1. מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי (שמות כה, ב)
שאלה לדיון: נדיבות
מה לדעתכם חשוב יותר, נדיבות הלב או נדיבות מעשית? האם יש ערך לנדיבות מעשית כאשר איננה באה מהלב? האם יש ערך למידת הנדיבות כאשר היא איננה באה לידי ביטוי באופן מעשי?
הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:
- הראי"ה קוק, אורות הקודש ג, שיג:
נדיבות הלב חשובה ונשגבה יותר מן ההטבה המעשית בפועל. מי שזוכה להיות "גאון החסד" – נדיב לב באופן מיוחד, וגם לבטא את נדיבותו בפן המעשי, הרי זה נפלא. אולם, כשמודדים דברים על פי ערכם האמתי, ולא רק על פי הדברים שמתגלים כלפי חוץ, מצליחים לזהות את יופייה של נדיבות הלב, גם כאשר היא איננה יכולה להתבטא באופן מעשי.
בגאונות החסד של נדיב גדול, שהחסד וההטבה הם משאת נפשו ונזר חייו, מכירה ההסתכלות הפנימית את זיו החסד מצד עצמו, שהוא דבר יותר יקר ומרומם, יותר נשגב ונעלה, מכל הפעולות של החסדים וההטבות המתגשמות במעשה ובפועל.
מאושרים אנו כולנו אם אור של חסד זורח בקרבנו. מאושר הוא העולם, מאושרת היא האנושיות, ומאושרת היא האומה, כשחזיון של נדיבות גאונית מתגלה באחד מבניה…
וגאונות החסד הזאת מתגלה לפעמים אצל עניי ארץ, רק שהוד הקודש של חיי החסד שוכן תמיד בלבם פנימה, ולפעמים יוצא אל הפועל בנדיבות מעשית, כשייפגש הכישרון הנדיבותי את היכולת לזה, בהתגלמו בפועל, יפליא רוח זה יותר. אבל מעריכי החיים בערכם האמתי, הוגי הדעות וחושבי המחשבות בטהרתן, יכירו את הדר החסד, גם בהיותו מעולף בצעיפים רבים של חסרון יכולת להתגלות.
- מדרש תנחומא (משפטים א) על הפסוק "כי תראה חמור שונאך רבץ תחת משאו… עזוב תעזוב עמו" (שמות כג, ה):
התורה מצווה להתנדב באופן מעשי ולסייע לשונא בפריקת החמור אף על פי שזה לא "בא מהלב". כתוצאה מכך, יתכן והשנאה תתפוגג והלבבות ישובו להתחבר זה לזה.
אמר ר' אלכסנדרי: שני חמרים היו מהלכין בדרך והיו שונאין זה את זה. רבץ לו חמורו של אחד מהם, ראה אותו חברו ועבר, משעבר אמר: כתיב בתורה כי תראה חמור שונאך וגו' עזוב תעזוב עמו, מיד חזר וטען עמו. התחיל לשיח בלבו, אמר: כך היה פלוני אוהבו ולא הייתי יודע, נכנסו להם לפונדק ואכלו ושתו. מי גרם להם שעשו שלום, על ידי שהביט בתורה וכו'.
- הרב אליהו דסלר, מכתב מאליהו חלק א, קונטרס החסד עמ' 36-37:
רגילים אנו לחשוב כי נתינה לזולת באה כתוצאה מאהבה ומרצון להיטיב לאדם האהוב. אולם ניתן לומר את ההיפך. הנתינה לזולת היא זו שמולידה את האהבה בליבנו אליו. כאשר אדם נותן מעצמו לזולת, העצמי שלו מתרחב ומתפשט, ועל ידי כך מתרחש חיבור בין הנותן והמקבל ונוצרת אהבה.
האם הנתינה היא תולדת האהבה, או להיפך, האהבה באה מן הנתינה?
הורגלנו לחשוב את הנתינה לתולדת האהבה, כי לאשר יאהב האדם ייטיב לו. אבל הסברה השנייה היא, כי יאהב האדם את פרי מעשיו, בהרגישו אשר חלק מן עצמיותו בהם הוא – אם בן יהיה, אשר ילד או אימן, או חיה אשר גידל, ואם צמח אשר נטע, או אם גם מן הדומם, כמו בית אשר בנה – הנה הוא דבוק למעשי ידיו באהבה, כי את עצמו ימצא בהם. וכן הראוני מקור בדברי רבותינו ז"ל כסברה זאת השנייה, כי כך שנינו במס' דרך ארץ זוטא (פ"ב) "אם חפץ אתה להידבק באהבת חברך, הוי נושא ונותן בטובתו"…
כללו של דבר, זה אשר ייתן האדם לזולתו, לא יאבד ממנו, אלא זו היא התפשטות עצמותו, כי ירגיש אשר גם חלק לו בחברו זה אשר נתן לו. זו היא הדבקות שבין אדם לזולתו, אשר נקרא לה בשם "אהבה".
2. כפתור ופרח (שמות כה, לג)
שאלה לדיון: פרפקציוניזם
כפתור ופרח הוא ביטוי למשהו מושלם. עד כמה צריך האדם לשאוף להיות מושלם? האם צריך לחתור לקבל 100 בכל מבחן ולהגיש עבודות מושלמות? ומה לגבי שלמות בעבודת ה'? האם מותר לנו לסלוח לעצמנו על טעויות וכישלונות?
הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:
- צבי איל ואלי טייב, מי שטעם יין הונגרי, עמ' 54, 58-59, 110-111:
חשוב שנלמד לצחוק על עצמנו ועל כישלונותינו, ולא ניקח את עצמנו יותר מדיי ברצינות. האפשרות לטעות היא חלק מזה שאנו בני אדם ולא מלאכים.
חשיבות ההומור והצחוק לחיים מוכחת על ידי המדע כעניין התורם לבריאות התקינה היומיומית…
למדו לצחוק על הקשיים, לצחוק באופטימיות שבטוחה שאין בכל הקשיים ממש, שאסור להתייחס אליהם ברצינות יתרה.
גם את עצמכם עליכם להפסיק לקחת ברצינות תהומית.
מה יש? צחקו קצת גם על עצמכם.
אם הדימוי העצמי שלכם אינו גבוה, מן הסתם אתם נוטים לצחוק על עצמכם צחוק של זלזול. זהו צחוק הרסני.
לצחוק על עצמכם צחוק של חיבה הוא ההפך הגמור,
זוהי משימה קשה לאין ערוך.
לעג של חיבה הוא לעג אוהב, זהו לעג לחסרונות ולחולשות,
שמלא אמון באישיות הטובה שמסתתרת מאחוריהם….
כששוברים את הכוס צועקים "מזל טוב". מה עושים כשטועים בחיי הנישואין? אנחנו רק בני אדם…
אם אשתך עושה טעות, מה תעשה? אתה צריך לצעוק "מזל טוב". ריבונו של עולם, איך אוכל להודות לך, שנתת לי אישה כל כך טובה ונפלאה,
לא רק שהיא טובה, היא גם עושה טעויות, וואו, איזו זכות."
אם היא לא הייתה עושה טעויות,
היא לא הייתה מהעולם הזה. (ר' שלמה קרליבך)
- הרב חיים סבתו, אני לדודי עמ' 34-35:
הקדוש ברוך הוא ברא את העולם עם אפשרות של ירידה וקלקול, ולכן, מכוח מידת האמת של הבורא, נתנה לנו את האפשרות לחזור בתשובה ולתקן את מה שקלקלנו. הטעויות והכישלונות הם חלק בלתי נפרד מעולמנו, אך ההתמקדות של האדם צריכה להיות בתיקון.
התשובה היא מן החסדים הגדולים של הבורא…
ואף על פי כן נראה, שגם חסד גמור זה יש בו ממידת האמת. מפני שכאשר ברא הבורא את עולמו, בהכרח נמצא בו היסוד של אפשרות הירידה והקלקול, ולכן מוכרח שיימצא בו גם יסוד התיקון… ולכן החסד של התשובה, יושר יש בו ואמת יש בו. אמיתתו של הבורא הביאה לכך שתשובה נבראה עוד קודם לעולם. אופן התיקון נברא עוד קודם לשאר הבריאה מפני שבבריאה עצמה מונחת אפשרות העיוות שלה, והרי עיקר עולמנו הוא התיקון…
לפיכך, רשאים אנו בתפילותינו ובתחינותינו לבקש סליחה, לא ממידת החסד והרחמים בלבד, אלא אף ממידת האמת. "כי הוא ידע יצרנו, זכור כי עפר אנחנו" (תהילים ק"ג, יד).
- פרו' חיים גינות, בין הורים למורים, עמ' 124-126 (מופיע גם במדור "כותבים חינוך"):
הפרפקציוניזם והלחץ של התלמיד להצליח מבלי להיכשל עלולים לפגוע בלמידה. המכשול העיקרי בלימודים הוא הפחד מכישלון ומביקורת. המסלק את הפחד – מעורר רצון לנסות. המקבל בהבנה טעויות – מעודד ללמוד.
לעתים קרובות שואלים מורים בעצת פסיכולוג כיצד להמריץ ילדים ללמוד. התשובה לכך היא: תנו בהם את ההרגשה, שכישלון אינו אסון. המכשול העיקרי בלימודים הוא הפחד מכישלון ומביקורת, הפחד להיראות חסר שכל. מורה יעיל מאפשר לכל ילד לשגות בלא שיהיה צפוי לעונש. המסלק את הפחד – מעורר רצון לנסות. המקבל בהבנה טעויות – מעודד ללמוד.
כדי להניע את תלמידיו ללמוד יזם מורה אחד ויכוח על משמעות הכישלון בחייהם. הילדים דיברו על החשש מכישלון ועל הכאב שבהשפלה. כתוצאה מוויכוח זה חיברו התלמידים יחד עם המורה כמה סיסמאות ממריצות. הרשימה נתלתה במקום בולט.
- בכיתה הזאת מותר לטעות.
- רק מי שאיננו עושה איננו טועה.
- משגיאות אפשר ללמוד.
- מותר לך לשגות אך אַל תדבק בשגיאה ואַל תתרץ אותה.
- הטעות נועדה לתיקון.
- עסוֹק בתיקון ולא בטעות.
- מכל שגיאותיי השכלתי.
- הכישלון איננו אסון.
- הכישלון מעשיר את הניסיון.
בראשית השנה שלח המורה מכתבים בנוסח אחיד לכל תלמיד ותלמיד: "יש לי בעיה ואני זקוק לעזרתך. אני רוצה לעודד את כל הילדים להצביע ולענות על שאלות. אך לדאבוני יש ילדים שאינם משתתפים בשיעורים. הם חוששים 'שיצחקו עליהם'. אני זקוק לשיתוף פעולה מצדך כדי להבטיח ששום ילד לא יהיה ללעג בגלל תשובה לא נכונה. מלים או טעויוֹת – שפירושן למעשה, אפילו ברמז, ש'אתה טיפש' – אסורות בהחלט. הן פוגעות ברגשות ומונעות התקדמות. במקום שתעליב ילד אחר מוּטב שתגיד: 'לי יש תשובה אחרת'."
המכתב נועד לילדים בלבד, אך גם הוריהם קראו אותו. הוא שיקף את גישת המורה והדגים להורים כיצד ראוי שינהגו אף הם. בכל פעם שילד הפר כלל זה או אחר – קיבל תזכורת: העתק המכתב.
מורה אחת, שרצתה לשחרר את תלמידיה מפחד שגיאות הכתיב, אמרה להם כך: האיוּת של מלים חדשות אינו פשוט. לכן, אם יש מלה שאינכם בטוחים מה הכתיב שלה (א' או ע', ת' או ט') – כתבו אותה וסמנו במקף את האות הבלתי–ברורה. אני כבר אבין למה אתם מתכוונים ואוסיף את האותיות החסרות. תשובת הילדים הייתה – שפע סיפורים, שירים ומבחנים.
שאלה פותחת:
"ויקחו לי תרומה" (שמות כה, ב)
לאיזה סוג של תרומה אתם מתחברים? (תרומה כספית, עזרה בבית, התנדבות עם זקנים/ילדים/חולים, קירוב לבבות ועוד)
באיזו תרומה קשה לכם יותר לעסוק? מדוע?
מעוניינים ברעיונות נוספים לשולחן השבת?
עלון 'סוגרים שבוע' להדפסה – לפרשת תרומה
