חינוך מתבגר/ת איננו מלאכה קלה. לפעמים היא כרוכה בתסכולים רבים. אבל, יש שהתסכולים מיותרים!! לדוגמה: לכל הורה יש ציפיות מבנו. הציפייה העיקרית – שיממש את כל התקוות שתולים בו!! כלומר, שיהיה כדמותם וכצלמם – באמונתו, בהשקפת עולמו, באורחות חייו. זוהי תקווה לגיטימית, ואשרי מי שזוכה לראות את בניו הולכים בדרכיו. אין בזה פגם!! אם הבן דומה להוריו, זה לא מעיד שחינוכו היה כפייתי או סגור, אלא שהוריו הצליחו להאהיב עליו את דרכם האישית, והוא בחר בה מתוך הערכה ואולי אף מתוך הערצה.

אבל, זכות זו איננה נופלת בחלקם של כל ההורים. לעיתים, למרות מאמציהם החינוכיים, בוחר הנער בדרך שונה באורחות חייו ובאמונותיו: הוריו מלומדים, והוא איננו מתעניין בלימודים. הוריו זריזים, והוא קצת בטלן. השקפתו הפוליטית הפוכה, הקפדתו במצוות ובצניעות שונה מזו של הוריו. בקיצור: הוא איננו בדיוק כצלמם וכדמותם.

יש הורים המגיבים בתסכול רב, אכזבתם מבנם שוברת את רוחם. ולמרות מאמציהם לשמור על ערוץ תקשורת פתוח וחם עם בנם, מאפילה האכזבה על היחסים התקינים איתו. הבן חש בכך ומגיב בהתאם…

כל זה מיותר. אלו לא היו ההורים מביטים במה שונה בנם מהם אלא במה הוא דומה להם. לפעמים, למרות דמיון של קרוב ל 99%, האחוז הבודד של שוני צד את עינם, ויחסם לבנם נגזר ממנו. הם מביטים דרכו על בנם, לכן הם מאוכזבים, עצובים, מיואשים, כועסים, ועוד. אלו היו מביטים על רוב הכוס המלאה, במקום על המיעוט החסר, היו גאים בבנם, אוהבים אותו ואהובים עליו, שמחים בו והוא שמח בהם.

הרב אלישע אבינר, מייסד "לב אבות", ראש הכולל בישיבת ההסדר במעלה אדומים, ורב קהילה