שאלה:

בננו הבכור לומד בכיתה ח' בבית הספר הסמוך לביתנו, ואינו מעוניין להמשיך שם בכיתה ט'. הוא רוצה פנימייה. אינני יודעת מאיפה הגיע הרעיון, אולי מחברים, אולי קשה לו ההמולה של הילדים הקטנים בבית והחובות הנגזרים מכך, ואולי הוא פשוט רוצה עצמאות. בעלי ואני חוששים. מדובר בילד חמוד ותמים, ואי אפשר לומר שיש לו חוט שדרה רוחני. הוא עדיין צעיר מאד בעינינו (רק לא מזמן חגגנו בר-מצווה), זקוק לשינה טובה, לאוכל טוב, לחיבוק מאימא, ובעיקר לקו ברור ויציב מבחינה דתית. האם עלינו לעודד ולתמוך ברצון שלו לצאת לפנימייה? האם כששולחים ילד לפנימייה, טובה ככל שתהיה, אין זה סוג של התפטרות מהחינוך?

תשובות:

צביקה מור, מאמן בכיר MCIL. מאמן הורים ילדים ונוער. מומחה באימון ADHD:

לא משנה מאיפה בא לו הרעיון ללמוד במקום אחר. מה שחשוב הוא מהם הצרכים שלו להתפתחותו והתקדמותו מבחינה רוחנית ולימודית, ואיזה מוסד יכול לספק את הצרכים הללו. לפעמים הצורך של הילד להתנתק קצת מהבית ולבנות את עצמו יכול להיות מקפצה להתקדמותו האישית.

להורים היקרים שלום רב,
הילד הבכור שלנו מציב בפנינו אתגרים חדשים בהורות, ובעצם מזמין אותנו להעמקת ההורות שלנו וההיכרות שלנו עם עצמנו.
גם כשמדובר במעבר מחטיבת הביניים לתיכון בפעם הראשונה שלנו כהורים, אנו עומדים בפני מציאות והתלבטויות שלא פגשנו עד עכשיו כהורים, ושוב הקרקע תחת רגלינו לא כל כך יציבה.

​למרות הקושי ואי הוודאות, עלינו להאמין כאנשים מאמינים, שמי שנתן לנו את המשימות, נתן לנו גם את הכוחות למצוא פתרונות הולמים לו ולנו.​
זו תהיה נקודת המוצא שלנו, כאנשים מאמינים, וממנה ניגש אל השאלות וההתמודדויות שלנו בכל שטחי החיים.
​
את תשובתי אליכם אני רוצה לחלק ל-3 חלקים:

1. מי ומי הבוחרים את הישיבה התיכונית?
2. הצרכים של הילד, הצרכים שלכם והמפגש ביניהם
3. אתגרי הפנימייה

​מדבריכם נראה שאתם התוויתם לבן מסלול לימודים המתאים לו לפי הבנתכם, והוא חושב על כיוון אחר.
כשאנו עומדים בצומת של בחירת ישיבה תיכונית, עלינו להגדיר דבר ראשון, מי ומי המחליטים. האינסטינקט הבסיסי של ההורים מביא אותם להבנה שההחלטה נתונה בידיהם או על כל פנים שיש להם את זכות הוטו.
אני ממליץ מאד לחשוב שוב על הנקודה הזו ולהיות פתוחים לאפשרויות אחרות. בסופו של דבר הבן הוא זה שילמד שם 4 שנים ולא אתם. מצד שני אם יש לכם התנגדות נחרצת למקום מסוים מסיבות שונות, זכותכם המלאה להטיל וטו וכדאי לעשות את זה מוקדם ככל האפשר כדי למנוע אי נעימות, אכזבה וקונפליקט מתמשך עם הבן.
כשמדובר בבחירה של ישיבה תיכונית, לעומת בחירת חטיבת ביניים, למשל, מומלץ מאד להתחשב בדעתו של הבן שהולך לבלות שם 4 שנים תמימות מחייו. באמצע כיתה ו', הילדים לא נמצאים בבשלות מתאימה לבחור להם מקום לימודים. גם באמצע ח' זה לא בדיוק הבשלות המתאימה, אך באמצע ח' יש לנו הרבה יותר עם מי לעבוד ולבנות את הדברים. כדאי להחלטה הזו להיבנות בשיתוף שלושתכם יחד.

זה הכלל: לא משנה מאיפה בא לו הרעיון ללמוד במקום אחר. מה שחשוב הוא מהם הצרכים שלו להתפתחותו והתקדמותו מבחינה רוחנית ולימודית, ואיזה מוסד יכול לספק את הצרכים הללו.

כשאתם הולכים לקניות לשבת, אינכם מגיעים לסופר ואז שואלים את עצמכם "למה באנו לכאן?". אתם מכינים רשימה בבית ובאים איתה. גם בבחירת מוסד לימודים (ובכל בחירה) הסדר הוא קודם כל "מה אני רוצה? מה חשוב לי?" ורק אחר כך "איזה מקום יכול להתאים לצרכים שלי?".

כאן עליכם לבדוק מהם הצרכים שלכם ומהם הצרכים שלו.

בדקו שוב עם עצמכם מה מצבו של הילד ב-3 הקטגוריות הבאות: לימודית, רוחנית וחברתית. שאלו את עצמכם האם השהות בבית יכולה להבטיח יותר הצלחה בתחומים הללו או שמא החיים בפנימייה בליווי שלכם ושל הצוות יוציאו ממנו יותר. לפעמים, הצורך של הילד להתנתק קצת מהבית ולבנות את עצמו יכול להיות מקפצה להתקדמותו האישית.

הבן שלכם רוצה פנימייה. כנראה שלא תדעו למה עד שתיכנסו איתו לשיחה בנושא. השיחה הזו צריכה להיות שיחה שמתחילה באמירה שהמטרה שלכם לעזור לו למצוא את המסגרת הכי מתאימה לו, ואז לשמוע אותו: מה הוא רוצה? מה לא? מה מלהיב אותו בהקשר של פנימייה? לבדוק האם הוא מודע להתמודדויות בה?

המטרה של השיחה הזו לעשות סדר בדברים. למצוא מה הוא מחפש בפנימייה, והאם הצרכים שלו יכולים לקבל מענה גם במסגרת ללא פנימייה. למשל, אם יש לו צורך חזק מאד לאינטנסיביות חברתית, כמו שקורה בדרך כלל בישיבות הפנימייתיות, אולי ניתן לקבל אותה גם במסגרת אקסטרנית. אולי הוא רוצה אחריות אישית שנצרכת מאד בחיי הפנימייה. בדקו איתו כמה חלופות שמעודדות אחריות אישית כגון התנדבות במסגרת כל שהיא. אולי זו תיתן לו מענה מספק.

ואם בכל זאת הנקודה היא הפנימייה עצמה, בדקו עם הבן מהם היתרונות שלה ומהם החסרונות, במה יצטרך להתמודד והכינו מראש תכניות מנע והתמודדות עם הקשיים. עליכם לזכור שרוב מוחלט של בני גילו אינם בעלי עמוד שדרה רוחני ואישי. הם פשוט צעירים מידי. מאידך, הפנימייה אינה מקום מקלקל מבחינה רוחנית, בוודאי כשמדובר בישיבה עם אוריינטציה תורנית במיוחד שתלמידיה נראים ומתנהגים כבני תורה. כלומר, אם כבר פנימייה אז פנימייה בדרישות שלכם. כמובן שלבן צריך להיות מכנה משותף עם פנימייה כלבבכם.

בנוסף, יש כיום ישיבות עם אפשרות ל"חצי פנימייה". כלומר, 2 או 3 לילות בפנימייה והשאר בבית. כך נהנים מכל העולמות.
ממליץ לכם מאד להיכנס ל"אתר הישיבות התיכוניות" שם תחשפו למכלול האפשרויות של הישיבות התיכוניות לסוגיהן.

לסיכום, קחו את תקופת החיפושים הזו עם כל לבטיה למקום של שיח ובירור נוקב של הערכים שלכם ושל בנכם ותזכו לרוות ממנו הרבה נחת ושמחה!

צביקה מור, מאמן בכיר MCIL. מאמן הורים ילדים ונוער. מומחה באימון ADHD

0526070954 more-lanoar.co.il

יונה תור, יועצת חינוכית,זוגית ומשפחתית:

הנוהל לחפש לימודים עם פנימייה כפי שהיה בעבר נשאר במידה רבה בתודעה של הורים, והוא אינו מעיד על "התפטרות מהחינוך". להפך, הורים עסוקים בלחפש ולמצוא מקום טוב לילד שלהם, שיענה על ציפיותיהם החינוכיות/לימודיות וגם יתאים ליכולות והכישרונות של ילדם. באשר לילדכם, מאד משמעותי לשוחח עימו ולשאול אותו מדוע הוא מחפש פנימייה, מתוך הקשבה ופתיחות.

שלום רב!

צריך לחלק את התשובה לשניים: עניין לימודי התיכון בפנימייה, והעניין סביב הילד הספציפי שלך.

מאז הוקמו הישיבות התיכוניות, והאולפנות מקובל היה שילדים יוצאים מהבית לקראת כיתה ט'. המוסדות האלה נחשבו למוצלחים יותר הן מבחינת רמת הלימודים והן מבחינת הרמה החינוכית- תורנית לעומת בתי הספר התיכוניים הממלכתיים דתיים הרגילים. למשפחות תורניות לא כ"כ היתה אופציה זמינה קרובה לבית. בוודאי לא ביישובים קטנים ומרוחקים.הנוהל הזה נשאר במידה רבה בתודעה של הורים, הוא אינו מעיד על "התפטרות מהחינוך", אלא להפך, הורים עסוקים בלחפש ולמצוא מקום טוב לילד שלהם, שיענה על ציפיותיהם החינוכיות/לימודיות וגם יתאים ליכולות והכישרונות של ילדם. היתה הבנה שבגיל ההתבגרות הנושא החברתי כ"כ משמעותי שילדים במילא מבלים עם חבריהם רבות, ועדיף שזה יעשה במקום עם אוירה מתאימה ועם מעורבות חינוכית עליה הורים מוכנים לסמוך. כך שלשאלתך יתכן והיום יש יותר אופציות אבל גם הפנימייתיות היום רחוקות מלהיות מה שאת חוששת ממנו, וכמובן שחשוב לבדוק ולהתעניין ובעיקר שילדים יתנסו ויחוו את חיי הפנימיה לפני שהם מחליטים (יש היום הרבה פתיחות לשבוע ישיבה וכו').

ביחס לילדך:

את מתארת ילד מטופל ועטוף, שמוקף אהבה ודאגת אם כנה, וייתכן מאד שאת צודקת בכך שילדך זקוק למה שהתרגל כבר, למרות שבינתיים הוא גדל ומתבגר. העובדה שהוא מבקש פנימייה צריכה לעורר את השאלה ששאלת את עצמך אבל ביתר עצמה. אולי הוא באמת מחפש, בלי להיות מאד מודע, "לצאת מהחממה"? אולי הוא רוצה להשתוות לחבריו במובן של אתגר העצמאות והגדילה שהוא כל כך טבעי ובריא בגיל זה, למרות  שזה קשה לנו כהורים. אכן כן, יש שלב שילדים, ובוודאי מתבגרים, מחפשים לחוות מבוגרים משמעותיים נוספים על הוריהם, יש והם מחפשים אווירה של חבורה שאינה קיימת בבית, ובמיוחד חברים נוספים ואחרים.

זה כמובן לא צריך להתנגש עם הקו החינוכי של הבית, פשוט צריך להתאמץ ולחפש מענה מתאים.

מאד משמעותי לשוחח עם הנער ולשאול אותו מדוע הוא מחפש פנימייה, מתוך הקשבה ופתיחות. ייתכן והוא עצמו לא יהיה מוגדר וצריך לעזור לו לזהות ולמקד מה באמת הוא מחפש.  ובכלל האם יש התאמה בין הרצונות שלו ובין מה שמתאים לו, לכישרונותיו? ליכולותיו? וכמובן גם האם יש התאמה בין הרצונות שלו לבין הציפיות שלכם? מהם הקווים האדומים שלכם? האם הם ברורים לנער? בנוסף חשוב מאד לשאול אותו ולנתח יחד איתו מהם הפלוסים והמינוסים בכל אופציה: לערוך איתו ממש רשימה:פנימייה/ פלוסים ומינוסים וכן בית.

לפני שיחה כזו חשוב גם לבדוק את עצמכם: האם אתם חרדים? חוששים מהנטייה שלו לעצמאות? סומכים עליו? על מוסדות החינוך הרלוונטיים? שיחה כזו יש בה את הערך המוסף של התקרבות ופתיחות, והיחסים בין הורים לילדים יוצאים מאד נשכרים מהן.

עקרונית כדאי מאד  לזכור את הכלל: חשוב לא להחליט במקום המתבגר  אלא להחליט יחד איתו.

כל טוב, ובהצלחה רבה!

יונה תור

יועצת חינוכית,זוגית ומשפחתית.

‏

050-6423004

ענת סטרז', יועצת זוגית:

בכל ילד מתגוששים שני כוחות , האחד רוצה לגדול, לצמוח, לתפוס עצמאות והאחר, להתכרבל, לוותר לעצמו, להיות עטוף ומוגן לנצח בלי הצורך להתמודד. נכון, החיים בפנימייה הם מלאי סכנות. עישון, סמים, לחץ חברתי, הפקרות וכוחנות הם רק חלק מהסיכונים שילד עלול להיתקל בהם בחיי פנימייה ללא סיוע הורי צמוד. לעומת זאת ההתחככות עם העולם, עם החיים עשויה לבגר אותו ו…אולי הגיע הזמן. ההחלטות מעכשיו ראוי שיהיו סך של חוות דעתכם יחד עם הקשבה לרצונותיו ומחשבותיו שלו.

בנכם הבכור גדל ואתם עומדים לפני אתגרים חדשים. הוא עומד לפני פרק חדש בחיים שלו ואתם איתו ,מרוגשים בוודאי , מחפשים את טובתו אך נבוכים.

הדבר המיוחד בחיים שלנו כזוג נשוי וכהורים לילדים שכמה שנכין את עצמינו לשלב הבא, לעולם לא נוכל לדעת באמת מה עומד לפנינו, עד שנהיה במקום הזה. ככה זה בבית הספר של החיים.

התנועה ההורית הטבעית אשר בדרך כלל בולטת אצל האם כמובן, היא תנועת העיטוף וההכלה . מאז ההיריון זה מה שאימא עושה בעצם :  מכילה את העובר שלה בגופה, עוטפת ומגינה עליו ובמשך תשעה חודשים בונה בתוכה במקביל תכונות דומות בנפשה. נטייה זו לעטוף את הילדים, לחמול עליהם, לרצות לשמור ולהגן עליהם בגוף ובנפש הן קריטיות לגידולם של הילדים בעודם רכים.

השותף הטבעי בגידול הילד הוא כמובן , אבא. חלקו של האב בהריון מבחינה פיסיולוגית  היא היכולת לתת נתינה כולית  ברגע קצר תוך העברת האחריות לגידולו של  היקר לו מכל, לידיים אחרות ולסמוך שהעובר יגדל הכי טוב גם ב"מקום" אחר.

מרגע היווצרות ההיריון ועד רגע הלידה הפיסית שני כוחות אלו – האבהית והאימהית , זה ביכולת שלו לסמוך שהטוב ביותר נעשה עם ילדו כשהוא נתון בידיים אחרות וזו בהגנה ובעיטוף שהיא מעניקה לו , הולכים ומכשירים את האב והאם להיות הורים.

"מה את דואגת? יהיה בסדר. מה את עושה מזה עניין?" מגיב האב לאירועים הנוגעים לילדם שבעיני האם נראים קריטיים וראויים לתשומת לב בהולה או לפחות מרבית . הוא חושב שהיא היסטרית  והיא מתייחסת אליו  כאדיש ולא-אכפתי . בין שניהם גדל הילד.

גם בתוכו של הילד מתגוששים שני כוחות , האחד רוצה לגדול, לצמוח, לתפוס עצמאות והאחר, להתכרבל, לוותר לעצמו , להיות עטוף ומוגן לנצח בלי הצורך להתמודד. כך נכון לגבי כל אחד מהילדים.

מובן שהרגישות כלפי הילד הבכור שלכם מועצמת במיוחד.

גם אם לא במודע, מבינים ההורים בתוך תוכם שעם יציאת הבכור מהבית בעצם מתחיל להיסדק התא המשפחתי השלם שהם בנו יחד בעמל רב. סדק שדרכו ה"אפרוחים" יתחילו בזה אחר זה לחמוק מהבית ובסופו של דבר יותירו את אבא ואמא היקרים, לבדם בבית בלי ה"גוזלים" שלהם. זו מחשבה מטלטלת ומבהילה אשר למוח האנושי דרכים מעניינות לעקוף אותו . הוא אומר לנו פשוט להשאיר את הבכור כמה שאפשר יותר שנים בבית וע"י כך לדחות את הקץ ו"לפקוק" את הדרך החוצה מהבית כדי לשמר את התא המשפחתי שלם כמה שאפשר.

אני מעלה את כל זה לא כדי לומר לכם מה לעשות אלא כדי לפתוח לכם חלונות חשיבה.

הצד האבהי או האימהי הוא לאו דווקא מיוחס לאב או האם ממש. ישנם אבות דאגניים עוטפים שתכונת האימהות חזקה אצלם וישנן אימהות חבר'המניות שתכונת האבהיות דומיננטית אצלן ודווקא הן ידחפו את הילד החוצה , להתנסות, להשתפשף עם החיים מתוך היכולת שלהן לסמוך על כוחות הילד הפנימיים ועל אחרים שיבוא איתם במגע.

נכון, החיים בפנימייה הם מלאי סכנות. עישון, סמים, לחץ חברתי, הפקרות, כוחנות הם רק חלק מהסיכונים שילד עלול להיתקל בהם בחיי פנימייה וללא סיוע הורי צמוד. לעומת זאת ההתחככות עם העולם, עם החיים עשויה לבגר אותו ו…אולי הגיע הזמן.

הילד , הוא זה שיעבור, בישיבה בה ילמד את שנות נעוריו היפות (אם כי לא קלות) , שיכשירו אותו, להיות אדם בוגר . לטעמי , כאימא לשבעה ילדים בוגרים שעברו את המסלול הזה , יש לתת לילד להיפגש עם אופציות שונות (לא יותר מ3-4 אפשרויות) , ללכת איתו לבקר במוסדות הלימוד התיכוניים המוצעים, להיפגש עם מה שקורה שם ולבחון יחד את הדברים . השיח בין ההורים לנער הצעיר הוא חשוב ומשמעותי בשבילו מאד. עד עכשיו, כילד צעיר, החלטתם  בשבילו כמעט הכל. כאדם בוגר בעתיד הוא יחליט בעצמו בשבילו ובשביל ילדיו . בגיל זה (14-15) מתחיל להיבנות גשר בין תקופת הילדות שלו ובין עתידו כבוגר. ההחלטות מעכשיו ראוי שיהיו סך של חוות דעתכם יחד עם הקשבה לרצונותיו ומחשבותיו שלו. ככה מגדלים ילדים.

יהיה מצב שהילד יעלה חששות וחולשה אז צריך יהיה לאזן אותו עם הצד האבהי התומך וסומך על יכולותיו להתמודד בחוץ או לחילופין עשוי להתעורר בו רצון חזק לצאת מהבית בכל מחיר ואז צריך יהיה לגייס את הצד האימהי ולהבהיר לו  שעליו לקחת בחשבון שהרבה מהתנאים המיטיבים שהבית מעניק לו עתה מעניק לו עתה כהגנה ועיטוף, ייגרע ממנו בצאתו לחיי פנימייה.

ההחלטה לבסוף תהיה משותפת. ראיתי הורים שהחליטו בשביל ילדיהם המתבגרים מה טוב להם בלי להתחשב ברצונם והם (הנער/ה) "סחבו" איתם במשך שנים תיסכול רב על כך שנגזלה מהם זכות הבחירה.

עוד נקודה חשובה לסיום. השלב הזה, עד כמה שזה ייראה לא הגיוני אולי, הוא שלב ההכנה ל"על כן יעזוב איש את אביו ואת אימו ודבק באישתו"…הכנה לחתונה שאלתם?  ממתי מתחילים? עכשיו זה הזמן …היציאה מהבית , או לפחות המחשבה המשותפת על כך, תוך שמירה על קשר רציף ועוטף מצד ההורים עם היכולת להניח לילד אט אט לאחוז במושכות קבלת ההחלטות לגבי עצמו היא ההכנה הנכונה לחיים . זה נכון גם במקרה שתבחרו איתו בסופו של דבר לאפשר לו את מה שירצה לכאן או לכאן.

בהצלחה רבה

ענת סטרז' 

ייעוץ זוגי והורי 

 0526675364

ד"ר חנה קטן, רופאת נשים ופריון מומחית:

אמנם הבית לעיתים חזק יותר מהחברה בפנימייה מבחינה תורנית אך בפנימייה יש מעלות שלא תסולאנה מפז –  חברים, אתגרים חברתיים, אווירה של ישיבה כמקום שממנו שואבים כוחות לחיים רוחניים.

השאלה שלך מאד מובנת. את חוששת מהיציאה מהקן החמים של אמא אוהבת ותומכת. וכמובן, שהסביבה החברתית בפנימייה היא סוגיה נוספת שמטרידה את מנוחתך. האמת היא שהיציאה לפנימייה התחילה בתקופה בה הבתים היו חלשים מבחינה דתית, והישיבה באה להכניס את הבנים לצל קורתה הרוחנית. היום, התהפכו היוצרות, והבית פעמים הוא חזק יותר מהחברה בפנימייה. עם כל זה – בפנימייה יש מעלות שלא תסולאנה מפז –  חברים, אתגרים חברתיים, אווירה של ישיבה כמקום שממנו שואבים כוחות לחיים רוחניים. כן, גם עצמאות. זו תכונה חשובה בהתפתחות הנער. את החיבוק תתני לו דרך הטלפון, עטפי אותו במילים טובות. תוכלי לשלוח לו פינוקים לישיבה. והעיקר- הוא לא עוזב את הבית. הוא יחזור בשבתות, שמח וטוב לב, ואת תרווי נחת מהבחור הגדל מול עינייך.

אתר: http://www.katanchana.co.il
מרפאת רפאל      רחוב אהרונוביץ 17, בני ברק   טל'- 03-5605001, 
מרכז רפואי 'רְפָא נָא', בית הדפוס 12ג, גבעת שאול. 02-6526552, פקס 02-6510896  

שושנה היימן, יועצת ומנהלת לייף סנטר ומכון ניופלד:

אין לפנימייה ערך מיוחד. כשאין מוסד חינוך טוב יחסית קרוב לבית, אז בלית ברירה שולחים את הילד לפנימייה. חשוב שתמצאו את הדרך להמשיך ולשמור על מערכת יחסים קרובה, חמה ומשמעותית כדי שהוא יישאר מוכוון אליכם. כשהוא מוכוון אליכם, הוא יהיה מסוגל לפתח קשרים עם חברים בו זמנית.

כשילדים, בעיקר בנים, מגיעים לגיל ההתבגרות, ההורים מתבלבלים.  הילד גדל, מפתח תיאבון לעצמאות, ועובר שינויים בדרכו לבגרות ולעולם של מבוגרים. אבל חשוב לא לטעות. הם יותר כמו ילדים גדולים ממבוגרים קטנים, והם עדיין זקוקים להוריהם לא פחות מילדים צעירים. המתבגרים עצמם לא יודעים את זה, אבל חשוב להוריהם לזכור את זה.

בנכם צריך את מערכת היחסים אתכם כדי להתבגר בהצלחה. הוא צריך את הביטחון של הבית ואת אהבתכם, חיבוקכם, ואת ההזמנה להיות בנוכחותכם באופן קבוע. אתם רוצים לראות שבנכם ממשיך להיות מוכוון אליכם, שהוא מקבל את הנחיותיכם, מתייעץ אתכם, ומספר לכם על חייו ועל מה שעובר עליו. כל זה פונקציה של מערכת היחסים שאתם מטפחים יום יום.

אין לפנימייה ערך מיוחד. כשאין מוסד חינוך טוב יחסית קרוב לבית, אז בלית ברירה שולחים את הילד לפנימייה. הבחירה הראשונה צריכה להיות בית ספר שקרוב מספיק לבית. כמובן, ישנם שיקולים רבים נוספים שאי אפשר לפרט במכתב קצר, אשר יכולים להשפיע על ההחלטה.

אחת הבעיות שנוצרות בפנימייה היא מוכוונות חברים. במוכוונות חברים, הילד מתרחק רגשית מהמבוגרים בחייו ובמקום מערכות יחסים משמעותיות ומספקות עם מבוגרים, הוא מחפש קרבה עם חברים. הוא רוצה להיות דומה לחבריו, להשתייך לחבריו, להיות נאמן לחבריו ולמצוא חן בעיני חבריו.  זה נותן רושם שהוא "עצמאי", "חברתי", ו"מלא בטחון."  אבל זה לא באמת נכון.  רק הורים ומבוגרים אכפתיים אחרים יכולים לספק קשר אמתי ומשמעותי לילד, והמאמץ לחפש את זה אצל ילדים אחרים משאיר את הילד בתסכול ובחיפוש אחר ביטחון מחברים.

מעולה שבנכם רך ותמים. ייקח עוד שנים עד שיהיה לו חוט שדרה רוחני, ולאורך הדרך הוא צריך אתכם כדי להגיע לבגרות אמתית. חשוב לדעת שמוכוונות חברים יכולה לקרות גם כשהילד חוזר הביתה מהלימודים בכל יום, ולכן בין שאתם שולחים את בנכם לפנימייה ובין אם לא, חשוב שתמצאו את הדרך להמשיך לבנות ולשמור על מערכת יחסים קרובה, חמה ומשמעותית כדי שהוא יישאר מוכוון אליכם. זה מה שמאפשר לו להתבגר באמת, ולפתח את הזהות שלו. כשהוא מוכוון אליכם, הוא יהיה מסוגל לפתח קשרים עם חברים בו זמנית.  כדאי לקרוא את הספר "איחזו בילדיכם: מדוע הורים חשובים יותר מחברים."

בברכה,

שושנה הימן

www.lifecenter.org.il www.neufeldinstitute.co.il

א. הקדמה

כבר הזכרנו את ההבחנה של הרש"ר הירש בין החינוך הביתי לחינוך הבית-ספרי: בית הספר נועד לחינוך הלימודי, הקניית ידע והרחבת אופקים. לעומת זאת, הבית מתמחה בחינוך הנפשי והמידותי. על פי חלוקת תפקידים זו, עלינו להסיק שמוסדות החינוך הפנימייתיים נוטלים על עצמם תפקיד כפול. התלמיד שוהה בהם מרבית ימות השבוע, ולפעמים אפילו כל השבוע, והם משמשים גם כבית-ספר וגם כבית, ועל כן חובתם למלא את שתי הפונקציות החינוכיות. חובה כפולה זו המוטלת על החינוך הפנימייתי איננה פותרת את ההורים מחובתם החינוכית, אלא מרחיבה את גבולות האחריות של המוסד הפנימייתי והופכת אותו לשותף פעיל בחלק החינוכי של ההורים.

לאור זאת נשאלת השאלה: האם החינוך הפנימייתי הוא אידיאל או כורח ואילוץ? האם רצוי שבני נוער ינטשו את ביתם לטובת מוסד חינוך פנימייתי או להיפך – עדיף שילמדו סמוך לביתם, במוסד חינוכי עירוני, על מנת שישובו לביתם מידי ערב? בצד הדילמה החינוכית, קיימת גם דילמה כלכלית: אחזקת מוסד פנימייתי היא נטל כלכלי כבד. נדרשת השקעה בתשתיות יקרות (מבנים לפנימיות), וכן נדרש ליווי חינוכי מוגבר (מדריכים ותוכניות חינוכיות לשעות הפנאי) שגם הוא איננו זול. אין זה סוד שמשפחות שהכנסותיהן ממוצעות, שיש להן יותר מילד אחד בגיל תיכון, קורסות תחת עול התשלומים למוסדות החינוך הפנימייתיים. גם אם מוצדקת הביקורת כלפי גובה התשלום, וגם אם מוסדות החינוך יעברו תכניות ייעול כלכליות והידוק חגורה, אין לצפות לשינוי דרסטי של גובה התשלום. על כן שואלים הורים רבים: האם ההשקעה הכבדה הזו היא חיונית או מיותרת? האם יתרונות החינוך הפנימייתי מצדיקים את עלותו הגבוהה?

ב. תקנת יהושע בן גמלא והשלכותיה

נפתח בסקירת שורשי החינוך הפנימייתי. בימים קדומים, לפני תקנת יהושע בן גמלא, התרכזו מוסדות החינוך בירושלים עיה"ק, שנאמר "מציון תצא תורה". כל נער שנפשו חשקה ללמוד תורה נאלץ לעזוב את ביתו ולעלות לירושלים. הילדים הקטנים שלא יכלו לעזוב את ביתם, למדו מעט. עם הזמן הוקמו מוסדות חינוך אזוריים, המרחק התקצר אבל הפתרון היה חלקי בלבד. עד שבא יהושע בן גמלא וחולל מהפיכה במערכת החינוך, הוא "תיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר, ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע" (ב"ב כא א). הקמת מוסדות חינוך מקומיים חסכה מהנערים את טלטולי הדרך ואִפשרה להעניק חינוך איכותי גם לקטנים.

חז"ל קובעים שמאז תקנת יהושע בן גמלא, עם לידתן של אפשרויות חינוכיות מקומיות, נאסר על ההורים לשלוח את ילדיהם למרחקים. בגמרא מובאת הוראה של רבא בנידון ונחלקו הראשונים בפירושה. "אמר רבא: מתקנת יהושע בן גמלא ואילך, לא ממטינן ינוקא מממתא למתא [= לא שולחים ילדים ללמוד בעיר אחרת]" (שם). רש"י ורבים מהראשונים פירשו שהוראת רבא מופנית כלפי בני העיר: אם אין בית ספר מקומי, זכאים ההורים לסרב לשלוח את ילדיהם לבית ספר שבעיר אחרת בגלל סכנת הדרך "שמא יוּזק בדרכים, שהשטן מקטרג בשעת הסכנה", והם יכולים לכפות על בני העיר להקים בית ספר מקומי.

הרמב"ם ובעקבותיו השולחן ערוך פירשו שדברי רבא מופנים כלפי ההורים ולא כלפי בני העיר: "מוליכים הקטן ממלמד למלמד אחר שהוא מהיר ממנו, בין במקרא בין בדקדוק. במה דברים אמורים, כשהיו שניהם בעיר אחת ואין נהר מפסיק ביניהם. אבל מעיר לעיר או מצד הנהר לצדו באותה העיר, אין מולכים אותו אלא אם כן היה גשר בנין בריא, שאינו ראוי ליפול מהרה" (יו"ד סי' רמה טז). הוי אומר: רשאים ההורים להעביר את בנם מבית ספר אחד לבית ספר אחד שמוריו משובחים יותר, ובלבד שלא יצטרך בנם לנדוד בדרכים, שהן בחזקת סכנה. אין מסכנים ילד גם אם המניע הוא הענקת חינוך טוב יותר. הענקת חינוך טוב איננה מתירה לסכן את הילד.

החשש לסכנת דרכים היתה קיימת במיוחד אצל ילדים קטנים שלנו בבתיהם בלילה ונאלצו לכתת רגליהם מידי יום לבית הספר ובחזרה ממנו. החשש היה פחוּת אצל בני נוער שלא נדדו הלוך ושוב אלא התארחו בחדרים ליד ישיבתם. לכן, בני נוער המשיכו לנדוד למרכזי תורה מפורסמים. מרכזי התורה עצמם עברו ממקום למקום, ובעקבותיהם גם התלמידים נדדו: ירושלים, יבנה… טבריה. ובבבל – סורא ונהרדעא. תלמידים נהרו אליהם מכל רחבי הפזורה היהודית. בימי הביניים, התלמידים נדדו לאיטליה ולגרמניה, ואחר כך לצרפת עם פתיחת ישיבתם של רש"י ובעלי התוספות, ובהמשך לצפון אפריקה, ספרד, טורקיה, מזרח אירופה. התלמידים חצו יבשות על מנת להגיע לישיבות המפורסמות. בימי חז"ל הם שבו לביתם פעמיים בשנה, בעונות החקלאיות הבוערות, בימי תשרי וימי ניסן. כך נולד המושג של "בין הזמנים". בימי קדם לא היו פנימיות, התלמידים שכרו חדרים בבתים פרטיים.

נדידת בני הנוער למרחקים עוררה דילמות כבדות משקל, במיוחד סביב מצות כיבוד הורים, הן במישור ההלכתי – בני הנוער לא יכלו לקיים את מצות כיבוד הורים; והן במישור החינוכי – הילדים הפסידו את ההשפעה החינוכית של הבית.

ג. לימוד תורה מחוץ לבית ומצות כיבוד הורים

כאמור, מאז ומקדם קיימו נערים את הדרכת חז"ל: "הוי גולה למקום תורה" ונדדו למרחקים על מנת ללמוד תורה. אבל מציאות זו עוררה דילמות כבדות משקל במיוחד סביב קיום מצות כיבוד הורים. בשבתם במרחקים, לא יכלו הבנים לקיים את מצות כיבוד הורים. נשאלת השאלה: לימוד תורה מול כיבוד הורים – מי מכריע? תשובת חז"ל היא ברורה וחד-משמעית: "אמר רבה…: גדול תלמוד תורה יותר מכיבוד אב ואם, שכל אותן שנים שהיה יעקב אבינו בבית עבר, לא נענש" (מגילה טז ב). ההנחה של רבה היא, שכמספר השנים שיעקב לא היה בבית יצחק ולא כיבד אותו, כך הוא נענש ולא ראה את יוסף. אבל עריכת חשבון מדויק מצביעה על קיום הפרש של 14 שנים: יעקב שהה 36 שנים מחוץ לבית הוריו, בעוד הוא נענש רק ב-22 שנות ריחוק מיוסף. מה ההסבר להפרש של 14 שנים? עונים חז"ל שאלו 14 שנים שבהן למד יעקב תורה בישיבת שם ועבר. מכאן שגדול תלמוד תורה יותר מכיבוד אב ואם.

הוראה זו הובאה להלכה בשאילתות של רב אחאי גאון, ברמב"ם ובשולחן ערוך (יו"ד רמ יג). מכאן שלא פירשו את המימרה הזו כדברי אגדה אלא כהוראה הלכתית, המתירה לבן לעזוב את ביתו על מנת ללמוד תורה למרות שזה בא על חשבון קיום מצוות כיבוד הורים. רב אחאי מדגיש שמשני טעמים רשאים הבנים להרחיק נדוד: "למיזל גבי רביה למיגמר [= ללכת אצל רבו ללמוד ממנו] או למקום תורה דלא למיגמר ליה בלדחודיה [= ללכת למקום תורה, דהיינו לישיבה, כדי שלא ללמוד לבד]". שתי סיבות להצלחה בלימוד תורה: א. רב גדול, ב. דיבוק חברים. את שתי הסיבות מזכיר רב אחאי. עבור כל אחת משתיהן מותר לעזוב את הבית.

אין ללמוד מכאן שבכל מקרה גובר לימוד תורה על מצוות כיבוד הורים. ה"פרי חדש" קבע שזה "דווקא כשצריך לצאת מהעיר ללמוד. אבל אם דרים בעיר אחת, יכבד את אביו ויחזור לתורתו". אם ניתן לשלב את קיום שתי המצוות, מה טוב. אם לא – רשאי הבן לצאת מהעיר.

גדולי ישראל הדגישו שאין הכוונה שהבן ינתק את הקשר עם הוריו ויזניח אותם, אלא "ראוי לו להיות תמיד עיניו ולבו אל אבותיו, ולא ישכחם ולא יטשם, אלא ישאל וידרוש ויחקור בשלומם" ("מאה שערים" לרבי אליהו קפשאלי). דוגמה לכך: רבי חייא עלה מבבל לארץ ישראל. שכשבא רב מבבל לארץ ישראל, מיד דרש רבי חייא בשלום הוריו. וכן מסופר על ראשי ישיבות בדור האחרון שהיו מעודדים את תלמידיהם להתכתב עם הוריהם.

לא אחת, היתה נסיעת הבן למקום תורה למורת רוח הוריו, בין השאר בגלל סכנות הדרכים. האם חייב הבן להתחשב ברצון הוריו או לא? שאלה מעין זו מובאת בשו"ת תרומת הדשן (סי' מ) לר"י אסרליין (מגדולי אשכנז לפני 600 שנה): "שאלה: תלמיד רוצה לצאת ממדינתו, ללמוד תורה לפני רב אחד שהוא בוטח שיראה סימן ברכה לפניו, ויזכה בתלמוד ללמוד הימנו, ואביו מוחה בו בתוקף ואמר לו: 'בני, אם תלך לאותה מדינה שהרב שם, תצערני עד מאוד, כי אדאג עליך תמיד, ח"ו פן תהא נתפש או יעלילו עליך כמו שרגילים באותו מדינה'. מה יעשה תלמיד – ישמע לאביו, או ילך כחפצו ללמוד תורה? תשובה: יראה, דאין צריך לשמוע לאביו", למרות שאביו מצטער. הר"י אסרליין מאריך בנימוק. עיקרו הוא שמצות תלמוד תורה דוחה הן מצות כיבוד הורים והן מצות מורא הורים. החידוש בדבריו הוא שמותר לבן לעזוב את עירו ללמוד תורה בפני הרב, גם כאשר יש לו אפשרות סבירה ללמוד תורה בעירו. מה הטעם? "לפי שלא מן כל אדם זוכה ללמוד". לא רק עצם לימוד התורה גובר על מצות כיבוד הורים אלא גם שיפור איכות הלימוד גובר עליה. לכן, קיומה של ישיבה ליד מגורי ההורים איננו מחייב את הבן להישאר בעירו. ההלכה מתחשבת בהעדפותיו הלימודיות וברצונו ללמוד אצל רב לפי בחירתו.

האם שיקולים אלו תקפים רק כלפי נערים בוגרים או גם כלפי ילדים? הריחוק מהבית מחליש את הקשר עם ההורים ומצמצם את השפעתם החינוכית – האין זה שיקול שראוי לקחת בחשבון?!

ד. יתרונות החינוך הביתי

אצל נערים בוגרים, קביעת מקום הלימודים – אם ללמוד בישיבה סמוך לבית או ללמוד במרחקים – מסורה להם. הם רשאים לצאת מהבית על מנת ללמוד תורה, למרות שלא יוכלו לקיים את מצות כיבוד הורים ולמרות שהוריהם מתנגדים לכך. לימוד תורה גובר! "הוי גולה למקום תורה".

אצל ילדים ונערים צעירים, החלטה זו מסורה בדרך כלל בידי ההורים. השאלה נשאלת, האם גם כאן השיקול המכריע הוא "הוי גולה למקום תורה" ו"גדול תלמוד תורה יותר מכיבוד אב ואם"?

התייחסות מרתקת וחשובה מוזכרת בספר חסידים (סי' תתתרפד. לרבי יהודה החסיד, מחסידי אשכנז, לפני 800 שנה): "בכפר אחד היו רק עשרה בני מצווה בשלושה או ארבעה בעלי בתים, והיו להם בנים והיו לומדים להם תרבות טוב, וכשהיו אומרים ברכות ושבחות היו כולם אומרים ולא היו מדברים שיחת חולין בבית הכנסת. ויש מהם שאמרו לשלוח בניהם לפני תלמידי חכמים בעיר גדולה. אמר להם החכם: 'אל תשלחו, כי יותר ילמדו בזה הכפר שלכם מאשר בעיר, כי הרבה פריצים בעיר'. ולא רצו לשמוע, ושלחו בניהם… ולמדו הרבה, אבל חזרו להם מתרבות טוב שהיה להם. וכששבו לא היו חוששים באביהם כשמוכיחים אותם. אמר להם החכם: 'הלוא זה דברתי לכם'! על זה נאמר: 'טוב לשבת על פינת גג' (משלי), 'טוב שבת בארץ מדבר'…". ההורים רצו לשלוח את בניהם לעיר הגדולה על מנת שילמדו מפי תלמידי חכמים. לעומתם, המליץ החכם שיישארו בבית, מפני שיציאתם מהבית אל העיר הגדולה תחשוף אותם לחברה העירונית המקולקלת ותזיק להם רוחנית. בפועל, תקוות ההורים התממשו, ובאותה מידה גם חששותיו של החכם. יציאת הנערים לעיר הוכיחה את עצמה בתחום הלימודי, אבל הסבה להם ירידה ניכרת במידות. במיוחד נפגעו היחסים בין הנערים לבין הוריהם. הניתוק הממושך החליש את הקשר הראוי בין הבנים להורים. זה בא לידי ביטוי בכך שהבנים הפסיקו להישמע לתוכחת הוריהם.

בהמשך דבריו, מתמקד "ספר חסידים" בהשפעת חברת הנערים על בני גילם. כשם שאסור ללמוד מרב שאינו הגון שמא ילמד ממעשיו הרעים, כך גם "מחבריו הרעים. כי הרבה קשה למי שלבו חפץ בדרך טובה, כשרואה את בני גילו שהולכים בדרך לא טוב, ואם לא יעשה כהם [= =כמותם] יביישוהו. לכך אם יוכל להיות בעיר אחרת, טוב". קשה להשתחרר מהשפעת החברים, קשה לעמוד בפני לחץ חברתי. לכן, ממליץ "ספר חסידים" לוותר על המורים הדגולים של העיר וללמוד סמוך לבית, ולא להיכנס לתוך החברה העירונית הקלוקלת.

במעשה הנ"ל, התנגד החכם ליציאת הנערים מן הבית בגלל המפגש עם ההווי הקלוקל של החברה העירונית. שונה היא היציאה לפנימייה שהיא חממה חינוכית. למרות זאת, יש דִמיון בנקודה חינוכית אחת: היציאה מחוץ לבית מחלישה את הקשר בין הבן להוריו, ומקטינה את השפעתם עליו. ומכאן להתלבטות החינוכית: מוסדות חינוך תורניים פזורים כיום כמעט בכל מקום. יש פיתרון חינוכי זמין במרבית המקומות. אבל, לעיתים, המוסד החינוכי המקומי איננו מספק את כל צרכיו הלימודיים של הנער (או בגלל הישגיו הלימודיים הגבוהים של הנער או בגלל נטייתו לתחומי דעת ולימוד מיוחדים, כמו מדעים מוגברים או אומנות). האם לשלוח אותו למוסד חינוכי פנימייתי מתאים?! מחד, היציאה למקום מתאים מבטיחה הישגים לימודיים גבוהים. מאידך, אין כמעט ספק שהיציאה של הבן (או הבת) מחוץ לבית אל הישיבה או האולפנה תחליש את הקשר בין הבן (או הבת) להוריו. גם אם הבן ימשיך לשמוע לתוכחת הוריו, שלא כמו בסיפור דלעיל, עדיין הוא יפסיד דברים רבים שיכל לספוג בביתו. הדילמה קשה, ואין בה הכרעה חדה.

הכל תלוי בנסיבות ובשקלול מכלול השיקולים, כגון: עומק הפער הלימודי בין מוסדות החינוך, איכות החינוך בבית, ועוד. לדוגמה: אם אין ההורים פנויים להשקיע זמן רב בחינוך ילדיהם (מסיבות מוצדקות או בלתי מוצדקות), קשה לראות את היציאה מן הבית כהפסד גדול עבור הבנים! אם הבית איננו חינוכי, עדיף לצאת ממנו!

רגילים לציין את החשש שיציאת הבן לפנימייה תחליש את הקשר בינו לבין הוריו ותצמצם את השפעתם החיובית עליו. יש שהעלו סברה הפוכה: בני נעורים בגיל ההתבגרות שרויים בתהליך של גיבוש זהות. במקרים רבים, זה מתפרץ בצורה של חיכוכים מכוערים בינם לבין הוריהם. יציאת הבן מהבית עשויה להפחית את החיכוכים המיותרים ולהקטין את המתח בין הנערים להוריהם. בסופו של דבר, זה ייטיב לקשר ביניהם.

יש שהוסיפו שיציאת הבן מהבית תחשל אותו. היא תועיל לו לבנות את עצמאותו ועצמיותו, וגם תסייע לו לפתח קשרים חברתיים יציבים. שהיית הנער בתוך קבוצת בני גילו, ללא תמיכה והגנה חיצונית של מבוגרים, תלמד אותו פרק חשוב ומרכזי בהתנהגות חברתית. חיים משותפים בתוך קבוצת בני אותו הגיל תלויים בכושר של חברוּת. הנער לומד מה זה להיות חבר ונבחן על כך כל יום מחדש (בשפה מקצועית: הוא רוכש מסוּגלוּת חברתית). זהו לימוד חיוני להמשך דרכו בחיים. כל זה לברכה.

ה. ישיבות ואולפנות בנ"ע

הרב משה צבי נריה זצ"ל תמך בחינוך פנימייתי. ישיבות בנ"ע נוסדו במתכונת פנימייתית. לא מקרה הוא. הרמ"צ נריה סבר שזוהי הדרך הרצויה לחיבור שלם של הנער עם אורח חיים של תורה. לא רק לימודים תורניים ברמה גבוהה ביקש הרב נריה להעניק לתלמידיו אלא גם אווירה תורנית מלאה וגדושה, שמקיפה הן את היום והן את הלילה, את ימי החול ואת השבתות והחגים. הרב נריה סבר שבישיבה תיכונית עירונית לא ניתן להגיע לאותם הישגים. היה רגיל לציין לשבח את מיקומה של ישיבת כפר הראה, בפסגה של הכפר, רחוק מהמולת העיר. שמעתי שהרב נריה היה אומר שהפנימייה היא הפנימיוּת של הישיבה. בעיניו זו היתה מתכונת של לכתחילה ולא של בדיעבד. הפנימייה היא חלק מהותי מעולמה של הישיבה.

מגמה נוספת היתה לרב נריה: היענוּת לצרכים החברתיים של הנוער הדתי. הנוער הדתי הארצי- ישראלי היה צמא לחיים חברתיים תוססים. ישיבת בנ"ע היתה מקום לימודים עם אווירה תורנית מלאה אשר גם סיפקה את הצרכים החברתיים של הנוער הדתי. המתכונת הפנימייתית היא תשתית הכרחית ליצירת אווירה חינוכית תורנית וגם חברתית.

הרב נריה התייחס לפנימייה כביתם של התלמידים. פעם, עם הגעת קבוצת תלמידים חדשים לישיבה, שאל הרב מי מביניהם הוא בן יחיד. מספר תלמידים הרימו את ידם. הגיב הרב נריה: כולכם בנים יחידים. כל אחד הוא בן יחיד לנו בישיבה. הרב נריה היה אביהם של תלמידי ישיבת כפר הרֹאה.

תובנה כזו על תפקיד הישיבה הפנימייתית מחייבת את הצוות החינוכי שלא להסתפק בהוראה, אלא גם להשקיע בתחום הרגשי. אכן, כידוע, הרב נריה העניק הרבה חום לתלמידיו. זה לא היה דבר משני בעבודתו החינוכית אלא עיקר גדול. הרב נריה גם השקיע בחינוך של הרגש. אחד הביטויים הנפלאים לכך היה עולם השירה הפנימית שהוא פתח בפני תלמידיו, בשבתות ובחגים, ואף בימי החול.

גם האולפנות של בנ"ע נוסדו במתכונת דומה – מוסד חינוכי פנימייתי. הרב נריה ייחס להן חשיבות רבה, אבל לא אותה חיוניוּת כמו הפנימייה של הישיבה התיכונית (תודה לבני ביתו של הרמ"צ נריה על המידע החשוב הנ"ל).

חשוב לציין שהישיבה הראשונה שפתחה פנימייה היתה ישיבתו של הרש"ז, הסבא מקֶלם, תלמידו של הרב ישראל מסלנט, מייסד תנועת המוסר ("אוהלי תורה", ד"ר מרדכי ברויאר). בישיבה זו למדו בני נוער, והם התגוררו בפנימייה. הסבא מקֶלם יישם את עקרונות "תנועת המוסר" גם בתכנון סדרי הפנימייה (ניקיון, נימוס, דרך ארץ, וכו'). הפנימייה לא סיפקה רק אש"ל אלא גם חינכה. דרך אגב, בישיבת קלם, הקדישו כמה שעות ביום ללימודי חול. הרש"ז סבר שזה נחוץ מפני שהורים רבים לא היו מוכנים לוותר על לימודי חול ושלחו את בניהם לבי"ס שבהם התקלקלו הבנים. הגר"י סלנטר נמנע משום כך מלבקר בישיבתו של הרש"ז, על מנת שלא לתת "הכשר" לשיטתו החינוכית (של שילוב לימודי חול), אבל סמך באופן אישי על מפעלו של הרש"ז. כך כותב הרש"ז: "בפירוש אמר לי (הר"י מסלנט) כי רק כשאני שם ומנהל את הענין על פי מוסר ויראת שמים אז טוב. ואם ח"ו בלא הנהגה כזו, ח"ו יצא עגל" (תנועת המוסר, ב עמ' 177).

ו. הפנימייה – עתידה?

בתקופה האחרונה חל במגזר הליטאי מהפך ביחס אל הפנימייה. מרבית ה"ישיבות הקטנות" (מיועדות לבני נוער עד גיל 16-17) החדשות נפתחו ללא פנימייה. הפנימייה כבר איננה מרכיב בסיסי בחינוך הנוער הישיבתי. זה לא קרה במקרה אלא על פי הדרכתו של הגרא"מ שך. הוא סבר שעבר זמנן. מדוע? ההסבר המקובל למהפך החינוכי הוא העלייה הברוכה באיכות הבתים. בעבר הבית היה "חסר", ולכן יציאת בני הנוער מהבתים היתה חיונית להתפתחותם התורנית. למרות המגרעות המוכרות של המגורים במוסד פנימייתי, הם היו עדיפים על מגורים בבית. אבל עכשיו האווירה בבתים (במגזר הליטאי) עלתה לאין שיעור, והיא מקבילה לזו של הישיבה. הישיבה והבית משדרים באותו גל ושואפים לאותה רמה תורנית. לכן, אין סיבה להוציא את הבנים מהבית. הרב שלמה וולבה הדגיש היבט נוסף: היום, בני הנוער פחות בוגרים ועדיין זקוקים לחום של הבית.

לכן, במרבית הישיבות הקטנות, שבים התלמידים לביתם מידי ערב. אמנם, לכל תלמיד יש מיטה בישיבה על מנת שיוכל לנוח באמצע היום. אחת לכמה שבתות, שוהים התלמידים בישיבה, על מנת ליהנות מהאווירה של שבת בישיבה. רק עם המעבר לישיבה גבוהה, לומדים התלמידים בתנאי פנימייה מלאים.

גם אצלנו חל מהפך ביחס אל הפנימייה, בעיקר בכל הקשור לחינוך הבת. באולפנות, נוצרה מתכונת של "חצי פנימייה" כדי "להרוויח משני העולמות": ליהנות מהאווירה המיוחדת שהפנימייה מסוגלת לתת לבנות בגיל הנעורים, וגם ליהנות מהמשך הקשר החם עם הבית. המתכונת של "חצי פנימייה" מאפשרת לבת שלא להתנתק מביתה, ויחד עם זאת ליהנות מהיתרונות של הפנימייה. זוהי פשרה יפה ומועילה.

יש שואלים, האם הפנימיות לבנים הן עדיין מרכיב חיוני בחינוך הבנים או כבר סיימו את תפקידן? אין ספק שמאז ייסד הרמ"צ נריה את ישיבת כפר הרֹאה, עברו הרבה שינויים על החינוך הפנימייתי, על הבית, על בני הנוער ועל החברה, ועל כן קשה לנחש מה היה עונה הרמ"צ נריה על שאלה זו. חלו תמורות משמעותיות בצרכים החינוכיים של בני הנוער, לכן אין כל חובה לדבוק בצורה עיוורת במתכונות החינוכיות הקודמות. כמו כן, עלינו לזכור שהפנימיות לא היו מאז ומעולם, הן יצירה חינוכית בת מאה שנים לכל היותר. על כן ראוי לבדוק מהי תרומתן העכשווית לחינוך הבנים והבנות. בדיקת השטח מעלה שיש פנימיות מוצלחות ויש פנימיות כושלות. הפנימיות המוצלחות, אשר תורמות לחינוך בני הנוער, מחזקות את הדעה שטרם עבר זמנן. בוגריהן מספרים בערגה על התקופה שבה הם שהו בפנימייה ומדווחים על החוויות החיוביות שהם עברו בה (הם יודעים לספר כיצד האווירה בישיבה, אשר במרכזה הפנימייה, "בנתה" אותם). פנימיות מסוג זה הן נכס חינוכי שלא יסולה בפז. לעומתן, הפנימיות הכושלות, אשר אינן תורמות מאומה לבני הנוער, מובילות למסקנה שעדיף היה לוּ היו התלמידים שוהים בביתם.

למעשה, אין תשובה אחידה אלא אינדיווידואלית. היא תלויה במספר גורמים: בשלוּת הנער לצאת מביתו, הרגלי תרבות הפנאי שלו, טיב יחסיו עם הוריו, סוג האווירה שקיימת בבית, כמה זמן יכולים הוריו להקדיש לחינוכו ולטיפוח קשרים אישיים איתו, טיב הפנימייה. שיקולים רבים נוספים משפיעים על גיבוש ההחלטה הסופית. בימינו יש מגוון עשיר של מסלולים חינוכיים, זה מאפשר להתאים בצורה מדויקת בין הנער לבין המסגרת החינוכית.

לפעמים, אין ברירה: בקרבת מקום, אין מסגרת לימודית מתאימה, ועל כן נאלצים ההורים לשלוח את הנער לישיבה פנימייתית. בין השיקולים לבחירת הישיבה או האולפנה הרחק מהבית, ראוי שמקום מרכזי יתפוס השיקול של איכות הפנימייה. לא מספיק לבדוק את רמת הלימודים של הישיבה או האולפנה ולהתעניין בהרכב התלמידים/ות, אלא גם צריך לבדוק כיצד מתנהלת הפנימייה, איזו אווירה שוררת בה, כמה השקעה חינוכית משקיעה הישיבה או האולפנה בטיפוחה; האם הפנימייה היא גן עדן חינוכי, מנוף להתפתחות רוחנית, או רק "מקום מרבץ", שאיננו מזיק אבל גם איננו תורם, או ח"ו "קן צרעות". השהות בפנימייה איננה דבר המובן מאליו אלא צריכה להצדיק את עצמה.

הרב אלישע אבינר, מייסד "לב אבות", ראש הכולל בישיבת ההסדר במעלה אדומים, ורב קהילה

הורים רבים מתלבטים בצדק, האם לשלוח את בנם או את בתם למוסד חינוכי מעולה הרחק מהבית או להעדיף את קרבת הבית. השיקולים הם קשים וסבוכים: כאשר מקום הלימודים הוא רחוק, ואין הבן חוזר לביתו מידי ערב אלא לן בפנימייה, וממילא מצטמצמת השפעת ההורים על חינוך הבנים. הבנים מתרחקים מהבית לא רק מבחינה פיזית אלא גם מבחינה רוחנית. יקשה על ההורים להנחיל להם את תורת האם ואת מוסר האב ("שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך").

מאידך, האווירה החברתית בישיבה התיכונית או באולפנה עשויה לתרום רבות לעיצוב עולמם של התלמידים. התלמידים נהנים מחברה טובה ומנצלים את שעות הפנאי לעשייה חיובית (מכאן אחריותן הכבדה של הישיבות התיכוניות והאולפנות בבחירת צוות הדרכה שלא ישמש רק בתפקידי שיטור אלא כדמויות מופת הראויות לחיקוי). זה היה אחד מהשיקולים המרכזיים ברעיון הקמת הפנימיות בישיבות התיכוניות ובאולפנות. בדרך כלל, במישור החברתי, הבית מתקשה לעמוד בתחרות מול פנימיות ישיבתיות שמתפקדות כראוי. הבית איננו יכול לספק לבנים חברה תוססת, רעננה ואיכותית. בבתים רבים, תרבות הפנאי העיקרית היא הצפייה בתוכניות הטלוויזיה. יחד עם ההורים האוהבים ממתינה הטלוויזיה לשובם של הבנים הביתה. ההשפעה החיובית של הקשר עם ההורים מתמסמסת בגלל השפעתה השלילית של הטלוויזיה.

על כן ההכרעה היא קשה: השפעת הבית מול השפעת הישיבה, איכות הבית מול איכות הפנימייה (יש פנימיות שתורמות רבות לנוער, ויש פנימיות שהאווירה השוררת בין כותליהן היא עכורה והרסנית).

ראוי לצרף לשיקולים שהועלו לעיל, שלושה שיקולים נוספים המוזכרים בפירוש "תפארת ישראל" למסכת אבות (פ"ד יד) על המשנה: "הוי גולה למקום תורה". נביא את הדברים קרוב ללשונם:

"משנה זאת היא תוכחה כלפי בחור המתחיל ללמוד. לשון 'גולה', היינו שיעזוב את הוריו ואת משפחתו… ולמרות שקשה הפרידה הזאת כמנתק תינוק משדי אמו – לטובתו היא. כמו שהעשב לא יצלח במקום שנזרע תחילה, אלא הגנן יעקרו ממקום זריעתו וייטע אותו במקום אחר, כך האדם לא יצליח (להתפתח) בתורה ובמידות במקום מולדתו אלא במקום אחר. וזאת משלושה טעמים:

א. "הרבה שעשוע ילדוּת וחברים שמחוּ נפשוֹ בילדותו. הוא מוכרח לעזוב אותם אם רצונו לעלות בסולם ההשכלה (= החכמה). אבל בביתו, ההרגל ימנע ממנו מלפרוש מהם". הדגש הוא על המעגל החברתי. לשם התפתחותו, צריך הנער להתחבר לחברים בוגרים בנפשם ורציניים. אבל, כל עוד הנער נשאר בביתו, יקשה עליו להחליף את מעגל חברי הילדות שלו.

ב. "בבית הוריו הוא תמיד ישאר ילד". בבית, ההורים מפנקים אותו ועוטפים אותו באהבה, עד שהבן "שוכח את תכליתו, להתחזק להיות איש". הדגש הוא על הפינוק המשפחתי שעלול לעכב את תהליכי ההתבגרות הנפשית.

ג. "הדבר ידוע שהאדם יתאמץ יותר לעשות הטוב מתוך חופש ממה שיעשה על ידי הכרח (= כפייה) מאחרים. אולם בעודו בבית הוריו, לא יתאמץ הבן להשגיח על עצמו להתעלות בגרם המעלות (= הבן לא יתאמץ להתקדם), ביודעו שהוריו ישגיחו עליו". הדגש הוא על עצמאות ואחריות. בבית, סומך הבן על הוריו. הם אחראים על הכל, החל מהעמידה בזמנים וכלה בדרבון לקראת בחינות. הרחק מהבית, מגלה הנער כוחות חדשים שהיו רדומים אצלו.

ה"תפארת ישראל" הזכיר בדבריו שלושה נימוקים כבדי משקל בעד יציאת נערים למוסדות חינוך הרחוקים מן הבית. א. עזיבת הבית מאפשרת לנער/ה לרענן את המעגל החברתי שלו ולהתחבר לחברה רצינית ומבוגרת. ב. עזיבת הבית מרחיקה אותו מהפינוקים הביתיים המנציחים את ילדותו. ג. היציאה מהבית מנתקת את התלות בינו לבין הוריו ומחנכת אותו לעמידה עצמאית ולאחריות. הוא כבר איננו יכול לסמוך רק על הוריו, הוא חייב לסמוך בעיקר על עצמו.

מסקנת ה"תפארת ישראל" היא ברורה: אין להשאיר נער בבית! הוא אף מצא רמז לכך בפסוק: "אבי ואמי יעזבוני וה' יאספני" (תהלים כז י). פירוש: אם אעזוב את בית הורי, אזי ה' יאספני.

שלושת השיקולים הנ"ל אינם נכונים בכל מקרה. לעיתים קיימים שיקולים הפוכים שמכריעים את הכף, אבל ללא כל ספק צריכים שיקולי ה"תפארת ישראל" להילקח בחשבון לפני ההכרעה הסופית.

הרב אלישע אבינר, מייסד "לב אבות", ראש הכולל בישיבת ההסדר במעלה אדומים, ורב קהילה.
מתוך הספר "אמונת החינוך" עמ' 79

שאלה: הבת שלי עולה בעז"ה בשנה הבאה מהחטיבה לתיכון מהם השיקולים לבחירת תיכון או אולפנא?

תשובה:

לפי דרכה – אין להתפתות ולבחור את האולפנא/תיכון לפי הסטיגמה של האולפנה 'הכי טובה' או 'הכי תורנית' אלא לחפש את האולפנה 'הכי מתאימה' לבת שלך, והיא לא בהכרח האולפנה או התיכון המדוברת ביותר.

שאיפות – יש לבחור מקום המציב אתגר של ממש בפני הבת. אתגר תורני, אתגר לימודי, אתגר חברתי. לא מקום המתאים לה כמי שהיא היום, אלא מקום שבכוחו בס"ד להביא אותה למקום העתידי שמתאים לה.

פער בר השגה – ומאידך, על הפער בין המצוי (מה שהיא היום) והרצוי להיות בר השגה ומימוש לבִתכם. פער גדול מידי יביא לחסימה, לתחושת כישלון, לניכור וחס וחלילה לנשירה. למשל: אם סגנון הלבוש של בִּתכם מתאים בסך הכל לדרישות של האולפנא היא מתאימה לאותו מקום, אך אם בשבילה הדרישות במקום החדש יהיו מהפיכה חריפה עלול הדבר לגרום לה לתסכול, או אם יום הלימודים ארוך מידי, והיא מתקשה לעמוד בשעות לימודים ארוכות, או אם האולפנא היא פנימייתית ובִּתכם היא ילדה 'ביתית' חישבו פעמיים.

גמישות – האם בִּתכם מסתגלת היטב לדרישות ומסגרות ברורות, או שהיא זקוקה למידה מסוימת של גמישות.

חום וקבלה – בדקו את האווירה במוסד המיועד. האם היא נוקשה, מציבה גבולות ברורים וחד משמעיים, מרבה להשתמש בעונשים ובסנקציות. ומאידך, האם המסגרת  נעדרת גבולות ו"איש הישר בעיניו יעשה"?

חברה הטרוגנית או הומוגנית – האם זוהי חברה של בנות הדומה לרמתה של בִּתכם או חברה שיש בה תלמידות ברמות שונות (בתחום התורני, לימודי, התנהגותי).

התפתחות ושמחה – התפתחות איננה תמיד מלוה בשמחה. התפתחות חינוכית, לימודית, תורנית דורשת מאמצים והיא מזמנת נפילות ולכן גם תסכולים, מזה לא צריך לפחד. אך מאידך ראוי לבדוק מהי האווירה הכללית במסגרת החינוכית, האם היא 'זורמת ושמחה' או שהיא 'כבדה ומחושבת'.

קבלת החלטות – ברוב המקרים עלינו להחליט על סדר עדיפויות. האם להעדיף את חיי החברה בבית הספר על פני הרמה הלימודית? האם להעדיף את הרמה התורנית על פני חיי החברה והלימודים? אין שלימות ועלינו להחליט מהו התחום החשוב ביותר לילדתנו.

ולסיום, תפילת הדרך – כשבוחרים מסגרת חינוכית, בוחרים באיזה שביל לפסוע, ובאיזו דרך להלך בה. אין דרך שאין בה מהמורות, עליות ומורדות. לעיתים נראה לנו שהדגש הוא על בחירת המסגרת החינוכית אך זוהי רק ההתחלה, עיקר המאמצים הם בסופו של דבר בשנות הלימודים עצמן.

הרב רפי פוירשטיין, רב קהילה בהר נוף, י-ם. חבר הנהלת רבני צהר

עוד עם הרב רפי פויירשטיין:

בן מתבודד ומסתגר – הבן מתנהג בצורה מוזרה- לפנות לפסיכולוג או לרב?

וידאו: בני ´עסוק´ יותר מידי – "בני עסוק כל היום במחשב". יש הורים שמנסים להגביל זמן מחשב לילדים, ויש שמעדיפים להתעלם. הרב רפי פוירשטיין מציע דרך שלישית.

בת מצווה – כיצד מתכוננים לבת מצווה? תוכנית לימוד, ועל צומת המעבר בחיי הבת

האינטרנט והחופש הגדול – הבת שלי מבלה שעות ליד האינטרנט. אני משערת שבחופש הגדול זה יהיה מהבוקר עד הערב. מה עושים מבלי להיגרר לעימותים אינסופיים?

החברים של הבן – בני בן ה – 12 מתרועע עם ילדים שאינם לרוחנו מבחינה דתית והתנהגותית, האם להפסיק חברות זאת, ואם כן, כיצד?

החופש הגדול בפתח – תקופה של בחירה – על חינוך לבחירה בתקופת החופש הגדול

חינוך להתמודדות – האם חינוך להתמודדות איננו מחליש את הצעירים?

חינוך להתמודדות – חינוך מוגן או חינוך להתמודדות? לחסן ולהעצים את הילד או להמנע מלחשוף אותו לסיכונים? נשאלת השאלה במישורים שונים – לגבי חברים, בתי ספר, האווירה שבבית…

חלה הדרדרות דתית אצל בננו – התייחסות חיובית לבן שמפסיק לשמור מצוות, והתלבטות האם להוכיח ולהעיר לו

מה קורה בגיל ההתבגרות – תיאור התהליכים העוברים על מתבגרים והתמודדות ההורים איתם.

עד כמה לדאוג – הבן "חומק בין האצבעות", אני מודאגת…

פסיכולוג או רב – הוא מתנהג בצורה מוזרה. האם ללכת לפסיכולוג ? איננו רוצים לפנות לאיש מקצוע (כגון פסיכולוג) אלא לרב, האם אנו צודקים בכך?

שאלות בוטות של בני נוער – על היחס לשאלות מתריסות בעניני אמונה

גבולות – כיצד מציבים גבולות בגיל ההתבגרות?

המחקר  החשוב של פרופ' עפרה מייזלס  וד"ר מירי שרף התמקד בכיתות ח' כמייצגות מתבגרים צעירים ובכיתות י"א כמייצגות מתבגרים בוגרים יותר. המחקר כלל 158 כיתות מ־22 חטיבות ביניים ו־25 חטיבות עליונות בבתי ספר ברחבי הארץ. 3,496 משתתפי המחקר (1,611 בנים ו־1,884 בנות) נדגמו אקראית בדגימת שכבות כך שייצגו את מכלול החתכים הסוציו־אקונומיים של הנוער הלומד בישראל. המתבגרים ענו על שאלונים שונים (בעלי מהימנות ותוקף ידועים). השאלות נגעו ליחסים עם ההורים, למאפיינים שונים של הסתגלות ושל האווירה בכיתה, ליחסם למורה ולהסתגלות של עמיתיהם לכיתה לבית הספר ותפקודם בו. מחנכי הכיתה מילאו אף הם שאלונים שבהם התבקשו לדווח על התנהגותם ותפקודם של מחצית מתלמידי כיתתם.

ממצאים

מאפייני ההורות בישראל: נמצא שהיחסים של בני הנוער עם הוריהם מאופיינים בדרגת קרבה גבוהה שבאה לידי ביטוי בתחושה של קבלה, פתיחות ויכולת לסמוך על ההורה (הורות חיובית), בצד יחסים המתאפיינים ברמה נמוכה יחסית (אך לא זניחה) של הורות שלילית/פוגעת הכוללת חודרנות, שימוש באשמה, ענישה מחמירה ושליטה פסיכולוגית.

מבחינת בקרה, הצבת חוקים ופיקוח ניכרות רמות בינוניות עד גבוהות, ובה בעת יש נטייה בינונית בעוצמתה לוותר לילד ולא לדרוש ממנו הקפדה על חוקים ונהלים. היבט זה של ותרנות נמצא קשור בתחושה "נסיכותית" של צעירים, תחושה של "מגיע לי".

ככלל, אף על פי שקרוב ל־70% מבני הנוער חווים קשר קרוב וחם עם ההורים, עבור מחציתם הקשר הזה מלווה בוותרנות – באי הצבת גבולות או באי־אכיפתם כאשר הם מוצבים.

פירוט:

רק 33% מבני הנוער מדווחים על דפוס הורות "חם ומציב גבולות" (דפוס סמכותי).

22% מבני הנוער דיווחו על קשר שמאופיין כ"מעורב/פולשני" – קשר שכולל רמות גבוהות יחסית של מעורבות וקרבה יחד עם ענישה פוגעת, עירור אשמה, חודרנות פסיכולוגית ועימותים.

כ־30% מבני הנוער דיווחו על דפוס הורות "ותרני" המאופיין בקשר חם עם ההורה יחד עם היעדר דרישה מצדו להתנהגות בוגרת, ויתור לילד והיעדר ציפייה מהילד לציית לחוקים ולמוסכמות.

כ־15% מבני הנוער דיווחו על חוויה של קשר לא מושקע מצד ההורים – דפוס "מזניח/פוגע": ההורה איננו מבטא חמימות כלפי הילד, אינו מציב גבולות ובקרה ובה בעת מתנהג כלפיו באופן פוגעני ושתלטני הכולל ענישה מחמירה, שליטה פסיכולוגית ועימות.

ממצאים אלה היו דומים מאוד בקבוצות אוכלוסייה שונות (דתיים וחילונים, מעמדות חברתיים־כלכליים שונים, שכבות גיל שונות, עולים וותיקים, תושבי ערים גדולות ותושבי פריפריה). אפשר אפוא לומר שהממצאים האלה מייצגים תרבות יחסי הורים־מתבגרים בישראל אשר חורגת מאפיון קבוצות אוכלוסייה ספציפיות, כולל קבוצות שהיה אפשר לצפות שיהיו נבדלות זו מזו.

הקשר בין מאפייני הורות לבין הסתגלות בית ספרית

כאשר בוחנים את דפוסי ההורות והקשר שלהם להסתגלות לבית הספר נמצא ככלל שצעירים שמשפחתם מאופיינת בדפוס הורות "חם ומציב גבולות" הם בעלי התפקוד הטוב ביותר. דבר זה בא לידי ביטוי בכל תחומי התפקוד וההסתגלות שנמדדו: לימודיים, חברתיים, רגשיים, התנהגותיים. כך למשל, הדבר בא לידי ביטוי ברמה הנמוכה ביותר של בעיות מופנמות, בעיות מוחצנות, בעיות משמעת קלות ובעיות למידה וכן ברמה הגבוהה ביותר של מעמד חברתי, הצלחה אקדמית, אווירת כיתה טובה והוקרה למורה בהשוואה לעמיתיהם.

התפקוד הבעייתי ביותר בבית הספר הוא של תלמידים שדיווחו על חוויית הורות מזניחה ופוגעת. דבר זה בא לידי ביטוי בכל התחומים – הרגשי (בעיות מופנמות), ההתנהגותי (בעיות מוחצנות), החברתי (מעמד חברתי בכיתה) והלימודי (הישגים לימודיים).

לדפוס הוותרני ולדפוס המעורב/פולשני מאפייני קושי ייחודיים. כך למשל, צעירים שחווים הורות ותרנית מראים תמונה מעורבת מבחינת תפקודם. הם אינם מתפקדים גרוע כמו צעירים שחווים הורות מעורבת ופולשנית או הורות מזניחה ופוגעת, אך רמת הבקרה הנמוכה של הוריהם נמצאה קשורה לרמה נמוכה יותר של תפקוד לימודי ולשכיחות גבוהה במיוחד של עבֵרות משמעת "קלות" כגון פגיעה ברכוש בית הספר וחוסר כבוד למורה. הישגיהם הלימודיים נמוכים יותר או זהים לאלו שחוו הורות מעורבת/פולשנית. גם בתפיסת הגבולות בכיתה והאווירה הלימודית בכיתה המתבגרים שחוו הורות ותרנית קיבלו דיווח גרוע מאלה שחוו הורות מעורבת/פולשנית. במילים אחרות, חוויה של הורות חמה אך נעדרת גבולות ובקרה היא גורם סיכון בעיקר לבעיות משמעת קלות, הפרות סדר וקשיים בלימודים ופחות לבעיות אלימות קשות יותר.

תפקודם של צעירים שחווים הורות מעורבת/פולשנית בעייתי בעיקר בתחומי בעיות ההתנהגות כגון אלימות ועבריינות, אך הם גם חשופים יותר לאלימות כלפיהם ובעלי רמות גבוהות של חרדה, דיכאון, בעיות קשב ובעיות סומטיות.

התובנות

מן הממצאים עולה כמשוער שההיבט של חום וקרבה ביחסי הורים ומתבגרים בישראל הוא חיובי וקשור בעיקר לתפקוד חברתי טוב. לעומת זאת התנהגות הורית פוגענית וכן בעייתיות בסמכות ההורית (חוסר בקרה, ותרנות ואי־אכיפה) עומדים בבסיס חלק לא מבוטל מן הקשיים של תלמידים בבית הספר. במה שנוגע להתנהגות הורית פוגענית אפשר לראות כי משמעת נוקשה, עירור אשמה וחודרנות פסיכולוגית מלווים לרוב גם בעימותים ביחסים בין המתבגרים להוריהם. כל אלה כמכלול עלולים לפגוע פגיעה חמורה בדימוי העצמי של הילד ובאמון שהוא נותן בזולת, לעורר חרדה ודיכאון ולפגום ביכולת שלו להתרכז במשימות אקדמיות. חרדה, תסכול וכעס, כמו גם חיקוי ההתנהגות של ההורים, פוגעים פגיעה ממשית ביכולת הילד לתפקד בהצלחה בכל התחומים שנבדקו במחקר הנוכחי: יחסים חברתיים, בעיות התנהגות, תוקפנות ויכולת לימודית. אין ספק שמדובר בגורם סיכון מן המעלה הראשונה.

כמו כן קשיים בסמכות ההורית ובמיוחד בממד הבקרה תורמים אף הם תרומה גדולה לבעיות הסתגלות. ילדים שחוו רמת בקרה נמוכה נטו לפי מחקרנו להתנהגויות מסתכנות, להפרות משמעת קלות, להתרסה, לוונדליזם וגם לעבריינות ולתוקפנות. הקשר בין בקרה נמוכה לבין התנהגות תוקפנית נמצא כאשר הילדים עצמם דיווחו על תוקפנותם וכאשר בני כיתה ומורים דיווחו על התנהגותם.

מדוע מופיעה נטייה להתנהגות אלימה אצל ילדים החווים הורות חמה אך בעלת רמות נמוכות של בקרה ופיקוח?

מודלים תאורטיים אחדים מציעים הסברים אפשריים. המודל של בנדורה (Bandura, 1986), העוסק בלמידת תוקפנות מתצפית באחרים, עשוי להסביר חלק מהתופעה. סביר להניח שילדים שרואים את הוריהם או אחרים לא מציבים גבולות או לא אוכפים גבולות כאשר הם מתנהגים שלא כשורה יגלו התנהגות בעייתית. היעדר תגובה הורית כמוהו כחיזוק חיובי להתנהגות בעייתית. מודל נוסף בעל כושר הסברי הוא המודל של פטרסון (Patterson, 2002), הקובע שילדים לומדים לכפות את רצונותיהם כאשר הוריהם אינם יודעים להטיל מגבלות על התנהגותם. לטענתו, כאשר הילד נזקק להקצין את התנהגותו כדי לכפות על ההורה להיענות לו הוא מפנים את ההתנהגות כחלק מאישיותו. יתרה מזו, התנהגות של אי־אכיפה או אי־תגובה מצד ההורה מחזקת את ההתנהגות הכופה מצד הילד ותורמת גם לחוסר ההערכה שלו כלפי סמכות. לבסוף, לעתים קרובות התנהגות תוקפנית או בעיות משמעת "קלות" הן ביטוי לקושי של ילדים לרסן את עצמם – כלומר משקפות קושי בוויסות רגשי והתנהגותי.

מערכת היחסים בין ההורים לילדים היא הזירה המרכזית שבה ילדים אמורים לרכוש ולפתח מיומנויות של שליטה ברגשותיהם ובהתנהגותם (Thomson, 1991). הורים שמסירים מעל עצמם אחריות זו, אם במכוון ואם "בלית בררה" או מחוסר אונים, פוגעים ביכולת של ילדיהם לפתח את המיומנויות האלה ולפתח ויסות רגשי והתנהגותי.

ייתכן שגורם נכבד לבעיות משמעת בכיתה ולחוסר גבולות וכבוד למורים קשור להיעדרם של יחסי כבוד והערכה מצד המתבגרים כלפי הוריהם, ובמיוחד קשור לוותרנות ולאי־אכיפה של חוקים ונהלים משפחתיים או היעדר בקרה על קיום הציפיות של ההורים להתנהגות בוגרת ואחראית מן המתבגרים. נראה שבני הנוער מיישמים בבית הספר את מה שחוו או למדו בבית. הורות שלילית ופוגענית קשורה במיוחד לבעיות "קשות" כגון אלימות ועבריינות, חרדה, דיכאון וקורבנוּת, ואילו קושי בבקרה ההורית קשור במיוחד לבעיות משמעת "קלות" יותר, אם כי לחוסר בקרה יש תרומה גם לתחום הבעיות ה"קשות".

ברור שישנם משתנים נוספים התורמים להסתגלות ולתפקוד בבית הספר ואינם קשורים למערכת היחסים בין הורים לילדיהם: האקלים הבית ספרי, הרכב הכיתה, אישיות המורה ועוד. עם זאת ממצאי המחקר מעידים על תרומה אפשרית לא מבוטלת של בית ההורים להסתגלות לבית הספר ולהתנהגות בתוכו.

חשוב לציין שכיוון שהמחקר מדד היבטים אלה מדידה בו־זמנית אפשר לדבר על קשרים בין המשתנים אך אין בכך הוכחה בדבר קיומו של קשר סיבתי. ייתכן גם שהממצאים משקפים השפעה דו־כיוונית של בית ההורים על בית הספר והתלמיד ושל בית הספר על בית ההורים ועל תפקוד הילד. המחקר הנוכחי בחן מדגם מייצג של בני נוער בישראל וחשף תמונת מצב בעייתית של מאפייני ההורות בישראל בתחום הסמכות ההורית וכן תמונה מדאיגה למדי של מאפייני ההסתגלות לבית הספר והתפקוד בו. נראה שיש חשיבות לטפל במכלול ההיבטים הבעייתיים שנמצאו במחקר כדי לשנות את האקלים המשפחתי והאקלים הבית ספרי ולשפר את הסתגלותם של המתבגרים למשפחה ולבית הספר ואת תפקודם בהם.

פרופ' עפרה מייזלס, דיקן הפקולטה לחינוך באוניברסיטת חיפה

ד"ר מירי שרף, ראש התוכנית ליעוץ חינוכי לאוכלוסיה החרדית, החוג ליעוץ והתפתחות האדם, הפקולטה לחינוך, אוניברסיטת חיפה

תקציר מתוך מאמר שהתפרסם ב"הד החינוך", כרך פ"ג , גיליון מס' 7, ע"ע 50-543. התקציר מופיע באתר http://portal.macam.ac.il/ArticlePage.aspx?id=2721