שאלה:
בננו, כבן חמש עשרה, לומד בישיבה תיכונית במרחק נסיעה רב מהבית. בגלל המרחק, אין לנו אפשרות לעקוב אחריו. לאחרונה גילינו לתדהמתנו שהוא מעשן וכנראה גם בקשר עם בנות. חשבנו להחזיר אותו הביתה ולשוחח איתו, להזהיר אותו, ואולי גם להעביר אותו למקום לימודים אחר, כדי להרחיק אותו מהחברה הנוכחית. אבל חבל לנו שיעזוב את המוסד, כי הוא תלמיד טוב, וזה יפגע בהתקדמותו. אנו חוששים לשתף את המחנך כי אולי יסלקו אותו מהלימודים. נשמח לקבל עצה.
תשובה:
גיל הנעורים הוא גיל עם קשיים לא מעטים בחינוך. כאשר הנער עומד על דעתו, הוא מגלה את הטוב, אך גם את הרע, בבחינת "עץ הדעת טוב ורע", כלומר, הדעת גורמת להכיר במציאות הרע ולחפוץ בו. אולם, הרצון הזה ניזון מתוך הרגש והדמיון, הסוחפים את הדעת והרצון, וגורמים לנער להימשך למחוזות שליליים. מתוך הכרה זו אפשר לגשת ולבחון את בעיה שהצגתם, שהיא בעיה כללית בדורנו, כאשר הכל פתוח ונגיש לכל נער ונערה.
הנקודה הראשונה אותה הזכרתם היא, הריחוק מהבית, וחוסר האפשרות לעקוב אחרי בנכם. עצם העלאת נתון זה אומרת דרשני. וכי אם היתה לכם אפשרות לעקוב אחריו היתה בכך תקווה? הרי הכל נובע מתוך משיכה של דמיון ורגש. אי אפשר לעצור זאת על ידי שימת כבלים חיצוניים. הכלל הוא, שבכל מקום שיש "שוטרים" יש גם "גנבים", אם היחס לנער המתבגר הוא כאל "גנב" שצריך לעקוב אחריו, זה עצמו מוליד בעיה חינוכית.
זוהי רק הערה על דבריכם, שהרי למעשה לא ניהלתם מעקב אחריו, וטוב שכך. כיוון החשיבה לטיפול בנער בגיל כזה הוא, על פי דברי חכמים "טובה מרדות אחת בליבו של אדם, יותר ממאה מלקויות" (ברכות ז') כלומר, עלינו להשתדל להביא אותו בעצמו למחשבה מחודשת על דרכו, ולתת לו את הכוח להתגבר על הדמיונות. זוהי ה"מרדות בליבו של אדם" מרדות מלשון רידוי והכנעה (רש"י שם). כשאדם עצמו מתמודד עם הכוחות השליליים שבו, הוא לבדו מסוגל להכניע אותם ולהפכם לכוחות טובים. לעומת "מלקות" הבאות מבחוץ ואינן גורמות לשינוי הפנימי. למרות שלעינינו, ההורים, נראה הנער כאילו הוא ילד, הרי הילד הזה כבר מעשן, וקובע לעצמו סדר של התנהלות עצמאית. צעידה עם הנער במסלול כזה, מחייבת מתן אמון רב בכוחותיו, מתוך ידיעה ברורה שיש לו את הכוחות הפנימיים אשר יובילו אותו לדרך הטובה.
כאן, מתגלה קושי אצל הורים, אשר בנוסף להתייחסות העניינית, להצבת מטרה ברורה בשיחה עם הנער, הם קשורים גם ברגשות אל בנם. ולכן, ההדרכות והתגובות שלהם לא תמיד ענייניות. בזה, כמעט ואין הבדל בין הורים להורים, כולם אוהבים את ילדיהם (ב"ה שכך הוא) ולכן הם נוגעים בדבר. משום כך, הייתי מייעץ לכם לפנות דווקא למחנך שלו, ולבדוק יחד איתו, כיצד אפשר להוליך את הנער. מחנך טוב, האוהב את תלמידיו, יכול לפעול עליהם פעולה טובה, ולגרום שיוציאו את כוחותיהם החיוביים אל הפועל.
הנושא הלימודי (ההישגים, הציונים) הוא דווקא שולי ביחס למטרה האמיתית יותר, לסייע לנער לבנות את נפשו באופן נכון. לכן, אל לכם לחשוש מירידה ברמת הלימודים, כרגע זה אינו העיקר.
כאמור, עדיף שמישהוא חיצוני, כדוגמת המחנך או ראש הישיבה הם אשר ישוחחו עם בנכם, ולא מתוך מגמה להענישו על מעשיו, אלא מתוך מגמה לעורר בו כוחות אמיתיים, ובסיוע שלכם כהורים, אשר גם בבואו הביתה תמשיכו איתו את המהלך הזה, אני מאמין שתחלצו אותו מהמשבר והוא יעלה על דרך המלך.
הרב אליקים לבנון, רבה של אלון מורה וראש ישיבת ההסדר
המאמר פורסם בעלון "קוממיות"
