1. "והנה שני אנשים עברים ניצים, ויאמר לרשע למה תכה רעך" (שמות ב, יג)

שאלה לדיון: התערבות במריבה

משה רבנו יוצא אל אחיו, רואה בסבלותם ומתערב בשתי מריבות. לאחר מכן, כשהוא בורח אל מדין הוא שוב מתערב במריבה של בנות יתרו עם הרועים. מה דעתכם, האם אדם צריך להתערב במריבה שאינה שייכת אליו? האם עליו לנסות לפשר בין הצדדים או להביע את דעתו מי צודק? האם הורים צריכים להתערב במריבות שבין ילדיהם?

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

א.הרב שלמה אבינר, טל חרמון עמ' 93-94:

התערבותו של משה רבנו במריבות שראה מעידה על מנהיגות אמיתית. במעשיו אלו סיכן את מעמדו בבית פרעה ואת הסיכוי לרשת את כסאו, אולם הוא לא פעל מתוך אינטרס אישי ומסר את נפשו למען ישראל.

בבית פרעה מלך מצרים צומח מנהיגו של העם, משה רבנו. מה מאפיין אותו כמנהיג? לאחר שגדל ואישיותו נתגבשה יוצא משה רבנו אל אחיו: "וירא בסבלותם". זו אינה הסתכלות מן הצד, אלא "נתן את עיניו וליבו להיות מיצר עמהם" (רש"י). וכשהוא רואה איש מצרי מכה איש עברי מאחיו, הוא מכה וממית את המצרי בלי חשבונות אגואיסטים. משה, הבן המאומץ של בת פרעה, מועמד לרשת את פרעה, להיות מלך מצרים, ולמעשה – שליט העולם כולו (עיין שמות רבה א, כו ועוד). אולם, אין הוא חושב על קידום המעמד האישי שלו, אלא מוסר את נפשו על ישראל. מקור מנהיגותו הוא ההכרה והתחושה של האחווה היסודית… המנהיגות השתלטנית אינה באה למען העם ובשבילו, אלא לצורך עצמה, למען הכוח שבשלטון. המטרה אינה העם, אלא הכיסא. לעומת זאת, המנהיגות האמיתית היא הפקרת האינטרס האישי של המנהיג ומסירות נפשו לציבור. המנהיג הוא עבד לציבור, הוא משמש את הציבור, ואין הציבור משמש לו מנוף לקידומו האישי. מתוך רגש אחריות ודחף פנימי הוא בא לעבוד את ה' ואת ישראל עמו.

ב. נחמה ליבוביץ, עיונים חדשים בספר שמות, עמ' 35:

מה שהניע את משה רבנו להתערב בסכסוכים שאינם שייכים אליו הוא רדיפת הצדק, והרצון להציל עשוק מיד עושקו. התורה מספרת לנו על שני אירועים, אשר במבט ראשון נראה כי אולי מעשיו נבעו ממניעים אינטרסנטים, ואז בא המקרה השלישי ומעיד גם על הראשונים.

מכל מעשיו של משה בימי ילדותו ובחרותו לא מסופרים לנו אלא שלושה מקרים בלבד, שלושה מעשים שעשה: שלוש פעמים הוא מתערב בסכסוכים, שלוש פעמים הוא מציל עשוק מיד עושק, והסכסוכים האלה כל אחד מהם מייצג ארכיטיפוס:

הראשון: סכסוך בין עברי לבן נכר.

השני: סכסוך בין עברי לעברי.

השלישי: סכסוך בין בן נכר לבן נכר –

ובשלושתם מתייצב משה לימין הצדק…

והנה אילו סופר לנו רק מקרה ראשון, היינו מפקפקים: שמא אין זו דרישת הצדק הדוחפת אותו למעשיו, אלא רגש אחווה לבני עמו בלבד, שנאת הזר העושק את עמו.

ואילו סופר לנו גם המקרה השני, עדיין היה מקום לפקפק ולטעון: שמא אין דוחפת אותו אלא גאווה לאומית, התרתחות של מי שאינו רוצה לראות כיעור בתוך עמו?

והנה בא המקרה השלישי, וכאן העושק וגם העשוק זרים לו, לא אחים ולא רעים, ואף לא שכנים שגדל ביניהם. ואף על פי כן, בראותו עוול, קם ועשה מעשה והתייצב לימין הנרדף…

והנה משה רבנו בהתערבו על ריב לא לו, בראשונה ובשנייה, אולי חשב שיש שכר לפעולתו, שיש הכרת טובה בין אחיו, שיהיה פרי לעמלו. אבל הוא נוכח, ששכרו מבפנים, מצד אחיו, חוצפה וגסות רוח, ("מי שמך") ומצד פרעה רדיפות וסכנת מוות ("וישמע פרעה ויבקש המיתו"). שכרו היחידי – שעליו לברוח מגלות לגלות אחרת… ומהו המעשה הראשון אשר יעשה לאחר בריחתו בגלל הגנתו על החלש? בראותו עושק ועוול אין הוא אומר כתוהה על הראשונות: "עתה חכמתי, לא אעשה עוד", אלא הוא קם ומציל עשוק מיד עושק.

ג. אבות דרבי נתן פרק יב, ג:

אצל אהרן הכוח המניע להתערבות במריבות היה רדיפת השלום. הוא הצליח להביא את הצדדים לפשרה על ידי שכנוע כל אחד מן הצדדים כי הצד השני מתחרט על מעשיו ומעוניין להשלים.

אוהב שלום כיצד? מלמד שיהא אדם אוהב שלום בישראל בין כל אחד ואחד כדרך שהיה אהרן אוהב שלום בין כל אחד ואחד… שני בני אדם שעשו מריבה זה עם זה הלך אהרן וישב אצל אחד מהם. אמר לו: "בני, ראה חברך מה הוא אומר, מטרף את ליבו וקורע את בגדיו, אומר אוי לי, היאך אשא את עיני ואראה את חברי. בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו." הוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה מליבו. והולך אהרן ויושב אצל האחר ואומר לו: "בני, ראה חברך מה הוא אומר, מטרף את ליבו וקורע את בגדיו ואומר אוי לי, היאך אשא את עיני ואראה את חברי. בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו." הוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה מליבו. וכשנפגשו זה בזה גיפפו ונשקו זה לזה. לכך נאמר (במדבר כ) ויבכו את אהרן שלושים יום כל בית ישראל.

ד. ילקוט שמעוני חלק ב, תתקסא:

המתערב במריבה שאינה שייכת אליו עלול להיפגע בעצמו. כך קרה לבלק בן ציפור אשר בא להילחם בישראל בגלל שהרגו את סיחון מלך האמורי ואת עוג מלך הבשן.

"מחזיק באוזני כלב, עובר מתעבר על ריב לא לו" (משלי כו, יז)

רש"י: העובר להתעבר על ריב לא לו, הרי הוא כאוחז באזני כלב הגורם שישכנו על חינם.

ובמדרש: משל לזאב, שבא וחטף גדי מן הצאן, והיה שם כלב של קדרין. יצא והיה מנבח בו ומריב עמו, אמר לו זאב: אתה כלב של קדרין, שמא נטלתי משלכם כלום? נטלתי אלא מעדרו של רועה, למה אתה תריב עימי, כך בלק בא על ישראל על שהרגו סיחון ועוג.

2. "הלא אהרן אחיך הלוי, ידעתי כי דבר ידבר הוא, וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בליבו" (שמות ד, יד)

רש"י: וראך ושמח בליבו. לא כשאתה סבור שיהא מקפיד עליך שאתה עולה לגדולה. ומשם זכה אהרן לעדי החושן הנתון על הלב.

שאלה לדיון: התמודדות עם קנאה

משה חושש מקנאתו של אהרן בשליחות שהוטלה עליו, והקדוש ברוך הוא מרגיע אותו ואומר כי אהרן שמח בגדולתו של אחיו הצעיר. מהי הדרך להתמודד עם רגשות קנאה העולים בליבנו? כיצד ניתן להגיע למעלתו של אהרן אשר מצליח לשמוח בגדולתו של משה?

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

א. ר' אברהם בן עזרא, "לא תחמוד" (שמות כ, יד):

הדרך להתמודד עם הקנאה ולשמוח בחלקנו היא על ידי ההפנמה כי הקדוש ברוך הוא מחלק לכל אחד ואחד את הדבר המתאים והמדויק עבורו. מה שקיבל החבר אינו הדבר הנכון והמדויק עבורי.

אנשים רבים יתמהו על זאת המצווה, איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בליבו כל מה שהוא נחמד בעיניו. ועתה אתן לך משל. דע, כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה, והוא ראה בת מלך שהיא יפה, לא יחמוד אותה בלבו שישכב עימה, כי ידע כי זה לא יתכן… כאשר אין אדם מתאווה לשכב עם אימו, אף על פי שהיא יפה, כי הרגילוהו מנעוריו לדעת שהיא אסורה לו. ככה כל משכיל צריך שידע, כי אישה יפה או ממון לא ימצאנו אדם בעבור חכמתו ודעתו, רק כאשר חלק לו ה'… ובעבור זה המשכיל לא יתאווה ולא יחמוד, ואחר שידע שאשת רעהו אסרה ה' לו, יותר היא נשגבה בעיניו מבת מלך בלב הכפרי, על כן הוא ישמח בחלקו ולא ישים אל ליבו לחמוד ולהתאוות דבר שאינו שלו, כי ידע שה' לא רצה לתת לו…

ב. הראי"ה קוק, אורות הקודש ג, רכא:

הנטייה לחפש את אוצרות חיינו בעולמותיהם של אחרים אינה טובה. עלינו לדעת ולהפנים כי בתוכנו קיים האוצר. האדם נקרא לעבוד את ה' על פי האופי המיוחד שלו ולהתרכז בעולמותיו הפנימיים.

כל אדם צריך לדעת, שקרוי הוא לעבוד על פי אופן ההכרה וההרגשה המיוחד שלו, על פי שורש נשמתו, ובעולם זה, הכולל עולמים אין ספורות, ימצא את אוצר חייו. אל יבלבלוהו תוכנים שוטפים אל תוכו מעולמות זרים, שאינו קולטם כהוגן, שאינו מוכשר לאגם יפה בצרור החיים שלו. אלה העולמות ימצאו תיקונם במקומם, אצל המסוגלים לבניינם ושכלולם. אבל הוא צריך לרכז את חייו בעולמותיו הוא, בעולמות הפנימיים שלו, שהם לו מלאים כל ומקיפים את כל. חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם.

ג. הרב פנחס רובינשטיין, "לפנים" עמ' 127:

לכל אדם מישראל יש אות בתורה, תפקיד שונה, "תיקון" מסוים שהוא צריך להוציא לפועל בעולם. כך צריך האדם לראות את עצמו ואת זולתו, את אשתו וילדיו, וכל אדם באשר הוא.

הדרכתו של שלמה המלך: חנוך לנער על פי דרכו (משלי כב, ו), היא ההדרכה היסודית ביותר בחינוך. דרכו של כל ילד היא מיוחדת, נשמתו של כל אדם היא ייחודית, ולכן לכל אדם מישראל יש אות משלו בתורה. מתוך כך אנו מבינים, שלכל אדם יש תפקיד שונה. כל אחד צריך להוציא לפועל "תיקון" מסוים בעולם, ומבריאת אדם הראשון עד הרגע שבו נולד אותו אדם לא היה מי שיעשה את העבודה והתיקון, שהוא ורק הוא יכול לעשות…

כך צריך האדם לראות את עצמו ואת זולתו, את אשתו וילדיו, וכל אדם באשר הוא. אם נבין שכל אדם הוא גילוי נוסף של צלם האלוקים האין סופי, נוכל לגשת לכל אחד עם הרבה כבוד והערכה על חלקו המיוחד בתורה, על תפקידו בעולמו של הקב"ה.

רבי צדוק הכהן מלובלין זצ"ל מגדיר ייחודיות זו בצורה מעניינת:

אבל באמת כל אחד מישראל הוא מדוגל בדבר אחד על כל ישראל, ובדבר זה הוא בחינת מלך על כל ישראל.. וכל אחד יש לו דבר אחד, שבזה הוא נכתר בכתר על כל ישראל (פרי צדיק ח"ב עמ' 117)

שאלה פותחת: הרגלים

"של נעליך מעל רגליך" (שמות ג, ה) – של מנעוליך מעל הרגליך (דרשה חסידית)

לפעמים אנחנו "נעולים" על הרגל כלשהו ולא מצליחים להשתחרר ממנו. אילו הרגלים (שלנו כמשפחה או שלכם באופן אישי) הייתם רוצה להשאיר, ואילו להשיל? מדוע?