לפני עשרים שנה רכשנו בית לא רחוק מפסי רכבת, כיוון שידענו כי תוך שנה תפסיק הרכבת לצפור על המסילה. בימים הראשונים התעוררנו מכל צפירה, אולם לאחר זמן הפסקנו להתעורר. לאחר שנה, משנעלמה הצפירה, הייתי מתעורר תקופה ארוכה בשעות בהן צפרה הרכבת בעבר. למדתי מכך שרעש אינו תלוי ברמת הדציבלים, אלא ביכולת שלנו לעשות סדר במציאות ולקבלה.
הרבה רעש יש בחיים שלנו, אולם הוא אינו נובע ממה שסביבנו אלא מהפער בין ההרגלים, הציפיות וההיגיון שלנו ובין המתרחש בחוץ. תינוק בוכה בבית כנסת אינו גורם רעש כמו מבוגרים המשוחחים בתפילה, כיוון שמילדים איננו מצפים לשקט (וממבוגרים כן!….)
כשיש סדר בחיים, אין רעש, אלא שאנו מתקשים לעשות סדר בחיים. איך אפשר למצוא הגיון בכל הכאוס הניבט ממהומת החיים? לשם כך לימדונו רבותינו כי רק מי שמסוגל לראות מבעד להווה את התמונה הכללית המאירה והטובה, יש סדר בחייו. אם נביט על ילדינו בעין טובה ומתוך מבט בוטח, מצפה ומייחל לעתיד טוב, מעשיהם בהווה לא יהיו "רעש". אם נבין את גיל ההתבגרות, אם נשוחח איתם וננסה להזדהות עם קשייהם, אם ניזכר בזמן בו היינו גם אנו צעירים ונבוכים, יחדלו הקולות הרועשים, ולפתע נראה את המציאות מסודרת בשלשות ובנחת, עקודים, נקודים וברודים (עפ"י אורות הקודש א', עמ' קפ"ט).
הרב שלמה וילק, רב קהילת "יעל" בשכונת בקעה בירושלים וראש התיכון התורני "דרך אבות" באפרת