א. הקדמת רפואה למכה

האינטרנט הפך את המידע העולמי וכל המצוי בעולם ליותר זמין. הכל יותר קרוב ויותר נגיש – הטוב והרע, הקדושה והטומאה, החכמה וההבל, הברכה והקללה. אתרים של מידע חיוני להצלת חיים ושל ידיעות מדעיות להכרת העולם ואתרים המציגים פורנוגרפיה לראווה – פתוחים לכל גולש. באינטרנט, הקִרבה בין הררי החכמה לתהומות הטומאה היא מדהימה, המרחק הגיאוגרפי ביניהם הוא כחוט השערה, והמעבר ביניהם הוא כהרף עין. לכן, האינטרנט מציב אתגר רציני בפני החברה האנושית. "החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך" (דברים ל יט). מפרש הרמב"ן (שם): "להגיד להם כי שני הדרכים בידם, וברשותם ללכת באשר יחפצו בה, ואין מונע ומעכב בידם לא מן התחתונים ולא מן העליונים". יש הטוענים שהאינטרנט מעמיד בפני האדם המודרני את מבחן "הבחירה החופשית" הגדול ביותר.

בכל דור נבחנת החברה האנושית במבחן חדש של בחירה חופשית. אך אנו מאמינים "שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו" (ע"ז ג א), כלומר, אין הקב"ה מכשיל את בריותיו. האתגרים שה' מזמן לאדם גזוּרים לפי מידותיו (של האדם), ואינם חורגים מיכולותיו. ובכלל זה גם האתגרים הנובעים מהאפשרויות המתחדשות על ידי הקִדמה הטכנולוגית, מפני שהִקדמה הטכנולוגית גם היא נתונה לפיקוחה של ההשגחה האלוקית. אנו מאמינים שחידושי הטכנולוגיה הגדולים אינם פרי המקרה והמזדמן, אלא תוצר מכוּון של ההשגחה האלוקית העליונה. ההשגחה האלוקית המלווה את תולדות האדם ותרבותו, מקיפה גם את תולדות המדעים והטכנולוגיה. "יש משקל מיוחד לכל רעיון ומחשבה לזמן לידתו ופעולתו, באין שום מקרה והזדמנות בלתי מכוּונת כלל" (אגרות הראי"ה, צא). כל תגלית מדעית מופיעה בעולם בעיתוי מתאים, כאשר כבר מסוגלת האנושות להתמודד איתה בהיבט המוסרי, לנתב אותה לאפיקים חיוביים ולהפיק ממנה ברכה.

נוסף למבט האמוני וההשקפתי על השימוש באינטרנט ועל מבחן הבחירה החופשית שהוא מזמן לאדם, קיימת גם הדרכה מתוך מבט חינוכי. הפניות הרבות לעזרה מצד בני נוער אשר גולשים באתרי זימה, ואינם מצליחים לגמול את עצמם מהם, מעידות שהכִשלון מצוי וקרוב. הפניות באות גם מבני נוער "טובים" המתביישים במעשיהם ומייחלים לתשובה ולתיקון. הוסף עליהם נערים רבים המכוּרים לאתרי זימה וחוששים לפנות לעזרה, והוסף עליהם רבים אשר נכשלים רק לעיתים מזומנות, והרי לך תופעה קלוקלת בעלת ממדים רחבים המחייבת התמודדות חינוכית.

ההתמודדות החינוכית מתחילה בהסברה על הסכנות המצויות באינטרנט, על חינוך לבחירה נכונה וחינוך לאיפוק והתגברות. אבל אין להסתפק בהסברה, דרושה גם פעולת מניעה מעשית החוסמת לגמרי את הגישה אל הטומאה: חסמים, מסננים, התחברות דרך ספק אינטרנט "כשר". עלוּתם נמוכה והגנתם טובה. התקנת חסמים ומסננים או התחברות דרך ספק אינטרנט "כשר" הן חובה בכל בית שיש בו אינטרנט. זו איננה חוּמרה יתרה המתאימה לחסידים ולקדושי עליון אלא דרישה מינימאלית המופנית אל כל אחד. מי שנוהג אחרת, בוחר להמר על חינוך בניו ובנותיו (ולעיתים, אף להמר על החינוך של עצמו…).

ושמא ישאל השואל: אם חוסמים בשיטה טכנולוגית בפני בני הנוער את הגישה לאתרי זימה, היכן החינוך לבחירה? אם ה' הציב את האתגר הזה בפני בני דורנו, עלינו להתמודד איתו בגאון, ולא להתחמק מהתמודדות! תשובה: חלק מההתמודדות היא לחסום את הגישה לרע. הקִדמה הטכנולוגית מציבה בפנינו אתגרים, היא פותחת בפני האדם את שערי הרע, אבל גם מציעה פתרונות כיצד לנעול אותם. עצות אלו הן בכלל העיקרון ש"אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו", כלומר ה' מציב אתגרים בפני האדם ויחד עם זה הוא מעניק לו כלים כיצד להתמודד אִתם. הקדמת רפואה למכה היא מחסדי ההנהגה האלוקית.

יש שנרתעים מחסמים וסולדים ממסננים, זה מזכיר להם את חומות הגטו היהודי. הם ששים אלי קרב לקראת כל התמודדות, והכִשלון שעלול לנבוע מכך מכוּנה בפיהם "מחיר הפתיחות". לדאבוננו, לעיתים המחיר הוא כבד מדי ומיותר. כבד – השחתת הנפש, הרס הטהרה הפנימית, צלקת מוסרית קבועה שקשה להסירה. מיותר – גם אחרי חסימת הגישה לאתרי הזימה, נותר לכל נער ונערה מרחב מספיק גדול של התמודדות. לכל אורך דרכם (של בני הנוער) פזורות התמודדויות. כל התמודדות שנחסכת מהם מאפשרת להם אגירת כוחות לקראת התמודדות שאי אפשר לעקוף. הבה נקדים רפואה למכה!

ב. מכתבים של בני נוער

שני המכתבים הבאים הם אוטנטיים. הם נכתבו על ידי נערים בגילאים שונים. זהו חומר מחשבה להורים.

מכתב א' – "אני חייב לציין שאני מתבייש לכתוב לך את המכתב הזה, אבל הרגשתי שאני חייב לספר למישהו ולא העזתי לספר לאף אדם שאני מכיר, אז שלחתי לך את המכתב דרך האתר של — כדי שלא יזהו אותי.

אני נער בן 17 הלומד בישיבה תיכונית. לפני בערך חודשיים הייתי לבד בבית ותוך כדי כך נכנסתי לאינטרנט. בהתחלה סתם גלשתי, אבל לאחר קצת זמן לא התגברתי על עצמי ונכנסתי לאתר פורנוגרפי. למרות הידיעה שהדבר הזה אסור, לא הצלחתי להתגבר על עצמי והמשכתי לגלוש באתר במשך כשעה. בסופו של דבר, לאחר שהצלחתי לצאת מהאתר (וגם זה מהפחד שההורים שלי יחזרו…) לא יכולתי לסבול את עצמי ואמרתי לעצמי שבחיים אני לא אעשה את זה שוב, לא משנה מה יקרה. ובשיא הרצינות באמת הרגשתי רע כמה ימים…

אבל למרות כל ההבטחות שנתתי לעצמי וכל מה שהצטערתי, לא התגברתי על עצמי ונכנסתי לאותו אתר לפני כחודש. ושוב פעם אותו הדבר… נשבעתי לעצמי לא לעשות את זה שוב, וכל פעם בתפילה – בעת אמירת 'תחנון' – כיוונתי על זה, וקיבלתי על עצמי שבחיים לא עוד פעם.

אבל אתמול שוב… ואני רוצה להגיד לך שנמאס לי מזה. אני כבר מתבייש מעצמי ואני אפילו לא מעיז לבקש על זה סליחה, ואני מאמין שבעתיד הלא רחוק זה יקרה לי שוב ואין לי כוח לזה. כי אני יודע שבאמת אסור להיכנס לאתרים כאלה אבל אני לא מאמין שאצליח להתגבר על עצמי.

אני מבקש שהתשובה שהרב יחזיר לי לא תהיה בסגנון: "אם תאמין שלא תעשה את זה שוב, זה יעבוד", כי אני כבר לא סומך על עצמי. ולמרות שאני מקווה שזה לא יקרה לי שוב, אני מפחד שזה כן יקרה.

אני גם מבקש שהתשובה לא תהיה שאפשר להתחבר לאינטרנט נקי, בגלל שאני לא רוצה לספר את זה להורים שלי, שאז הם יתחילו לשאול אותי: מה אכפת לי עכשיו? מה קרה? למה ומדוע…

חוץ מזה אני מרגיש בושה ענקית על זה שאני לא מתגבר על עצמי. אבל למרות כל זה, אני מרגיש יותר בושה בגלל שהפעם זה פחות הפריע לי מהפעמים הקודמות שנכנסתי. וזה כנראה בגלל שהתרגלתי וזה כבר לא מזיז לי לראות מה שראיתי באתר הזה…".

מכתב ב' – "יש לי בעיה מאוד גדולה. זה מספר חודשים יצר הרע שלי השתלט עלי ואני נכנס לאתרים שלא כאן המקום לפרטם. אני כל פעם מנסה לנדור נדרים (להתרחק מהמחשב לשלושה שבועות וכדו'), אבל לאחר שתקופת הנדר מסתיימת אני שוב חוטא. בשבט שלי (אני בן 13) אני נחשב בין הילדים היותר טובים (מבחינה דתית), ופעמים רבות אני מרגיש שאני מרמה אותם. איך אני יכול לפתור את הבעיה שלי בלי לערב אף אחד שמכיר אותי?"

ג. קול קורא של ראשי ישיבות תיכוניות, תיכונים, ואולפנות

עיקרה של העבודה החינוכית הוא להגביר את הטוב ולהרבות את האור, אבל לשם כך אין מנוס ממלחמה ברע ובחושך. העיקר הוא ה"עשה טוב", אבל לשם השגתו אנו נאלצים לעבור דרך ה"סור מרע". האינטרנט הוא כלי רחב שבו אור וחושך, טוב ורע, משמשים בו בעירבוביה. בני נוער רבים, טובים וישרים, נכשלים בו, נופלים ברע ונשברים. מתוך בושה, הם מהססים לפנות לעזרה, שוקעים בחושך ומתייסרים.

עלינו לחנך את בנינו ובנותינו לבחור בטוב ולמאוס ברע, לדבוק באור ולהתרחק מהחושך, להעצים את גבורת האיפוק שלהם, להעמיק את אמונתם ביכולת הבחירה שלהם ולהגביר את שליטתם העצמית. אבל לא די בכך. עלינו לאטום את החלונות הצופים אל הרע. לכן, אנחנו קוראים להורים להיעזר בפיתוחים הטכנולוגיים המבודדים את הטוב והרצוי המוצע באינטרנט ונועלים את הגישה אל הרע.

גם אִלו עַלוּת ההתחברות לספקי האינטרנט הנ"ל היתה גבוהה לא היינו פטורים מכך, על אחת כמה וכמה כאשר תוספת העלוּת היא זניחה. ההשקעה הכספית מועטת, והרווח החינוכי, הנפשי והמוסרי, הוא מרובה. בריאותם הנפשית של בנינו ובנותינו עומדת בראש סולם העדיפויות שלנו, לכן לא נמעיט בכל השתדלות על מנת להבטיח אותה. אנו קוראים להורים לגלות אחריות חינוכית ולמנוע מראש את המכשולים הכרוכים בגלישה באינטרנט.

[על הקריאה חתמו קרוב לארבעים ראשי רשתות וראשי מוסדות מכל הגוונים. קריאה זו התפרסמה בעקבות ה"מכתבים של בני הנוער" שהובאו לעיל]

הרב אלישע אבינר, מייסד "לב אבות", ראש הכולל בישיבת ההסדר במעלה אדומים, ורב קהילה

עיקרי הממצאים מתוך מחקר מקיף שערך הרב יונה גודמן. התפרסם בביטאון "צהר", גיליון לג, תמוז תשס"ח
95% מבתי האב של החינוך התורני מחוברים לרשת, ובו בזמן רק ב 16% מהם מופעלות תוכנות סינון. כידוע, לעתים קרובות מאוד גם הגולש התמים מגיע ללא כוונה לאתרים לא צנועים, עקב הקלדת מילים תמימות במנוע החיפוש.

מספר החברים בכיתה שגולשים לאתרים לא צנועים: 42% מהתלמידים מעידים כי בודדים מחבריהם גולשים לאתרים כאלה, 9.5% מעידים כי שליש מחבריהם גולשים כנ"ל, 7.3% מעידים כי מחצית מחבריהם גולשים לשם, 6.4% מעידים כי רוב חבריהם גולשים לשם, ו-6.7% מעידים כי כמעט כל חבריהם גולשים כנ"ל. בסך הכול כ-20% מעידים שחצי או יותר מחבריהם גולשים לאתרים לא צנועים. 

הדרכה: לשאלה אם קיבלת הדרכה או שיעור הסברה על סכנות הגלישה ברשת (אפשרויות התשובה היו שקיבלתי הדרכה: מהורים, ממורים, מתנועת הנוער, או מאף אחד) השיבו 84% מבני הנוער כי הם לא קיבלו מאף גורם הסברה על סכנות הגלישה[1].

ברוב המקרים, מי שקובע אם יהיה חסם בבית הם ההורים ולא הילדים[2]. מתוך שיחות רבות עם קבוצות של הורים אשר עסקו גם בנושאים אלו, ננסה לשרטט את עיקרי הטיעונים שמעלים הורים רבים מדוע לדעתם אין להתקין חסמים. בצד כל נימוק ננסה להסביר את חולשתו.

[1]   ביחס לסעיף זה התרחשה תופעה מדהימה. לא מעט צעירים העידו כי קיבלו 'שיעור' או 'שיחה' בנושא סכנות הגלישה, ובו זמנית העידו כי לא קיבלו הדרכה של ממש בנושא. מנתון זה עולה כי לעתים נדמה למורה או להורה שהוא נתן הכוונה חינוכית, אך הצעירים מעידים כי היא הייתה חסרת משמעות ולחלוטין לא יעילה. עולה מכאן מסקנה כפולה: ראשית, יש צורך לשנות את תוכני ההסברה ואת דרכיה, ללמוד את הנושא ולתכנן בתבונה כיצד להתמודד אתו. שנית, יש להתרגל לצורך לבדוק לאחר מעשה אם הצלחתי בפועלי החינוכי ('משוב והערכה').

[2]    אם כי יש ערך לעודד ילדים ונוער לבקש זאת מהוריהם. לא פעם נעשתה הסברה לצעירים תוך המלצה שיבקשו מהוריהם להתחבר לסַפָּק מסנן, ובדיקה לאחר מעשה הראתה שהמהלך הניב פרי.

[3]    יודגש כי נימוקים 5 ו-6 אינם זהים. נימוק 5 דורש פתיחות כטקטיקה חינוכית, ואילו נימוק 6 גורס זאת כעמדה רוחנית עצמאית. לא הרי זה כהרי זה.

הרב יונה גודמן, המנהל החינוכי של מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא, וראש תחום חינוך אמוני במכללת אורות ישראל

בקיץ יש לילדים חופש, זמן לנוח ולשחק. האם זה כל כך רע שישחקו גם במחשב או יגלשו באינטרנט?

"אם זה טוב או אם זה רע" – תלוי במדיניות המשפחתית שאנו מגבשים ביחס למחשב לאורך השנה ובפרט בקיץ. ראיתי פעם פנטומימה של ילד המגיע ביום הראשון של שנת הלימודים לבית הספר. הוא הולך כ"חולה ירח", נראה כ"זומבי", בוהה באוויר, עיניו מזוגגות, קולו מונוטוני ונטול רגש לחלוטין. המורה מקבל את פניו ושואל אותו איפה הוא היה כל הקיץ, והילד ממלמל: "באינטרנט".

ההצגה לא הקצינה קצת? כך המצב באמת?

ראשית, יש ילדים שכך באמת נראים. הרוב לא מגיעים עד כדי כך, אך חלק מתקרבים. בישראל יש ילדים רבים (כולל חלק ממיטב בנינו) המבלים בקיץ בכל יום 6–7 שעות מול מסך. הם משחקים במחשב שעתיים ואחר כך צופים בשני סרטים ברצף. זאת עד שאימא כועסת ודורשת שילכו לחברים לשחק. הם הולכים לחברים ומשחקים. במחשב. ואחר כך רואים אצל החבר עוד סרט. התיאור הזה הוא ריאלי.

אז מה עושים? אי אפשר לדרוש מההורה להיות שמרטף כל היום. יש לו עבודה וחיים.

ההורה לא צריך להיות שמרטף, הוא צריך לגלות הורות מראש. לבנות עם הילד לוח קיץ ובין השאר לקבוע כללים ברורים ביחס לשימושי המחשב. בעיקר כדאי לקבוע יחד, בדיאלוג, תחומי עשייה אחרים – יצירה או התנדבות, עבודה או פעילות ספורטיבית. וכמובן, תפילה ולימוד תורה.

בוא נדבר תכ'לס. איזה כללים היית מציע לקבוע ביחס לשימושי המחשב בקיץ?

ראשית, כללים צריך לקבוע לא רק ביחס למחשב. צריך לשבת עם כל ילד לחוד ואחר כך עם כולם יחד ולתכנן את אופי התנהלות הבית בקיץ; החל מדברים חיוביים שהזכרנו, כמו תפילה, יצירה וכו' והמשך בשותפות בהפעלת הבית (שטיפת כלים זה לא עזרה לאימא! זו שותפות במה שמוטל על כולנו!). אגב, כדאי שיהיה גם זמן שבו אין אנו אחראים לספק לו תעסוקה מעניינת, אלא הוא מעסיק את עצמו, אך בלי מחשב. כחלק מכל זה צריך גם לקבוע כללים בהירים (המותאמים לכל ילד) לגבי המחשב.

נתחיל בדבר הפשוט – עצם השימוש במחשב. חייבים "ליישר קו" בשלושה פרמטרים: במה צופים, מתי צופים וכמה צופים. כלומר, התוכן צריך להיות מקובל עליכם, אבל אף אז אין לצפות במשך שעות ארוכות מִדי. זאת ועוד, גם אם התוכן ראוי והזמן קצוב, אין לצפות באמצע הלילה.

מה כוונתך "תוכן מקובל"? אם הוא נפגש עם כמה חברים והם צופים בסרט אצל אחד מהם בבית – מהיכן יש לי מושג מה התוכן?

לעניות דעתי, כאן מתגלה אחד מעקרונות היסוד של הורות בימינו. לפחות עד כיתה ט–י. הורות פירושה גם לאשר את הסרטים שילדינו רוצים לצפות בהם. לכל אחד מאִתנו יש את העקרונות שלו לגבי תוכני סרטים שהוא מרשה לילדיו לצפות בהם. לא ייתכן שהכול יירמס כי חבר משולי החברה החליט להכניס למחשב סרט "נועז". יש לסכם עם הילדים שבבית מכניסים למחשב רק סרט שההורה אישר. לא כל מה שחבר צרב והביא "הוכשר" על ידי חום הצריבה (שהיא אולי גם אסורה הלכתית וחוקית, אך זה נושא אחר). בבית החבר, הבן שלי אולי לא קובע, אך חובתו להתקשר ולבקש רשות לצפות בסרט המסוים.

במחילה, אתה בקיא כל כך בסרטים שאתה יודע לאשר מה ראוי ומה לא?

אני לא בקיא, אך גוגל כן. כמעט על כל סרט ניתן למצוא סקירה באינטרנט, ולמי שקורא אנגלית בסיסית יש אתרי הורות מצוינים בארה"ב הנותנים המלצה מפורטת על כל סרט, כולל מידע העשוי לעניין הורים כמו רמת אלימות, רמת חוסר צניעות, רמת ניבולי פה וכו'. זה מיועד להורים במשפחות לא יהודיות – כי אכפת להם מחינוך ילדיהם. מה אִתנו?

זה נשמע לי כמו מרדף אין-סופי אחרי הסרטים ואולי קצת קטנוני.

לי זה לא נשמע קטנוני, אלא חלק מתפקידי ההורי. לבדוק האם יש דם בביצה, זה גם קטנוני? הורות זה לא רק טיול כיפי לשלושה ימים בסוף הקיץ, אלא ירידה לפרטים לכל אורכו. לדעתי, מסתתרת כאן בעיה עקרונית: חלק מאִתנו לא גיבש דעה ביחס לתרבות המערב בכלל, ולסרטים בפרט. אפשר להבין מישהו האוסר על ילדיו לחלוטין צפייה בסרטי קולנוע; אפשר להבין מישהו המתיר כמעט הכול. אך רובנו משדרים דואליות. לא מתלהבים, אך לא מתערבים. יש כאן עצלות ועייפות המביאות להישענות על שמרטף אלקטרוני. כמשפחה, אין אנו יודעים בעצם מה אנו רוצים. אם לא אכפת לכם שילדיכם יראו סרטים קשים – תודו בזה לעצמכם; אם אתם חושבים שמדיניות אחרת רצויה מזו שהצעתי – בבקשה, אך גבשו אותה ופעלו בעקיבות לפיה.

לעניות דעתי, מי שרוצה לתת חינוך איכותי, ערכי ותורני, ומוכן שילדיו יראו מעת לעת סרט – צריך לומר זאת ולהגדיר היטב: מה הוא מרשה, מתי וכמה. אגב, אני מכיר הורים המרכיבים בתחילת הקיץ רשימה של עשרים סרטים המומלצים לילד והתואמים את השקפתם, ומבקשים שיצפה לאורך הקיץ מתוך רשימה זו. אם הוא רוצה משהו אחר, הם מוכנים לבדוק, אך הרשימה היא "המלצת הבית". (אגב, עשרים סרטים לקיץ – יוצא שניים לשבוע. לא מספיק? למה הם חייבים שניים ביום ויותר? כי נוח לנו להעלים עין?!).

בוא נישאר ברמה הפרקטית: קבעתי לילד שעה וחצי זמן צפייה ואחרי הזמן שהוקצב הילד אומר שהוא באמצע המתח של הסרט. מה אז?

הורות בריאה מחייבת "גבולות נושמים". למשל, אחרי שסיכמתי עם הילד על מכסה, נניח שעה וחצי ביום (בחופש) – אני נותן לו עוד "בנק" של שעה לשבוע, ממנו הוא "ימשוך" זמן מתי שהוא נתקע ורוצה לראות "עוד קצת" את סוף המשחק למשל. עיקרון זה ישים גם בתחומים אחרים. אם קבעתי עם הילד שכל ערב הוא חוזר בשעה עשר, אני נותן לו "בנק" של שעה נוספת בשבוע שיפעיל לפי שיקול דעתו. שלא יאחר כל יום בשעה ויגיד לי בכל פעם שהיה "דיון חשוב בין החבר'ה". אני נותן לו שעה "עודף" ומבקש שיפעיל את שיקול דעתו מתי להשתמש בו. תתפלאי, הם מתחילים לחזור בזמן כדי לשמור את השעה להמשך השבוע. אותו הדבר נכון עם דמי כיס וכן הלאה. מדיניות כזו מאפשרת שילוב של גבולות והקשבה, הכוונה ועצמאות. היא מנצלת את הקיץ כדי לחנך לאחריות אישית על הזמנים שלי.

יש עוד משהו שכדאי לשים לב אליו לגבי שימושי מחשב בגיל יסודי?

יש עוד הרבה, אך אסתפק בנקודה אחת. חייבים לגלות הורות גם ביחס למשחקי המחשב. יש משחקים מעולים, אך יש גם נוראיים, רווים באלימות, מעשי אונס ומה לא. הכּוונה גם למשחקים שהילדים מעבירים ביניהם בדיסקים וגם לאלו שהם משחקים בהם דרך הרשת. אף בחלק מאתרי המשחקים לילדים יש משחקים נוראיים. ראיתי לא מזמן "משחק ילדים" שבו המשחֵק בוחר איזה עינויים לעשות לאסיר, ורואים את האסיר צורח, מתפתל ומתחנן. כמו שמבררים לפני שקונים לילד משחק קופסה, אף על פי שהוא משחק בו מעט, כך ראוי לברר היטב על משחקי המחשב שבהם הוא שקוע במשך שעות.

עד כאן דיברנו בעיקר על ילדים בגיל יסודי. מה קורה עם גילאי תיכון ושימושיהם בתכנות כמו פייסבוק, צ'טים וכן הלאה?

זה נושא ארוך, אך העקרונות דומים. הורה צריך לקבוע יחד עם הילד גבולות. אם הוא לא יודע מה זה פייסבוק, שיבקש מהילד ללמד אותו, שיקרא קצת מאמרים ויבין את האתגרים. רק כך הוא יוכל לקבוע כללים לילדיו, ובעיקר לדון אִתם בשיחה פתוחה על ההתנהגות הראויה בזירה כמו פייסבוק. האם יש לאשר כל פונה כחבר? האם כל תמונה שלך, גם לא הצנועה ביותר, יש להעלות? האם הפעלתָ את הגדרות הפרטיות של פייסבוק? האם כל רגש אישי מעלים בסטטוס? אם בתי הייתה תולה חמישים תמונות שלה על הקיר בתחנה מרכזית, הייתי מגיב. איך אפשר להתעלם כשהיא עושה זאת על קיר הפייס שלה, שבו "מסתובבים" יותר אנשים מאשר בתחנה המרכזית?!

נושא מרכזי נוסף הוא כמות הילדים ששעמום הקיץ מביא אותם לפשעי מחשב של ממש. יש המפברקים זהות של נערה בקהילה ("סתם, זה לא היה באמת. זה רק בכאילו, במחשב", אומר אחר כך הנער לשוטר החוקר, לאחר שגם המחשב הביתי הוחרם על ידי חוקרי המשטרה). אחרים פותחים קבוצות שטנה נגד ילד דחוי, ואילו חבריהם מזייפים פרופיל פייסבוק של נערה ושולחים בשמה מסרים גסים לבנים. מעשים אלו ועוד הם נפוצים מאוד, גם אצל ילדינו. הם אינם מצריכים מהנער ידע טכנולוגי כלל ולעתים מסתיימים בצורה קשה ביותר. יש כאן שילוב קטלני של הורים שאינם נותנים הדרכה והכוונה בדבר התנהגויות המחשב הראויות וצעירים החושבים שאם זה במרשתת "זה לא באמת". ועוד לא דיברנו על דברים בסיסיים יותר שהורים רבים מזניחים: למשל הכְוונה מתי (לא!) למסור פרטים אישיים, מה לעשות כשאתה מגיע בטעות לאתרים לא צנועים ועוד.

אך מסתתר כאן משהו נוסף, עמוק יותר. המעבר של צעירים רבים לגור בתוך פייסבוק, מלמד אותנו משהו עליהם. חלקם כמהים לקשר אישי משמעותי ורואים בתכנה מענה לבדידותם, מענה שאינו אלא אשליה וירטואלית. במקום לשבת שעות מול המסך ולצבור "חברים", עדיף שיקיימו שיחות עומק עם חברים אמתיים. מה רב המרחק בין חברות משמעותית ובין מה שמכוּנה "רשת חברתית". מי שחבר עם ארבע מאות איש בבת אחת, אינו באמת חברם.

סוף דבר, ביחס לרכבים אנו אומרים "הכן רכבך לחורף". נראה לי שבמקביל צריך לומר: "הכן מחשבך לקיץ". הכוונה לוודא שיש חסם טכנולוגי איכותי המסנן את התכנים ומגן על הילדים, בצד גיבוש מדיניות מעשית. זאת נוסף על העיקר – חינוך והסברה מתמשכים ביחס לנושאים אלו.

משהו  לסיכום?

נגענו כאן בדברים פשוטים מאוד והתמקדנו בנושא המחשב. אך מתוך מה שדיברנו ניתן לגזור עקרונות הורות הנכונים גם בתחומים אחרים. עיקר תפקידנו הוא לראות את הקיץ כהזדמנות להמשך צמיחה משפחתית. לפנות זמן ולתכנן עשייה משפחתית משותפת (נוסף על טיול משפחתי אחד ארוך בסוף הקיץ). למצוא זמן לעשות בכל שבוע משהו עם כל ילד לבד, אפילו משהו קצר באזור הבית. להבין שאם במשך שנת הלימודים מערכת החינוך מסייעת בחינוך ילדינו, בקיץ האחריות עוברת אלינו באופן מלא. להשקיע זמן ומחשבה כדי שבע"ה בסוף הקיץ כל בני המשפחה יסכמו שהיה קיץ נפלא, לא של מריבות וכעסים, אלא של גיבוש, צמיחה ועשייה אישיים ומשפחתיים.

הרב יונה גודמן, ראש תחום חינוך אמוני, מכללת אורות ישראל

פרסום: עלון "עין חמ"ד" של מינהל החמ"ד, קיץ תשע"ג