תגית: חברים

"הורות והתבגרות": דחייה חברתית

להאזנה להקלטת התוכנית:



יעל שפר על דחייה חברתית

 

עוד עם יעל שפר בלב אבות:

 שלושת הסלים – לא רק לחובבי כדורסל

"הורות והתבגרות": אלימות כלפי הורים וכלפי אחים

גיל 15 הנורא – על תופעת ההתנגדות וההתבגרות

"הורות והתבגרות" בנושא: בעיות התנהגות של מתבגרים

 

 

מתבגרים של הורים גרושים: הבעיות המיוחדות בגיל ההתבגרות

בעיות משמעת, פעילויות אסורות וירידה בלימודים

באופן נורמטיבי, בני נוער בודקים את גבולות האוטונומיה שלהם למול האוטוריטה של המבוגרים. במשפחות "גרושות", תופעות אלו עלולות להחמיר מסיבות שונות. הורים גרושים סובלים משחיקה כללית מתוך עייפות פיזית ונפשית וקשה להם "לעמוד על המשמר" כל העת. לפעמים רגשי אשם כלפי הילדים גורמים להם לוותר ואף להימנע מלהטיל סנקציות ודרישות כלפי הילדים. סיבה נוספת היא החשש, שהצעיר יעדיף את ההורה השני, אם ההורה שלפניו יהיה נוקשה מדי בהטלת משמעת.

היחס הביקורתי כלפי ההורים, שהוא כה אופייני לגיל ההתבגרות, יגבר בגלל שהמתבגר תופס את הוריו כמי שלא הצליחו בחיי המשפחה שלהם. תפיסה זו פוגעת בסמכותיות של ההורים בעיני המתבגר.

במקרים רבים, הורים גרושים עסוקים וטרודים בבעיות כלכליות או בחיפוש זוגיות חדשה, והם משגיחים פחות על ילדיהם. מצב זה משאיר פתח למתבגרים להתנסות בהתנהגויות מסוכנות כמו סמים ושתיית משקאות חריפים.

תופעה אחרת היא ירידה בלימודים, שעלולה להתרחש בגלל מצב נפשי ירוד וחוסר ריכוז. גם במקרה שיש לנער/ה קשיי לימוד שגרתיים, בגלל משבר הפירוד, קורה שההורים עוסקים פחות במצבו של הילד בלימודים, והילדים ישתפו פחות ופחות את ההורים העסוקים בעניינים שלהם. בתנאים כאלה, התדרדרות בלימודים תתרחש במהירות, לפני שמישהו יחוש בדבר.

פגיעה כלכלית במשפחה פוגעת בצעירים. ברוב המקרים, תהליך הגירושין גורם לירידה ברמת החיים של המשפחה. תופעה זו מטרידה בעיקר את הצעירים, שיש להם דרישות כלכליות גבוהות. הדבר מעורר כעס נוסף ותחושה, שהגירושין נעשו כביכול "על חשבונם". חשוב להם להיות "כמו כולם" מבחינת הלבוש (בגדים אופנתיים של חברות ידועות), בילויים, טיולים ושיעורי נהיגה. דרישות המתבגרים מתנגשות עם הצורך לקיים את המשפחה בתקציב מצומצם. צפויות מריבות קשות בין הורים למתבגרים על רקע זה.

התנגשות בין הפעילות החברתית הרצויה לבין קיום הקשר עם ההורה שלא חי בבית הילד. בדרך כלל, פעילות חברתית וספורטיבית יש לה מקום מרכזי בגיל ההתבגרות, וההורים נדחקים הצידה. תופעה טבעית זו הופכת לבעיה אצל בני נוער שהוריהם התגרשו. עבור ילדים אלה, נקבעים ימים ושעות שבהם יהיו במחיצת ההורה שלא גר עם הילד. בדרך כלל, סופי השבוע נחלקים בין ההורים, כדי שכל אחד מהם יבלה עם הילדים. קובעים ימי ביקור גם באמצע השבוע. סידור כזה, שמתאים לקטנים במשפחה, עלול לפגוע במתבגרים. הסדר שנקבע לפני שנים רבות עלול לאלץ את המתבגר להתנתק מהחברים שלו או מעיסוקי ספורט למשך זמן רב, במיוחד אם ההורים אינם גרים באותה עיר. לעיתים קורה, שהורים מקפידים יתר על המידה על זכויותיהם לראות את הילדים ופחות מקפידים על מימוש זכויות הילד המתבגר לנהל חיים נורמאליים בהתאם לגילו. אם ההורים לא נותנים משקל ל"קולו" של המתבגר, ההסדרים שהם קובעים עבורו עלולים לפגוע בו במקום להועיל לו. לא נהוג לקבוע "שעות ביקור" עבור מתבגרים בגיל 15-17 ונוטים להשאיר את העניין לתיאום בין הנער/ה לבין ההורה שאינו גר בבית. בכל מקרה, המתבגר מצוי בקונפליקט בין רצונו לראות את ההורה השני וחששו לפגוע בו אם לא יקיים את הביקור, לבין רצונו להשתלב בחיי החברה החשובים לו.

חשיבות החברה. אם נאלצים למכור את בית המשפחה ולהעתיק מקום מגורים, הדבר מכביד במיוחד על מתבגרים בגלל הצורך שלהם להשתייך לחברה ולשמור על קשרים קבועים עם קבוצת הגיל. קשה להיקלט במקום חדש בגיל ההתבגרות, הרגיש כל-כך.

היפוך תפקידים ואחריות יתר. אחת התופעות שמתרחשות אצל בני נוער של הורים גרושים היא נטייתם לקחת אחריות על הוריהם. זה קורה במצבים שבהם ההורה נמצא במשבר והמתבגר דואג לשלומו. זה מתחיל בשיא המשבר, בעת הגירושין, ולפעמים נמשך שנים רבות. במצבים קיצוניים, הצעיר הופך כביכול להיות "ההורה של ההורה", ודואג יותר להורה ופחות לעצמו. במצב כזה, ההורים נוטים לשתף, יתר על המידה, את הצעיר בפרטי פרטים של בעיותיהם הכלכליות והרגשיות.

בשעה שגיל ההתבגרות מתאפיין בריבוי של בעיות רגשיות וחברתיות, מוטלת על המתבגר אחריות נוספת זו והיא קשה לו. לצעירים אלה אין "כתובת" לבעיותיהם, כי הם נמנעים מלהכביד על ההורה המצוי בקשיים וכן בגלל העובדה שההורה פשוט אינו קשוב אליהם. במקרים קיצוניים, צעירים עלולים להיקלע למצבי חרדה ודיכאון.

לעיתים מסתמכים על בנות מתבגרות שתיקחנה אחריות לניהול משק הבית ותדאגנה לאחים הצעירים מאחר שלהורים יש פחות זמן ואנרגיה לעסוק בכך. רצוי להטיל אחריות על ילדים גדולים במשפחות "שלמות" ו"גרושות" כאחד, אך לא באופן מוגזם, שעלול לפגוע ביכולתם להשתלב בפעילויות שונות בחיי החברה של בני גילם.

בני-ברית ו"נאמנות כפולה". נסיבות הגירושין משפיעות על הקשר, שיתקיים בין הילדים לבין כל אחד מההורים. צעירים להורים הנמצאים בקונפליקט עלולים להיקלע למצב שבו לא יוכלו לנהוג באופן טבעי עם שני ההורים בגלל תחושה של "נאמנות כפולה". בדרך כלל, הם כועסים על ההורה שפגע בהורה השני, בגלל בגידה או התנהגות שלילית אחרת.

כיצד לפעול כהורים?

בתהליך גירושין יש לתת את הדעת באופן מיוחד על הבעיות המיוחדות של גיל ההתבגרות. ההורים צריכים להיות מציאותיים ולהביא בחשבון שיהיה להם פחות זמן ופחות כוחות נפש לדאוג לילדיהם. למרות שהמתבגרים יכולים לעזור להורים בתקופה קשה זו, חשוב לא לשכוח שגם הם זקוקים לתמיכה רגשית ולאוזן קשבת. על אף ה"עצמאות" של בני הנוער, שאינם זקוקים להורים צמודים, הם עדיין זקוקים לתשומת לב ולדאגה הורית.

חשוב לזכור שהמתבגרים זקוקים להורים המתפקדים כהורים כלפיהם – לא כחברים! הם צריכים לדעת מה מותר ומה אסור, מה הציפיות מהם וכדומה. הורים צריכים להגיב, להגביל ולתקן התנהגות שלילית אצל ילדיהם המתבגרים. הורים צריכים להתעניין במצבם בלימודים ולעקוב אחריו, לא להתעלם ולאפשר הידרדרות חמורה. אין מקום ל"הקלות" בגלל שהם "ילדי גירושין". אם ההורים מתפקדים היטב כהורים, יש סיכוי רב שהמתבגרים יתגברו על המשבר הרגשי ויתפקדו כמו אחרים שלא חוו גירושין.

קטעים מתוך פרק 7 בספר "להתגרש ולהישאר חברים", ספר מאת ד"ר סוזן זיידל העוסק בהיבטים פסיכולוגיים, מעשיים ומשפטיים של הגירושין ומציג את שיטת הגישור כאמצעי להתגרש בכבוד ובשיתוף פעולה.

התפרסם בעיתון "יסודות" http://yesodot3.co.il/index.php/faq/yesodot-magazin

 http://yesodot3.co.il

GMG – גורנישט מיט גורנישט

בעולם הדיגיטלי שלנו פועלת דמותי הוירטואלית יותר מאשר אני עצמי. רוב הסיכויים שאת ואתה הקוראים את דברי, אינכם מכירים אותי, ודמותי כלל לא חשובה בעיניכם. ה"אני" נמצא במחשבי משרד הפנים, בכתבות בעיתון וב"ראש יהודי", בטוקבקים, ברשתות חברתיות, בתמונות ודימויים, הרבה יותר מאשר במציאות. העולם הוירטואלי ודימויו תופסים את מקומו של העולם האמיתי, והילדים חיים בשני עולמות, וזה הוירטואלי משמעותי יותר לרבים מהם. "מי אני?" שואל ילד את עצמו. זה שההורים מכירים? זה שהתחפש לבן 18 בפייסבוק? זה שכותב טוקבקים תחת השם "זה שיודע" או "גורנישט"? ריבוי הערוצים הביא לריבוי האישיות, וראוי להורים לתת את הדעת על חינוך הילדים לבניין אישיות מוצקה אחת, שגם בדימוייה הוירטואליים היא עדיין משקפת את האישיות האמיתית, המוסרית והברורה.

המפתח לכך הוא בבניין הבטחון העצמי של הילד, שאינו צריך להסתתר ולגבש זהות אלטרנטיבית. כדאי לשוחח עם הילדים על הנזקים של פיצול האישיות, על השקר שבדימוי הוירטואלי/טלויזיוני, על הזיוף בהפיכת המייצג לדבר עצמו, על שמירת העיניים ועל הטוב והישר הנשקף מן המראה שלהם כשהם לא מחופשים. חברו בין הילד לבין שמו, לבל ירצה להיות אנונימי ובכך לברוח מאחריות, הזכירו לו כי דעתו חשובה וראוי שיביע אותה בפורום הנכון. הזכירו לעצמכם ולהם כי חברים וירטואליים יכולים להיות חברים אמיתיים רק אם הם אמיתיים, הרי גם לרבש"ע אנו יכולים להתייחס רק מתוך הופעתו במציאות חיינו.

הרב שלמה וילק, רב קהילת "יעל" בשכונת בקעה בירושלים וראש התיכון התורני "דרך אבות" באפרת

נא להירגע: האיום הוא זבל סתמי ומהנה

במחקר תקשורת ההמונים ישנה תופעה מעניינת שמוגדרת על ידי החוקרים 'פאניקה מוסרית'. מדובר במצב שבו מזהה קבוצה מסוימת כניסה של מדיום חדש, או גל של תכנים חדשניים, הנתפסים כבעלי פוטנציאל להשפעה מוסרית בעייתית. נציגי הקבוצה – כגון הורים ומחנכים – החוששים מהשפעה זו יכוונו לכך שהמדיום או התכנים המאיימים יישארו בלתי נגישים לאוכלוסייה שעליה צריך לגונן: ילדים, בני נוער, ציבור דתי וכו'.

הופעתם של ז'אנרים מוזיקליים פרועים, סדרות טלוויזיוניות בעלות רמה מוסרית נמוכה ובעצם כמעט כל חידוש מהפכני במדיה גררו אחריהם תגובות מגוננות. מגננות אלו ליוו את הופעת הדפוס באירופה, את החשש מפני הטלוויזיה בארצות הברית, את הופעתו של האינטרנט בבתי הציבור הדתי, ואת חדירתו של הטלפון הסלולרי לציבור החרדי בישראל.

תיאוריית 'הפאניקה המוסרית' זקוקה בעצמה לביקורת: טענתה כי דאגה חינוכית – אשר במקרים רבים היא מבוססת היטב – אינה אלא פטרונות היסטרית הינה עמדה אשר בעצמה סובלת מפטרונות יתרה. ניתן להתווכח על יעילותן של העמדות החינוכיות ה'היסטריות', ולהוכיח כי הקריאה להוצאת האינטרנט מהבתים או הניסיון לכפות את 'הסלולר הכשר' על ציבור שלם אינם יעילים, אולם יחד עם זאת ל'מסעי הצלב' כנגד החידושים המדוברים יש בסיס מוסרי, הגיוני ומתקבל על הדעת.

אנטי-לייק

'תופעת הפייסבוק' מהווה דוגמה קלאסית ל'פאניקה מוסרית'. הרשת החברתית החדשה, שצברה לעצמה מיליוני חברים תוך זמן מינימלי (ובתוכם כ-90% מבני הנוער הגולשים ברשת, ע"פ סקר TMI לשנת 2010), לוותה כמעט בחזית אחידה של התנגדות מקרב מחנכי הציבור הדתי, החשוף לאינטרנט. מאמרים, שיעורים, מערכי פעילות של החמ"ד, חוברות הדרכה של תנועות הנוער, עלוני שבת ושו"תים – הזהירו רובם ככולם מפני הסכנה המקוננת בקרב ילדינו.

ניתוח בעיותיה של הרשת החברתית החדשה הקיף מגוון רחב של סכנות: אשליית הקשר שיש ברכישת החברים האינטרנטית ועיוות מושג החברות; הדגש הניתן בפייסבוק על הוויזואליות וההופעה, וממילא על הצדדים החיצוניים של החיים; הבניה של תקשורת רדודה ומלל לא משמעותי לעומת דיבור של אמת; החצנה של עולמו הפנימי של המשתמש, ומכירתו לגולשים תמורת 'לייק'; בריונות אינטרנטית, הצקות, התעללויות וחרמות; בעיות של קשר עם זרים, הטרדות מיניות וגנבות זהות; תופעת העדר, פריצת גבולות הצניעות, בעיית המציצנות ועוד ועוד. בחלק מהמקרים מגובה ההתנגדות במאמרים מחקריים או מחקריים-למחצה, ולרוב בסיוע מקרים קשים שאירעו ברשת הפייסבוק ובהם נפגעו ילדים, אירועים שפורסמו בהבלטה באמצעי התקשורת בישראל.

גם לאחר 'מהפכות הפייסבוק' – כיכר-תחריר המצרית, חרם הקוטג' הישראלי ומחאת רוטשילד – נראה שהשיח הדתי על הרשת החברתית נותר כשהיה. ההתמודדות החינוכית שהוצעה על ידי רוב הרבנים והמחנכים הייתה פחות או יותר זהה. אנסח אותה באופן פשטני כעמדה של 'לכתחילה ובדיעבד': מכיוון שהפייסבוק הינו כלי מזיק ולכל הפחות מיותר, לכתחילה עדיף למנוע מהתלמידים את השימוש בו. אלא שמכיוון שזוהי 'גזרה שאין הציבור יכול לעמוד בה' – יש לנקוט צעדים חינוכיים, כגון מעקב על ידי חברות של ההורים ברשת החברתית, הגבלת שעות הגלישה, סייגים שונים להעלאת תמונות, שיחות חינוכיות וכו'.

במקום מה

ניתן לדון ארוכות בכל אחד מהטיעונים הנ"ל. באופן כללי, יש להיזהר מלייחס השפעות מרחיקות לכת על גורם בודד, בלא בחינה מדוקדקת של ההקשר החברתי והתרבותי שבתוכו הוא פועל. אך החשיבות העיקרית נתונה לשורה האחרונה: לעניות דעתי, הקול הדומיננטי של המחנכים בציבור הדתי השולל (או מקבל 'בדיעבד') את הפייסבוק מהווה שגיאה חינוכית. אבסס את דבריי בשלוש נקודות. שתיים מהן יציגו את ההחמצה שבגישה זו, והשלישית את הסכנה שבה.

כאשר פורץ מדיום חדש או גל אופנתי עדכני, הבדיקה הראשונה הנדרשת היא שאלת החליפיות. את מה מחליפים משחקי המחשב: את הקריאה בספרים או את הצפייה בטלוויזיה? על חשבון מה באה הצפייה במשחקי הכדורסל: על חשבון שעות לימוד או במקום השיטוט המשמים בקניון ובמרכז העיר?

הפייסבוק לא נכנס בחלל ריק. מדובר ברשת חברתית שהחליפה את הרשתות הקיימות: את ה-ICQ, המסנג'ר וחדרי הצ'אט. מזווית זו מהווה הפייסבוק הצלה של ממש עבור בני הנוער. הצ'אטים המקוונים היו אחד ממוקדי הסכנה האיומים ביותר ברשת – הן מבחינת הסכנות הפיזיות (ע"ע סיפורו הנורא של אופיר רחום), הן מבחינת הסכנות המיניות (ע"ע סדרת התחקירים 'ילדות בסכנה' של העיתונאי דב גילהר) והן מבחינת הסכנות הרוחניות שבחשיפה לשיחות הרדודות והזולות ביותר שניתן להעלות על הדעת, והכל במסווה של אנונימיות מוחלטת.

במובן זה מהווה הפייסבוק שינוי יסודי של כללי המשחק: בהגדרת משתמש פשוטה החוסמת את הפרופיל לצפייה פומבית, ובדחייה קלילה של פניות מפרופילים לא מוכרים, נמנע הקשר עם אלה שאין ברצוננו לבוא איתם במגע. מחקרים מראים כיצד אלה שהוטרדו או נפגעו בעקבות שימוש בפייסבוק היו ברובם המוחלט 'משתמשים לא נבונים', היינו כאלה שהגדירו את הפרופיל שלהם כפומבי, ולעתים אף חשפו פרטים אישיים כגון טלפון, דוא"ל וכתובת מגורים.

גם מעבר להקשר של הרשתות החברתיות, מהווה הפייסבוק תחליף ראוי לתוכני הרשת. העיסוק בפייסבוק, סתמי ככל שיהיה, עדיף פי כמה על רוב התכנים האינטרנטיים שבהם משוטטים בני הנוער (ובעצם גם המבוגרים – שכן אין הבדל רב בין הרגלי הגלישה) – אתרי החדשות המרכזיים המכילים גם תוכן בידורי זול ובוטה, רובם של משחקי המחשב המקוונים ואינסוף סרטוני היו-טיוב למיניהם, ובוודאי עדיף על צפייה סתמית בטלוויזיה. הורים רבים האוסרים על ילדיהם את השימוש בפייסבוק אינם בהכרח עוקבים אחרי יומן הגלישה של הילד ואינם בוחנים את התכנים החליפיים. לרוב, ההד של 'סכנת הפייסבוק' הגיע לאוזניהם, ומתוך חשש הורי מובן הם הכריעו לשלילה, בלא שימת לב לאלטרנטיבות.

מציעים חברות

טיעון נפוץ בפי המתנגדים מאשים את הפייסבוק בעיוות מושג החברות, כאילו המרדף אחרי מאגר חברים גדול יוצר זילות ביחס לקשרים החברתיים, ופוגע במפגש היומיומי ובחברויות האמת.

זהו טיעון מרחיק לכת, שמעיד כיצד הרעיון המתוחכם של מייסד הרשת מארק צוקרברג לקרוא למצטרפים לרשת בשם 'חברים' הפיל בפח קודם כול את המחנכים עצמם. כל ילד קטן המשתמש בפייסבוק יודע באינטואיציה הבסיסית ביותר שצירופו של נער בן-גילו שהכיר במחנה הקיץ של בני עקיבא לרשימה בת 300 החברים שלו – אינו אלא גימיק נחמד ולא יותר. רוב תעבורת המידע בפייסבוק הינה קצרה, שטחית, שטותית ולעתים שנונה – אך לא יותר. שיחות הנפש וחברויות האמת לא נפגעות מהרשת, ומחקרים רבים שנעשו בנידון לא הוכיחו שמשתמשי הרשת מוותרים על קשרים חברתיים משמעותיים יותר.

במובן זה, תגובת הזלזול של "למה אתה צריך 400 חברים" איננה שונה מהערה לאספן בולים "למה אתה צריך כל כך הרבה אלבומים"…

המחקרים שמצטטים שוב ושוב מתנגדי הפייסבוק מראים מתאם בין נטייה לדיכאון ולבדידות לבין השימוש בפייסבוק, אולם רובם ככולם מסכימים שהסיבתיות הינה בדיוק הפוכה: הפייסבוק הוא זה שמאפשר למתבודדים-חברתית חוויה חברתית (או ליתר דיוק: חוויה חברתית מדומה). השינוי שאנו חשים בין ילדותנו עמוסת 'משחקי החצר' לבין 'דור המסכים' הספונים בבתיהם – החל כבר בכניסתם של משחקי המחשב, הטלוויזיה, הכבלים והאינטרנט, ובכך הפייסבוק כמעט לא שינה דבר.

תרבות 'רביצת המסך' דורשת עבודה הורית רציפה של הגבלת שעות הצפייה והגלישה, ובייחוד יצירת אלטרנטיבות לשעות הפנאי. דווקא בתרבות זו, מדגישים חוקרי המדיה את חשיבותה הגדולה של הפעילות בתנועת הנוער – הן לחניכים והן למדריכים – כאיזון חינוכי חשוב לתוכני המדיה, וכתשובת המשקל לפעילות הגלישה האינטרנטית הפאסיבית. יש לבחון כיצד מעודדים המחנכים את אותם 'מרחבים מאזנים', אולם מכאן ועד הגדרת הפייסבוק כמסמר האחרון בארון הקבורה של מושג ה'חברות' – הדרך רחוקה.

מי מרביץ למי?

אחת הסיבות לדמוניזציה של הפייסבוק נובעת מתופעת ה'סייבר-בולינג' (='בריונות מקוונת'). אירועים רבים של השפלות, התעללויות ו'קבוצות שנאה' מגיעים מדי פעם לעמודי החדשות, ומבעירים את חששם של ההורים המודאגים ממילא. ניתן להצטדק ולומר שתופעות אלו היו קיימות גם קודם לכן, ורבים מאיתנו מכירים סיפורי חרם, לעתים אכזריים, ובמקרים קיצוניים כאלה שהסתיימו בטרגדיות. אולם צודקים האומרים שההתעללות המקוונת חמורה יותר, שכן הפייסבוק מכניס את השנאה לתוך המרחב האישי של הילד – לביתו ולחדרו הפרטי. במובן זה הפייסבוק אכן מהווה כלי רב עוצמה בידי ילדים אשר אינם מבינים את ההשפעה ההרסנית של מעשי-קונדס אכזריים על נפשו של הקרבן.

אך גם כאן יש צורך בפרופורציה נכונה, וראוי לזכור שמדובר במעשים בודדים מתוך מאות-אלפי קשרים תמימים. מה-גם שבמקרים רבים הורים ומורים הנמצאים עם האצבע על הדופק מסוגלים לטפל בסטיות אלה בקלות-יחסית. דווקא שקיפותו של המדיום – בניגוד לאירועים בחצר בית הספר – מאפשרת למורה ולהורה לחוש את האקלים הכיתתי גם מעבר לשעות הלימודים, ובכך מסייעת לזהות מורכבויות ומצוקות חברתיות. אירועים שבעבר היו עוברים מתחת לרדאר של המורה או המדריך בתנועת הנוער – נחשפים היום לעיניהם, בייחוד אצל המורים המעורבים ברשת החברתית של תלמידיהם, למשל דרך פתיחת חשבון-פייסבוק כיתתי או שבטי.

גם  אם לא נקבל עמדה זו, הניסיון העקרוני לשלול את השימוש בפייסבוק בשל החשש מפגיעה חברתית איננו סביר. בניגוד לטלוויזיה, שם השלילה מבוססת על התכנים הבעייתיים המהווים את רוב השידורים, ושלא כמו חסימות 'רימון' למיניהן שבהן אנו מונעים את המפגש הוודאי עם תוכני אינטרנט – בפייסבוק אין זה כך. כאן אנו לא שוללים תוכן, אלא מתנגדים לעצם האפליקציה בשל חשש מהתנהגויות חריגות: חשש מבעיות חברתיות, חשש מפריצת מגבלות הצניעות וכו'. במובן זה האמירה החינוכית הינה בעייתית מאוד, ומשדרת חוסר אמון כלפי הילד.

החזית המיותרת

עם כל מה שנאמר עד עתה, הבעיה המרכזית של החזית המתנגדת איננה רק בשל בעיית 'חששות היתר' של המחנכים וההורים. לענ"ד, השגיאה טמונה בעצם פתיחת המערכה. הפייסבוק, עם כל מגבלותיו ואיומיו, איננו מצדיק פתיחת חזית חינוכית כה קשה, ובוודאי שלא ברמת ההיסטריה והקשיחות המלווה את השיח בנושא. אחד הקשיים העיקריים שבהם מתנסה המחנך הדתי הינו העמידה מול הנער המתבגר מלא כוחות החיים, החש כיצד הדת והמערכת החינוכית מגבילים את כוחותיו אלו, ומצרים את צעדיו פעם אחר פעם. המסר של "הדת איננה סותרת את החיים", כדברי הרב קוק, עומד למבחן פעם אחר פעם, ובקרב ההתשה על הפייסבוק הנזק רב מהתועלת.

אמנם השיח בדבר איומי הפייסבוק משותף גם להורים ולמחנכים חילונים, אבל בעיני התלמידים אין זה כך. עמדת השלילה או חריקת השיניים מחזקת את תחושתו של הילד – והפעם ללא כל צורך אמיתי – שהדת ביסודה מצמצמת ומצרה את החיים, את זרימת הטבעית, את רצונותיו ואת 'ההנאות הקטנות של החיים'. חמורה מכול היא האמירה ה'בדיעבדית' – "היינו מעדיפים שלא תתחבר, אבל אם אתה כבר בפנים – אז נעקם את האף ובלית ברירה נאפשר זאת…". הסתמיות ובזבוז הזמן שבשיטוטיהם של ילדים ומבוגרים סביב הלהג הרדוד בפייסבוק אינם חמורים יותר מההנאה שבצפייה בסרט אקשן סתמי אך כיפי. חוסר התועלת שבהן שווה, וכך גם הנזק המזערי.

מקומו הראוי של דיון הפייסבוק צריך להיות תחת הכותרת של 'הפנאי בעולמו של האדם הדתי'. במובן זה היחס הבריא לגלישה הוא כמו ליציאה לים או לבילוי: 'תיהנה, אבל תנהג באחריות', 'תבלי, אבל אל תפריזי', ולא כקרב מאסף מיותר וחסר סיכוי על עולמו התמים של הילד. כמי שגדל בבית טבעוני-אדוק, למדתי שיש הבדל בין 'אוכל טוב', 'זבל' ו'רעל': אוכל טוב צריך לאגור, מרעל צריך להימנע, ומזבל מותר ליהנות במינון ולהיזהר מהתמכרות. בעבור ילדינו, האוכל הטוב הוא ההתנדבות, הלימוד, הקריאה והפעילות בסניף. הרעלים הם חדרי הצ'אטים ורובם של תוכני הטלוויזיה. הפייסבוק אינו אלא זבל סתמי, טעים, מהנה, עם נטייה קלה להשמנה ולהתמכרות. רק זה, ולא יותר. על הרבנים, המחנכים וההורים לבחון את עצמם האם המאבק החינוכי הראוי בתוכני מדיה קלוקלים ובחידושים טכנולוגיים המכילים סכנות ממשיות לא הופך להתניה אינסטינקטיבית (ומעט טכנופובית…), השוללת כל תופעה שאיננה מוכרת להם, וכל אופנה הסוחפת את ילדיהם.

תגובה פחות היסטרית לתופעה מהפכנית זו תכלול אישור מלכתחילה וללא עיקומי-אף לפעילות ברשת, תוך 'מעטפת חינוכית' ראויה: פעילות בית ספרית על אודות סכנות הפייסבוק (כפי שאכן נוהגים ברוב בתי הספר); הגבלת זמן הגלישה כחלק ממכלול פעילויות הפנאי של הילדים, תוך מתן סייגים נוספים על פי האופי התורני של הבית (אישור חברויות בין בנים/בנות וכו'); מעורבות מורים דרך פרופיל כיתתי, ובנוסף (או לחלופין) עידוד מדריכי תנועות הנוער למעורבות ברשת החברתית של חניכיהם. דרך זו, המצמצמת את החזית למינימום ההכרחי, משדרת מסר של אמון, טבעיות ונורמליות, מהווה לעניות דעתי את האיזון הנדרש, ומפנה מקום לחזיתות החינוכיות החשובות באמת.

 חננאל רוזנברג, מורה ודוקטורנט לתקשורת באוניברסיטה העברית

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ג בתשרי תשע"ב.

ארץ האפשרויות

כמחנך הוזהרתי רבות מפני הפייסבוק – הבנתי שהוא יוצר אשליה של חברות ושיש בו הרבה סכנות: גנבת זהות, סטיות, ניצול, חרמות וגידופים, יצירת קשרים בעייתיים ועוד. הבנתי שחשוב להיות שם, כלומר לפתוח חשבון פייסבוק אישי, להתחבר לילדים או לתלמידים שלי ומדי פעם להפגין נוכחות. אך להתמודדות עם שורש הבעיה לא זכיתי. לא דיברו איתי על מהותו של הפייסבוק, על אותו צורך חזק שלו הוא נותן מענה. הרי הנוער הדתי נמצא בפייסבוק בממוצע 5.4 שעות ביום, וזה עוד בתקופת הלימודים (!). אם נצרף לכך את הזמן שהוא משקיע בצפייה בתוכניות הריאליטי, יתברר שבסך הכול ראשם ורובם של בני הנוער מונחים בעולם המדיה הווירטואלית. המציאות המדומה. מהיכן הדבר נובע? מדוע זה קורה?

עלינו להבין שהנוער כאן זועק זעקה. לא רק זעקה לעזרה והצלה מהחושך ומתחתית התרבות אלא זעקה אחרת, זעקה של צימאון אדיר אך לא מסופק שמוצא את מקומו בפייסבוק ובאינטרנט וגם ב'אח הגדול'. להלן ננסה להצביע על כמה נקודות שעומדות בבסיס זעקה זו של הנוער.

חברים

בפייסבוק אתה נמדד במספר החברים שמחוברים אליך. מהיכן נובע הצורך בכל כך הרבה חברים? פעם היו מספיקים לנו שלושה ארבעה, אולי חמישה חברים קרובים שאיתם היינו מבלים, יוצאים לטיולים, משוחחים ונפגשים. אך מה עושים עם 600 או 1,000 חברים?

אנו מצויים בעיצומה של תקופת ההעצמה האישית. פיתוח האינדיבידואל, הפרט, בא על חשבון הקבוצה, החברה והעם, שנעלמו יחד עם האידיאולוגיה. אלא שהאינדיבידואל צריך קבוצה כדי להתפתח בה. הוא לא יכול לעשות זאת לבד. ביטוי לכך ניתן למצוא בעוצמת הרייטינג של 'האח הגדול'. אדם אחד בתוך בית סגור למשך שלשה חודשים לא היה מעורר עניין רב כמו הקבוצה. הדינמיקה שנוצרת בין האנשים היא שיוצרת עניין.

זו הסיבה לכך שהנוער מתמכר לפייסבוק. בקישור לכמות חברים כה גדולה הילד או הילדה מרגישים את עצמם, את ממשותם. הם מוגנים ומועצמים, ואת מקומם איש לא יוכל לקחת מהם.

לכן, אם ברצוננו לספק מענה לצורך זה איננו יכולים להשאיר את המסגרות החברתיות כפי שהן כיום. הכיתה איננה יכול להיות רק מקום הוראה ומפגש חברתי. הפרט צריך יותר מזה. הכיתה צריכה להיות מקום שבו הנער או הנערה ירגישו מוגנים, מקובלים ומועצמים באופן אישי.

חשיפה

מאפיין נוסף של הפייסבוק הוא החשיפה. בפייסבוק נחשפות תמונות אישיות, פרטים אישיים. ממה הדבר נובע? בעומק הדברים, נראה שיש כאן בקשה לאינטימיות מסוג אחר, שדור המבוגרים אינו מכיר. יש כאן צורך עצום במקום התומך, הקשוב, המקבל לגמרי, האמפתי לחלוטין, לאו דווקא המסכים.

הבה נתבונן על עצמנו ונשאל – האם אנו כהורים יודעים ליצור זמן אינטימי עם ילדינו? האם כמורים או כבני זוג אנו יודעים ליצור אינטימיות עם תלמידינו או עם בנות זוגנו? אינטימיות שכזו לא תיווצר אלא מבנייה משותפת, מזמן איכות, מתוכן משמעותי, ושוב – קבלה. אי אפשר ליצור אינטימיות עם בן זוג תוך כדי שמעירים לו הערות. זה לא הזמן. גם עם תלמיד אי אפשר ליצור אינטימיות על בסיס ביקורת בונה או הורסת. אינטימיות יכולה להיווצר רק על בסיס זמן איכות שבו אנו נמצאים עם ילדינו או תלמידינו ללא ביקורת. פשוט כך, בגובה העיניים – מדבר, מקשיב, משתף. זוהי חשיפה עמוקה, טובה ואמיתית.

מגע

יש משהו מאוד ממכר בגלישה בפייסבוק. מה גורם לו למשוך את לב ילדינו כל כך הרבה שעות? התשובה היא מגע, חיבור. באותו צ'אט שנענה על ידי חבר, הנוער משתוקק למגע מלטף, לפרגון, ל'מה נשמע', גם אם הוא חוזר על עצמו אלף פעם ולא מתקדם, שכן הוא בא ממקור שבאמת שואל 'מה נשמע'. ועל כך מאוד כיף לענות בסתם 'בסדר' או בשאלה זהה או להתחיל להשתפך.

האם אנחנו יודעים לספק לנוער את אותו מגע? כמה קרירות חווה תלמיד במשך היום בבית הספר, ואולי גם בבית כאשר אף אחד לא מדבר איתו בגובה העיניים, כאשר אף אחד לא נוגע בו? האם איתנו – המבוגרים, המורים וההורים – הנוער מרגיש נוח באותה המידה כמו עם המחשב? האם אנו נוגעים, מלטפים, יוצרים קשר בלתי אמצעי?

מגע פיזי אוצר בקרבו אינסוף של רגשות ומחשבות. טמונה בו היכולת להתחבר באמת, להגיע לאינטימיות. נסו לדמיין תרחיש שבו ילדינו ותלמידינו יתחילו את סדר יומם בבית הספר בישיבה במעגל במרכז הכיתה, ייתנו ידיים ופשוט ישתקו למשך חמש דקות. זה מדהים ועוצמתי. אגב, באחד מבתי הספר המצליחים ביותר בארה"ב עושים כך פעמיים ביום למשך עשרים דקות, והדבר מוכיח את עצמו אפילו ברמת הציונים.

פריצת גבולות

האינטרנט, הפייסבוק והצ'אטים מאפשרים פריצה של הגבולות הממשיים המוכרים לנו. אנשים רוכשים לעצמם בקלות רבה חברים מעבר לים ומעיר אחרת. אינני מדבר כאן על חיבורים שיש בהם סכנה אלא על חיבורים חיוביים. חשבו כמה חיובי מצב שבו נער בן שש-עשרה משוחח בפורום עם נער באיראן ומדבר איתו אידיאולוגיה וציונות. פעם זה לא היה אפשרי.

נכון, בפריצת הגבולות יש משהו שמרתיע את עולם המבוגרים. משהו שמזכיר לנו תוהו ובוהו, חוסר איזון, חוסר שקט ואף חשש מפגיעה קשה בדת ובמסורת. אולם מה עומד בעומק של פריצת הגבולות? הנוער מבקש רוחניות לא מוגבלת. ארבע אמותיה של ההלכה אינן מספיקות לו וגם לא חוויות רוחניות פה ושם. הוא מבקש את המעבר, עולם שכולו טוב, עולם ללא גבולות. וכאן המשימה של המבוגרים לא קלה ואף מאתגרת ביותר. מה זה אומר לתת לילדינו עולם ללא גבולות? הרי מלמדים אנו חסידות, קבלה, מחשבה, אמונה, תנ"ך, תלמוד, חז"ל, מדרשים, הלכה ומחשבת ההלכה. אנו מנסים לחיות את עולם המצוות עם המשמעות הרוחנית שלו והעומק שלו, אז מה אפשר עוד?

כאן ניצב אתגר קשה בפני עולם הרוח היהודי. ניתן להתחיל מדברי נבואה, מרעיונות רוחניים. להביא לכך שכמיהה לא-ל חי במובן של חיים לא תהיה עוד נחלתם של יחידי סגולה אלא של ההמון. נכון, לעתים להמון אין היכולת לעשות את הדברים נכון והוא צריך הכוונה, אך הכמיהה קיימת והצורך בפריצת הגבולות ובשאיפה אל ה'מעבר' קיים. וצריך לכוון.

וכאן ברצוני להעיר שתי הערות. בעבר, רבים בעם ישראל מצאו מענה לצימאון האדיר הקיים בתוכם בתנועות מגזריות שונות, מתוך הבנה כי השתייכות מגזרית מאפשרת אורח חיים שלם ומלא. אלא שלעניות דעתי בא האינטרנט ומעיד כי הדבר כבר איננו מספק. אנשים מחפשים משהו גדול יותר, שלא מתקבל מהשתייכות מגזרית מסוימת. חיבור בין אנשים שונים בדרכם, במהותם ואף באמונתם הוא שמשלים את העולם בעבור אותם אנשים המחפשים שלמות גדולה יותר. בכוחות אלו ממש ניחן הדור הזה, שמסוגל לנהל דיאלוג כן, עירני ומשמעותי עם אנשים שונים בקצה העולם, בעלי דעות, אמונות ותפיסות שונות ואף הפוכות.

ההערה השנייה נוגעת בכלי נוסף שבאמצעותו ביכולתנו לספק את צימאון ילדינו – הדמיון. תארו לעצמכם שיום ראשון בבית הספר נפתח בתהליך של דמיון ויום שישי מסתיים בתהליך דומה, מסכם. למי שהתנסה בתהליכים אלו הדברים ברורים יותר. אפשר להגיע רחוק מאוד עם התלמידים ועם שלוות הנפש הנגזרת מפעולה זו. יתרה מזו, הדמיון הוא היכולת הכביכול הלא ממשית שלנו לראות דברים לא שכליים, לא הגיוניים, ובעצם להרחיב את הגבולות שלנו. האם לא זה מה שמבקשים מאיתנו ילדינו – להרחיב את הגבולות, להאמין שהרבה יותר דברים אפשריים ממה שאנו חושבים על עצמנו? ברור שסוגיה זו ואחרות נוספות מצריכות למידה; אין זה דבר שנעשה כלאחר יד, אך לכך אנו נדרשים.

מיידיות

האינטרנט מאפשר סיפוק מיידי של כאן ועכשיו: תקשורת מיידית, מסחר והזמנות מיידיים, חדשות מעודכנות בכל עת, ועוד ועוד. כל מחנך מתחיל יאמר כי סיפוק מיידי הוא בעייתי ביותר, שהרי על זה עובדים עם ילדים מגיל צעיר ביותר, דחיית סיפוקים. ובכל אופן, אי אפשר להתעלם מהשינוי הרווח בעולם של תעשייה שלמה שמעודדת זאת. על מה הדבר מלמד?

לטעמי המקור שממנו הדבר נובע הוא האפשרות והצורך לשינויים בחיים. ככלל, עצת הזקנים היא שמרנות ועצת הצעירים היא התחדשות. המילה שינוי מעוררת אצל רבים פחד וקושי, והנוחות שבהרגל נעימה יותר. אולם ברור שהצורך היום בשינויים גדול מבעבר. אנשים משנים מקומות עבודה לפחות פעם או פעמיים במחזור חיים של עבודה ואף יותר. כחברה, הן בהיבטים הכלכליים והן בהיבטים של תפיסת עולם, השינוי בעיצומו. כנראה שצריך לתת מקום שמאפשר יותר לעשות שינויים, שלא בהכרח מצריכים תהליך ארוך טווח. האם אין בכך קירוב של התהליך אל התכלית? לחיות כאן ועכשיו.

אתגר

ברקע דברינו מהדהדים דברי חז"ל על הימים של עקבתא דמשיחא, 'ייתי ולא אחמיניה'. חז"ל כבר הבטיחו לנו שלא יהיה קל, אבל יחד עם זאת היו גם אלו שהיו מוכנים לשבת בצל גלליו של החמור, ומה יותר 'גללים של חמור' ממה שיכול האינטרנט לספק בצד הרע שלו?

אלא שבאינטרנט משמשים חושך ואור בערבוביה. אם נבין את העוצמה האדירה שיש בו, את ההיבטים החיוביים שניסינו להציע בדברים שלעיל, ונהיה קשובים לבקשת הדור, סבורני כי נוכל לתת להם עולם טוב יותר, עמוק יותר, נוגע יותר ומשמעותי יותר.

אהרל'ה פוגל, מנהל תכנית לבנים, 'מסע אל גיל ההתבגרות והכנה לחיי זוגיות ומשפחה',מכון ליברמן שבמדרשת רמות שפירא

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ג בתשרי תשע"ב

I LIKE IT! או שלא…: הרשת החברתית פייסבוק (ושפתה) מאתגרת…

מבוא

הרשת החברתית פייסבוק הפכה למוכרת ולמדוברת בפי כול. מקור הצירוף face ו-book מכוון לאוסף תמונות של מגוון אנשים, שכל אחד מהם מנסה לאתר את מכריו ברשת. ניתן לראות בצירוף מילולי זה שיקוף מעניין לחיבור או לריחוק שבין מערכת החינוך לילדים של היום. מערכת החינוך מחזיקה באדיקות בספר, ואילו הילדים מסתפקים בדפדוף מהיר ובהקלקת עכבר על שלל פרצופים. הימצאותם של ילדים ונוער ברשת האינטרנט בכלל וברשתות חברתיות כדוגמת הפייסבוק בפרט, מזמנת שיח חדש עם מערכת החינוך. להלן אדון בכמה מרכיבים בשיח זה: הפער הדיגיטלי בין הצעירים והמבוגרים, מקומה הרצוי והמצוי של מערכת החינוך בזירה הווירטואלית של הצעירים, ומכאן יועלו סוגיות בהכשרת מורים.

הפער הדיגיטלי בין מבוגרים וצעירים

הפער הדיגיטלי הוא הפער הטכנולוגי בין תרבות הנוער, אשר נולדה לתוך מציאות מרושתת, לבין תרבות המבוגרים, שמציאות זו נכפתה עליה ללא כל הכנה. הצעירים חשים בנוח להתנסות באתרים וביישומים שונים ברשת, בעוד המבוגרים חסרים המיומנות והביטחון לצורכי התנהגות דומה באינטרנט. כך ניתן לחזות בהיפוך תפקידים, שבמסגרתו המבוגר מבקש את עזרת הצעיר בתפעול המחשב או באיתור מידע ברשת. חוסר הביטחון של המבוגר בשימוש במחשב מחד גיסא, והחופשיות חסרת העכבות של הצעיר באינטרנט מאידך גיסא, מולידים לעתים הימנעות מלאכוף נורמות בכל הקשור בגלישה בטוחה, אלימות והתנהגות מתירנית, בשל חוסר המיומנות של אותם מבוגרים אחראים ואי-ידיעתם את השפה (בוניאל-נסים ודאו, 2009). אחת האמירות הנשמעות בפי מבוגרים – הורים כמורים – היא כי לא ניתן למנוע מהילדים את הפעילות ברשת. ואולם אין כל כוונה להביא למניעה, עם זאת יש להבחין בינה לבין הרמת ידיים בייאוש. התהליך החינוכי, שבסיומו ראוי שיתמקד בילדים, צריך להתחיל בהכשרת המבוגרים בשדה החדש. באופן שכזה, הפעילות של מערכת החינוך, מבית ומבית הספר תהיה כזו של מניעה ושל הדרכה ולא של התערבות בשעות משבר. הילדים מלאי ביטחון באופן פועלם ברשת, וחלק מהתנהגותם כמתבגרים הוא פריצת גבולות, התרחקות מהמבוגר האחראי ובחינת זהותם מחדש. כל אלו מתאפשרים באינטרנט – אותה זירה המנוכרת לרבים מהמבוגרים (ברק, 2006). אין פלא אפוא, שכאשר מבוגרים מנסים את דרכם ברשת, הם נתקלים בצעירים חסרי סבלנות המנסים להרחיק אותם ואף ללעוג לניסיונם המקרטע. חוסר סבלנות זה גורם לחלק מהמבוגרים להימנע מלהיכנס אל המרחב המקוון, שבו הם מוצאים את עצמם חסרי ניסיון, ידע וביטחון. משתמע מכך שעליהם להיעזר בחסדי הצעירים – אותם ילדים או תלמידים שבחיי היום-יום הם מובילים אותם ביד רמה. עם זאת, ישנם מבוגרים ה"קופצים למים הווירטואליים" ובוחרים בדרך של הצטרפות לעדר הצעירים עד כדי הימצאות במרחביהם, דיבור בשפתם ויצירת קשר המאתגר את ההגדרה המקובלת בעולם ההפיזי (ממורה בבית הספר לחבר בפייסבוק). אם כן, ניתן לומר כי הפער הדיגיטלי המדובר נדמה כחבל מתוח עד מאוד, אשר לאנשים מסוימים הוא נקרע ולאחרים פעל כקפיץ לקירוב ולצמצום הפער.

מי זה פייסבוק? מה זה פייסבוק? למה פייסבוק?

בשנת 2004 עלתה לרשת האינטרנט הרשת החברתית פייסבוק (www.facebook.com), ועד מהרה היא הפכה לפופולרית. פייסבוק היא רשת חברתית חינמית, המאפשרת שיתוף עם כל מי שמצוי באותה רשת. חברות ברשת מחייבת פתיחת כרטיס שבאמצעותו ניתן לאתר אחרים באותה רשת, בעלי מכנה משותף כלשהו (בדרך כלל היכרות מוקדמת). האתר מעוצב באופן נוח ונגיש לשיתוף מידע עם כל אדם שהמשתמש מעוניין בכך. ככל שבעל כרטיס יציין יותר מידע על אודותיו (שם מלא, מקום מגורים, שם בית הספר, תאריך לידה, השתייכות לתנועת נוער, ועוד) כך ייקל על אחרים לאתרו ולחבור אליו. נוסף על כך מקובל לפרסם תמונות כדי להקל את הזיהוי. בפייסבוק יש מעל ל-500 מיליון משתמשים. בישראל (נכון לפברואר 2010), קיימים 2,452,140 חברים בפייסבוק, בהם 586,620 בני 18-13. האתר מחויב להגן על קטינים המשתמשים בפייסבוק; על פי התקנון, אין לפתוח כרטיס מתחת לגיל 13. האתר מתחייב כי ימחק כל מידע שיימצא על ילדים מתחת לגיל 13. בפועל, המציאות מראה כי ילדים תחת הגיל הזה פותחים כרטיס בפייסבוק כשהם מזייפים את גילם (בוניאל-נסים, 2010).

ישנה תחושה שבכל עת צץ עניין חדש הסוחף את הצעירים לדבר בשפה שנראה שרק הם מבינים. המבוגרים הם בגדר מספקי השירות – אלו אשר רוכשים את המוצר או הנותנים לילדים את האישור לשימוש בו, ומכאן ואילך מצפים ל"שקט תעשייתי". אולם לאור ההתפתחות של מרחבים שונים ברשת, הצעירים זקוקים פחות לאישור המבוגרים. כך נוצר מצב אשר מרחיק עוד יותר את המבוגרים מן הזירה החברתית הווירטואלית של הצעירים. פשוט אין הם מצליחים לעקוב אחר המתחדש. הם מזהים את הצעירים ישובים אל מול המחשב, פולטים גיחוכים, קריאות ואנחות שאין ברור ההקשר שלהן, עד שקורה משהו שהם (המבוגרים) מגדירים כבעייתי (כמו שימוש בשפה לא נאותה, ישיבה ממושכת אל מול המחשב, וכדומה) המניע אותם לפעול – אם בחשיבה ואם בעשייה. החוויה של המבוגרים דומה לזו המתרחשת בעת שיחה בנייד ללא קליטה; שומעים חלקי מילים ואת השאר מנסים לקשר אסוציאטיבית. במצב שכזה ניתן להיווכח בפערים גדולים בגישות כלפי התנהלות הילדים באינטרנט: יש האומרים כי זהו הדור החדש, ואין למבוגרים היכולת להתחבר אליו טכנולוגית; יש אשר יפעלו ביד קשה ויצרו סנקציות של מניעה וענישה; יש אשר יאמרו כי הם סומכים על הילדים; יש אשר יפתרו כל התנהגות באינטרנט באמירה שאין היא ממשית כיוון שמדובר במרחב וירטואלי; ויש אשר יביעו חרדה ותסכול בשל חוסר המיומנות שלהם, המקשה עליהם את הנחיית הילדים ואת חינוכם במרחב הזר.

ההבדל בגישות חודר גם את גבולות בית הספר, כאשר יש צורך בפעולת התערבות. מכאן עולה השאלה, האם על מבוגרים ועל אנשי חינוך להימצא בזירתם של הצעירים כחלק החינוך המוצע? הדינמיקה החברתית המיוחדת, הנוצרת מחוץ לגבולות בית הספר, מחייבת התייחסות, כיוון שהיא באה לידי ביטוי גם בתוך המסגרות הפורמליות. על כן, ישנה חשיבות-על בלמידת המרחב החברתי הווירטואלי של הילדים, משמעותו והשפעותיו. כך ניתן יהיה לחזק התנהגויות בין-אישיות חיוביות או ליצור מודל לכך, וכן להתייחס להתנהגויות הרסניות ופוגעניות. אין משתמע מכך, בהכרח, כי אנשי החינוך יהפכו ל"חברים" של הילדים ברשתות החברתיות, אלא שיהיו מעורבים בשיח על נושאים אלו בהתערבות מניעתית.

רשת הפייסבוק היא דוגמה עכשווית ואקוטית, אולם "הדבר החדש הבא" כבר עומד בפתח, כצפוי ברשת האינטרנט המהירה בחדשנותה. ככל שיקדימו במערכת החינוך לערוך שיח בהקשר להתנהגויות במרחב הווירטואלי, כך יוכלו להתמודד במהירות וביעילות עם כל התפתחות ברשת, שיהיו מעורבים בה ילדים ובני נוער; כך לא יחושו המבוגרים צעד מאחורי הצעירים הבקיאים ברשת; כך יהיו הם מוכנים ויוכלו להוות מודל איתן לעבודה יציבה עם הילדים והנוער וייתפסו ככאלו שניתן לפנות אליהם (בוניאל-נסים, 2010).

מה זאת השפה הזו? איך אתם מדברים?

לרשת כללים משל עצמה. החברים בה הופכים שווי זכויות ומעמד, בעלי שפה ייחודית לגיטימית. אולם, מה קורה כאשר המורה והתלמיד נכנסים לאותו מרחב וירטואלי? רבים מן המבוגרים נזעקים לאופי השפה של הצעירים באינטרנט, ובכלל זה, ברשתות החברתיות כמו פייסבוק. אם תחילה הסתייגו מהקיצורים ("בצפר") ומשגיאות הכתיב, כעת חרדתם נתונה לקללות, לשטחיות. אולם כאשר נכנס המבוגר למרחב זה, עליו להחליט מה מקומו – מבקר שפה, אוכף חוק, מתצפת מרוחק? המפגש של איש החינוך עם ילד במרחב הווירטואלי משנה את הכללים ויש בו ערפול במיוחד אם לא נעשה תיאום ציפיות קודם לכן. ראשית, אין המורים או המבוגרים "חברים" של הילדים, ולגיטימי שלא ידעו הכול על המתרחש ביניהם. נוסף על כך, אם המורה או המבוגר מנהל כרטיס פעיל בפייסבוק, הכולל מידע אישי, כעת הוא הופך זמין לכל הילדים ומייצר מפגש שעשוי להיות מביך עבורו. בכלל, צריך לנסות ולהבין מהי המשמעות בהימצאותו של מורה במרחב הווירטואלי של תלמידיו. האם כעת באחריותו להיות שם לעתים קרובות כדי לדעת מה מתרחש?

ד"ר מירן בוניאל-נסים – חוקרת ומרצה בתחום הפסיכולוגיה של האינטרנט, המכללה האקדמית לחינוך גורדון חיפה ואוניברסיטת חיפה

אתר: http://tinyurl.com/meyranbn דוא"ל:

פייסבוק

מה זה פייסבוק ?

פייסבוק זוהי רשת חברתית. כלומר, אתר שבו נפגשים יחד אנשים רבים ומחליפים חוויות, תמונות, סרטונים. לא לשם עסקים ולא לשם רווח אלא להנאה בלבד. כך התחילה פייסבוק את דרכה, כרשת חברתית. אני זוכרת חברה שהמליצה לי להצטרף כדי להחליף תמונות… "שימי את התמונות של הילדים ואני אכתוב לך כמה הם חמודים" אמרה ההיא ואני גיחכתי ביני לבין עצמי. באופן עקרוני אני בחיים לא אפתח חשבון בפייסבוק. "הפייסבוק כולו שחץ והחצנה" כך חשבתי "ואילו אני, אני אדם איכותי עם עקרונות!…".

והנה שנתיים אחרי אותה שיחה אני חברה נאמנה בפייסבוק מגיבה ומשתפת כמו כולם.

פייסבוק – זהות מקבילה בעולם וירטואלי

במובנים מסוימים הפייסבוק נותן לכל גולש זהות אישית בעולם הווירטואלי, והעולם הווירטואלי הוא עולם שקיים תמיד במקביל לעולם המציאותי ופעמים רבות מתערבב איתו. הציבור הדתי נוטה פעמים רבות למדר את עצמו מאזורים מסוכנים. אך לצערנו ילדנו אינם עושים זאת והעולם אינו הולך בעקבותינו. אם לא נהיה שם נמצא את עצמינו מחוץ למשחק, נבוכים וכועסים.

שימו לב איך כל אתר פשוט יוצר לעצמו "תוסף חברתי" – נקודת ממשק עם הפייסבוק. התוסף הזה הינו מעין תוסף שבו כתוב מספר האנשים שאוהבים את האתר וחברים שלו בפייסבוק. היכנסו לאתר חדשות וראו איך אפשר לשתף כל כתבה בפייסבוק. כלומר לכל אתר יש זהות בפייסבוק. ואם אין לו עדיין, תהיה לו בקרוב.

אתר הפייסבוק מצא את עצמו יוצר מהפכה תקשורתית שקשה לעמוד בקצב שלה. ונדמה שגם לאתר עצמו קשה לעמוד בקצב של המהפכה הזו. מי שמכיר את האתר מבפנים רואה כיצד בכל יום משהו משתנה בו, מתעצב מחדש ומשתכלל כדי להתאים את עצמו לצרכים של הגולש הממוצע.

כפי הנראה הפייסבוק רק יתעצם ויתרחב, ויכיל יותר פונקציות בזהות האישית שהוא יוצר עבור גולשיו. לא ירחק היום ואני אוכל דרך הפייסבוק להיכנס לחשבון הבנק שלי, לקופת חולים, לציונים של הילדים בבית הספר ועוד…

הטעות שעשינו עם הטלוויזיה (וגם לי אין טלוויזיה בבית)

כשאני אומרת "עשינו" אני מתכוונת לציבור הדתי. מידרנו את הטלוויזיה מעולמנו ואפשרנו לתרבות החומרית לנצל את הבמה החשובה הזו אך ורק בשביל עצמה. תארו לכם לו היינו נכונים למאבק על הטלוויזיה כבר בראשית דרכה, לו היינו מחכימים ליצור מסנני ערוצים לטלוויזיה בכבלים? היינו יוצרים ערוצים תורניים, פרסומות סולידיות ומסרים חינוכיים וערכיים… היינו מאפשרים הגבלה של שעות הטלוויזיה לפי התאמה אישית, היינו מאפשרים שליטה לציבור כולו במה שנכנס לסלון ביתו בכל רגע ורגע…

אך הדברים לא כך, והטלוויזיה והתקשורת הם פיל בחנות החרסינה של נפשנו. רבים  מבכים היום את ההשפעה של הטלוויזיה והתקשורת. רבים עוד יותר חוששים לחשוף את ילדיהם לעולם המפתה שמציעה הטלוויזיה מחשש לאיבוד השליטה שם… והכול בצדק. גם בעולם הטלוויזיה עוד יש איך להשפיע ולשנות אך המוכנות להיכנס לתוך עובי הקורה אינה גדולה.

האינטרנט, כולו ציניות ועוקצנות

ובעוד אנחנו נזהרים כל כך עם הטלוויזיה, הולך האינטרנט ופורח בכל בית ובית בחדרי חדרים ועם רמת חסימה נמוכה. לעומת הטלוויזיה, לאינטרנט אנחנו מפרגנים יותר מכיוון שהוא לא נועד רק לבידור אלא בעיקר להעברת מידע. גם אנחנו גם זקנינו גם טפנו גולשים באינטרנט, מי יותר ומי פחות.

אז נכון, רבים מאיתנו מסננים אתרים דרך תוכנות סינון ואנחנו מצליחים להרחיק את האתרים הממש מסוכנים. אבל זה ממש לא הכול.

לדוגמה: כולנו מכירים את תופעת הטוקבקים (או בעברית, המגיבים) אשר לא חוסכים אלו מאלו ציניות ועוקצנות ולעיתים אף יותר מכך: דיבור אנוכי, מתנשא, הטחות האשמה, קללות, פגיעה בזולת ועוד. שלא לדבר על האפשרות לאיים ואף ממש לפגוע דרך דפי האנטרנט. לו היינו נפגשים עם שפה כזו במציאות היינו מתרחקים ומרחיקים את ילדינו, אך באינטרנט אנחנו קוראים את זה, נאנחים וממשיכים הלאה בתקווה שהילד לא יגלוש שם. השפה היא שפת רחוב ונושאי השיחה הם פעמים לא מעטות יצרים שפלים, אלכוהול, וסמים, או לכל הפחות עולמם האישי של סלבריטאים ומערכות היחסים המורכבות שהם נמצאים בהם.

אין באינטרנט משטרה ואין אף אחד שאוסר על אתרים להיפתח. להיפך, התרבות הגלובלית מעודדת מבחר ושפע של אתרים לכל עניין ובכל נושא. וכולנו שם. המון. (חשוב לציין שלאחרונה אתרים גדולים – למשל יוטיוב ופייסבוק – מאפשרים לדווח על תכנים לא ראויים ובחלק מהמקרים הם יוסתרו  חלקית או ימחקו על ידי מנהלי האתר. אפשרות זו נוצרה בעקבות צורך של גולשים לאפשר מוגנות באינטרנט).

דוגמה נוספת: בהקלקה קלה בגוגל קיבלתי אתר שמסביר לגולשים הנוהגים להשתמש בגראס (= סם) כיצד לטשטש את בדיקת הסמים שעלולה לערוך המשטרה או הפנימייה ובית הספר, ובכך להוציא בדיקה נקייה המעידה על חפותו המדומה של המשתמש. האם יש מי שיקבול על אתר כזה? האם יש משטרה שתאסור על פרסום חומר כזה? לא. ואם האתר חסום על ידי רימון, האם זה אומר שלא ניתן להגיע אליו במחשבים של בית הספר? או בבית הקפה במרכז העיר?

איך תורם הפייסבוק להפצת מידע? (ולמה זה מעניין אותי?)

נמשיך עם הדוגמה של האתר הנותן מידע על בדיקת סמים. בתחתית אותה ידיעה ישנו מלבן קטן וכחול שבתוכו רשום "אהבתי" (או "like"). בלחיצה על המלבן הזה אני משתפת את כל חבריי  בפייסבוק בידיעה הזו. אם יש לי 200 חברים, הרי שמיד יכולים אותם 200 איש לקרוא את הכתבה ולהעביר אותה הלאה לחבריהם. וכך מופץ מידע במהירות. איזה מידע היינו רוצים שיעבור בפייסבוק? מידע איכותי, סרטונים איכותיים, עם מסרים ערכיים. האם אנחנו שם כדי לדאוג להעביר מידע כזה?

דמיינו לעצמכם בניין שמסתובבים בו המון נערים ונערות ואין אף מבוגר משמעותי באזור… נורא ואיום. ותארו לכם שיש שם מבוגרים רק שהם מתנהלים לפי החוקים של הנערים או במקרה הטוב מתעלמים מהם… לא הייתם מאפשרים לילדים שלכם להסתובב שם. כך נראה עולם האינטרנט היום, והתפקיד שלנו זה להתחיל להסתובב שם גם במקומות המסוכנים, לראות, לחוש, ולפי מידת הצורך גם להביע דעה. להיות הורים מעורבים באינטרנט כמו שאנחנו בגן המשחקים, כמו שאנחנו בבית הספר וכמו שאנחנו בבית.

מכירים את התחושה כאשר אתם יודעים יותר טוב מההורים שלכם כיצד להפעיל את הפלאפון החדש? מכירים את המבוכה כאשר הבן שלכם יודע יותר טוב מכם להפעיל את הפלאפון שלכם? אם נאפשר לילדים שלנו להכיר את העולם הווירטואלי יותר טוב מאיתנו אנחנו נאפשר לשטח ההפקר הזה לגדול וכך תגדל המבוכה.

איך הפייסבוק יעזור לי להכיר יותר טוב את הבן שלי?

הפייסבוק הוא מקום שבו ניתן לראות חלק נכבד מאוד מעולמם של המתבגרים. הפומביות בפייסבוק היא היתרון של הפייסבוק. הוא גם החיסרון שלו אך אנו צריכים להשכיל ולנצל זאת לטובה. בשימוש נכון נוכל לשוחח עם הילדים שלנו ועם החברים שלהם, לראות תמונות. ניתן לקרוא את התגובות, ואם עושים את הדברים נכון אפשר גם להגיב ולהביע דעה ואז שטח ההפקר כבר לא כל כך מופקר. אין כוונתי לומר שנתחיל להשתמש בפייסבוק כאמצעי בילוש אלא שנתערה בו ונהיה שותפים בו, כך שהמתבגרים יחושו שגם שם יש מבוגר משמעותי שרואה, שאכפת לו ושלא מפחד לראות את השינויים המהירים של העולם ולקחת חלק בהם, שגם שם יש מי שישמור על המוגנות שלהם.

איך לא מתערבים יותר מדי?

נניח והבן שלכם אישר את בקשת החברות שלכם, ואתם כעת יכולים לקרוא את מה שהוא כותב על ה"קיר" בפייסבוק – חשוב מאוד שאתם, ההורים, תחושו את מקומכם ותדעו מתי להגיב ומתי לא להגיב. ניתן לומר שאיכות הקשר עם המתבגר בפייסבוק צריכה להלום את איכות הקשר במציאות. אין להשתמש בפייסבוק כבמה לביקורת כלפי המתבגר (הנער פשוט יפסיק את החברות איתכם וחבל…). עדיף להשתמש כמה שיותר בפייסבוק כצוהר לעולמו של המתבגר, ואם הנער ירגיש מספיק בנוח הרי שהוא גם ישתף אתכם שם.

מילון מתומצת לשימוש פשוט בפייסבוק:

חברים – שלא כמו במציאות בפייסבוק חברים אינם אהוביך אלא כל אדם שאתה מכיר יכול להיות חבר שלך. אתה יכול להציע חברות לאנשים שלמדת איתם לפני שנים בבית הספר היסודי או אלו שגרים איתך בשכנות. ידוע שכל המרבה בחברים הרי הוא משובח. גולש שיש לו 26 חברים הוא גולש מאוד לא פופולארי. לעומת זאת מי שיש לו 260 הוא כבר בהחלט בעניינים…

להציע חברות – לבקש מגולשים בפייסבוק להיות חברים שלך. הם יכולים לאשר את החברות ויכולים להתעלם מבקשתך.

סטאטוס – משפט או שניים שמתארים את מצבך ברגע זה. את הסטאטוס כותבים בתוך מלבן ריק שנמצא בראש הדף. כל החברים יכולים לראות את הסטאטוס שלך.

קיר – מעין לוח מודעות ובו מתרכזות ה"חדשות" כלומר כל דבר שכתבו החברים שלך.

שיתוף – משמעות המושג שיתוף היא חשיפה של תכנים שלך לכל החברים שלך בפייסבוק. למשל, שיתוף של סרטון יעלה את הסרטון בקיר שלך ובכך יאפשר לכל החברים שלך לצפות בו ולהגיב אליו.

"אהבתי" – הגרסה העברית ל"לייק" (ראו בהמשך)

"לייק" – אני יודעת שזה צורם באוזניכם, חובבי העברית, אבל כרגע זה מה שיש לנו… פונקציה חשובה בעולם הווירטואלי היום: לייק או אהבתי. הפופולאריות נמדדת בכמות הלייקים. כמעט לכל דבר שכתוב על הקיר שלי אני יכולה ללחוץ לייק. ככל שהפייסבוק נהיה יותר שימושי הלייקים הוסיפו והופיעו בכל אתר ואתר, למשל תחת כתבה ב ynet יופיע מלבן קטן וכחול ובתוכו המילה לייק באנגלית (או אהבתי בעברית). ברגע שאני לוחצת עליו מופיעה בקיר שלי הודעה חגיגית שאני אוהבת את הכתבה. וכך כל חברי יכולים לקרוא את הכתבה אחרי.

קבוצה – כל חבר בפייסבוק רשאי לפתוח קבוצה ולהזמין לשם חברים. בקבוצה מתעסקים בעניין משותף כלשהו.

דיווח – העברת מידע לאתר על קישור פוגע. תחת כל קישור או תגובה מופיעה האפשרות לדווח להנהלת האתר אשר תחליט אם להסיר את הקישור או התגובה.

לסיכום

הפייסבוק הולך ותופס תאוצה בעולם האינטרנט. הוא הופך ונהיה פופולארי יותר ויותר בקרב צעירים ומבוגרים כאחד. עלינו לדאוג ככל האפשר להפוך את עולם האינטרנט למקום מוגן יותר ונוכל לעשות זאת בעיקר על ידי מעורבות הורית, כלומר: על ידי שנהיה מעורבים באתרים אלו ונרכוש זהות וירטואלית יחד עם התפתחות הרשתות החברתיות.

הפייסבוק הוא אתר מרכזי ביותר היום והוא עוד ימשיך ויתפוס מקום בעולם האינטרנט. ככל שנקדים ונהיה מעורבים בו נוכל להפוך אותו למקום בטוח יותר עבור ילדינו.

הורים ואנשי חינוך שזקוקים לעזרה בנושא יכולים לפנות אליי דרך הפייסבוק.

חופית חוסטקה, מנהלת פנימיה, "איילת השחר" יונתן

המאמר נכתב בסיוע  קבוצת אסטרטג – בניית אתרים.

פייסבוק כמגדל בבל מודרני

לנגד עינינו העולם הולך ונהפך ל"משפחה אחת" המדברת "שפה אחת". הבעיה היא שהמשפחה נראית יותר ויותר אמריקאית. שפתה העיקרית היא אנגלית ותוכני הפנאי שלה מבטאים לעתים קרובות את החלק הרדוד של התרבות המערבית. אין זה מקרה שבכל רחבי העולם נוצרות ריאקציות קרתניות למשפחתיות זו, החל מתרבות הניו-אייג' וכלה בהתעצמות הפונדמנטליזם העולמי המוכנה – בשם "ערכי המשפחה המסורתית" – לפרק את המשפחה הגלובלית (האמריקאית…) גם באמצעי טרור רצחניים.

משפחתיות גלובאלית זו עשויה להביא בכנפיה ברכה רבה, אך היא גם גובה מחירים רבים מכולנו. המחיר היותר מפורסם הוא שחיקת הלאומיות, עת כל גילוי של לאומיות בריאה מוצג אוטומטית כלאומנות פסולה הנתפסת כמי שרומסת את ערכי ההומניזם הקדושים.

ברם, בשורות אלו איני מבקש להצביע על המחירים שגובה המשפחתיות הקוסמופוליטית מהלאום, אלא דווקא מהפרט. השדה שבו נדגים בע"ה את דברינו הוא הפייסבוק, אשר במבט ראשון מאפשר דווקא לכל אחד לטפח את ייחודו ולעצב "דף בית" כרוחו, אך במבט שני הוא מטפח משהו אחר לגמרי, כפי שננסה לבאר.

כשהאינטרנט החל להתאזרח בחיינו, הכלל הראשון שלימדנו את ילדינו היה לא לחשוף פרטים אישיים ולא להשתתף בפורומים או לכתוב תגוביות תוך שימוש בשמם האמתי. לבטח לא לתת פרטים חסויים כמו כתובת, טלפון ושם מוסד הלימודים. המניע להדרכה זו הייתה בטיחותית, והיא שימשה אמצעי הגנה מפני סוטים וגנבים כאחד. אך תוצאת הלוואי שלה הייתה גם שמירה על הפרטיות באשר היא.

והנה, הגיע הפייסבוק וטרף את הקלפים. כדי לפגוש חברים ו"להיות מקובל ואהוב" – חייבים לחשוף כמה שיותר פרטים אישיים. "חייבים" לכתוב בנוסף לשמי האמתי גם את מקום המגורים, את שם בית הספר וכו'. זאת שמא מי ממכריי יחפש "חברים" על ידי הרצת שם בית הספר במנוע החיפוש. הפייסבוק יצר מהפך תפיסתי שכתוצאה ממנו כל המידע האישי שלי, כולל תמונתי, חשוף לעיני העולם כולו. אך זו רק ההתחלה. תרבות הפייסבוק מתבטאת בכתיבה אין-סופית של דברים אישיים המוצגים תדיר לעיני כול: כיצד רבתי עם אימא שלי ש"נורא מעצבנת", מדוע רינת ברוגז עם מיכל, את דעתי על המורה רחל ומשקלה וכן שלל "תובנות" על חיי החברה של חבריי. זאת ועוד, הדבר המרכזי שאני מעלה לעמוד שלי בפייסבוק הן תמונותיי. תמונות שלי מהטיול השנתי, כולל מהשחייה במעיין (עם בגדי ים), תמונות ממסיבת הפיג'מות של כל החברות שלי (לבושות פיג'מה) ועוד. כל זה חשוף (תרתי משמע) כל הזמן לעיני כולם: הבנים, הבנות, סתם נוער משוטט ברשת ועוד. כולם יכולים לקרוא את רגשותיי ואת מחשבותיי, כולל האישיים ביותר, ולצפות בתמונותיי, חלקן לאו דווקא צנועות.

אמנם, אם מתאמצים מאוד ובקיאים ברזי התוכנה, ניתן לבקש ממנה להסתיר את תמונותיי ואת הגיגיי מעיני אלו שלא הוגדרו כחבריי. ברם, רוב מוחלט של צעירינו לא טורחים לעשות כן, ואף אלו שעושים זאת עדיין חושפים את מחשבותיהם ואת רגשותיהם בפני מאות צעירים וצעירות, שחלקם בקושי מוכרים ושאותם אישרו כ"חברים" שלהם. מה שמדהים הוא כי בתחילה, עת שאלתי צעירים מדוע הם תולים לעיני כל העולם את המידע האישי שלהם, הם השיבו ש"אין ברירה", כי אחרת חבריהם לא ימצאו אותם ברשת. אך לאחרונה אני פוגש תשובה אחרת שהולכת בערך כך: "מה יש? זה מה שאני מרגיש או חושב, ואיני מתבייש בכך. מי שרוצה מוזמן לקרוא ולהסתכל". החשיפה האישית שנחשבה בתחילה למציאות של "בדיעבד" נהפכת ל"לכתחילה" ונחשבת נורמטיבית.

במילים אחרות, המשפחתיות הגלובלית החובקת כול באה לביטוי בין השאר באיבוד הפרטיות. אין ערך לטיפוח עולם פנימי ומוצנע של מחשבה ומודעות והכול צריך להיות חשוף קבל עם ועדה. כשהכול מוצג ברשות הרבים, עצם תהליך עיצוב מעשיי והגיגיי מושפע מהאופן שבו הם ייראו בעיני חבריי. נגד עינינו מתפתחת תרבות המשטיחה את האישיות ומחצינה את עולמה הפנימי. בל נתבלבל – הפייסבוק הוא רק דוגמה לתרבות שבה השאיפה של "ונעשה לנו שם" מושגת על ידי חשיפת מחשבותיי ורגשותיי בפרהסיה. מסר זה מוקרן גם דרך מרבית תכניות הריאליטי שבהן המתמודדים מספרים למיליוני צופים את מחשבותיהם הפנימיות ואת דעתם על אישיות חבריהם ומניעיהם הכמוסים. לנו נותר רק לדמיין כיצד צעירים שגדלו בתרבות המטפחת השטחה והחצנה של רגשות ייכנסו בעתיד למערכת זוגית משמעותית האמורה להיות המסד למשפחה האמתית.

לסיכום, התהליך העכשווי של הפיכת העולם כולו ל"משפחה אחת ודברים אחדים" גובה מחיר לא רק מהלאומיות תוך שחיקת ההכרה בזכותה להתקיים, אלא גם מהפרטיות ומהעולם הפנימי שבו אמורה להתבצע עיקר עבודתו האישיותית של האדם. הפיתוחים הטכנולוגיים היוצאים לשוק בימים אלו, כגון יכולתך להציץ בצג הטלפון הנייד ולראות על מפה היכן פיזית נמצא כל אחד מחבריך (מהפייסבוק), ויכולתם לדעת היכן אתה נמצא פיזית, מהווים האצה נוספת של התהליך שעליו דיברנו. ובראי הפרשה: הפייסבוק עצמו לא דומה למגדל בבל ברצון למרוד בה', אך הוא בהחלט דומה לו בטיפוח האשליה של "כולנו משפחה אחת" בה כּוווולם "חברים".

היות שבתהליכים הגלובליים יש גם חיוב, והיות שלא ניתן לבחור את הדור שבו ניוולד, לא כדאי לכלות כוחות בניסיון לשנות את המציאות הטכנולוגית. כדאי וחיוני להשקיע כוחות בהסברת המציאות ומשמעותה לילדינו, ובהכשרתם לחיות חיים פנימיים, מלאי משמעות, עומק ועדינות, בתוך עולם רווי החצנה; לסייע להם להבין כי מימוש הרצון של "ונעשה לנו שם" על ידי חשיפת עולמם הפנימי בכיכר השוק נידון לכישלון, וסופו של דבר יגלה האדם שהוא רק עזב את קדמונו של עולם ושקע בבקעה: "ויהי בנסעם מקדם – וימצאו בקעה…".

הרב יונה גודמן, המנהל החינוכי של מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא, וראש תחום חינוך אמוני במכללת אורות ישראל

אבל אמא, זו זכותו

האירוע הטריד. קבוצה של צעירים, חברי ילדך, בילו בצורה קשה. עם לבוש פרובוקטיבי, שתייה חריפה ועוד. בתחום בינו-ובינה הם התנהגו באופן הסותר לכל אמונותיכם. כהורים טובים, החלטתם לנצל נסיעה משותפת ברכב, כדי ללבן את הסוגיה עם ילדיכם המתבגרים. אך ברגע שהעליתם את הנושא, ילדיך קפצו: " זו זכותם!"; "כל אחד ודרכו!"; "אסור לשפוט!" ועוד.

הסיפור חוזר על עצמו לא פעם. אתה מנסה לפתח דיון ולהביע דעה על תופעה תרבותית שנראית לך פסולה, וילדיך פוסלים את עצם זכותך להביע דעה. כלומר, מותר לך להביע דעה – אך רק לגבי עצמך! בשום פנים לא ביחס לאחרים. מבלי משים, הם נהפכו לתיאורטיקנים פוסט-מודרניים, הנושאים ברמה את הדגל של "חיה ותן לחיות".

נוכח מצב זה, תפקידנו כפול. מצד אחד, אכן לא ראוי לדבר ישירות על הבן של השכנים. מצד שני, הורות בריאה מחייבת לשוחח עם ילדי על תופעות. אבן הראשה של עולמנו הערכי והתורני הוא הידיעה שישנן אמיתות. להורה מותר וחובה לעודד התנהגויות מסוימות ולפסול אחרות.

תפקידנו לזהות את השורש הפוסט-מודרני הבעייתי שבעמדתם ולהתייחס אליו בצורה ישירה וכנה. זכותנו (וחובתנו) לחנך לערכי אמת, של התורה ושל המשפחה. כדאי לדבר לא רק על הנושא הנקודתי, אלא גם על העיקרון: להסביר וללמד שבעולמנו היהודי מותר ואף חובה לחפש את האמת המוחלטת ובע"ה, לחיות לאורה.

הרב יונה גודמן, המנהל החינוכי של מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא, וראש תחום חינוך אמוני במכללת אורות ישראל