"גיל ההתבגרות הוא תקופה של שינויים מהירים", אומר הפתגם, "מגיל 12 עד גיל 18, ההורים מזדקנים בעשרים שנה לפחות…". מי היה מאמין שהילד הקטן והמתוק, זה שציית לכל פקודה והלך בשמחה עם אבא לבית הכנסת, מגלה פתאום ניצני מרדנות. מתחיל לחזור הביתה בשעות מאוחרות (ולהתעורר בבוקר בהתאם…), מוסיקה קולנית בוקעת מחדרו, הלימודים והמחויבות לבית אינם עומדים בראש מעייניו, וגם הבגדים והשער שלו/ה – לא בדיוק תואמים לאופנת מאה שערים האחרונה. "איך זה קרה? איפה טעינו?", מתייסרים ההורים, "כשהיינו בגילו לא חלמנו להתנהג כך!".

לפני הכול – בואו נירגע. מה שקורה לא אומר שהבן השתגע, וגם לא שאתם אשמים במה שעובר עליו. זה לא אישי נגדכם. כל זה הוא חלק מתהליך של חיפוש וגילוי עצמי, ושלבים בגיבוש האישיות ועיצוב הזהות שלו. מה שהילדים צריכים בתקופה המבלבלת הזו יותר מכל הוא אבא ואמא יציבים, חזקים ואוהבים. מחקרים מראים שהשפעת ההורים על עיצוב זהותו ודרכו של הנוער הדתי חזקה יותר מהשפעת המחנכים והחברה הסובבת!

בתקופה סוערת זו יש כמה שאלות יסוד שעלינו לשאול את עצמנו: האם אנו מסוגלים להכיל את המתבגר שלנו גם כשאינו מתנהג בדיוק כפי שהיינו רוצים? האם אנחנו מסוגלים לייצר איתו/ה שיח שלא עוסק רק בשעה שבה הוא חזר הביתה או ב"איך שהיא מתלבשת"? האם אנו מסוגלים למצוא את האיזון בין הצבת גבולות ברורים (אך ריאליים) לבין נתינת מרחב לביטוי האישי ולהתנסות? תשובה נכונה לשאלות אלו תעזור לנו לעבור את התקופה הזו בצורה בריאה וקלה יותר.

הרב יוני לביא, מנהל מוקד חברים מקשיבים לנוער והאתר למחנכים מילה טובה וחבר ותיק בצוות "לב אבות"