תגית: חינוך ושיטות חינוך

אבל אמא, זו זכותו

האירוע הטריד. קבוצה של צעירים, חברי ילדך, בילו בצורה קשה. עם לבוש פרובוקטיבי, שתייה חריפה ועוד. בתחום בינו-ובינה הם התנהגו באופן הסותר לכל אמונותיכם. כהורים טובים, החלטתם לנצל נסיעה משותפת ברכב, כדי ללבן את הסוגיה עם ילדיכם המתבגרים. אך ברגע שהעליתם את הנושא, ילדיך קפצו: " זו זכותם!"; "כל אחד ודרכו!"; "אסור לשפוט!" ועוד.

הסיפור חוזר על עצמו לא פעם. אתה מנסה לפתח דיון ולהביע דעה על תופעה תרבותית שנראית לך פסולה, וילדיך פוסלים את עצם זכותך להביע דעה. כלומר, מותר לך להביע דעה – אך רק לגבי עצמך! בשום פנים לא ביחס לאחרים. מבלי משים, הם נהפכו לתיאורטיקנים פוסט-מודרניים, הנושאים ברמה את הדגל של "חיה ותן לחיות".

נוכח מצב זה, תפקידנו כפול. מצד אחד, אכן לא ראוי לדבר ישירות על הבן של השכנים. מצד שני, הורות בריאה מחייבת לשוחח עם ילדי על תופעות. אבן הראשה של עולמנו הערכי והתורני הוא הידיעה שישנן אמיתות. להורה מותר וחובה לעודד התנהגויות מסוימות ולפסול אחרות.

תפקידנו לזהות את השורש הפוסט-מודרני הבעייתי שבעמדתם ולהתייחס אליו בצורה ישירה וכנה. זכותנו (וחובתנו) לחנך לערכי אמת, של התורה ושל המשפחה. כדאי לדבר לא רק על הנושא הנקודתי, אלא גם על העיקרון: להסביר וללמד שבעולמנו היהודי מותר ואף חובה לחפש את האמת המוחלטת ובע"ה, לחיות לאורה.

הרב יונה גודמן, המנהל החינוכי של מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא, וראש תחום חינוך אמוני במכללת אורות ישראל

תיאום כוונות

במאמר קודם ביקשנו שתעדכנו אותנו – הצוות החינוכי של בית הספר – בפרטים הגדולים והקטנים, ובאירועים השונים המזדמנים וקורים לילדכם. העידכון בנעשה עם בנכם חשוב לדיאלוג האישי בינינו לבין הילדים היקרים הלומדים עימנו.

הפעם נעסוק בחשיבות המכרעת שיש לשיתוף הערכי בינינו. על מנת שנצליח בעבודתנו החינוכית המשותפת עלינו לדבר בשפה משותפת. רק במידה וההורים ובית הספר "משדרים על אותו גל", וחיים עולם ערכי משותף, רק אז בעז"ה יהיו פירות להשקעתנו בחינוך הילדים.

איננו יכולים לדבר עם הילדים על ערכים כמו פשטוּת, צניעוּת, "השמח בחלקו" וכיוצ"ב, כאשר חגיגת בר המצווה של הילד מתקיימת באולם אירועים נוצץ ומפואר ומוגשות בה מנות העולות סכומי עתק. איננו יכולים לדבר עם בנכם על חשיבות הצניעוּת ומעלתה כאשר הילד חוזר לביתו לאחר הלימודים, יושב מול אינטרנט פרוץ ולא מסונן, ורואה שם תכנים לא ראויים (במקרה הטוב…). לא יהיה אמיתי, ולא יהיה יעיל אם נשוחח על מעלת לימוד התורה וחשיבותה כאשר הוריו משדרים לו להיפך, וכאשר צריך הילד להשתחרר מבית הספר לטובת סידורים אישיים, השיעור הראשון שהוריו יציעו לו יהיה שיעור גמרא, בגלל שאינו חשוב לבגרות…

ללא שיתוף ערכי ומסרים משותפים, אנו מבלבלים את הילד ומביאים אותו במבוכה. הילד שומע מסרים כפולים ובמקרה הטוב "רק" מתבלבל. על מנת להצליח בחינוך צריך שיהיה שיתוף ערכי בין ערכי הבית לערכי המוסד בו הילד לומד. בהצלחה!

הרב ליאור זיו, ר"מ בישיבה תיכונית מדעית במעלה אדומים

מהי סמכות הורית ?

גיל ההתבגרות מתעתע באנשי המקצוע לא פחות מאשר בהורים. רק לפני דור סברו פסיכולוגים שייטיב למתבגר אם הוריו לא יהיו סמכותיים כלפיו: רצוי לאפשר לו להתפתח לבד מבלי להתערב, על מנת שלא לפגוע בצמיחתו האישית. אסור ללחוץ או להתעמת איתו – כך סברו פסיכולוגים ידועי שם. המחקרים הצביעו על כישלון שיטה זו: הנער לא התבגר נפשית ולא הצליח לעצב אישיות מוצקה וברורה. מחקרים נוספים הוכיחו שלעודף החופש היו תוצאות שליליות: עבריינות, קשיי הסתגלות למסגרות ועוד.

ומכאן לקריאה המוּכרת לשקם את הסמכות ההורית. אבל, דגם הסמכות ההורית המתאים לילדינו שונה מזה שהכירו הורינו. כל דור שונה מחבירו, לכן אין טעם להתגעגע ולהתרפק על שיטות החינוך מהדור הקודם. גם אם בחלוף הדורות לא השתנה העיקרון החינוכי, יישומו המעשי מקבל גוון אחר.

סמכות ההורית שלנו שונה מזו של הורינו, ובכל זאת היא סמכות הורית. ראשיתה בהכרה שיש לנו מה לומר לבנינו בגיל ההתבגרות. תפקידנו החינוכי איננו מסתיים כאשר בננו מתחיל לצמוח לגובה וקולו מתעבה. יש לנו מסר חינוכי ברור עבורו, ויש לנו זכות להשמיע אותו ואף לדרוש ממנו לציית לנו. אם כן מה נשתנה? דרכי האכיפה. פחות כוח. יותר רכוּת. חובת הציות איננה עיוורת אלא מנומקת, פותחים בהסבר, מנהלים דו-שיח. בל נטעה: מנהלים דו-שיח עם המתבגר אבל זה לא דו-שיח בין שווים: איננו חברים ואפילו לא יועצים אלא הורים!!

הרב אלישע אבינר, ראש הכולל בישיבת ההסדר במעלה אדומים, ורב קהילה

רעש

לפני עשרים שנה רכשנו בית לא רחוק מפסי רכבת, כיוון שידענו כי תוך שנה תפסיק הרכבת לצפור על המסילה. בימים הראשונים התעוררנו מכל צפירה, אולם לאחר זמן הפסקנו להתעורר. לאחר שנה, משנעלמה הצפירה, הייתי מתעורר תקופה ארוכה בשעות בהן צפרה הרכבת בעבר. למדתי מכך שרעש אינו תלוי ברמת הדציבלים, אלא ביכולת שלנו לעשות סדר במציאות ולקבלה.

הרבה רעש יש בחיים שלנו, אולם הוא אינו נובע ממה שסביבנו אלא מהפער בין ההרגלים, הציפיות וההיגיון שלנו ובין המתרחש בחוץ. תינוק בוכה בבית כנסת אינו גורם רעש כמו מבוגרים המשוחחים בתפילה, כיוון שמילדים איננו מצפים לשקט (וממבוגרים כן!….)

כשיש סדר בחיים, אין רעש, אלא שאנו מתקשים לעשות סדר בחיים. איך אפשר למצוא הגיון בכל הכאוס הניבט ממהומת החיים? לשם כך לימדונו רבותינו כי רק מי שמסוגל לראות מבעד להווה את התמונה הכללית המאירה והטובה, יש סדר בחייו. אם נביט על ילדינו בעין טובה ומתוך מבט בוטח, מצפה ומייחל לעתיד טוב, מעשיהם בהווה לא יהיו "רעש". אם נבין את גיל ההתבגרות, אם נשוחח איתם וננסה להזדהות עם קשייהם, אם ניזכר בזמן בו היינו גם אנו צעירים ונבוכים, יחדלו הקולות הרועשים, ולפתע נראה את המציאות מסודרת בשלשות ובנחת, עקודים, נקודים וברודים (עפ"י אורות הקודש א', עמ'  קפ"ט).

הרב שלמה וילק, רב קהילת "יעל" בשכונת בקעה בירושלים וראש התיכון התורני "דרך אבות" באפרת

פראיירים לא מתים…

לפני שבועות מספר נאלצתי לטפל בבעיה בטלפון סלולרי. חיכיתי, במקרה יחד עם אחד מחשובי הרבנים בציונות הדתית, כשעה וחצי בתור, עד שהגיע תורנו. התיישבתי מול הפקיד עם בתי, והצגנו את הבעיה. באותם רגעים נכנסו שני בחורים צעירים, ניגשו לאחראית המשמרת שעמדתה הייתה בסמוך אלי, ולאחר גילויי חברות הציג אחד מהם מכשיר סלולרי יקר שנשבר וביקש עזרה. הנערה החביבה ערכה מספר שיחות טלפון, ניגשה למחסן והביאה לו טלפון חדש. על הישן רשמה "נשבר בחנות. להחזיר לחברה". שנינו, הרב ואני, יצאנו לדברי בתי פראיירים.

שנים רבות הסברתי לילדי כי אני מקווה שיהיו פראיירים, שידעו לוותר, שלא יחפשו קומבינות ולא יקוו להרוויח כסף קל. שתמיד יהיו ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים, כבניו של אברהם אבינו, בקיצור – פראיירים. שידעו אמנם לעמוד על מה שמגיע להם ומה שהם ראויים לו, אך ידעו כי עדיף לחיות חיים של פראיירים, שעמלים קשה וממתינים בתור ולא מביטים על מה שאחרים משיגים, ויודעים כי פראיירים לא מתים. הם לא מתים כי הם משפיעים ומחנכים, מותירים חותם וזכרם נותר לעד.

חינכתי כך וראיתי עד כמה קשה לקבל זאת ברגע המבחן, כאשר הפראייר מקבל צורה ופנים. זהו רגע המבחן שלנו כהורים. אם נגיב בכעס ונדרוש "צדק", אם לא ניתן דוגמא אישית ונראה כי אנו דבקים בחינוך אותו אנו נותנים, ירד החינוך לטמיון.

הרב שלמה וילק, רב קהילת "יעל" בשכונת בקעה בירושלים וראש התיכון התורני "דרך אבות" באפרת

התורה והתכונה הטבעית

במחקר נפלא שנעשה לאחרונה גילו חוקרים כי תינוקות בני שמונה חודשים שראו הצגת בובות בה אחת הבובות מתנהגת בצורה שלילית, לא רצו לשחק עם הבובה. שוב הוכח שאנו יודעים להבחין בין טוב לרע עוד לפני שחונכנו לכך, והחינוך כולו נועד רק לתת כוח לילד להתמודד עם האתגרים שהחיים מעמידים בפני התחושה הטבעית שלו.

הביטוי הנפלא "תורת חיים" עשוי להפוך למכשול, אם אנו סבורים כי מי שילמד תורה בלבד יקבל כלים מושלמים לחיים ישרים וטובים. יש גם אנשים יראי שמיים ושומרי מצוות המעלימים מיסים, פוגעים בילדים, ונוהגים כאחרון הנבלים. התורה היא תורת חיים, אם אינה מחליפה את החיים אלא מאירה אותם, אם מלמדים ילדים מהם חיי משפחה ומה האתגרים של המשפחה המודרנית, אם מטפלים בקשיים רגשיים של ילדים ואם מחנכים למתן כבוד ולסבלנות.

יתירה מזו, התורה עשויה להזיק למי שמידותיו רעות, או למי שחושב שהתורה מבטלת את מידותיו הטבעיות ואת הגיונו הפנימי. במקרה זה התורה עשויה להפוך לסם מוות, למקור לגאווה ולהתנשאות, והיא רק מעצימה את התכונות השליליות. יש לחזק את הנטייה הטבעית לטוב, לא בעזרת דרשות ופסוקים, ובאותה עת לחנך לחיי תורה משמעותיים המתחברים עם הנטייה הטבעית.

נכון, לא חידשתי דבר, הרי אמרו את זה קודם לפני. רק להזכיר שוב, כמצוות הרמח"ל ב"מסילת ישרים".

הרב שלמה וילק, רב קהילת "יעל" בשכונת בקעה בירושלים וראש התיכון התורני "דרך אבות" באפרת

לא עלינו תלונותיכם

בעולם שלנו למילה 'תלונה' יש כמה הטיות מעניינות, כמו למשל 'זכות הציבור לדעת', 'שקיפות', 'שמירה על הדמוקרטיה' וכו'. אכן יש ערך לתלונה, אולם לא כאשר היא הופכת לתרבות בפני עצמה. אנו חשופים לעולם של תלונות מתמידות על טיב הפוליטיקה, על איכות הכדורגל, על המחירים הגבוהים…, תלונות המחשיכות את האופק ומביאות לציניות.

כמבוגרים אנו מתקשים להתמודד עם התלונות המתמידות ולהבין כי זו טיבה של דמוקרטיה, אולם ילדים ממשיכים להיות שמחים ואינם מניחים לתלונות לדכא את רוחם. אולם נזקן של התלונות הוא בכך שהילדים הופכים לאדישים, הם מתרחקים מאהבת הארץ ומכבוד המלכות בעקבות הוצאת דיבתם רעה השכם והערב, הם מתעלמים ממצוקת החלש והזר משום שהוא מאיים על הכלכלה ועל טהרת המחנה, ומסתגרים לתוך האוזניות שלהם, בעצימת עיניים.

הורים צריכים לפתח מבט אופטימי, חייבים לחנך את הילדים לתת אמון ולקוות ולראות טוב בכל דבר. עלינו לחדול מן המבט הפסימי אותו מביאות התלונות המתמידות. הרי הקב"ה טוב, וגם עולמו. את התלונות יש לומר כדי לחשוף ליקויים ולתקן את המצב, אך לא להפכן למבט העין הקבוע שאינו מביט אל הטוב. סעודות השבת המוקדשות לחידושי פרשת שבוע ולקיטורים על המצב, צריכות לעסוק גם במה שהיה טוב השבוע, בכמה נפלאה הארץ הזו וכמה טובים המורים בבתי הספר של הילדים וכמה הילדים מוצלחים וטובים, וכדאי להתאמץ אפילו ולמצוא משהו טוב בפוליטיקאים.

הרב שלמה וילק, רב קהילת "יעל" בשכונת בקעה בירושלים וראש התיכון התורני "דרך אבות" באפרת

הנוער של היום / הורים – הדור השלישי

" הנוער של היום זה לא מה שהיה פעם ", היא קלישאה הנאמרת בדרך כלל תוך שחרור אנחה עמוקה ועיניים המתכווצות במבט קודר. אלא שבעידן המודרני ראוי לעדכן את המשפט הזה ולומר ש'הנוער של היום הוא לא הנוער של…אתמול'. בעולם שלנו קצב הדברים השתנה לגמרי. הכול צועד מהר יותר. ובדור המיקרוגל לא רק המכשירים הסלולארים משתדרגים ומחליפים את פניהם כל כמה חודשים, אלא גם…האנשים.

לדבר הזה יש משמעות עצומה במישור החינוכי. שיטות, אמירות וגישות שעבדו עלינו לפני עשרים שנה, ואפילו כאלו שפעלו על הילדים הבוגרים שלנו, לא בטוח שיועילו אצל הצעירים יותר.

הדבר הזה לא צריך להביא אותנו לייאוש, אלא רק לדחוף אותנו לשני דברים:

הראשון הוא לפתח את ההקשבה והשיח עם ילדינו כדי שנוכל לקלוט באמת את המקום בו הם נמצאים. מה עובר עליהם, מה סוג ההתמודדויות שהם נמצאים בהן וּלְמָה הם זקוקים מאיתנו.

השני הוא להתחדש בעצמנו. ללמוד, להתעדכן, לנסות להתקדם ולהשתכלל. בתחומים הנפשיים והפנימיים לא פחות מאשר בחיצוניים. לפתח דרכים חדשות כדי להעביר מסרים, ולשם כך אף להשתמש באמצעים הטכנולוגים החדשים הקיימים היום. אבני היסוד מהן בנויה נפש האדם, ועקרונות הבסיס בחינוך – לא השתנו, אך ההתמודדויות של הדור הצעיר והעולם המורכב ומלא הניסיונות שאנחנו חיים בו, מחייבים גם אותנו ההורים לא להישאר מאחור.

הרב יוני לביא, מנהל מוקד חברים מקשיבים לנוער והאתר למחנכים מילה טובה וחבר ותיק בצוות "לב אבות"

פינוק או מחסור?

תחת החופה נהוג לקרוא את הכתובה, שם מזכירים לנו כי חובתו של הבעל לדאוג לכל מחסורה של אשתו. תקנות חכמים שונות הרחיבו את החובה וקבעו כי על ההורים לדאוג גם לרווחת ילדיהם. לדאוג לכסותה של אישה הוא כמובן עניין יחסי – יש מי שתסתפק בכסות פשוטה וזולה ויש מי שתוכל להיות מאושרת רק בכסות מיוחדת ויקרה, או בתכשיט יוקרתי. רבי עקיבא הרי מבטיח לרחל לקנות לה ירושלים של זהב, משמע שראויה הייתה רחל, כמו כל נשותינו, לכבוד מיוחד.

הוא הדין לגבי ילדינו – יש ילדים שדי להם בקב חרובין מערב שבת לערב שבת, ויש המשתוקקים למעדנים מיוחדים, ואנו ההורים איננו מבינים. מדוע צריך מותגים מיוחדים? למה צריך אופניים? שוב בגד חדש? האם אי אפשר להסתדר עם הנעליים הישנות? לנו היה בגד אחד והיינו מאושרים!

כל ההסברים נכונים, אולם הילדים חשופים לעולם של מותרות, ללחצים חברתיים, לצרכים שנולדים חדשות לבקרים, וככל שנלחם בהם, איננו יכולים להתנתק מהם לחלוטין.

הורים צריכים לחנך כי תרבות הצריכה והפרסום נועדו להפכם ל"צרכנים" במקום לבעלי בחירה, שהלחצים החברתיים חשובים רק כדי לעודד התנהגות טובה. אולם יחד עם זה עלינו לכבד את החוש האסתטי של הילדים, לספק חלק מרצונותיהם גם אם הם נראים בעינינו מיותרים, לחדש ולהתחדש יחד עימם. חובה עלינו לספק צרכים רגשיים אלו, כמו שחובה עלינו לעשות זאת איש לרעהו.

הסתפקותנו במועט היא יפה ומשובחת, אולם איננו יכולים לאכוף אותה על הילדים אלא באמצעות חינוך מדורג. ילד איננו צריך להסתגף, גם אם הוריו כאלו. הוא צריך לקבל את מחסורו, והגדרת "מחסורו" תיעשה על ידי חינוך ודוגמא אישית לאורך שנות חינוכו. גלוּ נדיבות, עד כמה שאפשר, במקום להיכנע בסוף.

הרב שלמה וילק, רב קהילת "יעל" בשכונת בקעה בירושלים וראש התיכון התורני "דרך אבות" באפרת

כוס יין כמעט ריק - כשיש תסכול עם חינוך מתבגרים צריך להסתכל בחצי הכוס המלאה

רוב הכוס המלאה

כוס יין ריק - כשיש תסכול עם חינוך מתבגרים צריך להסתכל בחצי הכוס המלאה

חינוך מתבגר/ת איננו מלאכה קלה. לפעמים היא כרוכה בתסכולים רבים. אבל, יש שהתסכולים מיותרים!! לדוגמה: לכל הורה יש ציפיות מבנו. הציפייה העיקרית – שיממש את כל התקוות שתולים בו!! כלומר, שיהיה כדמותם וכצלמם – באמונתו, בהשקפת עולמו, באורחות חייו. זוהי תקווה לגיטימית, ואשרי מי שזוכה לראות את בניו הולכים בדרכיו. אין בזה פגם!! אם הבן דומה להוריו, זה לא מעיד שחינוכו היה כפייתי או סגור, אלא שהוריו הצליחו להאהיב עליו את דרכם האישית, והוא בחר בה מתוך הערכה ואולי אף מתוך הערצה.

אבל, זכות זו איננה נופלת בחלקם של כל ההורים. לעיתים, למרות מאמציהם החינוכיים, בוחר הנער בדרך שונה באורחות חייו ובאמונותיו: הוריו מלומדים, והוא איננו מתעניין בלימודים. הוריו זריזים, והוא קצת בטלן. השקפתו הפוליטית הפוכה, הקפדתו במצוות ובצניעות שונה מזו של הוריו. בקיצור: הוא איננו בדיוק כצלמם וכדמותם.

יש הורים המגיבים בתסכול רב, אכזבתם מבנם שוברת את רוחם. ולמרות מאמציהם לשמור על ערוץ תקשורת פתוח וחם עם בנם, מאפילה האכזבה על היחסים התקינים איתו. הבן חש בכך ומגיב בהתאם…

כל זה מיותר. אלו לא היו ההורים מביטים במה שונה בנם מהם אלא במה הוא דומה להם. לפעמים, למרות דמיון של קרוב ל 99%, האחוז הבודד של שוני צד את עינם, ויחסם לבנם נגזר ממנו. הם מביטים דרכו על בנם, לכן הם מאוכזבים, עצובים, מיואשים, כועסים, ועוד. אלו היו מביטים על רוב הכוס המלאה, במקום על המיעוט החסר, היו גאים בבנם, אוהבים אותו ואהובים עליו, שמחים בו והוא שמח בהם.

הרב אלישע אבינר, מייסד "לב אבות", ראש הכולל בישיבת ההסדר במעלה אדומים, ורב קהילה