בשני המאמרים הקודמים עסקנו בקושי לראות את המתבגר שלנו מחפף בקיום מצוות לאחר שנים רבות של השקעה חינוכית בבית ובבית הספר. ראינו, שמה שנראה במבט חיצוני כזלזול וכשבירת הכלים, הוא תהליך בריא וחיובי בשורשו – המסמן לנו את המעבר של הבן משלב הילדות לשלב הבגרות. לא עוד עשייה כי "כך צריך לעשות" ו"ככה זה אצלנו בבית". אלא חיים מתוך בחירה והזדהות, לעשות את הדברים כי הם באמת שלו, או בשפה המדוברת – כי הוא מתחבר אליהם. גורם ההנעה שהצליח להביא את הילד לקיום מצוות, כבר לא מספיק לנער ולמתבגר שזקוקים למזון בוגר יותר שיגרום להם הבנה והזדהות.
ראינו עוד, שכל עוד תפקידי החיים השונים של המתבגר יהיו הבעיה שלנו, לא ייווצר בשבילו מקום להיות אחראי על חייו. כלל זה נכון בכל שטחי החיים ובמיוחד כשמדברים על עבודת ה' בכלל ותפילה בפרט. החינוך בשנות הילדות הכניס את המסגרת של התפילה לחייו הצעירים. התפילה נהייתה חלק מהריטואל היומי שלו בבית ובבית הספר, אך ללא הכנת הלב לתפילה נשארת התפילה כמסגרת מחייבת ומשעממת, שאינה מובנת מאליה בחייו התוססים של הנער המתבגר. "הכנת הלב" הזו היא ביטוי למבנה אישיותי שלם שהתפילה היא חלק ממנו אם לא המרכזי שבו. כשהתפילה שלו ממשיכה להיות הבעיה שלנו, ובנוסף אנו מכניסים אותה כרכיב במערכת המשמעתית בבית ובכיתה, התפילה מקבלת צורה קטנה ועלובה שלא משקפת כלל את ערכה האמיתי – מה שמגדיל בהכרח את הקיטוב בינה ובין המתבגר.
העברת האחריות על עבודת ה' למתבגר, כמו כל אחריות שמועברת, צריכה לבוא מתוך אמון בנער ובכוחותיו. עלינו להאמין באמת ובתמים שהנער יכול למצוא את המסילות שלו לעבודת ה' במסגרת ההלכה והמסורת, גם אם כרגע הן חבויות, ועלינו לומר לו זאת שוב ושוב באהבה רבה. עלינו להבין את הקושי שלו לקבל את הצו האלוקי הכל כך מפורט ומחייב שבהלכה, בשעה שהוא נלחם את מלחמת העצמאות שלו על זהותו העצמית.
איננו מעבירים אליו אחריות זו מתוך ייאוש ותחושת כישלון, ואם כן זו אינה העברת אחריות אלא הפקרת עמדה חינוכית וממילא הפקרת הבן. אם הגענו למצב כזה שאנו מעבירים אליו אחריות מתוך ייאוש, למעשה איננו מעבירים את האחריות משום שהיא עברה מאליה, במידה והיא עדיין קיימת בעולם המושגים שלו. לכן, העברת האחריות המיטבית לא תיעשה לאחר הסלמה בזלזול המופגן שלו בתורה ומצוות, אלא בשלב בו הנער נאמן לדרך אבותיו ופתוח להקשיב ולעשות את הצעד הנוסף הזה בדרך לבגרותו.
אם ניקח את התפילה כמשל, ברור לחלוטין שהחינוך שלנו בדוגמא האישית יישאר גם לאחר שהעברנו אליו את האחריות על העבודה שבלב, אך האם נשאר לנו עוד מקום לחינוך אקטיבי וליוזמה?
נראה, שגם לאחר העברת האחריות לבן, איננו מפקירים את תפקידנו כהורים ומחנכים בבחינת "שגר ושכח". נכון שבבר המצווה שלו אמרנו בפני יותר משני עדים "ברוך שפטרני מעונשו שלזה", אך מסתבר שהבן זקוק להוראת הדרך שלנו גם לאחר שהאחריות הגיעה לידיו הצעירות.
כיצד? במשך השנים למדתי משיחות עם תלמידים ובמיוחד בוגרים (לאחר ישיבה ושירות צבאי), שהעמידה האיתנה שלנו (= המחנכים) אל מול החולשות שלהם כמתבגרים, וחזרתנו על המנטרות החינוכיות שלנו שוב ושוב, הן אלו שהצילו אותם מרדת שחת, למרות שבנקודת הזמן הכואבת של אותם הימים, לא תמיד ראינו (= המחנכים) את האור בקצה המנהרה. לפעמים הרגשנו שדברינו נופלים על אוזניים ערלות שהרי כשלנו לכאורה במבחן התוצאה כי אין תפילה ואין ציצית. אך האמת היא שאבנים שחקו מים, ומסתבר שליבם לא היה לב של אבן.
כידוע, לפי אחת משתי הדעות בתלמוד (סוטה לו, ב), יוסף הצדיק לא נכנס באותו יום לעשות מלאכתו אלא "לעשות צרכיו עמה". לא פחות ולא יותר. ולפי הגמרא שם, באותם רגעים שהוא כבר בתוך העבירה וכמעט לפני הסוף – "באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון". החלון בבית כמטאפורה, הוא מה שמאפשר לראות את הבית כחלק מהמרחב שבחוץ. יש חיים מחוץ לבית. הוא מה שמאפשר להרים את המבט אל האופק, ובמקרה שלנו דווקא מחוץ לבית פוטיפר ישנם החיים האמתיים. גם לאחר שנים של ניתוק טוטאלי מבית אבא, אבא יעקב מציל את בנו מעבירה נוראה ולא בנוכחותו הפיזית אלא בדיוקנו. לפעמים, אפילו דיוקן האב לבדו יכול לחולל פלאות בנפש הבן. "דמות דיוקנו של אביו" הוא אותו זיכרון חי שקיים במחשבתו של יוסף, ומזכיר לו ששמו עתיד להיות חקוק באבני החושן, ולא מאפשר לו לחלל את זרעו.
מה שבעצם קרה וקורה בכל עת בעבודה עם מתבגרים הוא, שחוסר הבנת התפקיד גורם למחנכים והורים להרים ידיים, להתייאש מיכולתם החינוכית ולמעשה לוותר על הילד. דווקא בתקופה הזו שהיא כל כך מורטת עצבים, חשובה ביותר נשיכת השפתיים והעקביות שלנו בחינוך. ההזמנה לתפילה גם אם היא נענית ריקם, הזמירות ודברי התורה בסעודות השבת נוכח חוסר שביעות רצונו המופגנת והנאמרת, ברכות הנאמרות בקול ובמתינות כחלק מאווירה יהודית של בית, החינוך וההקפדה על הציצית עם האח הקטן בנוכחותו של המתבגר שכבר מזמן עשה איתה "ברוגז" – כל אלו מציבים מערכת קואורדינטות המהוות מצפן על, ובסופו של דבר יכולות לשמור על מסגרת וכיוון עבור הבן המבולבל.
צביקה מור, מאמן בכיר MCIL. מאמן הורים ילדים ונוער. מומחה באימון ADHD.
0526070954 more-lanoar.co.il
