1. "תנה לנו אחוזה" (במדבר כז, ד)
שאלה לדיון: ארץ ישראל וחוץ לארץ
מהו ההבדל בין ארץ ישראל לחו"ל? מה מייחד את ארץ ישראל על פני שאר הארצות? מה דעתכם על נסיעות לחו"ל? האם תיאורטית ניתן להקים את מדינת היהודים באוגנדה?
הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:
- ריה"ל, ספר הכוזרי, מאמר שני ט-יב:
כשם שלכל צמח ישנו מקום המתאים ביותר לגידולו, כך ארץ ישראל היא המקום המתאים ביותר לעם ישראל ורק בה הוא יכול לדבוק בעניין האלוקי.
אמר הכוזרי: מה שאמרת "עם האלו-ה" כבר נתברר לי, אולם מה שאמרת "בארץ האלו-ה" קשה לי לקבל זאת.
אמר החבר: אין כל קושי לקבל את ההנחה כי ארץ אחת נתייחדה בדבר מה משאר כל הארצות. הלא בעיניך תראה כי מקום אחד טוב משאר כל המקומות לצמח מיוחד ולחי מיוחד, ותושביו מיוחדים בצורותם ובמידותם משאר כל האנשים – וכל זה באמצעות מזג הלחויות אשר בגוף, כי במזג הזה תלויים גם שלמות הנפש וחסרונה.
אמר הכוזרי: אולם אני לא שמעתי כי יש לאנשי ארץ ישראל יתרון על שאר בני אדם.
אמר החבר: כך גם הרכם זה שאתם אומרים כי הכרם מצליח בו – לולי היו נוטעים בו את הגפנים ועושים את כל מלאכת עבודת הכרם הדרושה לגידולם, לא היה עושה ענבים. והנה המעלה המיוחדת באה ראשונה לעם אשר הוא הסגולה והגרעין (כמו שהזכרתי למעלה), ואחרי זה יש גם לארץ חלק במעלה הזאת, וכן למעשים ולמצוות התלויים בארץ, שהם מעין עבודת הכרם לכרם. אולם, שלא ככרם, העושה ענבים גם במקום אחר, אין עם הסגולה יכול להידבק בעניין האלוקי כי אם בארץ הזאת.
- רמב"ן ויקרא יח, כז:
בארץ ישראל שורה השכינה ואילו בחוץ לארץ כביכול אין הקב"ה נמצא. כשיוצאים לחו"ל מקיימים את המצוות רק בבחינת "הציבי לך ציונים" – שנזכור כיצד לקיים את המצוות בארץ.
ארץ ישראל אינה כשאר ארצות, אינה מקיימת עוברי עבירה… והוא מאמרם כל הדר בחוצה לארץ וכו' (דומה כמי שאין לו אלו-ה) שנאמר לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלוקים ואמר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלוהים אחרים… ואמר לתת לכם את ארץ כנען – כל זמן שאתם בארץ כנען הייתי לכם לאלוקים, אין אתם בארץ כנען כביכול אין אני לכם לאלוקים… ומן העניין הזה אמרו בספרי ואבדתם מהרה, אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ היו מצויינין במצוות, שכשתחזרו לא יהיו עליכם חדשים. משל מלך שכעס על אשתו ושלחה לבית אביה, אמר לך הוי מתקשטת תכשיטים שכשתחזרי לא יהיו עלייך חדשים. וכן אמר ירמיהו הציבי לך ציונים, אלו המצוות שישראל מצויינין בהם. והנה הכתוב שאמר ואבדתם מהרה ושמתם את דברי אלה וגו' אינו מחייב בגלות אלא בחובת הגוף כתפילין ומזוזות ופירשו בהן כדי שלא יהיו חדשים עלינו כשנחזור לארץ, כי עיקר כל המצוות ליושבים בארץ ה', ולפיכך אמרו בספרי וירישתה וישבת בה ושמרת לעשות, ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה.
- הראי"ה קוק, אורות הקודש א, קלג-קלד:
חכמת הקודש זורחת רק בארץ ישראל, וחכמת חו"ל היא הסתעפות שלה. כמו כן, מי שנמצא בארץ, יש לו מעיין רוחני פנימי הגובר מאליו, אשר הדרך לשכללו היא על ידי עמל כפיים ועמל רוחני. אולם בחו"ל המצב הוא הפוך. צריך להתייגע מאד על מנת לקנות קניינים רוחניים, וההארה האלוקית באה רק בתור סיוע.
חכמת הקודש אינה זורחת כי אם בארץ ישראל. כל מה שמציירים בחוץ לארץ אינם אלא תולדות הבינה וסעיפיה, יפוצו מיינותיך חוצה ברחובות פלגי מים.
על ידי הציפייה העמוקה לראות את ארץ ישראל, מזדרחת קצה הארה מזיו החכמה של ארץ ישראל, ומאירה על הסתעפות הבינה המתייצרת גם בחו"ל…
בארץ ישראל המעיין הרוחני של פנימיות הקודש, שהוא אור החיים של נשמת כנסת ישראל, מתגבר הוא מאליו. רק סיוע הוא צריך מהעבודה המעשית והשכלית, שהיא משתכללת בעמל כפיו ועמל רוחו של האדם. אבל בחוץ לארץ עיקר הקניין הוא בא רק מצד הידיעה, החיקור, הביקור, הניסיון וההתעמקות. וההארה האלוקית, המתגברת משפעיה הרוחניים של הנשמה, היא באה בתור סיוע, ודבר נטפל, לשכלל את האוצר הרוחני שבא ומתאדר על ידי העמל של המלחמה נגד המחשכים הרבים, השולטים בכל ארעא דחשוכא, של חשכת הגלות.
- לבקר בהיכלו, שערים לדמותו של הרב בן ציון פריימן זצ"ל עמ' 200-201:
סיפר הרב יהודה עדס, ראש ישיבת "קול יעקב" בירושלים:
זוכר אני כיצד התרשמתי מקדושת ארץ ישראל שבערה בו.
לפני כחמישים שנה, בהיותי תלמיד בישיבת פוניבז', הגיע הרב פריימן באחד הימים אלינו לישיבה וישב ללמוד במשך כל היום. בלילה ניגש אליי ושאל אם יכול הוא ללון בחדרי. כמובן שהסכמתי. הרב נשאר בחדרי במשך כמה ימים, והרבינו לדבר בלימוד. כל אותם הימים לא סיפר לי הרב מה מעשיו ומדוע בא.
ביום האחרון, כמדומני שהיה זה יום חמישי שהיה גם סוף ה"זמן", ביקש ממני שניסע יחד לירושלים.
באותם הימים, לצורך נסיעה מבני ברק לירושלים היה עלינו לעבור דרך התחנה המרכזית בתל אביב. כשהגענו לתחנה המרכזית, ניגש הרב פריימן למדור "שמירת חפצים" ולקח משם ארגז גדול מלא ספרים אשר מסר לשמירה. סייעתי לו להעלות את הארגז על גג האוטובוס.
לאורך כל הנסיעה שוחחנו בדברי תורה, אך מדי פעם בפעם שמעתי אותו נאנח אנחה עמוקה.
ביקשתי ממנו כי יספר לי מה מכביד עליו, והוא ניאות להסביר לי:
"פרנסתי דחוקה. נאלצתי לחפש תעסוקה אשר תקל עליי את עול הפרנסה.
הציעו לי משרה של משגיח כשרות למשך שבועיים בספינה המפליגה לחוץ לארץ ואחר כך חוזרת. משרה זו הייתה מסירה ממני את הלחץ הכלכלי שאני נתון בו.
עשיתי את כל ההכנות הדרושות לנסיעה, ושמתי פניי לכיוון נמל חיפה. אולם, ככל שקרב מועד ההפלגה כך גברו בי לבטיי. אמנם, חכמים התירו יציאה מן הארץ לצורך פרנסה, אך קשה היה לי לעזוב את קדושת ארץ ישראל.
מאידך, הייתי נבוך. היאך אשוב לביתי? הרי אתבייש מאשתי ומהשכנים. הם ליוו אותי "בתופים ובמחולות", והזמינו במיוחד עבורי רכב אשר לקח מהבית את ארגז הספרים שלי ואת כל החבילות…
במשך כל הדרך היה לי צר מאוד בלב, איך אעזוב את קדושת ארץ ישראל?
הרגשתי כי אינני יכול לעשות זאת, ונסעתי חזרה לכיוון בני ברק. כך הגעתי לישיבת פוניבז', ונשארתי ללמוד כמה ימים.
עכשיו, שהגיע הזמן לחזור לביתי, חושש אני כיצד יקבלוני. מתבייש אני מן השכנים, ואינני יודע מה אענה לאשתי… חושבני, כי אכנס ללמוד באחד מבתי המדרש שבירושלים, ואבוא לביתי בסתר, באמצע הלילה…
2. "אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם" (במדבר כז, יז)
שאלה לדיון: מנהיגות
האם לדעתכם הרמטכ"ל צריך לצאת למלחמה בראש הצבא, או להישאר מאחור ולהאציל סמכויות למפקדיו?
הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:
- רש"י במדבר כז, יז:
מנהיגיהם של ישראל, להבדיל ממנהיגיהם של אומות העולם, יוצאים בראש הצבא להילחם באויב.
"אשר יצא לפניהם", לא כדרך מלכי האומות שיושבים בבתיהם ומשלחין את חיילותיהם למלחמה, אלא כמו שעשיתי אני שנלחמתי בסיחון ובעוג שנאמר: אל תירא אותו (לעיל כא, לד), וכדרך שעשה יהושע, שנאמר: וילך יהושע אליו ויאמר לו הלנו אתה וגו' (יהושע ה, יג), וכן בדוד הוא אומר: כי הוא יוצא ובא לפניהם (ש"א יח, טז), יוצא בראש ונכנס בראש.
- שמואל ב' יח, ב-ג עם פירושיהם של רד"ק ואברבנאל:
דוד מציע את עצמו לצאת עם העם למלחמה באבשלום, אולם העם מסרב בשתי טענות. ראשית משום שערכו של דוד גבוה משל האחרים ("כי אתה כמונו עשרה אלפים"), ושנית כי אם יישאר בעיר עזרתו תהיה המיטבית ביותר (אם בתפילה ואם בייעוץ אסטרטגי וכד').
"וישלח דוד את העם השלישית ביד יואב והשלישית ביד אבישי בן צרויה אחי יואב והשלישית ביד אתי הגתי, ויאמר המלך אל העם: יצוא אצא גם אני עמכם. ויאמר העם לא תצא. כי אם נוס ננוס לא ישימו אלינו לב, ואם ימותו חציינו לא ישימו אלינו לב, כי אתה כמונו עשרה אלפים. ועתה טוב תהיה לנו מעיר לעזור".
רד"ק:
כלומר, לא ייחשב בעיניהם דבר אם ינצחו אותנו עד שיהרגוך, כי כן דעתם כמו שייעץ אחיתופל והיכיתי את המלך לבדו, כי כל מחשבותיהם עליך, אפילו יהיו עתה כמונו עשרת אלפים לא ישימו לב אם ינצחונו אלא לך לבדך ישימו לב כי אליך ליבם.
אברבנאל:
רוצה לומר אם תלך עמנו נהיה בסכנה גדולה, כי כדי לתופשך יתחזקו אנשי אבשלום נגדנו, ועתה אם לא תלך עמנו הם לא יתחזקו ולא ישיתו לב אלינו, ואף על פי שננוס כולנו לא ירדפו אחרינו, ואפילו שימיתו חציינו לא יתחזקו על השאר להמיתם ולא יתהללו בניצחון גם שנהיה עשרת אלפים יותר ממה שאנחנו, וכל זה לפי שאינך בינינו, ולכן מוטב שלא תלך שם. טענה שנית, כי אם תישאר כאן תהיה לנו מעיר לעזור, כי מן העיר תעזרנו בתפילתך אל האלוקים או בעצתך אלינו…
שאלה פותחת: דיון בסגנון קצת אחר
"למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו" (במדבר כז, ד)
בנות צלפחד מבקשות שלא להישאר מקופחות ולקבל נחלה בארץ ישראל אף על פי שאביהן מת במדבר.
האם ישנו עניין בחיים בו יש לכם תחושת קיפוח? ספרו לנו עליו. (מהו העניין, מתי התחילה תחושה זו, אילו רגשות מתלווים לכך)
כיצד אתם מתמודדים עם תחושת הקיפוח?
מעוניינים ברעיונות נוספים לשולחן השבת?
עלון 'סוגרים שבוע' להדפסה – לפרשת פנחס
