שאלה:
האם לתמוך כלכלית בבת או בן בוגרים (בן בוגר צבא) בתקופת לימודיהם האקדמאיים?
א. עצמאות כלכלית
– מוסכם על כל העוסקים בתורת הנפש, שאחד הביטויים המרכזיים של הבגרוּת הוא הפסקת התלוּת הכלכלית בהורים, כלומר: פיתוח היכולת להשיג עצמאות כלכלית. רמז לדבר בהגדרת חז"ל לבן "קטן" ולבן "גדול" (על פי ההלכה, בן "קטן" המוצא מציאה – מציאתו לאביו. בן "גדול" המוצא מציאה – מציאתו לעצמו): "גדול וסמוך על שולחן אביו – זהו קטן. קטן ואינו סמוך על שולחן אביו – זהו גדול" (ב"מ יב ב). כלומר, הגיל איננו קובע אלא הסמיכוּת לשולחן ההורים. כל עוד הבן סמוך על שולחן הוריו ונתמך על ידם מבחינה כלכלית, הוא עדיין מוגדר "קטן", למרות שהוא גדול בגיל.
בעבר הרחוק, בני מצווה (מגיל 13 ואילך) כבר עבדו למחייתם. תמורות תרבותיות, חברתיות וכלכליות, חוללו שינויים בתחום זה והעניקו לילדים מספר שנים נוספות (בדרך כלל עד גילאי 16/18) של חופש מעבודה לטובת לימודים וקניית יידע. בדור האחרון, בזכות השפע והעושר הכלכלי של החברות המתועשות, נתווספו עוד שנים אחדות של חופש מעמל ועבודה. יש הסבורים, שזה פינוק מיותר ומזיק, המשחית את הנפש. פינוק זה מאפשר לבני הנוער לשקוע בבטלה, ואף "להקדיש" שנה/שנתיים מחייהם למסעות ברחבי העולם. אין שום דבר שדוחק בהם לעמוד על רגליהם מבחינה כלכלית. התוצאה היא: התארכות גיל ההתבגרות.
ב. טווח קצר וטווח ארוך
– לאור הנ"ל, האם נכון שלא לתמוך כלכלית בבן בוגר צבא? האם מומלץ לעודד אותו לעבוד ולהתפרנס לבד, כדי לקדם את בגרותו? – מסקנה זו איננה הכרחית. לעיתים, דווקא השיקול לטובת פיתוח עצמאותו הכלכלית של הבן מוביל למסקנה הפוכה: לעוד את הבן להמשיך להישען כלכלית על ההוריו, באופן זמני, עד שזה יהפוך למיותר. הכיצד? על מנת לעמוד על רגליו מבחינה כלכלית חייבים הילדים לרכוש מקצוע. שמירה, ניקוי חדרי מדרגות וחלוקת עיתונים ומיצים בבתים, הם מקור הכנסה מצויין במשך תקופת הלימודים, אבל אינם מבטיחים "פרנסה" לטווח הרחוק. "פרנסה" אפילו מינימאלית תלוייה בלימודים אקדמאיים או בהכשרה מקצועית. לכן, חשוב שהבן ישקיע בלימודיו ויפיק מהם את המיטב. אם הלימודים אינטנסיביים ותובעניים מאוד ואינם מאפשרים להפנות משאבי זמן לטובת עבודות זמניות, מוצדק לדחות את "עידן" העצמאות הכלכלית לכמה שנים. אם ההשתכרות של הבן מעבודה פוגעת בהישגיו הלימודיים, נכון לוותר על אידיאל העצמאות הכלכלית עד לסיום לימודיו. עתה, עליו להתמסר להכשרתו המקצועית.
הדרישה לעצמאות כלכלית, לפעמים איננה באה מההורים אלא דווקא מהבן, המבקש להרגיש עצמאי. הוא מסרב לקבל את התמיכה הכלכלית הנדיבה שמציעים לו הוריו, ובוחר מרצון ללכת לעבוד. היצר הרע של "כאן ועכשיו" דוחק אותו להשיג מיד עצמאות כלכלית, למרות שהיא פוגעת בלימודיו. חשוב להבהיר לו שהשיקול האמיתי איננו ה"כאן" וה"עכשיו" אלא הטווח הארוך. אחד מסימני הבגרוּת הוא היכולת לחשוב לטווח רחוק. ילדים קטנים חושבים רק על התועלת המיידית ומתקשים לערוך תכנון ארוך טווח. אדם בוגר יודע להרים את עיניו ולהביט מרחוק.
ג. בנייה רוחנית מול עצמאות כלכלית
– העצמאות הכלכלית איננה הביטוי היחיד של הבגרות, היא מרכיב אחד בלבד בתוכה. אחד המרכיבים המרכזיים בבגרות הוא גיבוש הזהות ועיצוב האישיות. "קטן" הוא סמוך על שולחן הוריו לא רק מההיבט הכלכלי אלא גם מההיבט הרוחני (האידיאולוגי) והנפשי. בוגר הוא מי שעבר את שלב גיבוש הזהות. זה כולל גם את גיבוש הזהות האמונית (= זהות דתית).
בוגר צבא המרגיש שהוא טרם בנה את התשתית התורנית של אישיותו ומשום כך בוחר ללמוד בישיבה שנה אחת או שנים אחדות אחרי שירותו הצבאי, אף הוא מעצים את בגרותו ומקדם אותה. קידום הבגרות ב"רוח" קודם לקידומה ב"חומר". כלומר: העיצוב הרוחני של האישיות קודם להשגת עצמאות כלכלית. לכן, אם קיימת התנגשות ביניהם – כגון: העבודה משבשת את הלימודים הסדירים בישיבה – הבנייה התורנית של האישיות מכריעה, והשגת העצמאות הכלכלית תידחה.
ד. "סעודה שאיננה מספקת את בעליה"
– סעיף זה נכתב עבור הבנים הבוגרים שמתלבטים האם להיתמך כלכלית על ידי הוריהם. חז"ל (חולין ז ב) מספרים על רבי פנחס בן יאיר שרק לעיתים נדירות אכל אצל אחרים. לא מפני שהוא חשש שיאכילו אותו מאכלים אסורים אלא מפני שחשש שהמארח הוא מאלו ש"רוצה – ואין לו". ברוח דומה פסק הרמב"ם: "חמישה דברים, העושה אותן אין חזקתו לשוב מהן, לפי שהן דברים קלים בעיני רוב האדם, ונמצא חוטא והוא ידמה שאין זה חטא; ואלו הן: (א) האוכל מסעודה שאינה מספקת לבעליה – שזה אבק גזל, והוא מדמה שלא חטא ויאמר 'כלום אכלתי אלא ברשותן?!'" (הל' תשובה ד א). למדנו מכאן שאין לקבל מהזולת אלא אך ורק כאשר איננו מכבידים עליו. אם האירוח מכביד על בעל הבית, למרות שהוא נותן לנו מחפץ לב, עלינו לדחות את טוב לבו. בדומה לזה, אם ההורים אינם אמידים, ההישענות הכלכלית עליהם הוא כעין השתתפות בסעודה שאינה מספקת את בעליה.
אמנם, יש הורים המעניקים סכומי כסף לילדיהם ביד נדיבה גם אם זה דורש מהם להדק את החגורה ולצמצם את הוצאותיהם האישיות. הם אינם רואים בכך ויתור לטובת הזולת אלא ויתור לטובת עצמם. ילדיהם הם הם בשר מבשרם. אבל, כשם שאין פרצופיהם של ההורים שווים, כך אין דעתם בסוגיה זו שווה. יש הורים ששמחים לתמוך בילדיהם הבוגרים, ויש שסבורים שזה איננו חינוכי. יש הורים שהידוק החגורה קל להם ויש שהוא קשה להם. לכן, על הבוגר לבדוק היטב לפני שהוא מקבל תמיכה כלכלית מהוריו. והעיקר: אל יקפיד הבן על הוריו אם אינם תומכים בו, ואל ידון אותם עד שיגיע למקומם.
הרב אלישע אבינר, מייסד "לב אבות", ראש הכולל בישיבת ההסדר במעלה אדומים, ורב קהילה
