תגית: חינוך ושיטות חינוך

משל הענבים והיין

יין לקידוש

שלושה שלבים עוברים על הענבים עד שנראה אותם בכוס הקידוש.

האחד – לאחר קטיפתם מהעץ, הם מאוד נחמדים ומתוקים. אם נביט בהם נהנה מהמראה שלהם, אפשר לאכול כמות נכבדה בלי לחשוב הרבה, "ההשקעה מועטה – ההנאה רגעית"!

השני – הוא השלב שבו לוקחים את הענבים ודורסים אותם, ומניחים אותם בחביות לתקופת הרתיחה, כדי שהסוכר שבהם יהפוך לאלכוהול וליין. בתקופה זו אם נעיף מבט לתוך החביות, נעוות את פנינו, למראה התכולה שנמצאת בהן – בלגן של קליפות וגרעינים בתוך רטיבות המעלה ריח רע שמזכיר ריקבון וסירחון. וכל שכן אם נטעם ממנו, זה ממש יעורר בחילה, ונצטרך לפלוט. "כל הענבים – אינם ראויים לכלום"!

השלישי – זהו השלב שלאחר הרתיחה. אם נביט כעת לתוך החבית, כבר לא נראה את הקליפות והגרעינים (הם שקעו מזמן), רק נראה משקה אדום וצלול, עם ריח משכר של יין טוב וחשוב. אם נלגום ממנו מעט נרגיש מיד את הטעם העמוק בפה, ולאחריו התרוממות הנפש, כמאמר חז"ל במסכת הוריות "חמרא וריחנא פקחין", שהיין מפקח את המוח, וודאי נקדש עליו בליל שבת.  "ההשקעה רבה – ההנאה והתועלת נמשכת וסועדת"!

ויהי היום, ושני אנשים ניגשו אל החבית בשלב השני שלה. האחד לא חכם (בלשון המעטה), כאשר ראה את מה שקרה עם הענבים הנחמדים והמתוקים וכיצד הכל התקלקל, הוא תפס את החבית ורצה להשליכה לזבל. "לפחות שהיא לא תסריח את הבית" הוא אמר. ניגש אליו השני, שהיה חכם, ואחז בידו ואמר "אל תביט אל המראה שלה כרגע, המתן בסבלנות, כי לעולם לא תוכל להגיע אל היין הטוב, אם היא לא תעבור את השלב של הרתיחה והסירחון הזמני".

הנמשל מובן בלא צורך  להאריך.

השלב הראשון – הילדים הם נחמדים ומתוקים, "ההשקעה מועטה (יחסית) – וההנאה שלהם ומהם רגעית".

השלב השלישי – הם מבוגרים, עם ניסיון חיים, עמקות המחשבה וריבוי תועלת במעשים נכונים ושקולים, "ההשקעה רבה – ההנאה והתועלת נמשכת".

השלב השני שבאמצע הוא "גיל ההתבגרות". לא רואים כלום רק בלגן של שטויות וערבוב של רע וטוב יחד.

הבה נהיה כחכם שלא זרק את הכל, אלא המתין בסבלנות, "כי לעולם לא נגיע לבגרות וליין הטוב, בלי לעבור את שלב הרתיחה של גיל ההתבגרות".

יחיאל מ. מושקוביץ, ייעוץ והדרכה לקשיי למידה והתנהגות, ארה"ב

עוד בנושא בלב אבות:

בני הנעורים / דורית שילוח. סקירה תמציתית של ההתנהגויות המאפיינות את גיל ההתבגרות, ולצידן הכוונות חינוכיות.

וידאו: גיל ההתבגרות, תקופת שינויים והתפתחות / אלישע אזר. סיכום תמציתי על תקופת גיל ההתבגרות מתבחינת המתבגר/ת עצמו/ה

תפילת השל"ה הקדוש

תפילה זו נהוג לומר בערב ראש חודש סיון ומנהג אמירתה הוא כפי שהמליץ השל"ה הקדוש, רבי ישעיה הלוי אי"ש הורוויץ.  התפילה חוברה כפי הנראה על ידי רבי שבתי סופר מפרמישליאן.

בתפילה זו אנו מבקשים מבורא עולם למען ילדינו וצאצאינו שילכו בדרך הישר, ויצליחו בלימוד תורה.

תפילה זו טוב לאמרה בכל עת, אולם בפרט בערב ראש חודש סיוון, כדברי השל"ה הקדוש: "ולבי אומר לי שזו שעת רצון לתפילה זו בערב ראש חודש סיוון".

 

אַתָּה הוּא ה´ אֱלֹהֵינוּ עַד שֶׁלֹּא בָרָאתָ הָעוֹלָם, וְאַתָּה הוּא אֱלֹהֵינוּ מִשֶּׁבָּרָאתָ הָעוֹלָם, וּמֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם אַתָּה אֵל. וּבָרָאתָ עוֹלָמְךָ בְּגִין לְהִשְׁתְּמוֹדָעָא אֱלָהוּתָךְ [=כדי שתפורסם מלכותך] בְּאֶמְצָעוּת תּוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה, כְּמו שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, "בְּרֵאשִׁית", בִּשְׁבִיל תּוֹרָה וּבִשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, כִּי הֵם עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהֶם מִכָּל הָאֻמּוֹת, וְנָתַתָּ לָהֶם תּוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה, וְקֵרַבְתָּם לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל.

וְעַל קִיּוּם הָעוֹלָם וְעַל קִיּוּם הַתּוֹרָה בָּא לָנוּ מִמְּךָ ה´ אֱלֹהֵינוּ שְׁנֵי צִוּוּיִים. כָּתַבְתָּ בְּתוֹרָתְךָ "פְּרוּ וּרְבוּ", וְכָתַבְתָּ בְּתוֹרָתְךָ "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם". וְהַכַּוָּנָה בִשְׁתֵּיהֶן אֶחָת, כִּי לֹא לְתֹהוּ בָרָאתָ כִּי אִם לָשֶׁבֶת, וְלִכְבוֹדְךָ בָּרָאתָ יָצַרְתָּ אַף עָשִיתָ, כְּדֵי שֶּׁנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֱצָאֵי כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתֶךָ.

וּבְכֵן אָבוֹא אֵלֶיךָ ה´ מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, וְאַפִּיל תְּחִנָּתִי, וְעֵינַי לְךָ תְלוּיות עַד שֶׁתְּחָנֵּנִי וְתִשְׁמַע תְּפִלָּתִי לְהַזְמִין לִי בָּנִים וּבָנוֹת. וְגַם הֵם יִפְרוּ וְיִרְבּוּ הֵם וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם עַד סוֹף כָּל הדּוֹרוֹת, לְתַכְלִית שֶׁהֵם וַאֲנִי כֻּלָּנוּ יַעַסְקוּ בְּתוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה, לִלְמֹד וּלְלַמֵּד לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂות וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתְךָ בְּאַהֲבָה, וְהָאֵר עֵינֵינוּ בְּתוֹרָתֶךָ וְדַבֵּק לִבֵּנוּ בְּמִצְותֶיךָ לְאַהֲבָה וּלְיִרְאָה אֶת שְׁמֶךָ.

אָבִינוּ אָב הָרַחֲמָן, תֵּן לְכֻלָּנוּ חַיִּים אֲרֻכִּים וּבְרוּכִים, מִי כָמוֹךָ אָב הָרַחֲמִים זוֹכֵר יְצוּרָיו לְחַיִּים בְּרַחֲמִים, זָכְרֵנוּ לְחַיִּים נִצְחִיִּים, כְּמוֹ שֶׁהִתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אָבִינוּ "לוּ [יִשְׁמָעאֵל] יִחְיֶה לְפָנֶיךָ", וּפֵרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, "בְּיִרְאָתֶךָ".

כִּי עַל כֵּן, בָּאתִי לְבַקֵּשׁ וּלְחַנֵן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁיְּהֵא זַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי עַד עוֹלָם זֶרַע כָּשֵׁר. וְאַל יִמָּצֵא בִי וּבְזַרְעִי וּבְזֶרַע זַרְעִי עַד עוֹלָם שׁוּם פְּסוּל וָשֶׁמֶץ, אַךְ שָׁלוֹם וֶאֱמֶת וְטוב וְיָשָׁר בְּעֵינֵי אֱלהִים וּבְעֵינֵי אָדָם, וְיִהְיוּ בַּעֲלֵי תוֹרָה, מָארֵי מִקְרָא, מָארֵי מִשְׁנָה, מָארֵי תַלְמוּד, מָארֵי רָזָא, מָארֵי מִצְוָה, מָארֵי גוֹמְלֵי חֲסָדִים, מָארֵי מִדוֹת תְּרוּמִיּות, וְיַעַבְדוּךָ בְּאַהֲבָה וּבְיִרְאָה פְנִימִית, לֹא יִרְאָה חִיצונִית, וְתֵן לְכָל גְּוִיָּה וּגְּוִיָּה מֵהֶם דֵּי מַחְסוֹרָהּ בְּכָבוֹד, וְתֵן לָהֶם בְּרִיאוּת וְכָבוֹד וָכֹחַ, וְתֶן לָהֶם קוֹמָה וְיֹפִי וְחֵן וָחֶסֶד, וְיִהְיֶה אַהֲבָה וְאַחְוָה וְשָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם, וְתַזְמִין לָהֶם זִוּוּגִים הֲגוּנִים מִזֶּרַע תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, מִזֶּרַע צַדִּיקִים, וְגַם זִוּוּגָם יִהְיוּ כְּמוֹתָם כְּכָל אֲשֶׁר הִתְפַּלַּלְתִּי עֲלֵיהֶם, כִּי זִכָּרוֹן אֶחָד עוֹלֶה לְכָאן וּלְכָאן.

אַתָּה ה´ יוֹדֵעַ כָּל תַּעֲלוּמות, וּלְפָנֶיךָ נִגְלוּ מַצְפּוּנֵי לִבִּי, כִּי כַוָּנָתִי בְּכָל אֵלֶּה לְמַעַן שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ וּלְמַעַן תּוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה, עַל כֵּן עֲנֵנִי ה´ עֲנֵנִי, בַּעֲבוּר הָאָבוֹת הַקְּדוֹשִׁים אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב. וּבִגְלָלָם תּוֹשִׁיעַ בָּנִים לִהְיוֹת הָעֲנָפִים דּוֹמִים לְשָׁרְשָׁם, וּבַעֲבוּר דָּוִד עַבְדְּךָ רֶגֶל רְבִיעִי בַּמֶּרְכָּבָה, הַמְשׁוֹרֵר בְּרוּחַ קָדְשֶׁךָ.

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אַשְׁרֵי כָּל יְרֵא ה´ הַהֹלֵךְ בִּדְרָכָיו: יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תאֹכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ: אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ: הִנֵּה כִי כֵן יְבֹרַךְ גָּבֶר יְרֵא ה´: יְבָרֶכְךָ ה´ מִצִּיּוֹן וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלָיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ: וּרְאֵה בָנִים לְבָנֶיךָ שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל:

אָנָא ה´ שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה יְקֻיַּם בָּנוּ הַפָּסוּק, וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם אָמַר ה´, רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ וּדְבָרַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ, לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ אָמַר ה´ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם:

יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ ה´ צוּרִי וְגוֹאֲלִי:

 

גרסה זו לקוחה מהאתרים כיכר השבת וסידור תפילה

הורות והתבגרות: חינוך חיובי

להאזנה להקלטת התוכנית:


 

 

 

 

 

.
.שושי פלמור - על חינוך חיוביד"ר שושי פלמור, פסיכולוגית מומחית ומדריכה בפסיכולוגיה שיקומית, פסיכולוגית מומחית בפסיכולוגיה רפואית, ומרצה בחוג לחינוך מיוחד במכללת הרצוג
לפינת הרב גודמן: התפיסה היהודית – החינוך החיובי

מצבי משבר

כשם שצריך שניים לטנגו כך צריך שני צדדים למצב משברי במשפחה, הקשור ליחסי הורים ילדים- הצד של ההורים והצד של הילדים. מאמר זה יעסוק הפעם בצד של ההורים.

לצורך העניין, אין זה משנה כרגע אם המצב המשברי הוא על רקע  דתי, חינוכי, לימודי או משפחתי. אין זה משנה האם מדובר על משבר גיל ההתבגרות על כל השלכותיו, או על מצב רוח חולף, אין זה משנה האם מדובר על ילד שהוריד את הכיפה או כזה שהחליט לגדל פאות ולנסוע לאומן, אין זה משנה האם מדובר על ילד שפלט את עצמו מסגרת הלימודים או כזה שהחליט להסתגר באיזו גבעה או ישיבה. אין זה משנה אם זה בן או בת, ואין זה משנה מי התחיל, וגם לא כל כך חשוב כרגע מי צודק.

הדבר היחידי שמשנה כרגע והוא זה שניצב לנגד עינינו – זה שנוצר מצב של משבר, קרע, נתק וניכור.

על הרקע הזה, כמה נקודות ותובנות למחשבה להורים:

א. אל תאשימו את עצמכם

 

– הורים רבים שמגלים לפתע מה קורה לילדיהם, מה הם עושים או לא עושים ובאיזה מצב פיזי או רוחני הם נמצאים- נוטים להאשים את עצמם, ולהתחיל במסכת של חיטוטים עצמיים וחפירות בנפש שכותרתם היא – איפה טעינו? אשמנו בגדנו טעינו תעתענו… הכיוון הזה של האשמה העצמית לא רק שאיננו לוקח את המשפחה לשום מקום חיובי ופרודוקטיבי, אלא גם עלול להוסיף שמן למדורה – על ידי יצירת מתח בין האבא לאימא, החלפת האשמות הדדיות, ויצירת אוירה לא נעימה בבית המשפיעה על שאר בני המשפחה, המוצאים עצמם מעורבים בעל כורחם בסחרחרת האשמות הללו. אין טעם בהאשמה עצמית, מכיוון שלא בהכרח יש קשר בין התנהגות והתנהלות ההורים והבית לבין מה שקרה לילד.  לאף אחד אין תעודת ביטוח. אנחנו רואים ילדים שיצאו מבתים שנתנו להם כל טוב ברוחניות ובגשמיות, אהבה ואמונה- ואף על פי כן קרה מה שקרה. לא תמיד יש את מי להאשים ולא צריך בכלל לחפש אשמים. האשמה איננה מובילה את האדם לאף מקום, אלא אם כן יש הבנה ברורה על התנהלות אישית או משפחתית מסוימת המצריכה תיקון, ואז בודאי שחייבים לתקן. אבל אם המשפחה התנהלה באופן טבעי ונורמטיבי, ולמרות זאת הנשמה של הילד סוחפת אותו לכל מיני מחוזות זרים לבית- לא האשמה עצמית תביא מזור לבעיה הזו.

ב. תמשיכו לחיות

– לא פעם ולא פעמיים נתקלתי בבתים שקרסו והפסיקו לחיות בגלל משבר עם ילד. שמחת החיים הסתלקה מהבית, ויושביו מסתובבים אבלים, מבוישים וחפויי ראש. הבית כולו נכנס לקדרות ועצבות. ואז לא רק שיש בעיה עם הילד- אלא שהבית כולו הופך להיות למוקד של אווירת נכאים. זה שהילד כרגע במקום שבו הוא נמצא- זה קשה וכואב, אבל אסור לתת למצב הזה להשתלט על הבית ועל כל החיים, ולהכניס את כל המציאות למצב של משבר ודיכאון. לא מגיע לילדים האחרים בבית לסבול בגלל שאחד האחים נמצא כרגע במקום שבו הוא נמצא. הם ודאי לא אשמים. עם כל הקושי המובן, יש להשתדל להמשיך את שגרת החיים בבית כפי שהייתה טרום המשבר. שולחן שבת וחג שיהיה כמו שצריך להיות. כך גם שגרת החולין. החום והאהבה צריכים להמשיך לשרור בבית, עם הידיעה שכרגע יש מצב של משבר שכולם מקווים שייפתר ובקרוב. שמחת חיים איננה טכניקה של התמודדות. שמחת חיים היא מהות של בית המשדר בריאות, חוסן, ויכולת התמודדות. אל בית כזה בסופו של יום ירצה המתבגר לחזור ולחסות תחת כנפיו, גם אם בדרך יעשה כמה סיבובים במחוזות זרים.

ג. פרגנו לעצמכם

– הורה שחוק, עייף, פגוע ועצבני, לא יכול לתת מעצמו לאחרים. גם לא לילדיו. הורים רבים עסוקים כל הזמן בלתת ולתת ולתת את הכול לילדים, ושוכחים בדרך גם להטעין את עצמם, גם לחזק את עצמם. לתת לילדים אין פירושו להפסיק לדאוג לעצמך- פיזית ורוחנית. כדי שתוכל לתת- אתה צריך להיות מלא בעצמך. זה לא אגואיזם לפרגן לעצמך. זו לא הורות לא טובה אם במקום לתת כל הזמן רק לילדים אתה נותן גם לעצמך. לצאת לחופש לבד עם האישה- זה לא מותרות. זה צורך חיוני כדי להינפש ולהתחזק. ללכת לחוגים כאלה ואחרים או לפעילויות שמהנות אותך – הרצאות, ספורט, מוזיאונים, ספריה, תחביבים, או כל מה שלא יהיה – כל זה איננו בגדר מותרות אלא בגדר צורך בסיסי של כל אדם לשעות איכות שלו עם עצמו, למען הכיף שלו ושמחת החיים והסיפוק שלו. הורים שלא מפרגנים לעצמם וכל הזמן עסוקים רק בדאגה ונתינה לילד- עלולים למצוא את עצמם במשך השנים כבויים ושחוקים.

לפני טיסה מוקרן במטוס סרט הוראות בטיחות. בסרט נאמר שבזמן חרום יפתחו מסכות חמצן מעל הראשים של הנוסעים. ואז אומר הקריין בסרט הבטיחות כך: "בזמן חירום, אם נמצא לידך ילד, עליך לחבוש קודם כל בעצמך את מסכת החמצן שלך ורק אחר כך תסייע לילד לחבוש את מסכת החמצן שלו". לכאורה זה נוגד את האינסטינקט הראשוני שדוחף אותך לדאוג קודם לילד ורק אחר כך לעצמך, אבל ההוראות וההיגיון אומרים הפוך – בזמן משבר קודם כל תדאג לעצמך שתחיה ותהיה בריא, רק כך תוכל לעזור לילד לצלוח בשלום את המשבר, ולחבר אותו לחמצן שלו – תרתי משמע.

הרב אבי רט, ראש מכון ש"י באונ' בר אילן, וראש מרכז 'קריאת כיוון' לייעוץ והכוונה אישית משפחתית וחינוכית ברמת אביב. 052-4270900

שביל מכוסה פרגולה בתוך גינה - משל לחינוך לעשייה ועיצוב חיי המתחנך

החינוך החיובי

שביל מכוסה פרגולה - החינוך החיובי מוביל לעשייה ועיצוב חיי המתחנך

הנטייה הרגילה בחינוך היא להדגיש את האסור, מפני שהדברים האסורים נראים בעינינו חמורים ביותר. אבל, הקב"ה בציוויו הראשון לאדם הראשון מלמד אותנו שהדרך החיובית היא הראשונה במעלה. "מכל עץ הגן אכול תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו". הקב"ה מתחיל עם המותר. מותר הרבה מאוד: "מכל עץ הגן אכול תאכל". רק אחר כך מוסיף הקב"ה את הלא תעשה.

התוס' (נזיר כח:) אומרים: "חינוך לא שייך אלא להזהירו לעשות ולקיים מצווה, אבל להזהיר מלעבור – אין זה חינוך". לדעתם, לומר לילד מה לא לעשות אינו חינוך. אנחנו חייבים להרחיק את ילדנו מהכביש באזהרות רבות אך אין בכך חינוך.

מדוע הזהירות מאיסורים איננה חינוך? קיימים שני הסברים משלימים:

א. הרב דסלר מבאר שיסוד החינוך הוא להציב שאיפות גבוהות בפני הילד, שמטרתן להוציא מן הכח אל הפועל את עולמו הרוחני הפנימי. "לא תעשה" בא לשמור את האדם מנזקים ומקלקולים, אבל הופעת נשמתו האלוקית הטבועה בו חייבת להיות ב"עשה" (מכתב מאליהו ג).

ב. כלל ברור הוא ש"עשה דוחה לא תעשה". ההיגיון האנושי חושב הפוך מכך. הרי לא תעשה חמור ועונשו גדול, ומדוע לא ידחה הוא את מצוות עשה? מבאר הרמב"ן שמידת עשה היא מידת האהבה ומידת לא תעשה היא מידת היראה, ומידת האהבה גדולה ממידת היראה. אהבה היא הזדהות האדם עם הדבר.

תפקיד החינוך הוא להביא להזדהות בין האדם לדרך חייו. אם יעשה כמי שכפאו שד, מתוך יראה , אין מדובר בחינוך כי אם באילוף המביא למצוות אנשים מלומדה. החינוך למצוות עשה הוא החינוך לעשייה ועיצוב חיי המתחנך.

אמנם, גם באי העשייה יש עשה וחינוך. למשל, לא ללכת רכיל הוא תוצאה של "ואהבת לרעך", לא לאכול נבלות וטרפות נובע מהרצון לטהרת הנפש וכדומה. אלא, שבגילאים הצעירים אין הדברים יכולים להיקלט ברמה נפשית ושכלית כזו.

.

הרב זאב קרוב ז"ל, מרצה בנושא חינוך ילדים, לשעבר ראש הישיבה התיכונית קרני שומרון

עוד עם הרב זאב קרוב בלב אבות:

התמודדות עם משברים בגיל ההתבגרות – איך מתמודדים עם משברים דתיים בגיל ההתבגרות? האם בעיות גיל ההתבגרות הן תופעה של העדן החדש? איך נבין את מה שהנערים עוברים? ומה אפשר לעשות?

"הורות והתבגרות" בנושא: חינוך למצוות בשמחה בגיל ההתבגרות – שאלות מאזינים: הישיבה התיכונית השניאה על בני הבכור את הלימודים. לשלוח את אחיו הקטן לישיבה? איך לחנך את המתבגרים להתפלל בשמחה? האם אפשר לעודד לפעמים תפילה ביחיד במקום תפילה בציבור?

מבחן התוצאה או מבחן הדרך? – על חשיבות החינוך לדרך נכונה ולא לתוצאה

עין טובה על ילדינו  – על החשיבות לדון לכף זכות את ילדינו למרות הקושי שבכך..

גיל חינוך-עד מתי? – עד איזה גיל מותר להורים לחנך את ילדיהם? ומדוע?

בני קנה אייפוד ללא אישור – על אייפוד, אמון וחינוך לעצמאות

לפנים – אסופת מאמרים בענייני חינוך והוראה

לִפְנִים

 

 

תוכן עניינים:

 

לִפְנֵי………………………………………………………………………………………………………….. 11

 

שַעַר הַחִינוּך

 

מילדות ועד שיבה / הרב עדין אבן-ישראל

המשותף לצורות החינוך הנהוגות הוא אידיאל הבגרות: החינוך הוא הקדמה ל'חיים' והזקן מתגעגע ל'חיים'. האידיאל האנושי-יהודי הוא: לחיות את החיים כולם ולמלא את משימת החיים – תיקון הגוף, הנפש והעולם מתוך זיקה מתמדת לאלוקות…………………………………………………. 15

כי עמך מקור חיים – אגרת למחנך / הרב דוב זינגר

המאמר ערוך בשני ראשים. ראשו הראשון מגיע השמימה, ובו טיול בשדה הדימויים העשיר של רבי נחמן מברסלב ושאיבת השראה מהם. השני, כסולם המוצב ארצה, במגרש החינוכי – "ליקוטי עצות" יישומיות לשאלות חינוכיות שאנו נפגשים אתן יום יום……………………………………………… 25

תפקיד המחנך מול אתגרי החינוך שמציב הנוער / הרב פינחס רובינשטיין

המחנך הוא כגנן, שתפקידו לאפשר את הצמיחה של החניך. עליו למצוא את הייחודיות שבכל אחד, לחזק את האהבה כלפיו, ולפתח 'מוחין דגדלות' על מנת לקבל אותו כפי שהוא. מתוך כך ניתן להוביל גם לתיקון המעשה, המתחשב בשורש המשותף לטוב ולמוטב……………………………. 127

חנוך לנער – על פי דרכו של הרב משה פיינשטיין / הרב אברהם אורן

עמל ויגיעה המלווים בענווה, נכונות לקבל אחריות וחוסר החזקת טובה לעצמו, הן מן התכונות הבולטות של הרב משה פיינשטיין בפסיקתו. גם מתוך תשובות הלכתיות ניתן לעמוד על תכונות אופי ומדות טובות שלאורן ניתן לחנך את תלמידינו……………………………………………………… 139

מה שאין ומה שיש בחינוך / איתיאל גלעדי

בעיית יסוד בחינוך היא: מה היחס בין המצב הראשוני של התלמיד למצב אליו שואפים להובילו. שתי דרכים חינוכיות עונות לבעייה: החינוך השיקומי, והחינוך המצליחני; ובהקבלה לדרכים הללו: דרך החסידות הכללית וזו החב"דית. במאמר מוצעת דרך שלישית: שיקום מצליחני………………….. 157

בית ספר לסקרנות / ד"ר דֹב שמחון

קישור מחשבתי בין תחומים מעורר סקרנות טבעית, הנתמכת בממדי אישיות שניתן לעודד. 'פינוי מקום' לסקרנות יכול להביא ללמידה בסגנון שונה. במאמר מוצגת דרך לעידוד הסקרנות הטבעית והיצירתית אצל תלמידים……………………………………………………………………….. 175

 

דַרְכֵי הוֹרָאָה

 

הוראת גמרא עיון ושפת הדור / הרב דניאל גוטנמכר

ישנם שלשה נושאים שעולים מן התלמידים בדורנו ביחס ללימוד העיון: המוכנות לבקר מ'בחוץ'; השאלה 'למה ללמוד גמרא?'; ותחושה של 'מריחת זמן'. התייחסות לנושאים אלו כאל אתגרים, יכולה לגלות ממדים חדשים בלימוד העיון……………………………………………………………….. 197

שימוש בתובנות ספרותיות בלימוד סוגיה בגמרא / הרב דוד ליברמן

המאמר מוקדש להדגמת שילוב בין תובנות ספרותיות מודרניות לבין לימוד סוגיה בגמרא. המגע בין שני התחומים הללו מתסיס ומעשיר, וטעימה ממנו ניתנת באמצעות השלכת המונח הספרותי 'כרונוטופ' על הסוגיה הראשונה במסכת ברכות (ב, א – ג, ב)…………………………………………. 224

דרכי התלמוד והתלמיד / שאול יונתן וינגורט

הצעה ליישום הדרכותיו של רבי יצחק קנפנטון בספרו "דרכי התלמוד" בכתה, ותרגום דבריו לרמה המעשית של עבודה עם תלמידים. מתוך הדברים עולות גם כמה תובנות ביחס ל"דרכי התלמיד", ולהכרה כי גם זוהי תורה ולימוד היא צריכה………………………………………………….. 260

דרכים בלימוד הגמרא בעיון / מיכְל פאלק

הקשיים בלימוד גמרא הם קשיים מובנים בלימוד. במאמר ישנה התייחסות לקשיים במישור ההבנה, וכמה כלים שיכולים לעזור במהלך הלימוד. בחלקו השני של המאמר ישנה סוגיה לדוגמא (השהיה, החזרה והטמנה), בה מיושמים העקרונות מן החלק הראשון………………………………… 285

מעגלי מדרש – על לימוד והוראת מדרשי חז"ל / הרב זאב פרידמן

אפשר להבחין בסיפור הדרשני בשלשה מעגלים עיקריים: סיפור המסגרת, הדרשה, והפרשה המקראית. בחינת המעגלים והשתקפותם זה בזה מעניקה לטקסט עומק נוסף. במאמר נבחנים כמה סיפורים לאור הנחה זו, ובסופו ישנה הצעה ללימוד יצירתי של מדרשים…………………………. 315

 

סוֹבֵב הוֹלֵך הָרוּחַ

 

מפתחים למוליכות רוח / הרב יצחק מנדלבאום

המיפתח הוא הצוהר דרכו אנו פוגשים דברים, ומגלים מוליכות רוח שמתאפשרת דרכם. המיפתחים שיובאו במאמר קשורים לליבה של מוליכות הרוח. הם פותחו על ידי צוות הלמידה של בית המדרש להתחדשות, ומטבעם הם בהתהוות מתמדת………………………………………………….. 335

אימון מוליך רוח במערכות חינוך / עמרם קליימן

במאמר זה ישנה הזמנה להיפתח למרחב חדש, להיחשף לשפה ולכלים חדשים בעשייה החינוכית היום-יומית. נעמוד על הכלים ואמונות היסוד שבבסיס אימון "קלאסי" (Coaching), ומתוך כך על החידוש של אימון מוליך רוח המתפתח בבית המדרש להתחדשות…………………………………. 346

איש הרוח / בן-ציון עובדיה

רבי נחמן מברסלב ראה את הפעולה הפיזית של הריקוד כמבטאת תנועה נפשית–פנימית, שהיא עיקר מעיקרי תפיסותיו. במאמר מוצג הריקוד כביטוי של המתח הרוחני והקיומי, העומד בין הנטייה הנפשית ל'שמרנות' לבין אפשרות חיים דינאמית, מאמינה ופתוחה……………………………. 405

 

 

לקריאת הספר בפורמט PDF:


לפנים – אסופת מאמרים בענייני חינוך והוראה של ישיבת מקור חיים

להיות הורה של נער מתבגר

"חינוך הוא הדרך, האדם המטרה" – ביטוי זה תבע א.ד גורדון ואין לי אלא להסכים איתו ולנסות לבארו.

הקדמה

– קיים הבדל בין מה שחווינו בילדותנו לבין מה שילדנו חווים היום. גם ממבט של בוגר בעשר שנים מגיל ההתבגרות, אני מזהה פער משמעותי.

לכן, תחילה, עלינו להכיר בפער הזה, ולא לנסות להשוות את התבגרות ילדנו היום להתבגרותנו בזמנו.

יתרה מזאת, אנו צריכים להבין את השינוי שהנער עבר – כשהיה ילד, הוא הסתכל עליכם – ההורים – בהערצה: אתה היית "האבא הכי מבין עם הסולם הכי גדול". אך מאז הוא התבגר, והפרספקטיבה שלו השתנתה ואף קיבלה את הפרופורציה הנכונה (או היותר מדויקת), והסולם כבר לא כזה גדול. הנער שבינתיים בגר יודע להגיד "לא" ואף יש לו דעה משלו. אנחנו בתור הורים חייבים להבין את זה ולהתייחס אל הנער בהתאם (דווקא נער, לא ילד).

לאחר הקדמה זו, ננסה להתקדם.

סבלנות

– כדאי שנשכיל ונבין שהמשימה אליה אנו ניגשים, היא משימה ארוכת טווח. קסם לא יקרה. אם ניזכר כי האדם הוא המטרה, אזי עכשיו עלינו למצוא את הדרך החינוכית לכל נער ונער לפי צרכיו ופעולותיו.

דוגמא אישית

– אנו, הדמות ההורית, חייבים להכיר בכך שהאחריות לחינוך בננו מוטלת עלינו, כאשר אנחנו הראשונים לתת להם דוגמא אישית. עלינו לעשות זאת בכל דבר שנדרוש מהם לעשות בעתיד, על זה כבר אמרו חז"ל "נאה דורש ונאה מקיים".

גבולות

– הנער אולי לא שופע אוצר מילים בדיאלוגים הארוכים שאתם מנהלים איתו ("בסדר", "סבבה", "טוב", "יאללה", "ביי"), אבל הוא לא טיפש – הוא קולט טוב מאוד האם אתם עקביים או לא, איפה אתם מציבים גבולות, והאם הגבולות ברורים לכם, ואיפה אתם מזייפים (לפעמים אפילו לגבי עצמכם) בדברים שאתם מחייבים אותו לעשות.

לכן חשוב להיות עקבי לאורך כל הדרך, להגיב מיד ולא לחכות. כמובן שישנם מקרים שבהם צריך לוותר (חריגה מן המקובל) באופן חד פעמי, אבל צריך להיות תמיד "עם היד על הדופק" ולהסביר שכרגע הסכמנו לויתור זה.

חשוב להגדיר גבולות ברורים, ככל שהשטח אפור יותר, הוא מזמין מלחמות על קו הגבול.

חנוך לנער על פי דרכו

– בני הנוער אינם זהים אחד לשני בדרך בה הם מגיבים לכם ויונקים מכם (גם אם מדובר בתאומים…). ברור (אני מקווה…) שלא ניתן לחנך את כולם באותו אופן ובאותה שיטה – זהו לא פס יצור, אלא פסל אומנות הדורש מחשבה ויכולת אישית כלפי כל אחד ואחד בפני עצמו.

נער

– מלשון נערות, שובבות, אך גם מלשון "ניעור". ונער אכן זקוק מידי פעם ל"ניעור". לפעמים צריך לאזור אומץ ולנערו, ולפעמים שצריך להרפות מהניעור. לפעמים – הניעור הוא הכרחי, ולפעמים – דווקא חיבוק. אבל המשותף לכל זה הוא היחס שלנו כלפיו, הוא צריך את זה ומחכה לזה בכליון עיניים.

שיפוטיות וביקורתיות

– לרוב, בגלל שיפוטיות וביקורתיות יתרחק הנער מכם, יפסיק "לספור אותך" ויעשה ההיפך ממה שאת מצפה ממנו. וכל זה בשביל "להכעיס". ממש ככה (למרות שאתה גידלת וחיתלת אותו וכו' וכו').

בדרך כלל כאן מתחילות מלחמות הכוח שאנחנו יודעים לומר איפה הן התחילו, אך לא איפה הן תיגמרנה. עם הרבה צניעות וסבלנות נצליח לקרב חזרה את בנינו, ולא ניתן להם להרגיש מאוימים בסביבתנו. כך הוא גם יהיה מסוגל להבין שאתם צודקים וגם יחזור לכבד ולהעריך אתכם.

כמו בכביש המביא אותנו למחוז חפצנו, כך גם בחינוך – "אל תהיה צודק, תהיה חכם". נכון שהוא לא הכין שיעורים, נכון שהוא לא שטף כלים ונכון שהוא מבלה במחשב את רוב יומו, אבל עדיין עלינו לנהוג בחכמה על מנת שלא תפרוץ מלחמת אל-חזור.

אהבה – תמיכה – יחס

אהבה

– אתם ההורים שלו, אתם גידלתם אותו – תנו לו אהבה כביום היוולדו! לא הרבה השתנה בצרכים הבסיסים שלו, תשתמשו בחיבוק ובמילה הטובה שרק מכם הוא מצפה לקבל. היזהרו לבל תהפכו את האהבה שלכם לדבר שיגרתי וזול, ולא לזייף – תנו את מה שאתם מרגישים באמת. אל תעצרו את עצמכם מלפרגן! הקשר שלכם עם הנער יתעצם משמעותית אם תדעו לפרגן לפחות באותה המידה שבה אתם מוכיחים.

תמיכה

– בנכם/בתכם נמצאים בגילאים שחלים בהם הרבה שינויים – פיזיולוגים ונפשיים (לדוגמא: בבוקר בהיר פתאום, מופיעים להם אורחים לא רצויים על הפנים – ומאד קשה להתאים את כל הבגדים לצבע האדום על הפרצוף…), והם מגיבים בסגירוּת, חוסר חשק לעשות דברים, לצאת מהבית וכו'. כאן הם צריכים תמיכה! מי יכול לתת את התמיכה הזו, אם לא האמא שלהם, זאת שתאהב אותם בכל מצב ולא משנה איך הם נראים כרגע.

יחס

– תנסו להיזכר בשיחה האחרונה שלכם איתו, משהו בסגנון של:

"מה קורה?" – "בסדר"

"מה נשמע?" – "בסדר",

"איך היו הלימודים?" – "משעמם", או "לא עשינו כלום היום" (- לפטפטנים שביניהם),

"יש שיעורים?" – "אח"כ"  (או בגרסה של השקרנים: "לא").

על מנת לשפר את השיחות ביניכם, קחו את היכולת ההורית שלכם עם עוד קצת תושייה, ותחליטו למשל שאוכלים יחד ארוחת צהרים/ ארוחת ערב/ קפה. עדיף אם זה יהיה כל יום, אבל אם זה ממש לא אפשרי אז אפילו שלוש פעמים בשבוע, אבל באופן קבוע.

אפשר להגזים ואפילו להכין יחד את הארוחה… לא תאמינו אלו דלתות יפתחו בפניכם. דברו על נושאים שמעניינים אותם, לא לימודים, לא הכיור הבשרי ואפילו לא הכביסה. תנסו לגשש, יש הרבה דברים שמעניינים את הילדים שלכם.

אם תעשו כך, ייווצר מצב שאתם נמצאים יחד סביב אותו שולחן בין עשר דקות לחצי שעה ביום – האמינו לי שתיווצר שיחה קצת יותר עמוקה מהנזכר לעיל. תופתעו לגלות שהבן שלכם יודע להרכיב משפטים ואף להגיד אותם בקול רם.

הורים יקרים – המשימה איננה פשוטה, אבל כפי שאמר לי פעם אחד המחנכים שלי בישיבה התיכונית בשיעור אמונה "מישהו אמר שקל להיות דתי?!" – אני מאמץ את המשפט להורות ושואל "מישהו אמר שקל להיות הורה?!"

אלעזר שטרן, רכז מרכז שומרון, מחלקת נוער – מתנ"ס שומרון

לוקרים כתומים, חלקם פתוחים - סיפור מרגש על אימון בילדים

מי היה מאמין

הלוקרים בכיתה - סיפור מרגש על אימון בילדים

אף מורֶה לא רצה להיכנס לכיתה הזו. "כיתת המופרעים" קראו לה. הסיוט האמיתי של כל מי שמתיימר לקרוא לעצמו בשם 'מחנך'. רק בחודש האחרון הוחלפו שם שישה כאלו, כשהאחרון לא החזיק מעמד אפילו שיעור אחד. המנהל כבר כמעט הרים ידיים, ובלית ברירה שלח לשם מורָה חדשה, מחליפת מקום, כשהוא כבר יודע שזה רק עניין של זמן עד שגם היא תימלט בוכייה לחדרו ותספר כמה נורא היה שם ושהיא לא מסוגלת יותר… אלא שכאן התרחש הנס. הזמן עובר ושום ציוץ לא נשמע. שבוע שלם מסתיים, ועוד אחד, ושום קולות נפץ, חפצים מעופפים וצעקות לא בוקעים מהחדר הידוע לשמצה. המורה נכנסת ויוצאת ומגיעה והולכת, והכיתה… לומדת. מדהים! המנהל המופתע לא מתאפק ומזמן לחדרו בדחיפות את הקוסמת שהצליחה לאלף את מי שכולם כבר התייאשו מהם. "איך עשית את זה?!" שאל כשעיניו בורקות, ופליאה והערצה שזורים בקולו. המורה הצעירה חייכה בצניעות ואמרה: "תראה, האמת היא שכשנכנסתי אליהם בפעם הראשונה הם לא עשו רושם כל כך חיובי. אבל אז מצאתי במגירת השולחן שלי בכיתה את רשימת שמות התלמידים ולידם את ציוני האיי-קיו שלהם. ומה אני אגיד לך, אדוני המנהל, פשוט התרשמתי. מספרים ממש גבוהים! 125, 126, 127, 130… אמרתי לעצמי 'כנראה הילדים האלו נורא מוכשרים. צריך רק לעזור להם לממש את הפוטנציאל שלהם'. המנהל הסתכל עליה במבט מוזר. על מה היא מדברת, לכל הרוחות? אני מכיר את התלמידים האלו כבר שנים. זה הרי לא יכול להיות. אין מצב. "איפה הרשימה?!", תבע לדעת, "אני רוצה לראות אותה". המורה פתחה את תיקה ושלפה מתוכה דף מלא בשמות ומספרים. למנהל הספיק מבט חטוף כדי לקלוט במה מדובר. "זו לא רשימת ציוני האיי-קיו שלהם", אמר באיטיות כשמבע פניו מהורהר ומחשבות חדשות רצות במוחו, "אלו מספרי הלוֹקֶרִים שלהם…".

במי אלוקים מאמין?

המשפט הראשון שיהודי אומר כשהוא פוקח את עיניו בבוקר מקפל בתוכו בשורה חשובה מאין כמותה. "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך". למרבה הצער, בגלל שהמילים האלו נאמרות לא פעם בשעת בוקר מוקדמת, בעוד שקורי השינה טרם הוסרו והמחשבה איננה צלולה, לא שמים לב לדבר המדהים שיצא הרגע מפינו. 'רבה אמונתך'. של מי? של הקב"ה. ובמי רבה אמונתו? בי. העובדה שקיבלתי את מתנת החיים לעוד יום חדש, שהוענקו לי כוחות וכישרונות כדי לפעול ולעשות, מעידים שריבונו של עולם מאמין בי וסומך עלי. זוהי נקודת הפתיחה שממנה יוצא יהודי אל היום שלו. בלי זה, אי-אפשר לזוז מילימטר קדימה. עם זה, אפשר להפוך את העולם.

המנוע המרכזי

אם הדבר הזה נכון לגבי מבוגרים, הוא משמעותי שבעתיים כשמדובר בילדים. כדי לצאת אל החיים ולהתמודד, כדי למצוא את המקום שלך בחברה ולהעז לפעול ולעשות (ולהיכשל…), ילד חייב מקור של כוח. המקור החשוב ביותר הוא האמון שלו בעצמו. ההכרה ביכולתו וכישרונותיו. הידיעה עד כמה הוא שווה ואהוב. המתנה הגדולה ביותר שהורים יכולים לתת לילדיהם היא ללמד אותם להאמין בעצמם. הדבר הזה הולך ונבנה כבר מהרגע שהילד בא לאוויר העולם ומתקבל באהבה, מסירות וחום על ידי הסובבים אותו, אך בפרט מזמן שהוא מתחיל לקלוט, להבין ולדבר. צריך לנצל כל הזדמנות להעצמה, להדגשה של הנקודות הטובות, ולהתמקדות בצדדים החיוביים. זה לא סותר אמירת ביקורת בעת הצורך, אך גם היא צריכה להיאמר בחכמה, בעיתוי הנכון ובצורה המתאימה, ובעיקר – כשהיא עטופה בהרבה מאוד אמון ואהבה. יש לכל זה חשיבות מיוחדת בעולם מוחצן ופייסבוקי, שמודד אדם בקריטריונים חיצוניים ורדודים, שמוּנַע מהישגיות ואינטרסים ושדורס מבלי להניד עפעף את מי שעומד בדרכו. כדי להיות אדם בעל עוצמה ערכית, מוסרית ויהודית, שחי ופועל בהצלחה בעולם כזה, חייבים לטפח אצל הילד עמוד שידרה יציב ולבנות בתוכו את נקודת האמון העצמי.

מרחב המחיה

אחת החיות המעניינות שחיות בים ליד יפן הוא דג ממשפחת הקרפיונים הנקראים ביפנית "קו". מה שמיוחד בו הוא שאם מגדלים אותו באקווריום הוא גדל לגודל של 5-8 ס"מ. אם מניחים אותו לגדול בבריכה הוא יגיע לאורך של 25- 30 ס"מ. אבל אם שמים אותו לגדול באגם גדול הוא יכול להתפתח ולהגיע עד לגודל של מטר שלם! מרחב המחיה הוא זה שקובע את גודלו של הדג. האם ייתכן שֶמַה שתקף לגבי דגים מסוימים, יהיה נכון גם עבור בני אדם?

הרב יוני לביא, רב אולפנת אמי"ת להבה בקדומים ואולפנית ישורון בפ"ת, מנהל מוקד חברים מקשיבים לנוער והאתר למחנכים מילה טובה, וחבר ותיק בצוות לב אבות.

העולם הדתי של מתבגרים עם ADHD

רק לפני עשור, אם היית מזכיר בפרהסיה את הביטוי ADHD, היו חושבים שאתה מנבל את הפה. כיום, הביטוי נפוץ ומוכר כמו מחלת השפעת בחורף. ובכל זאת, רובם מכירים את ההפרעה בשמה ולא בתוכנה. רובם לא יודעים באמת את המשמעויות של ההפרעה וצורות הביטוי השונות שלה. אך כשיש לך ילד כזה בבית או חמישה בכיתה, ואינך מבין עם מה הם מתמודדים, החיים שלך ושלהם יכולים להיות גיהנום של ממש.

במה שנוגע לעולם המחקר, השדה של הפרעת הקשב רווי במחקרים קליניים, פסיכולוגיים וסוציולוגיים, אך נראה שבעולם הדתי של אנשי הADHD ובמיוחד בקרב המתבגרים הדתיים טרם נאמרה המילה האחרונה.

בשביל ליישר קו בין הקוראים וכדי שההמשך יהיה רלוונטי, נוכל לומר באופן פשוט שהפרעת הקשב היא ההפרעה הנוירולוגית השכיחה ביותר בקרב ילדים (ד"ר בועז רפפורט, מנהל מרפאת "קשר"), ואחד מכל 20 ילדים בעולם המערבי סובל ממנה (ד"ר איריס מנור, מנהלת מרפאת קשב בביה"ח גהה). ההפרעה מורכבת מבעיות בתחום השליטה העצמית: בטווח הקשב, בשליטה בדחפים וברמת הפעילות (ד"ר ראסל בארקלי, מחבר רב המכר "לשלוט בADHD"). בעברית פשוטה, אדם עם הפרעת קשב, ובמיוחד ילדים ומתבגרים, מתקשים להתרכז בדבר החשוב כשמשהו מגרה יותר נמצא ברקע, ומתקשים לחשוב לפני תגובה מילולית או גופנית. ילדים שנמצאים אצלי בתהליך אימון מכירים היטב את המשל של ד"ר האלוול ("הורות יוצאת מן הכלל לADHD") האומר שהמוח של ADHD הוא כמו מכונית מרוץ עם מנוע טורבו אך עם בלמים של אופניים.

האדם הדתי עם ADHD

 

בשורות הבאות ננסה להציג את הקשיים וההתמודדויות היומיומיות של האדם הדתי עם ADHD. זה ודאי נכון שכל אדם באשר הוא מתמודד ומתנסה בניסיונות הללו, אך הכל עניין של מינון ועוצמה. אין ספק שבקרב אנשי הADHD המינונים והעוצמות גבוהים הרבה יותר. אין בדברים הללו כדי לפטור מישהו מקיום מצוות ומדקדוק בהן. אדרבה, דווקא המודעות והצפת הקושי יאפשרו התמודדות והעלאת חלופות לפתרונות אפשריים בדרך העולה בית אל.

כשאנו בוחנים את עולם התורה והמצוות שלנו, הרי שככל מערכת חוקים (ולהבדיל בין הקודש ובין החול), הוא בנוי על דחיית סיפוקים שהיא הדבר הקשה ביותר עבור אדם עם הפרעת קשב ובמיוחד עבור המתבגר שנמצא בשיא תסיסת החיים. בעודנו ילדים למדנו על נטילת ידיים של שחרית לפני שניגשים לארון הצעצועים, לעצור לפני הנגיסה בתפוח או הבמבה ולברך, לדחות את השינה ב3 דקות ולקרוא קריאת שמע על המיטה, לחכות עם הסוכרייה שקיבלנו בליל שבת בבית הכנסת עד אחרי הקידוש, נטילת ידיים לפני הסעודה, לא לקום לפני ברכת המזון ודוגמאות רבות.

כללו של דבר, ברמת קיום המצוות, היהדות דורשת מאתנו לעצור, לחשוב ורק אז לעשות או להימנע מעשייה. גם בעניין כוונת המצוות נפסק ש"מצוות צריכות כוונה", ולמרות שכוונת טעמי המצוות אינה מעכבת, הרי שהכוונה הפשוטה של קיום מצות ה' היא ודאי חובה לכתחילה. אדם שאצלו קיים המודל של "למקומות, רוץ היכון" יתקשה ביותר לקיים זאת.

התבנית הזו קיימת לא רק ברמת הפרקטיקה של המצוות, אלא גם ברמת התודעה והרגש של שומר המצוות. לזכור בכל מצב את "שיוויתי ה' לנגדי תמיד"; "כל מעשיך יהיו לשם שמים"; "בכל דרכיך דעהו" – כמעט בלתי אפשרי כשאתה מוסח וחסר יכולת להפעיל עכבות.

אם נצעד לרגע במסילתו של הרמח"ל הרי שבתחילת פרק ב' כתב: "הנה ענין הזהירות הוא שיהיה האדם נזהר במעשיו ובענייניו, כלומר, מתבונן ומפקח על מעשיו ודרכיו, הטובים הם אם לא…".

המידה הראשונה בספר המוסר הפופולארי ביותר בעולם הישיבות היא מידת הזהירות.  היכולת הזו כל כך בסיסית באדם עד שהרמח"ל רואה בחוסר שימוש בה מטמורפוזה ממדרגת אדם לפחות מבהמה – "והעושה כן (= שאינו נזהר) הנה הוא פחות מהבהמות ומהחיות אשר בטבעם לשמור את עצמם…".  עניינה של המידה הזו הוא לעצור, לחשוב, להתבונן, להיזהר ולתכנן – בדיוק אותם הדברים שהפרעת הקשב מפריעה להם מלקרות בחיים.

ומה עם עולם התשובה? גם אם נוותר לו על ה"אור החדש של התשובה העליונה שמתנוצץ בכל רגע" (אורות התשובה פרק ד, יא), הרי שהתשובה דורשת יכולת גבוהה של משוב עצמי (רפלקציה) וכשהאונה המצחית האחראית על התפקודים הניהוליים מתפקדת בצורה לקויה, כיצד יתרחש תהליך של תשובה?

ומה עם עולמה של התפילה?

 

גם אם נוותר לו על "ולוואי שיתפלל אדם כל היום כולו" (ברכות כא, א), עדיין יש לו כמה שעות לשהות בבית הכנסת במשך השבוע, ולעשות בו את אותם הדברים שללא עבודה רוחנית גדולה הם משעממים ביותר, וכשמשעמם זה ממש כואב לו להישאר באותו המקום. ואם מכריחים אותו בישיבה התיכונית, ללא כל הבנה והדרכה, לעשות דבר כל כך מתסכל מידי יום שלוש פעמים ביום, לא פלא שהאנטגוניזם לתפילה ולמצוות בכלל הולך ומתעצם.

"ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה"

 

– הפרעת הקשב מתעצמת בגיל ההתבגרות ביחד עם תסיסת החיים הטבעית והבריאה. אדם עם הפרעת קשב מצוי כמעט כל הזמן בהקשבה לעצמו, ואינו פתוח וערני לצרכים השונים של הסובבים אותו. הדיבור הפנימי המינימאלי שלו הוא "נעים לי עכשיו או לא?" גם אם אינו סובל מאימפולסיביות והתפרצויות אלימות, פיזיות ומילוליות, הרי שיקשה עליו מאד לאהוב את רעו כשמטבע הדברים ההקשבה שכל כך נצרכת ביחסים בין אישיים סובלת מקצרים רבים ודחופים.

סקרנו את עולם התורה והמצוות מנקודת מבטו של המתבגר עם הפרעת הקשב. ראינו שמתבגר כזה מתקשה במיוחד בשתי החזיתות שמציג לו העולם הדתי: עולם הרגש ועולם המעשה, או במילים אחרות: בחובות הלב ובחובות הגוף. המכנה המשותף של תסמיני הפרעת הקשב הוא חוסר היכולת להפעיל עכבות – לעצור, לחשוב, לדחות סיפוקים, להתבונן, לעשות רפלקציה, לנבא תוצאות ולתכנן – דבר המקשה מאד על הדריכות הנדרשת מאדם השומר תורה ומצוות.

רק במקרים נדירים מתפתחים תסמינים אלו בעקבות תאונה ופגיעות ראש, אך הפרעת הקשב הקלאסית היא מולדת ואורגנית. פירושו של דבר הוא, שהמתבגר אינו מכיר חיים אחרים מעבר לחייו שלו בתוך הפרעת הקשב משום שנולד לתוכה, ומאז זוהי תמונת העולם שלו.

יש כאן "הרמה להנחתה". הנקודות הללו מציפות את הקושי וההתמודדות, ומאפשרות לנו להבין טוב יותר את ההתנהגות של המתבגר החי במחיצתנו. בשורות הבאות, נציע עקרונות מנחים וטיפים מעשיים להורים ומחנכים של מתבגרים עם ADHD. נסקור רשימה של קווים מנחים להורים ומחנכים העוסקים עם מתבגרים שיש להם הפרעת קשב. הרכבת "המשקפיים" הללו תאפשר הבנה וליווי נכונים יותר של המתבגר הבונה את עולמו הרוחני.

א. פער התפתחותי

– מחקרים רבים מצביעים על כך שילדים ומתבגרים עם הפרעת קשב עלולים להימצא בתחתית הנורמה ההכרתית והשיפוטית ואף למטה ממנה. הדבר מתבטא הן בתפיסת המציאות והן בהתנהגות ובקריאת הסימנים החברתיים. למשל, נוכל למצוא אצלם חוסר לקיחת אחריות על עשייה או אי-עשייה והאשמות בלתי פוסקות כלפי הסביבה. הם בדרך כלל הקרבן של החבר שהתחיל, המורה שהגזים והאוטובוס שהקדים. מה שכבר ברור, מה שמוסכם ומצופה מבני גילם בכלל לא ברור להם. לא פלא שילדים ומתבגרים אלו נחשבים בעיני הסובבים אותם לילדותיים מידי. אנו מכירים זאת גם מהעולם של המבוגרים עם הפרעת הקשב, שלעיתים נראה שנשארו תקועים אי שם בגילאי העשרה ברמה ההתנהגותית.

ללא סבלנות ועצבים של ברזל תתקשו מאד להצעיד את המתבגר הזה קדימה. לכן, אם עליכם לגלות כלפיו הבנה, סבלנות וסלחנות ביחס לעניינים שביום יום, קל וחומר שביחס לעולם הדתי עליכם להיות רכים במיוחד. קודם לכל עליכם לחשוב על מערכת ציפיות להתנהגות דתית המותאמת למצבו. כשהקושי גדול, יש להתייעץ עם תלמיד חכם ומורה הוראה על "התאמות" בכל תחום בעולם המצוות. למשל, אם קשה לו מאד בתפילה, יש לדון על אפשרות שיצא להתרענן באמצעה, במיוחד בתפילות ארוכות. לפעמים כדאי גם לבחור בית כנסת מתאים יותר למצבו וליכולותיו. במיוחד בנושא החינוך לתפילה, האיכות חשובה מן הכמות, ודווקא מלחמה על קוצו של יוד תרחיק אותו מהתפילה וגרוע מזה מריבונו של עולם. הבעיה מתחילה כשמוותרים לו מראש ומורידים לו סטנדרטים ללא חשיבה ותכנון, וכך מקבעים את הנכות שלו לדורות. כדי להימנע ממצב זה יש לבנות ביחד איתו מדרג איטי ועקבי לפי יכולת הקיבול שלו, תוך ליווי ומעקב תמידיים כשברקע חיזוקים מוחשיים ומילוליים.

ב. חסך תמידי בתחושת השכר הפנימי (Reward Deficiency Syndrome: RDS)

 

– הוא מרכיב שמלווה באופן קבוע את בעלי הפרעת הקשב. בעקבות מחסור בפיזור הדופמין במוח, יש להם אובססיה לדברים שנותנים להם תחושה טובה, הנאה וסיפוק מידיים. הדופמין מאפשר את הריכוז ובהיעדרו קיימת סריקה מתמדת אחר גירויים היוצרים עניין ומעלים את רמת הדופמין. ילדים ונערים אלו אינם יכולים לסבול שעמום, חזרתיות ופרונטאליות יבשה. הם מתקשים ביותר להחזיק ראש בתהליך ששכרו המוחשי רחוק מן העין ומן הלב.

חשבו בהקשר הזה על תפילה ועל לימוד גמרא עבורם. רבי עקיבא היה מחלק לילדים קליות ואגוזים בתמורה ללימוד התורה שלהם כי אין לילד נורמטיבי אפשרות ללמוד תורה לשמה, וזה נורמאלי לחלוטין. במילים אחרות, אם החיבור והחוויה חשובים בחינוך הדתי שלנו, הרי שבשביל ילדים אלו רק החיבור של הלב אל הדברים יוכל להבטיח את קיומם בהתמדה. יסוד זה דורש מאתנו, הורים ומחנכים, להיות מעין "מרכז קהילתי" במה שנוגע לחוויה שבקיום המצוות ולימוד התורה – מה שדורש מאתנו חשיבה ותכנון תמידיים והרבה חשק וכוח גם בליל שבת כשאנו בבחינת צדיקים "גמורים" לאחר שכה טרחנו לכבודה של שבת.

סיבה נוספת לחסך בשכר הפנימי נעוצה בדימוי העצמי הנמוך של ילדים אלו. כבר כתבנו פעם, שהנזק העיקרי של הפרעת הקשב הוא בחוללות העצמית. ילדים אלו לא מאמינים בעצמם לאחר שנכשלים מידי יום בדברים הפשוטים של החיים. תפקידינו כהורים ומחנכים הוא להרים להם בכל מחיר את הדימוי העצמי ולמנוע כל אפשרות של תחושת כישלון בחיי התורה והמצוות שלהם. נביע שמחה על כל דבר טוב שעשו ולו הקטן ביותר. אם הילד הגיע לבית הכנסת, לקח סידור, ישב במקומו ופתח אותו והתחיל לרחף – נפרגן לו על מה שכן עשה ונעודד אותו להתפלל כפי כוחו, אך בשום אופן לא נשמיע משפטים סרקסטיים כמו "נו, מה יהיה איתך?" או "אתה מחכה לחבדני"ק שיניח לך את התפילין?".

ג. צורך אמיתי בפעילות

 

– מוחם של ילדים עם הפרעת קשב נחשב לרדום מבחינת הפעילות שלו. מחקרים משנות ה-90 הדגימו שריפת גלוקוז מופחתת במוחות אלו. זוהי ההיפראקטיביות שעניינה ליצור עניין ותנועה. גם ילדים עם הפרעת קשב ללא המרכיב התזזיתי – אלו החולמניים – סורקים כל הזמן את הסביבה בחיפוש אחר עניין בים השעמום שמציף אותם. זו הסיבה שהטיפול התרופתי להפרעת הקשב נשען בדרך כלל על תרופות מעוררות. הפרדוקס הוא שלילד היפראקטיבי יש מוח רדום!

במה שנוגע לנושא שלנו, יש להרבות בפעילות היכן שניתן. למשל, למנות את הילד ל"עוזר גבאי" בבית הכנסת. כך ניתן לו פעילות ותזוזה יחד עם תחושת ערך, אחריות וחוויה בבית התפילה. ניתן לחבר את הילד והנער למפעלי חסד בקרבת הבית שיספקו לו פעילות ערכית ושוב תחושת ערך עצמי. אם מדובר בלימוד תורה, יש לאפשר לילד ללמוד בעמידה עם סטנדר בקצה החדר, כך שיוכל לנוע ללא הפרעה לכיתה. ובכלל, כדאי מאד לשאול את הילד מה יוכל לעזור לו ללמוד ולהתפלל טוב יותר. תופתעו לדעת עד כמה הוא מכיר את עצמו!

ד. רגישות יתר

 

– הוא יכול להיות אימפולסיבי והיפראקטיבי בעל מראה מרושל ופרוע עם דיבור בוטה וגס במיוחד, וזו תהיה רק הקליפה החיצונית שלו. עם קצת מאמץ תוכלו לגלות ילד חביב וטוב לב עם רגישות רבה מאד לסביבתו. יש לו כוונות טובות מאד אך לא תמיד מעשיו רצויים. קיים אצלו פער גדול בין המחשבה לביצוע. הראש חושב מהר מאד והתרגום בשטח לוקה בחסר. הוא יעשה הכל עבורך בתנאי שירגיש שאתה אוהב אותו באמת. זהירות! הסנסורים שלו חזקים במיוחד והוא קולט מיד אם אתה אוהב אותו או שאתה אוהב אותו כדי לקרבו לתורה. עם הילדים והנערים שבאים אליי לאימון אני מחפש תמיד את הדמויות האהובות עליהם בבית הספר כדי להעמיק את הקשר ביניהם. המבוגר שיאהב את הילד באמת, יראה את חוזקותיו ויתמיד לצייר לו תמונת עתיד אופטימית – הוא זה שיזכה להיות שותף בהצלחתו.

פן אחר של הרגישות שלו יכול להתבטא בליקוי בוויסות החושי. חשבו רגע על אנשים שמרגישים כל הזמן את התווית והצווארון של החולצה, את הגומי של הגרביים, ריח מסוים ואת תקתוק השעון בחדר. בדקו האם הבריחה המתמדת שלו מהציצית קשורה לעניין זה, וחפשו איתו את סוג הציצית שלא תורגש על גופו. מסיבה זו, גם שינה בסוכה עלולה להיות מאתגרת בשבילו בגלל הריחות מבחוץ, רעש הרוח הנושבת וקולות השכנים בסוכה שממול. נדרשת כאן חשיבה רבה, תכנון מוקדם והטרמה באותם עניינים שמתקשה בהם.

לסיכום,

 

"חנוך לנער על פי דרכו". לכל נער דרך משלו, ועלינו להתאים ולהטעים את משנתנו החינוכית באופן שיוכל לקלוט אותה והכי חשוב לאהוב אותה. ואז כשהיא תהיה דרכו שלו -"גם כי יזקין לא יסור ממנה".

צביקה מור, מאמן הורים ונוער, התמחות באימון ADHD

052-6070954 more-lanoar.co.il

השפעת החברה

שאלה: אני מעוניין לחנך את ילדי לאהבת ישראל, ללמוד, להכיר ולכבד את השונה מאיתנו אך מצד שני מפחד מהשפעה שלילית ורוצה שלילדי תהיה חברה טובה ובריאה. האם ילדים יכולים להתמודד מול מציאות מורכבת? האם ישנם גילאים שחינוך פתוח יכול להתאים יותר?

תשובה: ככלל החינוך המשמעותי הוא החינוך המתנהל בבית.

מה שקורה בבית הינו ללא מחיצות וללא הצגות. בבית רואים הילדים את הוריהם בכל המצבים, לטוב ולמוטב. שם הם חווים את יסודות החיים מתוך החיים ולא מתוך הספר או ההרצאה.

מתוך כך ילד שגדל בבית שיש בו בריאות אמונית – אמונה בבורא עולם ואמונה בילדים, יחסי הורים-ילדים בריאים, שמחת אמת, עין טובה כלפי העולם ובריותיו, לימוד תורה אמיתי וכו' – חי בבריאות ויש לו כוחות רבים וטובים, והבית יהיה תמיד המשענת ומקור הכח שלו.

ילד שגדל באווירה כזו יעמוד ברוח מצויה ושאינה מצויה. גם אם יעמוד במציאות שבה הוא חווה חוויות המנוגדות לנורמה ולחינוך שבבית, המשענת שהבית מעניק לו תישאר תמיד הגורם המרכזי בחייו.

עזיבת דרך ההורים באה על פי רוב לא בגלל שהילד למד לכפור בבורא עולם, אלא בעיקר מפני שמצא מקום שבו הוא מרגיש יותר חם וטוב, יחס שונה וכו'.

כמובן – מי יכול להעיד על ביתו שהוא כזה? זוהי שאלה פנים-ביתית שעל כל משפחה לענות בעצמה. כאן מקומם של ההורים המכירים את נפש ילדם וכוחותיו.

גם אם הבית מהווה מקור לכוחותיו של הנער, אין זו חברת ביטוח שניתן להתעלם מהעובר על הנער. יש להמשיך, באופן טבעי ונורמאלי להיות בקשר, להקשיב, לחוות יחד עם הנער את העובר עליו ובמקביל לבחון מה עובר עליו.

יתכן בהחלט שנגלה קשיים כאלה ואחרים שהנער עובר והוא מתקשה לחבר בין העולמות. כאן בא מקום ההורים כדי לתווך, כדי לשים לב וגם לומר בשלב מסוים "עד כאן".

הרב שלמה וייס, ראש אולפנת "אבן שמואל", ורבה של "בני דרום"