירים ידידותיים כמו טלוויזיה, מחשב וטלפון סלולארי, ונוטה להעריץ כוכבי טלויזיה. במאה ה - 21 אמצעי התקשורת תופסים מקום מרכזי בעיצוב דמותו של המתבגר המצוי, והוא מושפע מהם לטוב ולרע.

תגובת ההורים

בדרך כלל נוקטים ההורים בשתי שיטות פעולה:

שיטת "היד הקשה" - איומים, סנקציות ועונשים, גוררת בדרך כלל הסלמה והקצנה בהתנהגות המתבגר, וזאת כדי להוכיח להורים שהוא מבין לפחות כמוהם, לא מפחד מהם ושהוא חזק יותר. הכלים החינוכיים שהורים ומחנכים הפעילו על הילדים בדורות הקודמים, ובהם עונשים כבדים, כוחנות ודרישה לציות אוטומטי - אסורים בחלקם על פי החוק ובחלקם לא רלוונטיים לזמננו. הנזק עלול להיות רב מן התועלת, וליצור נתק טוטאלי בין הצדדים.

שיטת הכניעה - כניעה לתוקפנות ולסחטנות של המתבגר כדי להימנע מעימותים גורמת לו לצבור ביטחון ולהאמין כי יוכל להשיג הכל באמצעות איומים ואלימות. הוא מנצל את חולשת ההורים וסוחט אותם רגשית. ניסיונות התקרבות של ההורים, שכנועים, בקשות והסברים לא תמיד משפיעים עליו וגוררים תגובה בנוסח "אל תתערבו לי בחיים". חשוב לזכור שהיעדר גבולות וסמכות הורית עלולים להביא גם הם להתנהגות קיצונית ולאלימות.

לכן, השיטה המומלצת היא שיטת האמצע - חינוך (הצבת גבולות) והענקת אהבה במקביל. יש להיאבק בהתנהגות הקיצונית והאלימה, אך לא לאבד את הגבול על ידי עודף נתינה והגנתיות יתר. אפשר וצריך להתמודד עם המתבגרים בתקופה קשה זו בחייהם, באמצעות הידברות ומימוש הסמכות ההורית. התייחסות והקשבה למתבגר מסייעים להגיע לשיתוף פעולה ולתוצאות חיוביות, משדרים רוגע ומשפרים את התקשורת בין הצדדים.

 

מה צריכים ההורים לעשות?

  •  חשוב לתת למתבגרים מרחב ועצמאות, אך במקביל לדרוש מהם לגלות אחריות, ולהדגיש בפניהם שההשגחה עליהם היא חובתנו המוסרית והחוקית כהורים. יש להרשות להם לצאת לבלות, למשל, אך עלינו לדעת עם מי ולאן הם הולכים ומתי הם חוזרים.
  •  יש להציב גבולות ברורים, תוך התחשבות בנורמות המקובלות של הגיל והתקופה. לא כדאי להתעמת עם המתבגר בנושאים חסרי משמעות כמו צבע השיער, בגד מסוים, או המוסיקה שהוא מאזין לה, אך יחד עם זאת צריך ההורה להעביר את המסר שיש כאן מי שמציב גבולות.
  •  חשוב להדגיש בפני המתבגר כל הזמן את היתרונות, היכולות והצדדים החיוביים שלו, לדעת להחמיא ולפרגן.
  •  יש לשוחח איתו ולהזהירו מפני הסכנות האורבות לו, כגון סמים, אלכוהול, אלימות ונהיגה שלא כחוק. יש לסייע לו להפעיל שיקול דעת ולקחת אחריות על מעשיו, להסביר מדוע אנו מבקשים ממנו לעשות כך ולא אחרת, ולהזהירו כי הוא עלול להיענש.
  •  יש לתת לו הנחיות כיצד לנהוג במידה ונקלע לצרה, כיצד לפעול ובמי להיעזר.
  •  כדאי לנצל הזדמנות שבה כולכם רגועים כדי להסכים יחד על נהלים מסוימים, מתוך החלטה משותפת וכבוד הדדי. לסכם, למשל, שהוא יכול לישון אצל חבר אך צריך להודיע לנו...
  •  ההורה צריך לתת דוגמה אישית למתבגר באופן דיבורו והתנהגותו כדי שיאמץ לעצמו סטנדרטים המקובלים בחברה, ללא אלימות מילולית או פיזית.
  •  לנקוט בשיטת הדלת הפתוחה: הוא מוזמן לבוא ולדבר איתנו בכל זמן שהוא מעוניין בכך. כנגד זה - אם היום זה לא היום שלו ואין לו רצון לשוחח, מומלץ לוותר ולא להיכנס לעימותים מיותרים.
  •  כדאי לבלות זמן איכות יחד ולפתח ערוצי תקשורת משותפים. רצוי לשתף אותו, במידה, גם במה שעבר עלינו במשך היום או השבוע, אולם לא להעמיס עליו חרדות, קונפליקטים בלתי פתורים, ופחדים של ההורים.
  •  רצוי להקשיב לו ולשוחח אתו בגובה העיניים, ולא מתוך עמדת שליטה או התנשאות.
  •  יש להגביר את הפיקוח והנוכחות ההורית בחייו של המתבגר, בגלל העדר הניסיון שלו ונטייתו לחשוף את עצמו לסיכונים. לא לחשוש לומר לו שאנחנו בעניינים, דואגים, אוהבים ומתייחסים. עלינו להוכיח שאכפת לנו ממנו ולכן נאבק בהתנהגותו השלילית ולא נניח לו להרוס את חייו ועתידו.
  •  במקרים של התנהגות שלילית קיצונית של המתבגר, ניתן לשתף אם צריך את הסביבה הקרובה, בני משפחה וחברים של הילד, ולא לשמור אותה בסוד, כדי להשיג סיוע או תמיכה שעשויים להיות רבי ערך.
  •  לא להיגרר, למאבקי כוח, הטחת האשמות, איומים או מכות. לא להיעלב ולא לאבד שליטה, וזאת על מנת למנוע הסלמה ומאבקי כוח קיצוניים. לענות בשקט או להשהות את התגובה הרצויה למועד אחר.
  •  אם למרות הכל קשה להורים להתמודד, יש לפנות ליעוץ מקצועי כגון מרפאת מתבגרים, פסיכולוג למתבגר, פסיכיאטר ילדים. לעתים שיחות של המתבגר עם גורם מקצועי והדרכה של ההורים יספיקו כדי לשפר את המצב. במקרים קיצוניים ניתן לשלב טיפול תרופתי באופן זמני.

ד"ר אלידה מגור, מנהלת מרפאת מתבגרים ומומחית בפסיכיאטריה של הילד והמתבגר, מאוחדת מחוז יהודה ודרום

פורסם ב"מאוחדת בשבילך", מגזין קופ"ח מאוחדת, 2010\7

 

 
 
 
 
הכניסו את כתובת המייל שלכם לקבלת עדכונים על המתחדש באתר


הצטרף/ הסר

 
 
 
 
 
לעילוי נשמת שרה רבקה ברלינר ע"ה ב"ר מאיר הי"ד

כיפה, יהדות, שאל את הרב, פרשת שבוע